דף סג - א
ואימא, הר הבית דאסור במנעל, לילפא לרקיקה שאסורה בו, בקל וחומר ממנעל. אבל בית הכנסת דשרי במנעל, אדיליף בו רקיקה ממנעל, ולהיתר, הרי כיון שיש סברא להחמיר ברקיקה ממנעל, כי רקיקה מאוסה, אם כן נילף בבית הכנסת רקיקה מקפנדריא, ולאסור?
אלא אמר רבא: מה שהתירו רקיקה בבית הכנסת, הוא משום שלא הקפידו בו אלא רק כי [כמו] ביתו, מה בביתו, אקפנדריא קפיד איניש, שלא יעברו דרכו, אבל ארקיקה ומנעל לא קפיד, אף בית הכנסת כן, [1] ולפיכך רק קפנדריא הוא דאסור לעשות בו, אבל רקיקה ומנעל שרי. [2]
שנינו במשנה: כל חותמי ברכות שבמקדש היו אומרים "עד העולם". והעונים היו אומרים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" [כמבואר בתענית טז ב].
דנה הגמרא: וכל כך למה האריכו המברכים?
מבארת הגמרא: לפי שאין עונין אמן במקדש, אלא אומרים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", וכיון שהעונים מאריכים, ראוי שגם המברכים יאריכו בברכתם. [3] מבררת הגמרא: ומנין שאין עונין אמן במקדש? - שנאמר [נחמיה ט ה] "ויאמרו הלויים וגו' קומו ברכו את ה' אלקיכם מן העולם ועד העולם", ומיד אחר כך הכתוב אומר, "ויברכו שם כבודך, ומרומם על כל ברכה ותהלה!", כלומר, שגם על העונים מוטל לברך [4] ולומר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". [5]
יכול כל הברכות כולן תהא להן תהלה אחת, ואחר הברכה האחרונה יענו פעם אחת "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" בשביל כל הברכות יחד?
תלמוד לומר: ומרומם על כל ברכה ותהלה", ללמד, שעל כל ברכה וברכה תן לו תהלה בפני עצמה.
שנינו במשנה: התקינו שיהא אדם שואל בשלום חבירו בשם ה', שנאמר "והנה בעז בא מבית לחם, ויאמר לקוצרים ה' עמכם, ויאמרו לו יברכך ה'". ואומר [שופטים ו יב] "ה' עמך גבור החיל", ואומר [משלי כג כב] "אל תבוז כי זקנה אמך", ואומר [תהלים קיט קכו] "עת לעשות לה' הפרו תורתך".
דנה הגמרא: מאי ואומר? למה הוצרכו ללמוד מכל הפסוקים האלו? מבארת הגמרא: כוונת המשנה להוסיף, וכי תימא שאי אפשר להוכיח ממה שבועז שאל בשלום הקוצרים בשם, כי יתכן שבעז מדעתיה דנפשיה קאמר, ובאמת אין לעשות כן [6] - תא שמע שגם המלאך אמר לגדעון "ה' עמך גבור החיל".
וכי תימא, שגם מפסוק זה אין להוכיח שאפשר לשאול בם, כי המלאך הוא דקאמר ליה לגדעון כך, לא בדרך שאילת שלום, אלא בשליחות המקום בישרו שהשכינה תשרה עמו - תא שמע: "אל תבוז כי זקנה אמך" כלומר, אל תבוז לבועז ותאמר שמדעתו עשה, ושלא כדין, שהרי מזקני ישראל היה, ויש לסמוך על מה שאמר "ה' עמכם".
ועל כך מוסיפה המשנה להביא את המקור שעליו סמך בועז עצמו כששאל לשלום הקוצרים בשם: ואומר: "עת לעשות לה' הפרו תורתך", ומשמעו שכדי לקיים את רצון ה', כגון במצוות "בקש שלום ורדפהו", מותר לעשות דבר הנראה אסור, כהוצאת שם שמים לבטלה.
אמר רבא: האי קרא "עת לעשות לה' הפרו תורתך" נדרש בשני אופנים, מרישיה לסיפיה מדריש, וגם מסיפיה לרישיה מדריש.
מרישיה לסיפיה מדריש כך: "עת לעשות לה'" [יש עת לה' לעשות] פורענות בעוברי רצונו, מאי טעם? - משום ש"הפרו תורתך". [7]
ומסיפיה לרישיה מדריש כך: לפעמים הצדיקים עושי רצון ה' "הפרו תורתך", ומאי טעמא? משום שהיא "עת לעשות לה'", והיינו שיש עת שצריך לבטל בה דברי תורה לצורך שמים, כגון אליהו שהקריב בהר הכרמל בשעת איסור הבמות, כדי להוכיח לנביאי הבעל כי ה' הוא האלקים, ובאופן זה דרש בועז את הפסוק לענין שאילת שלום בשם. [8]
תניא: הלל הזקן אומר: בשעת המכניסין פזר, בשעה שחכמי הדור מכניסין [מכונסין לעצמם] ואין מרביצים תורה לתלמידים, פזר אתה דברי תורה לשנותם לתלמידים. [9] ואילו בשעת המפזרין כנס! כלומר, בשעה שגדולים שבדור מפזרין ומרביצים תורה, כנס את עצמך, ואל תטול שררה להרביץ תורה לתלמידים. וכיון שתאחוז במדת הענוה, תרבה בכך כבוד שמים, וגם זה בכלל "עת לעשות לה' הפרו תורתך". [10]
ואם ראית דור שהתורה חביבה עליו, פזר והרבץ תורה ברבים, שנאמר [משלי יא כד] "יש מפזר ובכל זאת הוא נוסף עוד, ו[אילו] חושך [חוסך] מיושר אך למחסור".
ואם ראית דור שאין התורה חביבה עליו, כנס, ואל תרביץ תורה, כי כשאתה מפזר תורה ואין השומעים חפצים בכך, הרי אתה מטיל דברי תורה לביזיון, שנאמר "עת לעשות לה' הפרו תורתך" והיינו שמוטב לבטל תורה ולא לפזרה, בשעה שכונסה בקרבו לשם שמים.
דרש בר קפרא: אם ראית סחורה שהיא זלת [נמכרת בזול], קבוץ וקנה מינה, אסוף אותה, מפני שסופה להתייקר. וכוונתו שהגדל בדור שאינו מייקר את התורה, ילמד הרבה לעצמו, כי לבסוף כולם יכירו בערכה. [11]
ועוד דרש [12]: באתר דלית בו גבר [אדם חשוב] המורה הוראה לעם, תמן הוי אתה גבר והורה לרבים את ההלכה. [13]
אמר אביי: מדברי בר קפרא שראוי להורות הוראה באתר דלית ביה גבר, שמע מינה, כי באתר דאית בו גבר שמורה הורה, תמן לא תהוי גבר, ואל תורה לרבים. [14]
מקשה הגמרא: פשיטא שאם יש באותו מקום אדם גדול שמורה הוראה, הקטן ממנו לא יורה, שהרי הוא עובר על איסור "מורה הלכה בפני רבו"?! [15]
מתרצת הגמרא: לא נצרכה לדברי אביי, אלא בששניהם שוין, באופן שהוא והתלמיד חכם שנמצא באותו מקום, שוים בחכמתם, בכל זאת לא יטול ממנו את העטרה, לדרוש במקומו, אחר שכבר הורה בקביעות [16].
דרש בר קפרא: איזוהי פרשה קטנה, שכל גופי תורה תלוין בה? - זהו מה שנאמר [משלי ג ו] "בכל דרכיך דעהו, והוא יישר ארחותיך" שתדע בידיעה אמיתית ממציאות הבורא, ושהוא משגיח על כל דרכיך, והוא נותן שכר לצדיקים ועונש לרשעים, ואז "הוא יישר אורחותיך", כי בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו. [17]
אמר רבא: בכל דרכיך דעהו, ואפילו לדבר עבירה! שאף אם אתה נצרך לעשות מעשה שיש לו השלכות לטוב ולרע, [18] תן לבך לכוון בעשייתו לצורך מצוה, ואם כך אתה עושה, הרי הוא יישר אורחותיך. [19]
דרש בר קפרא: לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקיה וקלה. [20] מבררת הגמרא: ומה היא אומנות זו?
אמר רב חסדא: מחטא דתלמיותא - אמנות מחט, שתפירותיה עשויות שורות שורות כתלמים. [21]
תניא: רבי אומר: לעולם אל ירבה אדם רעים [חברים] בתוך ביתו, שנאמר [משלי יח כד] "איש רעים להתרועע", כי אדם שיש לו רעים רבים, סופו שהוא מתקוטט עמהם, והם מריעין לו. [22]
תניא: רבי אומר: אל ימנה אפוטרופוס בתוך ביתו, שאלמלי לא מינה פוטיפר את יוסף לאפוטרופוס בתוך ביתו, לא היה בא לאותו דבר של מעשה אשתו עם יוסף [23].
תניא: רבי אומר: למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה? - לומר לך, כל הרואה סוטה בקלקולה, יזיר עצמו מן היין. [24]
אמר חזקיה בריה דרב פרנך, אמר רבי יוחנן: למה נסמכה פרשה סוטה לפרשת תרומות ומעשרות שנאמרה לפניה? - לומר לך, כל מי שיש לו תרומות ומעשרות ואינו נותנן לכהן, לבסוף הוא נצרך לכהן על ידי אשתו, כי סופו שתשטה אשתו עליו, ויצטרך להשקותה, [25] שנאמר [במדבר ה י] "ואיש את קדשיו לו יהיו", ודרשה על מי שמעכב קדשיו [תרומות ומעשרות] לעצמו, ואינו נותנן לכהן, וסמיך ליה "איש איש כי תשטה אשתו" וכתיב עוד בסמוך "והביא האיש את אשתו אל הכהן וגו'". [26]
ולא עוד, אלא שאם מעכב אצלו את המתנות, סוף שהוא עצמו נצרך להן. שנאמר [שם בהמשך הפסוק]: "איש את קדשיו לו יהיו" כי לבסוף ירד מנכסיו, ויזדקק ליטול מעשר עני ושאר מתנות עניים.
אמר רב נחמן בר יצחק: ואם נתנן את המתנות לכהן, לבסוף הוא מתעשר, שנאמר: "איש אשר יתן לכהן לו יהיה". וכיון שבתחילת הפסוק הנסוב על "קדשיו" נאמר "לו יהיו" בלשון רבים, ואילו בסופו נאמר "לו יהיה" בלשון יחיד, משמע שסופו עוסק בשכרו, שיהיה לו ממון הרבה. [27]
אמר רב הונא בר ברכיה משום רבי אלעזר הקפר: כל המשתף שם שמים בצערו, ומברך על הרעה "דיין האמת", [28] כופלין לו פרנסתו, [29] שמצויה היא לו תמיד בהרוחה, שנאמר [איוב כב כה]: "והיה שדי בצריך, וכסף תועפות לך", ודרשו "צריך" מלשון צרה וצער, שאם בשעה זו יהיה שם שדי בפיו, תיכפל פרנסתו. כי "תועפות" הוא לשון כפילה [30] שהרי תרגום "וכפלת" הוא "ותעיף" [אונקלוס שמות כו ט].
רבי שמואל בר נחמני אמר: מי שמשתף שם שמים בצערו, פרנסתו מעופפת לו כצפור ובאה אליו בלא קושי, שנאמר: והיה שדי בצריך, וכסף תועפות לו", ו"תועפות" הוא מלשון מעוף.
אמר רבי טבי אמר רבי יאשיה: כל המרפה עצמו מדברי תורה, אין בו כח לעמוד ביום צרה, שנאמר [משלי כד י]: "התרפית ביום צרה, צר כחכה", ודרשו, אם התרפית מהתורה, אז יהיה כוחך צר ביום צרה, כי המלאכים התומכים באדם בעת צרה, אינם עוזרים למתרפה.
אמר רב אמי בר מתנה אמר שמואל: ואפילו אם נתרפה ממצוה אחת בלבד, ולא חש להתעסק בה כשבאה לידו, יהיה כוחו צר ומועט ביום צרה. שהרי נאמר "התרפית", ומשמע רפיון מכל מקום, ואפילו ממצוה אחת בלבד.
אמר רב ספרא: רבי אבהו הוה משתעי [מספר], שכשירד חנינא בן אחי רבי יהושע לגולה, היה מעבר שם שנים וקובע חדשים [אם יהיה החדש חסר או מלא] בחוצה לארץ, ועשה שלא כדין, כי אין מעברין [31] את השנה בחוץ לארץ [32] שגרו אחריו חכמים שבארץ ישראל שני תלמידי חכמים למחות בו, והם, רבי יוסי בן כיפר, ובן בנו של זכריה בן קבוטל. כיון שראה אותם חנינא, אמר להם: למה באתם?
אמרו ליה: ללמוד תורה באנו! [33]
הכריז עליהם חנינא: אנשים הללו, גדולי הדור הם, ואבותיהם שמשו בכהונה בבית המקדש. כאותה ששנינו: זכריה בן קבוטל אומר, הרבה פעמים קריתי לפניו [לפני כהן גדול בליל יום כפור, בשביל שלא יישן] בספר דניאל! ופרחי כהונה היו קורין אז לפני כהן גדול, הרי שזכריה בן קבוטל שימש בבית המקדש.
התחיל חנינא להורות הלכות, ומה שהיה הוא מטמא, היו הם [רבי יוסי בן כיפר ובן בנו של זכריה בן קבוטל] מטהרים, ואילו מה שהיה הוא אוסר, היו הם מתירים, ורצו בכך לגרום שיחשדו בו. [34]
הכריז עליהם חנינא: אנשים אלו, של שוא הם, של תוהו הם!
אמרו לו: הרי קודם אמרת שאנחנו גדולי הדור, ומה שכבר בנית, אי אתה יכול לסתור, ולומר שאנו "שוא" ו"תוהו", וכן מה שכבר גדרת, אי אתה יכול לפרוץ!
אמר להם: מפני מה, אני מטמא ואתם מטהרים את מה שטימאתי? ומפני מה, אני אוסר ואתם מתירים!?
אמרו לו: מפני שאתה מעבר שנים וקובע חדשים בחוץ לארץ! ואסור לעשות כן, וכיון שעשה שלא כהוגן, סתרו את דבריו, כדי להודיע לרבים שאין ללכת אחרי הוראותיו. [35]
אמר להם חנינא: והלא גם עקיבא בן יוסף היה מעבר שנים וקובע חדשים בחוץ לארץ כשירד לנהרדעא? [36]!
אמרו לו: הנח לרבי עקיבא, שלא הניח חכם כמותו בארץ ישראל, לפיכך, גם כאשר ירד לחוץ לארץ יכל לעבר שנים ולקבוע חדשים. [37]
אמר להם: והרי אף אני לא הנחתי חכם כמותי בארץ ישראל! ואם כן, אף אני ראוי לעבר שנים בחוץ לארץ.
אמרו לו: אף שבשעה שעזבת את ארץ ישראל לא הנחת כמותך, [38] אבל עתה יש שם כמותך. לפי שגדיים שהנחת, נעשו תישים בעלי קרנים [כלומר, אותם תלמידי חכמים שהנחת שם, נעשו גדולים ממך, ויש להם כח לנגחך בנידוי, כדלהלן]. והם שגרונו אצלך, וכן אמרו לנו: לכו ואמרו לו לחנינא בשמנו, "אם שומע הוא בקולנו ויפסיק לעבר שנים, מוטב, ואם לאו, יהא בנדוי!".
הערות
[1] הפמ"ג תמה הרי כל אדם אוכל בביתו, ואם כן למה אסור לאכול בבית הכנסת. וכבר הבאנו [סב הערה 63] שהרמב"ם [תפלה יא ח] כתב "לא יעשנו קפנדריא שאסור ליכנס בהן אלא לדבר מצוה", ומסתבר שלא נטה מטעם הגמרא, אלא שסבר כי דבר שיש בו בזיון [כגון אכילה], אסור אף שעושהו בביתו, ואילו שאר השימושים במקום, תלויים בקפידתו [כי אין בהם בזיון, כדלהלן], ובכל בית אין מקפידים כשעושה בו את תכליתו, וכיון שבית הכנסת תכליתו לדבר מצוה, לפיכך יש בו קפידא שלא ישתמש בו כקפנדריא שלא לדבר מצוה.
[2] המג"א [קנא ט] כתב שהאר"י היה נזהר מרקיקה, וביאר הפמ"ג שלא הותרה רקיקה אלא לצורך, כגון כשמונעת את הכוונה בתפילה, שהרי כל אדם מקפיד על חברו שלא ירוק בביתו להנאתו. אך בשער הציון [שם טו] כתב שמדת חסידות היא שלא לירוק, וראה בערוך השלחן [שם ט] שרק האר"י גופו הקדוש יכל לעמוד בזה. ובשעה"צ שם צידד שהעשירים המקפידים על רקיקה בביתם, יהיו אסורים בה אף בבית הכנסת, והיינו למסקנת רבא שהאיסור משום שמוש שמקפידים עליו, ותלוי בדעת כל אדם, כי אם האיסור משום בזיון, ודאי הוא תלוי בדעת רוב הציבור. [ומסתבר שבימינו שהבתים מרוצפים והכל מקפידים ברקיקה, יאסר לירוק, ראה משנת יוסף סי' כו]. עוד הביא המג"א [צא ה] שמהר"ם מינץ תיקן שלא יכנסו עם מנעלים לביהכנ"ס, וביאר הפמ"ג שכוונתו למגפיים, שאין נוהגים לעמוד בהם לפני הגדולים, אך בנעל אין לחוש לבזיון שמחמת הטיט הנדבק בה, ובערוך השלחן [קנא ט] כתב שהנוהגים לחלוץ נעליהם למדו זאת מהישמעאלים ואינו מנהג יפה.
[3] המהרש"א נקט שנידון הגמרא על אריכות ענייתם על הברכה, ולכן תמה למה הביאה הגמרא את המקור מהפסוק על המשנה, והרי לא הוזכר בה ענין ענית אמן במקדש, [והובא רק בתוספתא כענין בפני עצמו]. אמנם בפנים ביארנו כהריטב"א, ש"אין עונין אמן במקדש" הוא הטעם לנוסח הברכה במקדש, כי היות והעונים מאריכים, בדין הוא שגם המברכים יאריכו, וראה רש"י בתענית [טז ב] שמפסוק זה למדו על אריכות הברכה והעניה, ועי' הג' הגרא"מ הורביץ.
[4] הריטב"א ביאר שהפסוק מלמד כי במקדש היה חיוב על העונים להוסיף וברך בענייתם, ושלא ככל עניית אמן שהיא רק הסכמה עם שבח המברך. וראה תוס' רי"ד [יומא סח א]. והצל"ח ביאר, על פי מהרש"א [סוטה מב ב], ש"אמן" כולל שני שמות, "הוי"ה" שהוא השם בכתבו, ו"אדנ"י" שהוא השם בקריאתו, ויחד הם בגימטריה צ"א, כמנין "אמן". ובמקדש שלא היו עונים אמן, אלא "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", לא נכללו שני השמות בדברי העונים, וגם בדברי המברך לא נכללו, כי במקדש אומר את השם ככתבו, לכך תקנו לומר "ברוך ה' אלוהי ישראל" שהוא מעין שם אדנות המורה על כבוד מלכותו, כי שם אדנות הוא בחינת מלכות [ראה זהר ויקרא], נמצא שבדברי המברך נכללים שני השמות יחד.
[5] הרשב"א הביא שהראב"ד נקט כי רק בברכות שבתפילה ענו כך [וראה רש"י במשנה שנקט לדוגמא ברכת חונן הדעת] אך בשאר ברכות היו עונים אמן, כפי שמצינו [נחמיה ח ו] שעזרא ברך בתורה וענו אחריו אמן, ויתכן שעניית בשכמל"ו לא נתקנה אלא לצבור, ושייכת רק בתפלה התלויה בצבור, ולא בשאר ברכות. והרע"ב [תענית ב ה] כתב "שבמקדש לא היו עונין אמן אחר כל ברכה אלא ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, לפי שהיו מזכירין שם המפורש בחתימת הברכה", ומשמע שכך נהגו בכל הברכות, אך התוי"ט [סוטה ז ו] כתב שאין אומרים בשכמל"ו אלא כשהמברך אמר בברכתו "ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם" שכן היתה תקנת עזרא במקדש, ויתכן שכוונתו שעונים כך רק על תפלה שנתקנה במקדש דוקא, [וראה רמב"ם תענית ד טו שבתענית היו עונין כך על ההוספה בברכת "גואל ישראל" הנאמרת במקדש. וראה גם רש"י שמות כ כא שאין רשות להזכיר שם המפורש אלא בברכת כהנים במקדש, ומקורו מסוטה לח א]. ותוס' בסוטה [מ ב] כתבו שבברכת כהנים עונים מיד בהזכרת השם, ולא בסוף הברכה [ובכתבי הגר"ח תלה הוכיח שהיו עונים רק אחר ההזכרה, ולא בעת ההזכרה], וביאר התוי"ט [שם] שנאמר בה "כה תברכו" כמו שנכתבה בתורה, ואין המברכים יכולים לומר "ברוך ה' אלוהי ישראל וגו"', לפיכך גם העונים לא אמרו בשכמל"ו [ובזה יש סברא נוספת, שאין ברכתם נסובה כלפי הקב"ה, ולא שייך לומר בשכמל"ו על הברכה, אלא על עצם השם].
[6] לכאורה תמוה, הרי מנהג זה נזכר במגילת רות שנכתבה ברוח הקדש, ואילו נעשה שלא כדין, ודאי לא היה נכתב במקרא. וביאר ביד דוד שכוונת הגמרא שעל מקרא זה ניתן לומר שלא נתקן לדורות, ועל כך מוכיחה ממעשה המלאך, ומסיקה, שניתן ללמוד מזקני הדורות שהמשיכו ונהגו כך.
[7] רש"י, והרמב"ם בפיה"מ ביאר שכאשר יבא העת להפרע מאדם, יזדמנו לו סיבות להפר התורה, כדי שיבא עליהם העונש במשפט, וכך הוא נדרש: בעת שהקב"ה עושה משפט, הוא מקדים לכך ביטול תורה, וראה מהרש"א.
[8] בסוף המשנה שנינו "ואומר עת לעשות לה' הפרו תורתך, רבי נתן אומר הפרו תורתך משום עת לעשות לה"', וביאר הרמב"ם בפיה"מ שבעת שהפרו תורתך ועברו על התקנה, יהיה עת לעשות לה' להפרע מהם ולהענישם. והריטב"א נקט שתקנו כך כדי שלא ישכחו שם השם, ושלא יהיה שם ע"ז שגור בפי העם. ולביאוריהם התקנה היתה חיוב לברך בשם, ולכן כשלא יעשו כן יענשו. ואילו רש"י פירש שלפעמים הפרו תורתך, כגון בשאלת שלום בשם, שנראית תקנתם כדבר האסור, וביאר הגר"א שכוונת המשנה לפרש שלא נדרוש את "עת לעשות" כזמן נקמה בחוטאים, אלא כרי נתן שבעת תקנה ניתן להפר את התורה, ולכן היתירו לברך בשם, ולא לחוש לזלזול, וראה רש"י במכות [כג ב].
[9] רבינו יונה [אבות ב ה] נקט שאף זה בכלל "עת לעשות לה"', כי כיון שחכמי הדור "הפרו תורתך" ולא למדוה, הרי מוטל עליך לעשות לה' וללמדה.
[10] רש"י, והמהרש"א הביא מירושלמי שגם מימרא זו [כמו המימרא דלהלן] עוסקת במצב התלמידים, שאם רצונם לכנוס תורה לקרבם, ראוי ללמדם, ואם אם מפזרים אותה ואינה חביבה עליהם, יכנוס הרב את תורתו בקרבו, ולא ילמדם. ובתוי"ט [אבות א ו] הביא ממהר"ל [דרך החיים] שלכן שנינו "קנה לך רב" ולא "קנה לך תלמיד" כי אין ראוי לאדם לעשות עצמו לרב וליקח לעצמו שם חשיבות לומר תלמוד ממני כמו שעושים בארצות הללו. וכתב שאין צורך לביאור זה, כי משנה זו נאמרה אחר דברי אנשי כנסת הגדולה, והם כבר אמרו "והעמידו תלמידים הרבה" וזה אינו שייך אלא כשהתלמידים חפצים ברב, כי בעל כרחם לא יבואו, ומי שאינו ראוי להעמיד תלמידים לא יכול לקנותם.
[11] בספר חסידים [רסא] כתב "אהוב את המצוה הדומה למת מצוה, כגון שתראה מצוה בזויה או תורה שאין לה עוסקים, כגון שבני עירך לומדים מועד וסדר נשים, תלמוד סדר קדשים, ואם תראה שאין חוששים ללמוד מועד קטן ופרק מי שמתו, אתה תלמדם ותקבל שכר גדול כנגד כולם, כי הם דוגמת מת מצוה, וראה תנחומא [משפטים ה].
[12] בעין אליהו ביאר שדרש זה הוא כהמשך לקודמו, וכוונתו, כי אף במקום שהמצוות בזול, אם יש אדם אחר שיעשם, יעסוק הוא בתורה והמצוה תעשה ע"י אחר.
[13] רבינו יונה [אבות ב ה] נקט שאף זה בכלל "עת לעשות לה"', כי כיון שהראויים להוראה "הפרו תורתך" ולא הורוה, הרי מוטל עליך לעשות לה' ולהורות.
[14] באבות [ב ה] שנינו "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש", וביאר המהרש"א דהיינו לגבי עיסוק בצרכי ציבור, אבל כאן מדובר לגבי ללמד תורה, ולכן דייק אביי ש"באתר דאית גבר לא תהוי גבר". והוסיף, שבהכרח כל כוונת בר קפרא היתה לדיוק זה, שהרי עצם דבריו אין בהם חידוש, כי כך דרשו מהכתוב "עצומים כל הרוגיה", זה תלמיד שהגיע להוראה ואינו מורה, וראה הגהות הגרא"מ הורביץ:
[15] משמע מקושיית הגמרא שהאיסור להורות בפני רבו נוהג בכל אדם הגדול ממנו, שהרי לא תירצה הגמרא שחידושו של אביי הוא במי שלא למד ממנו תורה, וראה חכמת שלמה [יו"ד רמב].
[16] ראה תוס' בסוטה [כב ב] שאם שניהם קבועים באותו מקום, והם שוים בחכמה, יכול גם השני להורות, וכן פסק הרמ"א [יו"ד רמה כב]:
[17] ע"פ מהרש"א. ובשפתי חיים [מועדים ח"ג עב] ביאר שבכל מעשיו, אפילו המותרים, יכוון לעבודת ה', ומתוך כך יתקרב לה', כי "דעהו" מלשון קורבה, כמו שפירש רש"י [בראשית יח יט] "כי ידעתיו", שהמחבב את האדם מקרבו אצלו ויודעו.
[18] רש"י כתב "אם צורך מצוה הוא, כגון אליהו [שהקריב קרבן בשעת איסור הבמות] בהר הכרמל, עבור עליה", ומהר"ץ חיות נקט שכוונתו להתיר עשיית עבירה לצורך מצוה, אך כבר כתב בנפש החיים [א כב] שמיום שנתנה תורה, אין היתר לעבור עבירה לשמה [והרחבנו בזה בחברותא להוריות י ב]. ויתכן שכוונת רש"י רק לקיום הוראת שעה של נביא, שהיא מצוה אף כאומר לעבור על דבר תורה. אכן הרמב"ם [בשמונה פרקים, פ"ו] ביאר שהכוונה על העושה מעשה שיש לו תוצאה לטוב ולרע, והוא תלוי בכוונתו [כגון שהורג רודף והוא גם שונאו], שצריך להזהר בכוונתו שתהיה לתכלית טובה. ובמשך חכמה [ויקרא ו כג] ביאר שהכוונה לכח התאוה אשר באדם, כי אף שבכללו הוא עבירה, אינו ראוי להסירו לגמרי, שהרי זה עצם השלמות, לזכך את כוחות החומר, שלא יאכל אלא לשם שמים לקיום עצמו, ומקורו מהרמב"ם [דעות ג ב].
[19] בעין יעקב גרס כאן "אמר רב פפא היינו דאמרי אינשי: גנבא אפום מחתרתא, רחמנא קרי", וביאר במכתב מאליהו [ח"ד 289] שמדובר באדם שמעשה גניבה הוא למטה מנקודת הבחירה שלו, אך לגבי תפילה עדיין יש לו בחירה, ובאופן שדינו של הנגנב אינו מעכב, כגון שמגיע לו נזק, יתכן שתתקבל תפלת הגנב, כדי שיתעלה וירגיש את הסתירה שבנפשו, ואולי ישוב בתשובה.
[20] ביאר הגר"א שהרי בכל אומנות יש עניים ועשירים, ולמה יטרח ללמוד אומנות קשה, ולפיכך עדיף ללמוד אומנות קלה.
[21] הערוך [תלמיותא] פירש, שהיא "נקיה" מחשש גזל, ו"קלה" שאין בה חסרון כיס. ובחובת הלבבות [בטחון ג] ומהרש"א [קידושין פב א] ביארו שהכוונה לאומנות כזו שישאר לו גם פנאי ללמוד תורה.
[22] רש"י סנהדרין [ק ב], וביאר המהרש"א [שם] שבמכלול הידידים ודאי יהיו גם כאלו שאינם הגונים, והם ירעו לו. וראה דבריו ביבמות סג ב.
[23] כמבואר ברש"י [בראשית לט ו] "כיון שראה עצמו מושל, התחיל אוכל ושותה ומסלסל בשערו" ומתוך כך "ותשא אשת אדוניו את עיניה וגו"'.
[24] בעקידת יצחק [עג], ביאר שכשאדם רואה נס מפורסם, הוא מתפעל, ונדמה לו שאין צריך עוד להתרחקות יתירה, לכן נאמר, שאז יזיר עצמו מן היין. ויש שביארו שרצון התורה ללמד, שלא יסתפק בהתפעלותו בלבד, כי ההתפעלות עצמה אינה כלום, אלא היא הכנה לקבל עליו אז סייגים והרחקות מהחטא. ואחרים ביארו שאדם סבור שראיית העונש מונעו מלחטוא, אך האמת היא שגם בראיה זו הוא מתעורר להרהר בחטא שגרם לעונש [או שעצם הידיעה על מציאות חטא היא פסולה], ולכן עליו לקבוע לעצמו סייג שלא יחטא.
[25] הגר"א [קול אליהו] ביאר, כיון שהמעכב מעשרותיו סוף שנצרך להם, יתכן שאשתו תחשוד שסיבת עניותו היא ככתוב [משלי כט] "רועה זונות יאבד הון", וכיון שאם האיש חטא אין המים בודקין אותה, לא תחשוש משתייתם, ותזנה תחתיו. והחתם סופר ביאר שעל שני דברים אמרו שמביאים לעשירות, א. מעשר, כמו שדרשו "עשר בשביל שתתעשר". ב. המכבד את אשתו [ב"מ נט א]. וכדי שלא ימנע אדם ממעשר ותחת זה יקשט את אשתו, נקבע שהעושה כן, קישוט אשתו יעשנה סוטה. ובגבול בנימין ביאר ע"פ דברי רב יהודה [ב"מ נט א] שאין מריבה מצויה בביתו של אדם אלא על עסקי תבואה, וכיון שהמעכב מעשרותיו סוף שנצרך להם, הרי תמשך קטטה לתוך ביתו, ותסטה אשתו. ויתכן לפרש שאין הכוונה שתסטה ממש, אלא שעיכוב המעשר ימנע ממנו פרי בטן, שהרי שנינו [מע"ש ה יג] שברכת הבנים באה בזכות המעשרות, ושמא תסתר אשתו, כדי שישקנה, ותזכה לברכה של "ונזרעה זרע" כטענת חנה לעיל [לא ב], וראה של"ה [במדבר תורה אור יא].
[26] הצל"ח הביא רמז לכך מדברי רש"י על הפסוק "ויקחו לי תרומה" - "לי לשמי", שאם תשטה אשתו, ימחק השם לתוך המים המאררים, ועל ידי נתינת התרומה, לא תשטה אשתו ויציל את שם ה' מידי מחיקה.
[27] ע"פ מהרש"א והגר"א.
[28] רש"י. ותמה המהרש"א, שאין זו משמעות לשון "המשתף". ופירש, שמתפלל כביכול על הקב"ה עצמו, שיעשה עמנו למען שמו, כי הוא עמנו בצרה. והגר"א ביאר שיודע שאין צערו בא בדרך מקרה, אלא משתף בכך גם את הטעם שה' גזר עליו כך.
[29] בנפש החיים [ב יב] ביאר שהשכינה מצטערת בצערו של ישראל [ראה סנהדרין מו א], ונמצא שחוטא שהתייסר, כיון שהצטער על צער השכינה מפני חטאיו ומפני יסוריו, הרי כיון שחטאיו הפכו לזכויות, יש בהם כפלים, על שני חלקי הצער שנגרם בעטיו, וראה רוח חיים [ג ב] ושפתי חיים [מועדים ג שמט].
[30] מצינו "תועפות" מלשון חוזק בפסוק [במדבר כג כב] "ותועפות ראם לו", והכפילות גורמת לחזק את הדבר, וכן מעוף הציפור מורה על חוזק. וראה רש"י [שם] "וכסף תועפות לשון מעוז המה, ואומר אני שהוא לשון ועוף יעופף, המעופף ברום וגובה ותוקף רב הוא זה".
[31] דעת הרמב"ם [קידוה"ח א ח] שגם אין מחשבים את חשבון הראיה בחו"ל, אך תוס' [יבמות קטו א] נקטו שאם יש קצת אונס אפשר לחשב בחו"ל ולקבוע ע"פ חשבון זה בארץ ישראל, וראה הערה 40.
[32] רש"י כאן הביא שבסנהדרין [יא ב] דרשו דין זה מ"לשכנו תדרשו", והיינו שכל דרישות שאתה דורש, לא יהיו אלא בשכנו [בשכנותו] של מקום, דהיינו ביהודה שבה היה המקדש, וראה הערה 40. ורש"י בקדושין [לז ב ד"ה תבעי] כתב שגם אין מקדשין את החדש בחו"ל, ותמה המנחת חנוך [ד] א"כ איך קדשו משה ואהרן את החדש במדבר [תוספתא ר"ה א י], והעלה מכך שקודם שנתקדשה ארץ יראל, היו מקדשין ומעברים גם בחו"ל, ותמוה מפרקי דרבי אליעזר [ח] שהקב"ה אמר ליעקב כשיצא לחו"ל, שלא יעבר את השנה. ויתכן שהקידוש הנלמד מ"כי מציון" לא נעשה בחו"ל אפילו קודם שהתקדשה א"י, ורק הקידוש הנלמד מ"לשכנו תדרשו" יכלו משה ואהרן לעשותו במדבר, כיון שהיו שכני המשכן, וכדלהלן.
[33] האור החיים בספרו חפץ ה' ביאר שאמרו כן כדי שיחשיבם בעיני העם, ואז ישמעו דבריהם, ולכן כשגלה מטרתם אמר שהם "שוא" דהיינו שאמרו שקר, כי לא באו ללמוד ממנו אלא לחלוק עליו, וגם שהם "תוהו" דהיינו שאינם חכמים עד כדי שיהיו ראויים לחלוק עליו.
[34] המהרש"א ביאר שלא היו מטהרין אלא כדי לסתור את דבריו, ולהראות לו שאם לא ישמע לדבריהם, יכולין הם לחלוק עליו אף שלא כהלכה, וכן נקט הרמ"ע מפאנו [קח]. אולם הגר"א והיעב"ץ נקטו שדעתם היתה לטהר במקרה שבא לפניהם, אלא שלולי היו צריכים להתנגד לו, לא היו מטהרים אחר שכבר הורה חכם לאסור.
[35] בהגהות חתם סופר ביאר שעשו לו כן, כי בעיבור השנה יש נפקא מינה לטומאה, שאיו קטן מטמא בקרי עד ט' שנים, וגילו תלוי בתאריך, וכן לאיסורים כגון ערלה ורבעי שהיתרם חל אחר שעבר זמן האיסור. ועוד כתב [ח"ז כז] שנחלקו עמו בחלב של בן ט' חודשים, שהולכים בו אחר חדשי לבנה, שלפי קביעתו כבר היה אסור, והם התירו כי עדיין לא התקדש החודש לחשבונם.
[36] רש"י הביא שהמקור למעשה זה הוא ממה שאמר רבי עקיבא במשנה [יבמות קכב ב] "כשהלכתי לעבר שנים בנהרדעא". ותמה במלא הרועים שהרי באותו זמן עדיין היו שם חלק מרבותיו, כרבי אליעזר ורבי טרפון ועוד [עי"ש הוכחותיו], והעלה מכך שמעשה המובא כאן ארע בתקופה מאוחרת יותר [וכן משמע ממה שכתבו תוס' ביבמות שם, שקדש בחו"ל כי היה אונס, ושלא כסוגיין, וראה שרידי אש ח"ד קמח]. ובאור שמח [קידוה"ח ד טז] כתב שאף אם הניח חכמים גדולים ממנו בתורה, כיון שאינם יודעים לחשב חשבונות הראיה כמוהו, יכול לקדש בחו"ל, וראה אבני נזר [או"ח שיד].
[37] הרמב"ם [קידוה"ח יא יז] כתב שהביא את חשבון זמני ראית הלבנה רק לפי אופק ירושלים, כי קידוש החודש לפי הראיה שייך רק בארץ ישראל, וכוונתו כדברי בעל המאור [ר"ה ח], שגם גדול הדור שיכול לקדש בחו"ל, אינו מקדש אלא לפי זמני הראיה בארץ ישראל. וביאר בשקל הקדש [בה"ל פ"א ד"ה ואם, פ"ה ד"ה על וד"ה זה] שרק ראית הלבנה בארץ ישראל קובעת, ולכן רק עדים מארץ ישראל יכולים להעיד לצרכה. ומכאן מקור דברי הרמב"ם [סהמ"צ עשה קנג] שאם לא יהיה שום אדם מישראל בא"י, יבטלו כל המועדות. והיינו, אפילו אם יהא גדול הדור בחו"ל. כי הקידוש תלוי בראיית ארץ ישראל, ובלא עדים מא"י מקדש על פי חשבון מתי חלה הראיה בארץ ישראל. ובמנחת חנוך [ד] כתב שאם יש אדם גדול בחו"ל שלא הניח כמוהו בא"י, עדיף שהוא יקדש, ולא בי"ד קטן ממנו שבארץ ישראל. ובמשך חכמה [שמות יב ב] ביאר הטעם שבזמננו שאין ב"ד סמוך, הקידוש תלוי רק בבני א"י, כי אם ירצו ישראל שבא"י לסמוך זקנים הרי הם מוסמכים, ונמצא שדי בחשבון בני א"י לקידוש, כי היות ויש כח לקיבוץ הכללי שבארץ ישראל להסמיך זקנים, הרי חשבונם נחשב כחשבון ב"ד סמוך.
[38] ואז באמת יכל לעבר שנים בחו"ל, אלא שמאז ועד עתה קמו חכמים גדולים ממנו בא"י, ושוב אינו יכול לעבר בחו"ל.
כָּל כַּךְ לָמָּה? לְפִי שֶׁאֵין עוֹנִין אָמֵּן בַּמִּקְדָּשׁ. נראה לי כוונת השואל כך, דקאמר במתניתין משקלקלו המינים וכו' התקינו וכו', ושואל למה צריך לשנות במקדש נוסח חתימת הברכה שהוצרכו לעשות לה תיקון אחר קלקול המינין ולמה הוכרחו לכך, הלא הוה עדיף לנהוג אחר קלקול המינין לחתום כאשר אנחנו חותמין בברכות ולא יאמרו נוסח זה כלל? והשיב לפי שאין עונין אמן במקדש אלא אומרים בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד, ולכן אם אחר קלקול המינין יבטלו נוסח חתימה הראשון ויחתמו כאשר חותמין אנחנו לא היה מזה תועלת, כי עדיין יאמרו המינין אין עולם אלא אחד, מפני נוסח בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד שבו גם כן מזכירין עולם אחד, ובמקדש אומרים בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד בקול רם, לכך הוצרכו להניח נוסח הראשון ותיקנו לומר בו מן העולם ועד העולם, שבזה נתברר דאיכא עולם חדש ובטלו דברי המינין, ואז אף על פי שאומרין בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד לא אתו למידק מינה דאין עלם אלא אחד, והא דאומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד בבית המקדש בכל רם, מפני דהטעם שאנו אומרים אותו בלחש הוא מפחד קנאת המלאכים כמ"ש בלבוש סי' תרי"ט יע"ש, והעומדים בבהמ"ק שהם קרובים למקום השראת שכינה בבית קודש קדשים אין להם פחד מקנאת המלאכים, דנחשב כאלו עומדין בשמים ממעל.
וְכִי תֵּימָא בּוֹעַז מִדַעֲתָּא דְנַפְשֵׁיה קָאָמַר. פירש רש"י ולא גמרינן מיניה. הדבר יפלא איך סלקא דעתך דלא גמרינן מיניה, וכי מי זוטר בועז שהיה ראש הסנהדרין ושופט ישראל דאמרו רבותינו ז"ל אִבְצָן זה בּוֹעַז? ונראה לי בס"ד דהוה אמינא בּוֹעַז לא בתורת שלום אמר כן אלא בתורת ברכה, כי הפועלים היו עוסקים במלאכתו וברכם ה' עִמָּכֶם כדי שתתברך מלאכתו שהיא מעשה ידיהם, והוא מדעתו עשה זאת לקבוע ברכה זו לטובתו, ולהכי לא גמרינן מינה לענין שלום, לכך הביא מ"ש המלאך לְגִדְעוֹן [ה' אִתְּךָ] דהתם ודאי בתורת שלום קאמר ליה, וחזר ודחה זה דילמא לכך היה שלוח המלאך לבשר את גִדְעוֹן, כמ"ש ליעקב אבינו ע"ה (בראשית כח, טו) וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ, ומשני (משלי כג, כב) וְאַל תָּבוּז כִּי זָקְנָה אִמֶּךָ, רצונו לומר אַל תָּבוּז דברי בּוֹעַז לומר בעבור טובתו נתכוון שתתברך מלאכתו ולא בתורת שלום אמר להו, אלא בודאי באמת בתורת שלום דבר בּוֹעַז וגמרינן מיניה, וא"ת אעיקרא דדינא איך יתיישב דבר זה על הלב להזכר ש"ש בעבור שלום אדם, דנראה כמזלזל חס וחלילה בכבוד שמים, לזה אמר עֵת לַעֲשׂוֹת לַהֳ' וכו' כמ"ש רש"י ז"ל ודוק.
בִּשְׁעַת הַמְּכַנְּסִים פַּזֵּר, בִּשְׁעַת הַמְּפַזְּרִים כְּנֵס. נראה לי בס"ד דבר זה על הצדקה, שיש ימים ידועים בשנה שדרכן של בני אדם לחלק בהם מעות לעניים, ויש ימים שכיסם של בני אדם סגור ומסוגר מן הצדקה שאין נותנים כלום לעניים והם מתים ברעב, לכן החכם יעשה בדעת שהוא יחלק הצדקה הראוי לו ליתן כפי ממונו בעת שאין בני אדם נותנים כלום, אבל בעת שמצויה הרבה הוא יכנס וישמור אותה לעת הצורך.
מעשה באחד שהיה מדקדק לחלק מעות לעניים ביום ראשון בשבת, אבל ביום שישי לא היה נותן אלא שומרה ליום ראשון, יען כי רואה ביום שישי יש הרבה מחלקים לעניים אבל ביום ראשון אין מי שיתן להם פרוטה. ונראה לי בס"ד לעשות רמז לדבר, אות כף שרומז לצדקה שיתן האדם מלא כפו, שאם תתמלא אות כף אז ביושר תהיה ראשי תיבות כינוס פיזור, כלומר בשעת כינוס תעשה פיזור, ולמפרע תהיה ראשי תיבות פיזור כינוס, רצונו לומר בשעת פיזור תעשה כינוס.
וְאִם רָאִיתָ דּוֹר שֶׁהַתּוֹרָה חֲבִיבָה עָלָיו פַּזֵּר. נראה לי בס"ד אם ראית הדור חביבה עליו התורה, אם כן ירבו התלמידים מאד ואין מלמדים כדי הצורך, אז אתה לא תאמר עדיין אני צריך ללמוד ואין לי פנאי ללמד, אלא פַּזֵּר לעת עתה מה שלמדת ומה שיש בידך, ובזה הלימוד שאתה מלמד תתחכם ותוסיף חכמה, כמ"ש יש מפזר ונוסף, עוד כי אמרו ומתלמדי יותר מכולם, ואם ראית שאין חביבה עליו התורה אם כן אין תלמידים ללמד, ומלמדים בטלים כי אין להם תלמידים, אז אתה כנס מה שיש בידך ולא תלמוד לאחרים, אלא תלך ותלמוד לעצמך מן המלמדים המובהקים שיש להם פנאי ללמדך, ובזה יובן גם כן מ"ש זלת [הוזלה הסחורה] קפוץ קנה מינה, פירוש אם תראה התורה עומדת בזול אצל בני אדם, שאין חביבה להם ללמוד על כן התלמידים מועטים והמלמדים הם ת"ח שבדור הם פנויים, ואתה קפוץ לקנות בזה הזמן שתלך אצל המלמדים ללמוד מהם בהרווחה, כי אינם טרודים ללמד אחרים. ונראה לי רמז לדבר (תהלים יב, ז) אִמֲרוֹת הֳ' אֲמָרוֹת טְהֹרוֹת כֶּסֶף צָרוּף בַּעֲלִיל לָאָרֶץ מְזֻקָּק שִׁבְעָתָיִם, מְזֻקָּ"ק ראשי תיבות זלת קפוץ קנה מנה.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד לפרש 'זלת קפוץ קנה מינה' על דרך מנהגו של אותו חסיד שהיה משתדל ומתאמץ ביותר לקבוע לעצמו לימוד תורה בערב שבת מחצות היום עד שעה עשרה וחצי, וכן בכל ערב יום טוב וכן בחול המועד, כי אמר בימים ועתים אלו אין אדם פותח ספר והתורה בטילה בהם לכן אני אקיימנה, ולזה אמר זלת קפוץ קנה מינה דקאי על עתים ידועים שהעולם טרודים ואין משגיח על עסק התורה. אי נמי קרוב לזה קאי על מסכת מועד קטן וכיוצא בה, שאין העולם רודפים אחר לימודה אתה תשדל ללמוד אותה.
בַּאֲתַר דְּלֵית גֶּבֶר תַּמָן הַוֵי גֶּבֶר. י"ל תיבת תמן הוא יתור לשון? ונראה לי בס"ד אפילו אם הוא בעצמו גבר בגוברין וראוי ושלם, אך לפי המקום אינו ראוי הן מחמת רבויים הן מחמת מזגם דקשה ואין מזג יוכל להתערב עם מזגם הרי זה כאלו ליכא גבר ותהוי את גבר. אי נמי רצונו לומר דוקא אם הוא מאנשי המקום יהיה הוא עיקר, אבל אם זה הוא גם כן נכרי שם אין לו קדימה עליך.
בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ אָמַר רָבָא אֲפִלּוּ לִדְבַר עֲבֵרָה. עיין פירוש רש"י ז"ל [בכל דרכיך, אפילו לעבור עבירה. דעהו, תן לב אם צורך מצוה הוא כגון אליהו בהר הכרמל עבור עליה], ולפי דבריו קשה להבין מה שאמר אחר כך היינו דאמרי אינשי וכו'? ונראה לי בס"ד מ"ש (משלי ג' ו') בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ, הכונה שיאמין כל מה שנעשה בעולם הזה אינו מקרה המסור לטבע, אלא הכל נעשה בהשגחתו יתברך והוא המשגיח והוא נותן חיות בכל רגע לכל הנבראים 'מקרני ראמים ועד ביצי כינים' וא"ד אפילו לדבר עבירה, כלומר אפילו כשעשה עבירה יזכור דבר זה שכוחו וחיותו באותה רגע בא לו בהשגחתו יתברך, וזה יועיל לו אולי יבוש ויכלם מקונו יתברך ויפרוש, ואפילו אם גברה תאותו ולא פירש תועיל לו אמונה וזכרון הזה שיתחרט אחר כך תכף, ולפי זה מובן שפיר מאי דמייתי אח"ז היינו דאמרי אינשי וכו'.
לָעוֹלָם יְלַמֵּד אָדָם אֶת בְּנוֹ אֻמָּנוּת נְקִיָּה וְקַלָּה. יש להקשות מאי מרבה בתיבת לָעוֹלָם? ונראה לי בס"ד על דרך המעשה בעשיר אחד שהיה לו בן יחיד, וכשהיה בן י"ח שנה קודם שנשא אשה רצה אביו ללמדו מלאכה, ובחר במלאכת הצורף, והביא לו לביתו צורף אחד אומן גדול אשר מלאכתו שוה פי שלשה על שאר צורפין לרוב יופיה, והבן לא רצה ללמד מפני הטורח, ויאמר לאביו וכי למלאכה זו אני צריך הלא יש בבתינו עושר גדול ויש כמה בני אדם נזונים בחינם, ומה לי לצרה הזאת להטריח עצמי בלימוד המלאכה הקשה הזאת, א"ל אביו בני כך הוא רצוני ודעתי שתלמוד מלאכה, וימאן הבן והוכרח אביו לשחד אותו בממון ויתן לו בעד כל יום חמשה זהובים כדי שישב וילמוד, והואיל וזה האומן יודיע בזה המלאכה חכמה גדולה הוצרך לעסוק בה עם הבן שנה אחת עד שלמד אותה בכל הצורך, ובאותם הימים שהיה האב נותן לבנו חמשה דינרים ליום, ולאומן שני דנרי זהב בכל יום, היה הבן אומר בלבבו כי אביו שוטה הוא בזה הדבר לפזר ממון זה בשביל המלאכה בחינם מאחר שאין לו צורך בה, אחר כך השיאו אביו אשה, ואחר כך נפטר אביו, ויכנס הבן לאוצר הממון של אביו ויפתח התיבות המלאים צרורות זהובים ויסירם משם ויביאם אל חדר שלו ואשתו היתה עמו בכל זאת, אחר שנים אבד העושר כולו מיד הבן, וגם מטלטליו מכר ונשאר הוא ואשתו ובניו בחוסר כל, ויזכיר הבן אשר אביו למדו מלאכה הנזכרת והכלים של המלאכה היו מונחים בחדר אחד, ויפתח הבן החדר ויוציא את הכלים בשמחה גדולה כי בהם יתפרנס עתה בריוח, וכשהוציא הכלים בירך את אביו ויאמר תהיה מנוחתו כבוד ונמשתו בצרור החיים, ואשתו היתה גם כן עמו ושמעה דבריו, אחר כך ישב ועסק במלאכה ובכל פעם שמכה בפטיש על הסדן היה אומר על אביו מנוחתו כבוד, ותהיה נשמתו צרורה בצרור החיים, בגן עדן ואשתו שומעת כל זה. והנה יום אחד אמרה לו אשתו פליאה גדולה יש לי עליך, הלא בעת שנכנסת לאוצר הממון שהוריש לך אביך ולקחת הממון הרב ההוא, הייתי אני עמך ולא שמעתי שברכת את אביך, ועתה בעת אשר לקחת כלים של העמל ויגיעה האלה מן החדר ברכת לאביך, ובכל עת שאתה עוסק בהם ויגיע אתה מברך לאביך, מה זה ועל מה זה, אמר לה כשהייתי קטן בשנים בא אבי ללמדני מלאכה זו מאומן חשוב, וסרבתי והוכרח לפזר ממון הרבה ולשחד אותי בממון עד שלמדתי, ובכל יום הייתי חושב בלבי ששטות היתה בו בדבר זה דלמאי אצטריך לי אומנות זו, ועתה שנהפך הגלגל וכל אותו הממון שהניח הלך לו ולא נשאר דבר וסיבה להתפרנס ממנה כי אם רק מלאכה זו אשר למדני אבי בעל כרחי, הנה לעת עתה ידעתי שאבי חכם היה וטובה גדולה עשה עמי בלימוד המלאכה, כי זו היא תעמוד לנצח קרן קיים להתפרנס ממנה, ולולי היא הייתם מתים ברעב כולכם, על כן אני מזכירו לשבח ומברך אותו ומכבדו בדברים תמורת מה שהייתי מבזהו בלבבי בעת שלמדתי האומנות, בחשבי דבר זה לשטות חס וחלילה! עד כאן.
ובזה יובן דברי בר קפרא לעולם ילמד אדם את בנו אומנות וכו', פירוש אפילו אם רואה שיש לו עושר רב אשר יוכל לפרנס מאה בני אדם בכל יום מן העושר שלו, לא יסמוך על עושרו אלא ילמדהו אומנות, אולי יצטרך לה באיזה זמן וכמו ענין המעשה הנזכר.
מָה הִיא אָמַר רָב חִסְדָא מַחְטָּא דְתַלְמִיוֹתָא. נראה לי הכונה דרכם היה אחר שתופרים הבגד בשלימות עושים בו תפירות קטנות עשויות שורות שורות הרבה, ועושין בתפרות אלו מעשה ציור לנאת הבגד, ועד עתה ימצא כזאת במקומות אלו, וזו המלאכה נקיה מן הגזל כי אין בה שיורים של חתיכות בגד כאשר נמצא אצל התופר, וגם קלה על העוסק בה.
לְעוֹלָם אַל יַרְבֶּה אָדָם רֵעִים בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ. נראה לי בס"ד בין רֵעִים לְרָעִים לא יש הפרש באותיות כי אם רק בניקוד, זה צר"י וזה קמ"ץ, ואם כן בנקל יהיו הרעים בצר"י רעים בקמ"ץ, ולכך צריך להזהר ביותר.
לְסוֹף נִצְרָךְ לְכֹּהֵן עַל יְדֵי אִשְׁתּוֹ. יש להקשות מאי מדה כנגד מדה יש בזה? ונראה לי בס"ד דהכא לאו בגוזל תרומות ומעשרות איירי, כי הגוזל ענשו רב מאד, אך איירי במפריש תרומות ומעשרות ומנחם אצלו, וזילא ביה מלתא לבקש כהן שיתנם לו אלא יהיו מונחים אצלו, ואומר עד שיבא הכהן לבקש תרומות ומעשרות אז יקחם, ולזה אמר כל שיש לו תרומות ומעשרות ואינו נותנם לכהן, לאו שרוצה לגוזלם אלא זיל אביה מלתא לחזר אחר הכהן ליתנם לו, אלא אומר עד שיבא הכהן מאיליו אצלי אז יקחם, על כן מדה כנגד מדה שיהיה נצרך לכהן על ידו שהכהן יושב במקומו והוא יטלטל עצמו מעירו ומשער מקומו ויבא אצל הכהן להשקות לאשתו מי סוטה.
וְאִם נָתְנָן לְסוֹף מִתְעַשֵּׁר. יש להקשות למאי נקיט לסוף? ונראה לי בס"ד הכונה שלא יקח עושר אשר משותף בו טורח שלא תהיה עיקר הברכה במחובר, שאז תרבה יגיעתו בקצירה ודישה ואסיפה, אלא עיקר הברכה שיתעשר ממנה תהיה אחר שיהיה הדגן באוצר שלו, שאז ברכה יש ויגיעה לא יש, ולזה אמר לסוף מתעשר, כלומר בברכה שבאה לבסוף אחר גמר כל העסק הצריך לדגן שכבר הוא מונח באוצר.
אִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה, יִהְיֶה מָמוֹן הַרְבֵּה. יש להקשות מהיכא מפיק לה? ונראה לי בס"ד דידוע חסד דרועא ימינא גבורה, דרועא שמלא נמצא חסד וגבורה נרמזים בשתי ידים, ובכל יד יש ט"ו פרקים שהם אצבעות וכף כמנין י"ה, ושני ידים הם יִהְיֶ"ה, וכל השפעה שתהיה משני ידים שהם חסד וגבורה היא גדולה מאד, לזה אמר לו יִהְיֶ"ה, ודריש לו יִהְיֶה מָמוֹן הַרְבֵּה.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל (בבא מציעא מב.) אין הברכה מצויה אלא בעבור אשתו של אדם, וקשא למה בשביל אשתו ולא בשבילו, אדרבה האשה זכותה מועט שיש כמה מצות דלא שייכי בה? ופרשתי בס"ד הכונה כי ידוע בני חיי ומזוני נמשכים מן חכמה בינה דעת, חיי מחכמה, מזוני מבינה, בני מדעת, נמצא המזונות באים מן אות ה"א ראשונה שבשם, שהיא סוד בינה, ואמרו רבלותינו ז"ל איש ואשה שזכו שם יה ביניהם, והיינו אות ה"א ראשונה שממנה המזונות היא באשה, ולזה אמר בעבור אשתו של אדם, כלומר בשביל אות הרמוז ומונח אצל אשתו שהוא אות ה"א ראשונה שבשם, ולכן כאן אמר הפסוק לוֹ יִהְיֶה קרי בה לו 'יהי ה"א', היא אות ה"א ראשנה שממנה המזונות והעושר, ולכך דריש לוֹ יִהְיֶה ממון הרבה כי משם נמשך שפע רבוי הממון, רמז לדבר (בראשית מז, כג) הֵא לָכֶם זֶרַע וּזְרַעְתֶּם אֶת הָאֲדָמָה.
או יובן כל שפע מצומצם יבא מן הפשוט, וכל רבוי שפע יבא מן המילוי, וכנזכר בערבי נחל ז"ל ודיו לעולם שישתמש בחצי השם שהוא שם י"ה אך מלוי שם יה הוא גם כן מספר יה, כזה יו"ד ה"ה, ולכן כיון שאמר לוֹ יִהְיֶה, שהוא שם יה כפול כנגד הפשוט והמלוי, לזה דרוש יהיה ממון הרבה.
כֹּל הַמְּשַׁתֵּף שֵׁם שָׁמַיִם בְּצַעֲרוֹ כּוֹפְלִין לוֹ פַּרְנָסָתוֹ. נראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל מאי שמים? אש ומים שטרפן הקב"ה זה בזה ועשה מהם שמים. נמצא שם של שמים, רמוז בו חסד וגבורה שהם מים ואש, וידוע המקבל יסורין באהבה גורם בזה למתק מדת הגבורה במדת החסד, ולכך זוכה שיבא לו שפע משתי מידות חסד וגבורה הנרמזים בשם של שמים, שהוא אש מים, וזה שאמר כל המשתף שם שמים בצערו פירוש ממתק הגבורה בחסד הנרמזים בשם שמים בתוך הצער שלו שמקבל היסורין באהבה, אז כופלין לופרנסתו שיבא לו שפע כפל ממדת החסד וממדת הגבורה.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד דידוע שמים כינוי לשם הוי"ה ב"ה שנקרא שמים, ושם הוא כינוי לשם אדני בסוד (שמואל ב' ח, יג) וַיַּעַשׂ דָּוִד שֵׁם, ובזה פירשו הראשונים וְכָל מַעֲשֶׂיךָ יִהְיוּ לְשֵׁם שָׁמָיִם (פרקי אבות ב, יב), פירוש ליחד שֵׁם שהיא סוד אֲדֹנָי עם שָׁמַיִם שהיא סוד הוי"ה עד כאן דבריו.
וידוע ששם אֲדֹנָי נזכר בפה אבל שם הוי"ה בלב ובזה פירשו המקובלים (תהלים קל, א) מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ הֳ', שם הוי"ה בלב דוקא, אך שם אֲדֹנָי שִׁמְעָה בְקוֹלִי בפה בגלוי עד כאן דבריו.
וידוע מה שכתבו הראשונים בפסוק (תהלים כא, ג) תַּאֲוַת לִבּוֹ נָתַתָּה לּוֹ וַאֲרֶשֶׁת שְׂפָתָיו בַּל מָנַעְתָּ סֶּלָה, יש מתפלל בפיו שיתן לו הקב"ה אלף דינר, אך בלבו רוצה עוד אלף דינר כדי לקנות בהם חצר, וּבִּרְצוֹת הֳ' דַּרְכֵי אִישׁ שֶׁיִתֶּן לוֹ מִשְׁאֲלֹת לִבּוֹ הוא החצר, וגם אֲרֶשֶׁת שְׂפָתָיו שבקש בגלוי על אלף דינר, בַּל מָנַעְתָּ סֶּלָה עד כאן דבריו. וזה שאמר כל המשתף שם שמים בצערו, רצונו לומר גם בעת הצער שלבו טרוד, עם כל זה הוא נזהר ליחד שם הוי"ה ושם אדנ"י שהם סוד שם שָׁמַיִם שמכוין בכל תורה ומצוה ליחד הוי"ה ואדנ"י שהם אחד נסתר בלב דוקא ואחד נגלה בפה, אז כופלין לו פרנסתו מדה כנגד מדה, שיתן לו הקב"ה תַּאֲוַת לִבּוֹ הנסתרת, וגם אֲרֶשֶׁת שְׂפָתָיו הנגלית, וכמו שכתב על פסוק תַּאֲוַת לִבּוֹ נָתַתָּה לּוֹ.
או יובן בס"ד הכונה שאינו דואג בעבור חסרונות הגופניים בלבד אלא בעבור חסרונות הנפשיים גם כן, שהם ענין תורה ומצות, אז כופלים לו פרנסתו שישפעו לגופו וגם לנפשו.
כֹּל הַמַּרְפָּה עַצְמוֹ מִדִּבְרֵי תּוֹרָה אֵין בּוֹ כֹּחַ לַעֲמֹד בַּיּוֹם צָרָה. נראה לי בס"ד על פי מה שכתב הרב ברכת טוב ז"ל בפסוק (דברים לב, כ) וַיֹּאמֶר אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם אֶרְאֶה מָה אַחֲרִיתָם כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה, בשם המקובלים כי מָה מורה על העדר היש והפכו, וְהֵם מורה על ההויה, וישראל אם אין עושין רצונו של מקום המה בכלל ההעדר וכו', עיין שם. גם ידוע שהתורה נקראת חָכְמָה כמ"ש רבותינו ז"ל על פסוק (קהלת ז, יט) הַחָכְמָה תָּעֹז לֶחָכָם, וידוע מ"ש בתיקונים חָכְמָה היא כֹּחַ מָה יעיין שם. ולפי זה אם תסיר כח מן חכמה ישאר מה שהם מורים על ההעדר וז"ש כֹּל הַמַּרְפָּה עַצְמוֹ מִדִּבְרֵי תּוֹרָה אֵין בּוֹ כֹּחַ לַעֲמֹד בַּיּוֹם צָרָה פירוש מדה כנגד מדה, יסתלקו אותיות כֹּחַ מן חָכְמָה שהיא כינוי לתורה וישאר מָה המורה על ההעדר של הטובה, שהוא עת צרה שנעדר הטוב בר מינן.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד, והוא דידוע אם אדם לומד תורה בהתרשלות ועצלות שוטלת בו שכחה שישכח לימודו, וגם ממילא לא יעשה פירות בתורה שאינו יכול להוציא חידושים מן התורה. מה שאין כן הלומד בזריזות בכל כוחו תהיה קבועה בלבו ויזכה להוציא ממנה פירות הם חידושי תורה. עוד ידוע מ"ש הראשונים ז"ל הא דנהנה האדם מן התורה בעולם הזה לאו מן הקרן אלא רק מן הפירות, ועיקר הלימוד הוא קרן, וחידושי תורה שהאדם מחדש זה נקרא פירות, ובזכות חידושי תורה יוכל לקבל טובה בעולם הזה, ולכן אמר (תהלים א' ב') כִּי אִם בְּתוֹרַת הֳ' חֶפְצוֹ, זה עיקר הלימוד, וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה, אלו חדושי תורה שיתייחסו לאדם המחדש אותם, ואז שיש לו קרן ופירות, וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל, שאז כל אשר יעשה בעולם הזה יצליח בזכות הפירות שהם תורתו של אדם שמחדש אותם. גם ידוע דכתיב בתורה (משלי ה, יט) דַּדֶּיהָ יְרַוֻּךָ בְכָל עֵת, והיינו שזוכה לחדש בה חידושים, והשגה זו שמשיג בתורה שיוכל להוציא ממנה חידושים נקראת בשם דַּד המרווה את התינוק ומוצא בו טעם חדש בכל עת, גם ידוע מ"ש בגמרא הַדַדִים נקראין כֹּחַ שכן בערבייא קורין לדד כֹּחַ, ובזה פרשתי בס"ד (דברים ח, יח) וְזָכַרְתָּ אֶת הֳ' אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל, כלומר נותן לך השגה בתורה שהיא תכונה בשם כֹּחַ שהוא דַּד, ככתוב (משלי ה, יט) דַּדֶּיהָ יְרַוֻּךָ בְכָל עֵת, כדי לַעֲשׂוֹת חָיִל הם חידושי תורה אשר בכל חידוש נברא אור חדש הנקרא מלאך, וז"ש כֹּל הַמַּרְפָּה עַצְמוֹ מִדִּבְרֵי תּוֹרָה שלומד בהתרשלות ועצלות ורפיון אז אין בו כח, רצונו לומר השגה שמכונית בשם דַּד כדי להוליד חידודים אשר זכותם יגינו עליו בעת צרה, כי זכות תורה המגן על האדם בעולם הזה בעת צרה הוא רק מן הפירות שהם החידושין הבאין לאדם על ידי השגה המכונית בשם דד שהוא כֹּחַ.
ובאופן אחר יובן בס"ד, דידוע שיש באדם עור ובשר וגידין ועצמות והם כנגד ד' עולמות אבי"ע [אצילות, בריאה, יצירה, ועשיה], וכנגד ד' לימודים שהם פרד"ס [פשט, רמז, דרש, סוד] והעצמות הם כנגד האצילות, וכן הסוד, וכמ"ש רבינו האר"י ז"ל בעץ חיים, ועוד איתא בתיקונים כי לימוד הסוד הוא המגין על ישראל להוציאם מן הגלות, ולכן אלו המתרחקים מלימוד הקבלה גורמין אריכות הגלות ורבוי הצרות, וז"ש כֹּל הַמַּרְפָּה עַצְמוֹ מִדִּבְרֵי תּוֹרָה עַצְמוֹ דייקא, שהוא מתרפה בלימוד הסוד שהוא כנגד העצמות, שה"ס אצילו אין בו כח לעמוד בעת צרה, כי הלימוד הזה הוא המגין בעת צרה ובגלות.
או יובן בס"ד אומרו אין בו כח כי למוד הפרד"ס הוא כנגד ד' אותיות שם הוי"ה ב"ה שיש במילואם ומילוי מילואם כ"ח אותיות, וזה המתרפה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה שאינו לומד בכולם אין בו כח הוא הארת שם הוי"ה ב"ה לעמוד בעת צרה, דכתיב (תהלים לד, ב) רַבּוֹת רָעוֹת צַדִּיק וּמִכֻּלָּם יַצִּילֶנּוּ הֳ', וכתיב (תהלים כ' ב') יַעַנְךָ הֳ' בְּיוֹם צָרָה, ולכן בחרבן דכתיב בהו, (ירמיהו ט, יב) עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי, נאמר בהם (איכה א' ו') וַיֵּלְכוּ בְלֹא כֹחַ לִפְנֵי רוֹדֵף, כֹחַ דייקא, ונרמזה תורה באות תי"ו של (משלי כד, י) 'הִתְרַפִּיתָ' בְּיוֹם צָרָה, וקרי בה 'ת' רפית' רצונו לומר ת' שהיא תורה רפית ממנה.
פַּרְנְסָתוֹ מְעוֹפֶפֶת לוֹ כְּצִפּוֹר. נראה לי בס"ד שיש הצלחה נסית ויש טבעית, והנסית היא תרדוף אחריו, והטבעית הוא ירדוף אחריה, וזה פַּרְנְסָתוֹ מְעוֹפֶפֶת לוֹ כְּצִפּוֹר שהיא תרדוף אחריו.
או יובן בס"ד על פי מ"ש רבותינו ז"ל למה נקראת [אשת משה] צפורה? שטיהרה בית אביה כצפור! נמצא הטהרה מדמין אותה כְּצִפּוֹר, והנה יש אדם שנטמא בפרנסה שלו כמ"ש (דברים לב, טו) וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט, ויש מקדש עצמו בפרנסתו ומוסיף טהרה לנפשו כי יהיה שלחנו מכפר עליו, ולזה אמר מְעוֹפֶפֶת לוֹ כְּצִפּוֹר שתרגום לו רוח טהרה.
הוּא מְטַמֵּא וְהֵם מְטַהֲרִים. נראה פשוט דלא טהרו דבר שהוא טמא מן הדין, אלא רק טהרו דבר שהוא טמאו מכח חומרא ויש בו צדדין להיתר, והמקשה ידע שכך הוה ועם כל זה מקשי מן הברייתא דחכם שטמא אין חבירו רשאי לטהר, דפשיטה ליה דאיירי בכהאי גוונא שהחכם טמא מצד חומרא ויש צדדין להיתר, דאל"כ לא אצטריך לאשמעינן תנא שלא יטהר הטמא בודאי, ומשני דעברו משום עֵת לַעֲשׂוֹת לַה' כדי דלא נגררו אבתריה.
אֲנָשִׁים הַלָּלוּ שֶׁל שָׁוְא הֵן שֶׁל תֹּהוּ הֵן. הֵן נראה לי בס"ד כפל הלשון כנגד ב' עניינים שטהרו מה שטימא והתירו מה שאסר. אי נמי יש מטהר השרץ ומראה לו פנים שאין אתה יכול לדחות דבריו, ויש מטהר השרץ בדברי תוהו שהוא מגבב דברים שהם נדחים בנקל, ולזה אמר של שוא הן שהתירו האסור, ואל תחשבו שהביא ראיות כאותו שהיה מטהר השרץ ומראה פנים אלא של תוהו הן שאין בהם ממש שהאדם תוהה ובוהה בהם.
ועוד נראה לפרש מה שאמר הני תרי לישני שוא ותהו, כי ידוע שתלמיד חכם נקרא אִישׁ ונקרא אִשָּׁה, והיינו בעת שלומד מאחרים יש לו תואר אִשָּׁה, ובעת שהוא מלמד לאחרים יש לו תואר אִישׁ, כי כל משפיע נקרא אִישׁ וכל נשפע נקרא אִשָּׁה כנודע, גם ידוע שיעור הלמוד של תליד חכם שבטוח בו שלא ישכח לימודו הוא עד מאה ואחד, והנה מספר אִשָּׁה ש"ו [306], לקח אות א' מן שיעור הלימוד שהוא ק"א והניח בש"ו וקראן שָׁוְא [307], ומספר איש שי"א [311] לקח אות ק' מן שיעור הלמוד והניח עם שי"א נעשה מספר תֹּהוּ [411], ולזה אמר שֶׁל שָׁוְא הֵן שֶׁל תֹּהוּ. והנה בירושלמי בנדרים פרק שישי הלכה ח' הובא מעשה כזו באופן אחר ואפשר דבתחלה שלח לו רבינו הקדוש כפי מ"ש בירושלמי ולא חזר בו, ואחר כך נעשית שליחות זו הכתוב בבבלי, ובזה השליחות האחרונה דברו קשות כנגדו וכנגד הציבור.
גְּדָיִים שֶׁהִנַּחְתָּ נַעֲשׂוּ תְּיָשִׁים בַּעֲלֵי קַרְנַיִם. נראה לי בס"ד תלמיד חכם נקרא טוֹב על שם התורה שנקראת טוֹב, ולכן קראו את החכמים בשם גדים, כי גְּדִי [17] גי' טוֹב [17] ואם תוסיף על מספר גְּדִי מספר מזל התורה שהוא תרצ"ג [693] נעשה מספר תְּיָשּ [710], ולזה אמר נַעֲשׂוּ תְּיָשִׁים. ומ"ש בַּעֲלֵי קַרְנַיִם נראה לי בס"ד, כי שם חכם קרנות של שמו הם מ"ח [חכם] רמז למ"ח מעלות שהתורה נקנית בהם, ולכן קראום בעלי קרנים כלומר שלמים הם במ"ח מעלות הרמוזים בקרנות שלהם. או יובן רצונו לומר יכולים להעניש את האדם המסרב כנגד ולהמיתו כאשר ימית השור בנגחו בקרנים שלו.
221ימים לסיום הש״ס