פסחים עא ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עא - א

משום שמחה, דכתיב [דברים כז] "וזבחת ושמחת" - בעינן זביחה ביום טוב, בשעת שמחה, ובהם יוצא ידי חובת שמחה, וכשזובח בערב יום טוב ליכא זביחה בשעת שמחה. ^[1] משום חגיגה אינו יוצא בו, היות שקרבן חגיגה הוי דבר שבחובה, וכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין ולא מן קרבן שלמים.

ולכן אפילו אם הביא בתורת שלמים ביום טוב עצמו אינו יוצא בהם ידי חגיגה.

לימא מסייע ליה לעולא, מהא דכתיב קרא יתירה:

כתיב [דברים טז יג] "חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים".

ולאחריו כתיב "ושמחת בחגך", דהיינו, באותם שבעת הימים.

ושוב חזר הכתוב ואמר "שבעת ימים תחוג לה' אלהיך - והיית אך שמח".

למדנו מכאן שהשמחה היא בשבעת ימי חג הסוכות ולא ביום השמיני.

אך מהיתור של הפסוק השני, שחזר הכתוב ואמר "והיית אך שמח" - למדנו לרבות לילי יום טוב האחרון [של שמיני עצרת] לשמחה, שחייבים לאכול בו בשר שלמים שהובאו ביום השביעי, שבהם יש שמחה.

אתה אומר שבא הפסוק המיותר לרבות לילי יום טוב האחרון, או אינו בא הפסוק אלא לרבות את לילי יום טוב הראשון לשמחה, שחייב הכתוב להביא שלמים ערב יום טוב כדי שיהיה לו לאכול בליל יום טוב הראשון בשר שלמי שמחה!?

תלמוד לומר: "והיית אך שמח" - חלק!

בכל מקום שנאמר "אך" בא הכתוב לחלק. וכאן מחלק הכתוב בין ליל יום טוב הראשון שאין בו מצות שמחה, לליל יום טוב אחרון שיש בו שמחה.

ומבארת הגמרא: מאי טעמא יש לנו למעט את ליל יום טוב הראשון משמחה מכח המיעוט של "אך" ולרבות את ליל יום טוב האחרון מן המקרא המיותר?

ומדוע אין אנו לומדים את זאת להיפך, לרבות ליל ראשון ולמעט ליל אחרון?

לאו, משום דאין לו בליל יום טוב הראשון במה ישמח?

ומוכח שאינו יוצא ידי שמחה באכילת בשר שלמים שבאים ערב יום טוב, כדברי עולא בשם רבי אלעזר.

ודוחה הגמרא: לא משום שאין לו בשר שלמים במה לשמוח אין השמחה נוהגת בו.

אלא כדתני טעמא בברייתא: מה ראית לרבות לילי יום טוב האחרון ולהוציא לילי יום טוב ראשון?

מרבה אני לילי יום טוב האחרון, לפי שיש שמחה ברגל שלפניו, בין ביום ובין בלילה.

ומוציא אני לילי יום טוב ראשון לפי שאין שמחה לפניו. מתיב רב יוסף לעולא מהברייתא ששנינו לעיל: חגיגת ארבעה עשר יוצא בה משום שמחה, ואין יוצא בה משום חגיגה.

וקא סלקא דעתו של רב יוסף שהמדובר בחגיגת ארבעה עשר ששחטה בארבעה עשר.

ואמאי יוצא בה משום שמחה לעולא?

הא בעינן זביחה בשעת שמחה, וליכא!

אלא מכאן ראיה שאין צורך בזביחה בשעת שמחה, אלא יכול לצאת ידי חובת שמחה בחמשה עשר באכילת שלמים שנזבחו בארבעה עשר, ודלא כעולא.

אמר רב אידי בר אבין: אין מברייתא זו ראיה. כי הברייתא מדברת בכגון שעיכב את חגיגת ארבעה עשר, ושחטה בחמשה עשר, שהוא זמן שמחה.

אמר רב אשי: הכי נמי מסתברא שהמדובר בברייתא הוא בכגון שעיכבה ושחטה בחמשה עשר.

דאי לא תימא הכי, אלא תעמיד ששחטה בארבעה עשר, תיקשי:

כי הרי הא מתניתא - מאן קתני לה? הרי לפי בן תימא העמדנוה לעיל.

והרי לפי בן תימא אין היא נאכלת אלא ליום ולילה, ונפסלת בבוקרו של חמשה עשר כמו קרבן פסח, כי הא פסלה לה בלינה!

ואם כן, מה משמיעה לנו הברייתא שאינו יוצא בה ידי שמחה [שתחילתה בחמשה עשר בבוקר]!? אלא, שמע מינה שהברייתא מדברת שעיכבה לחגיגת ארבעה עשר, ושחטה בשעת שמחה, בחמשה עשר.

מתיב רבא לעולא מהא דשנינו במשנה במסכת סוכה:

ההלל שאומרים בחג הסוכות [עם שמיני עצרת], והשמחה באכילת זבחי שלמים - הם שמנה ימים.

ואי אמרת בעינן שתהא זביחה בשעת שמחה - הא זמנין סגיאין פעמים רבות יש דלא משכחת תמצא לה, לשמחה באכילת שלמים של זביחה בשעת שמחה, אלא שבעה ימים.

כגון: כשחל יום טוב הראשון להיות בשבת, שאסור להקריב בו שלמים. ואין יוצאים בבשר שלמים שנזבחו בערב שבת, כי אין זו זביחה בשעת שמחה!?

אמר רב הונא בריה דרב יהודה: לעולם יש שמחה של שמונה ימים באכילת בשר קרבנות, ואפילו כשחל יום טוב ראשון בשבת - שאז משמחו בשעירי הרגלים, שמקריבים בשבת את קרבנות הציבור של הרגל, ובהם שעירי עיזים הנאכלים, וניתן לקיים באכילתם את מצות השמחה באכילת בשר זבחים.

אמר רבא: שתי תשובות פירכות בדבר:

חדא: דשעירי הרגלים אם רוצה לאכול בשרם בשבת אינו רשאי לבשלם או לצלותם, כי אין בישולם דוחה שבת, אלא רק בתורת בשר חי הם נאכלין, אך צלי אין נאכלין.

ושמחה באכילת בשר חי - ליכא!

ועוד: אמנם כהנים אוכלין את בשר שעירי הרגלים.

אך וישראל - במה הם שמחים? שהרי אסור להם לאכול בשר חטאות הציבור!?

אלא, אמר רב פפא: כשחל יום טוב בשבת - משמחו בכסות נקיה ויין ישן.

כי אתא רבין מארץ ישראל, חלק על מה שאמר עולא בשם רבי אלעזר, וטען שכך אמר רבי אלעזר:

שלמים ששחטן מערב יום טוב - יוצא בהן משום שמחה.

ואם השהה אותם ושחטם בחמשה עשר - אין יוצא בהן משום חגיגה של הרגל.

יוצא בשלמים ששחטן מערב יום טוב משום שמחה, כי לא בעינן זביחה בשעת שמחה.

ולא משום חגיגה, כי החגיגה בחמשה עשר הוי דבר שבחובה. וכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין.

מיתיבי מהברייתא ששנינו [בראש עמוד זה]:

"והיית אך שמח", מיותר הפסוק כדי לרבות לילי יום טוב האחרון לשמחה.

אתה אומר לרבות לילי יום טוב האחרון, או אינו אלא לרבות לילי יום טוב הראשון? תלמוד לומר: אך - חלק.

ומדייקת הגמרא: מאי טעמא אתה אומר למעט משמחה דוקא את לילי יום טוב הראשון? לאו, משום דאין לו שלמים שנזבחו בשעת שמחה, ולכן אין לו במה ישמח!

ומוכח דלא כרבין!

ודחינן: לא כך הוא ביאור הברייתא.

אלא כדתניא: מה ראית לרבות לילי יום טוב האחרון ולהוציא לילי יום טוב הראשון?

מרבה אני לילי יום טוב האחרון שיש שמחה לפניו, ומוציא אני לילי יום טוב הראשון שאין שמחה לפניו.

אמר רב כהנא: מנין לאימורי חגיגת חמשה עשר שנפסלין בלינה מיד בבוקר של ששה עשר, אף על גב שזמן אכילת בשר החגיגה ממשיך עד סוף יום ששה עשר, בערב?

שנאמר [שמות כג] "ולא ילין חלב חגי עד בקר". וסמיך ליה "ראשית".

שבכך רצה הכתוב למימרא, דהאי "בקר", שנצטוינו שלא להלין עד בוקר את האימורים - הוא הבקר הראשון שלאחר הלילה הראשון שעבר על אימורי הקרבן.

ומכאן למדים לפסול לינה בכל האימורין.

מתקיף לה רב יוסף: טעמא דכתב "ראשית" בסמוך לבוקר, וממנו למד רב כהנא שהמדובר בבוקר הראשון.

הא לא כתב "ראשית" בסמוך לבוקר, הוה אמינא: מאי בקר הפוסל בלינה - בקר שני. והיינו, הבוקר של שבעה עשר, לאחר שעברו עליו שני ימים ושני לילות.

והרי זה לא יתכן. כי

מי איכא מידי כיצד זה יתכן, דבשר הקרבן איפסיל ליה לאכילה מדין נותר כבר מאורתא, מתחילת ליל שבעה עשר, משעבר זמן אכילתו של שני ימים ולילה אחד.

ואילו אימורין של הקרבן לא מיפסלי עד צפרא, עד הבוקר שלאחריו!?

אמר ליה אביי: אלמה למה לא יתכן שיפסלו האימורים לאחר שנפסל הבשר?

והרי יש להביא ראיה מקרבן פסח, לפי רבי אלעזר בן עזריה, שמתיר אכילתו עד חצות בלבד. דבשר איפסיל ליה כבר מחצות, ואילו אמורין לא נפסלים עד צפרא.

אמר רבא, רב יוסף - הכי קא קשיא ליה על דברי רב כהנא: מדוע הוא היה צריך לדרוש מהמילה "ראשית" שנכתבה סמוך ל"בוקר", כדי להוכיח שכונת התורה היא לבוקר הראשון ולא לבוקר הבא אחריו?

והרי המשמעות של "בוקר" כשלעצמו, גם בלי הסמיכות של "ראשית", היא בוקר ראשון!

והראיה: שהרי מי איכא מידי, כיצד זה יתכן, דאילו התנא בברייתא, לגבי פסול לינה של בשר הקרבן, לא בעי "ראשית" כדי ללמוד ממנו שהבוקר האמור בו הוא בוקר ראשון.

ואילו רב כהנא, כדי לפסול את האימורין בלינה בבוקר הראשון - בעי סמיכות "ראשית" ל"בוקר" כדי ללמוד ממנו שהוא בוקר ראשון ולא שני. ומבעלדי זאת היו האימורים נפסלים רק בבוקר השני.

ומבארת הגמרא: מאי היא הברייתא, שפשוט בה לתנא, בלי ללמוד מ"ראשית", שהבוקר סתם, שנפסל בו הבשר בלינה - הוא הבוקר הראשון ולא השני?

דתניא: כתיב [דברים טז] "לא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב, ביום הראשון, לבקר".

הערות

^[1] נחלקו רבותינו האחרונים אם צריך לזבוח שלמי שמחה לשם מצות שמחה ברגל, או די באכילת בשר קדשים, גם אם לא היתה בשעת זביחה מחשבה לזובחם כשלמי שמחה. הצל"ח בחגיגה דף ו והאמרי ברוך [בהגהות לטורי אבן חגיגה אבני מילואים דף ו] וכן כתב האבי עזרי שיש מצוה להקריב לפחות פעם אחת קרבן לשם שלמי שמחה. אך השאגת אריה והערוך לנר [סוכה מח] והמאיר לעולם וכן החזון איש סוברים שאין מצוה שכזאת. ועיין במאירי בחגיגה שהביא דעת מי שאמר שיש מצוה לזבוח שלמי שמחה ודחה אותו. והחזון איש הסתפק אם יש מצוה לאכול בשר שלמים פעם ביום ופעם בלילה או שדי לאכול פעם אחת ביממה [עמודים 410, 446].

בשעת שמחה ביום טוב עצמו, וליכא [ואין כאן]. משום חגיגה אינו יוצא משום שקרבן חגיגה הוי [הינו] דבר שבחובה, שהרי חייב כל אדם להביא קרבן זה, וכלל בידינו: כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין, ואינו יכול להביא קרבן חובה מדבר המוקדש כבר לצורך אחר.

ומעירים: לימא מסייע ליה [האם לומר שאפשר לסייע לו] מברייתא זו: שנינו על דברי הפסוק: "שבעת ימים תחוג לה' אלוהיך במקום אשר יבחר ה' כי יברכך ה' אלוהיך בכל תבואתך ובכל מעשה ידיך והיית אך שמח" (דברים טז, טו), ופסוק זה לכאורה מיותר שכבר נאמרה לשון דומה לזו לפני כן ("ושמחת בחגך". דברים טז, יד). ודורשים: "והיית אך שמח" בא לרבות לילי יום טוב האחרון של חג, שאף בהם יש לדאוג שתהא שמחה באכילת קרבנות שלמים הראויים. ודנים: אתה אומר שהכוונה ללילי יום טוב האחרון, או אינו בא לרבות אלא לילי יום טוב הראשון? תלמוד לומר: "אך שמח" לשון "אך" משמעו: חלק שהוא לשון מיעוט וחלוקה, לומר שלא בכל פעם יש שמחה.

ומעתה נבוא לברר: מאי טעמא [מה טעם] למדים אנו מלשון מיעוט זו דוקא לגבי לילה ראשון שאינו שייך לשמחה. לאו [האם לא] משום שבלילה ראשון אין לו במה ישמח? שכפי שאמרנו קרבן שלמים שמקריב מערב החג, אינו יוצא בו חובת שמחה לפי שלא נזבח בשעת שמחה! אבל ביום טוב אחרון יכול לשמוח בשלמים שנזבחו מאתמול בחול המועד, שאף הוא זמן שמחה.

ודוחים: לא מטעם זה, אלא כדקתני טעמא [כפי ששנוי טעמו של דבר] בברייתא ששנינו: מה ראית לרבות לילי יום טוב אחרון לשמחה ולהוציא לילי יום טוב ראשון, שהרי אף ברמזי הכתוב לא נאמר דבר זה? ומסבירים: מרבה אני לילי יום טוב האחרון לשמחה משום שיש שמחה בימים שלפניו כל ימי החג, ומוציא אני לילי יום טוב ראשון שאין יום שמחה לפניו, ואין איפוא ראיה מכאן.

מתיב [מקשה] רב יוסף על דברי עולא, שנינו: חגיגת ארבעה עשר יוצא בה משום שמחה, ואין יוצא בה משום חגיגה, ומעתה יש לשאול: אמאי [מדוע]? הא [הרי] לפי דברי עולא בעינן [צריכים אנו] זביחה בשעת שמחה, וליכא [ואין כאן]! אמר רב אידי בר אבין: שעיכב ושחטה לאחר מכן בימי החג, זמן שמחה.

אמר רב אשי: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] דאי [שאם] לא תימא הכי [תאמר כן] הא מתניתא, מאן קתני לה [ברייתא זו, מי שנה אותה]? הלוא בן תימא הוא ששנאה! אולם לשיטת בן תימא הא פסלה לה [הלוא נפסלה] בלינה, שלשיטתו חגיגה זו דינה כפסח ואסור לאוכלה למחר. שמע מינה [למד מכאן] שאכן לא הקריבו אותה ביום ארבעה עשר, אלא לאחר מכן.

מתיב [מקשה] רבא, שנינו: ההלל והשמחה בחג הסוכות שמנה ימים, ואי אמרת בעינן [ואם אומר אתה שצריכים אנו] שתהא זביחה בשעת שמחה, הרי זמנין סגיאין [פעמים הרבה] שלא משכחת לה [מוצא אותה] אלא שבעה ימים, כגון שחל יום טוב הראשון להיות בשבת, ובשבת אין מקריבים קרבן חגיגה! אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהודה: משמחו בשעירי הרגלים כלומר, מקיימים אז מצות שמחה בבשר השעירים שמקריבים ברגלים לחטאת, ואותן חטאות נאכלות לכהנים.

אמר רבא: שתי תשובות בדבר לדחות: חדא [אחת] ששעירי הרגלים בשבת חי — נאכלין, צלי — אין נאכלין, שהרי אי אפשר לצלותם ביום השבת, שאין צליה זו מעיקר העבודה, ואפשר אם כן לאכלם רק כבשר חי, ושמחה בחי ליכא [אין], שאכילת בשר חי איננה יכולה להיקרא שמחה. ועוד, אם אותם כהנים אוכלין, וישראל אם כן במה הם שמחים ובמה מקיימים הם מצוה זו? אלא אמר רב פפא: משמחו בכסות נקיה ויין ישן.

א כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל אמר בשם ר' אלעזר: שלמים ששחטן מערב יום טוב — יוצא בהן משום שמחה אבל אין יוצא בהן משום חגיגה, ומפרש: יוצא בהם משום שמחה — כי לא בעינן [צריכים אנו] שתהא זביחה בשעת שמחה, והעיקר הוא שיהא נאכל בשעת שמחה. ולא יצא משום חגיגה, כי חגיגה הוי [היא] דבר שבחובה, וכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין.

מיתיבי [מקשים] הרי שנינו: "והיית אך שמח" לרבות לילי יום טוב האחרון לשמחה. אתה אומר לרבות לילי יום טוב האחרון לשמחה, או אינו אלא לרבות לילי יום טוב הראשון? תלמוד לומר "אך" — משמעו: חלק.

מאי טעמא [מה טעם הדבר]? שסבורים אנו שלשון מיעוט זו באה דווקא למעט יום טוב ראשון, לאו [האם לא] משום שאין לו ביום טוב הראשון במה ישמח, משום שבקרבן השלמים שמקריב בערב החג אינו יוצא בו ידי חובת שמחה, לפי שלא נזבח בשעת שמחה! ודוחים: לא, הטעם הוא כדתניא [כפי ששנינו בברייתא] בהמשך: מה ראית לרבות לילי יום טוב האחרון ולהוציא לילי יום טוב הראשון — מרבה אני לילי יום טוב האחרון שיש ימים של שמחה לפניו, ומטעם זה מוציא אני לילי יום טוב הראשון שאין אף יום שמחה לפניו.

ב אמר רב כהנא: מנין לאימורי (חלבי הקרבנות העולים למזבח) של חגיגת חמשה עשר בניסן שנפסלין בלינה כבר בלילה הראשון לאחר הקרבתם, ואין ממתינים להם עוד יום נוסף, אף שאת בשר הקרבן מותר לאכול עוד יום נוסף? משום שנאמר: "לא תזבח על חמץ דם זבחי ולא ילין חלב חגי עד בקר" (שמות כג, יח), וסמיך ליה [וסמוך לו] המילה "ראשית" כאמור: "ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה' אלוהיך" (שמות כג, יט), למימרא [לומר] לנו: דהאי בקר [שבוקר זה] שנאמר בכתוב הוא בקר ראשון הבא לאחר הקרבת הקרבן.

מתקיף לה [מקשה עליה] רב יוסף על הוכחה זו: טעמא [הטעם דוקא] שכתב "ראשית", הא [הרי] אם לא כתב "ראשית" — הוה אמינא [הייתי אומר] מאי [מה משמע] בקר — בקר שני, שהוא לאחר יום המחרת. ויש לשאול: מי איכא מידי [האם יש דבר מקרה] כזה שהבשר כבר איפסיל ליה מאורתא [נפסל לו מהערב], שהרי בשר החגיגה מותר לאוכלו רק שני ימים ולילה שביניהם, ואילו אימורין יהיו מותרים עד צפרא [הבוקר] שלאחר מכן?

אמר ליה [לו] אביי: אלמה [למה] לא? והרי קרבן פסח לשיטת ר' אלעזר בן עזריה, שלדעתו בשר איפסיל ליה [נפסל לו] מדין תורה כבר מחצות, שלדעתו אין אוכלים את קרבן הפסח אלא עד חצות הלילה, ואילו אמורין קרבים עד צפרא [הבוקר]!

אמר רבא: רב יוסף הכי קא קשיא ליה [כך היה קשה לו]: מי איכא מידי [האם יש דבר, דוגמה] שאלו תנא לבשר הקרבן עצמו לא בעי [צריך] "ראשית", שהתנא הדן בנושא זה בדין אכילת הבשר אינו נזקק לתוספת "ראשית", משום שהוא סבור שהיא מובנת מאליה, ורב כהנא כדי ללמד לענין אימורין שהוא פשוט יותר בעי [צריך] את המלה "ראשית"!?

ושואלים: מאי היא [מה הוא] אותו מקור שרמז רבא עליו? ומסבירים: דתניא [שהרי שנינו בברייתא] על הכתוב: "ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבקר" (דברים טז, ד),

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

at the time of rejoicing, on the Festival itself, and if it was slaughtered on the fourteenth it is not. The mitzva to bring a Festival peace-offering is also not fulfilled, for it is something that is an obligation, as everyone is obligated to bring this offering, and the principle is that anything that is an obligation must come only from that which is unconsecrated, meaning that one cannot bring an obligatory offering from an animal that has already been consecrated for another purpose.

The Gemara proposes: Let us say that a baraita supports him. The verse states: “Seven days shall you celebrate to the Lord your God in the place that the Lord shall choose, for the Lord your God shall bless you in all your produce and in all the work of your hands, and you shall be but joyous” (Deuteronomy 16:15). This verse seems superfluous, as it was already stated in the previous verse: “And you shall rejoice in your Festival.” The baraita expounds: “And you shall be but joyous” comes to include the last night of the Festival. Even then you must make sure there is rejoicing by eating the appropriate peace-offerings. The baraita considers: Do you say that the verse comes to include the last night of the Festival? Or perhaps it comes to include only the first night of the Festival. Therefore, the verse states: “And you shall be but joyous”; the word “but” restricts this mitzva, meaning that there is not always a mitzva to be joyous.

The Gemara clarifies how this baraita supports Ulla: What is the reason that we learn from this expression that it is specifically on the first night that there is no mitzva of rejoicing? Is it not because on the first night he has nothing with which to rejoice? As Ulla said, one cannot fulfill the mitzva of rejoicing with a peace-offering that was slaughtered on the eve of the Festival, because it was not slaughtered at the time of rejoicing. On the last night of the Festival, on the other hand, one can rejoice with a peace-offering that was slaughtered the previous day, i.e., the last intermediate day of the Festival, which is also a time of rejoicing.

The Gemara rejects this support: No, it is not for this reason, but rather for the reason taught in the continuation of the baraita: What did you see to include the last night of the Festival in the mitzva of rejoicing and to exclude the first night of the Festival, a distinction that is not even hinted at in the verse? The baraita explains: I include the last night of the Festival in the mitzva of rejoicing, for there is rejoicing on the days of the Festival preceding it, and I exclude the first night of the Festival, for there is no day of rejoicing preceding it. Thus, no support for Ulla can be deduced from the baraita.

Rav Yosef raised an objection against the opinion of Ulla: It was taught in a baraita with regard to the Festival peace-offering of the fourteenth that one fulfills with it the mitzva to bring peace-offerings of rejoicing, but one does not fulfill with it the mitzva to bring a Festival peace-offering. We can ask, why? Surely, according to Ulla, we require that the slaughter be performed at a time of rejoicing, and this requirement is not fulfilled in this case. The Gemara answers: Rav Idi bar Avin said that the baraita is referring here to a case where he delayed and slaughtered it only on the fifteenth, i.e., on the Festival, which is a time of rejoicing.

Rav Ashi said: So too, it is reasonable to understand the baraita in this manner, for if you do not say so, but rather that the Festival peace-offering was slaughtered on the fourteenth, there is a difficulty, for who taught this baraita? Is it not ben Teima who taught it? According to ben Teima, however, he has disqualified it by leaving it overnight, for in his view this Festival peace-offering is similar to a Paschal lamb and may not be eaten the following day. Learn from this that the baraita must be referring to a case where the Festival peace-offering was slaughtered not on the fourteenth, but on the fifteenth.

Rava raised an objection against the opinion of Ulla: It was taught in a baraita that the hallel is recited and the mitzva of rejoicing with the peace-offerings of rejoicing is observed on the festival of Sukkot for eight days. Now if you say we require that the slaughter be performed at a time of rejoicing, many times you find that the mitzva of rejoicing is observed for only seven days, such as when the first day of the Festival occurs on Shabbat, when a peace-offering of rejoicing may not be slaughtered. Rav Huna, son of Rav Yehuda, said: One rejoices with the male goats of the Festivals. That is to say, in such a situation the mitzva of rejoicing can be fulfilled with the meat of the goats that are brought on the Festivals as sin-offerings, as these offerings, being communal offerings, may be slaughtered even on Shabbat.

Rava said: There are two possible responses to refute this. One is that the male goats of the Festivals are eaten raw and are not eaten roasted. Being a non-essential part of the service, roasting the meat is forbidden on Shabbat. Therefore, the meat can be eaten only raw, and there is no rejoicing with raw meat. And furthermore, only the priests eat of the meat of these sin-offerings. With what then do ordinary Israelites rejoice? Rather, Rav Pappa said: In such a situation, one rejoices with clean clothes and old wine.

When Ravin came from Eretz Yisrael to Babylonia, he related a different version of what Rabbi Elazar said: With regard to peace-offerings that one slaughtered on the eve of the Festival, one fulfills with them the mitzva to bring peace-offerings of rejoicing, but one does not fulfill with them the mitzva to bring a Festival peace-offering. He explains: One fulfills the mitzva of rejoicing, because we do not require that the slaughter be performed at the time of rejoicing as long as the offering is eaten at the time of rejoicing. But one does not fulfill the mitzva of the Festival peace-offering, because the Festival peace-offering is something that is an obligation, and the principle is that anything that is an obligation must come only from unconsecrated animals.

The Gemara raises an objection against Ravin from the baraita that was taught above: “And you shall be but joyous” comes to include the last night of the Festival in the mitzva of rejoicing. The baraita considers: Do you say that the verse comes to include the last night in the mitzva of rejoicing? Or perhaps it comes to include only the first night of the Festival? Therefore, the verse states: “And you shall be but joyous”; the word “but” restricts this mitzva, meaning that there is not always a mitzva to be joyous.

The Gemara explains how this baraita is difficult according to Ravin: What is the reason that we learn from here that it is specifically on the first night that there is no mitzva of rejoicing? Is it not because on the first night he has nothing with which to rejoice, as one cannot fulfill the mitzva of rejoicing with peace-offerings slaughtered not at a time of rejoicing? The Gemara rejects this argument: No, the reason is as it was taught in the continuation of the baraita: What did you see to include the last night of the Festival in the mitzva of rejoicing and to exclude the first night of the Festival? The baraita explains: I include the last night of the Festival, for there is rejoicing on the days of the Festival preceding it, and I exclude the first night of the Festival, for there is no day of rejoicing preceding it.

Rav Kahana said: From where is it derived that the sacrificial parts of the Festival peace-offering of the fifteenth of Nisan, i.e., those portions of the offering that are consumed on the altar, are disqualified when left overnight on the first night after the offering is slaughtered, despite the fact that the meat of the offering may be consumed for an additional day? As it is stated: “You shall not offer the blood of My offering with leaven; neither shall the fat of my Festival offering be left over until morning” (Exodus 23:18), and, juxtaposed with it is the word first, in the verse: “The first of the first fruits of your land you shall bring to the house of the Lord your God” (Exodus 23:19). This comes to say to us that the morning mentioned in the first verse is the first morning after the offering has been sacrificed.

Rav Yosef strongly objects to this proof: The reason is that it wrote the word first. But had it not written the word first, I would have said: What is the meaning of the term morning? The second morning after it was sacrificed. This raises a question: Is there anything like this where the meat of an offering that is to be eaten is disqualified already from the evening, as the meat of a Festival peace-offering may be eaten only for two days and the night between them, while the sacrificial parts to be consumed on the altar are permitted until the next morning?

Abaye said to him: Why not? For there is the Paschal offering according to the opinion of Rabbi Elazar ben Azarya, who holds that the meat that is to be eaten is disqualified already from midnight and may no longer be eaten after that time, while the sacrificial parts to be consumed on the altar may be offered until morning.

Rava said: This is what was difficult to Rav Yosef: Is there anything like this, i.e., that the tanna does not need the word “first” to teach us that the word “morning,” written with regard to the meat of an offering, is referring to the first morning, whereas Rav Kahana requires the word “first” to teach us that the word “morning,” written with regard to the sacrificial portions to be consumed on the altar, is referring to the first morning? This is despite the fact that the latter, owing to their greater sanctity, are obviously more easily disqualified than the former.

The Gemara asks: What is this source alluded to by Rava? The Gemara explains: As it was taught in a baraita with regard to the verse: “Nor shall any of the meat that you sacrifice on the first day at evening remain overnight until the morning” (Deuteronomy 16:4),

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר ר' אלעזר שלמים ששחטן מערב יום טוב אין יוצא בהן משום חגיגה [דאפילו] בט"ו היה שוחטן לא היה יוצא בהן ידי חובתו דחגיגה חובה היא וכל חובה אינה באה אלא מן החולין ואלו השלמים קדשים הן לפיכך אין עולין לו משום חגיגה וגם אין יוצא בהן שמחה שהשמחה אינה אלא בשמונת ימי החג ויום י"ד אינה חשובה (אלא) מימי השמחה וכתיב וזבחת ושמחת בעינן זביחה בעידן שמחה ותנא תונא והיית אך שמח לרבות לילי יום טוב האחרון לשמחה כו' דכתיב (ויקרא כ"ג א') ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים שבעה ולא שמונה וכתיב והיית אך שמח ואמרי' אך חלק לרבות לילי יום טוב האחרון לשמחה והוציא ליל יו"ט ראשון דאין לו בלילי יום טוב הראשון במה ישמח [שאפילו שוחט בי"ד זביחה בעידן שמחה ליכא ודחינן לאו משום דאין לו בלילי יום טוב הראשון במה ישמח] אלא ריבה לילי יום טוב האחרון משום שיש שמחה לפניו ומיעט לילי יום הראשון שאין לו שמח' לפניו כי (יום) [ליל] י"ג וי"ד חול הן ואין בהן שמחה ולעולם חגיגת ארבעה עשר יוצא בה לשם שמחה. ומותיב עלה רב יוסף אהא דתני בן תימא חגיגת י"ד יוצא בה לשם שמחה ואין יוצא בה לשם חגיגה איני הא בעינן וזבחת ושמחת זביחה בעידן שמחה וליכא ופריק רב אידי בר אבין כגון שהפרישה בי"ד ונתעכב ולא שחטה בי"ד ושחטה בט"ו יוצא בה משום שמחה דהא איכא זביחה בעידן שמחה ואין יוצא בה משום חגיגה דהא אינה מן החולין שכבר הפרישה מיום י"ד והקדישה והודה לו רב אשי דודאי נתעכב ושחטה דהא מותבינן עלה מתניתא בן תימא היא דסבר דחגיגת י"ד כפסח היא לכל מילי ואינה נאכלת אלא לילי ט"ו בלבד ובבוקר נותר הוא ואי ס"ד ששחטה בי"ד אי אכיל ליה לילי ט"ו בלבד הא אוקימנא לילי יום טוב הראשון אין בו שמחה אי שביק למיכלה ביום טוב הראשון הא איפסליה בלינה ואיך יוצא בה משום שמחה והא לא אכיל לה אלא ודאי שנתעכב ושחטה ביום חמשה עשר:
מותיב רבא לר' אלעזר מהא דתנן הלל והשמחה שמונה ואי אמרת שלמים ששחטן מערב יום טוב אין יוצא בהן לשם שמחה דבעינן זביחה בעידן שמחה וליכא זמנין דלא משכחת שמחה אלא ששה ולילי יום טוב האחרון הרי שבעה ואנן תנן לעולם שמונה ופריק רב הונא בר יהודה אי חל להיות יום טוב ראשון בשבת שאי אפשר לו לשחוט חגיגה בשבת משמח הרגל בבשר שעירי הרגל שהן חטאות ונאכלות. ודחה רבא בשתי תשובות חדא דשעירי הרגלים בשבת מי נאכלים שלא יתכוין לבשל בשבת ולא הותר בשבת אלא העולה למזבח וכתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם מלמד שהכהנים אוכלין ובעלין מתכפרין וכיון דאין כפרה אלא באכילת כהנים בשר חטאת אוכלין אותו חי פי' בשר נא ושמחה בבשר חי ליכא [ועוד] שעירי הרגלים קדשי קדשים הן הכהנים אוכלין אותתן ואלו היתה בהן שמחה הכהנים אוכלין וישראל שמחים מה שאינן אוכלין והתורה לא הזהירה בשמחה אלא לישראל לכל אחד בפני עצמו ופריק רב פפא משמחי' עצמן בכסות נקיה ויין ישן. שעיר של יום הכפורים נאכל במוצאי יום הכפורים כו':

אמר רב כהנא מנין לאימורי חגיגת ט"ו שנפסלת לינה שנאמר לא ילין חלב חגי עד בקר וסמיך ליה ראשית בכורי וגו' ומתקיף עלה רב יוסף וכי יש לומר כי אימורי חגיגת ט"ו אינן נפסלין עד בקר שני כלומר אם שחטן ביום ראשון נאכלין בו ביום ששחטן והוא ביום ראשון ולילי שני ויום שני דכתיב ביום הקריבו את זבחו יאכל וממחרת וגו' ואם ישאר מן הבשר נשרף [לילי] יום שלישי כדתיב והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף ואם תאמר כי האימורין אינן נפסלין אלא לבקר יום שלישי לשחיטתו שהוא בקר שני מי איכא זבח דבשר דידיה איפסיל מאורתא שהוא יום שני לשחיטתו ואימורין דידיה לא מפסלו עד צפרא ודחינן הן הפסח דתנן בשחיטת קדשים הפסח אינו נאכל אלא בלילה אינו נאכל אלא עד חצות וכדר' אלעזר בן עזריה דאמר בסוף ערבי פסחים שהפסח אינו נאכל אלא עד חצות ומחצות ולהלן נפסל ואימורין לא מפסלו עד צפרא ואמר רב יוסף הכי קשיא ליה מי איכא מידי דהאי תנא לפסילות הבשר לא בעי ראשית לרבויי בקר ראשון ואלו רב כהנא לפסילות אימורי ט"ו בעי ראשית לרבויי בקר ראשון ואיזהו תנא דלא בעי ראשית לרבויי בקר ראשון דתניא בתורת כהנים לא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבקר לימד על חגיגת י"ד שנאכלין לשני ימים ולילה אחד כו':

כבר ביארנו במס' חגיגה ששלש קרבנות נצטוו ישראל להקריב בכל רגל הראשון עולת ראיה כליל מן העוף או מן הבהמה והשני חגיגה והוא שיקריב שלמים מן הבהמה והשלישי כעין שני ונקרא שמחה והיא באה להרבות בשמחה ושנים מהם ר"ל עולת ראיה וחגיגה חובתם ביום ראשון ואם לא עשאן בראשון מצוה עליו בשניהם לעשותן למחרתו וכן בכל ימי החג בתורת תשלומי ראשון ולא נאמר עליהם עבר יומו בטל קרבנו אלא יש להם תשלומין כל שבעה וחייב בעשייתם ואם הוא חג הסוכות יש להם תשלומין אף ביו"ט אחרון ומ"מ שלמי שמחה י"א שאין חובתן בשום רגל אלא ביום ראשון אפילו בסוכות ומשעבר יום ראשון אינו חייב בתשלומיהן אלא שאם בא לעשותם בכל יום שירצה עושה ואף ביו"ט אחרון שהרי שלמים קרבים ביו"ט הואיל ויש להדיוט חלק באכילתם ולדעת זה מה שנראה בסוגיא זו שחייב בשלמי שמחה כל שבעה ומדכתיב חג הסוכות תעשה שבעת ימים וכו' ושמחת בחגך ולא עוד אלא שמרבין לילי יו"ט האחרון לשמחה ר"ל לשחוט בשביעי כדי לשמוח לאכול בלילה אין הלכה כן וכ"ש שמיני עצמו שאי אפשר להביאו שהרי שבעה ימים כתיב אלא אף לרבות את לילו אינה הלכה ומי שסבור להעמידה לענין שמחת בית השואבה אינו אלא טועה שהרי אותה שמחה לא היתה דוחה יו"ט ואינה מתחלת אלא ממוצאי יו"ט ראשון ונמשכת כל חול המועד לבד כמו שביארנו במקומו ומ"מ לשיטתנו בחג הסוכות מיהא חיובה כל שמונה וכמו שאמרו במס' סוכה פרק לולב והערבה ההלל והשמחה שמונה ור"ל ההלל לגמרו ושלמי שמחה ואע"פ שלא נכתבה שמחה בתורה בחג אלא שבעה כדכתיב חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים וכתיב בתריה ושמחת בחגך וכן נאמר שם שבעת ימים תחוג לי וכו' והיית אך שמח לרבות ליל יו"ט אחרון ואע"פ שאין שחיטת קדשים בלילה שוחט מבערב וכ"ש שנתרבה היום שהוא עיקר זמן הקרבן ושאר הלילות לא הוצרכוה לרבות שמשחל חיובה בתחלת יום ראשון אף הלילות בכלל שבעה ימים הם ומ"מ ליל יו"ט ראשון לא נתרבית לשמחה אע"פ שאפשר לשחוט מבערב שהרי שלמי שמחה אין אנו צריכין לשחיטתם בשעת זמן חיוב שמחה הואיל ומ"מ אין שמחה לפניו לא נתרבית לכך:

שעירי הרגלים הבאים במוספין לחטאות כלם נאכלים לכהנים שכל חטאות אף של צבור נאכלים חוץ משעיר של יום הכפורים ושעירי עבודה זרה ופר העלם וכן כל חטאת יחיד חוץ מפר כהן משיח הבא על המצות ופר יום הכפורים של כהן גדול ושעירי הרגלים אע"פ שהקרבתם דוחה שבת צלייתם ובשולם אינם דוחים את השבת אלא אוכלין מהם בבשר חי או ימתינו עד הלילה שהרי נאכלין הם ליום ולילה:

הפסח כבר ביארנו ששיעור אכילתו כל הלילה אלא שחכמים נתנו בו שיעור עד חצות כדי להרחיק אדם מן העבירה ואימורי הפסח כבר ביארנו שכל שחל ארבעה עשר להיות בשבת מקטירין אותם כל הלילה עד שיעלה עמוד השחר הא אם חל בחול צריך להקטירן ביום שאין חלבים של חול קרבין ביום טוב וכל שהניח את האימורים ולא הקטירם כל הלילה נפסלו בלינה ועבר בלאו שנאמר ולא ילין חלב חגי עד בקר ר"ל שלא ילין חוץ למזבח עד עמוד השחר שאין לינה מועלת לפסול בראש המזבח אלא אם כן לנו חוץ למזבח וכן אין לינה עד עמוד השחר אבל כל שהלינם חוץ למזבח עד עמוד השחר נפסלו האימורין והקרבן הורצה בזריקת הדם ואף אלו אם עלו לא ירדו כמו שיתבאר במקומו:

ומה שכתבנו באימורין שנפסלו בלינה לא סוף דבר באימורי הקרבנות שאין בשרם נאכל אלא ליום ולילה אלא אף קדשים קלים שבשרם נאכל לשני ימים ולילה אחד אימוריהן נפסלו בלינה ולמדוה ממה שנאמר בקרבן הפסח לא ילין חלב חגי ומאחר שהוציאו בלשון חג אף החגיגה בכלל אע"פ שנאכלת לשני ימים ולילה אחד והוא הדין לכל האימורין:

חגיגה זו שאנו אומרין שנאכלת לשני ימים ולילה אחד לא סוף דבר בחגיגת חמשה עשר אלא אף בחגיגת ארבעה עשר אע"פ שהיא באה עם הפסח ששתיהן דין שלמים יש להם ושלמי יחיד נאכלין לשני ימים ולילה אחד חוץ משלמי תודה ואיל נזיר כמו שיתבאר במקומו:

מנין לאימורי חגיגת ט"ו שנפסלין בלינה פי' מצאנו לאיברי עולה שנפלין בלינה כדכתיב כל הלילה עד הבוקר ופסח נמי כתיב לא ילין לבקר זבח חג הפסח ואלה הם זמנן ליום ולילה אבל קדשים קלים שזמנן לשני ימים ולילה אחד מנין שאימוריהן נפסלין בלינה והאי דנקט מחגיגת ט"ו משום דקרא דמייתי מחגיגה מייתי וה"ה לכל הנאכלין לשני ימים:

בד"ה לאו משום כו' ת"ל מאידך קרא כו' אבל הכא שאינו יכול לשחוט בלילה כו' עכ"ל ואי לא הוה כתיב נמי וזבחת ושמחת אלא אך שמח לא הוה ידעינן דטעמא דממעט ליל א' משום דלא הוי זביחה בשעת שמחה אלא מטעמא אחרינא וניחא לפי תירוצם למאי דתני בברייתא טעמא משום דאין שמחה לפניו תקשי ליה דאי אמרת בעינן זביחה בשעת שמחה ל"ל הכא למעט ליל א' משום דאין שמחה לפניו ת"ל משום דבעינן זביחה בשעת שמחה דאיכא למימר דלא בעי' זביחה בשעת שמחה אלא בחגיגה של יום שיכול כו' וכמש"כ התוס' לכך אצטריך ליה בליל א' טעמא אחרינא [ג] מיהו קשה ארבא דפריך משמחה שמונה אי אמרת בעינן זביחה כו' אימא ודאי דהתם לא בעינן זביחה בשעת שמחה משום דאין יכול לשוחטה ביום השבת משא"כ בשלמים ששחטן מעי"ט שיכול לשוחטם בו ביום בעינן ביה זביחה בשעת שמחה ודו"ק:

בד"ה ליל י"ט האחרון כו' דכשחל יום ח' באחד בשבת כו' שהוא מוצ"ש דאי כו' עכ"ל לכאורה כשחל איזה יום שיהיה מחג הסוכות בשבת ליכא שמחה במוצ"ש דמה שהוא שוחט בע"ש איפסלה במוצ"ש ואם כן לכ"ע לא משכחת שמונה לפרש"י אלא דעדיפא להו להקשות כן [הגם] אם נאמר דשמונה בכלל הימים והלילות קאמר. דהשתא כשחל יום אחד מחג הסוכות בשבת ה"ל שפיר בכלל השמחה שמונה דמוצאי שבת חסר לילה ואיכא לקיומי השמחה ביום כמו ביום ראשון של סוכות וביום שמיני חסר היום ואיכא לקיומי השמחה בלילה שלפניו אבל כשחל יום ח' בא' בשבת לפירש"י לכ"ע הרי חסר כל ליל ויום ח' ולא הוה גם בכלל רק ז' ימי השמחה ויש לדקדק אדבריהם לפי מה שכתבו ר"פ תמיד נשחט דגם כשהיו מקדשין ע"פ הראיה היו מאיימין על העדים על החודש שנראה בזמנו וא"כ לא מקלע יום ח' בא' בשבת דלא אד"ו ראש ואפשר דלא אמרו מאיימין היו כו' אלא משום תרי שבי אבל משום ערבה בשבת לא היו מאיימין ודו"ק:

גמ' זימנין סגיאין דלא משכחת לה אלא ז' כגון שחל י"ט ראשון להיות בשבת. ק"ק אמאי לא קאמר הכא דשמונה איתא ברוב שנים דומיא דאמר לעיל ז' איתא ברוב שנים ועוד יש להקשות כיון דבשבת אין שמחה לפניו ואין שם נמי זביחה בשעת שמחה אימא עדיף ליה מליל ראשון דממעטינן ליה מאך משום דאין שמחה לפניו ואין זביחה בשעת שמחה [ד] ויש ליישב ודו"ק:

ברש"י ד"ה (הא לא דמיא) [לרבות וכו' ויו"ט האחרון גופיה לא דהא] וכו' זה הוא לשון שני ועיין בסוכה ותמצא שזה פירוש שני הוא:

קשיא ליה ומי איכא כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה והיית כו' אך שמח הס"ד:

תוס' בד"ה לאו משום כו' של יו"ט שיכול כו' כצ"ל:

גמרא מתקיף לה ר"י כו'. ואימורין עד צפרא. ק"ל לפירוש התוספות (בברכות ט) קרא דולא תותירו ממנו עד בוקר לראב"ע דה"ק לא תעשו דבר כו' ה"נ יל"פ קרא דול"י חלב חגי ע"ב ולעולם איפסלו להו מאורתא ועיין מעל"ד תד"ה והיאך:

גמ' אמר רבא רב יוסף כו' נ"ב ק"ל הא אסור לקרות רבו בשמו אפי' שלא בפניו ואפי' במותו כדאיתא בי"ר סרמ"ב (ע"ש היטב):

גמ' א"ר כהנא מנין לאימורי חגיגת ט"ו שנפסלין בלינה שנאמר לא ילין חלב חגי וגו' וסמיך ליה ראשית כו'. נראה דהא דפשיטא ליה לרב כהנא דהאי קרא איירי בחגיגת ט"ו אע"ג דרישא דקרא כתיב לא תזבח על חמץ דם זבחי דאיירי לענין פסח אפ"ה לישנא דחלב חגי לא משמע ליה כלל לאוקמי לענין פסח גופיה אלא לענין חגיגה והא דלא מוקי ליה בחגיגת י"ד נראה משום דס"ל דחגיגת י"ד לאו דאורייתא כדמשמע לכאורה מלשון התוס' לעיל בדף הקודם דסתם מתני' דהכא ודפרק קמא דחגיגה כולהו ס"ל דחגיגת י"ד לאו דאורייתא ועוד אף לשיטת הרמב"ם ז"ל שפסק להדיא דחגיגת י"ד דאורייתא אפ"ה לא מצי רב כהנא לאוקמי קרא דלא ילין חלב חגי לענין חגיגת י"ד דא"כ קשיא קראי אהדדי דהא מקרא דלא ילין חלב חגי אית לן למידק הא כל הלילה ילין וכתיב עולת שבת בשבתו ולא עולת חול ביו"ט כדמקשה רב ספרא לעיל בפרק תמיד נשחט מקרא דלא ילין לבוקר זבח חג הפסח וליכא לשנויי כדמשני לעיל רבא ור' אבוה דאיירי בי"ד שחל להיות בשבת דה"ל חלבי שבת דהא בחגיגה לא שייך לשנויי הכי דחגיגת י"ד לא דחיא שבת אפילו אי הוי מדאורייתא כמו שכתב הרמב"ם ז"ל להדיא והכי נמי ס"ל לרב כהנא ומש"ה ע"כ לא מיתוקמא קרא דלא ילין חלב חגי אלא בחגיגת ט"ו דה"ל עולת י"ט בחול מיהו הרמב"ם פ"א מהלכות קרבן פסח דין ז' כתב דהאי קרא דלא ילין חלב חגי עד בוקר איירי בפסח גופיא ותמה עליו בספר משנה למלך שהוא נגד סוגיא דידן דמוקי ליה רב כהנא להדיא לענין תגיגת ט"ו הכא בשמעתין וה"נ מוכח להדיא מאידך מימרא דר"כ לעיל בפרק תמיד נשחט דרמי קראי אהדדי כתיב לא ילין חלב חגי הא כל הלילה ילין וכתיב והקטיר עליה חלבי השלמים עליה ואי ס"ד דהאי קרא איירי בפסח גופיה לא שייך לאקשויי דהא כל עיקר של פסח אינו קרב אלא אחר של בין הערבים והאריך בעל משנה למלך שם בתמיה' זו עד שכתב שגירסא אחרת היה לו להרמב"ם ז"ל בגמרא ואחר כל האריכות נשאר לו בתימה ולענ"ד בחנם האריך בזה שאין כאן מקום תימה כלל דנהי דרב כהנא פשיטא ליה דהאי קרא דחלב חגי לא מיתוקמא לענין פסח גופיה היינו משום דפשיטא ליה לרב כהנא דהך דרשא דסמיך ליה ראשית דרשא גמורה היא למימרא דהאי בוקר בוקר ראשון הוא והיינו משום דאיכא למיטעי דלא מיפסל עד בוקר שני כיון דחגיגת ט"ו נאכלת לשני ימים כמו שפירש רש"י ז"ל וא"כ מהאי טעמא גופיה אי אפשר לאוקמי קרא דחלב חגי בפסח נופיה דא"כ לא איצטריך הך דרשא דראשית דהא לענין פסח בלא"ה הוי פשיטא לן דהאי בוקר בוקר ראשון הוא אלא ע"כ מדאיצטריך קרא לסמיכות דראשית ע"כ איירי בחגיגת ט"ו א"כ מהאי טעמא מקשה רב כהנא נמי שפיר בפ' ת"נ מקרא דעליה השלם נמצא דכל זה אליבא דר"כ דדריש סמיכות דראשית משא"כ לדידן דלא קי"ל כר"כ לענין דרשא דראשית כדמסקינן בשמעתין א"כ יפה כתב הרמב"ם ז"ל דהאי קרא דלא ילין חלב חגי מיתוקמא כפשטא דאיירי לענין פסח גופיה דאיירי בהאי קרא לא תשחט על חמץ דם זבחי כנ"ל נכון. אלא דלפ"ז קשה א"כ מאי מקשה ר"י לר"כ טעמא דכתיב ראשית כו' הא וודאי איצטרין ליה לר"כ הך דרשא דראשית דאל"כ נהי דהוי ידעינן דהאי בוקר בוקר ראשון הוא אכתי לא הוה מוקמינן ליה כלל לענין חגיגת ט"ו אלא לענין פסח או לחגיגת י"ד כדפרישית אלא דיש ליישב לפי מאי שאפרש לקמן בשיטת רש"י ותוס' כו':

שם בגמרא אמר רבא ר"י הכי קא קשיא ליה ופי' רש"י אע"ג דאותיב מילתא אחריתא. ולכאורה הסוגיא תמוה ויש ליישב לפי מאי שפירש מורי זקני ז"ל בספר מגיני שלמה דלרבא מקשה ר"י עליה דרב כהנא ממ"נ אליבא דמאן קאמר ר"כ למילתיה אי אליבא דמ"ד דפסח נאכל עד צפרא א"כ קשה מי איכא מידי ואי אליבא דראב"ע כדקאמר אביי כ"ש דקשה שפיר טפי טעמא דכתיב ראשית דהא לראב"ע כל בוקר סתמא היינו בוקר ראשון עיין שם באריכות ובסמוך אבאר בענין אחר:

לרבות לילי י"ט האחרון וכו'. עמ"ש בככר לאדן דף ק"פ בס"ד:

בשעת שמחה. ביום טוב שהוא זמן שמחה: והיית אך שמח. קרא יתירא הוא דכתיב לעיל מיניה חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים וסמיך ליה ושמחת בחגך והדר כתיב שבעת ימים תחוג וגו' והיית אך שמח: לרבות לילי יום טוב האחרון. ואין שמחה אלא באכילת שלמים ויום טוב האחרון גופיה לא דהא תרי זימני שבעת ימים כתיב גבי שמחה כדפרישי' וממילא אימעיט שמיני: או אינו אלא לרבות לילי יום טוב הראשון. ואף על פי שאין קרבן בלילה נלמד שהטעינו הכתוב לשחוט שלמים מערב יום טוב לשמחת לילי יום טוב: אך (שמח) חלק. כל אכין ורקין מיעוטין: מאי טעמא. משוינן מיעוטא ללילי ראשון וריבויא ללילי אחרון ולא אמרינן איפכא לאו משום דאמרינן אין לו במה ישמח דשלמים הנשחטין מבערב לאו שמחה היא דבעינן זביחה בשעת שמחה: שיש שמחה לפניו. כל ימות ולילות החג: חגיגת י''ד כו'. קס''ד דרב יוסף בששחטה בארבעה עשר קאמר: הא מתניתא. בן תימא אמרה לעיל ולבן תימא איפסילא לה דהא אמר אין נאכלת אלא ליום ולילה: והשמחה. בשלמים: שחל יום טוב בשבת. ומבערב אין יכול לשחוט דהא בשעת שמחה בעית: אמר רב הונא. ודאי מקרבן שמחה ליכא אלא שבעה אלא הא דקתני השמחה שמונה משמחו בשעירי הרגלים שעיר החטאת האמור בראשון שבכל יום היה שעיר בא משל ציבור וכל חטאות החיצונות נאכלות וכל קרבן ציבור הקבוע דוחה שבת: חי נאכלין. אם בא לאוכלו בשבת לא יאכלנו כי אם חי דאין צלייתו ובישולו דוחה שבת ובשר חי אין כאן שמחה: ועוד נהי נמי דיש שמחה בבשר חי הרי חטאות אין נאכלות אלא לכהנים והן אוכלין וישראל במה ישמחו: לרבות לילי יום טוב האחרון לשמחה. כשאר לילי החג: או אינו אלא כו'. כדפרישית: לאימורי חגיגת ט''ו שנפסלין בלינה. ואע''פ שזמן אכילת בשרה כל יום המחרת: וסמיך ליה ראשית ביכורי וגו'. ודרוש ביה בקר ראשון: דבשר איפסיל ליה מאורתא. משחשכה ועבר יום ששה עשר ואימורין יכשרו עד בקר שבעה עשר דאי בקר בקר שני בקר של שבעה עשר: ר' אליעזר בן עזריה. בפרק בתרא (דף קכ:) דאמר מדאורייתא אכילת פסח עד חצות ותו לא: הכי קשיא ליה. אע''ג דאותיב מלתא אחריתי: ומי איכא מידי. כלומר אפשר להיות משמעות המקרא בקר שני אנן חזינן תנא דמתנית' דלקמן דאפי' לבשר שהוא קל מאימורין לא בעי ראשית ובקר דכתיב ביה משמע ליה לתנא בקר ראשון ורב כהנא באימורין דחמירא קדושתיהו לא משמע ליה בקר דכתיב גבייהו בקר ראשון בלא ראשית: אשר תזבח בערב. בחגיגת ארבעה עשר מיירי דנשחטת עם הפסח בערב דהא ליכא למימר בערב של יום טוב הראשון עצמו קאמר קרא דאם כן מאי בערב הלא שחיטתן ביום כולו: שנאכלת לשני ימים. דהאי בקר בוקרו של ששה עשר קאמר קרא:

לרבות לילי יום טוב האחרון. נראה לריב''א דהוא הדין ללילות אחרות איצטריך ריבוי משום דהאי קרא דושמחתם לפני ה' שבעת ימים דדרשינן מיניה שלמי שמחה דרשינן נמי מיניה בפרק לולב וערבה (סוכה מג.) במקדש לולב שבעת ימים והתם ימים ולא לילות ומיהו לילי יום טוב האחרון איצטריך ריבוייא טפי משום דשמיני רגל בפני עצמו הוא וה''א לא יהא מחוייב לזבוח שמחה ביום שביעי לצורך שמיני כמו שאינו מחוייב בערב יום טוב לצורך הלילה: או אינו אלא לילי י''ט הראשון. ולא בא למעוטי שאר לילות אלא לילי יום טוב האחרון: לאו משום דאין לו במה ישמח. וא''ת אם כן תיפוק ליה מאידך קרא דבעינן זביחה בשעת שמחה וי''ל דאי מהתם ה''א דלא בעינן זביחה בשעת שמחה אלא בחגיגה של יום טוב שיכול לשוחטה בו ביום אבל הכא שאין יכול לשוחטה בלילה לא להכי איצטריך אך למעט: לילי יום טוב האחרון. פי' בקונטר' דווקא לילה אבל יום שמיני לא וקשה לריב''א דהתנן ההלל והשמחה שמונה וליכא למימר משום ליל שמיני קתני שמונה דליכא שמונה לילות דליל יום טוב ראשון לא קחשיב ועוד דומיא דהלל דעיקרו ביום ועוד דכי פריך לקמן ואם איתא זימנין דלא משכחת לה שמונה כגון שחל להיות יום טוב הראשון בשבת ואי כפירוש הקונט' תיקשי נמי לכולי עלמא דכשחל יום שמיני באחד בשבת אז ליכא אלא שבעה דמתי יוכל לשחוט לליל שמיני שהוא מוצאי שבת דאי שחיט בערב שבת איפסלא לה הלכך נראה לפרש דלילי יום טוב האחרון לאו דווקא דה''ה ביום: מנין לאימורי חגיגה שנפסלין בלינה שנאמר ולא ילין כו'. מהכא נפקא בכל אימורין:

דף עא - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד