ברכות נח ע"ב

ברכות נח ע"ב - Steinsaltz

The Sages taught: One who sees the houses of Israel inhabited and tranquil recites: Blessed…Who establishes the border of the widow. One who sees them in ruins he recites: Blessed…the true Judge. One who sees the houses of the nations of the world inhabited recites: “The Lord will destroy the house of the proud, but He will establish the border of the widow” (Proverbs 15:25). And if he sees them in ruins he recites: “God of vengeance, Lord, God of vengeance, shine forth” (Psalms 94:1).

The Gemara relates that Ulla and Rav Ḥisda were once walking along the road when they came upon the doorway of the house of Rav Ḥana bar Ḥanilai. Rav Ḥisda groaned and sighed. Ulla asked him: Why are you sighing? Didn’t Rav say: Sighing breaks half of one’s body? As it is stated: “Sigh, therefore, you son of man; with the breaking of your loins” (Ezekiel 21:11); sighing breaks a person down to his loins. And Rabbi Yoḥanan said that sighing breaks even one’s entire body, as it is stated: “And it shall be, when they say unto you: Why are you sighing? That you shall say: Because of the tidings, for it comes; and every heart shall melt, and all hands shall be slack, and every spirit shall be faint, and all knees shall drip with water” (Ezekiel 21:12).

Rav Ḥisda said to Ulla: How can I not sigh? We see this house where there were sixty cooks during the day and sixty cooks at night who would cook for anyone in need, and Rav Ḥana never removed his hand from his pocket because he thought: Perhaps a well-born poor person might come and in the time that passed until he put his hand in his pocket to give him charity, the poor person would be embarrassed. Moreover, that house had four doors open in all four directions, and anyone who entered hungry left satiated. And they would scatter wheat and barley outside during years of drought so that anyone who was embarrassed to take the grain during the day could come and take it at night. Now that the house has fallen in ruins, how can I not sigh?

Ulla said to Rav Ḥisda: You have nothing about which to sigh, as Rabbi Yoḥanan said as follows: From the day that the Temple was destroyed a decree was issued upon the houses of the righteous that they would be destroyed, as it is stated: “In mine ears said the Lord of hosts: Of a truth many houses shall be desolate, even great and fair, without inhabitant” (Isaiah 5:9). And Rabbi Yoḥanan said: In the future, in the end of days, the Holy One, Blessed be He, will restore them to their original locations and their inhabited state, as it is stated: “A Song of Ascents of David. They who trust in the Lord are as Mount Zion, which cannot be moved but abides forever” (Psalms 125:1). From this verse one may infer that just as in the future the Holy One, Blessed be He, will restore Mount Zion to its inhabited state, so too, in the future the Holy One, Blessed be He, will restore the houses of the righteous to their inhabited state, so you have no reason to sigh. Seeing that he was still not satisfied, Ulla said to him: It is enough for a servant to be like his master. Since God leaves His home, the Holy Temple, in ruins, one should not be distraught over the destruction of the houses of the righteous.

The Sages taught in a baraita: One who sees graves of Israel recites:
Blessed…Who formed you in judgment,
and Who nourished you in judgment,
and Who sustained you in judgment,
and collected your soul in judgment,
and in the future will raise you from the dead in judgment.
And Mar, son of Ravina, concludes the formula of this blessing in the name of Rav Naḥman:
And Who knows the number of you all,
and Who in the future will restore you to life and sustain you.
Blessed…Who revives the dead.
One who sees graves of gentiles recites: “Your mother shall be sore ashamed, she who bore you shall be confounded; behold, the hindermost of the nations shall be a wilderness, a dry land, and a desert” (Jeremiah 50:12).

Rabbi Yehoshua ben Levi said: One who sees his friend after thirty days have passed since last seeing him recites: Blessed…Who has given us life, sustained us and brought us to this time. One who sees his friend after twelve months recites: Blessed…Who revives the dead. As Rav said: A dead person is only forgotten from the heart after twelve months have elapsed, as it is stated: “I am forgotten as a dead man out of mind; I am like a lost vessel” (Psalms 31:13), and with regard to the laws of lost objects, it is human nature to despair of recovering a lost object after twelve months (see Bava Metzia 28a).

The Gemara relates: Rav Pappa and Rav Huna, son of Rav Yehoshua, were once walking along the road when they met Rav Ḥanina the son of Rav Ika. They said to him: When we saw you we recited two blessings over meeting you: Blessed…Who has shared of His wisdom to those who revere Him, and: Who has given us life…as they had not seen him in over a month. He said to them: I too, once I saw you, considered you in my eyes as equivalent to six hundred thousand of the house of Israel, and I recited three blessings over you. I recited those two that you recited, as well as: Blessed…Who knows all secrets, which is the blessing recited upon seeing six hundred thousand Israelites. They said to him: Are you all that clever? They fixed their gaze upon him and he died.

The Gemara continues to discuss the obligation to recite a blessing over unusual phenomena. Rabbi Yehoshua ben Levi said: One who sees spotted people recites: Blessed…Who makes creatures different. The Gemara raises a challenge: One who saw a person with unusually black skin, a person with unusually red skin, a person with unusually white skin [lavkan], an unusually tall and thin person, a dwarf, or one with warts [darnikos] recites: Blessed…Who makes creatures different. However, one who sees an amputee, a blind person, a flat-headed person, a lame person, one afflicted with boils, or spotted people recites: Blessed…the true Judge, not: Who makes creatures different.

The Gemara answers: This is not difficult. This, where Rabbi Yehoshua ben Levi says to recite: Who makes creatures different, refers to a case where the individual was spotted from when he was in his mother’s womb, since birth. While this, where one recites: The true Judge, refers to a case where the individual only became spotted after he was born. The Gemara remarks: The language of the baraita is also precise as it draws a parallel to other cases, as it taught that a spotted person is similar to an amputee, which, in general, is a handicap incurred after birth. The Gemara concludes: Indeed, conclude from this.

The Sages taught: One who sees an elephant, a monkey, or a vulture (Rashi) recites: Blessed…Who makes creatures different. One who saw beautiful or otherwise outstanding creatures or beautiful trees recites: Blessed…Who has such things in His world.

We learned in the mishna that over zikin, one recites: Whose strength and power fill the world. The Gemara asks: What are zikin? Shmuel said: A comet. Shmuel also said: The paths of the sky are as clear to me as the paths of my city, Neharde’a, except for comets, that I do not know what they are. And we learn through tradition that a comet does not pass the Orion constellation, and if it does pass Orion, the world will be destroyed. The Gemara asks: Don’t we see that comets pass Orion? The Gemara rejects this: The aura of the comet passes Orion and it appears as though the comet itself passes. Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said a different answer: It is merely that vilon, one of the firmaments, rips and furls and the light of the next firmament is seen, and this appears like a comet. Rav Ashi said another explanation: It is not a comet that passes Orion, but a star that is uprooted from one side of Orion, and another star, from the other side of Orion, sees it and gets startled and shudders, and appears as if it is passing.

On the subject of stars, the Gemara notes that Shmuel raised a contradiction between the implications of two verses with regard to constellations. On the one hand it is written: “Who makes Ursa Major, Orion, and Pleiades, and the chambers of the south” (Job 9:9); Orion precedes Pleiades. And on the other hand it is written: “He Who makes Pleiades and Orion” (Amos 5:8); Pleiades precedes Orion. So how is this reconciled? The Gemara replies: Were it not for Orion’s heat, the universe could not exist because of the cold of Pleiades; and conversely, were it not for the cold of Pleiades, the universe could not exist because of the heat of Orion.

And we learned a tradition that if the tail of the constellation Scorpio did not rest in the River of Fire, anyone stung by a scorpion would not survive. And that is what the All-Merciful said to Job of the relationship between heat and cold among the stars: “Can you bind the chains of the Pleiades or loosen the bands of Orion?” (Job 38:31); God alternates intensifying the power of different constellations in order to raise or lower the temperature.

With regard to Pleiades, the Gemara asks: What is Pleiades [Kima]? Why is it called by that name? Shmuel said: Because it is approximately a hundred [keme’a] stars, as that is the number of stars in that constellation; some say that they are concentrated and some say that they are dispersed.

With regard to the verse: “Who makes Ursa Major, Orion, and Pleiades” (Job 9:9), the Gemara asks: What is Ursa Major [Ash]? Rav Yehuda said: It is the star called Yota. This name was unfamiliar as well, so the Gemara asks: What is Yota? There is disagreement; some say that Yota is the group of stars comprising the tail of Aries, while others say that Yota belongs to the head of Taurus. The Gemara concludes: And it stands to reason in accordance with the opinion of the one who said that Yota is the group of stars comprising the tail of Aries, as it is written: “Or can you guide Ursa Major with her sons?” (Job 38:32); apparently it was incomplete and the tail appears

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נח - ב

תנו רבנן: הרואה בתי ישראל ^[1] לאחר שנחרבו וחזרו להיות בישובן [כגון בישוב שהיה בזמן בית שני ^[2]], אומר: "ברוך מציב גבול אלמנה"!

וכשרואם בחורבנן, אומר: "ברוך דיין האמת"!

הרואה בתי עובדי כוכבים בישובן, אומר: "בית גאים יסח ה', ויצב גבול אלמנה"!

וכשרואם בחורבנן, אומר: "א-ל נקמות ה', א-ל נקמות הופיע"!

עולא ורב חסדא הוו קא אזלי באורחא. כי מטו אפתחא דבי רב חנא בר חנילאי שחרב, נגד רב חסדא ואתנח [ונאנח]. אמר ליה עולא: אמאי קא מתנחת? והאמר רב: אנחה שוברת חצי גופו של אדם. שנאמר "ואתה בן אדם האנח בשברון מתנים וגו"'! ומתנים הם בחצי הגוף.

ורבי יוחנן הוסיף יותר בזה, ואמר: אנחה אף שוברת כל גופו של אדם. שנאמר "והיה כי יאמרו אליך על מה אתה נאנח, ואמרת אל שמועה כי באה, ונמס כל לב, ורפו כל ידים. וכהתה כל רוח, וכל ברכים תלכנה במים וגו'"! אמר ליה רב חסדא: וכי היכי לא אתנח? הרי ביתא דרב חנא בר חנילאי, היה בית דהוו בה שיתין אפייתא [אופים] ביממא, ושיתין אפייתא בליליא, ואפיין לכל מאן דצריך לאכול. ולא שקל [הוציא] בעל בית זה ידא מן כיסא, משום דסבר דילמא אתי עני בר טובים לבקש צדקה, ואדמטו ליה ידו לכיסא, יצטרך העני להמתין, וקא מכסיף.

ותו, הוו פתיחין ליה לבית זה ארבע בבי [שערים] לארבע רוחתא דעלמא. וכל מאן דהוה עייל לשם כפן [רעב] הוה נפיק כי שבע. והוו שדי ליה בבית זה חטי ושערי בשני בצורת אבראי [מבחוץ], בכדי דכל מאן דכסיפא ליה מילתא למשקל תבואה ביממא, אתי ושקיל בלילה בסתר. והשתא דנפל בית זה בתלא [שנעשה תל חרבות], וכי לא אתנח?!

אמר ליה עולא: הכי אמר רבי יוחנן: מיום שחרב בית המקדש, נגזרה גזירה על בתיהן של צדיקים שיחרבו. שנאמר "באזני ה' צבאות, אם לא בתים רבים לשמה יהיו, גדולים וטובים מאין יושב"!

ואמר רבי יוחנן: עתיד הקדוש ברוך הוא להחזירן לבתיהם של הצדיקים לישובן. שנאמר "שיר המעלות לדוד, הבוטחים בה', כהר ציון לא ימוט לעולם ישב". מה הר ציון עתיד הקדוש ברוך הוא להחזירו לישובו, אף בתיהם של צדיקים עתיד הקדוש ברוך הוא להחזירן לישובן!

חזייה עולא לרב חסדא דעדיין לא מיישב דעתיה. אמר ליה: דיו לעבד שיהיה כרבו! שאם בית ה' חרב, ראוי אף לצדיקים שיחרב ביתם.

תנו רבנן: הרואה קברי ישראל, אומר: "ברוך אשר יצר אתכם בדין, וזן אתכם בדין, וכלכל אתכם בדין, ואסף אתכם בדין, ועתיד להקימכם בדין"!

מר בריה דרבינא הוה מסיים בה בברכה האמורה, משמיה דרב נחמן: "ויודע מספר כולכם, והוא עתיד להחיותכם ולקיים אתכם. ברוך מחיה המתים"!

הרואה קברי עובדי כוכבים, אומר: "בושה אמכם מאד חפרה יולדתכם, הנה אחרית גוים, מדבר ציה וערבה"!

אמר רבי יהושע בן לוי: הרואה את חבירו, לאחר שלשים יום שלא ראהו, אומר: "ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה"!

ואם לא ראהו עד לאחר י"ב חודש, לכשרואהו אומר: "ברוך מחיה המתים" ^[3]!

אמר רב: אין המת משתכח מן הלב אלא לאחר שנים עשר חדש. שנאמר "נשכחתי כמת מלב, הייתי ככלי אובד"! וסתם כלי שאבד, משתכח מן הלב לאחר י"ב חדש, ומתייאש בעליו ממנו. וכדאיתא בבבא מציעא כ"ח; דחייבים להכריז על המציאה שלשה רגלים. ועד שנה משכחת לה [וכגון שמצאו מיד אחר הסוכות. שצריך להכריז עליו בפסח ובשבועות ובסוכות הבא], ותו לא.

רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע הוו קאזלי באורחא. פגעו ביה ברב חנינא בריה דרב איקא. אמרו ליה: בהדי דחזינך [בשעה שראינוך] בריכנן עלך תרתי ברכות. ברכת "ברוך אשר חלק מחכמתו ליראיו", וברכת "שהחיינו"! לפי שהיה מחכמי ישראל, וגם לא ראוהו שלשים יום.

אמר להו רב חנינא: אנא נמי, כיון דחזתינכו, חשבתינכו עלואי [נחשבתם עלי] כשיתין רבוון בית ישראל, וברכינא עלייכו תלתא ברכות. הנך תרתי דברכתם עלי. ועוד ברכת "ברוך חכם הרזים", שצריך לברך על אוכלוסי ישראל ^[4]!

אמרו ליה: חכימת כולי האי! שמרוב חכמתך חדשת הלכה זו ^[5]. ויהבי ביה עינייהו, ועל ידי עין הרע שנתנו בו, שכיב [מת] ^[6].

אמר רבי יהושע בן לוי: הרואה את הבהקנים [שיש להם על עורם בהרות לבנות], אומר: "ברוך משנה הבריות"!

מיתיבי: ראה את הכושי, ואת הגיחור [אדם אדום ביותר], ואת הלווקן [שהוא לבן ביותר], ואת הקפח [שבטנו גדולה, ומתוך עוביו נראית קומתו מקופחת. ויש אומרים ארוך ביותר], ואת הננס, ואת הדרניקוס [שהוא נגוע ביבלות. ויש אומרים: פיו עקום], אומר: "ברוך משנה הבריות"!

ואם ראה את הקטע [שנקטעו ידיו], ואת הסומא, ואת פתויי הראש [ששערות ראשו דבוקות זו בזו, כמו לבד. רש"י. והערוך פירש, שראשו רחב ולא סגלגל], ואת החגר [שנקטעו רגליו], ואת המוכה שחין, ואת הבהקנים, אומר: "ברוך דיין האמת"! כשם שאומרים על שמועה רעה. וקשיא לרבי יהושע בן לוי, דאמר, על הבהקנים מברך "ברוך משנה את הבריות"!

ומשנינן: לא קשיא. הא דאומר "ברוך משנה הבריות", איירי במי שהוא בהקן ממעי אמו. והא דאומר "ברוך דיין האמת", איירי בנעשה בהקן לבתר דאיתיליד ^[7]!

ומוכחינן: דיקא נמי דברייתא בהכי איירי. דהא בהדי "קטע" קתני ליה. ודוקא כנעשה בהקן לבתר דאיתיליד, הוי דומיא ד"קטע". שהרי אף קטע, נקטעו ידיו לאחר שנולד.

ומסקינן: שמע מינה!

תנו רבנן: הרואה פיל או קוף או קיפוף [ינשוף], אומר: "ברוך משנה הבריות"! משום שכל אלו משונים הם ביותר משאר חיות.

ראה בריות טובות, ואילנות טובות, אומר: "ברוך שככה לו בעולמו"! שנינו במתניתין: על הזיקין וכו' אומר: ברוך שכחו וגבורתו מלא עולם"!

והוינן בה: מאי "זיקין"?

אמר שמואל: כוכבא דשביט! שהוא כוכב היורד ברקיע ממקום למקום כחץ. והוא ארוך כשבט. [והערוך פירש, שנראה כשבט היורד ומכה ברקיע].

ואמר שמואל: נהירין לי שבילי דשמיא כשבילי דנהרדעא [שהיא עירו של שמואל]. לבר מכוכבא דשביט, דלא ידענא מאי ניהו!

וגמירי דכוכב שביט לא עבר את כסלא [קבוצת כוכבים הקרויה "כסיל"]. ואי יארע דעבר שביט את כסלא, חרב עלמא.

ותמהינן: והא קא חזינן דעבר שביט את כסיל.

ומשנינן: זיויה דשביט הוא דעבר את כסיל, ולא שביט עצמו. ומתחזי כאילו דעבר איהו עצמו.

רב הונא בריה דרב יהושע אמר: מאי זיקין? "וילון" הוא דמקרע [דמגלגל], ומחזי נהורא דרקיעא דרך הקרע הזה! ששבעה רקיעים הם. ווילון הוא התחתון שבכולם. וכשהוא נפתח, נראה אור הרקיעים שמעליו.

רב אשי אמר: הא דאקשינן לעיל והא קחזינא דעבר שביט את כסיל, לא כן הוא. ומה דחזינא, אינו אלא כוכבא הוא דעקר מהאי גיסא דכסלא, וחזי ליה חבריה [כוכב אחר] מהך גיסא אחרינא דכסלא, ומיבעית [נבהל] ומזדעזע ממנו ^[8]. ולכך מחזי לן כמאן דהשביל עבר את כסיל.

שמואל רמי: כתיב "עושה עש כסיל וכימה"! וכולם הם שמות מזלות. הרי דהקדים מזל "כסיל" למזל "כימה". וכתיב "עושה כימה וכסיל". והקדים "כימה" ל"כסיל". הא כיצד? והרי מקראות סותרים הם.

ומשני: שניהם שוים הם. ולכך הקדים פעם את זה, ופעם את זה. אלא שבימות החמה שולט "כסיל". ובימות הגשמים שולט "כימה". שאלמלא חמה של "כסיל", לא נתקיים העולם מפני צינה של "כימה". ואלמלא צינה של "כימה", לא נתקיים העולם מפני חמה של "כסיל".

וגמירי: אי לאו עוקצא דמזל עקרבא [היינו "כימה", והוא חלק ממזל "טלה". כן כתב רש"י. וכבר תמה על זה המהרש"א, הא "טלה" הוא מזל בפני עצמו, ו"עקרב" הוא מזל בפני עצמו] דמנח בנהר דינור, ומתיש את כוחו של עקרב מחמת כן, כל מאן דהוה טריקא [עוקצו] ליה עקרבא [כאן, בעולם שלנו], לא הוי חיי! שכח העקרב שלמטה מושפע ממזל העקרב העליון. ומשום שנהר דינור מתיש כח מזל עקרב, מותש נמי כח העקרב בעולמנו. ומשום כן אפשר להנצל מעקיצתו.

והיינו דקאמר ליה רחמנא לאיוב: "התקשר מעדנות [קשרי] כימה, או מושכות כסיל תפתח"?! כלומר, האם תוכל כמוני לקשור את זנב הכימה עם נהר דינור?

והוינן: מאי "כימה"?

אמר שמואל: נוטריקון הוא של "כמאה" ככבי! שכמאה כוכבים יש בקבוצת הכוכבים של "כימה".

איכא דאמרי לה: דמאה כוכבים אלו מכנפי [מקובצים] יחד!

ואיכא דאמרי לה: דמבדרן [מפוזרים] הם כוכבי כימה!

כתיב "עושה עש כסיל וכימה".

והוינן בה: מאי "עש"?

אמר רב יהודה: "יותא"!

והוינן בה: מאי "יותא"?

איכא דאמרי לה: היינו זנב מזל "טלה"! ואיכא דאמרי לה: היינו רישא דעגלא [ראש מזל "שור"]! שהוא עולה בגלגל המזלות לאחר מזל "טלה".

ומסקינן: ומסתברא כמאן דאמר, ד"עש" הוא זנב טלה. דהא כתיב "ועיש על בניה תנחם". ומלשון "נחיה" הוא. שהקדוש ברוך הוא מנחה את עיש בעקבות בניה שאבדו ממנה, כדמפרש ואזיל.

אלמא, "עש" חסרה שנים מכוכביה, שניטלו ממנה וניתנו ל"כימה".

הערות

^[1] וברי"ף גריס "הרואה בתי כנסיות ביישובן". והבית יוסף בסימן רכ"ד תמה, דלפי זה "בתי עכו"ם" נמי צריך לפרש בהכי, דקאי על בתי עבודה זרה ממש. והרי לעיל קאמר דמברך עליהם "ברוך שנתן ארך אפים לעוברי רצונו". ומסיק שם, דלא יפרש הרי"ף בבתי עבודה זרה ממש, אלא בבתים שמתכנסים שם העכו"ם לערכאות או להתייעץ. דאהנהו אומר "בית גאים יסח ה"'.

^[2] רש"י. והבית יוסף שם בתחלה הבין מזה, דקאי על בית המקדש גופו. ומיהו אסיק, דיותר נראה דקאי על בתי ישראל בכלל. אלא דכונת רש"י היא על זמן בית שני, שהיו אז ישראל מיושבין בלא שטן ופגע. וב"ישובן", היינו בתוקפם ובגבורתם, והם בתי עשירי ישראל. ודוקא בזמן בית שני נוהגת ברכת "מציב גבול אלמנה". שהרי לאחר חרבן בית ראשון היו ישראל כאלמנה, ושוב חזרו ונתיישבו בארץ. עוד כתב שם דאפשר דבזמן הזה, לאחר חרבן בית שני, לית לן בה. וכן אפשר דדוקא בארץ ישראל מברכינן כן ולא בחוץ לארץ. ויעויין בצל"ח שכתב, דלא שייכא ברכה זו בזמן הזה. כיון שאין מברכין אלא על בית גדול וחשוב. ובזמן הזה, אסור לבנות בית מסויד ומכויד, משום זכר לחרבן.

^[3] לפי שבמשך זמן זה עברו עליו ראש השנה ויום הכפורים, שבהם נידון האם יחיה או ימות. ועל כן אומר "מחיה המתים", משום שניצול מדין מיתה בשנה זו.

^[4] ואף שטעם ברכה זו הוא משום ריבוי הדעות שיש בס' רבוא, שדעת כל אחד חלוקה מדעת חבירו, צריך לומר דאף באיש אחד שהוא חכם גדול כלולות כל הדיעות שיש בעם ישראל. וכענין שנאמר ביהושע בן נון "איש אשר רוח בו", ודרשינן בספרי, שיכול להלוך כנגד רוח כל אחד ואחד. מלחמות ה'.

^[5] שרק אם הרואה הוא איש חכם ראוי לו לברך כן. לפי שהוא יודע להכיר בהן ובמראה פרצופיהן, לראות שיש בהם את המדות הללו. שם.

^[6] והבית יוסף בסימן רכ"ד עמד על כך שלא הביא הרמב"ם דין זה להלכה. וכתב הב"ח, דהרמב"ם יפרש, שלא הסכים רב פפא לדברי רבי חנינא. ואדרבה הענישו על שהורה שלא כשורה. ובתמיה קאמר ליה: וכי חכימת כולי האי לחדש ברכה שלא נשנית במתניתין? !

^[7] והביא הטור בסימן רכ"ה בשם הראב"ד, דדוקא על מי שהוא מצטער עליו מברך. דומיא דרואה בריות טובות, שמברך עליהם מפני שנהנה בראייתם. ותמה עליו הבית יוסף, הא אף על פיל וקוף מברך כן, ומאי שייך בהו מצטער בראיתם? והב"ח כתב, דאין כונת הראב"ד לברכת "משנה הבריות". אלא לברכת "דיין האמת", שמברך במי שנשתנו לאחר לידתן. דההיא ברכה איתא דוקא במקום שמצטער.

^[8] ויש לבאר, על פי הידוע, שהכוכבים מנהיגים את העולם בהשגחת הקדוש ברוך הוא. ומכל כוכב נמשך כח מסוים בעולם. וכשנעקר כוכב אחד ממקומו ובא לשלוט בעולם, ממילא מתמעט כוכב אחר שכנגדו [שהנהגתו שונה מן הראשון] מכח שליטתו בעולם. חידושי הגר"א.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: הרואה בתי ישראל בישובן ובשלוותם בארץ, אומר: "ברוך... מציב גבול אלמנה". ובחורבנן, אומר: "ברוך דיין האמת". הרואה בתי גויים בישובן, אומר: "בית גאים יסח ה' ויצב גבול אלמנה" (משלי טו, כה). ובחורבנן, אומר: "אל נקמות ה' אל נקמות הופיע" (תהלים צד, א).

מסופר כי עולא ורב חסדא הוו קא אזלי באורחא [היו מהלכים בדרך]. כי מטו אפתחא דבי [כאשר הגיעו לפתח בית] רב חנא בר חנילאי נגד [נאנק] רב חסדא ואתנח [ונאנח]. אמר ליה [לו] עולא: אמאי קא מתנחת [מדוע אתה נאנח]? והאמר [והרי אמר] רב: אנחה שוברת חצי גופו של אדם, וכפי שנאמר: "ואתה בן אדם האנח בשברון מתנים" וכו' (יחזקאל כא, יא), והרי שהאנחה שוברת את האדם עד מתניו. ור' יוחנן אמר שהאנחה שוברת אף כל גופו של אדם, וכפי שנאמר: "והיה כי יאמרו אליך על מה אתה נאנח ואמרת אל שמועה כי באה ונמס כל לב ורפו כל ידים וכהתה כל רוח וכל ברכיים תלכנה מים" (שם יב).

אמר ליה [לו] רב חסדא לעולא: היכי [איך] לא אתנח [אאנח], והרי ביתא דהוו בה שיתין אפייתא ביממא ושיתין אפייתא בליליא, ואפיין לכל מאן דצריך [בית שהיו בו ששים אופות ביום, וששים אופות בלילה, והיו אופות לכל מי שצריך], ולא שקל ידא מן כיסא [הוציא את היד מהכיס] משום שהוא סבר דילמא אתי [שמא יבוא] עני בר [בן] טובים ואדמטו ליה לכיסא קא מכסיף [ועד שיושיט ידו לכיס יתבייש] העני. ותו [ועוד], הוו פתיחין ליה [היו פתוחות לו] לאותו בית ארבע בבי [דלתות] לארבע רוחתא [רוחות, צדדים], וכל מי דהוה עייל כפין נפיק כי שבע [שהיה נכנס רעב, היה יוצא כאשר הוא שבע]. והוו שדו ליה חטי ושערי [והיו זרוקים להם חיטים ושעורים] בשני בצורת אבראי [מבחוץ] כדי שכל מאן דכסיפא מילתא למשקל ביממא [מי שמתבייש לקחת ביום] אתי ושקיל בליליא [יבוא ויקח בלילה]. השתא [עכשיו] שנפל הבית בתלא [ונשארה חורבה], ולא אתנח [אאנח]?

אמר ליה [לו] עולא לרב חסדא: אין לך מה להיאנח, שכן הכי [כך] אמר ר' יוחנן: מיום שחרב בית המקדש נגזרה גזירה על בתיהם של צדיקים שיחרבו, שנאמר: "באזני ה' צבאות אם לא בתים רבים לשמה יהיו גדלים וטובים מאין יושב" (ישעיהו ה, ט). ועוד אמר ר' יוחנן: לעתיד לבוא עתיד הקדוש ברוך הוא להחזירן לישובן ולמקומן, שנאמר: "שיר המעלות לדוד הבטחים בה' כהר ציון לא ימוט לעולם ישב" (תהלים קכה, א), ומפסוק זה יש ללמוד: מה הר ציון עתיד הקדוש ברוך הוא להחזירו לישובו, אף בתיהן של צדיקים עתיד הקדוש ברוך הוא להחזירן לישובן. ואם כן אין לך סיבה להיאנח. חזייה [ראה אותו] עולא שלא מיישב דעתיה [מתיישבת דעתו] בדברי נחמה אלה. אמר ליה [לו]: דיו לעבד שיהיה כרבו (אדונו), ומאחר והקדוש ברוך הוא משאיר את ביתו, בית המקדש, הרוס, אין להתרעם איפוא על חורבן בתי הצדיקים.

ב תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: הרואה קברי ישראל, אומר: "ברוך... אשר יצר אתכם בדין, וזן אתכם בדין, וכלכל אתכם בדין, ואסף אתכם בדין, ועתיד להקימכם בדין". ומר בריה [בנו] של רבינא מסיים בה, בנוסח ברכה זו, משמיה [משומו] של רב נחמן: "ויודע מספר כולכם, והוא עתיד להחיותכם ולקיים אתכם. ברוך... מחיה המתים". והרואה קברי גוים, אומר: "בושה אמכם חפרה יולדתכם הנה אחרית גויים מדבר ציה וערבה" (ירמיהו נ, יב).

ג אמר ר' יהושע בן לוי: הרואה את חבירו לאחר שלשים יום שלא ראהו, אומר: "ברוך... שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". והרואה אותו לאחר שנים עשר חדש, אומר: "ברוך... מחיה המתים". שאמר רב: אין המת משתכח מן הלב אלא לאחר שנים עשר חדש". וראיה לדבר ממה שנאמר: "נשכחתי כמת מלב הייתי ככלי אובד" (תהלים לא, יג), ובדיני השבת אבידה יודעים אנו שמטבע האדם שהוא מתייאש מאבידתו לאחר שנים עשר חודש (ראה ב"מ כח, א). הרי ששנה היא תקופת זמן שלמה שבה עלול אדם לשכוח ולהשכח לגמרי.

מסופר: רב פפא ורב הונא בריה [בנו] של רב יהושע הוו קאזלי באורחא [היו מהלכים בדרך]. פגעו ביה [פגשו בו] ברב חנינא בריה [בנו] של רב איקא. אמרו ליה [לו]: בהדי דחזינך בריכינן עלך תרתי [כאשר ראינוך ברכנו עליך שתי ברכות], "ברוך... אשר חלק מחכמתו ליראיו" וברכת "שהחיינו", שכן לא התראו יותר מחודש. אמר להו [להם]: אנא נמי [אני גם כן], כיון דחזתינכו [שראיתיכם] חשבתינכו עלואי כשיתין רבוון [חשבתי אתכם לגבי כששים ריבוא] בית ישראל, וברכינא עלייכו תלתא [וברכתי עליכם שלוש ברכות], הנך תרתי [אלה השתים] שברכתם אתם, וכן "ברוך... חכם הרזים", שהיא ברכה שמברכים על ראיית ששים ריבוא מישראל. אמרו ליה [לו]: וכי חכימת כולי האי [נעשית כל כך חכם]! יהבי ביה עינייהו, ושכיב [נתנו בו עיניהם, ומת].

ד וממשיכה הגמרא בדבר הצורך לברך על ראיית דברים היוצאים מגדר הרגיל. אמר ר' יהושע בן לוי: הרואה את הבהקנים (אנשים יש עליהם בהרות מבריקות), אומר עליהם: "ברוך... משנה הבריות". מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו: ראה את הכושי, ואת הגיחור (מי שהוא אדום ביותר), ואת הלווקן (לבן ביותר), ואת הקפח (רזה מאד וגבוה), ואת הננס, ואת הדרניקוס (שפיו מעוקם), אומר עליהם: "ברוך... משנה את הבריות". ואילו הרואה את הקטע, ואת הסומא, ואת פתויי הראש (שראשם משוטח), ואת החגר, ואת המוכה שחין, ואת הבהקנים, אומר: "ברוך... דיין אמת", והרי שהברכה על בהקן אינה "משנה הבריות"!

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זה] שאמר ר' יהושע בן לוי שמברכים "משנה הבריות", הרי זה באופן שהוא בהקן עוד ממעי אמו. הא [זה] ששנינו שעל בהקן מברכים "דיין האמת" הרי זה באופן שנהיה בהקן רק בתר דאיתיליד [אחרי שנולד]. ומעירים: דיקא נמי [מדוייקת גם כן] הבחנה זו, על פי השוואה עם הדברים הכתובים שם, שהרי קתני דומיא [שנה את הבהקן בדומה] לקטע שאף זה מום שכרגיל בא לאחר לידה. ומעירים: אכן שמע מינה [למד ממנה] כדבריך.

תנו רבנן [שנו חכמים]: הרואה פיל, קוף או קפוף (קוף קטן), אומר: "ברוך... משנה את הבריות". ראה בריות טובות, כלומר, יצורים מכל מין המעולים בטיבם או ביופיים, או אילנות טובות, אומר: "ברוך... שככה לו בעולמו".

ה שנינו במשנה שעל הזיקין מברך "שכוחו וגבורתו מלא עולם". ושואלים: מאי [מה] הם זיקין? אמר שמואל: הם כוכבא דשביט [כוכב שביט]. ואמר שמואל: נהירין לי שבילי דשמיא [השמים] כשבילי העיר נהרדעא, עירי, לבר מכוכבא דשביט דלא ידענא מאי ניהו [חוץ מכוכב השביט שאין אני יודע מה הוא]. וגמירי דלא עבר כסלא [ולמודים אנו במסורת שאינו עובר את מערכת הכוכבים של כסיל, אוריון], ואי עבר כסלא [ואם יעבור את כסיל] — חרב עלמא [יחרב העולם]. ושואלים: והא קא חזינן דעבר [והרי אנו רואים שהוא עובר] על פני כסיל! ודוחים: זיויה [זיוו] הוא דעבר [שעובר], ומתחזי כדעבר איהו [ונראה כאילו הוא עובר]. רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע אמר תשובה אחרת: רק וילון (אחד הרקיעים) הוא דמקרע, דמגלגל, ומחזי נהורא [שנקרע, ומתגלגל, ונראה אור] הרקיע, ונדמה שהוא כוכב השביט. רב אשי אמר הסבר אחר: לא כוכב השביט הוא שעובר את כסיל, כי אם כוכבא [כוכב] הוא דעקר מהאי גיסא דכסלא וחזי ליה חבריה מהך גיסא [שעוקר מצד זה של כסיל ורואה אותו חבירו, כוכב אחר, מצד אחר], ומיבעית [ונבהל] ומזדעזע, ומחזי כמאן דעבר [ונראה כמי שעובר].

ו ואגב הדיון בכוכבים מביאים את מה ששמואל רמי [משליך] ממשמעות פסוק אחד ומקשה ממשמעות השני בענין הזכרת המזלות. מצד אחד כתיב [נאמר] "עושה עש כסיל וכימה וחדרי תימן" (איוב ט, ט), שבו הוא מקדים את כסיל לכימה, ובפסוק אחר כתיב [נאמר]: "עושה כימה וכסיל" (עמוס ה, ח), שבו הוא מקדים כימה לכסיל. הא [הרי] כיצד אתה מסביר זאת? ומשיבים: אלמלא חמה של כסיל, שנחשב כמשפיע חום, לא נתקיים העולם מפני הצינה של כימה, ולהיפך, אלמלא צינה של כימה — לא נתקיים העולם מפני חמה של כסיל.

ועוד גמירי [למודים אנו במסורת] בענין הכוכבים כי אי לאו עוקצא דעקרבא דמנח [אם לא היה עוקצו של מזל עקרב] מונח בנהר דינור, הרי כל מאן דהוה טריקא ליה עקרבא [מי שהיה עוקץ אותו העקרב] לא הוה חיי [היה חי]. והיינו דקאמר ליה רחמנא [וזהו שאמר לו הקדוש ברוך הוא] לאיוב בענין יחס של קור וחום בין הכוכבים: "התקשר מעדנות כימה או משכות כסיל תפתח" (איוב לח, לא), שה' מגביר בכל פעם את כוחו של מזל אחר על מנת להוסיף או להמעיט בחום.

על כימה שאלו: מאי [מהי] "כימה"? מדוע נקרא שמה כך? אמר שמואל: לפי שהיא כמאה ככבי [כוכבים] שיש במערכת כוכבים זו מאה כוכבים. אמרי לה דמכנפי [יש אומרים שכוכבים אלה מכונסים יחד], ואמרי לה דמבדרן [ויש אומרים שהם מפוזרים].

ועם הזכרת הפסוק "עושה עש כסיל וכימה" (איוב ט, ט), שואלים: מאי [מהו] "עש"? אמר רב יהודה: הוא הכוכב הנקרא יותא. אך גם שם זה לא היה ידוע ושאלו גם עליו מאי [מהו] "יותא"? ובכך נחלקו, אמרי לה [יש אומרים] שהם הכוכבים הנמצאים ושייכים לזנב טלה. ואמרי לה [ויש אומרים] שהיא שייכת לרישא דעגלא [לראש, תחילת מזל שור]. ומסכמים: ומסתברא [ומסתבר] לומר כמאן דאמר [כמי שאומר] שהם הכוכבים הנמצאים ושייכים לזנב טלה, דכתיב [שכן נאמר]: "ועיש על בניה תנחם" (איוב לח, לב). אלמא חסרה ומתחזיא [מכאן שהיא חסרה וזנב זה נראה]

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הרואה את הכושי ואת הגיחור ואת הלווקן וכו'. שנינו במס' בכורות בפ' מומין אלו (בכורות דף מה) הכושי והגיחור והלווקן והכיפח והננס כו' פסולין באדם כשרין בבהמה ופרישנא בגמ' כושי אוכמא גיחור סומקא לווקן חיורא כיפח גיבח [שם הגי' גבוה] וכדאמר רב פפא אריכא שמוטא סניא ננס ידוע הוא בלשון חכמים שהוא הקצור בקומה:

הרואה את חברו לאחר ל' יום מברך שהחיינו לאחר י"ב חודש מברך ברוך מחיה מתים. ודוקא חברו החביב לו ונהנה ממנו. אסיקנא דעל כל דבר לקות ושינוי אם הוא ממעי אמו אומר ברוך משנה הבריות ואם לקה אח"כ אומר דיין האמת, וכתב הראב"ד ז"ל נ"ל כל זה על אדם שהוא מצטער עליו דומיא דרואה בריות טובות שיש בהן הנאה לרואה אבל בענין אחר אינו מברך, וכתב שאינו מברך על היפים ועל המכוערים אלא פעם ראשונה ודוקא שלא ראה נאים מהם:

על הרעמים ועל הרוחות ועל הברקים וכו' אומר ברוך שכחו וגבורתו מלא עולם. איתמר בירושלמי אם בטורדים דיו בפעם אחת אם במפסיקין מברך על כל פעם ופעם וגמר לה מחנותו של בשם. וא"ת והא ברואה את הים הגדול בעינן הפסק ל' יום, התם הוא שרואה פעם ראשונה הוא שרואה עכשו אבל הכא דבר מחודש הוא וכל אחד בפני עצמו. וא"ת והא חנותו של בשם הוא הוא שמריח פעם ראשונה וחוזר ומברך התם על הנאתו שהיא עכשו מתחדשת הוא מברך וטורדין היינו שלא נתפזרו העבים מפסיקין שנתפזרו העבים בינתים (בתוספות) [ברא"ש עיי"ש]:

הרואה את חברו לאחר ל' יום אומר שהחיינו, לאחר י"ב חודש אומר ברוך מחיה המתים שכבר נשתכח מלבו כמת, וגדולי המפרשים כתבוה דוקא שחברו זה חביב עליו והוא נהנה בראייתו:

הרואה בתי כנסיות של ישראל ביישובן אומר ברוך מציב גבול אלמנה, בחורבתן אומר ברוך דיין האמת, בתי עובדי האלילים ושאר בעלי האמונות הקדומות שלא היו גדורות בדרכי הדתות והם הנזכרים בתלמוד תמיד בלשון אומות העולם כל שראה אותם ביישוב ובשלוה אומר בית גאים יסח ה' בחורבנן אומר אל נקמות ה':

כל שרואה בזמן הזה בתי הצדיקים בחורבנן אע"פ שלא נתקנה ברכה על זה ראוי להיות אדם נרעד ומשתומם על כך ומ"מ אין ראוי לו להרבות בצער וראוי לו להעלות על לב שאף בית המקדש חרב ודיו לעבד שהוא כרבו:

הרואה קברי ישראל אומר ברוך אשר יצר אתכם בדין וכלכל אתכם בדין והמית אתכם בדין ועתיד להחיותכם ברחמים בא"י מחיה המתים, ואף דבר זה דוקא מל' לל' ומ"מ אם נתחדשו בו מתים יש אומרים שאף בתוך ל' כן, ראה קברי אומות העולם ר"ל של עובדי האלילים על הדרך שהזכרנו אומר בושה אמכם וכו':

הרואה את הכושי והוא השחור ביותר, ואת הלווקן והוא הלבן ביותר, ואת הגיחור והוא אדמימות הצהוב, ואת הננס והוא הקטן ביותר, ואת הדורניקוס והוא בעל שומות, והפתיראש והוא מעורבב השערות, אומר על כלן ברוך משנה הבריות, ראה חגר וסומא וקטע ומוכה שחין ובהקן אומר ברוך דיין האמת, כתבו גדולי המפרשים שלא נאמר כן אלא פעם ראשונה שהוא רואהו, ולי נראה כל שרואהו לפרקים וכן כתבו שלא נאמר כן אלא על אדם שזה הרואה מצטער על שנויו דומיא דרואה בריות טובות שהוא נהנה על ראייתם ואין הדברים נראים לי שראיית הדברים המחדשים אף בלא הנאה ואף בלא צער ראוי לברך עליהם:

הרואה פיל קוף קיפוף הואיל ודומים לאדם במקצת דברים מברך עליהם ברוך משנה הבריות:

הרואה אילנות טובות ובריות טובות, אומר ברוך שככה לו בעולמו, ונראה לי דוקא במקום שאין האילנות או הבריות מצויות שיש שם קצת חדוש:

המשנה השלישית על הזיקין ופרשו בגמ' כוכבא דשביט ועוד פרשו בו ווילון הוא דמקרע וכו', כלומר ראיית אור גדול שנראה כאלו שטח הרקיע נקרע והאור נראה והוא התלהבות האויר:

הרואה חברו לאחר שלשים יום אומר שהחיינו. נרא' דהיינו חברו דחביב עליו ושמח בראייתו אבל בענין אחר לא:

וילון הוא דמיקרע ומחזי נהורא דרקיעא. נראה דרב [הונא] בא לפרש דלא עבר כסלא ולא קאי אמתניתין לפרושי מהו זיקין דהא רב אשי בתר הכי קאי אשינוייא דלא עבר כסלא:

ע"ב ברוך מציב כו'. פירש"י כגון בישוב בית שני עכ"ל. דקדק לפרש כן הכא משום דבחורבן בית ראשון נמשלו ישראל לאלמנה כמ"ש היתה כאלמנה וכשנגאלו בבנין בית שני מקרי מציב גבול אלמנה דהיינו בנין בהמ"ק ולאפוקי בגלות השתא אין זה מקרי בתי ישראל בישובן כיון דבהמ"ק חרב לא שייך ביה מציב גבול אלמנה אבל בית גאים ודאי דשייך השתא וק"ל:

אנחה שוברת חצי גופו וכו'. מפורש במסכת כתובות פ"ה ע"ש:

על בתיהן של צדיקים כו' גדולים וטובים וגו' משמע ליה של גדולים ושל טובים דהיינו של צדיקים דאי גדולים וטובים ממש לא אצטריך דה"ל בכלל בתים רבים וגו' וק"ל:

הבוטחים בה' כהר וגו'. מה הר ציון כו' דלפי פשוטו לא יתכן שתלה העיקר בטפל שיהיה הבטחון לישראל בה' כבטחון שלהם בהר ציון וע"כ דרשו כאלו כתיב דבית הבוטחים בה' שהוא חרב בגלות יהיה עתיד לחזור כמו הר ציון שודאי עתיד לחזור כפי הנביאים וק"ל:

א"ל דיו לעבד כו'. דמעיקרא שהביא לו מיום שחרב בהמ"ק נגזרה כו' לא נתכוין לאותובי דעתיה בכך אלא בהא דמסיק דכמו שנגזר עליהן בחורבנן מיום שחרב בהמ"ק כך עתידין לחזור לישובן בבנין בהמ"ק ובהכי לא מייתבא דעתיה כיון דהשתא מיהת בתים של צדיקים חרבין ולזה אמר דיו לעבד כו' ואין לך להצטער עליהן ביותר מעל חורבן בהמ"ק ואבילות ישנה היא ודו"ק:

ברוך אשר יצר אתכם בדין כו'. לגבי יצירה כתיב וייצר ה' אלהים את האדם וגו' שצרף הקב"ה מדת הדין עם מדת הרחמים וכן זן אתכם בדין כו' מצינו שהוא ג"כ חסד כמ"ש נותן לחם לכל בשר כל"ח ולא נקט בכולם אלא דין משום ואסף אתכם בדין וצ"ל גבי זן וכלכל שהוא בדין היינו הרווחת מזונות כמ"ש כל מזונותיו של אדם קצובים מר"ה דהיינו אם בריוח אם בצמצום וק"ל:

לאחר שנים עשר חדש כו'. לפי שבכל שנה האדם נידון בראש השנה ויום הכפורים אם למות אם להיות חי ואם רואהו אחר ר"ה ויה"כ זה ואחר כך אין רואה אותו עד אחר ר"ה ויה"כ הבא הרי עבר עליו דין אם למות אם לאו וע"כ אומר ברוך מחיה מתים שניצול מדין מיתה בר"ה ויוה"כ והשתא ניחא דמייתי עלה הכא מילתיה דרב דמיירי נמי בדוד שהיה חי ואמר שאחר שעבר עליו שנה הוא נשכח כמת וצריך לברך עליו ברוך מחיה מתים ומדמה ליה לכלי אובד כפירש"י דבעבר לו שנה הוא אבוד לגמרי וא"צ להכריז ומ"מ אם בעל אבידה מצאה אח"כ הרי מחזיר לו ה"נ באדם בעבר לו שנה ואין רואהו הרי הוא כאבוד ומת ואם נמצא חייב לברך עליו ברוך מחיה מתים שזיכהו לחיים בדין ר"ה ויוה"כ ודו"ק:

וילון הוא דמקרע כו'. והוא א' מז' רקיעים כדאמרינן פרק אין דורשין (חגיגה יב:) ז' רקיעים הם ואלו הן וילון רקיע שחקים כו' וילון אינו משמש כלום כו' רקיע שבו חמה ולבנה כוכבים כו' וז"ש הכא כדמקרע וילון שהוא התחתון מתחזי הרקיע שהוא למעלה ממנו ומחזי נהורא ברקיע מחמה ולבנה וכוכבים הקבועים בו ודו"ק:

אי לאו עוקצא דעקרבא כו'. עקרב הוא מצונן הרבה כדאמרינן פרק אין מעמידין (עבודה זרה כח:) חמימא לעקרבא וקרירא לזיבורא וחלופא סכנתא ולזה אמר דנהר דינור שכולו אש מתשת כחו אך מה שפירש"י בשמעתין דעקרב היינו כימה וממזל טלה הוא עכ"ל יש בזה מקום עיון דודאי כימה משמע שהוא ממזל טלה כדמוכח לקמן דעש שהוא זנב טלה אזל בתר כימה וכדמוכח ההיא דפ' המקבל (בבא מציעא קו:) דאמרי' התם דקיימא כימה ארישייהו וכמ"ש רש"י והתוספות פ"ק דר"ה ע"ש אך ממאי דמשמע מדבריו דעקרב היינו ממזל טלה ואינו מזל מיוחד בי"ב מזלות ובכולי תלמודא משמע דעקרב הוא מזל מיוחד לחודש חשוון כפי סדר המזלות טש"ת סא"ב מע"ק גד"ד ולולי פירש"י היה נראה דודאי עקרב הוא מזל מיוחד לחודש חשוון ולאו היינו כימה שהוא מכוכבי טלה ולא מייתי ליה הכא אלא משום דנקט קרירותא דכימה מייתי נמי קרירותא דעקרבא ודקאמר היינו דקאמר רחמנא לאיוב כו' קאי אדלעיל מיניה אצינה דכימה ולא אקרירותיה דעקרבא. ועוד נראה כפי הגירסות בפ"ק דר"ה יש לפרש דכימה נמי לאו ממזל טלה הוא אלא ממזל עקרב המיוחד לחודש חשוון וע"כ שניהם מצוננים שעלייתם בחשוון שהוא תחלת ימי הקור ולא קאמר דזנב טלה הוא אלא בעש ושם יפורש ואין להאריך כאן ודו"ק:

מאי כימה כו'. משום דשם כסיל מצינו מפורש מלשון מזל כמו כוכבי השמים וכסיליהם אבל בשם כימה לא ידענו ע"ש מה וקאמר ע"ש כמאה כוכבי דהיינו נוטריקון כי מאה כמ"ש במקום אחר אל תקרא מה אלא מאה וקאמר א"ל דמכנפי והיינו התקשר מעדנות אם תוכל לקשר אותם כמו שקשרם הבורא ית' ב"ה וא"ל דמבדרן וה"ק הבורא בראן בפיזור אם תוכל אתה לשנות בריאתן ולקשרן וק"ל:

ומסתברא כמ"ד כו' והיינו דאזלה בתרה דא"ל כו'. ר"ל דאזלה בתר טלה בזנבו דא"ל לראש מזלו שהוא טלה הב לי בני החסרים כדכתיב ועיש על בניה וגו'. אבל אם יהיה רישא דעגלה לית ביה טעם ורש"י פירש דאזל בתר כימה ולשיטתו דכימה נמי ממזל טלה הוא:

גמרא כמאה כוכבי. פי' ולא מאה ממש רק דנראין כמאה וע"ז אמר א"ל דמכנפי וכו' והוא כדלעיל (מ"ז ב') גבי תשעה נראין כעשרה כנ"ל נכון בעז"ה:

רש"י ד"ה ככלי אובד. דיאוש בעלים לאחר יב"ח בב"מ פ"ב. ע"ש (כ"ד ב') בעובדא דאבוה דשמואל:

רש"י ד״ה פתויי ראש. כנמטא. נ"ב לבד:

אֲנָחָה שׁוֹבֶרֶת חֲצִי גּוּפוֹ שֶׁל אָדָם... וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אַף כָּל גּוּפוֹ שֶׁל אָדָם. יש להקשות רב ור' יוחנן במאי פליגי, ועוד למה הביא דברי רב דאמר חֲצִי תסגי ליה כדברי ר' יוחנן דסבר כָּל גּוּפוֹ והקושיא מזה עדיפה טפי? ונראה לי בס"ד רב ור' יוחנן מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, דרב איירי בצער הנוגע לחומר דוקא, ור' יוחנן איירי בצער הנוגע לחלק הנפשיי ולחלק החמריי, והוא כי תואר אדם שם כלל לחלק הנפשיי ולחלק החמריי. והיינו אל"ף ד'אָדָם שבו רמוז שמו של הקב"ה, כי צורת אל"ף הוא וא"ו ושני יודין שמספרם כ"ו [26], זה נקרא על חלק הנפשיי שהנפש היא חלק אלוה ממעל, ואותיות 'דם' דאדם נאמר על החמריי שהוא דם, וידוע כי הרכבת שני חלקים אלו הנפשיי והחמריי נקרא בשם 'גוף' והנה מספר גּוּף [89] הוא פ"ט ומספר הפ"ט אם תחלקהו לחצאין [44.5] מוכרח להיות חלק אחד מ"ה [45] כמנין שם הוי"ה במלוי אלפין, וזהו כנגד חלק הנפשיי שהיא חלק אלוה ממעל, וחלק השני של פ"ט שהוא מספר 'גוף' הוא מספר דם [44], וזהו כנגד חלק החמריי שהוא דם ולזה אָמַר רַב אֲנָחָה שׁוֹבֶרֶת חֲצִי גּוּפוֹ שֶׁל אָדָם, אמר גופו רצונו לומר חֲצִי מספר גּוּף שהוא חלק שמספרו דם [44], כי הוא איירי בחלק החמריי בלבד. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר אַף כָּל גּוּפוֹ דאיירי בשתיהם רצונו לומר גם בחלק הנפשיי שהוא חצי האחד של מספר 'גוף' ולכן הביא לו דברי שניהם כי הוא לא ידע על מה נאנח אם הוא על דבר שאין בו צער אלא רק לחלק החמריי בלבד דאיירי ביה רב, או נאנח על דבר שיש בו שתיים נפשיי וחמריו דאיירי ביה ר' יוחנן.

וְאַפְיָן לְכָל מַאן דִּצְרִיךְ. נראה לי בס"ד הכונה שהיה עושה גמילות חסדים גם עם בני אדם בינונים, שהם אין מתפרנסין מן הצדקה ויש להם יכולת לקנות קמח מן השוק, אך אין להם תנור בביתם לאפות, וגם אין להם יכולת להסיק תנור בעצים הרבה בשביל לאפות בו ד' וה' ככרות שיש להם, על כן הם יביאו לבית ר' חנא עיסה קטנה שיש להם, ויאפו להם האופים של ר' חנא בתנורים של ר' חנא שכבר הם מוסקים ועומדים, ועל זה אמר וְאַפְיָן לְכָל מַאן דִּצְרִיךְ, וְתוּ הֲווּ פְּתִיחִין לֵיהּ אַרְבַּע בָּבֵי, נראה לי דכיון בזה כנגד יחוד ארבע אותיות השם ב"ה, גם כנגד ד' מלואים עסמ"ב שעולים מספר הברכ"ה.

הַשְׁתָּא נָפַל בְּתֵלָא, וְלָא אִתְנַח?!. יש להקשות תיבת הַשְׁתָּא נראה לשון יתר, והוה ליה למימר וְנָפַל בְּתֵלָא, וְלָא אִתְנַח? ונראה לי בס"ד על פי מה שאמרו בגמרא (כתובות סב.) דהוו ישראל וגוי אזלי באורחא ולא מסגי גוי בהדי ישראל, אדכריה חרבן בית המקדש נגיד ואתנח ואפילו הכי לא מסגי בהדיה, אמר ליה לאו אמריתו אנחה שוברת חצי גופו של אדם, אמר ליה הני מילי מלתא חדתא, והיינו דאמרי אנשי דמלפא תיכלי לא בהתא [זו שרגילה בשכול ילדיה איננה פוחדת כשמת אחד מן הילדים, וכך הוא הדבר במי שמתרגל לצרות] עד כאן, והנה יש לומר כיון דעולא ראה לר' חנא דנאנח באותו מקום איך לא ידע שהוא נאנח על אותו מקום, כי ודאי היה אותו מקום ידוע ומפורסם לכל? אך נראה דעולא ראה את ר' חנא נאנח אנחה גדולה הרבה שהיא שיעור השוברת גופו של אדם, לכן אמר ליה אמאי קא מתאנחת אנחה גדולה כל כך דהא אמר רב אֲנָחָה שׁוֹבֶרֶת חֲצִי גּוּפוֹ שֶׁל אָדָם, וכי גדול חרבן בית זה יותר מחרבן בית המקדש, דאין אדם נאנח עליו אנחה גדולה ששוברת גופו לא כולו ולא חציו? והשיב לו בית זה היה אוצר של מצות וגמילות חסדים הרבה שכך וכך היה נוהג בו, והם גדולים מעבודה שעושין בבית המקדש, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל שנענש דוד המלך ע"ה על אשר אצר הבזה לבנין בית המקדש ולא הוציאו על מצות וגמילות חסדים עם עמלי תורה, ולכן ראוי לאנח עליו יותר. ועוד זה יש בו רבותא טפי דהשתא הוא דנפל, שהוא חרבן קרוב ואינה אבלות ישנה כחרבן בית המקדש שנחרב קודם כמה מאות שנים, שכפי הטבע אין אדם נאנח בו אנחה שוברת, אך זה חרבנו היה מקרוב בזמנם ולא עבר עליו זמן הרבה ואיך לא אתנח אנחה גדולה השוברת הגוף, והשיב לו עולא הכי אמר ר' יוחנן מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, נִגְזְרָה גְּזֵרָה עַל בָּתֵּיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים, שֶׁיֵּחָרְבוּ, הכונה רצונו לומר כמו שחרבן בית המקדש היה לטובת ישראל ששפך חמתו על עצים ואבנים כדי להציל ישראל מן כליון, כן חרבן בתי צדיקים היא לטובת ישראל, להגין על הדור מן כליון לשכך מדת הדין בזה, ולכן אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲזִירָן לְיִשּׁוּבָן כמו בית המקדש, חַזְיֵהּ דְּלָא מְיָתְבָא דַּעְתֵּיהּ בדברים אלו, אלא אדרבא עתה גדל צער ויגונו, יען כי ר' חנא בעצמו היה עשיר מופלג כנזכר בגמרא, ועתה בשמעו דברי ר' יוחנן הנזכר נתרבה יגונו, כי חושש שגם עליו יעבור כוס, ואז אמר לו דַּיּוֹ לָעֶבֶד שֶׁיְּהֵא כְּרַבּוֹ, רצונו לומר אין לך להצטער גם על עצמך, דאפילו אם חס וחלילה יגיע לביתו חרבן כזה תזכור שגם בית המקדש עתה חרב ודיו לעבד וכו'.
או יובן כלפי ר' חנא בר חנילאי שהיה ריש גלותא קאמר ליה הכי, דרב חסדא נחשב לגבי ריש גלותא כעבד לגבי רבו, ומה שאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲזִירָן לְיִשּׁוּבָן, נראה לי הכונה שיחזירם על ידו ולא על ידי מלאך, כמו החזרה של ציון שתהיה על ידי יתברך כדי שלא יהיה לה עוד חרבן.

אֵין הַמֵּת מִשְׁתַּכֵּחַ מִן הַלֵּב, אֶלָּא לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. נראה לי בס"ד הטעם מפני שבתוך י"ב חודש הוא נידון על הרוב, וכיון דנידון הוא עומד בצער לכך גם קרוביו ואוהביו זוכרים אותו כדי שישתתפו גם בצער, דמזלייהו חזי כמו ענין חבריו של איוב, אשר בהיותם במקום רחוק הרגישו בצערו דמזלייהו חזי.

אָמְרוּ לֵיהּ: חַכִּימְתְּ כּוּלֵי הַאי? יְהָבֵי בֵּיהּ עֵינַיְהוּ, וְשָׁכִיב. יש להקשות אמאי נתפלאו כל כך בעבור דבר זה? ונראה לי בס"ד כי הם נתפלאו בתרתי, הא' שידע לשקול חכמתם אם כן הוא גדול מהם, והב' שחידש דין מדעתו ברגע אחד, כי המשנה אמרה הלכה זו על ששים רבוא ממש, והוא חידש אפילו שנים יחידים אם שקולים במעלתם כששים רבוא מברכין עליהם, ובודאי שעשה בדעתו ראיות והוכחות לדין זה, דאם לא כן לא הוה חותך כן בסכינא חריפא.
ועוד נראה לי שנתפלאו על חריפותו שהשיב דבר ענוה בהשכלה דקה, שלא רצה לגלות הענוה שלו בתשובתו זו, והיינו דיש להקשות אומרו חֲשַׁבְתּוּן עִילָוָוא, תיבת עִילָוָוא יתיר וסגי לומר חֲשַׁבְתּוּן בלבד? אך נראה לי שדבר בדרך ענוה כי החכם לגבי בינוני נחשב כמאה, אבל לגבי קטן הרבה נחשב כאלף או כעשרה אלפים, ולזה אמר חֲשַׁבְתּוּן עִילָוָוא, רצונו לומר לגבי דידי שאני קטן הרבה אתם נחשבים כערך ששים רבוא, והוא לא השיב להם מה אני מה חיי שאתם אומרים עלי כן כדי שלא לפרסם ענוה, אך השיב להם דברי ענוה שהקטין עצמו ברמז דק.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד הא דנתפלאו על חכמתו ואמרו ליה חַכִּימְתְּ כּוּלֵי הַאי, על פי מה שכתב הרב בינה לעתים ז"ל, דכפי הטבע מי שהוא זכרן הרבה לא יהיה חריף הרבה, ובזה פירש מה שאמר שמואל לר"י שיננא פתח פומך תני עיין שם. ולכן כאן אפשר שהם היו יודעים בו שהוא זכרן גדול שהיה סיני כרב יוסף ולכן אמרו ליה ראוי לברך עליך שֶׁחָלַק מֵחָכְמָתוֹ לִירֵאָיו, כי כח הזכרון ימשך ממקום עליון הנקרא כבוד, בסוד מה שאומרים בתפלה וְאֵין שִׁכְחָה לִפְנֵי כִסֵּא כְבודֶךָ כנודע, וכשראו אותו עתה שהוא חריף גדול כמהו ואמרו ליה חַכִּימְתְּ כּוּלֵי הַאי, כי אתה שיש לך כח הזכרה הרבה אין ראוי שתהיה חריף כל כך מצד הטבע, והא דְּיְהָבֵי בֵּיהּ עֵינַיְהוּ, וְשָׁכִיב, אין הכונה שיש להם עין הרע חס וחלילה, אלא יש צדיק שרשו בחסד ויש שרשו בגבורה, וכמו שאמרו בזוהר הקדוש הלל ושמאי דרגין דאברהם ויצחק, וכל צדיק ששרשו בגבורה נאחזין בקווי עינים שלו כוחות דינים, והם יהבי ביה ענייהו לטובה, אך להיותם שורשם בגבורה אז אותם כוחות הדינין הנתלין ונאחזים בעיניהם נתלו בו ונזוק מהם ושכיב והדברים עמוקים.

מַאי 'זִיקִים'? אָמַר שְׁמוּאֵל: כּוֹכְבָא דְּשָׁבִיט. עיין בספר הברית (במאמר ג' כרך ה') מה שכתב בענין זה, יעוין שם, ואנא עבדא כתבתי בענין זה דברים באורך ולא העתקתים פה ואי"ה עבדא כתבתי בענין זה דברים באורך ולא העתקתים פה ואי"ה יבואו במקום אחר, וכן במאי דאמר לקמן (דף נט) מַאי 'זְוָעוֹת'? אָמַר רַב קְטִינָא גּוֹהָא וכו', עיין בספר הברית (מאמר י' פרק א'), וכן כמו שאמרו לקמן מאי רעמים אמר שמואל ענני בגלגלא, עיין ספר הברית (מאמר י' פרק יג) וכן בענין הקשת עיין בספר הברית (מאמר י' פרק יב), ועיין יערת דבש (ח"א דף פא) ואנא עבדא כתבתי בכל עניינים הנז"ל באורך ולא העתקתים פה ואי"ה יבואו במקום אחר.

אָמַר לֵיהּ דַּיּוֹ לָעֶבֶד שֶׁיְּהֵא כְּרַבּוֹ. קשה, איך מנחמו בדבר זה שמזכיר לו חורבן בית המקדש, אדרבה יוסיף צער על צערו להצטער גם על חורבן בית המקדש, ואם אחד נעשה בו חבורה מניחים לו מלח עליה, או מניחין לו מים קרים, והרי כאן הניח לו מלח שציער אותו יותר?
ונראה לי בס"ד הזכיר לו חורבן בית המקדש, שברור לנו ובטוחין אנחנו בו שיחזור ויבנה בנין טוב ומפואר אלף ידות על מה שהיה קודם החורבן, ואם כן גם בתי צדיקים בטוחין שיבנו לעתיד עשר ידות על טובה ומעלה שהיה להם מכבר, ובזה נתנחם!

הרואה בתי ישראל בישובן. פירש רש"י כגון בישוב בית שני נלע"ד דאין כוונת רש"י שדוקא על בה"מ יאמר כן אבל כוונתו דאחר החורבן איך שייך לומר שום שבח על בית גדול וחשוב והלא אסור לבנות בית מסוייד ומכוייר ואף שאותן שנבנו בהיתר קודם החורבן או שקנה מנכרי מותר לקיימו היינו משום שלא הטריחוהו לסתור או לקלף בכתלים אבל לא שייך לשבח על זה ולומר מציב גבול אלמנה ואולי מזה הטעם כתב הרי"ף הרואה בתי כנסיות משום דאיירי בזמן הזה ואסור לבנות בית חשוב רק בית הכנסת מותר לבנות אף בזמן הזה כמבואר במג"א סימן תק"ס ס"ק ב' ומה מאד יש להוכיח בזמנינו זה שבונים בתים כמו השרים ואין זכרון לחורבן בית מקדשינו והגלות והצרות ומיעוט התורה והמצות וביטל כל הגדרים ומנהגים שנהגו אבותינו ואבות אבותינו אוי לנו שעלתה בימינו כך והרבה הי' לי לדבר בזה אבל מה אעשה ונתרבו בקרב עמינו אנשים המסרבים לקבל מוסר ואין דברי חכמים נשמעים ובעל הכרם יחוס על כרמו יגדור גדר לכרמו וירחם על עמו:

מר ברי' דרבינא וכו' ויודע מספר כולכם והוא עתיד להחיותכם ולקיים אתכם הנה הוסיף באמרו ולקיים אתכם אף שכבר אמר להחיותכם להאי דתנא דב"א בסנהדרין דף צ"ב ע"א צדיקים שעתיד הקב"ה להחיותן שוב אינן חוזרין לעפרן שנא' והי' הנשאר וגו' קדוש יאמר לו מה קדוש לעולם קיים וכו'. והנה בגמ' הגירס' ויודע מספר כלכם והוא עתיד להחיותכם אמנם ברי"ף הגירסא בהיפך ועתיד להחיותכם בדין ויודע מספר כלכם הקדים התחי' לידיעת המספר. והנה יש כאן חקירה גדל' ועמוקה קצר השכל האנושי להשיגה והוא כי ידוע מה שנתפרסם באומנתינו שיש גלגול נשמות ונשמה אחת מתגלגלת פעמים ושלש ובכל פעם הגוף הוא גוף אחר איננו הגוף הראשון ולעתיד בתח"ה איך יהי' תחיית הגופים אם כלם יקומו או רק האחרון אשר בו נגמר תיקון הנשמה והראשונים ישארו בתרדמת המות ולא יקיצו בתח"ה ונראה שזהו החילוק בין חילוק הגרסאות דלגירסא שלפנינו ויודע מספר כלכם והוא עתיד להחיותכם הקדים ידיעת המספר לתחי' וא"כ עם הגופות המתים ידבר שיודע מספר כלם וכל הגופות בכלל ועל כלם שוב אמר ועתיד להחיותכם שכלם ישארו חיים אבל גרסת הרי"ף ועתיד להחיותכם דבר תחלה מהתחי' ואח"כ אמר ויודע מספר כלכם דהיינו מספר הנשמות והגופים שיחיו דהיינו האחרון והשאר לא יקיצו ובזה נוכל להבין עוד שינוי שבין גרסא שלפנינו לגרסת הרי"ף שבגרסא שלפנינו מסיים ולקיים אתכם ובגרסת הרי"ף ליתא והנה מה שאמר לקיים אתכם לכאורה הוא מיותר שפשיטא שאם יחיו יתקיימו ולעיל כתבתי מה שכתבתי ואמנם עוד נראה פירושו על דרך הזה שכתבתי שלעתיד יקומו כל הגופים ונמצא יש כאן כמה גופים שאין לכלם רק נשמה אחת והי' מקום לומר שאף שקמו כולם היינו לדון אותם מי הוא שעשה ביותר מצות ומע"ט הוא שיזכה להנשמה וישאר חיים והשאר יחזרו לעפרן ולכן קאמר כי לא כן הוא רק כלם יתקיימו ואל אלקי הרוחות הוא יודע באיזה אופן תוכל הנשמה להשפיע לכמה גופים וכל זה לנוסחא שלנו אבל לנוסחת הרי"ף שבאמת לא יקום רק גוף אחד שוב פשיטא שיתקיים לכך לא הוצרך לומר ולקיים אתכם:

אנא נמי כיון דחזינתכו חשבתינכו עלואי כשיתין רבוא וכו' אמרו לו חכימת כולי האי נלע"ד דהא דברכינן על שיתין רבוא ברכת חכם הרזים היינו שמסתמא בכלל כלם נכללו כל מיני מחשבות חכמה ועצה ואמנם לפעמים נמצא חכם גדול שהוא בדעתו הרחבה כולל הכל אלא שבששים רבוא הוא מסתמא כן אבל בפחות ממספר זה אין זה מן הסתם אבל הוא בצד האפשר ואמנם להכיר את זה צריך זה הרואה המכיר להיות ג"כ חכם גדול להכיר זה ע"פי ראות עיניו בפרצוף פנים בחכמת הפרצוף ולכן אמרו לעיל גבי אוכלסא שאין דעתם דומה זה לזה ואין פרצופיהן דומה זה לזה ולכאורה מה ענין פרצופיהן לברכת חכם הרזים ולפי מ"ש נכון הוא שכל אחד פרצוף פניו מעיד על מה שבלבו ודעתו במחשבתו למי שהוא חכם להכיר בחכמת הפרצוף ולכן אמרו הם לר' חנינא חכמת כולי האי להכיר בפרצוף שלהם שוב מצאתי שגם הרמב"ן במלחמות כ' כן והנאני. ואמנם אמרתי בזה ליישב דברי הרמב"ם בפרק יו"ד מהל' ברכות הל' י"א שכתב הרואה שש האות אלף וכו' ואם ישראל הם ובארץ ישראל אמר בא"י וכו' חכם הרזים וכתב הכ"מ שלמד כן מדברי עולא שאמר לעיל נקטינן אין אוכלסא בבבל אלא שהקשה עליו דהרי עובדא דר' חנינא דהכא הי' בבבל ולענ"ד נראה טעם החילוק בין א"י לח"ל לפי שאוירא דא"י מחכים ולכן מן הסתם יש במספר הזה כל הרזים אבל בח"ל שאין האויר מחכים אפילו במספר הזה אפשר שלא הושלם בהם כל הרזים והיינו מן הסתם אבל ר' חנינא הרי בירך על שני בני אדם כן והיינו משום שהי' מכיר כן בפרצוף ולכן אין חילוק בין א"י לח"ל:

חשבתינכו עילואי בשתין רבוון וכו' עיין מ"ש הרב זהב שיבה ואני בעניי עמדתי על דבריו בס' הקטן דברים אחדים דף ס"ב ע"ש בס"ד:

(נח רע"ב) והכתיב לא תאונה וכו' לא חלומות וכו'.—היה יכול לומר דחלומות רעים דרב חסדא היינו שמשמש מטתו בחלום, שמתוך זה בא לידי קרי והוא דומה להרהורים רעים.

(נח סע"ב) מאי כימה אמר שמואל כמאה ככבי.—עי' תנא דבי אליהו רבא פ"ב דאיתא שם: וכי מה היא טיבה של אותה כימה שהיא כמו שבעה כוכבים ברקיע וכולם סמוכים זה לזה. ועוד במדרש תדשא רפ"ו: ושבעה כוכבים שאינם מתנועעים זהו שבעה כוכבים של כסיל ושבעה כוכבים של כימה ע"כ. וענין זה שמזל כימה וכן של כסיל הם של שבעה כוכבים גדולים ומאירים הרבה אבל בין כוכב לכוכב מז' כוכבים אלו נמצאים עוד הרבה כוכבים קטנים אשר אורם ג"כ קטן, אשר כפי מה ששיערו הקדמונים היו בין ז' כוכבי כימה כמאה כוכבים קטנים. ויאמרו כי כימה הוא הנקרא בפי התוכנים "פלאיאדיס" (Pleiades) והוא בצפונו של כדור הרקיע, וכסיל הוא הנקרא בפיהם "אוריאון" (Orion). ומזל עש הוא הנקרא "הדוב הגדול", ומזל זה הוא ג"כ בצפון סמוך לציר הצפוני, וכן הוא נקרא עש גם בלשון ערבית. ושלשה מזלות אלו: עש, כסיל וכימה, כל אחד מהם הוא משבעה כוכבים מאירים, אשר ביניהם כמה כוכבים קטנים.

(שם רש"י) ד"ה כמאה ככבי יש בין הכוכבים של כימה שהן כחה של כימה.—משום דמזל כימה היה ידוע לחכמים היה קשה לו לרש"י איך אפשר לחלוק בו אם מכנפן או מבדרן, הרי זה דבר הניכר לעינים. לכך פי' רש"י שיש בין מאת הכוכבים של כימה מספר קטן שהם כוחה של כימה, ועליהם הם חלוקים אם הם מפוזרים או מכונסים.

ברוך מציב גבול אלמנה. כגון בישוב בית שני: אמאי. קא מתנחת: נפל ליה בתלא. שנפל לו ונעשה תל: דיו לעבד שיהא כרבו. שהרי בית המקדש חרב שהוא ביתו של הקב''ה: ככלי אובד. וסתם כלי לאחר י''ב חדש משתכח מן הלב דיאוש בעלים לאחר י''ב חדש בפרק אלו מציאות (ד' כח.) מי שמצא כלי או שום מציאה חייב להכריז שלש רגלים ואם נמצא אחר הסוכות צריך להמתין ולהכריז בפסח ובעצרת ובחג דהיינו י''ב חדש ושוב אין צריך להכריז: אשר חלק ושהחיינו. דלאחר שלשים יום הוה: מחכמתו ליראיו. כרב חנינא דחכים טפי: בהקנים. לינטייליו''ש כעדשים: כושי. שחור הרבה: גיחור. אדום הרבה רו''ש בלעז: לווקן. לבן יותר מדאי: קפח. בטן גדול מתוך עוביו נראית קומתו מקופחת לשון אחר קפח ארוך הרבה ופרצופו שמוט ובולט דמכוער הוי: הדרניקוס. רודא''ש לשון אחר פיו עקום: פתויי ראש. ששערו כנמטא כל שערו דבוק זה בזה פלטדי''ר בלעז: אומר ברוך משנה את הבריות. דממעי אמן הוו: קטע. שנקטעו ידיו הכא הוא דקטע משמע דידים הוא משום דקתני תרתי קטע וחגר אבל היכא דקתני קטע לחוד משמע דרגלים כדתנן (שבת פ''ו ד' סה:) הקטע יוצא בקב שלו: היכא דאיתרע ליה בתר דאתיליד. לאחר שנולד נולדו בו: אומר ברוך דיין האמת. דומיא דקטע וקטע בתר דאתיליד הוא: קפוף. עוף שקורין וולטי''ר ויש לו לסתות ולחיים כאדם: כוכבא דשביט. כוכב היורד כחץ ברקיע ממקום למקום וארוך כשבט שהוא יורה ונראה כמו שפותח רקיע: וגמירי דלא עבר כסלא. שאינו מעביר מזל כסיל כשהוא שביט: כסלא. כסיל: רב הונא אמר. מאי זיקין וילון הוא דמקרע ומתחזי רקיע דרך הקריעה כרומח: כתיב עושה עש כסיל וכימה. דקדמיה ליה כסיל לכימה: הא כיצד. מלמד ששניהן שוין: שאלמלא חמה של כסיל וכו'. כסיל שולט בימות החמה להכי אקדמיה קרא כימה שולט בימות הגשמים ולהכי אקדמיה קרא: עקרב. היינו כימה וממזל טלה הוא: נהר דינור. מתשת כחו של עקרב: עוקצא דעקרבא. זנב העקרב: מעדנות כימה. קשרים של כימה: כמאה ככבי. יש בין הכוכבים של כימה שהן כחה של כימה: אמרי לה דמכנפי. אותן שהן כחה של כימה ואמרי לה דמבדרן: יותא אמרי לה. דקיימא בזנב טלה ואמרי לה דקיימא בריש עגלא: רישא דעגלא. ראשו של עגל והיינו מזל שור והוא נמשך אחר מזל טלה ראש השור סמוך לזנב טלה שכן הסדר טלה שור תאומים: ומסתברא כמאן דאמר זנב. היינו כוכבים העשויין כזנב מדכתיב ועיש על בניה תנחם: אלמא חסרה. והאי זנב מחזי כטרפא דטריף:

הרואה חבירו אחר שלשים יום אומר שהחיינו. אומר ר''י דוקא חבירו החביב עליו אבל בענין אחר לא: וילון הוא דמקרע ומחזי נהורא ברקיע. לפי הענין משמע דבא רב הונא לתרץ דלא עבר כסלא ולא קאי אמתניתין לפרושי מאי זיקין דהא רב אשי דבתריה. קאי אשנויא דלא עבר כסלא ודלא כפירוש רש''י:

ברכות נח ע"ב