דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 220ימים לסיום הש״ס

ברכות ס ע"ב - Steinsaltz

One who enters a bathroom says to the angels who accompany him at all times:
Be honored, honorable holy ones, servants of the One on High,
give honor to the God of Israel,
leave me until I enter and do my will and come back to you.
Abaye said: A person should not say this, lest they abandon him and go. Rather he should say:
Guard me, guard me,
help me, help me,
support me, support me,
wait for me, wait for me until I enter and come out, as this is the way of man.
Upon exiting, one says:
Blessed…Who formed man in wisdom,
and created in him many orifices and cavities.
It is revealed and known before the throne of Your glory
that were one of them to be ruptured or blocked, it would be impossible to survive and stand before You.

The Gemara asks: With what should one conclude this blessing? Rav said: One should conclude: Blessed…Healer of the sick. Shmuel said: Abba, Rav, has rendered everyone sick. Rather, one should say: Healer of all flesh. Rav Sheshet said: One should conclude: Who performs wondrous deeds. Rav Pappa said: Therefore, let us say them both: Healer of all flesh, Who performs wondrous deeds.

The Gemara proceeds to cite additional blessings recited as part of one’s daily routine. One who enters to sleep on his bed recites Shema in his bed from Shema Yisrael to VeHaya Im Shamoa. Then he recites:
Blessed…Who makes the bands of sleep fall upon my eyes and slumber upon my eyelids,
and illuminates the pupil of the eye.
May it be Your will, O Lord my God,
that You make me lie down in peace and give me my portion in Your Torah,
accustom me to mitzvot and do not accustom me to transgression,
lead me not into error, nor into iniquity, nor into temptation nor into disgrace.
May the good inclination have dominion over me
and may the evil inclination not have dominion over me.
Save me from an evil mishap and evil diseases.
Let neither bad dreams nor troubling thoughts disturb me.
May my bed be flawless before You, that my progeny should not be flawed.
Enlighten my eyes in the morning lest I sleep the sleep of death, never to awaken.
Blessed are You, O Lord, Who gives light to the whole world in His glory.

When one awakens, he recites:
My God, the soul You have placed within me is pure.
You formed it within me,
You breathed it into me,
and You guard it while it is within me.
One day You will take it from me and restore it within me in the time to come.
As long as the soul is within me, I thank You,
O Lord my God and God of my ancestors, Master of all worlds, Lord of all souls.
Blessed are You, O Lord, who restores souls to lifeless bodies.

Upon hearing the sound of the rooster, one should recite: Blessed…Who gave the heart [sekhvi] understanding to distinguish between day and night.
Upon opening his eyes, one should recite: Blessed…Who gives sight to the blind.
Upon sitting up straight, one should recite: Blessed…Who sets captives free.
Upon dressing, one should recite: Blessed…Who clothes the naked, as they would sleep unclothed.
Upon standing up straight, one should recite: Blessed…Who raises those bowed down.
Upon descending from one’s bed to the ground, one should recite: Blessed…Who spreads the earth above the waters, in thanksgiving for the creation of solid ground upon which to walk.
Upon walking, one should recite: Blessed…Who makes firm the steps of man.
Upon putting on his shoes, one should recite: Blessed…Who has provided me with all I need, as shoes are a basic necessity.
Upon putting on his belt, one should recite: Blessed…Who girds Israel with strength.
Upon spreading a shawl upon his head, one should recite: Blessed…Who crowns Israel with glory.

Upon wrapping himself in ritual fringes, one should recite: Blessed…Who has made us holy through His commandments and has commanded us to wrap ourselves in a garment with ritual fringes.
Upon donning his phylacteries on his arm, one should recite: Blessed…Who has made us holy through His commandments and has commanded us to don phylacteries.
Upon donning phylacteries on his head one should recite: Blessed…Who has made us holy through His commandments and has commanded us with regard to the mitzva of phylacteries.
Upon ritually washing his hands: Blessed…Who has made us holy through His commandments and has commanded us with regard to the washing of the hands.
Upon washing his face, one recites: Blessed…Who removes the bands of sleep from my eyes and slumber from my eyelids.
And may it be Your will, O Lord my God, to accustom me in Your Torah,
attach me to Your mitzvot, and lead me not into transgression,
nor into error, nor into iniquity, nor into temptation nor into disgrace.
Bend my evil inclination to be subservient to You,
and distance me from an evil person and an evil acquaintance.
Help me attach myself to the good inclination and to a good friend in Your world.
Grant me, today and every day, grace, loving-kindness, and compassion in Your eyes and the eyes of all who see me,
and bestow loving-kindness upon me.
Blessed are You, O Lord, Who bestows loving-kindness on His people, Israel.

We learned in the mishna: One is obligated to recite a blessing for the bad that befalls him just as he recites a blessing for the good that befalls him. The Gemara asks: What does it mean: One is obligated to recite a blessing for the bad just as for the good? If we say this means that just as one recites a blessing for a positive event with the formula: Who is good and does good, so too one recites a blessing for a calamity with the formula: Who is good and does good, didn’t we learn in our mishna that over good tidings one recites: Who is good and does good, while over bad tidings one recites: Blessed…the true Judge? Rather, Rava said: The mishna’s statement was only necessary to instruct us to accept bad tidings with the same joy with which we accept good tidings, not to instruct with regard to which blessing to recite.

Rav Aḥa said in the name of Rabbi Levi: What is the verse that alludes to this? “I will sing of loving-kindness and justice; unto You, O Lord, will I sing praises” (Psalms 101:1). Rav Aḥa explains: If it is loving-kindness, I will sing, and if it is justice, I will sing. I will thank God in song for the bad just as for the good.

Rabbi Shmuel bar Naḥmani said: The proof is from here, as it is stated: “In God, I will praise His word; in the Lord, I will praise His word” (Psalms 56:11). The Gemara explains that In God, I will praise His word; that is the revelation of God’s attribute of benevolence, while: In the Lord, I will praise His word; that is the attribute of suffering; even if God brings suffering to bear upon me, I will still praise Him.

Rabbi Tanḥum said: The proof is from here, as it is stated: “I will lift up the cup of salvation and call upon the name of the Lord” (Psalms 116:13), and: “I found trouble and sorrow, but I called upon the name of the Lord” (Psalms 116:3–4).

And the Rabbis said: The proof is from here, as it is stated: “The Lord has given and the Lord has taken away; blessed be the name of the Lord” (Job 1:21).

Rav Huna said that Rav said that Rabbi Meir said; and so it was taught in a baraita in the name of Rabbi Akiva: One must always accustom oneself to say: Everything that God does, He does for the best.

The Gemara relates: Like this incident, when Rabbi Akiva was walking along the road and came to a certain city, he inquired about lodging and they did not give him any. He said: Everything that God does, He does for the best. He went and slept in a field, and he had with him a rooster, a donkey and a candle. A gust of wind came and extinguished the candle; a cat came and ate the rooster; and a lion came and ate the donkey. He said: Everything that God does, He does for the best. That night, an army came and took the city into captivity. It turned out that Rabbi Akiva alone, who was not in the city and had no lit candle, noisy rooster or donkey to give away his location, was saved. He said to them: Didn’t I tell you? Everything that God does,

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ס - ב

הנכנס לבית הכסא, אומר כלפי המלאכים המלוים אותו תמיד [שכן נאמר "כי מלאכיו יצוה לך"]: "התכבדו מכובדים, קדושים משרתי עליון, תנו כבוד לאלהי ישראל, ואל תגרעו מכבודכם להכנס עמי לבית הכסא, ואף שה' צווה עליכם לשמרני, אני מוחל לכם על כך, [29] ולכן הרפו ממני עד שאכנס ואעשה רצוני, ואבוא [אחזור] אליכם".

אמר אביי: לא לימא אינש הכי ["הרפו ממני" וכו' [30]], משום שיש לחשוש דלמא שבקי ליה המלאכים ואזלי, ולא ישמרוהו מהמזיקים בבית הכסא, וגם לא ישובו אחר כך ללוותו, אלא לימא כך: שמרוני שמרוני, [31] עזרוני עזרוני, [32] סמכוני סמכוני, המתינו לי המתינו לי, עד שאכנס ואצא, [לפי] שכן היא דרכן של בני אדם [שנזקקים לנקביהם]. [33]

כי נפיק מבית הכסא, [34] אומר: "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחכמה, [35] וברא בו נקבים נקבים, חלולים חלולים [36] [שסגורים מסביב] גלוי וידוע לפני כסא כבודך, [37] שאם יפתח אחד מהם [מהחללים הסגורים, כגון הלב או הכרס], או יסתם אחד מהם [מן הנקבים כגון הפה או החוטם או פי הטבעת] [38], אי אפשר לעמוד לפניך". [39] ומאי חתים בברכה זו?

אמר רב: "ברוך: רופא חולים".

אמר שמואל: בנוסח חתימה זו שוינהו אבא [רב] לכולי עלמא קצירי [חולים]. וכיון שאין הדבר כן, אלא יחתום: "ברוך: רופא כל בשר". שהיציאה היא רפואת כל הגוף.

רב ששת אמר: יחתום "ברוך: מפליא לעשות". כי הגוף חלול כמו נאד. ונאד שיש בו נקב אין הרוח עומדת בתוכו, וגוף האדם נברא עם הרבה נקבים, ובכל זאת הרוח עומדת בתוכו, וזו היא פליאה וחכמה [40].

אמר רב פפא: הלכך נמרינהו לתרוייהו, ויחתום: "ברוך: רופא כל בשר ומפליא לעשות".

הנכנס לישן בלילה [41] על מטתו, [42] אומר קריאת שמע שעל המטה, וכך הוא סדרה: מ"שמע ישראל" עד "והיה אם שמוע", ואחר כך [43] אומר [44]: "ברוך המפיל חבלי שינה על עיני, ותנומה על עפעפי, [45] ומאיר לאישון בת עין [46] . יהי רצון מלפניך ה' אלהי, שתשכיבני לשלום, ותן חלקי בתורתך, [47] ותרגילני לידי מצוה, ואל תרגילני לידי עבירה, ואל תביאני לא לידי חטא ולא לידי עון, [48] ולא לידי נסיון, ולא לידי בזיון, וישלוט בי יצר הטוב, ואל ישלוט בי יצר הרע, ותצילני מפגע רע ומחלאים רעים, ואל יבהלוני חלומות רעים והרהורים רעים, ותהא מטתי שלמה לפניך [שלא יהיה פסול ורשע בזרעי], והאר עיני פן אישן המות. ברוך אתה ה' המאיר [49] לעולם כולו בכבודו".

סדר ברכות השחר: [50]

כי מתער האדם משנתו, אומר: אלהי, [51] נשמה שנתת בי, טהורה. [52] אתה יצרתה בי, אתה נפחתה בי, [53] ואתה משמרה בקרבי, [54] ואתה עתיד ליטלה ממני ולהחזירה בי לעתיד לבא. כל זמן שהנשמה בקרבי, מודה אני לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי, רבון כל העולמים אדון כל הנשמות. ברוך אתה ה' המחזיר נשמות לפגרים מתים".

כי שמע קול תרנגולא, [55] לימא: "ברוך ... אשר נתן [56] לשכוי [תרנגול [57]] בינה, להבחין בין יום ובין לילה".

כי פתח את עיניה, [58] לימא: "ברוך פוקח עורים"

כי תריץ [כשמתיישר] ויתיב, לימא: "ברוך מתיר אסורים". [59]

כי לביש את בגדיו, לימא: "ברוך מלביש ערומים".

כי זקיף, לימא: "ברוך זוקף כפופים". כי נחית לארעא ומציב את רגלו על הארץ, לימא: "ברוך רוקע הארץ על המים". [60]

כי מסגי [כשמתחיל לפסוע], לימא: "ברוך המכין מצעדי גבר" [61].

כי סיים מסאניה [כשנועל מנעליו], לימא: "ברוך שעשה לי כל צרכי". [62]

כי אסר המייניה [כשחוגר את אבנטו], לימא: "ברוך אוזר ישראל בגבורה". כי פריס סודרא [63] על רישיה, לימא: "ברוך עוטר ישראל בתפארה". [64]

כי מעטף בציצית, לימא: "ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו להתעטף בציצית".

כי מנח תפילין אדרעיה [על זרועו], לימא: "ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו להניח תפילין".

וכשמניח תפילין ארישיה, לימא: "ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות תפילין". [65]

כי משי [נוטל] ידיה, [66] לימא: "ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים". כי משי אפיה [כשרוחץ פניו], לימא: ברוך המעביר חבלי שינה מעיני ותנומה מעפעפי. ויהי רצון מלפניך ה' אלהי, שתרגילני [67] בתורתך ודבקני במצותיך, ואל תביאני לא לידי חטא, ולא לידי עון, ולא לידי נסיון, ולא לידי בזיון, וכוף את יצרי להשתעבד לך [68] . ורחקני מאדם רע ומחבר רע. ודבקני ביצר הטוב ובחבר טוב בעולמך. ותנני היום ובכל יום לחן ולחסד [69] ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואי, ותגמלני חסדים טובים [70] . ברוך אתה ה' גומל חסדים טובים [71] לעמו ישראל". [72]

שנינו במשנה: חייב אדם לברך על הרעה, כשם שמברך על הטובה.

דנה הגמרא: מאי "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה"?

אילימא, כשם שמברך על הטובה "הטוב והמטיב", כך מברך על הרעה "הטוב והמטיב", הרי אי אפשר לפרש כן, כי התנן "על בשורות טובות אומר "ברוך הטוב והמטיב" ועל בשורות רעות אומר "ברוך דיין האמת". [73] אמר רבא: לא נצרכה משנתנו להשמיענו אלא שצריך לקבולינהו את הבשורות הרעות, בשמחה, ולברך עליהן בלבב שלם, כשם שמברך על הבשורות הטובות. [74]

אמר רב אחא משום רבי לוי: מאי קרא המלמד שכך ראוי לברך על הרעה? [75] - "לדוד מזמור, חסד ומשפט אשירה, לך ה' אזמרה". ומשמעו, כי בין אם תעשה עמדי חסד, ובין אם תעשה עמי משפט [דהיינו פורענות], אני אשירה לך.

רבי שמואל בר נחמני אמר: מהכא למדו שכך ראוי לברך על הרעה: "בה' אהלל דבר, באלהים אהלל דבר" ודרשוהו, "בה' אהלל דבר - זו מדה טובה, ששם "הויה" מורה על מדת החסד. ו"באלהים אהלל דבר" - מדת פורענות, כי "אלהים" משמעותו "דיין", והיינו מדת הדין. וקאמר דוד, כי בין אם מודד לו במדת החסד ובין אם מודד לו במדת הדין, יש לו להלל להקדוש ברוך הוא.

רבי תנחום אמר, מהכא למדו שכך ראוי לברך על הרעה: שנאמר "כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא", ולפני כן נאמר: "צרה ויגון אמצא, ובשם ה' אקרא" ללמד כי גם בעת צרה ויגון יש לקרא בשם ה' מתוך שמחה, כמו בזמן ישועה. [76]

ורבנן אמרי: מהכא למדו שכך ראוי לברך על הרעה: שנאמר "ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך", והיינו שיש לברך על הלקיחה כמו על הנתינה.

אמר רב הונא אמר רב משום רבי מאיר, וכן תנא משמיה דרבי עקיבא: לעולם יהא אדם רגיל לומר: "כל דעביד רחמנא, לטב עביד". [77]

כי הא דרבי עקיבא, דהוה קאזיל באורחא. כי מטא לההיא מתא, בעא אושפיזא [בקש אכסניא] ולא יהבי ליה. אמר: כל מה דעביד רחמנא, לטב הוא עושה.

אזל ובת בדברא [לן בשדה], והוה בהדיה תרנגולא [להקיצו משנתו], וחמרא ושרגא [נר], אתא זיקא [רוח] וכבייה לשרגא, אתא שונרא ואכליה לתרנגולא, אתא אריה ואכליה לחמרא [78] . אמר רבי עקיבא: "כל מה דעבד רחמנא, לטב הוא עושה".

ביה בליליא [באותו לילה], אתא גייסא [גייס של אויבים] ושבייה לבני מתא בשבי, אמר להו רבי עקיבא למלויו: וכי לאו אמרי לכו כל מה שעושה הקדוש ברוך הוא, הכל הוא לטובה!? שהרי אילו הייתי מוצא אכסניא בעיר הייתי הולך בשבי עם כל בני העיר, ואילו היה הנר דולק היה הגייס רואה אותי ושובני, וכן אילו היה החמור נוער או התרנגול קורא, היה בא הגייס ושובה אותי. [79]

הערות

[29] ע"פ פרישה [ג א].

[30] כך משמע מהרי"ף והרא"ש שהעתיקו "תנו כבוד לאלוהי ישראל, שמרוני וכו', אך הרמב"ם והטור השמיטו מ"תנו כבוד וכו"'. וראה בשערי תשובה [רסב] שאמירת "צאתכם לשלום" למלאכים בליל שבת, אינה בקשה שייצאו, אלא תפלה שגם יציאתם תהיה לשלום, ובשפת אמת [ויצא] כתב שאומר כן למלאכים המלוים אותו ביום חול, כי אמרית "שלום עליכם" היא למלאכים הבאים ללוותו בשבת.

[31] הגר"א ביאר שכפילות הלשון היא משום ששני מלאכים מלוים אותו, אחד מימין ואחד משמאל [כמבואר בתענית יא א]. ומהרש"א ופרישה ביארו שמבקש על ההווה, שישמרוהו ממזיקין בבית הכסא, ועל העתיד, שלא יעזבוהו אחר שיצא [ומבקשם קודם שיכנס, כי אח"כ ידיו מטונפות].

[32] הפרישה [שם] ביאר שמבקש לעזרו בעשיית צרכיו, שיפתחו ויסתמו נקביו כראוי, ולא יבא לידי היזק, וגם יעזרוהו בצאתו.

[33] האבודרהם הביא בשם ריב"ש שרק מי שהוא ירא שמים ושכינה שורה עליו אומר כן, וכתב הב"י [ג] שלכן עכשיו לא נהגו לאומרו, ובמור וקציעה הקשה שבכמה מקומות בש"ס מוזכר שמלאכים מלוים כל אדם ואפילו רשע [ובמחזיק ברכה נקט שגם היום מתלוים לנו], לכן ביאר שנוסח זה נתקן רק בימי הגמרא שהיו בתי הכסא בשדות, והוצרכו לשמירה מהמזיקין השכיחים שם.

[34] האבודרהם נקט שבקומו בבוקר, מברך אשר יצר, אפילו אם לא עשה צרכיו, כי רוח רעה שורה על הידים, וביאר הדרכי משה [ד ג] שמפני רוח רעה אינו יכול לגעת בנקביו לפותחן או לסותמן. והמג"א [שם ב] ביאר שבבוקר מברך על שנעשה כבריה חדשה. וכתב הגרעק"א שם דהיינו דוקא אם היו לו מים ליטול ג' פעמים, כי בלא נטילה זו אינו יכול לגעת בנקביו.

[35] בשו"ע [ו א] הביא שלשה ביאורי הראשונים. א. "שבריאת האדם היא בחכמה נפלאה". ב. "על שם שהגוף דומה לנוד מלא רוח והוא מלא נקבים", [רש"י, להלן בחתימת הברכה, הערה 40] ג. "שהתקין מזונותיו של אדם הראשון ואח"כ בראו" [תוס', וראה עוד בכוזרי ג יז]. והמהרש"א ביאר עוד שכשברא את האדם, נתן בו חכמה, שלא כשאר הנבראים. וכתב בערוך השלחן שהשו"ע האריך בביאור ברכה זו [שלא כדרכו], וגם גוף הברכה ארוכה, כי אינה ברכת הנהנין, שהרי יציאתו באה לו בעל כרחו, ואינה כאכילה שנהנה לפי רצונו, וגם אינה ברכת השבח, שאם כן לא היה מברכה כמה פעמים ביום, אלא שתקנו ברכה על יצירת האדם, משום שלא רצו להזכיר במפורש את עיקר עניינה - ההודאה על הפרשת הפסולת - שהוא דבר שאינו של כבוד, ותקנוה ברמז, ולכן צריך לפרשה.

[36] רש"י [ד"ה או אם] גרס "חללים", והרי"ף גרס "חלולים", וביאר הב"י ש"חלל" אינו בריאה ששייך להודות עליה, והט"ז כתב שרש"י סבר שההודאה על בריאת החלל, דהיינו לב וכרס הסתומים מכל צד, [והרמ"א כתב שלא יאמר "חלל" כי הוא לשון הרג]. וכתב הטור [ו] שיאמר "חלולים חלולים" כי יחד הם גימטריא של "רמח" כנגד איברי האדם [כמבואר בתנחומא שמיני], וביאר הגר"א שהגימטריא מרמזת שאין אבר שאין בו חלל, ואפילו שער.

[37] הגר"א אמר שמזכירים כאן "כסא הכבוד", לאפוקי מדעת הכופרים שטוענים כי לא יתכן שהקב"ה ישגיח בעצמו על עולם שפל כל כך. לכך אנו אומרים שמלפני כסא הכבוד שהוא מקום גבוה כל כך, הריהו משגיח אף על דברים שפלים כאלו. וכידוע "כסא" הוא גימטריא של "טבע", לומר שהנהגת הטבע מושגחת ע"י כסא הכבוד עצמו. ור"י בן יקר ביאר כדעת הטור [הערה 39] שהברכה על שעת יציאת הוולד, והוא יוצא ממקום הנשמות, שהוא תחת כסא הכבוד.

[38] בשו"ע [שם] ביאר "שבנקבים יש נקב אחד שהוא הפה, שכשהוא במעי אמו הוא סתום, וכשיוצא לאויר העולם הוא נפתח [נדה ל ב], ואם כשיוצא לאויר העולם היה נשאר סתום לא היה אפשר להתקיים אפילו שעה אחת. והאברים החלולים, אם היה נפתח אחד מהם לא היה אפשר להתקיים אפילו שעה אחת. ועוד יש לפרש שגבול יש לאדם שיכולין נקביו ליסתם ולא ימות, וכיון שעבר אותו הגבול אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, וכיון שבכלל הנקבים הם פי הטבעת ופי האמה, ובכלל האברים החלולים שאם יפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים, הם כרס ומעיים, נמצא ששבח זה הוא מענין עשיית צרכיו. ואפשר עוד, שמאחר שאם יוצא לנקביו ביותר עד שאם עבר הגבול ימות, בכלל "שאם יפתח אחד מהם" הוא, ונמצא שגם "שאם יפתח אחד מהם" הוא מענין עשיית צרכיו ממש.

[39] הרי"ף הוסיף "אפילו שעה אחת", אך המהר"ם מרוטנבורג טען שאין לומר כן, שהרי אדם סותם פיו כמה שעות, ויכול לחיות. [וכן פסקו מג"א והגר"א או"ח ו]. והב"י יישב על פי הבנת הטור שהכוונה להודות על שעת יציאתו לעולם, ואילו אז היה נשאר פיו סתום אפילו שעה אחת, לא יכל להתקיים, ולביאורו נמצא שמודה על סתימת הנקבים בעת הלידה, ועל שלא נפתחו האברים החלולים לפניה. אך הט"ז נקט שלביאור הטור נמצא שכל אבר יש לו שעה שראוי לו להיות חלול, ובשעה אחרת יהיה נקוב, כי פה וחוטם לפני הלידה צריך שיהיהו סתומים, ולאחריה פתוחים, ואילו טבור לפניה צריך להיות פתוח ואחריה סתום, ולכן כופל בכלן "חלולים" ו"נקבים".

[40] כך פירש רש"י, ומשמש שכוונתו לבאר גם את תיבות "אשר יצר את האדם בחכמה". וכתב מהרש"א שלביאורו "בחכמה" נסוב על ההמשך, שברא בו נקבים חלולים. והלבוש ביאר שהרכיב באדם כמה כוחות, כח המושך את המאכל מגרונו, וכנגדו כח המחזיקו בגוף ומונעו מלצאת מיד, וכן כח המעכל והמחלק את המזון באבריו לפי צרכו, ולבסוף כח הדוחה את הפסולת, ואילו היו משמשים בבת אחת לא יכל להתקיים. והגר"א ביאר שהפלא הוא בכך שאם אינו אוכל כמה ימים תצא נשמתו מגופו, אף שהנשמה אינה זקוקה לאוכל שהוא מזון הגוף בלבד, ובהכרח שהקב"ה זווגם יחד, כדי שהנשמה תרגיש בצרכי הגוף. ויתכן עוד שלשון "מפליא לעשות" נאמר על המלאך שראה מנוח [שופטים יג יט] ותקנו שיאמר ביציאתו כלפי המלאכים שמכבדם בכניסתו, שאף הם בכלל חכמתו יתברך, וראה כוזרי [ג יא].

[41] רמב"ם [תפלה ז א], והיינו כי ק"ש על המטה נתקנה רק בלילה, שאז צריך שמירה מהמזיקים [כדלעיל ה א], וראה הערה 44.

[42] ראה תוס' לעיל [יא ב ד"ה שכבר] שאין מברכים על שינה בסוכה, מחשש ברכה לבטלה, שהרי יתכן שלבסוף לא יישן, וראה בביאור הגר"א [תלה] שברכת המפיל אף אם לא יישן אינה לבטלה, כי לא נתקנה על עצם השינה, אלא על שהולך לישון, כמו הברכה על בדיקת חמץ, שהיא על הבדיקה, ולא על מציאת החמץ. והחיי אדם [לה ד] שבברכת המפיל אין חשש זה, כי תקנוה על מנהג העולם, והיא כברכת השחר שמברכם אף שלא נהנה [כדלהלן, ומהר"ץ חיות כתב שהברכה על טבע השינה בבריאה, שאינו יכול שלא לישן לעולם], ובבה"ל [רלט ד"ה מברך] דחה טעם זה, שהרי אומרה בלשון יחיד "על עיני", ומשמע שאינה נסובה על מנהג העולם וטבעו, אלא על שינת עצמו.

[43] בתוס' הרא"ש דייק מכאן שמברכה סמוך לשינה, אחר שקורא ק"ש, והביא מירושלמי שתחילה מברך ואח"כ קורא ק"ש, וריב"ל היה אומר אחרי ק"ש עוד מזמורים. ובשו"ע [רלט א] כתב קורא ק"ש: ומברך המפיל: ואומר יושב בסתר", וביאר המג"א [ב] שסבר כי ק"ש אינה לשמירה, אלא כדי לומר ד"ת קודם השינה, ולכן היא נחשבת הפסק אחר ברכת המפיל, ורק פסוקי שמירה, שהם לצורך השינה, אינם הפסק [אך לדעת הרמב"ם שתקנו ק"ש לשמירה, אומרה אחרונה].

[44] המאירי הביא מחלוקת הראשונים אם גם ק"ש על המטה נאמרת רק בלילה, ויתכן שנחלקו אם היא ברכת הנהנין, ומתי שנהנה מברך, או שהיא ברכת השבח על טבע העולם, ונתקנה רק כשנוהג כסדרו של עולם [ונפקא מינה גם להפסק בינה לשינה]. ובחיי אדם [לה] כתב שיש שלש סיבות לא לאמרה בלילה, א. שמא לא יישן. ב. אסור לישון ביום. ג. כיון שהוא מגרה את עצמו לישון, אינו יכול לומר "המפיל חבלי שינה".

[45] הגר"א [משלי ו ד] ביאר ש"שינה" היא הסתלקות המחשבות, ואילו "תנומה" היא סגירת העפעפים, אך עדיין מחשבתו פועלת, ולכן אם קוראים לו הוא עונה. אולם הרמב"ם [שם] גרס במקום "ותנומה", "והמשקיע שינת תרדמה", ומשמע שאחר שינה מודה על מצב שהוא יותר משינה.

[46] ביאר האבודרהם שבעת עייפות האדם חש כאילו עיניו נחשכות, ואחר שנתו הוא מרגיש כמי שאורו עיניו.

[47] הצל"ח ביאר שבקשה זו שייכת לפני השינה, כי כוונתו לומר שבלכתו לישון, אין כוונתו להשתמט מחיובו ללמוד יומם ולילה, אלא לאגור כח ללמוד בקומו, ולכן זו העת הנכונה לבקש על תוספת חלקו בתורה. אך השל"ה נקט שמבקש כי אף אם חטא הרבה, לא יכביד הקב"ה את לבו כפי שעשה לפרעה [ועל כך יכול לבקש, אף שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, כי אינו מבקש אלא להסיר ממנו את המניעים, ואף אם יבא להטמאות שלא יפתחו לו].

[48] בספר שלמה משנתו ביאר שבקשות אלו אינם כלפי הקב"ה, שודאי אין חשש שירגילו בעבירה או יביאו לידי חטא, אלא כוונתו לומר שע"י שיקבל חלקו בתורה, תרגילנו למצוות ותצילנו מעבירה וחטא.

[49] גירסת הרי"ף "לכל העולם כולו", וראה ט"ז [או"ח תקפב ג] ש"כולו" משמעותו גם רובו, כי רובו ככולו, ואילו "כל כולו" משמיע שהכונה ל"כולו" ממש.

[50] כתב רבינו יונה שבזמן הגמרא היו קדושים ונזהרו בטהרת ידיהם, ויכלו לברך בלא נטילה, אך בזמנינו נהגו לברך כל ברכות אלו רק אחר שנוטל ידיו, משום שכל זמן שאין ידיו נקיות אין לברך ברכה [ובשו"ת הרשב"א קנג נקט שרק אם מוחזק שנגע לא יזכיר שם שמים, אך בסתם ידים, מותר] והכלל שכל הברכות מברכין אותן עובר לעשייה, הוא רק בברכת המצוות, אבל ברכות השבח כגון אלו, יכול לברך אחרי כן. והרא"ש כתב כי מלשון הגמרא משמע שיכול לברכם קודם נטילת ידים, ונקט שלא תקנו נטילת ידים אלא לקריאת שמע ותפלה [משום שידים עסקניות הן, ואי אפשר שלא יגע במקומות המטונפים בלילה]. וביאר הגר"א שבבקר ודאי צריך ליטול ידיו לפני הברכות, אלא שאינה נחשבת נטילה לברך עליה, כי אינה אלא בכדי להעביר רוח רעה [שבת קח א], וברכת נטילת ידים דלהלן, נתקנה רק על נטילה לתפלה, וראה הערה 66.

[51] דעת הרא"ש שברכה זו אינה פותחת ב"ברוך" כי קודם לה מברך "אשר יצר" ומסמיכה אחריה, ואילו תוס' לעיל [יד א, מו א] נקטו שאף כשאינה סמוכה לחברתה, כיון שהיא ברכת הודאה אינה צריכה לפתוח ב"ברוך". ובתוס' רא"ש הביא שהראב"ד ביאר שאומרה מיד בקומו, ונחשבת כסמוכה ל"המפיל" שברך לפני שנתו, וכבר ביארנו [שם הערה 15] שתוס' לא ניחא להו בכך, כי סברו שאין די בעצם הסמיכות לברכה שלפניה, אלא צריך שתהא מאותו ענין. והכסף משנה [ברכות א ה] כתב ש"אלהי" הוא מלכות, ולכן נחשבת לברכה, אף שאינו אומר בה "מלכות".

[52] כדלעיל [י א] "מה הקב"ה טהור, אף הנשמה טהורה".

[53] המהרש"א ביאר שאומר שלש לשונות, משום ש"נשמה" בלשון המקרא כוללת את כל חלקי הנפש, נפש, רוח, נשמה. נמצא ש"אתה בראת בי" - כנגד הנפש הטבעית. "אתה יצרת בי" - כנגד החלק החיוני. ו"אתה נפחתה בי" - על הנשמה, שהיא החלק השכלי, שנאמר "ויפח באפיו נשמת חיים".

[54] השל"ה ביאר שהטעם שמשנה כאן ואומר "בקרבי" ולא "בי", הוא כי לשון "בי" משמעותו בעצמי ממש, ושייך על הנשמה שנפח בו השי"ת, והיא באה נקיה, כי האלוהים עשה את האדם ישר, אך אחר שקלקל, הוא רק משמרה ב"קרבו", שהוא לשון קורבה בלבד, ומסיים שעתיד שוב "להחזירה בי" אחר נקיונה בעוה"ב. אולם החפץ חיים [מכתב עו] דקדק מלשון "להחזירה" [בה' דגושה] שהנשמה עתידה לחזור לאדם באותו מצב שיצאה ממנו.

[55] כתבו תוס' [ד"ה כי שמע] שאף אם לא שמע קול תרנגול, מברך, משום שאינה אלא להבחנה על הנאת האורה שהתרנגול מבחין בה. והוסיף הרא"ש שאינה אלא הודאה למקום שברא לנו כל צרכינו, שאף אם יישן האדם בבית אפל, יבחין בביאת היום על ידי קריאת התרנגול, אבל שאר ברכות השחר, אינו מברך אלא אם נהנה בהנאה שמברך עליה, [תוס' ד"ה כי פריס, ומשמע שנקטו שהן כברכות הנהנין, וראה מ"ב מו א]. אולם שיטת הגאונים שמברך את כל הברכות אפילו אם לא נהנה, כי נתקנו על סדרו של עולם, ולכן כתב הראב"ד שהישן ביום לא יברכם, כי לא נתקנו על הנאת היחיד, והיינו שהן ברכות השבח. [ובשערי תשובה שרק ברכות שנאמרו בלשון כללי נתקנו על מנהגו של עולם, אך אם לא ישן, לא יאמר "המעביר שינה מעיני"]. ואילו הרמב"ם נקט [תפלה ז ט] שבכל הברכות אם לא נהנה לא יברך, והכריע הב"י שיברך בלא שם ומלכות.

[56] במעדני יום טוב, העיר שכל הברכות הם בלשון הווה, חוץ מזו, ומ"אשר הכין מצעדי גבר". והגר"א ביאר, שברכות אלו נתקנו על מה שהשליט הקב"ה את האדם על הכל בתחילת הבריאה, ונמצא שמברך על העבר, וראה הערה 62.

[57] רש"י, וכך פירשו [ר"ה כו א] את לשון המקרא [איוב לח לו] "מי נתן לשכוי בינה", דהיינו תרנגול. והרא"ש פירש שהלב נקרא "שכוי", והלב הוא המבין, שנאמר [תהלים עג ז] "משכיות לבב". ומברך בבקר על בינת הלב, שבה האדם מבחין בין יום ובין לילה, וכיון שגם התרנגול מבין בכך, התקינו לאומרה בשמיעת קול התרנגול. והיינו שמהבנת התרנגול מוכח שההבחנה בזמן היא תכונה טבעית, ונקבעה בבריאת העולם עם יצירת הזמן, שהוא מושג שנברא רק לצורך הדעת שניתנה לברואים [ראה סידור הגר"א, יוצר אור].

[58] גירסת הרי"ף "כי מנח ידיה על עיניה", וביאר הפרישה [מו ה] שעושה כן קודם שפותחן, כדי להעביר קורי שינה מעליו, [אך בתוך העין אסור ליגע לפני נטילה].

[59] הגר"א [משלי כג טז] ביאר ע"פ דברי רבי יוחנן לעיל [כח ב] שהקב"ה "אם אוסרני - איסורו איסור עולם" והיינו מצב הנשמה בעת שהיא בגלגול, ומברך על היתרה מגלגול.

[60] ביאר הלבוש שהפך טבע היסודות, כי אף שהמים קלים מהארץ, וטבעם לעלות עליה, רקע הארץ עליהם כדי שיוכלו לדור עליה.

[61] בספר אגודה גרס "אשר הכין מצעדי גבר", ולגירסתו גם ברכה זו בלשון עבר. ויתכן שנוסחה תלוי בביאורה, כי מחד נאמר [איוב יד טז] "כי עתה צעדי תספור", והיינו שצעדי האדם מנויים בכל עת [-הווה] עד שתכלה מכסתו, ומאידך נאמר [תהלים לז כג] "מה' מצעדי גבר כוננו, ודרכו יחפץ", והיינו שמברך על מספר צעדיו שנקבעו מתחילה, [ולא נקבע להיכן ילך, כי הוא "דרכו יחפץ"].

[62] הגר"א ביאר, שמברך בלשון עבר על מה שהשליטו הקב"ה בתחילת הבריאה על הכל, עד כדי שנוטל בהמה ושוחטה, ומעורה עושה מנעל, ודורס עליו ברגליו, ודבר זה מרומז בכתוב [תהלים ח ז] "כל שתה תחת רגליו" [ובמנחת שי כתב שבכל הבגדים יכול ברך מיד אחר הלבישה, אך כשנוגע בנעליו צריך ליטול ידיו קודם הברכה, ורק אחר הנטילה מברך על לשעבר]. ומהר"ל [פר' עקב] כתב שנעל אינה ככל בגד שמטרתו לכבוד לובשו, אלא כל תכליתה להגן על הרגל מפני נזקי הדרכים [או כדי לנתקו מהאדמה שהתקללה, ולכן חולצה במקום קדוש, שהוא ברוך ואינה לכבוד], ולכן אינו מברך על נעילתה כמו "מלביש ערומים", אלא כוללה בכלל "צרכיו". ובחיי אדם [מט ב] ביאר שמודה על "כל צרכי", דהיינו אפילו הפחותים כמנעלים, וראה בשבת [קכט א] "לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו ויקנה מנעלים לרגליו", ונמצא שהמנעל שווה לכל צרכיו.

[63] דעת תוס' שהוא הדין לכל כובע וכיסוי. ודוקא כשנהנה ממנו, אבל כשלא נהנה ממנו, כגון כששוכב על מטתו, לא יברך. וכן הוא בברכת "מלביש ערומים".

[64] הלבוש ביאר שדוקא בב' ברכות אלו מזכיר "ישראל", משום שהן שייכות רק לישראל, כי "אוזר ישראל" הוא כנגד החגור, שחוגר בתפלה, כדי שלא יהא לבו רואה את הערוה. ו"עוטר ישראל" הוא כיסוי הראש, שאסור לישראל לילך בגילוי ראש. והב"ח הוסיף שלכן לא נכללו שני לבושים אלו ב"מלביש ערומים", כי אין מטרתם לכסות את הגוף, אלא להבדיל ישראל מהעמים. ובבני יששכר כתב ששני לבושים אלו חייב בהם גם ישראל בעת עבודת ה', ואין הכהן מוסיף עליו אלא כתונת ומכנסיים, ולכן בתרומת הדשן [ויקרא ו ג] נאמר רק "ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד".

[65] תוס' ביארו שתחלת ההנחה היא בזרוע, ולכן מברך עליה "להניח", אבל בשל ראש מברך "על מצות", משום שכבר התחיל להניח קודם. ותמהו על שיטת רש"י [מנחות לו א] שאין מברכים שתי ברכות אלו, אלא אם סח בין תפלה של יד לשל ראש. אבל בלא סח בינתיים, מברך ברכה אחת ["להניח"] לשתיהן [ודוחק להעמיד את סוגיין רק באופן שעבר עבירה וסח באמצע]. ולכך נקטו שלעולם מברך על של ראש ברכה בפני עצמה, משום שהיא גמר המצוה ועיקרה, כי יש בה ד' בתים ושי"ן.

[66] הב"י [ד] ביאר חיוב נטילת ידים בבקר במים, נלמד מ"ארחץ בנקיון כפי" [תהלים כו ו, ראה לעיל טו א], אך לתפילה די לנקותם בכל דבר המנקה [ותקנו עוד נטילה לאכילת פת, כדי להרגילם לאכילת תרומה בטהרה]. והביא [באות ז] משו"ת הרשב"א [ח"א קצט] שמברך משום שנעשה כבריה חדשה, וצריך להודות על שבראנו לכבודו לשרתו, וראוי להתקדש ככהן המקדש ידיו מהכיור קודם עבודתו. והריטב"א ביאר דהיינו כשבא להתפלל אחר שיצא מבית הכסא, כי אז חייב בנטילת ידים. והגר"א נקט שחיוב הנטילה שמברכים עליו, הוא רק לתפלה, [וראה הערה 51],

[67] ראה ביאור הגר"א למשלי [א] שהכל הולך אחר ההרגל, כי האדם משתוקק לטבעו, ואם יתרגל בתורה הרי יחזר אחריה [ובלימוד התורה יש מעלה בלימודה כמצוות אנשים מלומדה].

[68] בברכת המפיל אומר "ואל ישלוט בי יצר הרע", והיינו היצר הכללי שמכשיל את האדם, וכאן מבקש האדם על יצרו הפרטי, שמטרתו להכביד על האדם שלא יקיים את יעודו הפרטי, ולכן מבקש ש"יצרי" "ישתעבד" לי.

[69] הטעם שאינו אומר "לחן וחסד", מבואר ע"פ מהרי"ל [הל' פורים] שלא היה מעולם גם חן וגם חסד על אדם אחד, חוץ מאסתר, ולפיכך מבקש שיהא עליו חן במקום שנצרך לו, וחסד במקום שיצטרך לו.

[70] תוס' לעיל [מו א] ביארו שחתימה זו היא מעין פתיחת הברכה, כי הכוונה לגמילות חסדים שהקב"ה מעביר שינה מן האדם ומחדש כחו, כמו שאמרו במדרש שהוא מחזיר הנשמה שלמה ושקטה בגוף כאשר היתה בתחלתה אף על פי שהיתה עייפה.

[71] השל"ה ביאר ש"חסדים טובים" הם כאלו שלא ממעטים תחתיהם מזכויותיו. ובסידור הגר"א מבואר שהכוונה לשלול חסד שסופו רע, כמו שנאמר [קהלת ה יב] יש עושר שמור לבעליו לרעתו. ובלב אליהו [ח"א קצט] ביאר ש"גומל" הוא מלשון "גמול", כי הקב"ה מתנהג עם האדם כאילו הוא חייב לשלם לו על מצוותיו, ובכך האדם חש כאילו אינו מקבל לחם חסד, ונמנעת ממנו בושה, וזהו הטוב שבחסד הבורא.

[72] הב"ח [מו] ביאר שהקב"ה בחסדיו מציל מהחטא רק את עמו ישראל, ולא את שאר האומות.

[73] נידון הגמרא לכאורה תמוה, שהרי המשנה ביארה כוונתה שדרשו מ"בכל מאדך" - בכל מדה ומדה שהוא מודד לך, בין מדה טובה ובין מדת פורענות - הוי מודה לו, ויתכן ליישב כדברי הגר"א [הובא בהערה 19 למשנה] שצריך לשער את שמחתו ברעה כפי שהוא שמח על טובה שכנגדה, והמקשה סבר שהחיוב רק לברך בשמחה, ותמה למה נקטה המשנה "כמו על הרעה", ועל כך תירצה הגמרא שהיוב גם לשמוח כשיעור השמחה על טובה שכנגדה, וראה הערה 75

[74] רש"י ביאר שהחיוב "לברך על מדת פורענות בלבב שלם", וכן כתב רבינו יונה ש"יש לו לברך על הרעה בשמחה, ולקבל מוסר ה' בסבר פנים יפות, ויחשוב כי הכל כפרת עוונותיו". וכן נקטו הטור ושו"ע שהחיוב על הברכה בשמחה, ולא על השמחה בעצם היסורים, וביאר הב"ח שאי אפשר שישמח ביסורין עצמם. ותמוה שהרי מצינו [שבת פח ב, תענית ח א] הפלגה במדת ה"שמחים ביסורים". ומסתבר שבמשנה מדובר על פורענות שמברך עליה "דיין האמת", ולא מצינו שמחה אלא ביסורים כגון עלבון. אך הרא"ה כתב ש"יש לו לשמוח ולגמור בדעתו דמירוק עוונותיו הוא ומוטב שישלמוהו בעוה"ז משישלמוהו בעוה"ב, כי יפה שעה אחת של קורת רוח בעוה"ב מכל חיי העוה"ז", ונקט שהשמחה בעצם היסורים. ויתכן שלהלכה פסקו כדרגת כל אדם, שאינו שמח ביסורים, אלא מקבלם באהבה, וחיובו לשמוח רק בעבודת ה' בברכתו על היסורין, אך דרגת אוהבי ה' האי לעבדו בעצם היסורים, וכדלהלן.

[75] הגרא"מ הורביץ תמה, הרי המשנה כבר הביאה מקור לכך מ"ואהבת". וכבר ביארנו בהערה 73 שהנידון על שיערו השמחה כמו על קבלת טובה, ואמנם מ"ואהבת" למדו את החיוב לקבל את היסורים באהבה, ולדעת שהם לטובתו, אך עדיין אין מקור לחיוב לברך עליהם כמו על טובה, דהיינו לקבלם "בשמחה", ולזה הוכיח רב אחא מהכתוב "אשירה". ומקור לכך בדברי המסילת ישרים [יט]: "הצער הנראה בעיניו רעה, איננו באמת אלא טובה אמתית, וכהרופא החותך את הבשר או את האבר שנפסד כדי שיבריא שאר הגוף ולא ימות, שאע"פ שהמעשה אכזרי לכאורה, אינו אלא רחמנות באמת להטיבו באחריתו, ולא יסיר החולה אהבתו מהרופא בעבור זה המעשה, אלא אדרבא יוסיף לאהבה אותו. אך בעלי הדיעה האמתית אינם צריכים אפילו לטעם הזה, כי הרי אין להם לכוין עצמם כלל, אלא כל תפלתם להגדיל כבוד השם יתברך ולעשות נחת רוח לפניו, וכל מה שיתגברו עיכובים נגדם עד שיצטרכו הם יותר כח להעבירם, הנה יאמץ לבם וישמחו להראות תוקף אמונתם"

[76] ביאר המהרש"א שבשני הפסוקים נאמר שם "ה"' שהוא מדת רחמים. ללמד כי אף בעת צרה ויגון, שהיא לכאורה מדת פורענות, הקב"ה עושה לטובה, כשהאדם קורא בשמו מתוך שמחה. וראה בתענית [ח א] שקבלת הגזירה מפקיעה את הדין, וכתב רבינו יונה [שע"ת ד יב] ש"אם תמצא את החוטא תלאה ותקרה אותו צרה ויצדיק עליו את הדין ויקבל המוסר באהבה, יהיה זה לו למגן מן היסורים הרבים הראויים לבא עליו", וראה קובץ הערות [ביאורי אגדות ה ז].

[77] לכאורה תמוה מה חידש רב הונא, ולמה הוצרך להוכחה מרבי עקיבא, והרי כבר שנינו במשנה שצריך לברך על הרע בשמחה, ובהכרח שהוא עצמו נחשב לטוב. ומוכח כדברי מהר"ל [נתיב אהבת ה' א] שע"י הבטחון בה', שכל מעשיו לטובה, הוא מהפך את הרע לטוב. וראה הערה הבאה. ומצינו מעלה גדולה מזו בתענית [שם], אצל נחום איש גמזו רבו של רבי עקיבא [חגיגה יב א], שהיה אומר על הרע עצמו "גם זו לטובה", ואכן זכה להפך את הרע עצמו לטוב [כגון העפר שהסתכן בו, שנהפך לחיצים והטיב לו], ואילו רבי עקיבא אמר רק שתכלית המעשה לטובה, ולכן זכה רק לראות שתוצאותיו לטובה, וכדלהלן, וראה שיחות מוסר להגר"ח שמואלביץ [תשלב ט].

[78] המהר"ל [נתיב הבטחון א] ביאר ששלשת דברים אלו נלקחו מרבי עקיבא, תחת שלשת שהיה מפסיד לו היה בעיר והגזירה היתה מתקיימת גם בו, והיינו "חמור" נגד גופו [שמסמל על החומר], "תרנגול" נגד נפשו [כי מסמל על צורה, ולכן עושים בו כפרות], ו"נר" נגד השכל [שהוא מאיר לאדם], וראה בבן יהוידע ששלשה הדברים הם כנגד שלשה פורעניות שהיו לישראל.

[79] הרמח"ל [דעת תבונות] ביאר שכוונת רבי עקיבא ללמד כי בכל רע מסתתר טוב, ולבסוף יתברר שתכלית הדבר היתה לטוב. וכיון שרב הונא בא להוסיף על המשנה, מסתבר שכוונתו שהבוטח יזכה לראות את הטוב המתגלה בסוף, כשם שראה רבי עקיבא שמטרת כיבוי הנר ואכילת החמור והתרנגול היו לטובתו [ולולי בטחונו יתכן ולא היה רואה את השודדים, ונמצא שהטוב היה נשאר אצלו בהסתר הרע, ראה כתב סופר פר' צו].

א הנכנס לבית הכסא, אומר למלאכים המלווים אותו בכל עת: "התכבדו מכובדים קדושים משרתי עליון, תנו כבוד לאלהי ישראל, הרפו ממני עד שאכנס ואעשה רצוני ואבא אליכם". אמר אביי: לא לימא אינש הכי, דלמא שבקי ליה ואזלי [אל יאמר אדם כך, שמא יעזבו אותו וילכו]. אלא לימא [יאמר]: "שמרוני שמרוני, עזרוני עזרוני, סמכוני סמכוני, המתינו לי המתינו לי עד שאכנס ואצא, שכן דרכן של בני אדם". כי נפיק [כאשר הוא יוצא], אומר: "ברוך... אשר יצר את האדם בחכמה, וברא בו נקבים נקבים, חללים חללים, גלוי וידוע לפני כסא כבודך שאם יפתח אחד מהם או אם יסתם אחד מהם אי אפשר לעמוד לפניך".

ושואלים: מאי חתים [במה הוא חותם] ברכה זו? אמר רב: יש לחתום "ברוך... רופא חולים". אמר שמואל: קא שוינהו [עשה] אבא, רב, לכולי עלמא קצירי [את כל העולם חולים]. אלא יש לומר: "רופא כל בשר". רב ששת אמר: יש לחתום בנוסח "מפליא לעשות". אמר רב פפא: הלכך נמרינהו לתרוייהו [על כן נאמר את שתיהן, שתי הנוסחאות]. "רופא כל בשר ומפליא לעשות".

ב מאחר שדובר בברכות הרגילות בכל יום מובאות עוד ברכות השייכות לסדר החיים היום יומי. הנכנס לישן על מטתו, אומר קריאת שמע שעל המטה מ"שמע ישראל" עד "והיה אם שמוע", ואחר כך אומר: "ברוך... המפיל חבלי שינה על עיני ותנומה על עפעפי, ומאיר לאישון בת עין. יהי רצון מלפניך ה' אלהי, שתשכיבני לשלום, ותן חלקי בתורתך, ותרגילני לידי מצוה, ואל תרגילני לידי עבירה, ואל תביאני לידי חטא, ולא לידי עון, ולא לידי נסיון, ולא לידי בזיון. וישלוט בי יצר טוב, ואל ישלוט בי יצר הרע. ותצילני מפגע רע, ומחלאים רעים. ואל יבהלוני חלומות רעים והרהורים רעים. ותהא מטתי שלמה לפניך (שלא יהיה פסול בצאצאיו). והאר עיני (בבוקר) פן אישן המות (ולא אתעורר משינה זו). ברוך אתה ה' המאיר לעולם כולו בכבודו".

כי מתער [כאשר מתעורר] הריהו אומר: "אלהי, נשמה שנתת בי טהורה. אתה יצרתה בי, אתה נפחתה בי, ואתה משמרה בקרבי, ואתה עתיד ליטלה ממני ולהחזירה בי לעתיד לבא. כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי, רבון כל העולמים, אדון כל הנשמות. ברוך אתה ה', המחזיר נשמות לפגרים מתים".

כי שמע [כאשר שומע] את קול תרנגולא [התרנגול], לימא [יאמר]: "ברוך... אשר נתן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה". כי פתח עיניה [כאשר פותח את עיניו] לימא [יאמר]: "ברוך... פוקח עורים". כי תריץ ויתיב [כאשר מתיישר ויושב] לימא [יאמר]: "ברוך... מתיר אסורים". כי לביש [כאשר מתלבש] לימא [יאמר]: "ברוך... מלביש ערומים" (כי היו רגילים לישון בלי לבוש). כי זקיף [כאשר מזדקף] לימא [יאמר]: "ברוך... זוקף כפופים". כי נחית לארעא [כאשר יורד לארץ] מן המיטה לימא [יאמר]: "ברוך... רוקע הארץ על המים", כהודאה על שיש מתחת לרגליו קרקע יציבה לדרוך עליה. כי מסגי [כאשר הולך] לימא [יאמר]: "ברוך... המכין מצעדי גבר". כי סיים מסאניה [כאשר נועל את נעליו] לימא [יאמר]: "ברוך... שעשה לי כל צרכי", שהנעליים הן תוספת הכרחית לצרכי האדם. כי אסר המייניה [כאשר חוגר את חגורתו] לימא [יאמר]: "ברוך... אוזר ישראל בגבורה". כי פריס סודרא על רישיה [כאשר פורש את הסודר על ראשו] לימא [יאמר]: "ברוך... עוטר ישראל בתפארה".

כי מעטף [כאשר מתעטף] בציצית (טלית מצוייצת) לימא [יאמר]: "ברוך... אשר קדשנו במצותיו וצונו להתעטף בציצית". כי מנח [כאשר מניח] תפילין אדרעיה [על זרועו] לימא [יאמר]: "ברוך... אשר קדשנו במצותיו וצונו להניח תפילין", וכאשר הוא מניחן ארישיה [על ראשו] לימא [יאמר]: "ברוך... אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות תפילין". כי משי ידיה [כאשר רוחץ ידיו] לימא [יאמר]: "ברוך... אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים". כי משי אפיה [כאשר הוא רוחץ את פניו] לימא [יאמר]: ברוך... המעביר חבלי שינה מעיני ותנומה מעפעפי. ויהי רצון מלפניך ה' אלהי, שתרגילני בתורתך, ודבקני במצותיך, ואל תביאני לא לידי חטא, ולא לידי עון, ולא לידי נסיון, ולא לידי בזיון. וכוף את יצרי להשתעבד לך. ורחקני מאדם רע, ומחבר רע. ודבקני ביצר טוב ובחבר טוב בעולמך. ותנני היום ובכל יום לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואי, ותגמלני חסדים טובים. ברוך אתה ה' גומל חסדים טובים לעמו ישראל".

ג שנינו במשנה שחייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה. ושואלים: מאי [מה פירוש] "חייב לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה"? אילימא [אם נאמר] שמשמעות הדבר שכשם שמברך על הטובה בנוסח "הטוב והמטיב", כך מברך גם על הרעה בנוסח "הטוב והמטיב", והתנן והרי שנינו במשנתנו] שעל בשורות טובות אומר "הטוב והמטיב" ואילו על בשורות רעות אומר "ברוך... דיין האמת"! אלא אמר רבא: לא נצרכה הערה זו במשנה לענין נוסח הברכה, אלא לקבולינהו [לקבל אותן] בשמחה, שגם את הבשורות הרעות יש לקבל באותה הרגשה שהוא מקבל את הטובות.

אמר רב אחא משום (בשם) ר' לוי: מאי קרא [מהו הכתוב] המרמז על כך — "חסד ומשפט אשירה לך ה' אזמרה" (תהלים קא, א). ומפרש: אם שיהא זה חסד — אשירה, ואם משפט (דין קשה) — אשירה, שאודה לה' בשירה על הרעה כעל הטובה.

ר' שמואל בר נחמני אמר, הראיה היא מהכא [מכאן], ממה שנאמר: "בה' אהלל דבר באלהים אהלל דבר" (תהלים נו, יא), ומפרש: "בה' אהלל דבר" — זו הגילוי של מידת הרחמים, מדה טובה, "באלהים אהלל דבר" — זו מדת פורענות, שאף אם יביא עלי מדת פורענות — אף על פי כן אהלל.

ר' תנחום אמר: הראיה היא מהכא [מכאן], ממה שנאמר: "כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא" (שם קטז, יג), וגם "צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא" (שם ג–ד).

ורבנן אמרי, מהכא [וחכמים אומרים כי הראיה היא מכאן], ממה שנאמר: "ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מברך" (איוב א, כא).

אמר רב הונא שאמר רב משום (בשם) ר' מאיר, וכן תנא משמיה [שנויה בריתא משמו] של ר' עקיבא: לעולם יהא אדם רגיל לומר: "כל דעביד רחמנא לטב עביד" [כל מה שעושה הקדוש ברוך הוא, לטוב הוא עושה].

ומסופר, כי הא [כמו מעשה זה] שהיה בר' עקיבא דהוה קאזיל באורחא [שהיה הולך בדרך]. מטא לההיא מתא, בעא אושפיזא [הגיע לעיר אחת, ביקש מלון] ולא יהבי ליה [נתנו לו]. אמר: "כל מה דעביד רחמנא — לטב" [שעושה ה' — לטובה עושה]. אזל ובת בדברא, והוה בהדיה תרנגולא וחמרא ושרגא [הלך ולן בשדה, והיו עמו תרנגול וחמור ונר]. אתא זיקא כבייה לשרגא [באה רוח וכבתה את הנר]. אתא שונרא אכליה לתרנגולא [בא חתול ואכל את התרנגול]. אתא [בא] אריה אכליה לחמרא [ואכל את החמור]. אמר: "כל מה דעביד רחמנא — לטב" [שעושה הקדוש ברוך הוא — לטובה עושה]. ביה בליליא אתא גייסא, שבייה למתא [בו בלילה בא גייס, ושבה את העיר], והתברר שר' עקיבא שלא היה בעיר, ולא היה עמו לא נר דולק ולא תרנגול או חמור שיקימו רעש — הוא לבדו ניצל מהגייס. אמר להו [להם]: לאו אמרי לכו [וכי לא אמרתי לכם] כי כל מה שעושה הקדוש ברוך הוא

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

One who enters a bathroom says to the angels who accompany him at all times:
Be honored, honorable holy ones, servants of the One on High,
give honor to the God of Israel,
leave me until I enter and do my will and come back to you.
Abaye said: A person should not say this, lest they abandon him and go. Rather he should say:
Guard me, guard me,
help me, help me,
support me, support me,
wait for me, wait for me until I enter and come out, as this is the way of man.
Upon exiting, one says:
Blessed…Who formed man in wisdom,
and created in him many orifices and cavities.
It is revealed and known before the throne of Your glory
that were one of them to be ruptured or blocked, it would be impossible to survive and stand before You.

The Gemara asks: With what should one conclude this blessing? Rav said: One should conclude: Blessed…Healer of the sick. Shmuel said: Abba, Rav, has rendered everyone sick. Rather, one should say: Healer of all flesh. Rav Sheshet said: One should conclude: Who performs wondrous deeds. Rav Pappa said: Therefore, let us say them both: Healer of all flesh, Who performs wondrous deeds.

The Gemara proceeds to cite additional blessings recited as part of one’s daily routine. One who enters to sleep on his bed recites Shema in his bed from Shema Yisrael to VeHaya Im Shamoa. Then he recites:
Blessed…Who makes the bands of sleep fall upon my eyes and slumber upon my eyelids,
and illuminates the pupil of the eye.
May it be Your will, O Lord my God,
that You make me lie down in peace and give me my portion in Your Torah,
accustom me to mitzvot and do not accustom me to transgression,
lead me not into error, nor into iniquity, nor into temptation nor into disgrace.
May the good inclination have dominion over me
and may the evil inclination not have dominion over me.
Save me from an evil mishap and evil diseases.
Let neither bad dreams nor troubling thoughts disturb me.
May my bed be flawless before You, that my progeny should not be flawed.
Enlighten my eyes in the morning lest I sleep the sleep of death, never to awaken.
Blessed are You, O Lord, Who gives light to the whole world in His glory.

When one awakens, he recites:
My God, the soul You have placed within me is pure.
You formed it within me,
You breathed it into me,
and You guard it while it is within me.
One day You will take it from me and restore it within me in the time to come.
As long as the soul is within me, I thank You,
O Lord my God and God of my ancestors, Master of all worlds, Lord of all souls.
Blessed are You, O Lord, who restores souls to lifeless bodies.

Upon hearing the sound of the rooster, one should recite: Blessed…Who gave the heart [sekhvi] understanding to distinguish between day and night.
Upon opening his eyes, one should recite: Blessed…Who gives sight to the blind.
Upon sitting up straight, one should recite: Blessed…Who sets captives free.
Upon dressing, one should recite: Blessed…Who clothes the naked, as they would sleep unclothed.
Upon standing up straight, one should recite: Blessed…Who raises those bowed down.
Upon descending from one’s bed to the ground, one should recite: Blessed…Who spreads the earth above the waters, in thanksgiving for the creation of solid ground upon which to walk.
Upon walking, one should recite: Blessed…Who makes firm the steps of man.
Upon putting on his shoes, one should recite: Blessed…Who has provided me with all I need, as shoes are a basic necessity.
Upon putting on his belt, one should recite: Blessed…Who girds Israel with strength.
Upon spreading a shawl upon his head, one should recite: Blessed…Who crowns Israel with glory.

Upon wrapping himself in ritual fringes, one should recite: Blessed…Who has made us holy through His commandments and has commanded us to wrap ourselves in a garment with ritual fringes.
Upon donning his phylacteries on his arm, one should recite: Blessed…Who has made us holy through His commandments and has commanded us to don phylacteries.
Upon donning phylacteries on his head one should recite: Blessed…Who has made us holy through His commandments and has commanded us with regard to the mitzva of phylacteries.
Upon ritually washing his hands: Blessed…Who has made us holy through His commandments and has commanded us with regard to the washing of the hands.
Upon washing his face, one recites: Blessed…Who removes the bands of sleep from my eyes and slumber from my eyelids.
And may it be Your will, O Lord my God, to accustom me in Your Torah,
attach me to Your mitzvot, and lead me not into transgression,
nor into error, nor into iniquity, nor into temptation nor into disgrace.
Bend my evil inclination to be subservient to You,
and distance me from an evil person and an evil acquaintance.
Help me attach myself to the good inclination and to a good friend in Your world.
Grant me, today and every day, grace, loving-kindness, and compassion in Your eyes and the eyes of all who see me,
and bestow loving-kindness upon me.
Blessed are You, O Lord, Who bestows loving-kindness on His people, Israel.

We learned in the mishna: One is obligated to recite a blessing for the bad that befalls him just as he recites a blessing for the good that befalls him. The Gemara asks: What does it mean: One is obligated to recite a blessing for the bad just as for the good? If we say this means that just as one recites a blessing for a positive event with the formula: Who is good and does good, so too one recites a blessing for a calamity with the formula: Who is good and does good, didn’t we learn in our mishna that over good tidings one recites: Who is good and does good, while over bad tidings one recites: Blessed…the true Judge? Rather, Rava said: The mishna’s statement was only necessary to instruct us to accept bad tidings with the same joy with which we accept good tidings, not to instruct with regard to which blessing to recite.

Rav Aḥa said in the name of Rabbi Levi: What is the verse that alludes to this? “I will sing of loving-kindness and justice; unto You, O Lord, will I sing praises” (Psalms 101:1). Rav Aḥa explains: If it is loving-kindness, I will sing, and if it is justice, I will sing. I will thank God in song for the bad just as for the good.

Rabbi Shmuel bar Naḥmani said: The proof is from here, as it is stated: “In God, I will praise His word; in the Lord, I will praise His word” (Psalms 56:11). The Gemara explains that In God, I will praise His word; that is the revelation of God’s attribute of benevolence, while: In the Lord, I will praise His word; that is the attribute of suffering; even if God brings suffering to bear upon me, I will still praise Him.

Rabbi Tanḥum said: The proof is from here, as it is stated: “I will lift up the cup of salvation and call upon the name of the Lord” (Psalms 116:13), and: “I found trouble and sorrow, but I called upon the name of the Lord” (Psalms 116:3–4).

And the Rabbis said: The proof is from here, as it is stated: “The Lord has given and the Lord has taken away; blessed be the name of the Lord” (Job 1:21).

Rav Huna said that Rav said that Rabbi Meir said; and so it was taught in a baraita in the name of Rabbi Akiva: One must always accustom oneself to say: Everything that God does, He does for the best.

The Gemara relates: Like this incident, when Rabbi Akiva was walking along the road and came to a certain city, he inquired about lodging and they did not give him any. He said: Everything that God does, He does for the best. He went and slept in a field, and he had with him a rooster, a donkey and a candle. A gust of wind came and extinguished the candle; a cat came and ate the rooster; and a lion came and ate the donkey. He said: Everything that God does, He does for the best. That night, an army came and took the city into captivity. It turned out that Rabbi Akiva alone, who was not in the city and had no lit candle, noisy rooster or donkey to give away his location, was saved. He said to them: Didn’t I tell you? Everything that God does,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הנכנס לבית הכסא אומר התכבדו מכובדים קדושים משרתי עליון שמרוני שמרוני עד שאכנס ואצא שזהו דרכן של בני אדם, וכשיוצא נוטל את ידיו ומברך על נטילת ידים או מקנח בעפר ומברך על נקיות ידים ואחר כך מברך ברכת אשר יצר את האדם וכו' וחותם רופא כל בשר ומפליא לעשות, ויש חולקים שלא לברך על נטילת ידים הואיל ואין עליהם לכלכוך:

פירשו בתלמוד בבא מציעא ובמסכת תענית, שההולך למוד את גרנו אומר יהי רצון מלפניך ה' אלקי שתשלח ברכה במעשה ידינו התחיל למוד את גרנו אומר ברוך אשר שלח ברכה בכרי הזה, מדד ואחר כך בירך הרי זה תפלת שוא שאין הברכה מצויה לא בדבר המנוי ולא בדבר המדוד אלא בדבר הסמוי מן העין שנא' יצו ה' אתך את הברכה באסמיך:

הנכנס לישן על מטתו אומר פרשה ראשונה של ק"ש ואחר כך מברך בא"י אמ"ה המפיל חבלי שינה על האדם ומאיר לאישון בת עין יהי רצון מלפניך שתתן חלקי בתורתך ותרגילני לדבר מצוה ואל תרגילני לדבר עבירה וישלוט בי יצר טוב ואל ישלוט בי יצר הרע והשכיבני לשלום והעמדיני לשלום לחיים טובים והאירה עיני בתורתך בא"י המאיר לעולם:

וכשמתעורר משנתו אומר אלהי נשמה שנתת בי טהורה וכו', ואינו פותח בה בברוך שסמוכה לחברתה היא ואין השינה שבאמצע קרויה הפסק וחותם בה בא"י המחזיר נשמות לפגרים מתים:

יש מי שאומר שלא נתקנו ברכות אלו אלא פעם אחת ביום והוא בזמן שכיבה וקימה לרוב העולם אבל אם ישן ביום אינו צריך לברכן שלא על מעשה של עצמו נתקנו אלא על נוהג שבעולם שדרכן לשכב בלילה ולעמוד ביום, ויש חולקים בדבר, ובברכת נקבים מיהא כל זמן שמצטרך לה מברך לה עם נטילת ידים או עם נקיות ידים אם אין לו מים והתנקה בעפר וכיוצא בו:

כששמע קול תרנגול אומר אשר נתן לשכוי בינה וכו', כשפותח עיניו אומר בא"י אמ"ה פוקח עורים, כשעומד על רגליו אומר ברוך זוקף כפופים, כלובש בגדיו אומר מלביש ערומים, כשחוגר אזורו אומר ברוך אוזר ישראל בגבורה, ויש מפרשים אותה בלבישת המכנסים וכדקאמר כד אסר המייניה, כשמתעטף אומר אשר קדשנו וכו' להתעטף בציצית, כשפורס סודר על ראשו אומר עוטר ישראל בתפארה, כשמעמיד רגליו על הארץ אומר רוקע הארץ על המים, כשמהלך אומר המכין מצעדי גבר, כשנועל מנעליו אומר שעשה לי כל צרכי, כשנוטל את ידיו אומר על נטילת ידים, כשרוחץ פניו אומר המעביר חבלי שינה מעיני ותנומה מעפעפי יהי רצון מלפניך ה' אלקי שתתן חלקי בתורתך וכוף את יצרי להשתעבד לך ותרגילני לדבר מצוה ואל תרגילני לדבר עברה ואל תביאני לידי חטא ולא לידי ניסיון ולא לידי ביזיון וישלוט בי יצר טוב ואל ישלוט בי יצר הרע ותנני לחן ולחסד בעיניך ובעיני כל רואי ותגמלני חסדים טובים בא"י הגומל חסדים טובים לעמו ישראל:

ברכות אלו יש מי שאומר שאין אדם מברכן אלא אם בא לידו דבר שעליו נתקנו כגון אם לא שמע זה קול התרנגול אינו מברך אשר נתן לשכוי בינה וכו' ובט' באב ויום הכפורים שאין שם מנעל אינו מברך שעשה לי כל צרכי, וכן אם לן בכסותו אינו מברך מלביש ערומים, ואם לא נכנס לבית הכסא אינו מברך אשר יצר וכן כלם, ויש מי שאומר שברכות אלו על סדר מעשה בראשית נתקנו ואע"פ שלא בא לידו דבר שעליו נתקנו מברך על כלן והוא שנהגו עכשיו לברכן על הסדר בשחרית הן שבא לידו אותו דבר שמברך עליו הן שלא בא לידיו, ובתלמוד מנחות התבאר שחייב אדם לברך בכל יום ג' ברכות שלא עשאני עכו"ם שלא עשאני עבד שלא עשאני אשה, והתבאר שם ג"כ שחייב אדם לברך ק' ברכות בכל יום, ובשבת ויו"ט שאדם מקצר בברכות תפלה צריך למלאות חסרונן בפירות ודברים שמברך עליהן, ובתוספת[א] יצא עבד ונכנס בור והוא שאמרו שם שלא עשאני גוי שנא' כל הגוים כאין נגדו שאין בור ירא חטא אשה שאין אשה חייבת בכל המצות, ומתוך כך נהגו רבים בארבעתן:

ברכות אלו עם שאר ברכות הנתקנות בפרק זה כבר ביארנו שיש מי שמצריך בהן הזכרה ומלכות וכן אנו נוהגים אלא שיש בדבר חולקים:

המשנה השמינית חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה כלומר שלא יבעט למה שאירע לו אבל יודה לשם ויצדיק את דינו ויבטח בשם להסיר ממנו מוקשי רעתו שנא' ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך וכו' ופירוש אפילו נוטל את נפשך ואפילו נוטל את ממונך, וכלל הדברים בכל מדה שהוא מודד לך הן טובה הן רעה הוה מודה לו ומשבח אותו ומצדיק את דינו ותהא אוהבו במה שחביב לך אם נפש אם ממון וכמו שאמרו אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאדך, ואם נאמר בכל מאדך למה נאמר בכל בכל נפשך ר"ל יזכור לו החביב ודיו, אלא יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו ויש שממונו חביב עליו מגופו לכך הוזכרו שניהם ואחר שבא לביאר זה הענין ביאר ענין בכל לבבך, ופי' בו בשני יצריך ביצר טוב וביצר רע כלומר שאפילו בשעה שתתעסק בצרכי העולם ובענינים הגופניים תהא כונתך לשם שמים על דרך מה שאמרו וכל מעשיך יהיו לשם שמים, וכן אמרו ז"ל למטה אי זו היא פרשה קטנה שכל גופי תורה תלוים בה בכל דרכיך דעהו אפילו לדבר עבירה, וזהו ביאור המשנה ובגמ' אמרו דברים כיוצא באלו וענינם שלעולם חייב אדם לברך ולהודות על הרעה כעל הטובה שנא' בה' אהלל דבר באלקים אהלל דבר מדת רחמים אהלל ואם מדת הדין אהלל, וכן צדק ומשפט אשירה לך לך ה' אזמרה, אם צדק אשירה ואם משפט אשירה, וכן צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא כוס ישועות אשר ובשם ה' אקרא, ולעולם אל ימעט בטחונו מבוראו וירגיל עצמו לומר על כל מה שאירע לו כל דעבדין מן שמיא לטב:

ומפליא לעשות אמרי' בב"ר כי גדול אתה ועושה נפלאות וכו'. אדם עושה נוד אפילו עשה בו נקב קטן משהו הרוח יוצא הימנו והקב"ה ברא נקבים נקבים באדם ושומר הרוח שאינו יוצא ממנו הוי גדול אתה ועושה נפלאות לכך תקנו בברכה זו ומפליא לעשות:

אומר משמע [ישראל] עד והיה אם שמוע. היינו פרשה ראשונה, בשם ר"ח אמרו שיש לומר עד פרשת ציצית לפי שיש בפרשה שניה נמי ובשכבך ובקומך ולישנא דתלמודא לא משמע הכי:

ואומר ברוך המפיל חבלי שינה. י"א שצריך לומר ק"ש לבסוף סמוך על מטתו ומביאין ראיה מירושלמי דפרקא קמא ר' שמואל בר נחמני כד הוה נחית לעיבורא הוה מתקבל גבי [ר' יעקב] גרוסא והוה [רבי] זעירא מטמר בני קיפיא אמר אשמעיניה היך הוה קרי ק"ש והוה קרי עד דהוה שקע גו שינתיה מילתיה דריב"ל פליגי דריב"ל הוה קרי מזמורים בהדה. ואפשר דגם הוא סובר שהברכה קודמת לשמע אלא שהי' סומך פסוקים לשינה אחר ק"ש מיהו תלמודא דידן לא נקט האי סידרא:

כי מיתער אומר אלהי נשמה. אע"פ שהיא ארוכה אינה פותחת בברוך שאינה אלא הודאה בעלמא כדפרשינן לעיל פרק ג' שאכלו, והראב"ד כ' דהיא סמוכה לברכת המפיל חבלי שינה דשינה לא הוי הפסק:

כי שמע קל תרנגולא לימא ברוך שנתן לשכוי בינה. הלב נקרא שכוי בלשון המקרא דכתיב מי נתן לשכוי בינה והבינה תלויה בלב וע"י הבינה אדם מבחין בין יום ובין לילה ומפני שהתרנגול מבין ג"כ ובערביא קורין לתרנגול שכוי התקינו ברכה זו לומר בשמיעת קול תרנגול, ונראה דאפילו לא שמע נמי קול תרנגול שהוא מברך ברכה זו שאין הברכה זו אלא על הנאת האורה:

כי פריס סודרא ארישיה. ה"ה על כל כובע שמניח בראשו או מניח טליתו בראשו. וכל הנך ברכות שהם להנאתו כמו מלביש ערומים ועוטר ישראל ושעשה לי כל צרכי אם אינו נהנה כגון אם שכב על מטתו ערום אינו מברך אותם. והאידנא נהיגי לברך אלו ברכות אחר שנטל ידיו וידיו נקיות דכל זמן שאין ידיו נקיות אינו מברך אותם והא דאמרינן [פסחים דף י' ע"ב] כל הברכות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן היינו ברכת המצות שאומר בהם וצונו צריך לברך להקב"ה תהלה שלימה שצונו וקרבנו לעבודתו אבל ברכות של שבח כגון אלו יברך אח"כ.

כי משי אפיה לימא ברוך המעביר שינה מעיני ותנומה מעפעפי יהי רצון וכולי עד גומל חסדים. כולה ברכה אחת היא ופותחת בברוך וחותמת בברוך ויש בה מעין פתיחה סמוך לחתימה כמו שאומר ותגמלני חסדים טובים כדאיתא במדרש בהאי קרא חדשים לבקרים רבה אמונתך שהקב"ה גומל חסדים טובים לאדם לפי שבערב אדם עיף ויגע ממלאכת היום והולך לישן ומפקיד נשמתו ביד הקב"ה ובבוקר מעביר שינה מעיניו ומחזיר לו נשמתו ומחדש כחו בכל בקר ובקר ולכך י"ל ויהי רצון:

בד"ה אשר קדשנו כו' תפילין בי בר חבו שכיחי כו' עכ"ל כצ"ל וכותב תפילין היה כדאמר פרק הקורא את המגילה ובפרק אלו מציאות וק"ל:

ע"ב התכבדו מכובדים כו'. ר"ל דאין זה כבודכם לילך עמי במקום מבוזה כזה ואביי דקאמר לא לימא הכי דהרפו ממני משמע שיסלקו עצמם ממנו אלא יאמר שמרוני שמרוני בין בהוה בין בעתיד והמתינו לי עד כו' שכן דרכן כו' שלא ירע בעיניכם להמתין לי כי כן דרכן של בני אדם וק"ל:

אשר יצר את האדם בחכמה כו'. לפירש"י בחכמה מוסב אדלמטה דהיינו בחכמה שברא בו נקבים כו' ע"ש והתוספות פירשו שהוא מלתא באנפי נפשיה שבראו בחכמה דהיינו שהתקין מזונותיו מקודם שבראו ע"ש ועי"ל דבחכמה קאי על האדם שנתן לו הקב"ה חכמה בבריאותו לא כן כל שאר ב"ח שלא ניתן להם חכמה וק"ל:

והאר עיני פן אישן המות כו'. ע"פ מ"ש לעיל דשינה אחד מששים במיתה ולפי שאין הנאה במאור עינים בחושך לילה מסיים ביה בא"י המאיר לעולם כו' וק"ל:

אלהי נשמה כו' אתה בראת בי ואתה יצרת בי ואתה נפחת בי כו'. הנשמה בלישנא דקרא כוללת כל חלקי הנפש שהם שלשה נפש רוח נשמה כמ"ש המקובלים גם הפילוסופים ועד"ז אמר בה ג' לשונות אלו אתה בראת בי על הנפש הטבעית שנאמר ויברא אלהים את האדם וגו' ואתה יצרת בי על רוח החיוני שנאמר בו וייצר ה' אלהים את האדם וגו' ואתה נפחת בי על הנשמה השכלית כמ"ש ויפח באפיו נשמת וגו':

כוס וגו' ובשם ה' וגו' צרה ובשם ה' וגו'. בתרוייהו כתיב שם ה' שהוא רחמים דבמדת פורענות נמי שאדם חושב כן אפשר דעביד רחמנא לטב כדלקמן בעובדא דר' עקיבא דמייתי עליה והך דפרק סדר תענית (כא.) בעובדא דנחום איש גם זו לטובה הוה נמי שייך לאתויי הכא ואפשר דניחא ליה לאתויי האי לישנא כל דעביד רחמנא כו' דתולה הכל בהקב"ה וק"ל:

גמרא בה' אהלל דבר באלהים כו'. עי' הגהת הגרי"פ וסיים וכן ברי"ף העתיק על נכון אכן מה יעשה הרב בהא דלקמן כוס ישועות כו' דבקרא קדים צרה כו' לכוס ישועות. ועי' גיטין (ע"ה ב') אתקין שמואל כו':

[תד"ה מפליא. ואינו יכול לשמור בו יין. מלת יין ליתא שם] :

תוס' ד״ה כי פריס. אבל אם אינו נהנה כגון כשהוא שוכב על מטתו. נ״ב כמדומה ר"ל חולה שאינו יכול לעמוד ולילך (וערא״ש ובפסקי הרא״ש ובהגהות שם):

לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לְקַבְּלֻנְהוּ בְּשִׂמְחָה. נראה לי בס"ד מלוי שִׂמְחָה בזה שי"ן מ"ם חי"ת ה"י [520] עולה מספר דיין האמת [520], רמז שיברך דיין האמת בשמחה, ולזה אמר אחר כך (תהלים נו, יא) בֵּאלֹהִים אֲהַלֵּל דָּבָר, זו מדת פרענות כי שם 'אלהים' הוא חמשה אותיות, וחמשה הוא אותיות 'שִׂמְחָה' בהפוך אתוון.

מַאי קְרָא (תהלים קא, א) חֶסֶד וּמִשְׁפָּט אָשִׁירָה לְךָ הֳ' אֲזַמֵּרָה. הא דלא הספיק לו האי קרא דמייתי ר"י (תהלים נו, יא) בַּהֳ' אֲהַלֵּל דָּבָר, דסבירא ליה זה איירי בהיכא דהטובה והפרענות כל חד בפני עצמו, לכך יברך על כל א' ברכה השייכה לו, אך היכא דהוי הטובה והרעה בדבר אחד, כגון דשקיל בדרא בארעיה הו"א לא יברך כלל, לא טוב והמטיב ולא דיין האמת, לכך הביא קרא ד'חֶסֶד וּמִשְׁפָּט אָשִׁירָה' דכליל לתרווייהו בבת אחת, דהיינו תחלה חֶסֶד שמצא מציאה, ואחר כך יהיה משפט פרענות דשקיל לה מלכא, וכן כמו ענין בדקא בארעיה, עם כל זה אָשִׁירָה על כל דבר ברכה השייכה לו. ורבי תנחום לא הספיק לו קרא של בַּהֳ' אֲהַלֵּל דָּבָר, דיש לומר זה איירי בפרענות שרואה באחרים, כגון הרואה אשתו של לוט וכיוצא, אבל על פרענות דידיה לאו כיון דהוא מצטער טובה, לכך הביא פסוק (שם קטז, ג) צָרָה וְיָגוֹן אֶמְצָא וּבְשֵׁם הֳ' אֶקְרָא, ואידך לא חש לדקדוק זה והביא פסוק בַּהֳ' אֲהַלֵּל דָּבָר דקדים לאותו פסוק, ורבנן לא הספיקו להם כל מקראות הללו מפני שלא נזכר בהם לשון ברכה, ולכה אמר פסוק (איוב א כא) הֳ' נָתַן וַהֳ' לָקָח יְהִי שֵׁם הֳ' מְבֹרָךְ.

לָעוֹלָם יְהֵא אָדָם רָגִיל לוֹמַר כָּל דְעַבְדִין מִן שְׁמַיָיא לְטַב. נראה לי בס"ד בא לרבות בתיבת לָעוֹלָם לומר לא מבעייא אם רואה דברים היוצאים מהקשה הטבעי, אלא אפילו אם יראה מקריים טבעיים לא יאמר מקרה הטבע הוא זה, אלא יאמין שהכל נעשה בהשגחתו יתברך לטובה. והא דאמר רָגִיל ולא אמר 'לעולם יאמר אדם כל מה דעבדין וכו', ומה שאמר יְהֵא רָגִיל נראה לי בס"ד דידוע מה שאמרו הפוסקים בתיבת רגיל על כמה פעמים יאמר לשון רָגִיל, ויש דסבירא ליה דרק אם נעשה הדבר שלש פעמים על זה יאמר לשון רָגִיל, והנה כאן בהאי עובדא נעשה נזק ג' פעמים בזה אחר זה, ועם כל זה אמר מה דעבדין משמייא לטב אפילו בשלישית, ולזה אמר יְהֵא רָגִיל שאפילו ראה ג' עניינים בבת אחת זה אחר זה שנראין רעה גם כן יאמר דעבדי לטב. ונראה לי בס"ד עוד בענין זה כי ראשי תיבות ג' דברים דהוו ליה בשרגא וחמרא ותרנגולה הוא שח"ת, רמז שאם היו קיימים ג' אלה היה נעשה לו 'שחת' בסיבתם, אך עתה הקב"ה עשה בשלשה אלה שחת, שאבדו אותה הלילה על ידי רוח ואריה ושונרא אשר ראשי תיבות שלהם רא"ש, רמז שזה הנס נעשה לו בזכות התורה שנקראת רא"ש, כמו שאמרו רבותינו ז"ל בתיבת בְּרֵאשִׁית בי"ת רא"ש. ונראה לרמוז כל עניינים שעושה הקב"ה עם הצדיקים גדולי ישראל רומז בו דברים על כללות ישראל, כי הצדיק שהוא גדול הדור הוא הראש וכל העם הם גופא דיליה, וכאן לרבי עקיבה שהיה דוגמת משה רבינו ע"ה שלכן חי ק"ך שנה כמו שכתב רבינו האר"י ז"ל, אירע לו ג' דברים שהיו נראין רעים בתחלת הלילה, ואחר כך לעת בוקר נתברר שהיו לטובה להגין עליו, על כן יש בהם רמז על צרות ישראל בגלותם שנראין תחלה פורענות, ואחר כך לעת בקר בגאולה יתברר שהכל נעשה לטובת ישראל! וענין האריה שאכל את החמור בו ירמוז לחרבן בית ראשון, שהיה על ידי נבוכדנצר הרשע שנמשל לאריה, דכתיב (ירמיהו ד' ז') עָלָה אַרְיֵה מִסֻּבְּכוֹ, וענין שונרא שאכל התרנגול בו רמז ליון, שהחריבו בבית שני במקצת, ועשו פרצות, וטמאו הבית במקצת, והרגו בישראל, וזיקא דכבה לשרגא רמז לאדום, שהחריבו בית שני לגמרי והרגו בישראל עם רב, ואדום נמשלו לרוח סערה, ולעת בקר הוא זמן הגאולה יתגלה שכל צרות אלו היו לטובת ישראל, שלולי כן היו כלים לגמרי חס וחלילה בעונות שבידם. אי נמי זיקא רמז למלכות יון שהם כמו רוח שאין בו ממש, וכבה לשרגא שנתנו עיניהם לבטל המצות שנקראים נר, שנאמר (משלי ו' כג) כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר, ושונרא רמז לאדום שהם בני עשו שנקרא ראשון, דכתיב (בראשית כה, כה) וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי, והפוך אותיות רִאשׁוֹן ויהיו שונרא, ואכלו את ישראל בכל פה, כי ישראל נמשלו לתרנגול שנקרא גבר, גם הוא קורא וכתיב (שם כד, כב) הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב, ואריה רמז לנבוכדנצר שנקרא אַרְיֵה כנזכר לעיל.

אָמַר לְהוּ הַיְנוּ דְאָמְרֵי כָּל דְעַבְדִין מִן שְׁמַיָיא לְטַב. יש להקשות מה חידוש קאמר להו עתה, והלא כבר אמר כן מתחלה על כל דבר ודבר שאירע לו ושמעו זאת ממנו? ונראה לי בס"ד כונתו לומר כי האדם שפותח פיו לטובה אפילו אם נגזרה עליו גזירה לרעה אפשר שתתבטל, ולכן אמר מה שאתם רואין עתה שהכל נעשה לטובה היינו בשביל דאמרי לכו מעיקרא על כל דבר שנעשה דעבדי משמייא לטב, ועל כן פתחון פי שפתחתי לטובה גרם שיהיה הדבר ההוא לטובה באמת! ורצה ללמדם בזה שיהיו מורגלים לפתוח פיהם לטובה על כל דבר אף על פי שנראה שהוא רעה.

אָמַר כָּל דְּעָבְדִין מִשְּׁמַיָּא לְטָב. יש להקשות, למה באושפיזא וזיקא אמר הכי, ובאריה ושונרא לא אמר הכי?
ונ"ל בס"ד באושפיזא נעשה לו דבר יוצא מהטבע שלא נמצא לו אושפיזא לא בחנם ולא בשכר, וכן הזיקא הוה דבר יוצא מן הטבע, כי ודאי היה לו כלי זכוכית ששם מונח השרגא שהיה שמור מן הזיקא, כי אי אפשר שיניח השרגא תחת אויר השמים בגילוי, וכל עוברי דרכים יש להם כלי מתוקן לשמירת השרגא מן הרוח, ולהכי אמר: אָמַר כָּל דְּעָבְדִי מִשְּׁמַיָּא לְטָב. אבל אריה שאכל החמור זה דבר המצוי במדברות, וכן שונרא שיאכל התרנגול גם זה דבר המצוי ושכיח וטבעי הוא.
ועוד נראה לי בס"ד, דהן אמת דחמור נוער, אך אינו מוכרח להיות נוער בעת שבו הגייסות, וכן אין מוכרח שיהיה התרנגול קורא בעת ההיא, ולכן אם זה נוער וזה קורא קודם שבאו הגייסות, ורק בעת הגייסות לא נער ולא קרא, אין צורך כל כך באכילת החמור והתרנגול, מה שאין כן השרגא ואושפיזא יש בהם צורך כל אותה הלילה. והא דאמר לְטָב ולא אמר טָב. נ"ל ר"ל אף על פי שתראה גוף הענין אינו טב אלא נזק, עם כל זה הוא סיבה לְטָב, שעל ידי נזק זה שהוא דבר מועט ירויח טוב הרבה, כהאי עובדא שאכילת השונרא את התרנגול והאריה את החמור ודאי היה לו הפסד בזה, אך זה הפסד מועט שנעשה לצורך ריוח הרבה שניצול מן השביה הוא וכל אשר לו. וכן מה שמוכרח ללון במדר, וזה ודאי הוא צער גדול ובפרט אם היה זמן קר, אך הוא צער מועט שנעשה לצורך טובה גדולה להנצל מן השביה. ולז"א: אָמַר כָּל דְּעָבְדִי מִשְּׁמַיָּא אף שהוא נזק, הנה הוא עשוי לְטָב ר"ל: לצורך הטב, ולכן לא אמר כל דעבדי הוא טב.

אומר משמע ישראל עד והי' אם שמוע ויש לדקדק וכי שמע והי' סמוכים בתורה שיאמר משמע ועד והי' הלא כמה פרשיות בידיהם ומה חסר אם הי' אומר שיאמר פרשת שמע ובאמת הרא"ש בשם ר"ח כתב שהגירסא אומר שמע והי' אם שמוע שיאמר תרווייהו אבל גירסא שלנו היא משמע עד והי' ונראה דכוונתו שיאמר גם ברוך שם כבוד מלכותו לכן מרמז על שמע שאנו אומרים בק"ש שחרית וערבית יחד עם והי' אם שמוע ואם הי' אומר שיאמר פרשת שמע היינו אומרים דהיינו בנתינת הפרשה בתורה שלא נאמר בשכמל"ו:

שתשכיבני לשלום ותן חלקי בתורתך בסידורים שלנו לא נזכר ותן חלקנו וכו' גם ברא"ש וברמב"ם לא נזכר דבר זה ואמנם הגירסא כאן היא ברי"ף והטור בסימן רל"ט כתב שרב עמרם הוסיף בה וכו' ותמהני שלא כתב שהיא גרסת הרי"ף ואמנם לתת טעם על בקשה זו בשעת הליכה לשינה נראה משום דכתיב והגית בו יומם ולילה והחיוב על האדם לעסוק בתורה ובמצות תמיד בכל עת ובשעת שינה האדם בטל מתורה ומצות אלא שהוא דבר הכרחי להאדם מצד שהוא אדם ולכן שלא יוחשב כאלו הוא פורק מרצונו עול התורה מעליו ולכן מתפלל אז באותה שעה ותן חלקנו בתורתך וכו':

אתה יצרת בי אתה נפחתה בי נלע"ד דגרסינן אתה יצרת ולא גרסינן בי דהנשמה כבר נוצרה בשעת בריאת העולם ואין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף דהיינו חדר למעלה ושמו גוף ושם הם כל הנשמות ועוד שאם אומר יצרת בי א"כ בו בגופו נוצרה איך שייך אח"כ אתה נפחת בי ומה הי' צורך להפיחה בו אם כבר היא בו וכן ברי"ף וברא"ש לא נזכר רק אתה יצרת ולא נזכר בי עד אתה נפחת ואמנם ברי"ף וברא"ש הגירסא אתה בראת ואתה יצרת וכן הוא ברמב"ם אלא שברי"ף שהקדים יצרת וברמב"ם וברא"ש הקדימו בראת ועכ"פ הדברים כפולים ועיין מהרש"א בח"א שיש שלש בחינות נר"נ ולענ"ד נראה כי כמו שפירש הרמב"ן בפירושו על התורה בפ' בראשית מלת תהו ובהו דבהו היינו לבישת הצורה עיין בדבריו וגם כתב שאין בלשונינו הקודש מלה שיהי' פירושה החידוש הגמור יש מאין המוחלט אלא מלת בריאה ונראה שהנשמות נבראו תכף בבריאת העולם יש מאין אבל אינם לובשים צורה להיות מוכן לכנס בגוף כי מסתמא הנשמה בעת הכנסה בגוף יש בו ג"כ צורת אברים רוחניים כמו שיש בגוף גשמיים וזה בקרא יצירה ציור הדברים וזה אינו נעשה אלא קודם שנכנסת בגוף ולכן אומר אתה בראת היינו תחלת בריאת הנשמה שהיא בלי לבישת צורה רק מוכן לקבל צורה כמו ההיולי שהזכיר הרמב"ן בשם חכמי יון ואח"כ יצרת לצייר בה ציור שתוכל להתלבש בגוף ובזה נלע"ד יותר נכון גרסת הרמב"ם והרא"ש שהקדימו בראת ליצרת מגרסת הרי"ף שהקדים יצרת:

חללים חללים וכו' רבינו בעל הטורים סי' ז' דחה גירסא זו וכתב שצ"ל חלולים חלולים אך הרב מהר"ם די לונזאנו במעריך ערך מחילים קיים גירסא זו הפך הטור ע"ש בספר שתי ידות דף ל"ז ע"ב:

נשמה שנתת בי טהורה וכו' עמ"ש בעניותי בספר הקטן ראש דוד פ' נצבים דף קנ"ו ע"א בביאור מטבע הברכה הלזו בס"ד ע"ש:

אילימא כשם שמברך על הטובה הטוב והמטיב וכו' שמעתי מפה קדוש הרב המופלא ח"ק כמהר"ר חיים ן' עטר זלה"ה שהיה מדקדק דבאומרו אילימא מוכח דיש לו צד אחר ומשו"ה קאמר אילימא וכמשמעות אי לימא והי ניהו הצד אחר ותו דאי יש צד אחר מאי קשיא ליה יאמר הצד אחר ורבא דפריק לא נצרכא אלא לקבולינהו בשמחה לשון לא נצרכה אינו צודק אלא על קושית הפשיטות או יתור לא על קושית הסתירה. והיה מפרש דהכא יש שני צדדים דהיינו שני פירושים במאי דתנן כשם שמברך האחד דהכונה כשם שמברך על הטובה מברך על הרעה לומר דגם על הרעה צריך לברך ומיהו הא כדאיתיה והא כדאיתיה דעל הטובה הטוב והמטיב ועל הרעה דיין האמת. ועל זה קשה דמשנה יתירה היא דהא תנן בפירוש דמברך הטוב לטובה ודיין האמת לרעה. ואמאי אכפל תנא לשנות כשם שמברך וכו' ופירוש זה והקושי שיש בו הוא פשוט אין צורך לומר אותו. וז"ש אילימא כשם שמברך על הטובה הטוב כך על הרעה הטוב והתנן להפך והצד אחר דיברך ברכה הראויה לו יש קושית היתור וזה לא הוצרך לפרש. ואמר לא נצרכה כלומר ודאי הפירוש הפשוט הוא העיקר וקושית היתור ל"ק דמשנתנו לא נצרכה אלא לקבולינהו בשמחה ע"כ שמעתי מפיו ז"ל ודפח"ח וכלל זה של לא צריכא מצאתיו בשיטה מקובצת כתובות על דף ג' מהש"ס במ"ש לא צריכא דאתי וקבע וגם בפי"ג דף מ"ב מהספר. אמנם אח"ך ראיתי בס' שארית יוסף ממהר"י ן' וירגא שכתב דמלבד קושית הפשיטות והיתור נאמר על פנים אחרים ועמ"ש הרב של"ה דף ת"ז ממהר"ש ן' סיד ע"ש:

התכבדו וכו'. אל המלאכים המלוים אותו הוא אומר שנאמר כי מלאכיו יצוה לך (תהילים צא): שאם יפתח אחד מהם. מן החללים כגון הלב או הכרס או המעים: או אם יסתם אחד מהם. מן הנקבים הפתוחים כגון הפה או החוטם או פי הטבעת יפתח קאי אחללים יסתם קאי אנקבים: קצירי. חולים: רופא כל בשר. כנגד היציאה שהיא רפואת כל הגוף: ומפליא לעשות. כנגד שהגוף חלול כמו נאד והנאד הזה אם יש בו נקב אין הרוח עומד בתוכו והקב''ה ברא את האדם בחכמה וברא בו נקבים נקבים הרבה ואעפ''כ הרוח בתוכו כל ימי חייו וזו היא פליאה וחכמה: ותהא מטתי שלמה. שלא יהא פסול ורשע בזרעי: לשכוי. תרנגול דאיכא דוכתא דקרו לתרנגול שכוי כדאמרינן בר''ה (דף כו.): הכי גרסי' אילימא כשם שמברך על הטובה הטוב והמטיב כך מברך על הרעה הטוב והמטיב והתנן על בשורות טובות הטוב והמטיב ועל שמועות רעות אומר ברוך דיין האמת: לקבולינהו בשמחה. לברך על מדת פורענות בלבב שלם: אלהים. לשון דיין כמו עד האלהים יבא דבר שניהם (שמות כב): ובת בדברא. ולן בשדה: הוה בהדיה תרנגולא. להקיצו משנתו:
אשר יצר את האדם בחכמה. בתנחומא ויברא אלהים את האדם א''ר בון בחכמה שהתקין מזונותיו ואח''כ בראו היינו דאמר בסנהדרין בס''פ אחד דיני ממונות (דף לח.) לכך נברא בערב שבת כדי שיכנס לסעודה מיד וע''כ יסדו אשר יצר את האדם בחכמה: מפליא לעשות. משום דאמרינן בב''ר כי גדול אתה ועושה נפלאות אתה אלהים לבדך אדם עושה נאד אפילו יש בו נקב אחד מלא מחט סדקית הרוח יוצא ואינו יכול לשמור בו יין והקב''ה ברא נקבים נקבים באדם ושומר הרוח שאינו יוצא ממנו: כי שמע קול תרנגולא אומר ברוך שנתן לשכוי בינה להבחין. והוא הדין אפילו כי לא שמע דאין ברכה זו אלא להבחנה על הנאת האורה שתרנגול מבחין והוא נהנה מן האור: כי פריס סודרא על רישיה. וה''ה לכל כובע ולכל כסוי ודוקא כשנהנה אבל אם אינו נהנה כגון שהוא שוכב על מטתו לא יברך לא זו ולא מלביש ערומים ולא ברכות כיוצא בהן כיון שלא נהנה כדמשמע בפרק שלישי דמגילה (דף כד:) גבי מי שלא ראה מאורות מימיו דכולי עלמא בעי שיהנה מן האורה: אשר קדשנו במצותיו וצונו להניח תפילין. כיון דתחלת הנחתו בזרועו יש לברך להניח אבל בשל ראש מברך על מצות ולא להניח שכבר התחיל והניח אחד מהם ובפ' הקומץ (מנחות לו. ושם) אמר לא סח מברך אחת סח מברך שתים פ''ה דעל שתי התפילין קאמר דמברך ברכה אחת על שתיהן בלא סח בינתים ודוחק לומר דלא הוצרכו שתי ברכות דלהניח ועל מצות אלא כשסח ועבר עבירה. לכן פר''ת דעל של ראש שהיא גמר מצוה ועיקר דיש בה ד' בתים ושי''ן מברך על מצות אבל סח חוזר ומברך שתים על של ראש וכן בשימושא רבא דגאונים ולפר''ת גבי סח מברך שתים אם יניח של ראש לבד דאין מעכבין זה את זה מברך שתים על של ראש בלבד ומה שלא הזכיר הגמ' על של ראש בלבד מברך שתים לפי שאין רגילות כלל להניח זה בלא זה דתפילין בי בר חבו שכיחי (ב''מ ד' כט:) וכן פי' רבינו תם בתשובותיו וכן רבינו אלחנן בסדר תקון תפלה שלו כתב כן:
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי
מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד