ברכות נט ע"א

ברכות נט ע"א - Steinsaltz

as if it was appended onto it. The Gemara explains: And the fact that Ursa Major follows Pleiades, it is as if Ursa Major is saying to Pleiades: Give me back my children, my two stars. As it is related: When the Holy One, Blessed be He, sought to bring a flood into the world, He took two stars from Pleiades and brought the flood upon the world. And afterward, when He wished to fill the void, He took two stars from Ursa Major and filled the void with them. Consequently, the constellation of Ursa Major attempts to persuade Pleiades, seeking to get its stars back.

The Gemara asks: And return it, why did the Holy One, Blessed be He, not restore the original two stars to Pleiades? The Gemara answers: A pit cannot be filled by its own earth; when a pit is excavated, the earth that was excavated from it is insufficient to refill it. Alternatively, one could say that a prosecutor cannot become an advocate; since these stars caused the flood it is not appropriate that they facilitate the end of the flood.

The Gemara argues: Then God should have created two other new stars for Pleiades. The Gemara responds: “There is nothing new under the sun” (Ecclesiastes 1:9). Rav Naḥman said: In the future, the Holy One, Blessed be He, will restore those same stars to Ursa Major, as it is stated: “Or can you guide [tanḥem] Ursa Major with her sons?” (Job 38:32), which is interpreted homiletically in the sense of consolation [tanḥumim] apparently due to the restoration of those stars.

And we learned in the mishna that over zeva’ot one recites the blessing: Whose strength and power fill the world. The Gemara asks: What are zeva’ot? Rav Ketina said: An earthquake. The Gemara relates: Rav Ketina was once walking along the road when he came to the entrance of the house of a necromancer and an earthquake rumbled. He said: Does this necromancer know what is this earthquake? The necromancer raised his voice and said: Ketina, Ketina, why would I not know? Certainly this earthquake occurred because when the Holy One, Blessed be He, remembers His children who are suffering among the nations of the world, He sheds two tears into the great sea. The sound of their reverberation is heard from one end of the earth to the other. And that is an earthquake.

Rav Ketina said: The necromancer is a liar and his statements are lies. If so, it would necessitate an earthquake followed by another earthquake, one for each tear. The Gemara remarks: That is not so, as it indeed causes an earthquake followed by another earthquake; and the fact that Rav Ketina did not admit that the necromancer was correct was so that everyone would not mistakenly follow him.

Rav Ketina also stated his own explanation for the earthquake: Because God claps His hands together in anger, as it is stated: “I will also smite My hands together and I will satisfy My fury; I, the Lord, have spoken it” (Ezekiel 21:22). Rabbi Natan says: The earthquake is caused because God sighs over the dire straits in which Israel finds itself, as it is stated: “Thus shall My anger spend itself, and I will satisfy My fury upon them, and I will be eased” (Ezekiel 5:13). And the Rabbis say: An earthquake is caused when God kicks the firmament, causing a rumbling, as it is stated: “The Lord roars from on high, from His holy dwelling He makes His voice heard. He roars mightily over His dwelling place, He cries out like those who tread grapes, against all the inhabitants of the earth” (Jeremiah 25:30). Rav Aḥa bar Ya’akov said: An earthquake is caused when God forces His feet beneath the throne of glory and the world quakes, as it is stated: “The heaven is My throne, and the earth is My footstool” (Isaiah 66:1).

We also learned in the mishna that over thunder one recites: Whose strength and power fill the world. The Gemara asks: What causes thunder? Shmuel said: When the clouds located in the curvature of the firmament collide with the firmament itself, they produce this sound, as it is stated: “The voice of Your thunder was in the whirlwind; the lightning lighted up the world; the earth trembled and shook” (Psalms 77:19). And the Rabbis say: Thunder is the sound of clouds pouring water into one another, as it is stated: “At the sound of His giving a multitude of waters in the heavens” (Jeremiah 10:13). Rav Aḥa bar Ya’akov said: Thunder is caused by a powerful lightning bolt that flashes in the cloud and shatters the hailstones. Rav Ashi said: Because the clouds are hollow, and when the wind comes and blows across their mouths, it sounds like wind blowing in the mouth of a jug. The Gemara concludes: And it stands to reason in accordance with the opinion of Rav Aḥa bar Ya’akov; as lightning flashes, the clouds rumble, and the rain comes.

We also learned in the mishna that over wind one recites the blessing: Whose strength and power fill the world. The Gemara asks: What are these winds? Abaye said: These are gale force winds. Abaye said: We learned through tradition that there are no gale force winds at night. The Gemara asks: Don’t we see that there are gale force winds at night? The Gemara answers: This gale force wind that blows at night does not begin blowing at night; rather, it begins blowing during the day. And Abaye said: We learned through tradition that a gale force wind does not last two hours, to fulfill that which is stated: “Trouble shall not rise up a second time” (Nahum 1:9). The Gemara asks: Don’t we see that it does last longer than two hours? The Gemara answers: Actually, it does not last longer than two hours. The fact that we sense that it does last longer is due to cases where it does not blow uninterruptedly, but it briefly stops in between.

We also learned in the mishna that over lightning one recites: Blessed…Whose strength and power fill the world. The Gemara asks: What is this lightning? Rava said: A bright light. And Rava said: A single bolt of lightning, white lightning, green lightning, clouds that rise in the western corner and come from the southern corner, and two clouds that rise with one facing the other are all signs of trouble.

The Gemara asks: What practical difference is there in the knowledge that they are signs of trouble? The Gemara answers: So that we may pray for God’s mercy, that they cause us no harm. The Gemara remarks that this only applies when these phenomena appear at night. In the morning, however, they are insignificant.

Rabbi Shmuel bar Yitzḥak said: Morning clouds dissipate immediately so they have no substance, as it is written: “For your goodness is as a morning cloud, and as the dew that early passes away” (Hosea 6:4). With regard to this, Rav Pappa said to Abaye: But don’t people say the maxim: If there is rain when people open their doors in the morning, donkey-driver, fold your sack and go to sleep, as rain will continue to fall all day. Apparently morning clouds indicate that there will be rain all day. The Gemara responds: This is not difficult, as this, that suggests that there will be considerable rain, refers to a case where the sky is covered with thick clouds, while this opinion, where Rabbi Shmuel bar Yitzḥak said that morning clouds have no substance and will not produce much rain, refers to a case where the sky is covered with flimsy clouds which will certainly pass.

Rabbi Alexandri said that Rabbi Yehoshua ben Levi said: Thunder was created only to impose fear and straighten the crookedness of the heart, as it is stated: “And God has so made it, that men should fear before Him” (Ecclesiastes 3:14). And Rabbi Alexandri said that Rabbi Yehoshua ben Levi said: One who sees a rainbow in a cloud must fall upon his face, as it is stated: “As the appearance of the bow that is in the cloud in the day of rain, so was the appearance of the brightness round about. This was the appearance of the likeness of the glory of the Lord. And when I saw it, I fell upon my face” (Ezekiel 1:28). The colors of the rainbow symbolize the glory of God and one may not stare at them. Yet, in the West, Eretz Yisrael, they would curse one who fell upon his face when seeing a rainbow because it appears as one who is bowing to the rainbow. As far as blessing is concerned, however, all agree that one certainly recites a blessing. What blessing does one recite? Blessed…Who remembers the covenant with Noah. It was taught in a baraita that Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yoḥanan ben Beroka, says that the blessing is: Blessed…Who is faithful to His covenant and fulfills His word. Rav Pappa said: Therefore we will say them both combined: Blessed…Who remembers the covenant and is faithful to His covenant and fulfills His word.

We learned in the mishna that over mountains and hills one recites: Blessed…Author of creation. The Gemara asks: Is that to say that all those that we mentioned until now, such as lightning, are not acts of creation? Among God’s praise for creation of the world and forming the mountains, is it not also written: “He makes lightning for the rain” (Psalms 135:7)? Abaye said: Combine the two statements and teach that in all the cases in our mishna, one recites these two blessings. Rava said: There, over lightning and thunder, one recites two blessings: Blessed…Whose power fills the world, and: Author of creation. Here, however, over mountains and hills, one recites the blessing: Author of creation, but need not recite: Whose power fills the world.

Rabbi Yehoshua ben Levi said: One who sees the firmament in its purity recites: Blessed…Author of creation. The Gemara asks: When does the firmament appear in its purity? Abaye said: When rain falls all night and in the morning a northern wind blows, exposing the heavens.

The Gemara notes: And in this they disagree with Rafram bar Pappa who said that Rav Ḥisda said, as Rafram bar Pappa said that Rav Ḥisda said: Since the day the Temple was destroyed the firmament has not been seen in its purity, as it is said: “I clothe the heavens with blackness and I make sackcloth their covering” (Isaiah 50:3).

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נט - א

ומתחזיא כימה כטרפא דטריף [כמוכה בהכאות], כלומר, כדבר שנחסר וסתמו הנקב שבו מגופו עצמו, על ידי שהכוהו במכות קורנס עד שנתמלא חללו, והאי דאזלא "עש" בתרה אחר "כימה", הוא משום דאמרה לה, "הב לי בני" [את הכוכבים שניטלו ממני ונתנו לך]. שבשעה שהקדוש ברוך הוא בקש להביא מבול לעולם, נטל שני כוכבים מ"כימה", ובכך פתח את ארובות השמים ^[1] והביא מבול לעולם. וכשבקש לסתמה - לעצור את המבול, נטל שני כוכבים מ"עיש" ^[2] וסתמה, וסתם בהם את חסרון "כימה". ^[3] נמצא ש"עש" הוא זנב הטלה, שהרי הוא הולך אחר "כימה", שהוא ממזל טלה.

מקשה הגמרא: וליהדר לה ל"כימה" אותם שני כוכבים שנטל ממנה, ולמה הוצרך לנוטלם מ"עיש"?

מתרצת הגמרא: אין הבור מתמלא מחוליתו. החופר בור בקרקע, אינו יכול למלאותו בעפר שניטל ממקום הבור, משום שלעולם יחסר עדיין קצת ממנו וילך לאיבוד. ולכך הוצרך להביא כוכבים ממזל אחר בכדי למלאות חסרון "כימה". ^[4]

אי נמי, אין קטיגור נעשה סניגור. כיון שאותם שני כוכבים שניטלו מ"כימה", הביאו את המבול, לפיכך, לא השתמש בהם כדי לעצרו.

שוב מקשה הגמרא: וליברי לה ל"כימה" תרי ככבי אחריני, יש מאין, כדי למלאות חסרונה.

מתרצת הגמרא: אין שום חידוש בבריאה מששת ימי בראשית. כדכתיב [קהלת א ט] "אין כל חדש תחת השמש". אמר רב נחמן: עתיד הקדוש ברוך הוא להחזירן לה ל"עיש" את שני כוכביה. שנאמר "ועיש על בניה תנחם". ודרשו לשון "תנחם" גם כלשון "נחמה".

שנינו במשנה: ועל הזועות וכו' אומר: "ברוך שכחו וגבורתו מלא עולם".

דנה הגמרא: מאי "זועות"?

אמר רב קטינא: גוהא. והיא רעידת אדמה.

רב קטינא הוה קאזיל באורחא, כי מטא אפתחא דבי אוביא טמיא [בעל אוב שעושה כישוף בעצמות המת], גנח גוהא [רעדה הארץ]. אמר רב קטינא: מי ידע בעל אובא, האי גוהא מהו, ומהי סיבתו? ^[5]

רמא ליה בעל האוב קלא [הגביה לו את קולו], ואמר: קטינא קטינא, אמאי לא ידענא? ודאי יודע אני מדוע הוא בא, כי בשעה שהקדוש ברוך הוא זוכר את בניו, שהם שרויים בצער בין אומות העולם, הריהו מוריד שתי דמעות לים הגדול, וקולו נשמע מסוף העולם ועד סופו. והיינו גוהא. שעל ידי כך רועשת הארץ. ^[6]

אמר רב קטינא: אובא טמיא [בעל האוב] כדיב [כזבן] הוא, ומיליה כדיבין [ודבריו כוזבים]. שלא משום כך רועשת הארץ, כי אי הכי כדבריו, למה בא רק "גוהא" אחד בלבד? והרי גוהא גוהא מיבעי ליה - הארץ צריכה להזדעזע פעמיים, כנגד שתי הדמעות. ^[7]

דוחה הגמרא: ולא ראיה היא זו, כי באמת "גוהא גוהא" עביד והארץ רועדת פעמיים, כדברי בעל האוב, והאי דלא אודי ליה, רב קטינא לבעל האוב, כי היכי דלא ליטעי כולי עלמא אבתריה, ויאמינו לכשפיו.

ורב קטינא מדידיה אמר: רעידת הארץ באה, מתוך שהקדוש ברוך הוא סופק את כפיו זו לזו, ומקול זה מזדעזעת הארץ, ומצינו שסופק כפיו שנאמר [יחזקאל כא כב]: "וגם אני אכה כפי אל כפי, והניחותי חמתי, אני ה' דברתי".

רבי נתן אומר: רעידת הארץ באה, מתוך אנחה שמתאנח הקדוש ברוך הוא. שנאמר [שם ה יג]: "וכלה אפי, והניחותי חמתי בם והנחמתי". כביכול, כאדם שהוא מלא חימה, ועל ידי שנאנח הוא מתנחם.

ורבנן אמרי: רעידת הארץ באה, מתוך שהקדוש ברוך הוא בועט ברקיע, שנאמר [ירמיה כה ל]: הידד כדורכים יענה, אל כל יושבי הארץ". שדורך ובועט ברקיע.

רב אחא בר יעקב אמר: מתוך שהקדוש ברוך הוא דוחק את רגליו תחת כסא הכבוד, מזדעזעת הארץ. שהרי היא הדום לרגליו. שנאמר [ישעיה סו א]: "כה אמר ה' השמים כסאי, והארץ הדום רגלי".

שנינו במשנה: ועל הרעמים.

דנה הגמרא: מאי "רעמים?"

אמר שמואל: ענני בגלגלא. שהעננים מתגלגלים ומתחככים זה בזה, ומתוך כך נשמע רעש, ^[8] שנאמר [תהלים עז יט]: "קול רעמך בגלגל, האירו ברקים תבל, רגזה ותרעש הארץ".

ורבנן אמרי: מאי רעמים? ענני דשפכי מיא להדדי, מענן אחד לחבירו, שנאמר [ירמיה י יג]: "לקול תתו המון מים בשמים". הרי ששפיכת ונתינת המים בשמים משמיעה את קול הרעם.

רב אחא בר יעקב אמר: מאי רעמים? - על ידי ברקא תקיפא [ברקי אש] דבריק בעננא ומתבר גזיזי דברזא [שוברים את חתיכות הברד] שבעננים, נשמע קול הרעמים.

רב אשי אמר: מאי רעמים? - ענני חלחולי מחלחלי [חלולים במקצת], ואתי זיקא ומנשב אפומייהו, ודמי קול הרוח כזיקא המנשבת אפומא דדנא [פי חבית]. וזהו קול הרעם.

מסקנת הגמרא: ומסתברא כרב אחא בר יעקב, שאמר כי הרעמים באים על ידי הברקים ששוברים את הברד שבעננים, שהרי אנו רואים דקודם בריק ברקא, ותיכף אחר כך מנהמי [מרעימים] ענני, ואתי מטרא מחמת שבירת העננים.

שנינו במשנה: ועל הרוחות.

דנה הגמרא: מאי "רוחות" שמברכין עליהן "שכוחו וגבורתו מלא עולם"?

אמר אביי: זעפא [רוח סופה]. ^[9]

ואמר אביי: גמירי, דזעפא בליליא לא הוי, אלא ביום בלבד.

תמהה הגמרא: והא קא חזינן דאף בלילה הוי זעפא.

מבארת הגמרא: ההוא סופה שנראית בלילה, נחשבת סופה ביום כיון דאתחולי ביממא.

ואמר אביי: גמירי, דזעפא, תרתי שעי לא קאי. ואינן נמשכות אלא פחות משעתיים, לקיים מה שנאמר [נחום א ט]: "לא תקום פעמים צרה". ושעה נקראת "פעם", ונמצא שמשמעות הפסוק: לא יקום הזעף שתי שעות.

תמהה הגמרא: והא קא חזינן דקאי, שהרי הסופה נמשכת לפעמים יותר משעתיים.

מבארת הגמרא: סופה אינה נמשכת שעתיים רצופות, אלא דמפסיק ביני לביני.

שנינו במשנה: ועל הברקים אומר "ברוך שכחו וגבורתו מלא עולם". דנה הגמרא: מאי ברקים?

אמר רבא: ברקא. ברקים של אש, והם מלשון "הברקה". ^[10]

ואמר רבא: "ברקא יחידאה" שלא הבריק אלא פעם אחת בלבד, ו"ברקא חיורא" [שצבעו לבן], ו"ברקא ירוקתא", וענני דסלקן [העולים] בקרן מערבית של הרקיע ואתיין מקרן דרומית, ותרתי ענני דסלקן חדא לאפי חברתה ופוגעים זה בזה, כולהו קשיין, ואינם של ברכה.

מפרשת הגמרא: למאי נפקא מינה? - למבעי רחמי, שלא יבא מכל אלו שום נזק.

והני מילי - שהם קשים, דוקא אם באו באופן זה בליליא. אבל אם באו בצפרא, לית בהו מששא. ואינם גורמים שום נזק.

אמר רבי שמואל בר יצחק: הני ענני דצפרא לית בהו מששא, ואין בהם ברכה. דכתיב [הושע ו ד]: "מה אעשה לך אפרים, מה אעשה לך יהודה, וחסדכם כענן בקר, וכטל משכים הולך". שכל חסדכם וצדקתכם, אינן כלום. וכיון שדמה אותם לענן בקר, משמע, שאף הוא אינו כלום.

אמר ליה רב פפא לאביי: הא אמרי אינשי אם יארע כד מפתח בבי [כשתפתח דלתך] בבקר, ירד מטרא, אם אתה בר חמרא [מוביל חמורים], מוך [קפל] שקיך תחתיך, וגני [שכב לישון], ואל תרכב על חמורך ללכת ולהביא תבואה, כי גשם היורד בבוקר יפה הוא לתבואה, ומתוך שתרבה התבואה, יוזלו החיטים, ולא תרויח עליהם כי אם מעט.

משמע כי גשמים של בוקר הם ברכה, ויקשה לרבי שמואל בר יצחק שאמר "לית בהו מששא"?

מתרצת הגמרא: לא קשיא. כי הא שהם סימן ברכה, הוא באופן דקטר [נתקשרו] השמים בעיבא [עננים עבים], ואילו הא ש"לית בהו מששא", היינו באופן דקטר [נתקשרו] השמים בענני קלושים.

אמר רב אלכסנדרי אמר רבי יהושע בן לוי: לא נבראו רעמים ^[11] אלא כדי לפשוט את העקמומית שבלב. שהרי לא ידועה שום תועלת שיש בהם, מלבד מה שהם מחרידים את הלבבות לשוב בתשובה. ^[12]

ואמר רב אלכסנדרי אמר רבי יהושע בן לוי: הרואה את הקשת בענן, צריך שיפול על פניו. לפי שהוא מראה כבוד ה'. ^[13] שנאמר במעשה מרכבה [יחזקאל א כח]: "כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם, כן מראה הנגה סביב, הוא מראה דמות כבוד ה', ואראה ואפל על פני, ואשמע קול מדבר".

לייטי עלה במערבא, קללו את מי שעושה כן. משום דמחזי כמאן דסגיד לקשתא.

אבל ברוכי ודאי מברך על ראיית הקשת. ^[14]

ומאי מברך? - "ברוך זוכר הברית". שהקשת היא אות על הברית שכרת ה' לנח, שלא יביא עוד מבול לעולם.

במתניתא תנא: רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא אומר "ברוך נאמן בבריתו וקיים במאמרו".

אמר רב פפא: הלכך נימרינהו לתרוייהו. ויאמר כך: "ברוך זוכר הברית ונאמן ^[15] בבריתו וקיים במאמרו". ובנוסח זה הוא כולל את שני השיטות האמורות בברכה זו.

שנינו במשנה: על ההרים, ועל הגבעות, ועל הימים, ועל הנהרות, ועל המדברות, אומר: "ברוך עושה בראשית".

מקשה הגמרא: אטו כל הני דאמרן עד השתא במשנה, כגון ברקים וכדומה, שברכתם "שכחו וגבורתו מלא עולם", לאו מעשה בראשית נינהו? והכתיב [תהלים קלה ז] "ברקים למטר עשה", ולמה נשתנתה ברכתם מהרים וגבעות? אמר אביי: כרוך את כל אלו האמורים במשנה, ותני אותם בבבא אחת, כי בכולם הוא מברך שתי ברכות הללו יחד.

רבא אמר: התם, על ברקים וכדומה, מברך אחת מתרתי, ויכול לברך בין "ברוך שכחו מלא עולם", על שהם נשמעים ונראים למרחוק, ובין "עושה מעשה בראשית" ^[16]. אבל הכא, בהרים וגבעות, אינו מברך אלא "עושה מעשה בראשית", כי "עושה מעשה בראשית" איכא בהם, אבל "שכחו מלא עולם" ליכא בהם, שהרי אין הם נראים אלא במקומם, ולא בכל העולם.

אמר רבי יהושע בן לוי: הרואה רקיע בטהרתה כשהוא נקי מענן, אומר "ברוך עושה בראשית". לפי שכך היה הרקיע נראה בשעת בריאתו, ורק אחר כך כסוהו עננים.

ואימתי נמצא הרקיע בטהרתו?

אמר אביי: כי אתא מטרא כולי ליליא, ובצפרא אתא אסתנא [רוח צפונית] ומפזרת את העננים, ומגליא להו לשמיא.

ופליגי רבי יהושע בן לוי ואביי, על מימרתו דרפרם בר פפא אמר רב חסדא, דאמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא: מיום שחרב בית המקדש לא נראית רקיע בטהרתה, שנאמר [ישעיה נ ג]: "אלביש שמים קדרות, ושק אשים כסותם".

הערות

^[1] ראה רש"י בראש השנה [יא ב] ש"המבול ירד דרך נקב שני כוכבים שנטלו מכימה, שהוא מזל שיש בו כוכבים הרבה". והגר"א ביאר שע"י נטילת כוכבים מכימה נחלש הקור, וגבר כח כסיל, וכך דן הקב"ה את דור המבול ברותחין.

^[2] הגר"א ביאר כדרכו, שנטלן מ"עיש" כי הוא ממוצע, לא קר ולא חם, וכתב כי כתוצאה מנטילתם העולם לפעמים קר ולפעמים חם, ולעתיד לבא שיחזירם לעיש יהא העולם תמיד ממוצע, וראה הערה הבאה.

^[3] אחר המבול שלח נח את היונה, ושבה אליו עם "עלה זית טרף בפיה", וציין בעל הטורים שלשון "טרף" נזכר שוב רק בפסוק "הוא טרף וירפאנו", ויתכן שהכוונה לאמור כאן, כי אחר המבול כימה נראית כ"טרף" עקב מלויה בשני כוכבי עיש, אך עתיד הקב"ה להחזירם ולרפאות את כימה.

^[4] לכאורה תמוה, איך כשנוטל באותה מדה ממקום אחר ימלא בה את חסרון הבור [ובעפר נוטל ממקום אחר כדי צרכו, ראה לעיל ג ב]. ועוד תמוה, אם כוכב אינו מתמלא ממה שניטל ממנו, למה הולך עש אחר כימה, והרי לא יועילו לו החזרת כוכביו. ובהכרח שהכוונה למילוי החסרון של חום וקור, ורק בכימה [וכסיל] מצינו לעיל שצריך שיהיו שוין לגמרי במידתן כדי שלא יחריבו את העולם, ולכן עיש שהוא ממוצע, מועיל למלאות את צינת כימה, וכנגדו יחסר במזגו, וכן כשיחזרו לו, אף שלא יהא שלם לגמרי, כיון שאינו צונן או חם, אין חשש שיחרב העולם.

^[5] בירושלמי הובאו כאן חמש סיבות שבעטיין באה רעידת אדמה: א. אליהו הנביא אמר "בשעה שהקב"ה מביט בבתי תאטריות ובבתי קרקסיות יושבות בטח ושאנן ושלוה ובית מקדשו חרב, הוא רוצה להפיל לעולמו להחריבו. ב. רבי נהוראי אמר בעוון תרומה ומעשרות. ג. רב אחא אמר בעון משכב זכר, אמר הקב"ה אתה זיעזעת איברך על דבר שאינו שלך, חייך שאני מזעזע עולמי על אותו האיש. ד. רבנן אמרו מפני המחלוקת. ה. רבי שמואל אמר אין רעש אלא הפסק מלכות".

^[6] רבינו חננאל ביאר שהקב"ה מחשב להביא מבול, ומוריד מעין שתי טיפות כעין דמעות [ולא דמעות ממש ח"ו], וכאשר מתנחם שלא לאבד עולמו במבול, הרי הן מתגלגלות ויורדות לים הגדול, וקולן הולך מסוף העולם עד סופו, ועושה זאת כדי להראות לישראל שהקב"ה לא עזבם ולא נטשם, לחזק את ליבם שלא יתייאשו מהגאולה וכו'. וראה ביאור מחודש בחידושי הגדות להרשב"א, ומה שביארו האר"י [שערי רשב"י בראשית א, ספד"צ א] והמהר"ל [באר הגולה ד].

^[7] בחגיגה [ה ב] דרשו "דמוע תדמע ותרד עיני דמעה, שתי דמעות הראשונות על שני בתי מקדשות שנחרבו, ודמעה שלישית על ישראל שגלו. ויתכן שבעל האוב הבין ש"גוהא" אחת נעשית מפני דמעה שכנגד ישראל, ורב קטינא טען שאם דמעה גורמת גוהא, הרי היתה צריכה להזדעזע פעמיים מפני שתי דמעות שעל המקדשות, והאמת היא שתחילה עושה גוהא גוהא כנגד שתי הדמעות שעל המקדשות, ושוב עשתה גוהא אחת כנגד דמעה שעל ישראל.

^[8] רש"י, והביא שיש מפרשים, שהעננים נאחזים בגלגל, ומתגלגלים עמו בעל כרחם, ומקול פגיעתם בגלגל נשמע הרעם.

^[9] תוס' הביאו מירושלמי שרק על רוחות הבאות בזעם מברך "שכוחו וגבורתו", אך על רוחות הבאים בנחת אומר "מעשה בראשית". וכתב הגר"א שגם הבבלי לא חולק בזה, כי אביי נקט "זעפא" רק לברכת "שכוחו וגבורתו", אך גם על שאר רוח מברכין, ברכת "מעשה בראשית". וראה מג"א [רכז א] ש"זעף" הוא הרוח הנשמע בכל העולם, ואילו על כל רוח גדול מברך "מעשה בראשית". ובמרדכי הביא דברי הירושלמי גם לגבי ברקים ורעמים, שלא יברך עליהם אלא אם באים בזעף. ויתכן שתוס' לא חלקו עליו, שהרי הגר"א כתב שרעם בא בנחת כי מקורו רחוק מהארץ, ונמצא שרק ברוח שייך חילוק בון נחת לזעף, וראה הערה 12.

^[10] לעיל פירש רש"י ברקא תקיפא-ברקים של אש, וכאן ביאר שהוא אור מבריק, ויתכן ששינה, משום שקושיית הגמרא נסובה על "שכוחו וגבורתו מלא עולם", ודקדק מכך שכוונתו להקשות למה הזכירה המשנה רעמים לפני ברקים, והרי הברק בא קודם הרעם, ואין לומר שלעיל מדובר בברק של אש, ואילו במשנה ב"ברקא חיוורא" או "ירוקתא" שהם קלים ונראים גם אחר הרעמים, שהרי אין אומרים "שכוחו וגבורתו מלא עולם" אלא על ברקים תקיפים, ולכן הקשה, "מאי ברקים"? ורבא השיבו שמברכים גם על ברקים שאינן תקיפים, והם אינם קודמים לרעמים. ולכך שינה רש"י כאן, ולא פירש ברקים של אש, אלא מבריקים בעלמא, וראה דברי הצל"ח והגרא"מ הורביץ.

^[11] הרשב"א כתב שבזמן בית המקדש היו הגשמים יודים בנחת בלא קולות וברקים שלא ליירא את בני האדם, ומשמע שגם ברקים נבראו לפשוט עקמימויות שבלב. וראה מג"א [סו ה] שמפסיקים בק"ש לברכת ברק ורעם, כי אם מפסיקים מפני הכבוד לאדם, כל שכן לכבוד ה', ולדבריו ברקים נבראו לגילוי כבוד ה' יתברך.

^[12] כך ביאר המהרש"א, אך בהלכות קטנות [ח"א לח] נקט שכל השנויים במשנתנו שברכתם "שכוחו וגבורתו" תכליתם להבהיל את האדם, ואינו טעם לרעם בלבד [ונמצא לדבריו שעל רעם בנחת מברך "מעשה בראשית", כי אינו מבהיל, אך למהרש"א אפילו בא בנחת מברך "שכוחו וגבורתו", כי זו כל מטרת הרעם, וראה הערה 9].

^[13] כך פירש רש"י, והב"י [רכט] כתב שאבודרהם [ברכות ח] שהקשה איך רואה את הקשת, והרי בחגיגה [טז א] אמרו כל שלא חס על כבוד קונו ראוי לו שלא בא לעולם, ואמר רבי אבא זה המסתכל בקשת דכתיב כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם כן מראה הנגה סביב הוא מראה דמות כבוד ה' [וראה שם שעיניו כהות]. והביא בשם הרא"ש שרק המסתכל עיניו כהות, כי הוא מדקדק בהבטתו, אך יכול לראות ולברך. אכן רבינו חננאל [חגיגה שם] ביאר שמסתכל ואומר כגון זה דמות ה', וגם המאירי שם ביאר שהכוונה למי שמעמיק בפסוק האמור על קשת, ומעיין ב"מאה דמות כבוד ה"', ולדבריהם אין איסור להביט בגוף הקשת, אלא בעניינה. וראה באבן עזרא ורמב"ן [בראשית ט יב] שהקשו הרי הקשת היא תוצאה טבעית של שבירת קרני השמש במי הגשם, ואיך תהיה סימן לזכירת הברית. והשל"ה [תושב"כ נח] כתב בשם הרמ"א שאילו היו זוכים היה הגשם יורד רק בלילה ולא היתה הקשת נראית, וכך היה בימי רשב"י. אך ביערות דבש [ח"א יב] הביא בשם הזוהר שיש שתי קשתות, אחת בעלת כמה גוונים, והיא הנוצרת בדרך טבעית, ושניה שהיא מראה תכלת לגמרי, והיא הקשת הנרצית להזכרת ברית, כי תכלת מלשון "כליה" רח"ל, [וביאר בכך מה שמצינו בכתובות עז, ששאל רשב"י את ריב"ל נראה קשת בימיך, והיינו קשת התכלת, שאינה טבעית, וכשיש צדיק בעולם אינה באה, וריב"ל השיב לו שנראתה, וכוונתו היתה לקשת הטבעית], אך הגר"א נקט ששם קש"ת מרמז לשלשה גוונים שבה, שהם כנגד חסד דין ורחמים. ומהר"ל [באר הגולה ד-ו] כתב כי אע"פ שהקשת נוצרת בדרך טבעית, חז"ל לא עסקו אלא בסיבה הרוחנית ליצירתה, וראה שפתי חיים [מועדים ב קמו- קנז] בהרחבה.

^[14] במחזיק ברכה [רכט] כתב שאם ראה שוב קשת בתוך ל' יום, מברך עליה, כי אינה אותה קשת שראה בפעם ראשונה, ובברכת הבית [כט יט] כתב שבאותו יום אינו מברך, אלא אם ראה שוב אחר שהתפזרו העננים, וכברכת ברק ורעם, וראה הערה 30.

^[15] כך גירסת הרמב"ם והטור [רכט], אך הרי"ף גרס "נאמן" בלא ו'. ותוס' [ד"ה הלכך א] גרסו בתחילה "נאמן בבריתו" ואח"כ "וקיים בשבועתו וזוכר הברית". וטעם חילוק הנוסחאות תלוי בנידון אם היתה כריתת ברית לנח ולזרעו בנפרד, ולכל נפש חיה בנפרד, ועל הארץ שלא תשחת בנפרד [ראה בראשית ט ח-יא], או שכלם כריתת ברית אחת, והכפילות נאמרה כדי לעשותה כשבועה [כמבואר בשבועות לו א], ולפיכך הוסיפו תוס' "וקיים בשבועתו" כי לדעתם היא ברית אחת; עוד כתבו תוס' שאין חותמים ברכה זו בברוך, ויתכן שכוונתם לאפוקי ממנהג שהביא הב"ח שטועים להפך ולומר "נאמן בריתו וקיים במאמרו, ברוך אתה ה' זוכר הברית".

^[16] כך פירשו תוס' והרי"ף, וכתב האליהו רבא כי הטעם שתקנו שתי ברכות הוא כדי לשבח את ה' בשני שבחים, ואילו במור וקציעה כתב, שהוצרכו לכך לאופן שראה את שניהם יחד, שאילו היתה ברכתם שוה לא היה יכול לברך שתי ברכות [וראה בסמוך]. וכתב הט"ז [רכז] שהעולם נוהגים לברך על הרעם דוקא "שכוחו וגבורתו מלא עולם", ואולי הוא משום שהרעמים מראים כוח יותר מן הברקים. והמג"א [שם] כתב שאם באו ברק ורעם כאחד מברך "עושה מעשה בראשית", ופוטר את שניהם. אך הראב"ד [ברכות י יד] והרשב"א ביארו שעל ברק לחוד ועל רעם לחוד מברך שתי ברכות, וכן דקדק הב"י מדברי רש"י שכתב כי על ההרים אינו יכול לברך "מלא עולם" כי כל אחד במקומו, ומשמע שמחלק בין ברק ורעם שעל כל אחד מהם מברך שתים, לבין הרים שמברך עליהם רק "מעשה בראשית". וכתב המג"א שאם ראה ברק ושמע רעם כאחד, מברך ברכה אחת על שניהם, דהיינו "מעשה בראשית" ששייכת בשניהם, ולא "שכוחו וגבורתו" שאינה שייכת בברק. ובערוך השלחן כתב שהשתרש מנהג טעות להמתין בראיית ברק עד שמיעת הרעם [כדי לוודא שאינו ברק מחמת חום] ואז מברכים שתי הברכות, אולם כיון ש"מעשה בראשית" עולה גם על רעם, נמצא שמברכים "שכוחו וגבורתו" לבטלה.

כטרפא דטריף [שהדביקו לו]. ומסבירים: והאי דאזלא בתרה [וזו שהיא, עיש, הולכת אחריה, אחרי כימה], דאמרה [שהיא כאומרת] לה: הב [תני] לי בני, שני הכוכבים שלי. וכפי שמסופר שבשעה שהקדוש ברוך הוא בקש להביא מבול לעולם נטל שני כוכבים מכימה והביא מבול לעולם. וכשבקש אחר כך לסתמה, כלומר, לסתום את החלל, נטל שני כוכבים מעיש וסתמה בהם. ולכן מחזר מזל עיש אחר כימה ומבקש את כוכביו.

ושואלים: וליהדר [ושיחזיר] לה הקדוש ברוך הוא לכימה את שני כוכביה? ומשיבים: אין הבור מתמלא מחוליתו, שחלק מן הבור אינו יכול לסתום את הבור ממנו נטלוהו. אי נמי [או גם כן] אפשר לומר כי אין קטיגור נעשה סניגור, שכוכבים אלה שגרמו למבול אין זה נאה שעכשו יביאו ברכה.

ושואלים: וליברי [ושיבראו] לה, לכימה, תרי ככבי אחריני [שני כוכבים אחרים, חדשים]! ומשיבים: "אין כל חדש תחת השמש" (קהלת א, ט). ואמר רב נחמן: לעתיד לבוא עתיד הקדוש ברוך הוא להחזירן, לאותם כוכבים, לה, לעיש. וכפי שנאמר: "ועיש על בניה תנחם" (איוב לח, לב) המתפרש מלשון תנחומים, ובודאי יהיה זה בשל החזרת הכוכבים.

א ועוד שנינו במשנה כי על הזועות יש לברך "שכוחו וגבורתו מלא עולם". ושואלים: מאי [מה] הן הזועות? אמר רב קטינא: גוהא [רעידת אדמה]. ומסופר: רב קטינא הוה קאזיל באורחא [היה מהלך בדרך]. כי מטא אפתחא דבי אובא טמיא גנח גוהא [כאשר הגיע לפתח בית העושה כישוף אוב בעצמות מת, בעל אוב, נשמעה רעידת אדמה]. אמר: מי ידע אובא טמיא האי גוהא [האם יודע בעל האוב רעש אדמה זה] מהו? רמא ליה קלא [הרים קולו] ואמר: קטינא קטינא, אמאי לא ידענא [מדוע איני יודע]? ודאי טעם הרעש הוא שבשעה שהקדוש ברוך הוא זוכר את בניו ששרויים בצער בין אומות העולם מוריד שתי דמעות לים הגדול, וקולו נשמע מסוף העולם ועד סופו, והיינו גוהא [וזוהי רעידת האדמה].

אמר רב קטינא: אובא טמיא כדיב [בעל האוב כוזב] הוא, ומיליה כדיבין [ודבריו כוזבים]. שכן אי הכי [אם כך] כדבריו — גוהא גוהא מיבעי ליה [רעידת האדמה ועוד רעידת אדמה, כלומר, פעמיים היתה צריכה להיות] כנגד שתי דמעות. ומעירים: ולא היא, אין הדבר כן, גוהא גוהא עביד [רעידת האדמה ועוד רעידת אדמה עושה], והאי [וזה] שלא אודי ליה [הודה לו] רב קטינא לאותו בעל אוב, הרי זה כי היכי [כדי] שלא ליטעי כולי עלמא אבתריה [יטעו הכל אחריו].

ורב קטינא דידיה [הסבר משלו] אמר בסיבת רעידת האדמה: מפני שהקדוש ברוך הוא סופק כפיו, כלומר, מכה כף לכף מתוך צער וכפי שנאמר: "וגם אני אכה כפי אל כפי והניחתי חמתי אני ה' דברתי" (יחזקאל כא, כב). ור' נתן אומר: סיבת רעש האדמה היא מפני שהקדוש ברוך הוא אנחה מתאנח על צרת ישראל, כפי שנאמר: "וכלה אפי והניחתי חמתי בם והנחמתי" (שם ה, יג). ורבנן אמרי [וחכמים אומרים]: סיבת הרעש היא לפי שהקדוש ברוך הוא בועט ברקיע, ומתוך כך נשמע הקול, וכפי שנאמר: "ה' ממרום ישאג וממעון קדשו יתן קולו שאוג ישאג על נוהו הידד כדרכים יענה אל כל ישבי הארץ" (ירמיהו כה, ל). ורב אחא בר יעקב אמר: סיבת הרעש היא, שהקדוש ברוך הוא דוחק את רגליו מתחת לכסא הכבוד והעולם מזדעזע, וכפי שנאמר: "השמים כסאי והארץ הדם רגלי" (ישעיהו סו, א).

ב ועוד שנינו במשנה שעל הרעמים יש לברך "שכוחו וגבורתו מלא עולם". ושואלים: מאי [מה] הם הרעמים, כיצד הם נוצרים? אמר שמואל: אלו הם ענני בגלגלא [עננים הנמצאים בגלגל הרקיע] וכשהם מתנגשים בו נשמע קול זה. וראיה לדבר ממה שנאמר: "קול רעמך בגלגל האירו ברקים תבל רגזה ותרעש הארץ" (תהלים עז, יט). ורבנן אמרי [וחכמים אומרים]: הרעם הוא קול ענני דשפכי מיא להדדי [עננים השופכים מים זה לזה], וכפי שנאמר: "לקול תתו המון מים בשמים" (ירמיהו י, יג). רב אחא בר יעקב אמר: הסיבה היא ברקא תקיפא דבריק בעננא, ומתבר גזיזי דברזא [ברק חזק המבריק בענן, ושובר את גושי הקרח]. רב אשי אמר: הסיבה לרעש זה משום שענני חלחולי מחלחלי, ואתי זיקא ומנשב אפומייהו, ודמי כזיקא על פום דני [חלולים הם העננים, ובאה הרוח ומנשבת על פיהם, ונשמע הקול ונדמה כקול הרוח הנושבת על פי הכדים]. ומסכמים: ומסתברא [ומסתבר] לומר כטעמו של רב אחא בר יעקב, שרואים דבריק ברקא, ומנהמי ענני, ואתי מטרא [שמבריק הברק, ונוהמים העננים, ובא הגשם].

ג ועוד שנינו במשנה שעל הרוחות, יש לברך "שכוחו וגבורתו מלא עולם". ושואלים: מאי [מה] הן רוחות אלה? אמר אביי: המדובר בזעפא [רוח סערה]. ואמר אביי: גמירי, דזעפא בליליא לא הוי [למודים אנו במסורת שאין רוח סערה בלילה], ושואלים: והא קא חזינן דהוי [והרי אנו רואים שיש] רוח סערה בלילה! ומשיבים: ההוא, אותה רוח סערה שישנה בלילה לא מדובר ברוח שהתחילה בלילה, אלא דאתחולי ביממא [שהתחילה ביום]. ועוד אמר אביי: גמירי, דזעפא תרתי שעי לא קאי [למודים אנו במסורת שרוח הסערה אינה נמשכת שתי שעות], לקיים מה שנאמר: "לא תקום פעמים צרה" (נחום א, ט). ושואלים: והא קא חזינן דקאי [והרי אנו רואים שעומדת, נמשכת] יותר משעתיים! ומשיבים: אכן אינה נמשכת יותר משעתיים, ומה שרואים אנו שנמשכת, אינה רצופה אלא דמפסיק ביני ביני [שנפסקת בינתיים] לזמן קצר.

ד ושנינו במשנה שעל הברקים אומר "ברוך... שכחו וגבורתו מלא עולם". ושואלים: מאי [מה] הם ברקים אלה? אמר רבא: ברקא [אור בוהק]. ואמר רבא: ברקא יחידאה [ברק יחידי], וברקא חיורא [וברק לבן], וברקא ירוקתא [וברק ירוק], וענני דסלקן [ועננים העולים] בקרן מערבית ואתיין [ובאים] מקרן דרומית, ותרתי ענני דסלקן חדא לאפי חברתה [ושני עננים העולים זה מול זה] — כולהו קשיין [כולם קשים].

ושואלים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מזה] שיודעים אנו שקשים הם? ומשיבים: למבעי רחמי [לבקש רחמים] מה' שלא יזיקו. ומסייגים את הדברים ואומרים כי הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא כאשר הם באים בליליא [בלילה], אבל בצפרא [בבוקר] — לית בהו מששא [אין בהם ממש].

וכן אמר ר' שמואל בר יצחק: הני [אלה] ענני דצפרא [הבוקר] לית בהו מששא [אין בהם ממש], שמיד יעלמו. וראיה לכך ממה דכתיב [שנאמר]: "וחסדכם כענן בקר וכטל משכים הולך" (הושע ו, ד). על כך אמר ליה [לו] רב פפא לאביי, הא אמרי אינשי [הרי אומרים אנשים] כפתגם מקובל: כד מפתח בבי מיטרא, בר חמרא, מוך שקיך וגני [כאשר בפתיחת השערים בבוקר יורד גשם, החמר, קפל את שקיך ושכב לישון], שוודאי ימשך הגשם זמן רב, ואם כן נראה מכאן שענני בוקר אינם חולפים מיד! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זה] שמשמע שבודאי שיהיו גשמים רבים, הרי זה באופן דקטר בעיבא [שנקשרו השמים בעבים, עננים כבדים], הא [זה] שאמר ר' שמואל בר יצחק שבענני הבוקר אין ממש ולא יהיו מהם גשמים רבים, הרי זה באופן דקטר בענני [שנקשרו השמים בעננים קלים] שודאי יחלפו.

אמר ר' אלכסנדרי אמר ר' יהושע בן לוי: לא נבראו הרעמים אלא כדי להפיל אימה ובכך לפשוט (ליישר) עקמומית שבלב, שנאמר: "והאלהים עשה שיראו מלפניו" (קהלת ג, יד). ועוד אמר ר' אלכסנדרי אמר ר' יהושע בן לוי: הרואה את הקשת בענן צריך שיפול על פניו, שנאמר: "כמראה הקשת אשר יהיה בענן כן מראה כבוד ה' ואראה ואפל על פני" (יחזקאל א, כח), ואם כן מסמלים צבעי הקשת כביכול את כבוד ה' ואין להביט בהם. אולם לייטי עלה במערבא [היו מקללים על כך בארץ ישראל] מי שנפל על פניו למראה הקשת, והטעם: משום דמחזי כמאן דסגיד לקשתא [שנראה כמי שמשתחווה לקשת]. אבל ברוכי [לברך] הכל מודים כי ודאי מברך. מאי [מה], איזו ברכה מברך? — "ברוך... זוכר הברית" (הברית עם נח). במתניתא תנא [בברייתא שנינו], ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא אומר כי נוסח הברכה הוא: "ברוך... נאמן בבריתו וקיים במאמרו". אמר רב פפא: הלכך נימרינהו לתרוייהו [על כן נאמר את שניהם] בנוסחה משולבת "ברוך... זוכר הברית, ונאמן בבריתו, וקיים במאמרו".

ה שנינו במשנה כי על ההרים ועל הגבעות מברך "ברוך... עושה בראשית". ושואלים: אטו [וכי] כל הני דאמרן [אלה שאמרנו] עד השתא [עכשיו], וכגון ברקים, לאו [לא] מעשה בראשית נינהו [הם]? והכתיב [והרי נאמר] בין שאר שבחי ה' בבריאת העולם ובעשיית ההרים נזכר גם כי "ברקים למטר עשה" (תהלים קלה, ז)! אמר אביי: כרוך את שתי הברכות הללו, ותני [ושנה] שבכל המקרים שבמשנה יש לברך שתי ברכות אלו. ורבא אמר: התם [שם] על ברקים ורעמים מברך תרתי [שתים] — "ברוך... שכחו מלא עולם", ו"עושה מעשה בראשית". ואולם הכא [כאן] על ההרים והגבעות ברכת "עושה מעשה בראשית" — איכא [יש], ואולם "שכחו מלא עולם" ליכא [אין], שאין למראה העין מקום לברך על התגלות כוח ה'.

ו אמר ר' יהושע בן לוי: הרואה רקיע בטהרתה, אומר: "ברוך... עושה בראשית". ושואלים: אימתי נראה כך הרקיע? אמר אביי: כי אתא מטרא כולי ליליא, ובצפרא אתא אסתנא ומגליא להו לשמיא [כאשר בא, יורד, הגשם כל הלילה, ובבוקר נושבת רוח צפונית ומגלה את השמים].

ומעירים: ופליגי [וחלוקים הם] בדבר זה על דברי רפרם בר פפא שאמר בשם רב חסדא. שאמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא: מיום שחרב בית המקדש לא נראית רקיע בטהרתה, שנאמר: "אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם" (ישעיהו נ, ג).

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

רבא אמר התם מברך תרתי, הכא עושה מעשה בראשית איכא, שכחו מלא עולם ליכא. פירש רב האי גאון ז"ל: מברך תרתי אחד מתרתי קאמר, או שכחו מלא עולם או עושה מעשה בראשית, אבל על ההרים לא מצי מברך שכחו מלא עולם. וכן כתב הרמב"ם ז"ל (שם, הי"ד). ובתוספות נמי כן פירשו. ומיהו לישנא דגמרא לכאורה הוה משמע דתרוייהו מברך ממש.

אמר אביי כרוך ותני נמי הכא ברקים. פירוש ושתי הברכות הן לכל אחד ותנא חדא בכל חדא וה"ה לאידך ורבא אמר התם מצי מברך תרתי ברוך שכחו וגבורתו מלא עולם מצי מברך עושה בראשית מצי מברך אבל גבי הרים. וימים וכו' ברוך עושה בראשית מצי מברך ברוך שכחו לא. ויש גרסאות שנראה מהם ששתים מברך בברקים ורוחות וקמא עיקר והיא גרסת הגאונים ז"ל. ירושלמי דוקא תוך כדי דיבור. ואסיקנא דלא מברך אנהרות עושה בראשית אלא במה שידוע שלא נשתנה מברייתו:

הילכך נימרינהו לכולהו. בא"י אמ"ה זוכר הברית ונאמן בבריתו וקים במאמרו. ואין לה שום חתימה: (כוכבים במשמרותם ומזלות בעתם והראב"ד ז"ל גריס כוכבים כסדרן ומזלות) במסלותם:

הרואה שמים בטהרתם אומר ברוך עושה בראשית. ודוקא בהפסקת ל' יום הראב"ד ז"ל. ובירושלמי הדא דתימר בימות הגשמים ובלבד לאחר ג' ימים:

ועל הזוועות ופירשו בגמ' גואה, וענינו האור הפתאומים היוצא מן הענן ונקרא לנציא"ר וי"מ קול בקיעת הארץ, ועל הרעמים ועל הרוחות ועל הברקים והוא הנקרא לאמ"ף על כל אלו אומר ברוך שכחו מלא עולם מפני שענינם של אלו להתפשט רחוק מאוד, ופי' בגמ' שאף על אלו אם רצה לברך ברוך עושה בראשית דיו, ובתלמוד המערב פרשו על הרוחות דוקא כשבאים בזעף אבל אינם באים בזעף ברוך עושה בראשית, על ההרים ועל הגבעות וכו' אומר ברוך עושה בראשית שדברים אלו אין זזין ממקומן כדי לברך עליהם שכחו מלא עולם, ודברים אלו אינן אומרים אלא במי שרואה אותם לפרקים, ר' יהודה אומר הרואה את הים הגדול אומר ברוך שעשה הים הגדול, שמתוך חשיבותו קבעו לו ברכה לעצמו, ודוקא בזמן שרואהו לפרקים וכבר פירשנו על הפרקים שהם מל' לל':

זהו ביאור המשנה ופי' בתלמוד המערב שלא נאמרו פרקים הללו אלא על ההרים והשנויים עמהם אבל על הזיקים ועל השנויים עמהם אם בטורדין ר"ל שאין בהם הפסק, ופי' בו רבים כל זמן שלא נתפזרו העבים אינו מברך עליהם אלא פעם אחת ביום, ואם יש בהם הפסק והוא שנתפזרו העבים ואחר כך באו עבים פעם אחרת מברך על כך פעם ופעם והרי דבר זה כמי שיושב בחנותו של בשם שאם ישב לו כל היום אינו מברך אלא פעם אחת ואם נכנס ויצא כל היום מברך על כל פעם ופעם, ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמ' אלו הן:

הרואה קשת בענן מברך זוכר הברית ונאמן בבריתו וקיים במאמרו:

הרואה שמים בטהרה והוא אחר שנפל הגשם ובא רוח צפוני ופזר את העבים ונזדכך האויר אומר ברוך עושה בראשית, ובתלמוד המערב פרשוה בימות הגשמים ובלבד לאחר ג' ימים:

על הברקים ועל הרעמים ברוך שכחו וגבורתו מ"ע. ירושלמי ר' ירמי' ור' זירא בשם ר"ח דיו פע"א בכל יום א"ר יוסי במה אנן קיימי אי בטורדין דיו פעם א' ואי במופסקין מברך על כל פעם ופע' פי' טורדין שלא נתפזרו עבים בנתי' מופסקי' שנתפזרו עבים בנתים חיליה דר"י מן הדא הי' יושב בחנותו של בושם כל היום אינו מבר' אלא אחת נכנס ויוצא מברך על כל פעם ופעם היה יושב בבית הכסא או באספקולרין אם היה יכול לצאת ולברך אם תוך כדי דבור יצא ואם לאו לא יצא ר' ירמיה בעי היה יושב במגדל עצים מהו שיעשה כמו מלבוש ויוציא ראש חוץ לחלון ויברך. מספקא ליה אם לבו רואה את הערוה מותר או אסור:

אמר רב פפא הילכך נימרינהו לכולהו. ברכה זו אינה חותמת בברוך אלא הכי מברך בא"י אמ"ה נאמן בבריתו וקים במאמרו וזוכר הברית:

רבא אמר התם מברך תרתי שכחו וגבורתו מלא עולם ועושה מעשה בראשית. פי' או האי או האי וכן פסק רב אלפס דאיזה מהם שירצה יברך אבל תרווייהו לא:

גמרא ורב קטינא דידיה אמר סופק כפיו כו' והוא מגומגם דמשמע לעיל דרב קטינא נמי סבר כטעמא דלעיל דאמר אובא טמיא אלא לא אודי ליה כי היכי דלא ליטעו כו' וק"ל:

תוס' בד"ה הלכך נמרינהו לתרווייהו ואור"י דאין חותמין בברוך כו' עכ"ל ר"ל אע"ג דנמרינהו לתרווייהו לא מקרי ברכה ארוכה לחתום בברוך וק"ל:

בד"ה רבא אמר כו' פירוש אומר או האי או האי איזה שירצה כו' עכ"ל ובמרדכי כתב גם כאן מתני' כשבאו בזעף אבל בנחת אומר ברוך עושה בראשית כמ"ש התוס' לעיל לגבי רוחות ודו"ק:

בד"ה הלכך נמרינהו לתרוייהו כו' ולפיכך תקנו בישתבח אחר סיום כו' אל ההודאות עכ"ל נראה לדמות דכמו דאמרי' הכא אחר שאומר רוב ההודאות יאמר אל ההודאות כדי שלא למעט ברוב הודאות את כל הודאות כן בישתבח אחר שאומר בו ט"ו שבחות וגדול בתשבחות כדי שלא למעט שאר כל שבחות יסיים בו אל ההודאות וק"ל:

והביא מבול כו'. והיינו וארובות השמים נפתחו דמיעוט רוב שנים ובפ"ק דר"ה (יא:) קאמר לר"א דבחשון התחיל המבול דאית ביה טעמא שנטלן מכימה לפי ששינה עליהן מעשה בראשית דכימה מצונן ביותר והם נדונו ברותחין וק"ל:

אין הבור מתמלא מחולייתו כו'. מפורש בפ"ק ובפ"ק דסנהדרין ע"ש:

עתיד הקדוש ברוך הוא להחזירן כו'. דבעוה"ז כתיב אין חדש וגו' אבל לעתיד כתיב השמים החדשים וארץ החדשה וק"ל:

זוכר את בניו כו'. מפורש בערוך בעת שרואה הקב"ה הבריות ומוריד כמו שתי טיפין מעין דמעות ח"ו דמעה ממש ומתנחם הקב"ה שלא לאבד עולמו כו' ע"ש באורך לכולהו אמוראי לפרש שעושה הקב"ה כן ע"י מלאך:

דבריק ברקא כו'. ר"ל דאנן חזינן שמתחלה בא הברק ואחר כך הרעם ואחר כך המטר והיינו משום דהברק שהוא להב אש בא מתחלה ושובר הגזרנא דברד והוא הרעם וע"י שבירה זו נולדו המים ואחית מיטרא לארץ והיינו ממש כרב אחא בר יעקב:

זעפא ר"ל שבאו הרוחות בזעף ובכעס ומצינו כהאי לישנא במים שנאמר וישתוק הים מזעפו ואמר דמחסד אלהים שלא בא בלילה שהוא עת שינה ואין מקום להשמר מלהזיקו ואמר עוד דתרתי שעי לא קאי הוא ג"כ מחסד אלהים כמפורש בהאי קרא דרישא דקרא דמייתי מה תחשבון אל ה' כלה וגו' לא תקום פעמים צרה משתמע מיניה הא אם תקום פעמים כלה הוא עושה ולכאורה דהכי משמע מהאי קרא לא תקום פעמים דהיינו ב' שעות דכל שעה ושעה מקרי פעם אחד דכל שעה יש לו מזל בפני עצמו אבל א"כ מכ"ש דב' שעות בהפסק ביני וביני מקרי ב' פעמים וע"כ נראה דה"פ דקרא כשלא תקום פעמים דהיינו בהפסק ביני וביני אלא ב' שעות רצופים אז היא צרה אבל כשתקום פעמים דהיינו בהפסק אין כאן צרה ודו"ק:

אמר רבא ברקא כו'. לעיל גבי זיקין וזועות דקאמר מאי הן ניחא דלא ידע כלל מאי הן וכן גבי רעמים גם שהמקרא מלא מלשון רעם קבעי מאי הוא ענינו דבעי לברך עליה וכן גבי רוחות מאי הן רוחות דבעי לברך עליהם דמסתמא לאו אסתם רוחות קאמר אבל הכא גבי ברקים שהמקרא מלא ממנו מאי בעי מאי ברקים ומאי הוסיף רבא לומר שהוא ברקא וי"ל משום דכל הנהו דלעיל דאמרן בלשון רבים משום דאין דרכן לבא יחידי משא"כ ברקא דדרכו לבא נמי יחידי מ"ה בא רבא לומר דלאו דוקא קתני ברקים דה"ה ברקא יחידאה ודו"ק:

לפשט עקמומיות כו'. משום דהרעם הוא דבר המחריד ביותר ואין ידוע בו תועלת לעולם מש"ה קאמר דלא נבראו אלא לפשט כו' דהיינו להחריד הלבבות של המינים שישובו כמפורש פרק ת"ה (כט.) לגבי ברכת המינין תקנוהו כנגד אל הכבוד הרעים ומייתי ליה שנאמר והאלהים עשה שייראו כמפורש לעיל לגבי חלומות ע"ש וק"ל:

ברוכי ודאי מברך כו'. דלא תימא כיון דמחזי כסגיד לקשת דהיינו שמחשב שיהיה שם מראה שכינה בעצמה לא יברך נמי מה"ט ברואה הקשת משום דמחזי כמברך לקשת שהוא חושב שיהיה זה השכינה עצמה וקאמר דא"כ מהמברך שלא יהיה נאמר כן וקאמר דמברך זוכר הברית דהשתא לא מחשב הקשת אלא שהוא זכירת הברית בעלמא כדכתיב ונראתה הקשת בענן וזכרתי את בריתי וגו'. וקאמר דמסיים נאמן בבריתו כו' דהיינו שע"י הקשת זוכר הברית ונאמן הוא לעשות כן שלא להביא מבול לעולם ולפי שאין כל חדש וגו' ולא נברא הקשת השתא לזכור הברית קאמר שהוא קיים במאמרו שכבר נברא במאמר בו' ימי בראשית כמו ששנינו בעשרה דברים שנבראו בע"ש והקשת וק"ל:

כי אתא מטרא כו'. משום דלפעמים הרקיע עומד בטהרתו כמה ימים וכמה שבועות וכי בכל פעם שרואה בו יברך וקאמר אביי דאינו מברך אלא כי אתא מטרא כולה ליליא ובצפרא כו' דהיינו שנתחדש ברקיע מעשה בראשית שנברא בלא עננים ודוקא מצפרא שאז נראה טהרתו ביותר וע"י אסתנא שהיא רוח צפונית כדכתיב רוח צפון תחולל גשם והוא שולט מחצי לילה עד צפרא כמפורש פ"ק:

לא נראה רקיע בטהרתה. והיינו על ידי עננים כמ"ש סכותה בענן לך וגו' וכמפורש פרק אין עומדין וק"ל:

גמרא רב קטינא דידיה אמר כו'. עי' מהרש"א. ואנכי ל"י בזה שום גמגום הלא מצינו רבות בש"ס ואב"א אף שאין שום פירכא על התירוץ הא' ויהיה זה כמוהם וכ"ש הכא דא"ל הא והא איתא. פעם באה הזיעה מסבה זו ופעם מזולתה:

[שם אמר אביי כרוך ותני. עפירש"י. ול"נ דמפרש למתני' ע"פ מדה י"ט מל"ב מדות מדבר שנאמר בזה וה"ה לחבירו וכה"ג כתבתי בשבת (קנ"ה)] :

רש"י ד"ה אובא טמיא. ודומה לו במס' אהלות (פי"ז מ"ג) החורש מלא טמיא ופי' כו'. כצ"ל. וכצ"ל בדבריו בשבת (קנ"ב ב') ובפי' לתורה פ' מקץ (מ"א ח'):

גמ' ומתבר גזיזי דברזא. נ"ב נ״ל צ"ל דברדא:

שם והכתיב ברקים למטר עשה. נ״ב מ״ש בתורה אור תהלים קלה שבוש הוא דהתם ליכא רמיזא ממעשה בראשית. אבל הוא כתוב בירמיה (ס"י) בפסוק לקול תתו וגו'. וכתיב לעיל מיניה עושה ארץ בכחו וגו':

רָמָא לֵיהּ קַלָא: קְטִינָא קְטִינָא, אַמַּאי לָא יָדַעְנָא? הא דכפל שמו נראה לי שרצה לקנתרו בזה ולהקניטו, לומר לו אתה שמך קְטִינָא שהוא לשון קטנות וראוי לך שם זה כי אתה באמת קְטִינָא, רצונו לומר קטן מצד עצמך ולא גדול ונראת, לכך אמר רַב קְטִינָא עליו אוֹבָא טַמְיָא, כַּדִּיב הוּא וּמִילֵיהּ כַּדִּיבִין, גם הוא כפל לשון גנות עליו.
ועוד נראה לי מה שאמר הוא כַּדִּיב הוּא וּמִילֵיהּ כַּדִּיבִין, כי ימצא בדברי חכמינו ז"ל מילין שהפשט שלהם אינו אמת, ורק אמרום בלשון חידא על דבר נסתר שרמזו בהם שהוא דבר אמת וכמו עניין מאמרי רבא בר בר חנא וכיוצא בהם, אך זה לא ימצא כי אם בדברי חכמינו ז"ל שהם אמת ולא יאמרו דבר שאינו אמת, ולכן אם תראה דברים שאין פשוטם אמת מוכרח אתה לומר שרמזו בהם דבר אמת, אבל אוֹבָא טַמְיָא הוּא כַּדִּיב, ולכן אם אומר דבר שאין פשוטו אמת אין אנחנו מוכרחים לומר שרמז בו דבר אמת, אלא נחליט מעקרא על דבריו לומר מלוי כדיבין לגמרי, שגם ברמז שלהם לא כיון הוא על איזה דבר של אמת.

מוֹרִיד שֵׁנִי דְּמָעוֹת לַיָּם הַגָּדוֹל. נראה לי בס"ד על פי מה שכתב רבינו האר"י ז"ל (בשער מאמרי רשב"י דף יו"ד ע"ג) קין והבל הם הם תרין דמעין דנחתי לתתא במלכות, וקין שורש הקליפות והבל שורש הדינין, והם הנקראים אף וחמה עיין שם. ובזה מובן המאמר כאן. ומה שאמר לַיָּם הַגָּדוֹל, היינו כמו שכתב רבינו ז"ל שם, דהבל שהוא שורש הדינין אתבסם בשיקועא דימא רבא, אבל קין שהוא שורש הקליפות שקיעיה בתהומא דימא רבא ולא אתבסם עיין שם, ולזה אמר כאן מוֹרִיד שְׁתֵּי דְּמָעוֹת הנזכרות לים הגדול, ומחמת כן תגעש ותרעש הארץ דעביד גוהא א' כנגד אף וא' כנגד חימה ודוק היטב. ומה שאמר כַּפָּיו סוֹפֵק זוֹ עַל גַּב זוֹ, נראה לי בס"ד הכונה דידוע אות כ"ף דומות לגבורה, כי הג' הם חמשה אותיות מנצפ"ך וראשם כ"ף כי סדרם הוא כמנצפ"ך, אך ידוע שאותיות אלו הם כפולות, וכ"ף הפתוחה היא גבורה ממותקת והסתומה גבורה קשה, ולכן אמר לו הקב"ה למשה רבינו ע"ה על רבי עקיבה כך עלה במחשבה, רמז לו בתיבת כך על גבורה הראשונה של כמנצ"ץ הממותקת והקשה שהעלה אותה באור המחשבה, והנה אם תכה כף על כף שתאמר עשרים פעם עשרים יעלה חשבון ת' והוא שיש ארבע מאות כוחות דינין כנגד ת' עלמין דכיסופין, ואלו הם בסוד ארבע מאה דני חמרא, וכאשר יהיה התעוררות דינים אלו שהם סוד סיפוק כ"ף על כ"ף, יהיה הרעשה בארץ העליונה שהיא סוד המלכות שבניינה על ידי הגבורות, ואז כנגד זה תרעש הארץ התחתונה הלזו. ומה שאמר רבי נתן אֲנָחָה מִתְאַנֵּחַ, נראה לי בס"ד ענין האנחה שזכר כאן הוא כי ידוע שאותיות דין דשם אדני הם דין גמור בקריאתן, ואי אפשר לעולם לסובלם, אך מתמתקין על ידי אות אל"ף הבא להם משם אהי"ה שהוא רחמים, ובזה מתבשמים כנזכר בכתבי רבינו האר"י ז"ל, אמנם לפעמים על ידי העונות תתמעט אותה הארה הבאה מן אות אל"ף הנזכר ולא תאיר בהם בשלימות, ומחמת כן יתגברו הדינים ויהיו ישראל בצער ובצרה, ולכן תמצא שאותיות דין הם מספר אנחה, ונרמז באותיות אנחה שהם מספר דין, ענין מעוט וחלישות אותה הארה הבאה מן אות אל"ף, והיינו כי אנחה קרי בה אל"ף נחה, לרמוז הארת אל"ף נחה ואינה תקיפה, וכמו שכתוב נח הטבע, וענין רפה ודגש כאשר ההארה של אל"ף נחה ורפויה אז יגיע אנחה לתחתונים מאיזה צרות שלא תבא. ומה שאמר דּוֹחֵק אֶת רַגְלָיו תַּחַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד, נראה לי בס"ד כי ספירות נצח והוד מכונים בשם רגלים כידוע והם מקבלים הארתם וכוחם מן התפארת שהוא למעלה מהם, והוא בקו האמצעי אשר הוא מקבל מן הדעת שלמעלה ממנו כנודע, וראיתי בספר קה"י ז"ל שהתפארת נקרא כסא הכבוד בשביל שהוא כסא לכבוד העליון שהוא ל"ב נתיבות חכמה כמספר כבוד עיין שם, והנה ידוע כי הארץ עומדת על ז' עמודים או שני עמודים כנזכר בגמרא דחגיגה, ואלו העמודים הנושאים את הארץ הם נשפעים ומאירים מנצח והוד שגם הם נקראים עמודים, עמוד הימיני יכין ועמוד השמאלי בועז, וכבר אמרנו דנצח והוד מקבלים כח והארה מן התפארת הנקרא כסא הכבוד, ואם תהיה הארתם מצומצמת בשביל רבוי העונות אז גם העמודים הנושאים את הארץ אשר מקבלים כח מהם ירופפו, וכאשר ירופפו העמודים האלה הנושאים את הארץ אז ממילא תגעש ותרעש הארץ בטבע, וזה שאמר דּוֹחֵק אֶת רַגְלָיו הם נצח והוד המכונים בשם רגלים דוחק בצמצום הארתם, תחת כסא הכבוד הוא התפארת שמקבלים ממנו, אז ממילא ירופפו העמודים הנושאים את הארץ ותגעש ותרעש הארץ. ומה שאמרו רבנן בּוֹעֵט בָּרָקִיעַ, בעיטה זו היא דרך משל רומזת על מילוי כח הדין והגבורה למעלה בתגבורת גדולה, ומחמת כן תִּרְעַשׁ הָאָרֶץ התחתונה, ומה שאמר שׁוֹאֵג בְּקוֹלוֹ, נראה לי 'קול' הוא סוד הה"ג שהם חמשה הויו"ת שהם מספר ק"ל [130], ועם וא"ו יהיו קול וגילויים לבדם גורם הרעשת הארץ התחתונה למטה.

אָמַר אַבַּיֵי: גְּמִירִי, דְּזַעֲפָא בְּלֵילְיָא לָא הֲוֵי. נראה לי בס"ד הטעם על פי מה שכתבו המפרשים ז"ל בפסוק (עמוס ד, יג) יוֹצֵר הָרִים וּבֹרֵא רוּחַ וּמַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ, כי יש הרים גדולים עד מאד שלא נבראו אלא בשביל להגן על מקום הישוב מתוקף רוח סערה אשר יהיה בעולם, דלולא ההרים האלה היה עוקר כל בנין הבתים מחמת תוקפו, אך בהם פוגע תחלה ונחלש תוקפו, והטעם שברא הקב"ה רוּחַ סְעָרָה תקיף כל כך שצריך לו הרים להגין בעבורו, היינו מחמת כי בני אדם חוטאים בדיבור שהוא רוחא ממללא, ומחמת רוב חטאם אז ירבה רוח סערה תקיף, ולכן מזה ילמוד האדם מוסר ולא יקל בעיניו שיחתו ודבורו עיין שם. נמצא הַזַעֲפָא יהיה מחמת חטא הדבור, והאדם ילמוד מוסר גדול להשמר מחטא הדבור בראותו הַזַעֲפָא, וכדי להורות שֶׁהַזַעֲפָאבא מחטא הדבור, לכך עשה הקב"ה דזעפא אינו מתחיל בלילה מפני כי על הרוב חטא הדבור יהיה ביום, שבני אדם עוסקין זה עם זה ויושבים זה עם זה לכן מרבים בדבור ובאין לידי חטא, מה שאין כן בלילה כל אחד אצור בביתו ואין לו עסק כדי לחטוא בדבור, ולכן מזה יבין האדם שֶׁהַזַעֲפָאבא מחמת קלקול הדיבור שהוא מצוי ביום, לכך אינו מתחיל אלא ביום. ומה שֶׁאָמַר אַבַּיֵי גְּמִירִי דְּזַעֲפָא שְׁתֵּי שָׁעֵי לָא קָאִי, נראה לי בס"ד הטעם דחלוקת השעה למעלה היא תתר"ף [1080] חלקים, ועל זה נאמר (דברי הימים א' יב, לג) וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים, שהשיגו את חלוקת השעה שהיא למעלה תתר"ף חלקים וכנזכר בספרים, וטעם לחלוקה זו של תתר"ף פירשו המקובלים ז"ל שהוא מספר חמשה פעמים גבורה [216], ובזה יובן בס"ד הטעם שהמלכות נקראת 'שעה', כי המלכות בניינה על ידי חמשה גבורות שהם רמוזים בחלוקה של השעה, ולכן תמצא בתפארת יש תתר"ף ועוד אות אל"ף באמצע, כי התפארת הוא בקו האמצעי ומקבל מן הכתר שהיא סוד אל"ף העומד בראש קו האמצעי, ועל ידי כך התפארת נוטה לחסד ונקרא קו הרחמים, ולכן בו מפסיק בתוך תתר"ף שרמוזים להג' אות אל"ף שהוא בסוד הכתר שהוא חסד גמור, נמצא בכל שעה רמוז ה' פעמים גבורה, ולכן אם ישאר זַעֲפָא שְׁתֵּי שָׁעֵי שהם חמשה גבורות כפולים יחרב העולם.

עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲזִירָן לָהּ. קשה, והא (קהלת א, ט) אֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ? ומהרש"א ז"ל נרגש בזה ע"ש.
ונראה לי בס"ד, דאף על גב דְאֵין הַבּוֹר מִתְמַלֵּא מֵחֻלְיָתוֹ, יחזירם לה על ידי הברכה, וכמו שהיה בברכת אליהו זכור לטוב אצל הצרפית, שאמר: כַּד הַקֶּמַח לֹא תִכְלָה וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן לֹא תֶחְסָר (מלכים א' יז, טז) אך מקודם שעדיין לא נשלם התיקון למטה, אין הברכה שורה בצבא השמים למעלה, ואחר התיקון לעתיד, שורה שם הברכה וְיִתְמַלֵּא הַבּוֹר מֵחֻלְיָתוֹ.
ולתירוץ הב' דְאֵין קָטֵגוֹר נַעֲשֶׂה סָנֵגוֹר נמי אתי שפיר, דלעתיד באמת יהיה הַקָטֵגוֹר סָנֵגוֹר, יען שאפילו פלוני והשטן יהיו מליצים טובים כנודע, ולכן לא שייך האי טעמא הכא לעתיד, ואיך שיהיה נמצא אותם שְׁנֵי כּוֹכָבִים שֶׁנָּטַל מִן עָשׁ עתידין לחזור.
ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב: וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד (דניאל יב, יג) הכונה על כוכבים הידועים האלה שנטלם מִן עָשׁ שעתיד להחזירן, כן בצדיקים תחזור עטרה ליושנה, ויחזרו לטובם ולמעלתם בעולם הזה.

ועל הברקים וכו' שכחו וכו' מאי ברקים אמר רבא ברקא. הדבר יפלא מאי חידש רבא בזה ועוד למה כל האריכות הזה שרשם ועל הברקים הוא אומר שכחו וגבורתו מלא עולם והי' לו לרשום רק על הברקים מאי ברקים. והנה רש"י שינה בפירושו דלעיל בדברי רב אחא בר יעקב דאמר ברק תקיפא וכו' פירש רש"י ברקא ברקים של אש וכאן בדברי רבא פירש רש"י ברקא אישלזורא לשון מבריק נהר. ונראה דהמקשה הי' קשה לו על סידור המשנה דהקדים רעמים לברקים ואנן חזינן דברקים תמיד באים קודם לרעמים כדמסיק לעיל מסתברא כראב"י דבריק ברקא ומנהמי ענני אלא שאכתי הי' מקום לומר דלעיל היינו ברקא תקיפא דתבר גזיזא דברזא ואיהו קדים לרעמים שהרי הוא הגורם לרעמים אבל כאן מיירי ברקים שאינן תקיפים ואינהו לא מקדמי לרעמים כגון ברקא חיורא או ירוקתא שאינם ברקים של אש גמור כמו ברקא תקיפא דלעיל אלא שהי' סבור שעל ברקא דלאו ברקא תקיפא הוא אין ראוי לומר כחו וגבורתו מלא עולם ולזה רשם על הברקים הוא אומר שכחו וכו' וא"כ לאו היינו ברקא ירוקתא או חיורא וגם ברקא תקינא אינו מדשנאו אחר רעמים ולכן הקשה מאי ברקים ורבא השיבו ברקא שאפילו אינו ברקא תקיפא מברכין עליו שכחו וגבורתו מלא עולם ולכן שינה רש"י בפירושו דלעיל גבי ברקא תקיפי פירש רש"י ברקים של אש דהיינו שמבריק במראה אש ממש וכאן פירש רש"י אישלזורא שמבריק נהורא אגל לא מראה אש ממש:

כטרפא דטריף. דבר שהוא חסר וסתמוהו מגופו שעשאוהו כנוס ומתחזי כמכה בקורנס טרפא דטריף מוכה בהכאות כמו ביצה טרופה. ל''א דמתחזיא כדטרפא מטרף נדבק יחד ועשאו סניפין כמין חיבור: והאי דאזלא. עיש אחר כימה: דאמרה לה הב לי בני. שני כוכבים שלי: וליהדר. לכימה אותן כוכבים עצמן שנטל הימנה: גוהא. בלשונם קורין רעידת הארץ גוהא: אובא טמיא. בעל אוב של עצמות שעושה כשוף בעצמות המת. טמיא עצמות ודומה לו במסכת כלים בית מלא טמיא ופי' רב האי מלא טמיא בית שהוא מלא עצמות והביא ראיה על זה מבראשית רבה דקתני אדרינוס שחיק טמיא דהיינו שחיק עצמות ואין לפרש אוב טמא שאין זה הלשון: גנח גוהא. ותגעש ותרעש כלומר נזדעזעת הארץ מאד מאד. גנח גוהא חדא מילתא היא וכן הלשון: גוהא גוהא מיבעי ליה. שני פעמים היה לו להזדעזע כנגד שתי דמעות: סופק כפיו. ומאותו קול מזדעזעת הארץ שמצינו שכפיו סופק שנאמר גם אני אכה כפי אל כפי (יחזקאל כא): אנחה מתאנח. ומאותה אנחה מרעיד הקרקע ומצינו שמתאנח שנאמר והניחותי חמתי בם (יחזקאל ה) כביכול כאדם שיש לו חימה ומתאנח ומתנחם דעתו ועושה לו נחת רוח: והנחמתי. אנחם על הרעה שעשיתי להן: הידד כדורכים יענה. שדורך ובועט ברקיע: והארץ הדום רגלי. כגון שדחה תחת כסא הכבוד ומגיע בעוטו עד לארץ שהיא הדום רגליו: ענני בגלגלא. עננים מתחופפין ומתחככין ונשמע הקול לשון אחר העננים פוגעין בגלגל ומתגלגלות עם הגלגל בעל כרחם ואותו הקול היינו רעמים: ברקא. ברקים של אש: ומתבר גזיזי דברזא. ואותו הקול היינו רעמים: גזיזי גלציי''ש חתיכות של ברד: חלחולי מחלחלי. ענני ומנשב זיקא עלייהו והיינו רעמים: מנהמי ענני. הומות העננים: זעפא. סופטורביי''ל: ברקא. אישלוזיר''א לשון מבריק נהר: ברקא יחידאה. שלא הבריק אלא פעם אחד: וברקא חיורא וברקא ירוקתא כולהו קשיין. שאינם של ברכה: דסלקן חדא לאפי חברתה. ששני עננים פוגעים זה את זה: ענן בקר. לא קבוע: כד מפתח בבי מטרא בר חמרא מוך שקיך וגני. אם כשתפתח דלתיך בבקר ירד לך מטר לך אני אומר חמר ההולך ממקום למקום להביא תבואה מוך שקיך וגני כפול שקך תחתיך ותישן עליו ולא תלך אנה ואנה להביא תבואה לפי שיהיו החטים בזול בשביל הגשם: ה''ג הא דקטר בעיבא. נתקשרו השמים בעב עבה אז טוב כי ירד גשם רב: הא דקטיר בעננא. ענן קלוש הוא ענן בקר שאין בו ממש: צריך שיפול על פניו. לפי שהוא מראה כבוד ה': כרוך ותני. בכולהו ברוך עושה בראשית וברוך שכחו מלא עולם כרוך ותני לכולהו בחדא בבא ועל כולם שתי ברכות הללו: על ההרים. לא מצי לברוכי מלא עולם שאינן במקום אחד אלא כל אחד ואחד במקומו: אומר ברוך עושה בראשית. שכך היתה ברייתו ואחר כך כסוהו עננים: אסתנא. רוח צפונית:

על הרוחות אומר שכחו וגבורתו מלא עולם. ירושלמי מתני' כשבאים בזעם אבל כשבאין בנחת אומר ברוך עושה בראשית: הלכך נימרינהו לתרוייהו. אומר ר''י דאין חותמין בברוך בברכה זו והיכי מברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם נאמן בבריתו וקיים בשבועתו וזוכר הברית: רבא אמר התם מברך שכחו וגבורתו מלא עולם ועושה מעשה בראשית. פי' אומר או האי או האי איזה שירצה וכן פירש רב אלפס: הלכך נימרינהו לתרוייהו. רוב ההודאות ואל ההודאות. לפיכך תקנו בישתבח אחר סיום הברכה ברוך אתה ה' אל מלך גדול בתשבחות אל ההודאות:

ברכות נט ע"א