פסחים ע ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ע - ב

שאם בא הפסח במרובה, שהיתה החבורה מועטת, והיה בשר מרובה מקרבן הפסח לכל אחד מהחבורה, שיכלו לשבוע ממנו, הם אינם מביאים עמו חגיגה.

ולכן לא הטבילו הבעלים את הקופיץ, לפי שלא היה להם עצמות של קרבן חגיגה לשבר.

ותמהה הגמרא: מנא ידעי הבעלים של הקופיץ, ביום שלשה עשר לניסן, שאין הם צריכים להטביל את הקופיץ לפני שקיעת החמה, היות ולא יביאו למחר חגיגה כי יש להם בשר פסח מרובה, ולא יהיה להם עצמות לשבר?

והרי עד למחר יכולים להמנות עליו אנשים רבים, ויצטרכו להביא חגיגה, ויהיה אז זקוק לקופיץ כדי לשבר בה את העצמות.

ומנסה הגמרא להעמיד שאין צורך למחרת בקופיץ, היות ולא יביאו קרבן חגיגה, מחמת שבא הפסח בטומאה:

ואלא, שבא הפסח בטומאה, שהיו רוב הציבור טמאים, והותר להם להביא בטומאה רק קרבן פסח, ולא קרבן חגיגה.

וגם את האוקימתא הזאת דוחה הגמרא:

סוף סוף מנא ידעי הבעלים של הקופיץ ביום שלשה עשר [שצריך אז להטביל את הקופיץ עבור קרבן החגיגה] שלמחר יהיו רוב הציבור טמאי מת, ולא יביאו קרבן חגיגה? ומתרצת הגמרא באוקימתא נוספת:

דמית נשיא, וכל ישראל מצווים להתעסק בקבורתו, ונטמאים.

והוינן בה: דמית נשיא - אימת?

אילימא דמית הנשיא בשלשה עשר, ביום שעסקו הכל בטהרת כליהם לצורך מחר, ונטמאו באותו היום רוב הציבור - סכין, למה לי דמטבליה?

והשאלה היא הן ביחס לבעלים, שאין טעם שיטבילוה הואיל והוא עתיד לטמאותה, והן ביחס לאדם המוצא אותה, שאין טעם שיחזיקנה בטהרה לצורך שחיטת שלמי חגיגתו ביום טוב [כי לצורך הפסח אינו צריך להחזיקה בטהרה כי טומאה הותרה בציבור], היות והוא עתיד לטמאותה.

ואלא, דמית הנשיא בארבעה עשר, ואתמול בשלושה עשר הטבילו כולם את כליהם לצורך הפסח ולצורך החגיגה הבאה עמו.

אם כן, תיקשי: מאי שנא סכין דמטביל אותו בשלשה עשר היות והוא צריך לו לצורך הפסח, ומאי שנא קופיץ דלא מטביל לה? והרי יש לו צורך בקופיץ כדי לשבר עצמות החגיגה הבאה עם הפסח!?

והרי ביום שלשה עשר, כשמטהרים כולם את כליהם לצורך מחר, הוא אינו יודע שימות הנשיא למחר, ואינו סבור שלא יביאו מחר קרבן חגיגה!?

ומעמידה הגמרא באוקימתא נוספת:

לא צריכא, דהיה הנשיא גוסס בשלשה עשר. והסתפקו האנשים אם ימות למחר ויבוא הפסח בטומאה, ולא יביאו עמו חגיגה, ולכן הם מטבילים רק את הסכין ולא את הקופיץ.

סכין, דחד ספיקא הוא לאנשים אם ימות הנשיא - ודאי מטביל לה בעליה ביום שלשה עשר. כי יתכן שלא ימות הנשיא ויצטרך סכין טהורה לשחוט בה את קרבן הפסח.

אבל קופיץ, דתרי שני ספיקי [שיבוארו להלן] יש לבעליה ביחס לצורך בטהרתה אם יצטרכו לה למחר - לא מטביל לה בעליה.

ושני הספיקות הם:

א. יתכן ולמחר ימות הנשיא, ויעשו את הפסח בטומאה, ואז לא יביאו חגיגה. כיון שפסח הבא בטומאה אין מביאים עמו חגיגה, ואין לו צורך בטהרת הקופיץ כיון שלא ישברו למחר עצמות קרבן חגיגה.

ב. יתכן שתהיה אכילת הפסח מרובה, ולא יהיה צורך בהקרבת חגיגה, ולא יהיה לו צורך בקופיץ.

שנינו במשנתנו שחגיגת ארבעה עשר אינה דוחה את השבת. ולדין זה מודה אפילו בן תימא המדמה את דין החגיגה הזאת לדין פסח בהרבה הלכות.

ועתה מביאה הגמרא ברייתא ובה דעתו של יהודה בן דורתאי הסובר שחגיגת ארבעה עשר דוחה את השבת!

תניא: יהודה בן דורתאי פירש מן החכמים ונבדל מהם, היות וחלק על מה שאמרו "אין חגיגת ארבעה עשר דוחה את השבת", והיה סבור שהיא דוחה את השבת.

וכאשר חל ערב פסח בשבת, שלדעתו היו חייבים להביא בו חגיגת ארבעה עשר, רצה למנוע מעצמו את ביטול מצות חגיגה [לדעתו], ועזב את מקומו הסמוך למקום המקדש, הוא ודורתאי בנו.

והלך וישב לו בריחוק מקום, בדרום, כדי שיהיה פטור מלעלות לרגל ומלהתחייב בפסח ובחגיגה.

אמר יהודה בן דורתאי: אם יבוא אליהו, ויאמר להם לישראל: מפני מה לא חגגתם חגיגה בשבת - מה תשובה הן אומרים לו!?

תמהני על שני גדולי הדור, שמעיה ואבטליון, שהן חכמים גדולים ודרשנין גדולים, ולא אמרו להן לישראל: חגיגה דוחה את השבת.

אמר רב: מאי טעמא דבן דורתאי?

דכתיב [דברים טז] "וזבחת פסח לה' אלהיך - צאן ובקר".

והלא אין פסח אלא מן הכבשים ומן העזים, ומה תלמוד לומר "בקר"?

אלא: צאן - זה פסח, בקר - זוחגיגה הבאה עמו.

ואמר רחמנא "וזבחת פסח", שקרא הכתוב גם לחגיגה הבאה עם הפסח בשם "פסח", ולכן היא דוחה את השבת כמו קרבן הפסח.

אמר תמה רב אשי על דרשתו של רב, שביאר את הפסוק לפי שיטת יהודה בן דורתאי: וכי אנן, טעמא דפרושים הפורשים מן החכמים - ניקו ונפרוש, נעמוד ונפרש!? אלא, קרא - לכדרב נחמן הוא דאתא.

דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: מנין ל"מותר הפסח" [פסח שלא הוקרב בזמנו, או שהפרישו מעות לקניית קרבן פסח וקנו קרבן, ונשארו מעות מיותרות] שקרב שלמים?

שנאמר "וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר".

וכי פסח מן הבקר בא? והלא אין פסח בא אלא מן הכבשים ומן העזים.

אלא: מותר הפסח - יהא לקרבן שלמים, שהוא דבר הבא מן הצאן ומן הבקר.

והוינן בה: ורבנן, מאי טעמא לא דחי חגיגה הבאה עם הפסח וחגיגת חמשה עשר שבת?

הא ודאי קרבן ציבור הוא!? שהרי היא באה בכנופיא כמו קרבן פסח, וזמנה קבוע.

אמר רבי אילעא משום רבי יהודה בן ספרא: אמר קרא בקרבן חגיגת חמשה עשר בחג הסוכות: [ויקרא כג] "וחגתם אתו חג לה' שבעת ימים בשנה".

וכי שבעה ימים בלבד מביאים קרבן חגיגה? והרי שמונה ימים הוו, כולל יום שמיני עצרת, שמקריבים בו קרבן חגיגה!

אלא, מכאן לחגיגה שאינה דוחה את השבת, ולכן יש להוריד את השבת ממנין שמונת הימים. ונמצא, שאינם אלא שבעה.

ומפסוק זה מוכח שאין לך חגיגה שדוחה שבת, והתמעטה ממנו גם חגיגת ארבעה עשר.

כי אתא רבין מארץ ישראל לבבל, אמר: כך אמרתי שאלתי לפני רבותי:

כיצד אומר הכתוב "וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים"?

והרי פעמים שאי אתה מוצא אלא ששה ימים להקרבת קרבן חגיגה. כגון, שחל יום טוב הראשון של חג הסוכות בשבת, שאז גם שמיני עצרת חל בשבת.

אמר אביי: אבין תכלא [שמו של אדם שהיה קובר את בניו] לימא הוא זה שראוי לומר כי הא מילתא, שאלה שאינה הגונה שכזאת. ולא מן ראוי לרבין לשאול אותה.

היות ופשוטו של מקרא הוא: שמנה - לא משכחת לה כלל. שבעה - איתא ברוב שנים.

אמר עולא אמר רבי אלעזר: שלמים ששחטן מערב יום טוב - אינו יוצא בהן לא משום שמחה, ולא משום חגיגה.

במרובה שמנוייו מועטים ורב הבשר, וכיון שכך אין צורך בחגיגה, וממילא אף אין צורך בקופיץ. על הסבר זה מקשים: מנא ידעי [מנין יודעים] הבעלים שיהא השנה הפסח מרובה, שמא יתרבו הנמנים עליו עד שעת שחיטתו וימצא הפסח מועט.

אלא צריכים לומר שמדובר כאן בפסח שבא בטומאה של רוב ישראל, שאין מביאים עמו חגיגה. ומקשים: סוף סוף, מנא ידעי [מנין יודעים] הבעלים מראש כשמטבילים סכיניהם ביום שלושה עשר בניסן, שיבוא הפסח בטומאה? שמא יתברר שרוב ציבור טהור!

ומשיבים: מדובר דמית [שמת] הנשיא, ולפי ההלכה צריכים הכל להיטמא לו. ושואלים: דמית [שמת] הנשיא אימת [אימתי]? אילימא [אם תאמר] דמית [שמת] בשלשה עשר והכל נטמאים לו — אם כן, סכין מלכתחילה למה לי דמטבליה [להטבילה]? שהרי בכל אופן עתיד הוא להיטמא! ואלא דמית [שמת] בארבעה עשר, ואין יודעים לפני כן אם יבוא הפסח בטומאה. ואם כן, מאי שנא [מה שונה] סכין שמטביל אותה, ומאי שנא [ומה שונה] קופיץ שלא מטביל לה [אותה]?

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא במקרה שנשיא גוסס בשלשה עשר. סכין שיש בה רק חד ספיקא [ספק אחד] ספק ימות הנשיא וייעשה הפסח בטומאה, ספק לא ימות הנשיא לפני החג — הרי הוא מטביל אותה, שאם לא ימות הנשיא צריך הוא סכין טהורה לשחוט בה. קופיץ שיש בו תרי ספיקי [שני ספיקות] שמא ימות הנשיא ולא יצטרכו להטבילו, ועוד שמא יהא הפסח מרובה ולא יצטרכו לקרבן חגיגה — אינו מטביל.

א תניא [שנינו בברייתא] יהודה בן דורתאי פירש מן החכמים הוא ודורתאי בנו, והלך וישב לו בדרום כדי שלא תחול עליו החובה להקריב את הפסח וחגיגה (שהרי הוא בדרך רחוקה מירושלים) מפני שחלק על שיטת חכמים בדין חגיגה של יום ארבעה עשר, שלדבריהם אינה דוחה את השבת. שאמר: אם יבוא אליהו ויאמר להם לישראל: מפני מה לא חגגתם חגיגה בשבת, מה הן אומרים לו? תמהני על שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון שהן חכמים גדולים ודרשנין גדולים, ולא אמרו להן לישראל שאף חגיגה של יום ארבעה עשר דוחה את השבת.

אמר רב: מאי טעמיה [מה טעמו] של בן דורתאי — דכתיב [שנאמר]: "וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר במקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם" (דברים טז ב), ויש לשאול: וכי בא פסח מן הבקר? והלוא אין פסח בא אלא מן הכבשים ומן העזים כמבואר בספר שמות (יב, ה)! אלא כך יש להבין: "צאן" — זה פסח, "בקר" — זו חגיגה הבאה עמו. ואמר רחמנא [הכתוב] "וזבחת פסח" ללמדנו ששניהם נזבחים כאחד. ומכאן למד שדינה של חגיגה כפסח לכל דבר!

אמר רב אשי: וכי אנן [אנחנו] את טעמא [הטעם] של הפרושים ניקו ונפרוש [נעמוד ונפרש]? שהרי בן דורתאי ובנו פרשו מכל חכמי ישראל, ואיננו צריכים לעסוק בפירוש שיטתם של אלה שהבדילו עצמם מכלל החכמים. אלא קרא [הפסוק] לצורך הסבר שיטתו של רב נחמן הוא דאתא [שבא], שאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: מניין למותר הפסח, שהיא בהמה שהקדישוה לקרבן פסח ונאבדה והקריבו אחרת תחתיה, ולאחר מכן מצאוה. או שהפרישו מעות לפסח וחלה עליהם קדושת הפסח, ואחר כך הוזלו הבהמות ונותרו מעות, שקרב בתור זבח שלמים —

שנאמר "וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר", ונשאלה השאלה: וכי פסח מן הבקר בא? והלא אין פסח בא אלא מן הכבשים ומן העזים! אלא בא הכתוב ללמד כי מותר הפסח יהא לדבר הבא מן הצאן ומן הבקר, וקרבן שלמים הוא הקרבן שמותר להביא מכל מיני צאן ובקר, זכרים ונקבות.

לעצם הדברים שואלים: ורבנן [ולשיטת חכמים] מאי טעמא [מה הטעם] שחגיגת ארבעה עשר וכן של חמישה עשר לא דחי [דוחה] את השבת? הא [הרי] ודאי קרבן ציבור הוא, שהרי היא באה למנויים רבים, וכל קרבנות הציבור דוחים את השבת!

אמר ר' אילעא משום ר' יהודה בן ספרא: אמר קרא [המקרא] בענין חג הסוכות: "וחגתם אתו חג לה' שבעת ימים בשנה חוקת עולם לדורותיכם בחודש השביעי תחוגו אותו" (ויקרא כג, מא), וכי שבעה ימים הוא חג הסוכות? הלוא שמונה הוו [הם], שהרי בסוף חג הסוכות חוגגים תמיד שמיני עצרת ושמונה ימים הם! אלא מכאן לקרבן חגיגה (שעליו נאמר "וחגותם אותו") שאינה דוחה את השבת. שכיון שאין שמונה ימים בלא שבת באמצע, לכן אמרה התורה שחוגגים את החג (כלומר מקריבים בו קרבן חגיגה) רק שבעה ימים בלבד.

כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל אמר: אמרתי לפני רבותי והקשיתי על סברה אחרונה זו: פעמים שאי אתה מוצא אלא ששה ימים שאפשר להקריב בהם חגיגה, כגון שחל יום טוב הראשון של חג בשבת ואז גם יום השמיני חל להיות בשבת, ונמצא שרק ששה ימים מותרים בהקרבת חגיגה! אמר אביי: אבין תכלא לימא כי הא מילתא [המשכל את ילדיו יאמר דבר כזה] ולא יזהר בלשונו שלא לשאול שאלה בלתי מבוססת? הלוא יש הבדל גדול: שמונה לא משכחת [תמצא] לה כלל אפשרות שיהיו שמונה ימים בלא שבת בתוך החג, אבל שבעה איתא [יש] ברוב השנים שאפשר להקריב בהם.

אמר עולא אמר ר' אלעזר: שלמים ששחטן מערב יום טוב בבוקר, אינו יוצא בהן לא משום שלמי שמחה ולא משום קרבן חגיגה. ומפרש: משום שמחה אינו יוצא — דכתיב [שכן נאמר]: "וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך" (דברים כז, ז) בעינן [צריכים אנו] לפי כתוב זה שתהא הזביחה

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

with few people registered for it, so that each person receives a large portion of the offering. Therefore, there is no need for a Festival peace-offering or for a cleaver. The Gemara questions this answer: How do the owners know already on the thirteenth that only a small number of people will be registered for the Paschal lamb? Perhaps more people will register for the offering before it is slaughtered, in which case we should assume that the cleaver was immersed, as it might be necessary to bring a Festival peace-offering together with the Paschal lamb.

Rather, we must say that we are talking about a Paschal lamb that came in a state of ritual impurity, in which case a Festival peace-offering is not brought, and consequently there is no need for a cleaver. The Gemara asks: Ultimately, how do the owners know already on the thirteenth when they are immersing their knives that the Paschal lamb will be brought in ritual impurity, so that they need not immerse their chopping knives? Perhaps it will turn out that most of the community is ritually pure.

The Gemara answers that we are talking about a situation where the Nasi died, in which case all of Israel must defile themselves in order to participate in his burial. The Gemara asks: When did the Nasi die? If you say that he died on the thirteenth and everyone became ritually impure as a result, why do I need to immerse the slaughtering knife to begin with? It will become ritually impure again in any event. Rather, he died on the fourteenth and they did not know in advance that the Paschal lamb would be brought in a state of impurity. But if so, what is different about the slaughtering knife that he immerses it and what is different about the cleaver that he does not immerse it?

The Gemara answers: It was necessary to teach this halakha only in a case where the Nasi was in a dying state on the thirteenth. With regard to a slaughtering knife, about which there is only one doubt, that perhaps the Nasi will die before the Festival and the Paschal lamb will be brought in a state of ritual impurity, he immerses it, for if the Nasi does not die he will need a ritually pure knife to slaughter his Paschal lamb. With regard to a cleaver, about which there are two doubts, that perhaps the Nasi will die and a ritually pure knife will not be needed, and that even if he does not die, perhaps the meat of the Paschal lamb will be plentiful and the Festival peace-offering will not be brought, he does not immerse it.

It was taught in a baraita: Yehuda ben Dortai separated himself from the other Rabbis, he and Dortai his son, and went and settled in the south so that he would not be obligated to bring the Paschal lamb, seeing that he was at a great distance from Jerusalem. He did this because he disagreed with the Rabbis with regard to the Festival peace-offering of the fourteenth, which in their view does not override Shabbat. He said: If Elijah will come and say to the Jewish people: For what reason did you not sacrifice the Festival peace-offering on Shabbat, what will they say to him? I am astounded at the two most eminent scholars of the generation, Shemaya and Avtalyon, who are great sages and great expositors of the Torah, and yet they did not tell the Jewish people that even the Festival peace-offering of the fourteenth overrides Shabbat.

Rav said: What is ben Dortai’s reason? As it is written: “And you shall slaughter the Paschal offering to the Lord your God from the flock and from the herd, in the place which the Lord shall choose to rest His name there” (Deuteronomy 16:2). A question must be asked: Does the Paschal offering come from the herd, i.e., from cattle? Doesn’t the Paschal offering come from only the sheep and from the goats, as commanded in the book of Exodus (12:5)? Rather, the verse should be understood as follows. “Flock”; this is referring to the Paschal offering. “Herd”; this is referring to the Festival peace-offering that is brought along with it. And the Merciful One says: “And you shall slaughter the Paschal offering,” thus teaching that the two offerings are sacrificed together. From here ben Dortai derived that the Festival peace-offering of the fourteenth is like the Paschal offering in every way, and so it too overrides Shabbat.

Rav Ashi said: Need we arise and explain the reason of those who separated themselves from the other Rabbis? Ben Dortai and his son broke away from all the other sages of the Jewish people, and we need not occupy ourselves with the opinions of such people. Rather, the verse comes to explain the opinion of Rav Naḥman, for Rav Naḥman said that Rabba bar Avuh said: From where is it derived that a leftover Paschal offering is sacrificed as a peace-offering? A leftover Paschal offering is an animal that had been consecrated as a Paschal offering but was subsequently lost and later found after a different animal had already been sacrificed in its place. Alternatively, if one set aside and consecrated money for the purchase of a Paschal lamb and then the price of livestock dropped so that there was money left over after the purchase was made, the extra money has the status of a leftover Paschal lamb.

As it is stated: “And you shall slaughter the Paschal offering to the Lord your God from the flock and from the herd.” Does the Paschal offering come from the herd? Doesn’t it come from only the sheep and from the goats? Rather, the verse comes to teach that a leftover Paschal offering shall be brought as something that comes from the flock and from the herd, that is, as a peace-offering, which may be brought from all types of flock and cattle, including both males and females.

The Gemara asks about the crux of the matter: And according to the opinion of the Rabbis, what is the reason that the Festival peace-offering does not override Shabbat? It is certainly a communal offering, and all communal offerings override Shabbat.

Rabbi Ile’a said in the name of Rabbi Yehuda ben Safra: The verse said with regard to the festival of Sukkot: “And you shall celebrate it as a Festival for the Lord, seven days in the year; it shall be a statute forever in your generations; you shall celebrate it in the seventh month” (Leviticus 23:41). Now is the festival of Sukkot seven days? They are eight days, as the Eighth Day of Assembly is always celebrated at the conclusion of Sukkot. Rather, from here we derive that the Festival peace-offering [ḥagiga], about which the verse states: “And you shall celebrate [veḥagotem] it,” does not override Shabbat. Since every eight-day period contains a Shabbat, the Torah said that the Festival [ḥag] is celebrated, i.e., the Festival peace-offering [ḥagiga] can be brought the entire seven days of the Festival.

When Ravin came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said: I said before my teachers, pointing out the following difficulty with regard to this source: There are times when you find only six days on which the Festival peace-offering can be brought, for example, when the first day of the Festival occurs on Shabbat, in which case the Eighth Day of Assembly also falls on Shabbat, and so there are only six days on which the Festival peace-offering may be brought. Abaye said: Would the bereaved Avin, another name for Ravin, say such a thing and be so careless as to ask an unfounded question? There is a big difference: Eight you do not find at all; the eight days of the Festival cannot possibly pass without a Shabbat. But seven days on which the Festival peace-offering can be brought are in fact found in most years.

Ulla said that Rabbi Elazar said: With regard to peace-offerings that one slaughtered on the eve of the Festival, one fulfills with them neither the mitzva to bring peace-offerings of rejoicing nor the mitzva to bring a Festival peace-offering. The mitzva of bringing peace-offerings of rejoicing is not fulfilled, as it is written: “And you shall slaughter peace-offerings and eat there, and you shall rejoice before the Lord your God” (Deuteronomy 27:7). Based on this verse, we require that the slaughter be

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ודחי' וכי כהנים קסומי אינהו כלומר ראו בדרך מראה הקוסמים החוזים בכוכבים כי הפסח של זו השנה במרובה הוא בא ואין עמו חגיגה לפיכך לא טהרו הקופיץ שלהן אלא כגון שבא הפסח בטומאה שאין עמו חגיגה. ואקשי' וכי כהנים קסומי נינהו דהוה ידעי דישראל זו השנה רובן טמאין הן והפסח בא בטומאה ואין בו חגיגה ואמרי' כגון שהיה נשיא גוסס בי"ג סכין דחד ספק הוא ספק מת נשיא היום או מחר ספק לא מת בספק אחד חייש ומטהר לסכין דחייש דלמא לא מאית ובעינן סכין טהורה וליכא קופיץ דהוא [תרי ספיקא] האי ספיקא דאמרי' וספיקא אחרינא נמי דלמא לא מאית נשיא ואתו הפסח במרובה ואין שם חגיגה לא מטהר ליה ולא מתוקמא דמת נשיא (בי"ד) [בי"ג] נטמאו הרוב ועבדו בטומאה דאי אתי בטומאה (קופיץ) [סכין] למה ליה טהרה אלא בפסח הבא בטהרה הוא:

ת"ר יהודה בן דירתי [פירש הוא ודורתאי בנו] כו' ודייק מדכתי' וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר צאן לפסח ובקר לחגיגת ט"ו מכאן לחגיגת ט"ו שדוחה שבת כשם שפסח דוחה שבת כך חגיגה דוחה שבת.

אמר רב אשי האי טעמא דפרושים הוא כלומר מדרש פרושים הוא זה אלא טעמי' דהאי קרא הכי הוא וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר ואם יותיר מן הדמים שהפרשת לקנות בהן פסח הביאהו דבר הבא מן הבקר וכ"ש מן הצאן ומאי ניהו שלמים ורבנן דפליגי על יהודה בן דירתי (דאמר) [ואמרי] אין חגיגת ט"ו דוחה שבת דייקי' כיון דהחג שמונה ימים הוא דהא אתרבו יום טוב האחרון של חג מבחדש השביעי תחוגו אותו כאשר הוא מפורש בחגיגה פ"א נמצא החג שמונה וקאמר רחמנא וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים מכאן שאין חגיגה דוחה שבת דכתיב שבעה ולא שמונה למעוטי שבת [מחגיגה] וקשו והלא אי מקלעי יום טוב הראשון של חג בשבת יבוא גם יום טוב האחרון שבת ואינך חוגג אלא ששה ימים בלבד ופריק שבעה איתא ברוב שנים ואי מקלעי במיעוט שנים כי האי גונא יו"ט הראשון שבת דלא משכחת ימי חגיגה (אבל) [אלא] ששה למיעוט לא חיישי' אבל שמונה לעולם לא תמצא ולא משכחת תמניא יומי בלא שבת:

מותר הפסח ר"ל שהקדים והפריש מעות לפסחו והוזלו הטלאים ונותרו לו מן המעות אחר שלקח טלה לפסחו אותו מותר קרב שלמים כדין פסח שאבד והפריש אחר תחתיו ואח"כ נמצא שקרב שלמים כמו שביארנו ושלמים ושחטן מערב יו"ט אע"פ שאכלן ביו"ט כבר ביארנו למעלה שאינו יוצא בהם ידי חגיגה שאינה באה אלא מן החולין אבל יוצא בה ידי שלמי שמחה שאין צריך שיהו שלמי שמחה נשחטין בשעת חיוב שמחה ר"ל ביו"ט:

ורבנן מ"ט לא דחיא שבת הא ודאי קרבן ציבור היא פי' כיון דר' יהודא בן תורתי משום דדריש וזבחת פסח צאן ובקר דהיא חובה אמר דדחיא שבת ולרבנן נמי אמאי לא דחיא שבת החגיגה של החמשה עשר והא חובה היא ונהי דחגיגת י"ד אינה חובה אל חגיגת ט"ו דהיא חובה תידחי שבת כמו שדוחה חגיגת י"ד לבן תורתאי מפני שהיא חובה הה"נ חגיגת ט"ו לרבנן שהאי חובה אמאי לא דחיא שבת הא ודאי קרבן ציבור היא דאתיא בכנופיא וזמן קבוע לה ואע"פ שיש לה תשלומין כל שבעה תדחה שבת מידי דהוה אהקטר תמידין ומוספין ופסח שכשרין כל הלילה ומוצאי שבת והן דוחין את השבת וה"נ תדחה שבת אמר ר' אלעאי משום ר' יהודא בן ספרא אמר קרא וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים בשנה פי' גבי חג הסוכות כתיב שבעה שמנה הוו שיש לה תשלומין כל שמנה ואפילו יו"ט האחרון אלא מכין לחגיגה שאינה דוחה שבת פי' שא"א לשמנה ימים שלא תהא שבת ביניהם ואינה דוחה שבת ומש"ה כתיב שבעה וכמו שאינה דוחה שבת שבתוך החג ה"נ אינו דוחה י"ט הראשון שחל להיות בשבת מפני שיש לה תשלומין לאחר שבת ולא דמיא להקטר תמידין ומוספין שאין להם תשלומין וכבר דחו שחיטתן את השבת:

אמר עולא אמר ר"א שלמים ששחטן מעיו"ט אינו יוצא בהן לא משום שמחה ולא משום חגיגה כו' עד וכל דבר שבא חובה אינו בא אלה מן החולין קשאי לי טובא טעמא דאינו יוצא בה מושם חגיגה משום דאינה באה אלא מן החולין הא אם הפרישד אדם בהמת חולין לשם חגיגת יו"ט ושחטה בעיו"ט יוצא בה משום חגיגה והא אכתי לא מטא זימנא והיאך רשאי לשוחטה ולזרוק דמה בעיו"ט שזמנה היא ביו"ט ואפי' את"ל שתהא כשרה באכילה לא עלתה לבעלים לשם חובה מפני שקדם והקריבה שלא בזמנה ורחמנא לא אזהר אלא שנקריבנה בזמנה דהיינו בתוך החג ולא קודם זמנה מבחול ונ"ל לתרץ דהאי דקאמר ולא משום חגיגה לאו אשחטן קאי אלא ה"ק ואם שיירון ושחטן למחר אינו יוצא בהן משום חגיגת החג דבעינן שתבוא מן החולין וזו הבהמה כבר הוקדשה לשלמים ומילי מילי קאמר שחטן נקט משום שמחה וחגיגה דנקט כגון שהניחן חיים ושחטן למחר:

בד"ה מ"ט דבן כו' מדקאמר רב אשי בסמוך כו' עכ"ל וה"ה דה"מ לאוכוחי הכי מדאצטריך תלמודא לאתויי קרא וטעמא אחרינא אליבא דבן דורתאי ולא סגי ליה בהאי היקשא דבן תימא וק"ל:

בא"ד נקוט האי כללא בידך כל שזמנו קבוע כו' הא איכא חגיגת י"ד כו' עכ"ל דהאי כללא מוכח התם דקאי נמי אחגיגה ולפרש"י ע"כ אפילו לבן תימא לא אתיא הך כללא דלכ"ע אין חגיגת י"ד דוחה שבת וכ"ש חגיגת ט"ו דדוחק הוא לומר אליבא דבן דורתאי נקט האי כללא ולפי' התוס' לקמן ניחא דנקט האי כללא שפיר לבן תימא וק"ל:

בא"ד ומ"מ פריך שפיר הא ודאי קרבן צבור הוא דאף חגיגת ט"ו חשיבא זמנה קבוע כו' עכ"ל יש לדקדק בדבריהם מי הכריחם לכך דהא כתבו לקמן דאיכא תנא דתלי בקרבן צבור ולא בזמנה קבוע ואליבה פריך לקמן הא ודאי קרבן צבור וי"ל דסברת התנא דתלי מעיקרא בקרבן צבור לא קאי במסקנא דפ' הוציאו לו דדחי לה התם ומסיק דתלי בזמנה קבוע ולקמן לא נקט הא ודאי קרבן צבור היא אלא משום דמעיקרא בעי למימר הכי אבל למסקנא דהתם טעמא משום דזמנה קבוע צ"ל דחגיגת ט"ו נמי קבוע חשיב ליה אי לאו מיעוטא דקרא וכיון דאיכא הכא מיעוטא לחגיגת ט"ו לא חשיב ליה כהאי כללא דהתם משום דיש לה תשלומין כל ז' כמ"ש התוס' לעיל ודו"ק:

בא"ד והא דמוקי בן דורתאי כו' משום דסבר דחגיגת י"ד לאו דאורייתא כו' עכ"ל ור"ל דלא סבר כתנא דמייתי לקמן דסבר חגיגת י"ד נאכלת לשני ימים ולילה א' דאורייתא דא"כ לא הוי מוקמי בן דורתאי האי קרא דוזבחת פסח וגו' בחגיגת ט"ו אלא בחגיגת י"ד דמשמע טפי קרא דביה איירי מיהו איכא למימר דבן דורתאי סבר כבן תימא דחגיגת י"ד דאורייתא ומהיקש' דלעיל זבח חג פסח וגו' נילף דדוחה שבת וא"כ ע"כ האי קרא וזבחת פסח וגו' דשמעי' מיניה דחגיגה דוחה שבת לא אצטריך לחגיגת י"ד אלא דאתי לחגיגת ט"ו ויש ליישב דע"כ בן דורתאי לית ליה היקשא דבן תימא דיליף מיניה לעיל מן הצאן ולא מן הבקר ובהאי היקשא דוזבחת פסח וגו' קאמר [*] דבקר זו חגיגה ודו"ק:

בד"ה הא ודאי קרבן צבור כו' משום דאתי בכנופיא וכן ביומא אבל בחגיגה קרי ליה כו' עכ"ל כצ"ל מתוך הסוגיא שם ועי' בתוס' פ"ק דחגיגה שהקשו כן כמ"ש וק"ל:

בגמרא אמר רב יוסף ואנן וכו' ס"א אמר רב אשי:

גמ' במרובה מנא ידעי כו' סוף סוף מנא ידעי כו' כצ"ל:

שם אבין תכלא לימא כו' כצ"ל ונ"ב פשוטו הוא דארבין קאי ושמו אבין כמו רבינא דשמו אבינא וכן הרבה אבל תימה שיאמר אביי על רבין שהיה קדמון לפניו שהיה בימי רבי יוחנן ויזכרנו בגנאי כי האי מילתא ולא יזכרנו נמי ר' אבין או רבין ונראה בעיני לפרש דבימי אביי היה אחד ששמו אבין והיה קובר את בניו ואמר אביי אותו אבין שקובר את בניו יאמר כאלו הדברים שאינם הגונים ולא רבי אבין ודו"ק:

רש"י בד"ה אבל קופיץ כו' בי"ד ולא בט"ו כו' נ"ב פי' אותן שנטמאו אבל לעולם מי שנשאר טהור שפיר מביא חגיגת ט"ו כדפירש"י גופיה לעיל:

בד"ה פירש כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה אבל קופיץ. שמא ימות ול"י חגיגות כו'. לכאורה מ"מ יטבלוהו משום פסח עצמו דיהיה בא בטומאה ואין בו משום שבירת עצם לרב יוסף (לקמן פד ב) אליבא דכ"ע ואולי מדרבנן אסור אפילו בטמא וכ"מ לישנא דמתני' שם דאינו לוקה אבל איסורא איכא דומיא דהמותיר בטהור דשנה עמו דאסור אפילו מה"ת אבל באמת רש"י פירש כן לרווחא דמילתא כי בלא"ה כיון דיבא בטומאה ל"ל לטובלו:

גמרא א"ק וחגותם אותו כו'. הן מתד"ה הא הב' נראה שהיתה גירסתם כאן קרא דוחגותם חג כו' דפ' פינחס:

רש"י ד"ה וישב לו בדרום. רחוק מירושלים שלא לעלות לרגל כו'. הן משום פסח בט"ו מיל סגי עיין (לקמן צג ב) ואי משום מצות ראיה לא מצינו שדרך רחוקה תפטרנו עיין מל"מ ריש הק"פ:

תד"ה שלמים. ואי יכול לשחטה מעיו"ט אכתי שמונה הוו. נ"פ דכוונתם דמשך זמן הקרבתה ח"י עיו"ט וז"י החג לבד שבת ואם חל יו"ט ראשון בשבת יהיה ז"י והצל"ח במחכ"ת צלל במים אדירים לל"צ ע"ש:

תוס' ד"ה מאי טעמא וכו' ולפי' צ"ל דלב"ת. עיין לעיל נט ע"ב תוס' ד"ה בי"ד ולקמן קיד ע"ב תוד"ה אחד זכר לפסח:

בא"ד ש"מ אין לה תשלומין. עי' חגיגה ו' ע"ב בתוס' ד"ה יש בשמחה:

תוס' ד"ה הא ודאי וכו' דהאי קרא דוחגותם. עיין טורי אבן מגילה ה ע"א ד"ה וחגיגה:

במרובה. בחבורה מועטת שהפסח מרובה להן ולא יביאו חגיגה: מנא ידעי. הבעלים בשלשה עשר שתהא חבורתו מועטת הרי כל שעה באין ונמנין עליו אנשים מעלמא וקונים להן בו חלק מן הבעלים עד שעת שחיטה הלכך לא קים ליה שתהא חבורה מועטת ומטביל לקופיץ שמא יביאו חגיגה ויצטרכו לשבירת עצמות: שבא בטומאה. שרוב ציבור טמאין ותנן בזמן שבא בטומאה אין מביאין עמו חגיגה וזה המוצאה טהור ואע''פ שאף הטהורים עושין בטומאה עם הציבור מטבילה לשבר בה עצמות חגיגת חמשה עשר שאינה באה בטומאה: מנא ידעי. הבעלים בשלשה עשר כשמטבילין סכיניהם שיהו רוב ציבור טמאין: דמית נשיא. ומצוה לכל ישראל להתעסק בו: אי נימא בשלשה עשר. כשהיו מטהרין כליהם: סכין למה ליה לאטבוליה. למריה הרי היא עתיד ליטמא וזה המוצאה אם טהור הוא למה מחזיקה בטהורה ושוחט בה שלמי חגיגתו בי''ט: אלא דמית בארבעה עשר. וכשהטבילו כליהם בי''ג הצריכין לארבעה עשר לא היו יודעין שיבוא בטומאה א''כ גם את הקופיץ הטביל לשבירת העצמות דחגיגת ארבע' עשר: ומאי שנא סכין. דאמרי' אטבלה מרה מאתמול ומאי שנא קופיץ דלא אמרי' אטבלה מרה מאתמול: לא צריכא דנשיא גוסס בשלשה עשר. ולא גרסינן ומת בארבעה עשר דמה לי מת ומה לי לא מת: סכין דחד ספיקא הוא. דאיכא למימר שמא ימות הנשיא ויעשו פסח בטומאה משום הך ספיקא לא אימנע מלאטבולה ואטבלה דחייש שמא לא ימות ויעשה פסח בטהרה: אבל קופיץ דתרי ספיקי. אית ליה מסלקי ליה מתורת טבילה שמא ימות ולא יביאו חגיגות לא בארבעה עשר ולא בחמשה עשר או אפי' לא ימות שמא אני לא אצטרך לחגיגת ארבעה עשר שתהא חבורתי מועטת ויבא פסח במרובה ואי משום חגיגת חג חמשה עשר עדיין יש שהות להטבילה בי''ד הלכך לא אטבלה מרה בשלשה עשר: בן דורתאי פירש. מן החכמים ונבדל מהם מפני שהיו אומרים אין חגיגת ארבעה עשר דוחה שבת: וישב לו בדרום. רחוק מירושלים שלא לעלות לרגל ויתחייב בפסח ובחגיגה דקסבר חגיגה חובה ואפי' במרובה: ואנן טעמא דפרושים וכו'. וכי לכך הוצרכנו לדרוש המקראות אחר טעמי המבדילים מן החכמים: מותר הפסח. בין שהפריש פסחו ואבד ונתכפר באחר ואח''כ נמצא זה בין שהפריש מעות לפסחו וחלה קדושת פסח על כולן והוזלו טלאים וניתותרו מן המעות: שקרב שלמים. במועד או לאחר הרגל: לדבר הבא מן הצאן ומן הבקר. היינו שלמים שכשירין לבא מכל צאן ומכל בקר זכר ונקבה: אמאי לא דחיא שבת. ואפילו חגיגת חמשה עשר הא ודאי קרבן ציבור הוא דהא אתי בכינופיא כי פסח וזמן קבוע לה: וחגותם אותו. בחג הסכות כתיב דתשלומין דידיה כל שמונה הלכך שמונה הוי אלא לאו שמע מינה אין לך חגיגה שדוחה שבת הלכך לא משכחת שמונה לעולם: כגון שחל י''ט הראשון של חג להיות בשבת. דמטי נמי שמיני עצרת בשבת דאין כאן אלא ששה: אבין תכלא. קובר את בניו היה: לימא כי האי מילתא. שאילה שאינה הוגנת:

מאי טעמא דבן דורתאי דכתיב וזבחת פסח וכו'. רש''י פי' דבחגיגת י''ד מיירי ולפי' צ''ל דלבן תימא אע''ג דאית ליה היקשא אחרינא לעיל חגיגת י''ד לא דחיא שבת אע''ג דלכל מילי אקשיה חגיגה לפסח דאפילו לשבירת עצם אקשיה אי לאו דכתב בו מדקאמר רב אשי בסמוך ואנן טעמא דפרושין ניקו וניפרוש ואי בן תימא נמי ס''ל דדחי' שבת לא הוה מתמה כולי האי וטעמא כדילפינן בסמוך מוחגותם אותו וגו' דלא דחיא שבת אע''ג דקרבן ציבור היא ה''נ לבן תימא ואע''ג דקרא וחגותם אותו בחגיגת ט''ו כתיב סברא הוא להשוות החגיגות יחד ולהכי איצטריך לבן דורתאי למילף מוזבחת פסח שהוקשו לענין זביחה ואפי' בשבת לאפוקי שלא נקיש החגיגות יחד ולא מצי למילף מהיקשא דבן תימא כדפי' וקשה דלעיל קאמר רב אשי דאי חובה היא תיתי בשבת משמע דלבן תימא ולתנא דלקמן דאית להו חגיגת ארבעה עשר דאורייתא דחיא שבת א''כ מאי קמתמה רב אשי ואנן טעמא דפרושין ניקו וניפרוש ועוד תיקשי לההוא דאמר בהוציאו לו (יומא נ.) נקוט האי כללא בידך כל שזמנו קבוע דוחה את השבת ואת הטומאה ואפי' דיחיד הא איכא חגיגת י''ד דקבוע לה זמן ולא דחיא לכך נראה לר''י עיקר דהכא איירי בחגיגת ט''ו כדמוכח דמייתי קרא דוחגותם אותו ואתי שפיר דלא כייל בהוציאו לו אלא דבר שקבוע לו זמן יום אחד ולא יותר אבל חגיגת ט''ו לא חשיב כל כך זמן קבוע כיון שיש לה תשלומין כל שבעה ומ''מ פריך שפיר הא ודאי קרבן ציבור הוא דאף חגיגת חמשה עשר חשיבה זמנה קבוע כדאמרינן בפרק ב' דביצה (דף כ:) אמר להן ב''ה אף זו קבוע לה זמן דתנן עבר הרגל ולא חג אינו חייב באחריותו ואין להקשות א''כ אמאי הוצרך בן דורתאי לפרוש ולהתרחק כדי שיהיה בדרך רחוקה ויפטר הלא היה יכול להביא חגיגתו כל שבעה כדילפינן בסמוך אומר ר''י דילמא יהודה בן דורתאי ס''ל מדאיתקש חגיגת חמשה עשר לפסח שמע מינה אין לה תשלומין והא דמוקי בן דורתאי קרא דוזבחת פסח בחגיגת חמשה עשר ולא בחגיגת י''ד משום דסבר דחגיגת י''ד לאו דאורייתא: הא ודאי קרבן ציבור הוא. נקט קרבן ציבור משום דאיכא תנא דתלי בהכי בפ' יש קרבנות (תמורה יד.) דתנן יש בקרבנות ציבור שאין ביחיד שקרבנות ציבור דוחין את השבת ואת הטומאה ומיהו בפרק הוציאו לו (יומא נ.) אמרי' כל שזמנו קבוע דוחה את השבת וטומאה אפילו ביחיד וק''ק דהכא קרו ליה קרבן ציבור משום דאתי בכינופיא וכן ביומא [אבל בחגיגה] (דף ו.) קרי ליה קרבן יחיד: הא ודאי קרבן ציבור. תימה לרשב''א מה בכך אם הוא קרבן ציבור והא פסח ותמיד ושעירי ר''ח ועומר ושתי הלחם לכולהו מצרכינן קראי בכיצד צולין (לקמן עז.) שידחו שבת וא''כ הכא מנא לן ואור''י דחגיגה בכלל שאר קרבנות מועדות דהאי קרא דוחגותם כתיב בסוף פרשת פינחס: שלמים ששחטן מערב יו''ט וכו' נראה לר''י דאפי' הקדישם מתחלה ושחטן לשם חגיגת ט''ו איירי דאי לשם שלמים דעלמא אין יוצא משום חגיגה אפי' שחטן בי''ט דכל דבר שבחובה אין בא אלא מן החולין לכך נראה דהקדישן ושחטן לשם חגיגה דהואיל והוי דבר שבחובה ואינו בא אלא מן החולין שצריך להקדישם לשם כך סברא הוא שישחט נמי בשעה הראוייה לחגיגה וראייה לדבר מדאמר לעיל שבעה שמונה הוו אלא מכאן לחגיגה וכו' ואי יכול לשוחטה מערב י''ט אכתי שמונה הוו הקשה ריב''א והא האי קרא דוזבחת שלמים לא כתיב גבי שמחת י''ט אלא גבי הר עיבל והיכי יליף מיניה י''ט וי''ל דאיכא למימר דבכל ענין קאמר קרא דבעינן זביחה בשעת שמחה:

דף ע - ב

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד