פסחים ע ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ע - א

לאו חובה מהתורה היא, אלא רק רשות.

דאי סלקא דעתך חובה היא - תיתי בשבת, ותיתי במרובה, ותיתי בטומאה ובמועט!

והוינן בה: וכיון שאין חיוב בהבאתה של חגיגת ארבעה עשר, מיהו - מאי טעמא אתיא, מדוע נוהגים להביאה?

ומשנינן: כדתניא: חגיגה הבאה עם הפסח היא נאכלת תחילה, לפני אכילת בשר הפסח, כדי שיהא פסח נאכל על השבע, שתהיה הנאה של שביעה באכילתו, ולא תהא אכילה להפיג את הרעבון, ובכך תחשב להם אכילתו אכילה חשובה.

שנינו במשנה: ונאכלת החגיגה לשני ימים ולילה אחד.

ואמרינן: מתניתין, האומרת שחגיגת ארבעה עשר נאכלת לשני ימים, היא - דלא כבן תימא.

דתניא, בן תימא אומר: חגיגה הבאה עם הפסח ביום ארבעה עשר בניסן - הרי היא כפסח, ואינה נאכלת לשני ימים ולילה אחד כמו כל דין קרבן שלמים, אלא רק ליום ולילה.

וחגיגת חמשה עשר, שהיא חובה בכל אחד משלשת הרגלים - נאכלת לשני ימים ולילה אחד.

וחגיגת ארבעה עשר, שהקדישה לשם הבאתה עם קרבן הפסח ביום ארבעה עשר בניסן, ולא הקריבה עמו, אלא השהה אותה אצלו, הרי למחרת ביום טוב, הוא יכול להקריבה, ויוצא בה משום מצות שלמי שמחה.

ולמרות ששנינו לקמן שכל קרבן שחייבים להקריבו אינו בא אלא מן החולין, ולא מן הקדשים, שונה בכך מצות שלמי שמחה משאר קרבנות חובה. שהיא התרבתה מריבוי מיוחד, המלמד שאפשר לקיימה גם בקרבנות שהוקדשו לצורך נדרים ונדבות.

אך ואין יוצא בה, בחגיגה הזאת שהוקדשה לצורך הבאתה עם הפסח בארבעה עשר, והושהתה, משום חגיגה של הרגל בחמשה עשר. לפי שדין חגיגת הרגל הוא כמו כל קרבן חובה, שאינו בא אלא מן החולין.

ומבארת הגמרא:

מאי טעמיה דבן תימא שאמר: אין חגיגת ארבעה עשר נאכלת אלא ליום ולילה, ולא לשני ימים ולילה כדינה של חגיגה, ושל כל השלמים?

כדמתני כמו ששנה רב לחייא בריה את הלימוד מההיקש של פסח לחגיגת ארבעה עשר הבאה עמו:

[שמות לד] "ולא ילין לבקר - זבח חג הפסח".

"זבח חג" - זה חגיגה הבאה עם הפסח בארבעה עשר.

"הפסח" - כמשמעו.

ואמר רחמנא - לא ילין!

למדנו מההיקש הזה, שיש לאכול את בשר זבח חגיגת ארבעה עשר עוד לפני שיעלה עמוד השחר של יום חמשה עשר, כמו בשר קרבן הפסח. כי אם נשאר מהבשר עד לבוקר נמצא שהוא "לן" כל הלילה.

ועתה עוסקת הגמרא בהרחבה בביאור שיטתו של בן תימא, ודנה באיזה הלכות שוה קרבן חגיגת ארבעה עשר לקרבן הפסח. כשהשאלה היסודית היא - עד כמה יש להקיש את חגיגת ארבעה עשר לקרבן פסח:

א. איבעיא להו: לבן תימא, האם נאכלת חגיגת ארבעה עשר צלי או אין נאכלת צלי?

וצדדי הספק הם:

האם כי אקשיה רחמנא, כשהקיש הכתוב את חגיגת ארבעה עשר לקרבן הפסח - ללינה בלבד הקישו, אבל לענין אכילתו צלי כקרבן פסח לא הקישו.

או דילמא לא שנא. וגם לאכילת צלי הקישו הכתוב.

תא שמע מהמשנה להלן בפרק האחרון [קטז א], שנאמר בה כי אחת השאלות ששואל הבן את אביו בליל הסדר, היא השאלה: מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, שבכל הלילות אנו אוכלים בשר צלי שלוק ומבושל, הלילה הזה כולו צלי.

ואמר על כך רב חסדא: זו דברי בן תימא.

שמע מינה שלבן תימא ההיקש של הפסוק הוא גם לאכילתו צלי.

ב. איבעיא להו: חגיגת ארבעה עשר לבן תימא:

האם היא באה מן הבקר או אינה באה מן הבקר, כשם שפסח אינו בא מן הבקר?

האם היא באה מן הנקבות או אינה באה מן הנקבות כשם שאין פסח בא מהן?

האם היא באה בת שתי שנים או אינה באה בת שתי שנים, כשם שפסח אינו בא אלא רק מבן שנה אחת בלבד?

וצדדי הבעיה הם:

האם כי אקשיה רחמנא לפסח - רק למידי דאכילה, כמו לאוכלו צלי, אקשיה.

לפי שהפסוק של ההיקש עוסק בענין אכילה, היות שהאיסור להלינו משמעותו שיש מצוה לאוכלו לפני שיעבור עליו הלילה.

אבל לכל מילי - לא הקישו הכתוב.

או דילמא לא שנא.

תא שמע מברייתא שלכל דבר הקישו:

דתניא: חגיגה הבאה עם הפסח - הרי היא כפסח:

באה מן הצאן ואינה באה מן הבקר.

באה מן הזכרים ואינה באה מן הנקבות.

באה בת שנתה ואינה באה בת שתי שנים.

ואינה נאכלת אלא ליום ולילה.

ואינה נאכלת אלא צלי.

ואינה נאכלת אלא למנויו.

ומוכיחה הגמרא: מאן שמעת ליה דאית ליה האי סברא שהוקשה חגיגת ארבעה עשר לקרבן פסח - בן תימא הוא.

שמע מינה שלבן תימא לכל דבר הקישה הכתוב. ולכן כולהו מילתא בעינן שתהיה חגיגת ארבעה עשר כמו קרבן פסח.

ומסיקה הגמרא: שמע מינה.

ג. איבעיא להו: לבן תימא - האם יש בה, בחגיגת ארבעה עשר הבאה עם הפסח, איסור משום שבירת עצם כמו בפסח, או אין בה משום שבירת העצם?

וצדדי הספק הם:

האם אף על גב דכי אקשיה רחמנא לפסח לכל ענין, ביחס לשבירת עצם לא הקישה הכתוב, היות ואמר קרא לשון של מיעוט בדין שבירת עצם בקרבן פסח, דכתיב "וכל עצם לא תשברו בו", ויש לנו לדרוש: בו - ולא בחגיגה.

או דילמא האי "בו" בא למעט ולומר - בקרבן כשר לא תשברו עצם, ולא תמנעו משבירת עצם בקרבן פסול. ורק לכך הוא דאתא המיעוט של "בו"?

תא שמע מברייתא ששנינו בה:

סכין שנמצאת בארבעה עשר בניסן, אין להסתפק בטהרתה. לפי שאם היתה אתמול טמאה מסתמא הטבילוה בעליה שאיבדוה עוד לפני הערב של שלשה עשר בניסן כדי שיעבור עליה "הערב שמש", ותהיה טהורה.

ולכן, המוצא אותה ביום ארבעה עשר - שוחט בה את קרבן הפסח מיד, בלי שיצטרך להטבילה.

אך אם מצא את הסכין ביום שלשה עשר בניסן, אין ודאות שכבר הטבילוה בעליה, שהרי עדיין יש להם שהות ביום להטבילה.

ולכן, אם רוצה לשחוט בה, הרי הוא חייב להטבילה.

והרי הוא "שונה ומטביל". דהיינו, על הצד שהטבילוה בעלים הוא שונה בטבילתה פעם נוספת.

ואם מצא קופיץ, סכין גדולה, שרוב האנשים אינם משתמשים בקופיץ לשחיטה אלא רק לחיתוך בשר ולשבירת עצמות - בין בזה ובין בזה, בין מצא אותה בשלשה עשר ובין במצא אותה בארבעה עשר - שונה ומט ביל. כי אפילו אם מצא את הקופיץ בארבעה עשר, יש לנו לחוש שעדיין לא הטבילוה בעליה היות ואינו משתמש בה ביום ארבעה עשר.

שהרי אינו צריך היום ארבעה עשר את הקופיץ לא לצורך שחיטת הפסח, לפי שאין סכין גדולה ראויה לשחיטתו, ולא לשבירת עצמותיו, היות והפסח אסור בשבירת עצמות.

וכיון שעדיין היתה שהות ביד הבעלים שאיבדה להטבילה עד סמוך לשקיעת החמה של יום ארבעה עשר [שאז הוא צריך להטבילה לצורך חיתוך בשר ביום טוב, ולצורך שבירת עצמות החגיגה הבאה ביום חמשה עשר] - אין ודאות שהטבילוה הבעלים שאיבדוה.

ולכן, המוצא את הקופיץ ביום ארבעה עשר חייב להטבילה, היות ואין ודאות ביחס לטהרתה.

ומדייקת הגמרא: ברייתא זו - מני היא, מי אמרה?

אילימא רבנן אמרוה.

לא יתכן.

כי מאי שנא סכין, שודאי לנו דמטביל אותו בעליו הואיל דחזיא לו הסכין לשחיטת הפסח.

הרי קופיץ נמי, הא חזי לשבירת עצמות החגיגה הבאה בארבעה עשר עם הפסח.

ואם כן, ודאי לנו שהטבילוה בעליו לצורך זה, ומדוע חייבנוהו לחזור ולהטבילה!? אלא, לאו, ברייתא זו אליבא דבן תימא היא, שלפיו הוקשה חגיגת ארבעה עשר לגמרי לפסח, ולכן אסור לשבור עצמותיה.

ולכן, אין לו לבעל הקופיץ למהר ולטהר את הקופיץ ביום שלשה עשר, לפי שאין לו צורך שתהיה סכין הקופיץ טהורה בארבעה עשר. ולכן חייב המוצאה ביום ארבעה עשר להטבילה.

ושמע מינה, שלפי בן תימא יש בה בחגיגת ארבעה עשר איסור משום שבירת העצם כמו בקרבן פסח.

ודחינן: לא בן תימא שנה את הברייתא הזאת.

אלא, לעולם - רבנן שנו אותה.

וכגון שבא הפסח בשבת, שאז אין מביאים עמו חגיגה. ולכן אין לו צורך מידי בהטבלת הקופיץ, לפי שאין לו עצמות לשבור בה.

ותמהה הגמרא כיצד ניתן להעמיד את הברייתא בשבת, ובכך להעמידה לפי רבנן:

והא מדקתני סיפא: אבל אם חל ארבעה עשר להיות בשבת - שוחט בה, בין בסכין ובין בקופיץ מיד, ואין צריך להטבילם היות וברור שהבעלים המאבד הטבילם.

שהרי צריך הוא לסכין לשחיטה, ולקופיץ להשתמש בה ביום טוב שלאחר השבת כדי לשבר בה עצמות. ואין הוא יכול להטבילם בשבת, ולכן מטבילם מערב שבת.

וכן אם מצאה לסכין בחמשה עשר, דהיינו, ביום טוב עצמו - שוחט בה קרבן שלמים מיד, בלי שיהיה צריך להטבילה, כי ודאי הטבילוה בעליה שאיבדה, מערב שבת.

ואפילו הקופיץ אינה טעונה טבילה, היות שצריך לה כדי לשבר בה עצמות.

ואם נמצאת הקופיץ כשהיא קשורה לסכין - הרי היא כסכין.

והרי הקופיץ בחזקת טהרה אפילו אם מצאה בארבעה עשר שחל בחול. שהרי הוא צריך אז את הסכין לשחיטה, ובודאי הטביל הבעלים המאבד את הקופיץ יחד עם הסכין, שהרי הוא קשור אליה.

ומדייקת הגמרא: מכך שהסיפא מדברת אודות מציאת הסכין והקופיץ בשבת וביום טוב, מכלל זה יש להוכיח, דרישא האומרת שהמוצא קופיץ בין בזה ובין בזה שונה ומטביל - לאו בשבת עסקינן.

כי אם גם הרישא מדברת בשבת נסתרים דברי הברייתא מהרישא לסיפא!

ובהכרח, שהברייתא היא כבן תימא, ולדבריו יש להטביל את הקופיץ הנמצא בארבעה עשר ביום חול, היות ולא הטבילוה הבעלים שאיבדוה. לפי שאין לו צורך להטבילה בשלשה עשר, היות ובארבעה עשר אין לו צורך בשבירת עצמות.

ומוכח שלבן תימא אסור לשבור את עצמות חגיגת ארבעה עשר!

ומנסה הגמרא לדחות, ולומר שאין הכרח שהברייתא כבן תימא [שלפיו אין שוברים את עצמות חגיגת ארבעה עשר, ולכן אין לבעלים צורך בקופיץ, ולפיכך לא הטבילוה].

ואלא המדובר בברייתא אפילו לרבנן, שלדעתם אין ודאות שהבעלים של הקופיץ הטבילו אותה היות ויתכן שלא היה להם כלל צורך בהבאת חגיגת ארבעה עשר [ולכן לא היה להם עצמות לשבר ביום ארבעה עשר].

לאו חובה היא כלומר, אין חובה אמורה בתורה לעשותה. דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך] לומר שחובה היא — אם כן תיתי [תבוא] אף בשבת, ותיתי [ותבוא] אף במרובה, ותיתי [ותבוא] אף בטומאה.

ושואלים: אם כן שאין הבאת החגיגה חובה, במועט מיהו [בכל אופן] מאי טעמא אתיא [מה הטעם באה] חגיגה זו? הרי די בפסח כדי שביעת מנוייו! ומסבירים שהטעם הוא כדתניא [כפי ששנויה ברייתא]: חגיגה הבאה עם הפסח היא נאכלת תחילה, והטעם הוא כדי שיהא פסח נאכל על השבע. ואף שיש בו כדי להשביע את מנוייו, אינם נהנים מאכילתו אלא אם כן הריהם שבעים כבר והוא בא רק לגמר שביעה, ומתוך כך הצורך באכילת החגיגה אף במנויים מועטים.

א שנינו במשנה שחגיגת ארבעה עשר בניסן נאכלת לשני ימים ולילה אחד. ומעירים: מתניתין [משנתנו] שלא כשיטת בן תימא. דתניא [שכן שנינו בברייתא], בן תימא אומר: חגיגה הבאה עם הפסח ביום ארבעה עשר בניסן הרי היא כפסח, ואינה נאכלת אלא ליום ולילה בלבד. וחגיגת חמשה עשר כלומר, קרבן חגיגה שמביאים ביום טוב ראשון של פסח עצמו כפי שמביאים בכל חג אחר — דינה כשלמים, ונאכלת לשני ימים ולילה אחד.

וחגיגת ארבעה עשר אם עיכב את שחיטתה למחר יוצא בה משום מצות שמחה כאמור "ושמחת בחגך", ואולם אין יוצא בה משום מצות הבאת קרבן חגיגת חמישה עשר.

ושואלים: מאי טעמיה [מה טעמו] של בן תימא ומה ביסוס דבריו בתורה? ומסבירים: כדמתני [כפי ששנה] רב לחייא בריה [בנו] את הפסוק "ולא ילין לבקר זבח חג הפסח" (שמות לד, כה), "זבח חג" — זה קרבן החגיגה, "הפסח" — כמשמעו, ואמר רחמנא [הכתוב]: "לא ילין", הרי שגם החגיגה אסורה בהלנה לבוקר.

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו: אם לפי שיטת בן תימא חגיגה הבאה עם הפסח נאכלת צלי בלבד כפסח או אין נאכלת צלי? וצדדי השאלה: כי אקשיה רחמנא [כאשר השווה אותה הכתוב] לפסח הריהו לענין לינה בלבד שאסור להלינה עד הבקר, אבל לענין מצות צלי — לא, או דילמא [שמא] לא שנא [שונה] שההשוואה היא לכל, ואף החגיגה הבאה עם הפסח חייבת להיאכל צלי.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] פתרון: שבזמן שבית המקדש קיים היתה אחת משאלות התינוקות בליל חג הפסח: מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, שבכל הלילות אנו אוכלים בין צלי, בין שלוק ובין מבושל, הלילה הזה כולו צלי. ואמר רב חסדא: זו דברי בן תימא, משמע שאף החגיגה נאכלת צלי בלבד, שמע מינה.

ועוד איבעיא להו [נשאלה להם שאלה] לדעת בן תימא: חגיגת ארבעה עשר באה אף מן הבקר או שמא אינה באה מן הבקר כפסח שבא מן הצאן; באה אף מן הנקבות או שמא אינה באה מן הנקבות כפסח עצמו; באה אף בת שתי שנים או אינה באה בת שתי שנים אלא בת שנה בלבד בפסח עצמו?

ומשום אותה בעיה עקרונית: כי אקשיה רחמנא [כאשר השוותה אותה התורה] לפסח הרי זה למידי [לדברים] שבאכילה ולזמן אכילתה, אבל לכל מילי [לכל דבר] — לא, או דילמא [שמא] לא שנא [שונה] והשווה אותה לפסח לכל דבר.

תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלות אלו ממה ששנינו: חגיגה הבאה עם הפסח ביום ארבעה עשר בניסן הרי היא כפסח לכל דבריו, באה מן הצאן ואינה באה מן הבקר, באה מן הזכרים ואינה באה מן הנקבות, באה בת שנתה ואינה באה בת שתי שנים, ואינה נאכלת אלא ליום ולילה, ואינה נאכלת אלא צלי, ואינה נאכלת אלא למנויו שנמנו קודם לכן לאכול מקרבן זה.

ומסבירים: מאן [מי] הוא ששמעת ליה דאית ליה האי סברא [אותו שיש לו שמקבל סברא זו] להשוות את החגיגה לפסח לכל דבריה — בן תימא, שמע מינה [למד מכאן] כולהו מילתא בעינן [כל הדברים צריכים אנו] שכל הדינים האמורים בפסח אמורים אף בחגיגת ארבעה עשר. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

איבעיא להו [נשאלה להם] לשיטת בן תימא: יש בה בחגיגת ארבעה עשר איסור משום שבירת עצם כבקרבן פסח שנתפרש בתורה שאין לשבור בו עצם, או אין בה משום שבירת העצם? וצדדי שאלה זו: אף על גב דכי אקשיה רחמנא [אף על פי שהשוותה אותה תורה] לפסח, הרי אמר קרא [המקרא]: "בו", כאמור "ועצם לא תשברו בו" (שמות יב, מו), ולשון "בו" לשון צמצום ודיוק היא, ומשמעה "בו" בלבד נאמר איסור זה — ולא בחגיגה הבאה עמו. או דילמא [שמא] האי [זה] "בו" שנאמר כאן כוונתו לדיוק אחר: בקרבן פסח כשר קיים איסור זה ולא בפסול.

כדי לפתור את הדבר מציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון ממה ששנינו: סכין שנמצאת ביום ארבעה עשר בניסן בירושלים שוחט בה מיד ואינו צריך לחשוש לטהרתה, שמן הסתם סכין הראויה לשחיטה כבר דאגו לטהרה לצורך שחיטת קרבן פסח. ואם מצאה ביום שלשה עשר שונה (חוזר) ומטביל אותה מספק, שמא לא הספיקו להטבילה. קופיץ שהיא סכין גדולה המשמשת לרוב לחיתוך עצמות בין בזה בארבעה עשר ובין בזה בשלושה עשר — שונה ומטביל.

ומעתה נברר: מני [כשיטת מי היא] ברייתא זו? אילימא [אם תאמר] רבנן [כשיטת חכמים] המתירים לשבור עצמות החגיגה, מאי שנא [במה שונה] סכין בשלושה עשר שמטביל כיון דחזיא [שראויה] לפסח, קופיץ נמי [גם כן] הא חזי [הרי ראוי] לחגיגה, ולא היה צורך להטביל שנית את הקופיץ, שהרי מן הסתם גם אותו הטבילו לשבירת עצמות קרבן החגיגה.

אלא לאו [האם לא] כשיטת בן תימא היא, ושמע מינה [ולמד מכאן] שאף בחגיגה יש בה משום איסור שבירת העצם, ומשום כך קופיץ צריך תמיד להטבילו, שכיון שאסור לשבור כל עצם לא בפסח בחגיגה יתכן שהקופיץ לא נטהר כלל.

ודוחים: לא, לעולם יכול אתה לפרש שיהיה זה כשיטת רבנן [חכמים], וכאן מדובר כגון שבא זמן שחיטת הפסח בשבת. שבמקרה כזה לדעת הכל אין מקריבים בו חגיגה אלא פסח בלבד, ואין איפוא צורך בקופיץ.

ומקשים: והא מדקתני סיפא [והרי ממה ששנינו בסופה של אותה משנה]: חל ארבעה עשר להיות בשבת — שוחט בה בסכין מיד בלא להטבילה, ואם בחמשה עשר ביום טוב עצמו מצאה — שוחט בה מיד, שוודאי שהוטבלו מאתמול. נמצאת קופיץ קשורה לסכין אף אם נמצאה בארבעה עשר שחל להיות ביום חול — הרי היא כסכין משום שבודאי טבלום יחד. ואם בסוף המשנה מדובר כשחל ארבעה עשר בשבת, מכלל דרישא לאו בשבת עסקינן [מכאן שבראשה של המשנה לא בשבת אנו עוסקים],

ואלא יש לדחות תירוץ זה ולומר שמדובר כאן שבא קרבן פסח באותו מקרה

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

is not an obligation, meaning there is no Torah obligation to bring this offering. For if it should enter your mind to say that it is an obligation, it should come even on Shabbat, and it should come even when each member of the group will receive a large portion of the Paschal lamb, and it should come even in a state of ritual impurity.

The Gemara asks: If there is no obligation to bring this offering, what is the reason that it nevertheless comes when each person’s portion of the Paschal lamb is small? The Gemara explains that the reason is as it was taught in a baraita: The Festival peace-offering that comes with the Paschal lamb is eaten first; the reason for this is so that the Paschal lamb will be eaten when one is already satiated. The Paschal lamb should not be eaten in a needy manner, but rather in joy and when one is already filled to satisfaction.

The mishna taught that the Festival peace-offering of the fourteenth is eaten for two days and the intervening night. The Gemara notes that the mishna is not in accordance with the opinion of ben Teima, for it was taught in a baraita that ben Teima says: The Festival peace-offering that comes with the Paschal lamb on the fourteenth of Nisan is like the Paschal lamb and is eaten for only a day and a night, whereas the Festival peace-offering of the fifteenth, i.e., the Festival peace-offering brought on the first day of Passover, just as it is brought on the first day of each of the other Festivals, is treated like a regular peace-offering and is eaten for two days and one, i.e., the intervening, night.

And if one consecrated an animal to be used as a Festival peace-offering of the fourteenth, but it was not slaughtered on that day, on the next day he can fulfill with it his obligation to bring a peace-offering of rejoicing, as it is stated: “And you shall rejoice on your Festival,” but he cannot fulfill with it his obligation to bring a Festival peace-offering of the fifteenth.

The Gemara asks: What is the reason and scriptural basis for ben Teima’s opinion? The Gemara explains: As Rav taught his son Ḥiyya based on the following verse: “Neither shall the offering of the feast of the Passover be left to the morning” (Exodus 34:25). “The offering of the feast,” this is referring to the Festival peace-offering; “the Passover,” as per its plain meaning, i.e., this is referring to the Paschal lamb itself. And with regard to both sacrifices, the Merciful One states in the Torah: “It shall not be left to the morning.” This proves that the Festival peace-offering may be eaten for only a day and a night.

A dilemma was raised before the Sages: According to the opinion of ben Teima, is the Festival peace-offering that is brought with the Paschal lamb eaten roasted like the Paschal lamb itself or is it not eaten roasted? The possible considerations are as follows: When the Merciful One compares the Festival peace-offering to the Paschal lamb in the Torah, was that only with regard to leaving it over until the morning, but with regard to the mitzva of roasting, no such comparison is made? Or perhaps there is no difference; the comparison was complete, and the Festival peace-offering is roasted just like the Paschal lamb.

The Gemara suggests: Come and hear a solution from what was taught in a mishna: In the time of the Temple, one of the questions that the children would ask on the night of Passover was: How is this night different from all other nights? For on all other nights we eat meat that is roasted, stewed, or boiled, whereas on this night it is all roasted. And Rav Ḥisda said: This is the statement of ben Teima, indicating that even the Festival peace-offering of the fourteenth must be roasted. The Gemara concludes: Learn from this that the Festival peace-offering must be roasted just like the Paschal lamb.

Another dilemma was raised before the Sages: According to the opinion of ben Teima, does the Festival peace-offering of the fourteenth come from the herd or does it not come from the herd, like the Paschal offering, which must be brought from the flock? Does it come even from females or does it not come from females, just like the Paschal offering comes only from males? Does it come even from a two-year-old animal or does it not come from a two-year-old animal, but rather only from a one-year-old animal, like the Paschal offering itself?

The Gemara explains that this dilemma is based on a fundamental question similar to the one raised earlier: When the Merciful One compares the Festival peace-offering to the Paschal lamb in the Torah, was that only with regard to matters pertaining to eating and the time during which the Paschal lamb must be eaten, but for everything else there is no comparison? Or perhaps there is no difference and the Torah compared these two offerings in every way.

Come and hear an answer to these questions from what was taught in a baraita: The Festival peace-offering that comes with the Paschal offering on the fourteenth of Nisan is like the Paschal offering in every respect. It comes from the flock and does not come from the herd, it comes from males and does not come from females, it comes from an animal that is a year old and does not come from an animal that is two years old, and it is eaten for only a day and a night, and it is eaten only roasted, and it is eaten only by those who registered for it in advance.

The Gemara explains how this baraita answers the questions raised above: Who have you heard adopts this reasoning, comparing the Paschal offering and the Festival peace-offering of the fourteenth? Surely it is ben Teima. Learn from this that we require everything, that the Festival peace-offering of the fourteenth must parallel the Paschal offering in all its details. The Gemara concludes: Indeed, learn from this that they are comparable in every way.

Yet another dilemma was raised before the Sages: According to the opinion of ben Teima, is the Festival peace-offering of the fourteenth subject to the prohibition against breaking a bone, as is the Paschal lamb, with regard to which the Torah explicitly states: “And you shall not break a bone in it” (Exodus 12:46), or is it not subject to the prohibition against breaking a bone? The possible considerations are as follows: Do we say that even though the Merciful One compares the Festival peace-offering to the Paschal lamb, the verse that teaches the prohibition against breaking a bone says “in it,” and these words serve as a qualifying statement, indicating that the prohibition applies only in it, the Paschal lamb, and not in the Festival peace-offering that comes with it? Or perhaps this term, “in it,” teaches that the prohibition applies only to a fit Paschal lamb but not to a disqualified one.

The Gemara proposes: Come and hear a solution based on the following mishna: If a slaughtering knife was found on the fourteenth day of Nisan in Jerusalem, one may slaughter with it immediately without concern that perhaps it is ritually impure, for presumably any knife that is valid for slaughtering had already been immersed on the previous day so that it could be used for slaughtering the Paschal lamb. But if it was found on the thirteenth day of Nisan, he must immerse it again due to the possibility that it had not yet been immersed and purified.As for a cleaver [kofitz], a large knife that is used primarily for chopping bones, whether it was found on this day, the fourteenth, or on the other day, the thirteenth, he must immerse it again.

The Gemara clarifies: Whose opinion is taught in this mishna? If you say it is the opinion of the Rabbis, who permit breaking the bones of the Festival peace-offering of the fourteenth, what is different about a slaughtering knife found on the fourteenth that we say its owner presumably immersed it on the previous day? Is it because it is fit for slaughtering the Paschal lamb? If so, a cleaver found on the fourteenth should also not require immersion before being used, for presumably its owner already immersed it, as it is fit for chopping the bones of the Festival peace-offering.

Rather, is it not the opinion of ben Teima, and learn from this that even the Festival peace-offering of the fourteenth is subject to the prohibition against breaking a bone, and therefore a cleaver must be immersed again even if it was found on the fourteenth. Since no bones may be broken on the fourteenth of Nisan, neither those of the Paschal lamb nor those of the Festival peace-offering, it is possible that the knife was not immersed in preparation for the Festival.

The Gemara rejects this proof: No, actually one can explain that the mishna reflects the opinion of the Rabbis, and it is referring to a case where the time to slaughter the Paschal lamb comes on Shabbat. In this circumstance, all agree that the Festival peace-offering of the fourteenth is not sacrificed. Since there is no need for a cleaver, there is no reason to assume that the knife had been immersed in preparation for the Festival.

The Gemara asks: But from the fact that the latter clause of that same mishna teaches that if the fourteenth of Nisan occurred on Shabbat he may slaughter with the knife immediately, without immersing it, and similarly, if he found it on the fifteenth, i.e., on the first day of the Festival, he may slaughter with it immediately, as it was certainly immersed the day before, and if a cleaver was found tied to a slaughtering knife, then even if it was found on the fourteenth on a weekday, it is like the slaughtering knife, as they were certainly immersed together, it follows by inference that in the first clause of the mishna we are not dealing with a case where the fourteenth of Nisan occurred on Shabbat.

Rather, this understanding must be rejected and instead we should say that the mishna is talking about a case where the Paschal lamb came

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ודייקינן מדקתני וטמא שרץ ענוש כרת שמעינן מינה דסבר אין שוחטין עליו ומדרבי ליה לטמא שרץ דקתני בקופיץ ביום ארבעה עשר שונה ומטביל שאין בארבעה עשר צורך לקופיץ ולא היו בעליו מוליכין אותו אלא לטהרו היום להשתמש בו למחר ומאן שמעת ליה האי סברא שחגיגת ארבעה עשר כפסח היא בן תימא וש"מ כי לבן תימא אסור לשבר בו עצם לפיכך אין צורך ביום ארבעה עשר לקופיץ דאי רבנן כיון דאמרי חגיגת ארבעה עשר אינה כפסח ומותר לשבר בה עצמות אמאי לא נימא דהאי קופיץ בארבעה עשר טהור לגמרי הוא ולשבור עצמות החגיגה הוציאו בעליה אלא ש"מ משנה זו אינה לרבנן אלא לבן תימא וש"מ יש לו לבן תימא שחגיגת י"ד אסור לשבר בה עצם.

ודחי' לא לעולם מתני' רבנן וכגון שחל י"ד להיות בשבת [שאין שם חגיגה כלל. ודחיא להא סברא מסיפא דקתני חל י"ד להיות בשבת] שוחט בה מיד מכלל דרישא לאו שבת הוא אלא בחול עסקי' אלא בפסח שבא במרובה פי' מעט בני אדם נמנו בפסח ההוא ואינן צריכין בשר אחר אלא די להם הפסח לבדו לשבוע ממנו דליכא חגיגה.

חגיגת ארבעה עשר הבאה עם הפסח שהזכרנו הואיל ואינה חובה אפילו הופרשה לשם חגיגת ארבעה עשר ועכבה עד למחר אינו יוצא בה למחרתו לשם קרבן חגיגה שהוא חייב להביא שכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין חוץ משלמי שמחה כמו שביארנו בראשון של חגיגה וזהו הואיל וכבר הופרשה לשם חגיגת ארבעה עשר הרי זו אצלו כבהמת שלמים ואצ"ל אם שחטה מאתמול ואכל הימנה שאין יוצא במה שהשאיר ממנה ידי חובת חגיגה ומ"מ יוצא הוא בה ידי חובת שלמי שמחה שהיא באה אף ממעשרותיו או ממה שכבר נדר ונדב אע"פ שהן חובה ויתבאר למטה שלא סוף דבר שעכבה ולא שחטה עד היו"ט לשם שלמי שמחה אלא אפילו שחטה מערב יו"ט הואיל ומ"מ אכל הימנה ברגל שא"צ לשחוט שלמי שמחה בשעת חיוב השמחה ולא עוד אלא אפי' אכל ממנה מאתמול וכן הדין בכל שלמים שנדר או נדב:

כשם שביארנו בחגיגת ארבעה עשר שאע"פ שבאה עם הפסח מ"מ נאכלת היא לשני ימים ולילה אחד וכן שהיא באה בין מן הבקר בין מן הצאן ושאר מיני הבהמות בין זכר בין נקבה כך היא באה בין של שנה בין של שתי שנים או יותר ונאכלת בין צלי בין מבושל ומה שנאמר בסדר ההגדה הלילה הזה כלו צלי לפי סוגיא זו שלא כהלכה נאמר או שמא דוקא על הפסח ואינה בדין שחיטה למנויים ולאוכלים כלל ולא בדין שבירת עצם אלא כולה בדין שלמים ואצ"ל בחגיגת מחר ובשלמי שמחה שהדין בהם כן ושאין עולת ראיה וחגיגת מחר ושלמי שמחה דוחין שבת כלל ולא הוזקקנו להודיע דינין אלו בחגיגת ארבעה עשר אלא מפני שהיא באה עם הפסח:

והשובר עצם בפסח פסול אינו לוקה אחר שלא היתה לו שעת הכושר כמו שיתבאר:

כלים הנמצאים חוץ לירושלים כולם בחזקת טומאה שמא נטמאו במת או בזב וכיוצא בהם אבל הנמצאים בירושלים כולם בחזקת טהרה ופירשו בראשון של פסח ראשון י"ט ב' אפילו נמצאו דרך ירידת בית הטבילה שהיה הדבר מוכיח שלהטבילן היו מביאין אותם וכגון שהיה מתברר כן מתכונת עמידת הכלי במקום שנמצא בו והרי יש חזקה שנטמאו שמא לא נטמא וכלי אחר טמא היה מביא להטביל והיה מביא את זה עמו ונפל לו ואם נטמא שמא בחזרתו נפל ומ"מ אם נמצאו שם סכינים הרי הן בחזקת טומאה ואינו שוחט בהם קדשים עד שיטביל וטעם החלוק מפני ששאר הכלים דרכם של בני אדם להיות נושאים אותם ביד להביא בהם יין או מים או שמן או פירות וכיוצא באלו לפי מה שהוא כלי ואין כאן חזקת טומאה בירושלים שהטהרה מצויה לכל אבל סכין אם הוא טמא אין דרכו להביאו בחגורה ואם טהור הוא אין דרכו להביאו בידו ומתוך כך יש לדון שטמא היה והוא מביאו להטבילו ומ"מ אין חוששים שמא תוך שבעה הוא שאם כן למה היה מביאו אחר שאין ראוי להטבילו אלא עשו יום מציאתו כשביעי שלו או שמא לא גזרו עליהם אלא לטומאת מגעות מצד רוב העם אבל לטומאת מת לא גזרו ודברים אלו דוקא בשאר ימות השנה אבל אם מצאו בארבעה עשר בניסן שהוא זמן שחיטת הפסח והחגיגה חזקתו טהור ושוחט בה מיד פסחו וחגיגתו וקרבנותיו שמאחר שהסכין לשחיטה הוא עומד וכולם צריכים לשחוט בערב הפסח מן הסתם כבר הוטבל בשלשה עשר כדי שיהא לו הערב השמש ויטהר לשחוט למחרתו הא אם מצאו בשלשה עשר הרי הוא כשאר ימות השנה ושונה ומטביל ר"ל שאע"פ שמן הסתם כבר הוטבל לצורך מחרתו מטבילו על הספק שמא בשעת מציאה לא הוטבל עדיין שרגילים היו בכל שצריך הערב השמש שאין מטבילין אותו עד סמוך להערב השמש שמא יטמא אח"כ ויצטרך טבילה אחרת הא כל שמצאה בארבעה עשר ודאי בשלשה עשר הוטבל ושוחט בה מיד וכ"ש אם חל ארבעה [עשר] בשבת שהוצרך להטבילו בשלשה עשר משני צדדין אחת משום הערב השמש ואחת שהרי אי אפשר להטבילו בשבת וכן אם מצאו בחמשה עשר שהוא יו"ט ששוחט בה חגיגתו ושלמי שמחתו מיד שהרי עכ"פ מערב שבת הוטבל:

הקופיץ והוא סכין גדולה שאין סתמה עשויה לשחיטה אלא לחתוך בשר ולשבור עצמות אע"פ שאפשר לשחוט בה אינה שוה לסכינין בכל דינין אלו אלא במקצתם והוא שאם מצאה בארבעה עשר בחול אף היא בחזקת טהרה שהרי מ"מ הוצרכה לו לחתך בשר החגיגה ולשבר עצמותי' וודאי מאתמול הוטבלה אפי' מצאה בארבעה עשר שחל להיות בשבת הרי היא בחזקת טהורה ושוחט בה פסחו מיד אם רצה לשחוט בקופיץ שאע"פ שאין חגיגה דוחה שבת ולא הוצרכה לו ליום שבת מ"מ צריכה היא לו לחגיגת חמשה עשר ולשלמי שמחה שבו ולא יכול להטבילה בערב הפסח שהרי שבת הוא ואין מטבילין כלים טמאים בשבת ויו"ט והוצרך להטבילה בשלשה עשר ושמא תאמר שבת מיהא האיך נפלה בר"ה שמא תחובה היתה בצמר הפסח ונפלה וכן אם מצאה בחמשה עשר ודאי כבר הוטבלה בארבעה עשר או בשלשה עשר אם חל ארבעה עשר בשבת שהרי צריכה היתה לו בחמשה עשר הא אי אתה מוצא להצריכה טבילה במקום שאין הסכין צריך טבילה אלא שמצאה בארבעה עשר בחול ובזמן שאין בו חגיגה כגון שבא בטומאה ואין חגיגה דוחה טומאה ונמצא שאין צריכה לו אלא לחמשה עשר שהרי הפסח אין בו חתוך בשר ושבירת עצם ודיו שיטבילה בארבעה עשר ואי אתה יכול לומר כן בזמן שהפסחים מרובים ואין צריכין הרבה לימנות על פסח אחד שלא היתה שם חגיגה שהרי מ"מ מהיכן בעל הסכין יודע בשלשה עשר שתהא חבורתו מועטת ולא יצטרך לחגיגה שאפילו ידע שהטלאים מרובים באותה שנה מ"מ אינו יודע רבוי האכלוסין וכל שעה ושעה יכולים לבא וליתן כדי חשבון לבעלים לימנות על פסח שלו עד שעת שחיטה ויש לדון בודאי שחושש הוא לכך ומטביל קפיצו שמא יצטרך לו לחגיגתו ויש לדון ולהעמידה בחזקת טהרה אלא כשבא בטומאה על הדרך שפירשנו:

ושמא תאמר אף כשבא בטומאה מהיכן בעל הסכין יודע בשלשה עשר שרוב הציבור טמאי מת ויעשו פסח בטומאה עד שנאמר שאינו מזקיק עצמו להטביל את הקופיץ בשלשה עשר וודאי מאחר שאינו יודע הוא מטבילה מן הסתם ויש לך לדון ולהעמידה בחזקת טהרה למוצא זה שהוא טהור ורוצה לעשות קרבנותיו בטהרה וא"ת שמת נשיא והוצרכו כולם להתעסק בקבורתו וליטמא בו וזה שמר עצמו שלא ליטמא ורוצה לעשות פסחו בטהרה ואם נשיא זה מת בשלשה עשר אף הסכין למה מחזיקו זה המוצא בחזקת טהור עד שאם הוא טהור ורוצה לעשות קרבנותיו בטהרה יהא רשאי לשחוט בסכין זה והרי וודאי הואיל ויודע בעל הסכין שהפסח נעשה בטומאה יש לדון שלא חשש להטבילו וא"ת שמת בארבעה עשר אף הקפיץ יש לדון בו שהטבילו בשלשה עשר שהרי לא היה יודע שיהא פסח נעשה בטומאה הא אי אתה מוצאה אלא בשהיה הנשיא גוסס בשלשה עשר והוא סמוך שיעשה בטומאה אלא שאינו ברי בכך ומתוך כך מטביל את הסכין שמא לא ימות ויצטרך לו שאין כאן אלא ספק אחד ואינו חושש להטביל את הקופיץ שהרי יש בצרכו שתי ספיקות שמא ימות ולא תהא חגיגה דוחה טומאה או שמא יבא פסח במרובה ולא יצטרך לחגיגה:

זו היא שיטתנו בענינים אלו ומ"מ הרבה מפרשים סוברים שאין חלוק בין סכינים לשאר כלים ומפרשים זו של סכינים בשנמצאת חוץ לירושלים ובארבעה עשר מיהא העמידוה בחזקת טהרה מפני שבזמן הרגל שהכל מטהרים סכיניהם לקרבנותיהם וזהו שאף בנמצאת בשלשה עשר לא גזרו עליהם טומאת מת אלא טומאת מגע ואין נראה כן שכל שנמצא חוץ לירושלים יש לחוש בו מיהא למגע של עוברים ושבים ועיקר הדברים כמו שכתבנו:

בד"ה לאו חובה כו' דמשמע בירושלמי דהא דפסח נאכל על השובע היינו מדרבנן כו' עכ"ל דהא דקאמרי' הכא אינו חובה מן התורה י"ל דהיינו דאינה חובה מן התורה כשאר קרבנות אלא שהוא מן התורה כדי שיהא נאכל על השובע ולכך מייתי מדברי הירושלמי דמוכח מיניה דטעמא דנאכל על השובע נמי אינו אלא מדרבנן וק"ל:

בא"ד והשתא לבן תימא כו' דחיא שבת והשתא א"ש ההיא כו' עכ"ל אבל בריש תמיד נשחט כתבו התוס' שם דמוכח הכא דבן תימא מודה דחגיגת י"ד אינה דוחה שבת:

בד"ה והא מדקתני כו' וא"ת ואמאי לא פריך אי בשבת היכי שרי להטביל כלים כו' ולאו פירכא היא כו' עכ"ל וק"ק דאכתי אמאי לא פריך אי בשבת כיון דאסור להטביל בו ודאי הטבילוה מאתמול משום חגיגת ט"ו וי"ל דניחא ליה לאקשויי מסיפא משבת גופה אשבת דרישא ולא תקשי נמי לפלוג וליתני בדידיה כולה מלתא בקופיץ דבחל י"ד בחול אין שונה ומטביל ובחל בשבת שונה ומטביל דניחא ליה לפלוגי כולה מילתא בשבת ולחלק בין סכין לקופיץ וק"ל:

בגמ' אע"ג דאקשי רחמנא לפסח אמר קרא וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה לאו חובה וכו' והשתא א"ש ההיא דריש תמיד וכו' עיין לעיל (פסחים דף ל"ט) בתוס' ד"ה בארבעה עשר וכו':

רש"י בד"ה על השובע שיהו נהנין באכילתו ותיחשב להן הס"ד:

בד"ה יוצא בה כו' יוצא בה משום כו' הד"א:

בא"ד ה"מ בחובות דעלמא נמחק:

בד"ה ש"מ כו' בחגיגה בההוא היקישא כצ"ל והס"ד:

בד"ה לאו כו' אסיפא ואפ"ה כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה לאו חובה כו' דריש תמיד נשחט נ"ב דף ס' עמוד ימין:

בד"ה והא מדקתני כו' שחל להיות בשבת נמחק:

רש"י ד"ה קופיץ. אלא לחיתוך בשר כו'. לכאורה יקשה א"כ יהא צריך לו לחתיכת בשר החגיגה אפילו לב"ת בי"ד דאף דהפסח מצותו לצלותו שלם עיין בתוספות (לקמן עד) ד"ה נחתך אינו אלא למצוה ולא מצינו זה בחגיגה אפילו לב"ת ועוד דראוי לחתוך בו אפילו הפסח אחר הצליה ונראה דתרווייהו אהדדי אמרם דלחתיכת בשר לבד סגי בסכין כדאשכחן בתמיד פ"ד מ"ג ובד"ט:

רש"י ד"ה מ"ש. והא ל"ח שמא כו' דמתוך כו'. לכאורה לא היה צריך לזה דהכא בירושלים איירי כדפירש הרמב"ם והרע"ב (ועי' תוספות חגיגה רפ"ג ד"ה האונן) וכבר אמרינן (לעיל ז) הואיל ושוקיה עשויין להתכבד בכ"י ואולי משום הר הבית דאינו מתכבד הוצרך לטעמו אולם לפ"ז יקשה מדוע אמרי' שם בהה"ב לעולם חולין ופירש רש"י ואפי' בשעת הרגל ועוד נ"ל דע"כ היתה להם שעה קבועה בכ"י לכבד בה (דאטו כל היום בלי הפסק היו מכבדים) הגע עצמך שהיתה בשעה ראשונה וא"כ יש לחוש שמא נאבד לו ביום י"ג בשעה ב' אחר הכיבוד דה"ל עוד שהות לטובלו כה"י דבשלמא התם במעות כיון דאין לתלות אלא ביום אתמול אם כן לית כאן רובא דשתא משא"כ הכא לכן הוצרך לטעם דהעם רב כו':

תד"ה והא. הא קיי"ל דא"מ ולא טובלין. תימה דהרי (בביצה יח) מבואר דאם נטמא בולד הטומאה ביום טוב עצמו לכל הפירושים יכול לטבול ביום טוב ע"ש וספק כלים הנמצאים א"צ טבילה אלא מדרבנן דל"ג בירושלים והכא משום חומרת קדשים הצריכו טבילה כמבואר ברמב"ם ובהרע"ב וא"כ ודאי לא חמיר מוה"ט וגם הא מצא בשבת עצמו והוה דומיא דנטמא ביו"ט דלא היה אפשר להטבילו קודם ולרבה ולר"י שם דמשני אליבייהו טומאה ביו"ט מילתא דל"ש כו' וה"ט המ"ל גבי כהנים כו'. יש לחלק אבל אליבא דר"ב ורבא שם אין לחלק כלל וא"כ מאי הקשו אמאי לא פריך כו':

מה שהקשה המהרש"א מדוע לא פריך אי בשבת כיון דאסור להטביל ודאי הטבילוה מאתמול משום חגיגת ט"ו נ"ל דל"ק דהרי ירושלים אסור להוציא בה עיין תוספות (לעיל סו) ד"ה תוחב ובמהרש"א. א"כ ע"כ נאבדה קודם שבת וחיישינן שמא קודם טבילה. וסכין היו מוציאין בתחיבה בצמר הטלה או בין קרני הגדי משא"כ קופיץ ואליבא דאמת צ"ל דמ"מ תלינן שנאבד בי"ג אחר הטבילה כיון דרוב עם מצויין אם איתא דנאבד קודם הטבילה בעוד יומם הוה משתכח:

(ע רע"א) חגיגת י"ד לאו חובה היא וכו'.—עי' תוספות שכתבו שאינה אלא דרבנן. ויש לעיין מאחר שאינה מן התורה איך מקריבים אותה עם הפסח אחר תמיד של בין הערבים ועוברים בעשה דהשלמה, ולא מצאתי מי שישתמט לומר שמקריבים אותה לפני התמיד דווקא.

על השבע. שיהו נהנין באכילתו ותיחשב להן: ונאכלת לשני ימים. חגיגת חמשה עשר דנפקא לן במסכת חגיגה (דף ט.) מוחגותם אותו: יוצא בו משום שמחה. אם עיכבה עד למחר ושחטה יוצא בה משום שמחה משום שלמי שמחה ואע''ג שמופרשת ועומדת היא כבר ושלמי שמחה חובה הן והא דקי''ל (לקמן דף עא.) כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין כדתניא בסיפרי וזבחת פסח כו' עד צאן ובקר והלא אין פסח בא אלא מן הכבשים ומן העזים א''כ למה נאמר בקר להקיש כל הבא מצאן ובקר לפסח מה פסח דבר שהוא חובה ואינו בא אלא מן החולין אף כאן שהוא חובה ואינו בא אלא מן החולין הני מילי בחובות דעלמא אבל שלמי שמחה איתרבי במס' חגיגה (דף ח.) מדתניא בסיפרי ושמחת לרבות כל מיני שמחה יכול אף בעופות ומנחות תלמוד לומר בחגך מי שחגיגה באה מהן יצאו עופות מכאן אמרו ישראל יוצאים ידי חובתן בנדרים ונדבות כו' אע''ג דמחויב ועומד הוא: ואין יוצא בה. משום חגיגת חמשה עשר כדאמרן דבר שיש בו חובה אינו בא אלא מן החולין כלומר משלו ולא ממה שהוא מחויב ועומד וזו כבר נתקדשה מאתמול: מאי טעמא. דאמר אין נאכלין אלא ליום ולילה: נאכלת צלי. צריך לאוכלה צלי: הלילה הזה כולו צלי. מתני' היא בפרק בתרא כולו צלי ואפי' החגיגה: למידי דאכילה. דאזהרת לינה צווי אכילה היא: האי סברא. אינה נאכלת אלא ליום ולילה: שמע מינה כולהו אתיין. כולהו מילי דפסח אתיין בחגיגה בההוא היקשא: שוחט בה. פסחו מיד ואין צריך להטבילה זה המוצאה דמסתמא הטבילוה בעליה אם טמאה היתה הטבילוה בשלשה עשר כדי שיהא הערב שמש ותהא טהורה בארבעה עשר: שונה ומטביל. כלומר אע''פ שספק שמא הטבילוה הבעלים זה שונה ומטביל' מספק שמא עדיין לא הטבילוה שהיה להן שהות ביום להטבילה ולהעריב שמשה: קופיץ. סכין גדול הוא ורובן אינן לשחיטה אלא לחיתוך בשר ולשבירת עצמות: בין בזה בין בזה. אפילו נמצאת בארבעה עשר: שונה ומטביל. דמתוך שאין שבירת העצם בפסח אין הבעלים צריכין לה כל ארבעה עשר עד למחר ויש לומר לא הטבילה שהיה לו שהות ביום להטבילה סמוך לבין השמשות לצורך מחר: מני. הא דמשמע דאין שבירת עצמות בערב הפסח: אי נימא רבנן. דלא מקשי חגיגה לפסח ואין בה איסור שבירת עצם: מאי שנא סכין דמטביל. לה בעליה מאתמול ומוקמינן לה השתא בחזקת טהרה למוצאה משום דחזיא ליה לבעלים בארבעה עשר לפסח לשחוט הילכך אטבלה מאתמול דניהוי ליה הערב שמש והא לא חיישינן שמא אבדה לו זה ימים רבים דודאי היום נפלה ממנו דמתוך שבשעת הרגל העם רב אין שוהה שם במקום נפילתה שלא תמצא: חזי לחגיגה. לשבירת עצמות ואטבלה מאתמול ואמאי המוצאה בארבעה עשר שונה ומטביל: שבא. ערב הפסח בשבת דאין חגיגה באה עמו הלכך לא צריכה לבעלים בארבעה עשר: חל ארבעה עשר להיות בשבת שוחט. בקופיץ זה מיד ואין צריך להטביל דאע''ג דשמא בעלים היה להן סכין לשחוט ולא היתה קופיץ זו להן אלא לשבירת עצמות והיום אין שבירת העצם בשבת אפילו הכי כיון דצריכה להן ביום טוב אחר שבת כבר הטבילוה מערב שבת דהא בשבת לא מצו לאטבולה כדאמרינן במסכת ביצה (ד' יז:) חל יום טוב להיות אחר שבת מטבילין את הכל מלפני השבת: ובחמשה עשר. אם מצאה ביום טוב עצמו: שוחט בה. שלמים מיד דודאי הטבילוה בעלים מאתמול: הרי היא כסכין. ואפילו נמצאת בארבעה עשר שחל להיות בחול שוחט בה מיד דודאי הוטבלה עם הסכין בשלשה עשר הואיל וקשורה עמו: מכלל דרישא. דקתני בין בזה בין בזה שונה ומטביל: לאו בשבת עסקינן. דאם לא כן קשיא רישא אסיפא ואפילו הכי קאמר דאין בו שבירת עצמות אלמא אסור לשבור עצמות בחגיגת ארבעה עשר:

לאו חובה היא. כלומר אינו חייב מן התורה להביאה דאי ס''ד חובה היא מן התורה שוב אין לנו לומר שיש חילוק בין שבת לחול דהוי קרבן הקבוע לו זמן ותיתי במרובה ובטומאה אלא ודאי לאו חובה היא ואינה באה אלא כדי שיאכל הפסח על השבע ואומר ריב''א דמשמע בירושלמי דהא דפסח נאכל על השבע היינו מדרבנן גזירה משום שבירת עצם שאם לא היתה באה על השבע מתוך שהוא רעב לאכול הבשר שסביב העצמות היה בא לידי שבירתן וקשה לר''י דהשתא משמע דלרבנן דבן תימא דבסמוך הויא חגיגת ארבעה עשר דרבנן ולקמן (דף עא.) משמע שהיא מן התורה דתניא לא ילין מן הבשר וגו' לימד על חגיגת ארבעה עשר שנאכלת לשני ימים ויש לומר דאשכחן בפ''ק דחגיגה (דף ח.) תנא דסבירא ליה שהיא מדרבנן דקאמר רב אשי הא קמ''ל חגיגת חמשה עשר אין חגיגת ארבעה עשר לא אלמא קסבר חגיגת י''ד לאו דאורייתא והשתא לבן תימא ולתנא דלקמן דאית להו חגיגת ארבעה עשר דאורייתא דחי שבת והשתא אתי שפיר ההיא דריש תמיד נשחט (לעיל נט:) בארבעה עשר שחל להיות בשבת כו': והא מדקתני סיפא חל י''ד להיות בשבת כו'. וא''ת אמאי לא פריך אי בשבת היכי שרי להטביל כלים הא קיימא לן דלא מזין ולא טובלין ולא פירכא היא דאיכא למימר שונה ומטביל לאחר י''ט וי''ד וי''ג (שחל להיות בשבת) אמציאה קאי:

דף ע - א

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד