ברכות נח ע"א

דף נח - א

אמר רבי ירמיה בן אלעזר: כשנתקללה בבל, נתקללו אף שכניה! שאוי לרשע ואוי לשכנו. אבל כשנתקללה שומרון [מלכות ישראל], נתברכו שכניה!

נתקללה בבל נתקללו שכניה - דהא כתיב "ושמתיה למורש קפוד ואגמי מים"! וכן כתיב בה "וירשוה קאת וקפוד, וינשוף ועורב ישכנו בה". כשבאים חיות ועופות רעים, הרי הם מזיקים גם את הארצות השכנות.

נתקללה שומרון נתברכו שכניה - דהא כתיב "ושמתי שומרון לעי השדה למטעי כרם וגו"'! שתהיה לעיי חרבות הראויות למטעי כרמים, ולא ליישוב. ואיתא בכך ברכה לארצות השכנות. אבל ליושבי שומרון עצמה היא קללה. כי עדיף להם ארץ יישוב מאשר שדות וכרמים. [מהרש"א].

ואמר רב המנונא: הרואה אוכלוסי ישראל כשהם בחיל גדול של ששים רבוא, אומר: "ברוך חכם הרזים"! וטעמא יבואר לקמן.

והרואה אוכלוסי עובדי כוכבים, אומר: "בושה אמכם מאד, חפרה יולדתכם, הנה אחרית גוים מדבר ציה וערבה"!

תנו רבנן: הרואה אוכלוסי ישראל, אומר: "ברוך חכם הרזים"! משום שאין דעתם דומה זה לזה, ואין פרצופיהן דומים זה לזה ^[1]! ויודע הקדוש ברוך הוא מה שבלב כל אחד מהם.

בן זומא ראה אוכלוסא של ישראל, על גב המעלה שבהר הבית. אמר: "ברוך חכם הרזים, וברוך שברא כל אלו [כדי] לשמשני"! שהם חורשים וזורעים, ועל ידי כך אני מוצא את מזוני מן המוכן.

עוד הוא היה אומר: כמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא פת לאכול. חרש, וזרע, וקצר, ועמר, ודש, וזרה, וברר, וטחן, והרקיד, ולש, ואפה, ורק אחר כך אכל. ואילו אני, הריני משכים ומוצא כל אלו מתוקנין לפני!

וכמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא בגד ללבוש. גזז צמר, ולבן אותו, ונפץ, וטוה, וארג אותו ורק אחר כך מצא בגד ללבוש. ואילו אני, הריני משכים ומוצא כל אלו מתוקנים לפני.

לפי שכל [בעלי] אומניות שוקדות ובאות לפתח ביתי, ואני משכים ומוצא כל אלו לפני! שעשיר היה והכל באו אצלו לסחורה.

עוד הוא היה אומר: אורח טוב, מהו אומר? - "כמה טרחות טרח בעל הבית בשבילי. כמה בשר הביא לפני. כמה יין הביא לפני. כמה גלוסקאות הביא לפני. וכל מה שטרח לא טרח אלא בשבילי"!

אבל אורח רע, מהו אומר? - מה טורח טרח בעל הבית זה? והלא פת אחת בלבד אכלתי. וחתיכה בשר אחת בלבד אכלתי. וכוס אחד בלבד שתיתי. ואין לי צורך בכל הכמות שהביא לפני. אם כן, וודאי כל טורח שטרח בעל הבית זה לא טרח בשבילי, אלא בשביל אשתו ובניו!

על אורח טוב, הכתוב מהו אומר? - "זכור כי תשגיא פעלו, אשר שוררו אנשים"! ודרשינן לה אאורח, שצריך לזכור את מעשיו של בעל הבית, ולהגדיל ולשבח את פעלו שפעל למענך.

ועל אורח רע, כתיב, "לכן יראוהו אנשים, לא יראה כל חכמי לב"!

כתיב בישי, "והאיש בימי שאול, זקן בא באנשים". מאי "בא באנשים"?

אמר רבא, ואיתימא רב זביד, ואיתימא רב אושעיא: זה ישי אבי דוד שיצא באוכלוסא, ונכנס באוכלוסא, ודרש באוכלוסא! שהיה שר על ששים רבוא מישראל. [רש"י, יבמות ע"ו:].

אמר עולא: נקיטינן, אין דין אוכלוסא דישראל בבבל!

תנא: אין אוכלוסא פחותה מששים רבוא!

תנו רבנן: הרואה חכמי ישראל, אומר: "ברוך שחלק מחכמתו ליראיו"!

והרואה חכמי עובדי כוכבים, אומר: "ברוך שנתן מחכמתו לבריותיו" ^[2]! [וגירסת הרא"ש "לבשר ודם"].

הרואה מלכי ישראל, אומר: "ברוך שחלק מכבודו ליראיו"!

והרואה מלכי עובדי כוכבים, אומר: "ברוך שחלק מכבודו לבריותיו"! [ולגירסת הרא"ש, "לבשר ודם"].

אמר רבי יוחנן: לעולם ישתדל אדם לרוץ לקראת מלכי ישראל. ולא לקראת מלכי ישראל בלבד, אלא אפילו לקראת מלכי עובדי כוכבים. שאם יזכה לעולם הבא בכבוד מלך המשיח, יבחין בין מלכי ישראל למלכי עובדי כוכבים! שיראה כמה מרובה כבוד שכר המצוות, יותר ממה שהיה כבוד האומות בעולם הזה.

רב ששת, סגי נהור הוה. הוו קאזלו כולי עלמא לקבולי אפי מלכא [לקבל את פני המלך], וקם ואזל בהדייהו אף רב ששת. אשכחיה ההוא צדוקי לרב ששת, ואמר ליה: חצבי [כדים] שלמים הולכים לנהרא לשאוב מים. אבל כגני [הכדים השבורים], לייא [לאן יש להם לילך]?! ובדרך משל אמר לו כן. שאתה שהנך סומא, ובין כך לא תראה את המלך, למה תלך?

אמר ליה: תא חזי [בא וראה] דאף על פי שהנני סומא, ידענא טפי מינך בביאת המלך.

חלף גונדא [כת] קמייתא ההולכת לפני המלך. כי קא אוושא [כשנעשה מזה רעש], אמר ליה ההוא צדוקי לרב ששת: השתא קא אתא מלכא!

אמר ליה רב ששת: אינו כן. ועדיין לא קאתי מלכא!

חלף גונדא תניינא. כי קא אוושא, אמר ליה ההוא צדוקי: השתא קא אתי מלכא!

אמר ליה רב ששת: עדיין לא קא אתי מלכא!

אחר כך חליף גונדא תליתאי, ולא אמר הצדוקי דבר [אחר שהתבדה בפעמיים הראשונות]. כי קא שתקא חילות המלך ולא הרעישו יותר, אמר ליה רב ששת: ודאי השתא אתי מלכא!

אמר ליה ההוא צדוקי: מנא לך הא דקאתי מלכא? והא סומא אתה.

אמר ליה רב ששת: ידעתי זאת, מתוך שפסק הרעש. ואין המלך מגיע אלא מתוך שקט ודממה. כמו שמצינו בקדוש ברוך הוא. וקיימא לן, דמלכותא דארעא היא כעין מלכותא דרקיעא. ובמלכותא דרקיעא כתיב, "צא ועמדת בהר לפני ה', והנה ה' עובר, ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה', לא ברוח ה'. ואחר הרוח רעש, לא ברעש ה'. ואחר הרעש אש, לא באש ה'. ואחר האש קול דממה דקה"!

כי אתא מלכא, פתח רב ששת וקא מברך ליה: "ברוך שחלק מכבודו לבריותיו"!

אמר ליה ההוא צדוקי: והרי סומא אתה, וכי למאן דלא חזית ליה קא מברכת?!

ומאי הוי עליה דההוא צדוקי? - איכא דאמרי: חברוהי ["חברים", אומה רשעה שהיתה בימיהם] כחלינהו לעיניה [נקרו את עיניו]! ונענש במדה כנגד מדה על שהקניט את רב ששת על עוורונו.

ואיכא דאמרי: רב ששת נתן עיניו בו, ^[3] ונעשה הצדוקי גל של עצמות! רב שילא נגדיה [הלקה] לההוא גברא דבעל מצרית. אזל ההוא גברא ואכל ביה ברב שילא קורצי ביה מלכא [הלשין עליו אצל המלכות]. וכך אמר: איכא חד גברא ביהודאי דקא דיין דינא בלא הרמנא [רשות] דמלכא!

שדר המלך עליה דרב שילא, פריסתקא.

כי אתא שלוחי המלך לרב שילא, אמרי ליה: מה טעמא נגדתיה להאי גברא?

אמר להו: הלקיתיו משום דבא על חמרתא [חמורה]!

אמרי ליה: אית לך סהדי שמעידין על כך?

אמר להו: אין! יש לי עדים בדבר.

אתא אליהו הנביא, ואדמי [נדמה] ליה כאיניש, ואסהיד על ההוא גברא שבא על חמורה.

אמרי ליה שלוחי המלך לרב שילא: אי הכי, בר קטלא הוא איש זה!

אמר להו רב שילא: אנן, מיומא דגלינן מארעין, לית לן רשותא למקטל! שהרי מיום שגלתה סנהדרין מלשכת הגזית בטלו דיני נפשות. אתון אנשי המלך, מאי דבעיתון עבידו ביה באיש זה.

עד דמעייני ביה אנשי המלכות בדינא דההוא גברא, פתח רב שילא ואמר: "לך ה' הגדולה והגבורה והנצח וההוד כי כל בשמים ובארץ"!

אמרי ליה: מאי קאמרת?

אמר להו: הכי קאמינא: בריך רחמנא דיהיב מלכותא בארעא, שהיא כעין מלכותא דרקיעא [כדמשמע מדכתיב "כי כל בשמים ובארץ"], ויהב לכו שולטנא [שלטון] ורחמי דינא [ואהבת הדין]!

אמרו אנשי המלכות: חביבא עליה דרב שילא יקרא [כבוד] דמלכותא כולי האי! ובשכר זה מינוהו לדיין עליהם, ויהבי ליה קולפא [מקל לרדות בו], ואמרו ליה: דון דינא!

אמר ליה ההוא גברא [שרצו לדונו למיתה] לרב שילא: וכי עביד רחמנא ניסא לשקרי הכי? והרי שקר ספרת להם, שבאתי על חמורה. ולמה שלח הקדוש ברוך הוא את אליהו הנביא לחזק שקר זה?!

כי הוה נפיק אמר ליה רב שילא: רשע, לא שקר הוא. שהרי באת על מצרית. וכי לאו חמרי איקרי המצרים? דהא כתיב בהם, "אשר בשר חמורים בשרם".

חזייה רב שילא לההוא גברא, דקאזיל למימרא להו לאנשי המלכות, דקרינהו רב שילא "חמרי". אמר רב שילא האי גברא רודף הוא, שהרי אם יאמר להם מה שאמרתי, יהרגוני. וכל הרודף אחר חבירו להורגו דינו במיתה. שהרי התורה אמרה: אם בא להרגך השכם להרגו! כדכתיב בבא במחתרת, "אם במחתרת ימצא הגנב והכה ומת, אין לו דמים". לפי שבא על עסקי נפשות. ואם תמצאנו חותר, לא תוכל להמנע מלהציל את ממונך. והוא בא על דעת כן, שיקום עליך ויהרגך. ואמרה תורה "אין לו דמים", והשכם אתה והרגהו.

לפיכך, מחייה רב שילא לההוא גברא בקולפא [במקל], וקטליה קודם שימסרנו למלכות.

אמר רב שילא: הואיל ואתעביד לי ניסא בהאי קרא [שעל ידי שאמרתיו, העלוני לגדולה], דרשינא ליה!

והכי קא דריש להאי קרא: "לך ה' הגדולה"

- זו מעשה בראשית. שכן הוא אומר במעשה בראשית "עושה גדולות עד אין חקר".

"והגבורה" - זו יציאת מצרים. שנאמר בה "וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים"! דמדכתיב "גדולה" גבי "יד", הרי היא מורה על גבורה שנעשית ביד [מהרש"א] ^[4].

"והתפארת" - זו חמה ולבנה שעמדו לו ליהושע במלחמת חמשת מלכי האמורי, ונתאחרה שקיעת החמה. שנאמר "וידום השמש וירח עמד, עד יקם גוי את אויביו, הלא היא כתובה על ספר הישר, ויעמד השמש בחצי השמים, ולא אץ לבא כיום תמים".

"והנצח" - זו מפלתה של רומי. וכן הוא אומר, "מי זה בא מאדום חמוץ בגדים וגו' ואדרכם באפי וארמסם בחמתי. ויז נצחם על בגדי וכל מלבושי אגאלתי"! והיא נבואה על הנקמה שעתיד הקדוש ברוך הוא לעשות ברומי שהיא מזרע אדום. ו"יז נצחם", היינו שיותז דמם על בגדי הקדוש ברוך הוא כביכול, כשיהרגם. ודיבר הכתוב בלשון הנוהג בבני אדם, שבהרגם אנשים אחרים ניתז מדמם של ההרוגים על בגדיהם. ו"נצח", הוא כנגד "נצחם" דכתיב בהאי קרא.

"וההוד" - זו מלחמת נחלי ארנון, שקרבו אז ההרים זה לזה, ומחצו את האמורים שנתחבאו במערות שבצידי הנחל. שנאמר שם "על כן יאמר בספר מלחמות ה' את והב בסופה, ואת הנחלים ארנון".

"כי כל בשמים ובארץ" - זו מלחמת סיסרא. שנאמר בה "מן השמים נלחמו הכוכבים ממסלותם עם סיסרא". ו"כל בשמים ובארץ", הוא מדת ה"יסוד" [מהרש"א].

"לך ה' הממלכה" - זו מלחמת עמלק. וכן הוא אומר בה, "כי יד על כס י-ה"! שעל ידי מלחמת ה' בעמלק, יתעלה כסא מלכותו.

"והמתנשא" - זו מלחמת גוג ומגוג. וכן הוא אומר בה, "הנני אליך גוג נשיא ראש משך ותובל"! ו"המתנשא" משמע שיתעלה על הנשיאים. והיינו מעל גוג שהוא "נשיא ראש משך ותובל".

"לכל לראש" - אמר רב חנן בר רבא אמר רבי יוחנן: כל המתמנה להיות ראש, הקדוש ברוך הוא גוזר על כך, ומעמידו. ואפילו ריש גרגיתא [הממונה על חופרי תעלות המים] מן שמיא מנו [ממנים] ליה.

במתניתא תנא משמיה דרבי עקיבא: "לך ה' הגדולה - זו קריעת ים סוף! ד"גדולה היינו חסד. ובמדת החסד ניצלו בים סוף [מהרש"א]. "והגבורה" - זו מכת בכורות! שגבורה היא מדת הדין, ובה נידונו במכת בכורות [שם].

"והתפארת" - זו מתן תורה! שהתורה היא לישראל לשם ולתפארת [שם]. "והנצח"

- זו ירושלים! לפי שהיא נצחונם של ישראל. כדכתיב "ירושלים הרים סביב לה" [שם]. "וההוד" - זו בית המקדש!

שלשה תלמידין הן בן עזאי ובן זומא ואחר. הני בן עזאי ובן זומא הן חשובין יושבין בראש התלמידין כדתנן במס' קדושין בפ' האיש מקדש (קידושין דף מט) על מנת שאני תלמיד אין אומרים כשמעון בן עזאי ושמעון בן זומא ובפירקא קמא דמס' הוריות (דף ב) אמרי' או תלמיד וראוי להוראה אלא (מי שחסידותו) [אולי צ"ל שבן עזאי היה חסידותו] יתירה על חכמתו והאי אחר הוא אלישע בן אבויה וגם הוא היה גדול בחכמה ומזורז ובקי בתלמידים מיהו כיון שאירע לו אותו המאורע המפור' בחגיגה בפ' אין דורשין בעריות (דף יד) וקצץ בנטיעות נקרא אלישע אחר מפני שחזר לאחוריו ובפרק האשה נקנית (קדושין ד' לט) ובפרק שילוח הקן (חולין דף קמב) אמרי אלמלא לא דרשיה אחר להאי קרא כרבי יעקב בר ברתיה לא חטא ואחר מאי חזא איכא דאמרי כי האי גוונא חזא ואיכא דאמרי לישניה דגברא רבה חזא דהוה [גריר] ליה דבר אחר אמר פה שהפיק מרגליות ילחך עפר נפק חטא ולפיכך מי שרואהו בחלומו ידאג מן הפורענו':
גדגדניו' (הזכיכוס) בפרק בכל מערבין (עירובין ד' כח) (ואינון) [משמע דאינון] הינדקוקי ובטיית אלא הנדקוקה כי השמועה שנאמרה משמו של רב מערבין בגודגדניות כדאקשינן עליה מבריי' מסקינן בה איבעי תימא כי קאמר רב בהינדקוקי ובפרקין בגמרא דבני מערבא גרסי בר שילת בשם רב פעפועין וגודגדניות וחלוגלוגות מערבי בהון בעון קומוי אילין אינון אמר לון קקולי והנדקוקי ופרפחיני:

הרוא' את המרקולי'. היא ע"ז וכבר מפורש כי בתחלה מציבין ג' אבנים ב' מהן סדורין על גבי קרקע אחת בצד חברתה והשלישית על גביהן כדתניא (ע"ז דף נ) אלו הן אבני מרקוליס אחת מיכן ואחת מיכן ואחת על גביהן ואמר רבא כי תניא ההיא בעיקר מרקוליס כל שהוא מוצב בזה המעשה נקרא מרקוליס והיו עובדין אותו והיה עבודתו שמשליך אבן כלפי אותן האבנים המוצבין (כדתניא) [כדתנן] בסנהדרין בפ' ד' מיתות (סנהדרין דף ס) הזורק אבן למרקוליס זו היא עבודתו כלומר ישראל שעשה כן בשוגג חייב חטאת במזיד בלא התראה ענוש כרת ואם התרו בו נסקל ואמרי' בגמ' (שם דף סד) ואע"ג דקא מיכוין למירגמה ובמס' ע"ז בפ' ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נ) איתא להא ברייתא שהזכרנוה ובב"מ בפ' אלו מציאות שלו (דף כה) כאבני בית קוליס חייב להכריז ואלו הן אבני בית קוליס אחת מיכן ואחת מיכן ואחת באמצע:

התורה אמרה הבא להורגך השכם להורגו היינו דאמר רחמנא (שמות כ״ב:א׳) אם במחתרת ימצא הגנב והכה וגו' והתם בסנהדרין בפרק בן סורר ומורה (סנהדרין דף עב) תנינן הבא במחתרת נידון משום סופו ואמרינן בגמ' אמר רבא מ"ט דמחתרת חזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו והאי מימר אמר אי אזילנא וקאי לאפאי מריה דבייתא ולא שביק לי קטילנא ליה ואמרה תורה בא להרגך השכם להרגו:

אורח טוב מהו אומר. ואע"ג דאמר בפ' שני דערכין מברך רעהו וכו' קללה תחשב לו בהאי מאן דעייל לאושפיזא וקא מוריך ביקריה. התם במאן דמשבח בפרהסיא אבל הכא בצנעא:

הרואה אוכלוסא. דהיינו ששים רבוא מברך בא"י אמ"ה חכם הרזים. ואמרינן לקמן דה"ה אמאן דחכים טובא. אבל הרב אלפסי ז"ל לא הביאה לאותה מימרא מפני שאין חכם מופלג כ"כ מצוי בזמן הזה:

הרואה אכלוסי ישראל מברך ברוך חכם הרזים ופירשו למטה שאין אכלוסא פחותה מס' רבוא ואם היתה אכלוסא נכבדה חשובים בעיני הכל כששים רבוא או אפילו ב' תלמידי חכמים שלמים יש מי שאומר שמברך עליהם חכם הרזים, וממה שאמרו למטה חשיבותו עלאי כס' רבוא, והוא שהכונה אצלם בחכם הרזים שכל הסודות והחכמות מדעות בין כלם ומצד שיש דברים נמנעים מהשגת השכל האנושי אמר ברוך חכם הרזים, ומפרשים שבהמצא חכם שלם בכל החכמות ובכל הסודות שיהא ראוי לברך עליו כן ובלבד שיהא אותו המברך מכיר בשלמות אותו החכם, ומ"מ נראה שאין הלכה כן שהרי דרך כלל אמרו הרואה חכמי ישראל אומר ברוך שחלק מחכמתו ליראיו ואפילו יונתן בן עוזיאל במשמע, ואף בבריתא פרשו טעם לברכת חכם הרזים לפי שאין פרצופותיהן דומות זו לזו ולא דעתם שוה זה לזה:

ראה אכלוסי אומות העולם ר"ל כתות של עובדי האלילים אומר בושה אמכם חפרה יולדתכם אחרית גוים מדבר ציה וערבה:

אורח טוב ראוי לו לשבח אכסניא שלו ולספר בכבוד שעשה לו אף בית ממה שלא כבדוהו, ומ"מ דוקא בצנעה ובמקום שאין מצד דבורו גרמא להרבות לו באכסניא ולגרום לו הוצאה, ואם עשה כן עליו הכתוב אומר מברך רעהו בקול גדול וכו' כמו שביארנו בקצת מקומות:

כל שמוסר ממון חברו למלכות יש צדדים שמותר להרגו אחר התראה וכבר ביארנוה בבתרא דקמא, אבל כל שמוסרו לענין נפשות אין צורך להתראה למי שרוצה הוא למסרו, כלל אמרו הבא להרגך השכם להרגו, ומ"מ יש למדים מסוגיא זו שאינו רשאי להרגו על מה שעבר אלא על מה שהוא רואה שהולך עכשיו למסרו, שהרי ר' שילא הלקה אחד על שבא על הכותית והלשינו לקיסר לומר איכא חד יהודאי דדאין בלא רשותא וניצל ממנו ולא השתדל בהריגתו, וכשראה פעם אחת שהיה הולך למסרו אמר הבא להרגך וכו' וקטליה ומ"מ בענינים אלו אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות:

הרואה חכמי ישראל אומר ברוך שחלק מחכמתו ליראיו, חכמי אומות העולם אומר ברוך שחלק מחכמתו לבשר ודם, וכן הרואה מלכי ישראל אומר ברוך שחלק מכבודו ליראיו מלכי אומות העולם אומר ברוך שחלק מכבודו לבשר ודם:

אורח טוב מהו אומר כל מה שטרח וכו'. [תימא] הא אמרי' בפ"ק דערכין [דף ט"ז ע"א] מברך רעהו בקול גדול וכו' זהו המשבח אושפיזכן שלו ואמרי' נמי בפ' אלו מציאות [דף כ"ג ע"ב] בתלת מילי משנו רבנן בפוריא ובאושפיזא ובמסכת שלא יאמר בעל הבית טרח הרבה בשבילו דילמא שמעי אינשי ואנסי ליה, וי"ל דהתם מיירי ברבים והכא בצינעא יכול לומר כן:

נתברכו שכניה שנאמר ושמתי שומרון וגו'. וקללה היא לגבי ישראל יושבי שומרון ועוד יישוב ארץ ישראל עדיף משדות וכרמים כדאמרי בעלמא וק"ל:

חכם הרזים כו'. למאי דמסיק דאין אוכלוסא פחות מס' רבוא יש בהן ג"כ ששים רבוא דעות מחולקין והוא כלל כל הדעות שע"כ נתנה התורה לס' רבוא במדבר להיות התורה כלולה מכל דעה וחכמה ואין להוסיף עליה ומה שאחז"ל כל מה שמחדש כל חכם בדורו מסיני הוא לפי שזה הדבר כבר היה בדעת אחת מאותן ששים רבוא שהיו בסיני כי אי איפשר שיהיה עוד דעת אחרת על ששים רבוא וק"ל:

ואין פרצופיהן דומין כו' דכשם שהן מחולקין בדעות עד ששים רבוא שהיא צורה הפנימית כך הן מחולקין בצורה החיצונה ויש לברך על שרואה כ"כ צורות ופרצופין משונין זה מזה עד ששים רבוא שהוא קצה האחרון שאין עוד צורה אחרת מכאן ואילך וק"ל:

בן זומא ראה כו' דודאי שאר בני אדם שעוסקין במלאכה לא היו מברכין רק ברוך חכם הרזים על רבוי הדעות ושינוי פרצופין כ"כ כדקתני ברישא אלא בן זומא שהיה ת"ח ולא היה עוסק כלל במלאכה הוסיף בברכה זו על שברא רבים כ"כ לשמשני להיות כל מיני המלאכות נעשים על ידם כפי ריבוי הדעות וכדמסיק אדם הראשון יחידי היה וכמה יגיעות יגע עד שמצא פת כו' ואני מוצא כל אלו מתוקנים כו' בלי שום יגיעה והיינו על ידי אוכלוסין זו והוסיף בזה כל אומות כו' דודאי המדינות צריכות זו לזו דמה שחסר בזו יוכל למצוא באחרת והסוחרים מביאים ממקום המצוי למקום החסר וז"ש גם מה שאני חסר במקומי הם שוקדות ובאות לפתח ביתי כו' להיות לי מצוי לקנות ואמר הוא היה אומר אורח טוב כו' ועוד הוסיף בזה מחסד אלהים באורח בדרך שהוא חסר מדברים הצריכים לו ובעל הבית טורח בשבילו ואורח טוב אינו כפוי בטובה זו ואומר שכל הטרחות בשבילו שהוא חסר מזה בדרך ומייתי ליה מקרא זכור כי תשגיא פעלו וגו'. ר"ל שיזכור האורח וישגיא ויגדיל פעלו של בעה"ב שהכל עשה בשבילו ועליו שררו אנשי ב"ב שעשו והכינו כ"כ. עי"ל כפשטיה כי תשגיא פעלו וגו' ר"ל שתזכור חסד אלהים שהגדיל חסדו ופעלו עמך אשר הזמין לך אשר שוררו עליך אנשים להכין לך כל צורכך אבל אורח רע הוא כפוי טובה בכל זה דלאו בשבילו טרח בעה"ב:

והאיש בימי שאול זקן בא וגו'. משום דהאי קרא כולו יתירא הוא ואין לו מקום ומשמעות כאן וע"כ דרשו והאיש ע"ש איש מלחמה בנערותו וזקן זה קנה חכמה בזקנתו ומסיים אהנך תרתי מילי שבא באנשים דהיינו בין למלחמה ובין למדרש נכנס ויוצא באוכלסא ולפי שלא פירש בכמה אנשים מסתמא כאנשים דדור המדבר קאמר לפי חילוק הדעות המשתנים באנשים שהן ששים רבוא וק"ל:

ברוך שחלק מחכמתו כו'. לגבי חכמי ישראל אמר שחלק מחכמתו לפי שהם חבל נחלתו וחלקו כאלו הוא חולק עמהם חכמתו שהיא חכמת התורה וקראם ליראיו ע"פ מ"ש כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת כו' אבל לגבי חכמי העובדי כוכבים אינו חולק להם מחכמת התורה אלא נותן להם חכמה דעלמא וכן לענין כבוד לגבי מלכי ישראל אמר חילק מכבודו שהוא כבוד האמתי דאין כבוד אלא תורה והיינו שחלק ליראיו משא"כ למלכי עובדי כוכבים [דעלמא] שהוא נותן להם כבוד [דעלמא] וק"ל:

שאם יזכה יבחין בין מלכי וכו' דמשום הברכה אין אדם צריך לכך דהא אינו חייב לברך כ"א ברואה ואם אינו רואה אינו חייב להשתדל כדי לברך:

חזי דידענא טפי מינך כו'. ר"ל כדמסיק דאתה לא ידעת אלא בחוש הראיה אבל אני אדע בחוש השמיעה שהיא יותר שכלית מחוש הראיה:

כעין מלכותא דרקיע. דכתיב ורוח גדולה וגו' משריית מלאכי רוחא רעש משריית מלאכי זיעה ואש משריית מלאכי אישא:

פתח רב ששת וקמברך כו'. דקי"ל סומא חייב בכל המצות וכל הברכות ואפילו לר' יודא דאמר סומא [פטור מכל המצות] (אינו מברך יוצר המאורות) כתבו התוס' בפ' החובל (בבא קמא פז.) דמדרבנן חייב ע"ש וק"ל:

כחלינהו לעיניה כו'. פירש"י נקרו לעיניה עכ"ל ובכולי תלמודא משמע דכחול לעין לשון יפוי ורפואה לעין הוא ואפשר דלישנא מעליא נקט שאמר ליה לרפאותו בכחול וכונתם לנקרו ודו"ק:

נתן עיניו בו ונעשה כו'. צ"ל דנס נעשה לו לרב ששת ונתפקח כדי לתת בו עיניו לעונשו בכך ועי"ל דבכ"מ שאמרו ונתן בו עיניו לאו ממש קאמר אלא דקללו בכך שיעשה גל של עצמות וענינו י"ל שנעשה עצמות כאלו כבר מת ונרקב הבשר שכבר היה ראוי למות וע"ד רשעים בחייהם קרוים מתים וק"ל:

א"ל אית לך סהדי כו'. לאו דוקא אית לך סהדי דהיינו שני עדים אלא עד אחד נמי הוי סגי להו דהא אעדות אליהו לחוד קאמרי א"ה בר קטלא הוא וה"נ אמרינן פ' הגוזל בתרא (קיד) דהם דנין ע"פ עד אחד ומפקי ממונא ועי"ל דבד"נ נמי בדיניהם שני סהדי מצרכו אלא שצרפו עדות דר' שילא עם אליהו וק"ל:

א"ל אי הכי בר קטלא כו'. יש לפרש דאמרי א"ה דבעל חמרתא בר קטלא הוא ולא בר מלקות ולמה לא קטלת אותו אע"ג דעיקר מלתא דמסרו על שדן דינא בלא הורמנא דמלכא מכל מקום כיון דדנת עליו נגדא אמאי לא דנת עליו קטלה כדינו א"נ היה לך ליטול הורמנא ולהמית אותו וע"ז השיב מיומא דגלינן מארעא לית לן רשות למקטל אפי' בהורמנא דמלכא דאין אנו דנין ד"נ והמלקות שהייתי דן עליו כיון שאין זה דינו האמתי לא מקרי דן דינא בלא הורמנא אלא תוכחה בעלמא ודו"ק:

פתח ר"ש ואמר לך ה' הגדולה וגו'. יש לפרש משמעו בהאי קרא לך ה' הגדולה והגבורה וגו' כי כל בשמים בארץ וגו'. ר"ל אלו מדות הם שלך בשמים במלכות דרקיע ובארץ במלכות דארעא ולך הממלכה בשתיהן כי כעין מלכותא דשמיא הוי מלכותא דארעא ולפי שהיה ירא שמא ע"י דבריו ועדותו של אליהו ידונו אותו למיתה כדין בעל חמרתא והוא לא חייב מיתה ע"כ סיים בדבריו ויהיב לכון שולטנא ורחמי דינא דבכלל המדות שזכר כי הגדולה והגבורה הוא שולטנא והתפארת היא הרחמים בדין וכעין זה במלכותא דארעא שתרחמו עליו בדיניה ולא תדונו עליו דין קטלא ודו"ק:

עביד רחמנא ניסא לשקרי כו'. הא דיהבו ליה קולפא לדון דינא מקרי ניסא לקמן כדקאמר הואיל ואתעביד לי ניסא בהאי קרא כו' אבל הכא ע"כ לא נתכוין לכך כמ"ש לעיל דלאו שקר קאמר ועוד מה השיב לו רשע ולאו חמרי מקרי כו' אלא היינו ניסא דאתא אליהו ואסהיד ביה דבעל חמרתא דהוא שקר וקאמר ליה שפיר רשע לאו חמרא אקרו כו' ודו"ק:

זו מעשה בראשית כו'. לפי הדרשה אינן כסדרן שהקדים מפלתן של ארם למלחמת נחלי ארנון וסיסרא וכן בדרש דר"ע לקמן הקדים קריעת ים סוף למכת בכורות משום דהכתוב סדרן כמדתן שהם ז' ספירות האחרונות כסדרן כמ"ש בזה חכמי הקבלה ור"ש בא לדרוש אצילתן של שבע הספירות שבכל אחד מהן פעל לפי מדתו ואמר הגדולה היא מדת חסד שבמדה זו נתהוה מעשה בראשית כמ"ש עולם חסד יבנה ומייתי ליה דהיא הגדולה כמ"ש עושה גדולות וגו'. ובמדת הגבורה פעל יציאת מצרים ע"י המכות שהביא על המצרים שנאמר את היד הגדולה וגו' גם כי מדת גדולה מורה על מדת חסד כדלעיל מדכתיב הכא גבי יד מורה ממש על הגבורה שעושה ביד ובמדת היד ובמדת תפארת פעל שעמדה חמה ולבנה כו' שהיה לו ליהושע לשם ולתפארת בכל העולם. והנצח זו מפלתה של אדום שנאמר ויז נצחם וגו' דבמדתו יתברך שנקראת ינצח ונצח את ממשלת אדום דהיינו שיז מהם נצחם וגבורתם שהיה להם בעוה"ז. ובמדת הוד נסים של נחלי ארנון שנאמר על כן יאמר וגו' את והב וגו' מפורש בר"פ כי כל בשמים ובארץ שהיא מדת יסוד כדעת המקובלים היתה מלחמת סיסרא שנאמר מן השמים וגו' ובמדת מלכות דהיינו לך ה' הממלכה היתה מלחמת עמלק וגו' שנאמר על כס יה וגו' הכסא מורה על המלכות ולא יהיה שלם עד שיכרית זרעו של עמלק לעתיד ואמר והמתנשא וגו'. לעתיד ית' ב"ה יתנשא בכל מדותיו הללו במלחמת גוג ומגוג כמ"ש שם והתגדלתי והתקדשתי ונועדתי לעיני וגו' וק"ל:

לכל לראש כו' אפילו ריש גרגותא מן כו'. מפורש פרק הספינה (בבא בתרא צא.) ע"ש:

לך ה' הגדולה זו קריעת כו'. שבמדת חסד עברו ישראל ונצלו בקריעת ים סוף כדאיתא במדרש והגבורה זו מכת בכורות דהיינו במדת הדין נדונו במכת בכורות והת"ת זו מתן תורה שהיא לישראל לשם ולתפארת כמ"ש כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים וגו' והנצח זו ירושלים שהיא נצחונן של ישראל כמ"ש ירושלים הרים סביב לה וגו'. וההוד זו בהמ"ק שהיה הדרן והודן של ישראל:

גמרא לנהרא כגני לייא כצ"ל ונ"ב וכן מוכח בערוך:

גמרא מלכי ישראל כו' ליראיו. אף דרובם היו מלכי רשעה וי"ל שמלכו בזכות אבותם כדאשכחן כ"פ כתוב גבי מלכי יהודה כי למען דוד נתן לו ניר וכן י"ל גבי מלכי ישראל. וכדאמרי' לעיל ז' רשע וטוב לו רשע בן צדיק. וזה לא איפריך ע"ש:

רש"י ד"ה קאת וקפוד. זה כתוב בישעיה (ל"ד) על אדום ועי' הגי' ברש"י שבע"י ואולי היה לפניו הגי' אדום במקום בבל. וכ"נ להגיה לקמן בסוה"ע והנצח זו ירידתה של אדום:

גמ' פתח ר"ש וקא מברך ליה. נ"ב כמו עליה. אמר ברכה לשי"ת על אודותיו. היינו ברוך שנתן מכבודו. ושמא ברכו ג״כ לומר יחי המלך וכדומה. כמ״ש ויברך יעקב את פרעה אבל גם מתשובת המין מוכח דאברכת שנתן קא"ל למאן דלא חזית מברכת ר"ל איך תברך ותתן שבח להי״ת על מה שאינך רואה דלא שייכא ברכת הודאה של ראיה אלא על הראיה. משו"ה שפיר מתמה. אלא אי אברכת חיים ושלום נתכוין. מה תימה בזה שסומא יתן שלום וברכה לאדם העומד כנגדו. או אפי' ממקום רחוק אין יר:

שם נתן עיניו. נ״ב עיני מחשבתו:

שם בבל. נ"ב אדום (בדפו"י):

נִתְקַלְּלָה בָּבֶל, נִתְקַלְּלוּ שְׁכֵנֶיהָ... דִּכְתִיב: "וְשַׂמְתִּיהָ לְמוֹרַשׁ קִפֹּד וְאַגְמֵי מָיִם". נראה לי בס"ד זה היה קללה לשכנים, כי אגמי מים יתהווה מהם יתושין הרבה וגם עיפוש אויר ורטיבות דקשים לאדם, כי יוולד מהם חולאים לסביבות, וקללת שימרון ברכה לשכיניה לאו משום מטעי כרם בלבד, אלא גם מן עי השדה, כי העשבים הגדלים שם טובים למרעה הבהמות שיהיו שמנים, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל שהיו מביאים כבשים מחברון מפני שהיא טרשים.

לְפִי שֶׁאֵין דַּעְתָּם דּוֹמוֹת זֶה לְזֶה וְאֵין פַּרְצוּפֵיהֶם דּוֹמוֹת זֶה לְזֶה. נראה לי בס"ד הא דנקיט תרתי דעתן ופרצופיהם, מפני שבאלו השתיים נבדל האדם מבעלי חיים, הא' בדעת והשכל והב' מצד הפרצוף, שבני אדם אין פרצופיהם שוים מה שאין כן בעלי חיים פרצופיהן דומין זה לזה כל מן במינו. אי נמי נראה לי בס"ד נקיט הנך תרתי מפני שבהם תלוי הנהגת האדם בעולם ועל ידם מתקיים העולם, והיינו בני אדם שדעתם שוה לא היו יכולים לעשות מיני עסק של מקח וממכר, והיו כולם אוהבים עסק אחד ומלאכה ומאכל אחד, ואי אפשר להתנהג העולם בכך, וכך בלתי שינוי הפרצופים אין העולם מתקיים, שאם דומין זה לזה היה ראובן בא על אשת שמעון וכל להפך, וראובן לוקח נחלת שמעון וכן להפך, וכן על זה הדרך מאחר דאין ניכרים ואין מובדלים זה מזה, לכך נקיט הני תרתי באכלוסא שהם רבוי עם, כי על ידי שתיים אלה מתקיים רבוי עם בזה בעולם והא דמברך חָכָם הָרָזִים היינו דמ"ם של מנצפ"ך חשבונה ת"ר, [חשבון אותיות מנצפ"ך הנזכר בספה"ק ידוע בכל ספרי הקבלה כי אותיות מנצפ"ך מניינם כך:כ' פשוטה הוא ת"ק 500 מ' מרובעת הוא ת"ר 600 נ' פשוטה הוא ת"ש 700 פ' פשוטה הוא ת"ת 800 צ' פשוטה הוא תת"ק 900] ואכלוסא היא ת"ר אלף, וזהו רָזִי מ', או ה' רָזִים כי חמשה חלקים של נרנח"י [נפש רוח נשמה חיה יחידה] לא זכו בהם אלא רק ישראל והם חמשה רזים, ומה שאמרו בָרוּךְ שברא כל אלו לשמשני, אין דברים אלו של יוהרא חס וחלילה, אלא כדי לעורר מוסר בלבבו לומר ברא כל אלו לשמשני, כדי שאהיה עוסק בתורה יומם וליה ולא אצטרך לעסוק בעסק הגשמי אני בעצמי, ועל כן כמה אני מחוייב עתה להזהר מן ביטול תורה ומן התרשלות, ולכן סיים כמה יגיעות יגע אדם הראשון וכו', ואני עשה עמי הקב"ה חסד גדול יותר מאדם הראשון, שאני מוצא הכל מוכן לפני, ולכך ודאי אני מחוייב הרבה להזדרז בתורה, ואומרו חרש וזרע וקצר מנה כאן י"א מלאכות עד שיהיה פת ראוי לאכילה כמנין ו"ה [11] שבשם הוי"ה שהם סוד, ובמלאכות יהיה הבירור השייך לתפארת ומלכות שהם זו"ן, גם מנה י"א כמנין ו"ה שהוא לשון 'שמחה', כמו שאמרו רבותינו ז"ל בין ו"י לז"ה ניצול ר' יוחנן בן זכאי רמז בזה אף על פי שאדם יגע במלאכות אלו צריך לעשותם בשמחה, ולזה אמר (קהלת ט' ז') לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ, ונקיט שני מיני יגיעות א' על הלחם וא' על הלבוש, כמו שאמר יעקב אבינו ע"ה (בראשית כח, כ) וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ.

כַּמָּה יַיִן הֵבִיא לְפָנַי. קשא אמאי נקיט לפני בכל חדא וחדא, ועוד כיון דאמר כמה טרח לא צריך למימר לפני כלל, ועוד קשא באורח רע, ממא נפשך אם באמת לא הביא בעל הבית למה יאשם האורח, כל כך לקראו רע והלא אמת מדבר, ואם בעל הבית הביא איך ישקר האורח לומר שלא הביא, לא ימצא בעולם כפוי טובה כזה? ונראה לי בס"ד על פי מעשה שהיה באחד עשיר וקמצן אחד והיה שלחנו גדול ורחב הרבה, ועל עצמו ועל אשתו ובניו לא היה צר עין והיה ממלא שולחנו מפת וכמה קערות של מיני תבשילין של בשר, אך כשהיה מזדמן אצלו אורח באיזה הכרח היה יושב הוא והאורח בצד אחד של השולחן, ואשתו ובניו מצד השני שכנגדו והיה מניח כל מיני תבשילין של בשר בצד שכנגדו לפני אשתו ובניו, אך לפניו ולפני האורח היה מניח קערות תבשילין של ירקות ופול בלא בשר, וכן פת לא יניח אלא שני פרוסות לפני האורח ולפניו, אבל בצד שכנגדן לפני אשתו ובניו מניח פת הרבה בשופע, וכונתו בזה כדי שהאורח לא יאכל אלא פרוסה קטנה של פת ותבשיל של ירקות ופול בלבד, כי מחמת שהשלחן רחב הרבה אי אפשר לאורח להושיט ידו מצידו לצד הב' של האשה ובנים ליקח משם חתיכת בשר או פת, כי צריך אז לעמוד מלא קומתו ולהשתטח על השלחן עד שתגיע ידו לשם, וכזאת יבוש האורח לעשות. והנה פעם אחת נזדמן אצלו אורח פיקח, מה עשה אותו אורח אחר שאכל פרוסת הפת הקטנה שיש לפניו התחיל לספר לבעל הבית מעשה פלאות אשר השומע לא יאמין שכך נעשה בעולם, ויאמר לו הבעל הבית איני מאמין לדברים אלה כי זה הוא דבר פלא, ועשה האורח עצמו כאלו הוא מתכעס על אשר לא האמין לדבריו, ורצה לתת אמן לדבריו בשבועה, ויעמוד על רגליו ויחטוף ככר שלם מלפני האשה והבנים שהם בצד השני וישבע בפת ההוא שבידו שהדברים שסיפר הם אמת, שכן דרכן של בני אדם להשבע בלחם ודגן וכיוצא ממחיית הבריות, וכיון שלקח הככר בידו להשבע בו הניחו לפניו ולא החזירו למקומו ואז אכל ממנו, אחר כך סיפר מעשה אחרת וגלגל בה דברים שהוצרך לעשות באותם הדברים איזה דמיון לקערה גדולה, ועל ידי כן קם ועמד ולקח קערה גדולה של הבשר מלפני האשה והבנים, ואחז אותה בידו כדי לדמות בה איזה דבר אשר מזכיר באותה המעשה, וכיון שאחזה בידו ודבר בה איזה דברים של אותה מעשה אז הניחה לפניו, וממילא אכל בשר ממנה כי בושה להם להסירה מלפניו ולהחזירה למקומה עד כאן. נמצא לפי זה המעשה הנזכר יש בעל הבית שמביא על שולחנו בשר ודגים ויין ולחם הרבה אך אינו מניחם לפני האורח, אלא מניחם רחוק ממנו לבני אשתו ובניו, באופן שאין האורח יכול להושיט ידו כדרך כל הארץ לאכול מכל זה כלום, ועל זה האורח הטוב שבא לספר בשבח בעל הבית לא הספיק לו לאמר הביא יין ובשר וגלסקאות בסתם, כי השומע אפשר שיאמר שזה הבעל הבית עשה כמעשה אותו בעל הבית שספרנו במעשה הנזכר, לכך הוצרך לפרש ולומר הביא לפני בכל חדא וחדא, אבל אורח רע אם יאמר לא הביא כלום הרי זה משקר להדיא, אלא אומר מה הביא לו לעצמי על השלחן, הן אמת שהביא על השלחן הכל הוא לאשתו ובניו, כדי שהשומע יבין שעשה בעל הבית כמו אותו בעל הבית של המעשה ההיא, שהביא הרבה על השלחן, אך החשוב והרבוי הניחו לפני אשתו ובניו, שאין יד האורח מגעת אליו.

עַל אוֹרֵחַ טוֹב מַהוּ אוֹמֵר זְכֹר כִּי תַשְׂגִּיא פָעֳלוֹ אֲשֶׁר שֹׁרְרוּ אֲנָשִׁים. פירש תַשְׂגִּיא פעול של הקב"ה שתגדיל ותרומם פעולו הטוב אשר עשה עמך, על כן שוררו אנשים כי גם האנשים כל אדם עם חבירו מנהגם לשורר ולפאר כל אחד את פועל חבירו, וכל שכן מה שבינך לבין המקום שלא תהיה כפוי טובה, אלא תודה בטבותו של מקום ותגדיל ותרומם אותה

יָצָא בְּאֻכְלוּסָא וְנִכְנָס בְּאֻכְלוּסָא. נראה לי בס"ד הכונה יצא למלחמה ראש ושר לששים רבוא, והצליח שלא נפקד מהם איש, אלא גם בחזרתו מן המלחמה נכנס באוכלוסא הם אותם שיצא עמהם, ועוד לו מעלה שדרש בדברי תורה באוכלוסא שהם רבוי עם הרבה, שיש בהם חכמים בודאי ולא נמצא מי שיבא לטעון איזה פיקפוק בדברי תורה שדרש בהם, ונראה לי נרמז זה בתיבת אנשים, כי אות מ"ם דמנצפ"ך מספרה ת"ר, ואם כן קרי בה אנשי מ"ם רצונו לומר אנשי ת"ר, כי האוכלוסא היא ת"ר אלף.

אָמַר לֵיהּ תָּא חַזִי דְיָדַענָא טְפֵי מִינָךְ. פירוש אתה אינך רואה אלא בעין החושית, אבל עין השכלית שלך סמויה, אבל אני רואה בעין השכלית שהיא פתוחה אצלי, ובודאי ראייה בעין השכלית עדיפה כי לא יבא בה האדם לידי טעות, מה שאין כן החושית לבדה אפשר שיטעה, שיעבור אדם חשוב ומהודר הרבה ויחשוב שהוא המלך, ולזה אמר לו תא חזי בעין השכלית שאני רואה בה, ותמצא דאנא הרואה בעין השכלית עדיפנא.

אִיכָּא דְאָמְרִי חֲבְרוּהֵי כַּחְלִינְהוּ לְעֵינֶיהָ. נראה לי בס"ד הטעם שנעשה לו סימוי העין על ידי חביריו ולא נסמית עיניו מאליה על ידי חולי, כדי שלא יתלה הדבר במקרה ובאיזה סיבה טבעית, אך אם אוהביו נקרו עיניו זה חידוש שיצא מהקש הטבעי, והכל יאמינו שדבר זה נעשה לו בהשגחה מן השמים בשביל אונאת דברים שעשה לר' ששת מצד מראה עינים, ואיכא דאמרי רב ששת נתן עיניו בו רצונו לומר עין השכלית, שעשה כונה בשם כה"ת שבו הרג משה רבינו ע"ה אות המצרי, וכן כל הצדיקים מענישים את הרשעים בכונתם בשם זה. ונראה לי בס"ד ששם זה רמוז בשתי עינים, כי שם זה במילואו כזה כ"ף ה"א ת"ו עולה תקי"ב [512], וב' פעמים עין במילואם עי"ן יו"ד נו"ן עולים תקי"ב [512], ולזה אמר נתן עיניו בו 'עיניו' דייקא הם שני עי"ן. ואומרם עשאו גל של עצמות הנה מצינו לרבותינו ז"ל דנקטי הכי בכל מעשים אשר יעשו הצדיקים בעונשם לרשעים, וצריך להבין מה זה ועל מה? ונראה לי בס"ד בעת שמעניש הצדיק לרשע להמיתו על ידי עונת השם אם יהיה זה פגר מת, יש חששה על המעניש מצד הממשלה פן יעלילו עליו עלילה לומר שהרגו בידם, לכך מאת ה' נעשה נס שאותו הנענש תיכף היה גל של עצמות שהבשר כלה נאבד ואינינו ולא נשאר עליו צורת פנים להכירו, ולא יש כי אם גל עצמות מורקבין כמו מת שעברו עליו כמ השנים ואז אין מקום תפיסה לעלילה. ברם הקושיא בזה ידועה איך הא"ד פליגי במציאות, והתירוץ על זה פשוט דהא והא הואי, דתחלה נסתמא על ידי חבריו ואחר כך נתן עיניו בו ועשאו גל של עצמות, אך עדיין צריך להבין למה לקה בתרתי, ונראה לי בס"ד על פי מה שאמרו בבתרא דף ג' בהורדוס שהרג את החכמים והשאיר את בבא בן בוטא וניקר את עיניו, ועם כל זה נזהר בבא בן בוטא בכבוד מלכות ולא רצה לקללו, עיין שם, וידוע מה שכתב רבינו האר"י ז"ל כי רב ששת היה גלגול בבא בן בוטא כי ששת בא"ת ב"ש בבא, ולכן היה סגי נהור כמו בבא בן בוטא, ועל פי זה אמרתי טעם נכון למה רב ששת עתה היה משתדל הרבה לכבוד המלכות לראות בכבודן ולברך, כי במצוה זו היה נזהר מאד באותו גלגול, שהיה נזהר בכבוד מלכות שלא רצה לקלל את הורדוס המלך אף על פי שסימא את עיניו, לכך עתה גם שהוא סומא השתדל לצאת לכבוד המלך, והנה איתא בכתבי רבינו האר"י ז"ל דכל נפש אשר תבא בגלגול בגוף שני אי אפשר שתבא לבדה, אלא מוכרח שתבא עימה עוד נפש חדשה קטנה או גדולה, עיין שם, ואם כן ודאי ר' ששת היה לו ב' בחינות נפש, אחת של בבא בן בוטא ואחת חדשה שבאה לו עם נפש בבא בן בוטא, ולפי זה אותו מן פגע בכבוד שניהם, לכך בשביל מה שחטא נגד כבוד בבא בן בוטא חבירו סימו את עיניו, ובשביל שחטא נגד כבוד נפש חדשה של ר' ששת עצמו נתן בו עיניו ר' ששת וכו'.

אִי הָכִי בַּר קְטָלָא. אף על גב דהם הקפידו אפילו על נגידה, ואיך אומרים לו דהיה לך להרגו, נראה שהם בדבר זה באו להכחיש עדותו שהעיד שבעל חמרתא, דלפי דבריך אין זה גמר דין שלו, והשיב שאין לנו רשות ובזה הציל עצמו גם מהקפדה שהקפידו על נגידא לומר עשיית המשפט היא מסורה בידכם ואין לנו רשות לעשות דין כמשפטו, אך זה שחייב הרג אם עשיתי לו נגידא אין זה נחשב דין ואין בזה קפידא, אבל אם היה מן הדין חייב נגידא לא הייתי עשה לו נגידא שהוא עשיית משפט, ואין לנו רשות לעשות דין כמשפטו שזה מסור בידכם. ובזה ניחא לתרץ דקדוק אחר, והוא מה שסיים ואמר אתון מה דביעיתון עבידו ביה, דקשה מה לו בדברים אלו, היועץ למלך נתנוך, ודי לו במה שהשיב לית לן רשותא למקטל, ובזה שכתבתי ניחא שהוסיף דברים אלו כדי להציל עצמו, שלא יאמרו לו מאחר שנתכוונת לדון דינא בלא הרמנא דמלכא, מאי הפרש איכא בין קטע רישע לקטע צציתא, דהרי על כל פנים עבדת נגידא בלא הרמנא דמלכא, ולכך אמר לו אתון מאי דביעיתון עבידו ביה, כלומר אף על פי שעשיתי לו דינא אין זה משפטו, אלא עדיין דין שלו מונח עד שתעשו אותו אתם, כי זו הנגידא אינה חשובה כלום, מאחר שדינו הריגה הרי זה נחשב כערך סטירה אחת, ואם כן אני לא נתכוונתי לדון דין בזה, אלא מעקרא חשבתי שאתם תגמרו ותעשו בו משפט כתוב לעשות לו אופן המיתה כאשר תשערו בדעתכם, אם בחרב אם בחנק או בדבר אחר, כי דבר זה הוא מסור לכם שיש לכם הורמנא דמלכא. ובזה ניחא לתרץ דקדוק אחר איך קאמר עד דמעייני ביה בדינא, והלא הם כבר פסקו הדין ואמר לו בר קטלא הוא, ומה צריך עיון עוד, ובזה ניחא דמעייני באיזה אופן מיתה ימיתו אותו אם בחרב או בחנק או בדבר אחר, ובאופן אחר נראה לי בס"ד דקדוק זה על פי מה שכתב מהרש"א ז"ל דהם אמרו תחלה אית לך סהדי דבעו שני עדים, וכן שורת הדין מחייבת שאין האדם נהרג על פי אחד, ואיך נתרצו בעדות אליהו זכור לטוב לבדו, ותירץ דצירפו עמו את רב שילא גם כן, יעיין שם, ובזה ניחא מה שיישבו לעיין הוא לראות אם ר' שילא יועיל להצטרף ולהרגו או"ד ר' שיל אחשיב נוגע בדבר ואין דבריו כלום להרגו, מיהו לעיקר קושיית מהרש"א ז"ל הנזכר אנא עבדא תרצתי דאפשר דאליהו זכור לטוב העיד ב' פעמים כי הוא מלאך וברגע יוכל להתהפך בצורת אדם אחר ויעיד, והם חשבו שני עדים הם.

פֶּתַח רַב שִׁילָא וְאָמַר לְךָ ה' הַגְּדֻלָּה וְכוּ'. הא דנקיט האי קרא לעת עתה, נראה לי בס"ד שרצה לעורר זכות אברהם יצחק ויעקב ומשה ואהרן שנרמזו בפסוק זה, כי אברהם בחסד שהוא הגדול, ויצחק בגבורה, ויעקב בתפארת, ומשה בנצח, ואהרן בהוד כנודע, ולכן ר' שמעון בר יוחאי כשבא לעורר אותם פתח בהאי קרא כנזכר בתיקונים, קם ר' שילא פתח ואמר לְךָ ה' הַגְּדֻלָּה וכו', עלאין שמיעו אינון דמיכין דרברון ורעיא מהימנא וכו', ואומרו כִּי כֹל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, הוא על עת שיעשה הקב"ה נס בארץ על ידי מלאך שמורידו לארץ כדהכא, ששלח לו את אליהו זכור לטוב מן השמים.

יָתִיב אֲפִּתְחָא דְּרוֹמִי וְדָאִין דִינָא. נראה לי בס"ד דודאי לא שמו אותו לדון אלא רק אותו היום בלבד, שבתחלה נתנו לו רשות לדון דין אותו האיש, ואחר דיהבו ליה קולפא דדינא שהוא סימן של הרמנותא דמלכותא לכל מי שיש בידו זה הקולפא, כי אפשר שהיה בו איזה סימן וחותם מן המלכות, אז נתן לו שר בית המשפט שלהם רשות לדון כל אותו היום לכל דין שיבא לפניו בפתחא של רומי שהוא בית המשפט שלהם.

הוֹאִיל וְאִתעֲבִיד לִי נִיסָא בְּהַאי קְרָא. קשה והלא הנס נעשה לו בביאת אליהו זכור לטוב להעיד לו קודם שאמר זה הפסוק? ונ"ל בס"ד דאין הכי נמי בעדות אליהו זכור לטוב נעשה לו נס שניצול מאותה התביעה שטען עליו אותו האיש, אך אחר זה נפל בסכנה אחרת והוא אחר שנתנו לו רשות לדון את אותו האיש, ואמר לו אותו האיש וכי עביד קב"ה ניסא לשקרי והוא קראם חמורים, בזה נפל בסכנה שרצה אותו האיש למסור אותו שקראם 'חמורים', והוא ניצול מזה על ידי שקדם והרגו, ואם הם לא היו מוסרים דינו של אותו האיש בידו איך היה יכול להרגו, ובודאי היה הולך אותו האיש ומוסר עליו שקראם חמורים והיו הורגים את ר' ששת, נמצא ר' ששת ניצול מסכנה השנית על ידי שנתנו לו מכבר רשות לדון את זה האיש ולהרגו כטוב בעיניו, ומהיכן בא לו זה ההורמנא למסור דינו של אותו האיש בידו, הנה זה בא לו מכח שאמר הכתוב הזה, ושאלו אותו מה אתה אומר והשיב להם כך וכך, ואמרו כיון דחביבה ליה יקרא דמלכותא יהבו ליה קולפא לדין דינא, נמצא הצלתו מסכנה השנית שנפל בה היא היתה מאותו הפסוק, לכך אמר הואיל ואתעביד לי ניסא בהאי קרא, פירש נס שני בסכנה השנית ודו"ק.

הַגְּדֻלָּה זוֹ מַעֲשֶׂה בְּרֵאשִׁית. נראה לי בס"ד על פי מה שאמרו בזוהר הקדוש במעשה בראשית בינה הוות אומנא, וידוע כי הבינה היא סוד ה"א ראשונה שבשם הוי"ה, שהיא ה"א גדולה, וזהו הַגְּדֻלָּה ה"א גדולה, וְהַגְּבוּרָה זו יציאת מצרים, כי כל מכה היתה מחמש מכות מפני שהוכו על ידי ה"ג מנצפ"ך כנודע, וזהו הגבורה ה"א גבורה, כי מנצפ"ך הם חמשה גבורות, וְהַתִּפְאֶרֶת זו חמה ולבנה שעמדו ליהושע, שבזה נעשה התפארת לישראל בכל העולם כולו בנס זה, וְהַנֵּצַח זו מפלת אדום שהחריבו בית המקדש בסוף אלף הרביעי שהוא כנגד הנצח כנודע, וְהַהוֹד זו מלחמת נחלי ארנון שדבקו ההרים זה בזה ונעשו השנים הר אחד, והוד הוא דו ה"א, והיינו אות הא' דהוד רמז להר, ואותיות דו רצונו לומר שנים, לְךָ הֳ' הַמַּמְלָכָה זו מלחמת עמלק, דכתיב (שמות יז, טז) כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ, שחסר אותיות או"ה, כמו שנאמר (תהילים קלב, יג) אִוָּהּ לְמוֹשָׁב לוֹ, ואותיות אלו במילואם כזה אל"ף וא"ו ה"ה עולה מספרם עם הכולל כמנין 'מַּמְלָכָה' [135], וְהַמִּתְנַשֵּׂא זו מלחמת גוג ומגוג כי קראו נשיא, ותיבת 'מִּתְנַשֵּׂא' חלקנה לשתים וקרי בה 'מת נשיא' השי"ן בחיר"ק תמורת היו"ד, ותנא משמיה דרבי עקיבה הַגְּדֻלָּה זו קריעת ים סוף שהיה הנס גדול שכל מימות שבעולם נבקעו, וְהַגְּבוּרָה זו מכת בכורות שצריך לה גבורה להבחין בין טיפה לטיפה, ולכן כתיב בה אני ולא מלאך, וְהַתִּפְאֶרֶת זו מתן תורה שלבשו ישראל כתרים בראשם שהם פאר, גם אותיות 'וְהַתִּפְאֶרֶת' הוא אותיות 'פא"ת תור"ה', כי כתר תורה מונח בקרן זוית ופאה קרן זוית היא, והנצח זו ירושלים דכתיב בה (ישעיהו מט, כב) וְהֵבִיאוּ בָנַיִךְ בְּחֹצֶן, ופרשנו בחצן אותיות בנֵּצַח, כי ימלך בה משיח בן דוד שהוא בנצח ימינא, וְהַהוֹד זה בית המקדש שהוא סוד רחל וסוד לאה שהם שני ההי"ן, וזהו הוד דו ה"א, או מקדש של מעלה בינה היא ה"א ראשונה, מקדש של מטה מלכות שהיא ה"א אחרונה, וזהו הוד דו ה"א.

כַּמָּה גְּלוּסְקָאוֹת הֵבִיא לְפָנַי. קשה, הדרך להביא הלחם לפני האורח קודם התבשיל של בשר, ואם כן הו"ל להזכיר גלוסקאות קמי בשר?
ונ"ל בס"ד, דמתכוין לשבח בעל הבית שיש לו עין טובה ועשה כמה מיני תבשילין של בשר, ואם יביא הפת קודם שיביא התבשילין על השולחן, לא ידע האורח שיש מיני תבשילין הרבה של בשר, אלא יחשוב שאפשר אין מביא אלא תבשיל אחד דוקא.
ולכן כשמביא הפת על השלחן תחילה ועושה האורח ברכת המוציא ואוכל פת, יאכל לרעבונו פת הרבה ואז כשיביאו מיני התבשילין של בשר לא ימלא כריסו מהן, מאחר שאכל פת הרבה, על כן יתחכם בעל הבית להביא על השלחן מיני תבשילין של בשר בתחילה, כדי שידעו כמה מיני תבשילין של בשר יש להם לאכול, ואחר כך יביא הלחם, והם כשאוכלין לחם לא יאכלו הרבה כי אם מעט, כי רוצים למלאות כריסם ממיני תבשילין של בשר, ולכן אומר תחילה כמה מיני תבשיל של בשר הביא על השולחן, ואחר כך כמה גלוסקאות הביא, ובסדר זה הוא מראה שבחו של בעל הבית, שיש לו עין טובה, שרוצה שהאורח ימלא כריסו מן הבשר.

לך ה' הגדולה זו מעשה בראשית וכו' עושה גדולות וגו' והגבורה זו יציאת מצרים וכן הוא אומר וירא ישראל את היד הגדולה וגו' ולפום ריהטא קשה למה פירש גדולה על מ"ב וגבורה על י"מ והלא בשניהם נזכר לשון גדולה ואדרבה במ"ב מצינו גם לשון גבורה כדאמרינן בריש תענית דתני גבורת גשמים דילף מברייתו של עולם דכתיב מכין הרים בכחו נאזר בגבורה וא"כ איפכא הוה לי' למדרש הגדולה זו י"מ והגבורה זו מ"ב ואי משום דרצה לדרוש הקרא על סדר הזמנים ומ"ב קדים לי"מ הרי דריש והנצח זו מפלתה של בבל וההוד זו מלחמת כחלי ארנון אף שנחלי ארנון קדים הרבה ואח"כ ראיתי שאונקלוס תרגום הך קרא וירא ישראל את היד הגדולה וחזא ישראל ית גבורת ידא רבתא עיין שם וצריך לומר דכל היכי דכתיב גדולה אצל יד פירושו גבורה ועל דרך הרמז נלע"ד דבשירת הים כתיב ימינך וגו' ופירש רש"י שני פעמים ימין כשישראל עושין רצונו השמאל נעשית ימין וימינו נאדרי להציל ישראל וימין השנית תרעץ אויב ע"ש ברש"י ונמצא בעת קריעת ים סוף השמאל נעשית ימין ושמאל היינו מדת הדין ושם הוא הגבורה לענוש את הרשעים אבל הגדולה הוא רומז לחסד וזהו עצם הגדולה להטיב לכל וכיון שבקריעת ים סוף גם השמאל נהפך לימין הרי הגבורה אז ראוי להקרא בשם גדולה ולכן כתיב את היד הגדולה אבל באמת פעלתה אז להכות את מצרים היינו גבורה:

והתפארת זו חמה ולבנה שעמדו ליהושע. לפי שנס הזה נראה בכל העולם כלו וראו כל עמי הארץ ויראו מפני ישראל וכדכתיב במשה במלחמת סיחון שעמדה לו חמה היום הזה אחל תת פחדך ויראתך על פני כל העמים אשר תחת כל השמים ועיין ברש"י בחומש פ' דברים ובתפילין דרשו בפ"ק דף ו' ע"א וראי כל עמי הארץ וגו' ויראו ממך אלו תפילין שבראש הרי שעמידת חמה ולבנה דומה לתפלין שבראש ותפילין נקראו פאר לעיל דף ט"ז ע"ב פארך חבוש עליך ולזה דרשו כאן והתפארת זו עמידת חמה ולבנה:

והנצח זו מפלתה של בבל נלע"ד ט"ס וכך הוא הנוסחה זו מפלתה של בצרה דהך קרא ויז נצחם וגו' קאי על תחלת הענין דכתיב חמוץ בגדים מבצרה ולכן כקרא בשם נצח כי אז היא גאולה נצחית שלא יהי' שום גלות אחרי' כי היא הגאולה האחרונה:

וההוד זו מלחמת נחלי ארנון שנא' את והב בסופה. נלע"ד כי הוד יש בו מדת הדין כי הוד למפרע הוא דוה וכן כתב בדניאל והודי נהפך עלי למשחית רמז בזה כי כאשר נהפך ההוד אז הוא למשחית והנה אונקלוס תרגום את והב בסופה קרבין דעביד על ימא דסוף וגבורין דעל נחלי ארנון הרי השוה נס של נחלי ארנון לנס של קריעת ים סוף ואומר אני כשם שבים סוף הימין שהיא נאדרי בכח כן מה שתרעץ אויב הוא ג"כ ימין והיינו כי הנס של קריעת ים הוא חסד גדול לישראל הוא מדת הדין למצרים כי לישראל נהפך מדת הדין לרחמים כן בנחלי ארנון הדין שנעשה לאמוריים שע"י שנתקרבו ההרים זה לזה וקטלינהו כדלעיל דף נ"ד ע"ב הוא עצמו חסד לישראל שלא הוצרכו להטריח עצמם בעלי' וירידת הרים וזה מדת ההוד יש לישראל הי' הוד ולאמוריים דוה כי נהפוך למשחית כי מדת הדין לפעמים נמשל ביד שמאל ולפעמים ברגל שמאל וכמו שאמרו לקמן דף כ"ט ע"א בועט ברקיע שנא' הידד כדורכים וגו':

במתניתא תנא וכו' הגדולה זו קריעת ים סוף. והיינו כדכתיב וירא ישראל את היד הגדולה. והגבורה זו מכת בכורות. דכתיב וה' הכה כל בכור ופירש רש"י שכל מקום שנאמר וה' היינו הוא ובית דינו ובית דין של מעלה היינו מדת גבורה ואולי בדברי ר' יוחנן במגילה דף ל"א ע"א בכל מקום שאתה מצא גבורתו של הק"בה אתה מוצא ענוותנותו כיון לזה דאם אתה מוצא גבורתו א"כ היינו בית דינו ואין לך ענוה גדולה מזה שמצרף בית דינו. והתפארת זה מתן תורה דכתיב וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה וגו' לתהלה ולשם ולתפארת ולהיותך עם קדוש וגומר כאשר דבר ובמתן תורה כתיב והייתם לי סגולה. והנצח זה ירושלים כי עתה ירושלים חסר יוד עד שיהי' השם שלם והכסא שלם אז יהי' ירושלים מלא יוד וכל זה אי אפשר כי אם כאשר יוכרת זרעו של עמלק דכתיב כי יד על כס וגו' וכאשר ריחם שאול על אגג אמר לו שמואל קרע ה' ממלכת ישראל מעליך היום ונתנה לרעך הטוב ממך וגם נצח ישראל לא ישקר ורצונו בזה כי אף שאתה רחמת על אגג אעפ"כ נצח ישראל לא ישקר ומחה ימחה את זכר עמלק ע"י רעך הטוב ממך שהוא דוד ועתיד משיח בן דוד לקיים מצוה זו להכרית זרע עמלק הרי שבהכרתת זרע עמלק כתיב נצח ואז גם ירושלים יהי' שלם ביוד. וההוד זה בית המקדש דבחורבן בה''מ כתיב על זה הי' דוה לבנו וגו' על הר ציון ששמם ובשעת הגאולה ויבנה התקדש יהי' דוה נהפך להוד כמו"ש לעיל ולכן נקרא הבית המקדש הדום רגלי על דרך שכתבתי לעיל:

כמה יגיעות יגע אדה"ר וכו' חרש וזרע וכו' הרואה יראה שהם אחד עשר מלאכות ונודע שכל אלו המלאכות הם לברר ניצוצות הקדושה ואתי שפיר שהם י"א כנגד י"א סמני (ו)קטורת והדברים מובנים אצל עי"ן רוג"ל פרק כתבי הקדש ודוק היטב:

פתח רב ששת וקמברך וכו' פי' דבירך ברוך שנתן מכבודו וכו' דהיא ברכת המלך וכ"כ הרב מג"א סי' רכ"ד וכן הוכחתי בס' הקטן מחזיק ברכה שם ודלא כהרב אליהו רבה ע"ש ודוק:

נתקללה בבל נתקללו שכניה. כלומר אוי לרשע אוי לשכנו: קאת וקפוד. חיות ועופות רעים ומזיקין את השכנים אבל עי השדה ומטעי כרם שנתקללו בה ערי ישראל הנאה היא לשכנים: אוכלוסי. חיל גדול של ששים רבוא: חכם הרזים. היודע מה שבלב כל אלו: לשמשני. שהם חורשים וזורעים ואני מוצא מוכן: כל אומות שוקדות ובאות לפתחי. עשיר היה והכל באין אצלו לסחורה: שאם יזכה. לעולם הבא ויראה בכבוד מלך המשיח: יבחין. כמה יתר כבוד נוטלי שכר מצות יותר ממה שהיה כבוד האומות בעוה''ז: חצבי לנהרא. הכדין השלמים הולכים לנהר לשאוב מים: כגני לייא. השבורים להיכן כלומר למה הולכים ואף אתה שאתה סומא ולא תראהו להיכן תלך: גונדא. כת: ורחמי דינא. אוהבים משפט: כחלינהו לעיניה. נקרו לעיניו: קולפא. מקל לרדות: התורה אמרה אם בא להרגך השכם להרגו. אם במחתרת וגו' (שמות כב) לפי שבא על עסקי נפשות שיודע הוא שאם ימצא ותמצאנו חותר לא תעמיד עצמך מלהציל ממונך והוא בא לדעת כן שיקום עליך ויהרגך אמרה תורה השכם אתה והרגהו: הממלכה זו מלחמת עמלק. דכתיב בה כסא מלכות כי יד על כס יה (שמות יז) כלומר על ידי מלחמה ליי' בעמלק יתעלה כסאו: המתנשא. מדכתיב לשון נשיאות משמע על נשיא ראש משך ותובל: לכל לראש. לכל הקם להיות לראש הוא מתנשא כלומר שהוא גוזר ומעמידו: ריש גרגיתא. בור הממונה על החופרין חפירות למלאותן מים כדי להשקות בהן שדותיהן:

אין פירוש לקטע זה