פסחים סח ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סח - ב

שנינו במשנה: והקטר חלביו של קרבן הפסח דוחים את השבת.

תניא, אמר רבי שמעון: בא וראה כמה חביבה מצוה, שצריך למהר ולעשותה בשעתה.

שהרי הקטר חלבים ואברים ופדרים כשרים כל הלילה, ובכל זאת אין ממתינים להם להקטירם עד שתחשך, אלא מקטירים אותם מיד, בשבת.

שנינו במשנה: הרכבתו והבאתו וחתיכת יבלתו של פסח אינן דוחים את השבת.

ורמינהו מהמשנה במסכת עירובין:

חותכין בשבת ביד יבלת הנמצאת על קרבן התמיד [שהיא מום] במקדש.

ועל אף שחיתוך היבלת יש בו משום מלאכת גזיזה, ואפשר לעשותו מאתמול, בכל זאת מותר לו לחתוך. כי היות שעושה זאת ביד, נחשבת עשייתו כמלאכה "כלאחר יד", ואינה אסורה בשבת אלא משום שבות מדרבנן. ואין גוזרין משום שבות במקדש.

אבל לא חותכין יבלת במדינה, אפילו ביד, משום שבות דרבנן.

ואם בא לחתוך בכלי, שהיא מלאכת גזיזה מן התורה - כאן וכאן, במקדש ובמדינה אסור.

ונחלקו בתירוץ הסתירה בין חתיכת יבלתו של הפסח ובין חתיכת יבלתו של התמיד, רבי אלעזר ורבי יוסי בר חנינא.

חד אמר: אידי ואידי, בשני הקרבנות, מדובר שבא לחתוך את היבלת ביד.

ולא קשיא.

הא ששנינו במשנתנו שאין חותכין בשבת את היבלת של הפסח - המדובר הוא ביבלת לחה, שאם בא לחותכה בכלי יש בזה מלאכת גזיזה מן התורה, ולכן אסור לחותכה אפילו כלאחר יד, כשחותך ביד, ואפילו בקרבן הפסח - הואיל והיתה אפשרות לחותכה בערב שבת.

ואילו הא ששנינו במסכת עירובין שחותכים יבלת של התמיד - המדובר הוא ביבלת יבשה, שאין איסור גזיזה מן התורה בחתיכתה אפילו בכלי. אלא שגזרו שלא לחותכה בין ביד ובין בכלי משום שבות מדרבנן. ולכן התירו לחותכה בקרבן התמיד. אבל דוקא ביד ולא בכלי, כי בכלי "ענין מלאכה עביד" [לשון רש"י במסכת עירובין] בתיקון הקרבן.

וחד אמר: אידי ואידי בלחה.

ולא קשיא.

הא ששנינו במסכת עירובין שמותר לחתוך את היבלת מקרבן התמיד - בחותך ביד, שהיא מלאכה כלאחר יד. שאין איסור החיתוך ביד [שהיא מלאכה כלאחר יד] אלא משום שבות, ולא גזרו שבות במקדש.

הא דמשנתנו - בחותך בכלי, שהיא צורת מלאכת גזיזה מן התורה, ולא הותרה אפילו בקרבן פסח, כיון שאפשר לעשותה מאתמול.

ומבארת הגמרא מדוע לא הסכימו האחד לתירוצו של השני:

ולמאן דאמר שתירץ "הא ביד הא בכלי" - מאי טעמא לא אמר "אידי ואידי ביד, ולא קשיא הסתירה, כי הא בלחה והא ביבשה"?

אמר לך: יבשה - מפרך פריכא, היא מתפוררת, ואין להתייחס להסרתה כמלאכת תיקון אפילו כשעושה את החיתוך בכלי. ולכן אי אפשר להעמיד את ההיתר לחתוך את יבלת התמיד כשעושה זאת ביבלת יבשה, לפי ששנינו שם שאסור לחתוך אותה בכלי אלא רק ביד, ולדבריו מותר לחתוך יבלת יבשה אפילו בכלי.

ולמאן דאמר "אידי ואידי ביד, ולא קשיא הא בלחה הא ביבשה" - מאי טעמא לא אמר "אידי ואידי בלחה, ולא קשיא הא ביד הא בכלי"?

אמר לך: אם תעמיד את משנתנו שאסור לחתוך את היבלת בפסח משום שעושה זאת באמצעות כלי, הרי משנתנו היא מיותרת, ואין צורך לשנותה.

כי הא כבר קתני התם: אם בכלי - כאן וכאן, במקדש ובמדינה אסור.

ואידך: הא דקתני כלי הכא, למרות שכבר שנינו זאת במסכת עירובין שאסור בכלי, היות ופלוגתא דרבי אליעזר ורבי יהושע בענין מכשירי מצוה שאפשר לעשותם מערב שבת אם דוחים את השבת אתא לאשמועינן.

שנינו במשנה: אמר רבי אליעזר: והלא דין הוא - ומה אם שחיטה שהיא משום מלאכה דוחה את השבת, אלו שהן משום שבות לא ידחו את השבת!?

אמר לו רבי יהושע: יום טוב יוכיח, שהתירו בו [שחיטה שהיא אסורה] משום מלאכה, ואסור בו [להביא דברים מחוץ לתחום אפילו לצורך אכילה, שגזרו] משום שבות.

אמר לו רבי אליעזר: מה זה יהושע!

מה ראיה [הבאת מגזירה שגזרו חכמים ואסרו הבאה מחוץ לתחום שהוא ענין של דבר] רשות, למצוה של הקרבת קרבן פסח.

ומבארת הגמרא כיצד הביא רבי יהושע ראיה מאיסור שבות ביום טוב למצות קרבן פסח:

רבי יהושע - לטעמיה. דאמר: שמחת יום טוב נמי מצוה היא, ובכל זאת אינה דוחה אפילו שבות דרבנן, היות ואפשר לעשותה מאתמול. ומכאן הוא למד למצות הקרבת קרבן הפסח שאין לדחות את השבת לצורך הקרבת הפסח במלאכות שאפשר לעשותם מאתמול.

וכיון שמצינו שלא התירו חכמים איסור שבות של תחומין, ואסרו הבאת דברי מאכל מחוץ לתחום אפילו לצורך קיום מצות שמחה ביום טוב, הוא הדין לא התירו את הבאתו של הקרבן מחוץ לתחום, וכן לא התירו שבותים אחרים שהיה אפשר לעשותם מאתמול.

דתניא: רבי אליעזר אומר: אין לו לאדם ביום טוב אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה. רבי יהושע אומר: חלקהו, חציו לאכילה ושתיה וחציו לבית המדרש.

ואמר רבי יוחנן: ושניהם מקרא אחד דרשו.

כתוב אחד אומר [דברים טז] "עצרת לה' אלהיך".

וכתוב אחד אומר [במדבר כט] "עצרת תהיה לכם".

רבי אליעזר סבר: מצותו - או כולו לה', או כולו לכם.

ורבי יהושע סבר: חלקהו, חציו לה' וחציו לכם.

עב"ם - סימן.

אמר רבי אלעזר: הכל מודים בעצרת חג השבועות דבעינן נמי "לכם",

מאי טעמא? יום שניתנה בו תורה הוא. ויש לשמוח בו באכילה ושתיה, כדי להראות את שמחתו ביום זה שניתנה בו תורה לישראל.

אמר רבה: הכל מודים בשבת דבעינן נמי לכם.

מאי טעמא, [ישעיהו נח] "וקראת לשבת ענג".

אמר רב יוסף: הכל מודים בפורים דבעינן נמי לכם.

מאי טעמא, [אסתר ט] "ימי משתה ושמחה" כתיב ביה.

מר, בריה דרבינא, כולה שתא הוה יתיב בתעניתא, לבר מעצרתא חג השבועות, ופוריא ופורים, ומעלי יומא דכיפורי, וערב יום כיפור.

עצרת - יום שניתנה בו תורה.

פוריא - "ימי משתה ושמחה" כתיב.

מעלי יומא דכיפורי, דתני חייא בר רב מדפתי: [ויקרא כג] "ועניתם את נפשתיכם בתשעה לחדש".

וכי בתשעה מתענין? והלא בעשירי מתענין.

אלא, לומר לך: כל האוכל ושותה בתשעה בו - מעלה עליו הכתוב כאילו מתענה תשיעי ועשירי.

רב יוסף ביומא דעצרתא אמר: עבדי לי שחטו ועשו לי סעודה מעגלא תלתא, שהיא עגלה מובחרת, הנולדת שלישית לבטן אמה.

אמר: אי לא האי יומא של קבלת התורה דקא גרים שגרם שאלמד תורה ואתרומם - הרי כמה אנשים רבים הנקראים כמוני "יוסף" איכא בשוקא, ולא היה הבדל ביני ובינם, אלא הייתי בדרגתם!

רב ששת כל תלתין יומין מהדר ליה תלמודיה, כל שלשים יום היה חוזר על תלמודו, ותלי היה נשען וקאי ועומד בעיברא דדשא, על מזוזת הדלת, ואמר: חדאי נפשאי, חדאי נפשאי, שימחי נפשי היות ולך עבורך קראי קריתי מקרא, ולך עבורך תנאי שניתי.

ומקשינן: איני, וכי הנאת הלימוד אינה אלא למי שלומד תורה ולא לבריאה כולה? והאמר רבי אלעזר: אילמלא תורה - לא נתקיימו שמים וארץ.

שנאמר [ירמיהו לג] "אם לא בריתי, לימוד התורה יומם ולילה - חקות שמים וארץ לא שמתי".

וכיצד אמר רב ששת שעבור נפשו למד?

ומשנינן: אכן קיום כל הבריאה תלוי בתלמוד תורה, אבל מעיקרא, כי עביד איניש - אדעתא דנפשיה קא עביד. שהלומד מתכון לתועלתו האישית, אך הבריאה כולה נהנית מכך, גם אם הוא אינו מתכון לזה.

וחוזרת הגמרא לדון במחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע במשנתנו:

אמר רב אשי: ואפילו למאי דקאמר רבי אליעזר נמי ששמחת יום טוב היא רשות ולא מצוה - אית ליה פירכא לטענתו שאם הותרה מלאכה מן התורה לצורך מצוה כל שכן שהותר איסור שבות.

כי יש ללמוד מיום טוב בקל וחומר שאין להתיר אפילו שבות דרבנן לצורך קרבן פסח, באם אפשר לעשותם מאתמול.

ומה יום טוב הקל, שהתיר בו הכתוב מלאכה של רשות לצורך שמחת יום טוב, כמו שחיטה הבערה ובישול, ובכל זאת לא התיר [היינו לא התירו חכמים] שבות שעמה, שלא התירו להביא מחוץ לתחום לצורך יום טוב, על אף שאין בכך אלא איסור שבות מדרבנן.

שבת החמורה, שלא התיר בה הכתוב אלא רק מלאכה של מצוה של הקרבת קרבנות ציבור - אינו דין שלא תתיר בה שבות שעמה אפילו לצורך מצוה, כיון שהיא חמורה.

א שנינו במשנה כי כשחל ערב פסח להיות בשבת הקטר חלביו של קרבן הפסח דוחה את השבת. בענין זה מביאים הערה מן התוספתא. תניא [שנויה בתוספתא] אמר ר' שמעון: בא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה, שהרי הקטר חלבים ואברים ופדרים (החלב הפנימי) כשרים כל הלילה, ואפשר היה להמתין עד יציאת השבת ולהקטירם בלילה, ובכל זאת אין ממתינים להם עד שתחשך אלא מקטירים אותם מיד אף שהדבר כרוך בחילול שבת.

ב שנינו עוד במשנה כי הרכבתו והבאתו וחתיכת יבלתו של הפסח אינם דוחים את השבת. ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממשנה אחרת במסכת עירובין, ששנינו בה: חותכין בשבת יבלת של בהמת הקרבן במקדש אבל לא במדינה (בכל מקום חוץ למקדש), ואם לחתוך בכלי — כאן וכאן אסור. הרי ברור מכאן שבמקדש מותר לחתוך יבלת בשבת!

בתירוץ קושיה זו נחלקו שני אמוראים, ר' אלעזר ור' יוסי בר חנינא. חד [אחד מהם] אמר: אידי ואידי [זו וזו], גם במסכת פסחים וגם במסכת עירובין מדובר כשחותך את היבלת ביד, אלא הא [זה שאסור] הוא ביבלת לחה שהיא כבשר ואיסורה הוא משום שבות, וכיון שיכול היה לעשות כן לפני השבת גזרו בו אף על פי שאין שבות במקדש. הא [זה שמותר] ביבשה הנפרכת מעצמה ואין בה אפילו משום שבות. וחד [ואחד מהם] אמר: אידי ואידי [זו וזו] בלחה, ולא קשיא [קשה]; הא [זו] שאמרנו שמותר במקדש — שמורידה ביד ואין בכך אלא משום שבות והתירוה במקדש, הא [זו שאסור] — בכלי, שהיא מלאכת שבת גמורה ואסורה בכל מקום.

ושואלים: ולמאן [ולשיטת מי] שאמר הא [זו] ביד הא [זו] בכלי מאי טעמא [מה טעם] לא אמר כחבירו: אידי ואידי [זו וזו] ביד ולא קשיא [קשה]; הא [זו] בלחה הא [זו] ביבשה? אמר לך [יכול היה לומר לך] יבלת יבשה מפרך פריכא [נפרכת מעצמה] ולא היה צורך ללמדנו שמותר, אלא ודאי מדובר ביבלת לחה, וההבדל הוא בין הסרה ביד להסרה בכלי.

ועל הדעה האחרת שואלים: ולמאן [ולשיטת מי] שאמר אידי ואידי [זו וזו] ביד ולא קשיא [קשה] כי הא [זו] בלחה הא [זו] ביבשה, מאי טעמא [מה טעם] לא אמר אידי ואידי [זו וזו] בלחה ולא קשיא [קשה]; הא [זו] ביד והא [וזו] בכלי ולא תירץ כתירוץ שני? אמר לך [יכול היה לומר לך] כלי — הא קתני התם [הרי שנינו שם] באותה משנה "אם בכלי — כאן וכאן גם במדינה וגם במקדש — אסור", ומה טעם להוסיף ולשנות בשנית אותו דבר עצמו כאן, והרי כבר נכתב שם במפורש במשנה!

ושואלים: ואידך [והאחר] כיצד מסביר הוא לפי דבריו את כפל הדברים במשנה? הא דקתני [זה ששנינו] כלי הכא [כאן] יש בו צד חידוש, כי פלוגתא [מחלוקתם] של ר' אליעזר ור' יהושע אתא לאשמועינן [באה להשמיענו] שהרי לפי משנתנו מתיר ר' אליעזר לחתוך יבלת לחה אף בכלי כדי להכשיר את שה הפסח.

ג בתוך הויכוח של ר' אליעזר ור' יהושע במשנה אמר ר' אליעזר ומה אם שחיטה וכו' שאין להוכיח מיום טוב לקרבן פסח, משום שאין להוכיח מדבר של רשות כהכנת אוכל ליום טוב לדבר מצוה (קרבן). ומעירים: כי ר' יהושע החולק על כך הולך לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] שאמר כי שמחת יום טוב נמי [גם כן] מצוה היא, ולכן כל מה ששייך לעונג יום טוב הוא צורך מצוה, כמוהו כהקרבת הקרבנות.

דתניא [שהרי שנינו בברייתא] שנחלקו שני תנאים אלה במצוה זו. ר' אליעזר אומר: אין לו לאדם ביום טוב אלא שיבחר או אוכל ושותה או יושב ושונה כל היום כולו, אבל אין מצוה מסויימת לאכול ביום טוב. ואילו ר' יהושע אומר: חלקהו, חציו לאכילה ושתיה וחציו לבית המדרש, שהוא סבור כי אכילה ושתיה הן מחובת היום.

ואמר ר' יוחנן: בביאור דבריהם: ושניהם מקרא אחד דרשו כלומר, שניהם תירצו בצורות שונות אותה בעיה עצמה, כתוב אחד אומר: "עצרת לה' אלהיך לא תעשה מלאכה" (דברים טז, ח), משמע שהוא יום המקודש לעבודת ה', וכתוב אחד אומר: "עצרת תהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו" (במדבר כט, לה), שהוא עצרת שמחה לקהל ישראל. ר' אליעזר סבר כי את שני הכתובים יש להבין כברירה: או כולו לה' או כולו לכם. ור' יהושע סבר שאפשר לקיים את שני המקראות, חלקהו את היום חציו לה' וחציו לכם.

עב"ם סימן. אמר ר' אלעזר: הכל מודים בעצרת (בחג השבועות) דבעינן נמי [שצריכים גם כן] שתהיה "לכם", שמצוה לאכול ולשתות ולשמוח בו. מאי טעמא [מה טעם הדבר] — יום שניתנה בו תורה הוא וצריך להראות שמחה על שניתנה תורה לישראל. אמר רבה: הכל מודים בשבת דבעינן נמי [שצריכים גם כן] שתהיה "לכם", מאי טעמא [מה טעם הדבר] — שכן נאמר: "וקראת לשבת ענג לקדוש ה' מכובד" (ישעיה נח, יג). אמר רב יוסף: הכל מודים בפורים דבעינן נמי [שצריכים גם כן] שיהיה "לכם". מאי טעמא [מה טעם הדבר] — שכן נאמר: "לעשות אותם ימי משתה ושמחה" (אסתר ט, כב).

מסופר: מר בריה [בנו] של רבינא כולה שתא הוה יתיב בתעניתא [כל השנה היה יושב בתענית], שלא היה אוכל כל היום אלא מעט בערב, לבר מעצרתא ופוריא ומעלי יומא דכיפורי [חוץ מעצרת, שבועות, ופורים וערב יום הכיפורים]. וטעמו: עצרת — יום שניתנה בו תורה ומצוה להראות שהוא שמח בה, פוריא [פורים] — "ימי משתה ושמחה" כתיב [נאמר] בהם, מעלי יומא דכיפורי [ערב יום הכיפורים] על פי דרשתו של חייא בר רב מדפתי, שתמה על הכתוב "ועניתם את נפשתיכם בתשעה לחדש בערב, מערב עד ערב תשבתו שבתכם" (ויקרא כג, לב), וכי בתשעה בתשרי הם מתענין? והלא בעשירי בו מתענין! אלא לומר לך ברמז: כל האוכל ושותה בתשעה בו — מעלה עליו הכתוב כאילו מתענה גם יום תשיעי וגם יום עשירי.

מסופר: רב יוסף ביומא דעצרתא [ביום השבועות] אמר: עבדי לי עגלא תלתא [עשו לי עגל משולש, מובחר] אמר: אי [אם] לא האי יומא דקא גרים [יום זה של חג עצרת, מתן תורה שגרם שיש תורה] — כמה יוסף איכא בשוקא [יש בשוק] ורק משום חשיבות לימוד התורה נעשיתי ראש לישראל, וחייב אני לשמוח במיוחד ביום זה.

סיפור דומה במקצת מסופר על רב ששת; כל תלתין יומין מהדר ליה תלמודיה [שלושים יום היה חוזר על תלמודו] שלמד באותם ימים, ותלי וקאי בעיברא דדשא [והיה עומד ונשען על בריח הדלת] ואמר: חדאי נפשאי, חדאי נפשאי, לך קראי לך תנאי [שמחי נפשי, שמחי נפשי, בשבילך קראתי במקרא, בשבילך שניתי]. ושואלים: איני [וכי כן הוא] שלימוד התורה הוא רק לתועלת נשמתו של הלומד עצמו? והא [והרי] אמר ר' אלעזר: אלמלא תורה ולימודה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר "אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי" (ירמיהו לג, כה), שהתורה, שהיא ברית נצחית שלימודה קיים גם ביום וגם בלילה, היא הצדקת קיומו של העולם! ומשיבים: באמת כן הדבר, אלא מעיקרא כי עביד איניש אדעתא דנפשיה קא עביד [מתחילה כאשר עושה אדם מצוה זו, למען עצמו הוא עושה] ובתוך כך באה תועלת לכל העולם.

אמר רב אשי: ולמאי דקאמר [ולמה שאמר] ר' אליעזר נמי [גם כן] כלומר, אפילו על פי שיטתו, שסבר ששמחת יום טוב רשות היא, אית ליה פירכא [יש לו שבירה] יש מקום לשבור את דבריו כך: ומה יום טוב שהתיר בו מלאכה גמורה (שחיטה, בישול ואפיה) שהיא של רשות גמורה לשיטת ר' אליעזר, בכל זאת לא התיר שבות שעמה, ואין אומרים שמשום שהתירו דבר של רשות התירו הכל, קל וחומר שבת שלא התיר בה אלא מלאכה של מצוה אינו דין שלא תתיר שבות שעמה ואף שבות של מצוה לא תהא מותרת, בניגוד לשיטת ר' אליעזר!

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

We learned in the mishna that when the eve of Passover occurs on Shabbat, burning the fats of the Paschal lamb overrides Shabbat. The Gemara notes that it was taught in the Tosefta: Rabbi Shimon said: Come and see how dear is a mitzva performed in its proper time. For burning the fats and limbs and inner fats is valid all night and it would have been possible to wait until the conclusion of Shabbat and burn them at night, but nonetheless we do not wait with them until nightfall; rather, we burn them immediately, even on Shabbat.

The mishna also taught that carrying the Paschal lamb through a public domain, bringing it from outside the Shabbat limit and cutting off its wart do not override Shabbat. The Gemara raises a contradiction from another mishna in tractate Eiruvin, which teaches: One may cut off a wart by hand on Shabbat in the Temple but not in the rest of the country outside the Temple. And if the wart is to be removed with an instrument, it is forbidden both here, in the Temple, and there, outside the Temple. From here we see that in the Temple cutting off a wart, at least by hand, is permitted.

Two amora’im, Rabbi Elazar and Rabbi Yosei bar Ḥanina, disagreed about how to resolve this contradiction. One of them said: Both this mishna in Pesaḥim and that mishna in Eiruvin speak of cutting off the wart by hand. This mishna that forbids cutting it off refers to a moist wart, which is considered like the flesh of the animal. It is therefore prohibited by rabbinic decree to cut off the wart; and since it could have been removed before Shabbat, the decree applies even in the Temple, where rabbinic decrees are generally not applicable. That mishna that permits cutting it off refers to a dry wart, which breaks apart by itself, and so there is no prohibition even by rabbinic decree to cut it off. And the other one said: Both this mishna and that mishna speak of cutting off a moist wart, and it is not difficult. This mishna that says it is permitted talks about removing the wart by hand, which is prohibited only by a rabbinic decree that was not applied to the Temple; whereas that mishna that says it is prohibited talks about removing the wart with an instrument, which is prohibited by Torah law and forbidden everywhere.

The Gemara asks: And according to the one who says that this mishna speaks about cutting off the wart by hand and that mishna speaks about cutting it off with an instrument, what is the reason that he did not state like the other amora that this and that talk about cutting off the wart by hand, and it is not difficult; this mishna speaks of a moist wart, while that mishna speaks of a dry wart? The Gemara answers that he could have said to you: A dry wart breaks apart by itself, and so there would be no need to teach us that it may be removed. Both mishnayot must therefore refer to a moist wart, and the difference between them is whether the wart is being removed by hand or with an instrument.

The Gemara reverses the question: And according to the one who says that both this mishna and that mishna talk about removing the wart by hand, and it is not difficult; this speaks of a moist wart while that speaks of a dry wart. What is the reason that he did not state like the other amora that this and that are discussing a moist wart and it is not difficult; this mishna in Eiruvin speaks about cutting off the wart by hand and that mishna in Pesaḥim speaks about cutting it off with an instrument? The Gemara answers that he could have said to you: The case of cutting off the wart with an instrument is taught there in Eiruvin in that very same mishna: If the wart is to be removed with an instrument, it is forbidden both here, in the Temple, and there, outside the Temple. Therefore, there would be no reason to repeat the same halakha here in this mishna, as it is stated explicitly in the other mishna.

The Gemara asks: And the other amora, how does he account for the repetition according to his explanation? The mishna here teaches the law with regard to an instrument because it comes to teach us the dispute between Rabbi Eliezer and Rabbi Yehoshua; for according to our mishna, Rabbi Eliezer permits cutting off a moist wart even with an instrument in order to render the animal fit to be brought as a Paschal offering.

We learned in the mishna that Rabbi Eliezer said that if slaughter, which is ordinarily forbidden on Shabbat as a biblically prohibited labor, nevertheless overrides Shabbat when performed for the sake of the Paschal lamb, then activities that are prohibited by rabbinic decree should certainly override Shabbat when performed for that purpose. Rabbi Yehoshua disagreed, arguing that the law governing a Festival proves otherwise. Rabbi Eliezer countered that the law governing an optional activity, such as preparing food on a Festival, cannot be brought as proof with regard to the mitzva of offering the Paschal lamb. The Gemara notes that Rabbi Yehoshua follows his regular line of reasoning, for he said that rejoicing on a Festival is also a mitzva, and therefore whatever one does in order to enhance one’s enjoyment of the Festival is considered an act performed for the sake of a mitzva, just like the offering of a sacrifice.

For it was taught in a baraita that these two tanna’im disagreed about this matter: Rabbi Eliezer says: A person has nothing but to choose on a Festival; he either eats and drinks or sits and learns the entire day, but there is no specific mitzva to eat on the Festival. Rabbi Yehoshua, on the other hand, says: Divide the day, half of it for eating and drinking and half of it for the study hall, for he holds that eating and drinking are obligatory on the Festival.

And Rabbi Yoḥanan said: And both of them derived their opinions from one verse, i.e., the two of them addressed the same textual difficulty, resolving it in different ways. For one verse says: “It shall be an assembly for the Lord your God; you shall do no labor” (Deuteronomy 16:8), which indicates that the day is set aside for Divine service, and another verse says: “It shall be an assembly for you; you shall do no servile labor” (Numbers 29:35), which indicates a celebratory assembly for the Jewish people. Rabbi Eliezer holds that the two verses should be understood as offering a choice: The day is to be either entirely for God or entirely for you. And Rabbi Yehoshua holds that it is possible to fulfill both verses: Split the day into two, half of it for God and half of it for you.

Ayin, beit, mem is a mnemonic consisting of the first letter of Atzeret, the middle letter of Shabbat and the final letter of Purim. Rabbi Elazar said: All agree with regard to Atzeret, the holiday of Shavuot, that we require that it be also “for you,” meaning that it is a mitzva to eat, drink, and rejoice on that day. What is the reason? It is the day on which the Torah was given, and one must celebrate the fact that the Torah was given to the Jewish people. Rabba said: All agree with regard to Shabbat that we require that it be also “for you.” What is the reason? Because the verse states: “If you proclaim Shabbat a delight, the sacred day of God honored” (Isaiah 58:13). Rav Yosef said: All agree with regard to Purim that we require that it be also “for you.” What is the reason? Because it is written: “To observe them as days of feasting and gladness” (Esther 9:22).

The Gemara relates: Mar, son of Ravina, would spend the entire year fasting during the day and eating only sparsely at night, except for Shavuot, Purim, and the eve of Yom Kippur. He made these exceptions for the following reasons: Shavuot because it is the day on which the Torah was given and there is a mitzva to demonstrate one’s joy on that day; Purim because “days of feasting and gladness” is written about it; the eve of Yom Kippur, as Ḥiyya bar Rav of Difti taught: “And you shall afflict your souls on the ninth day of the month in the evening, from evening to evening you shall keep your Sabbath” (Leviticus 23:32). But does one fast on the ninth of Tishrei? Doesn’t one fast on the tenth of Tishrei? Rather, this comes to tell you: One who eats and drinks on the ninth, the verse ascribes him credit as if he fasted on both the ninth and the tenth of Tishrei.

The Gemara relates that Rav Yosef, on the day of Shavuot, would say: Prepare me a choice third-born calf. He said: If not for this day on which the Torah was given that caused the Jewish people to have the Torah, how many Yosefs would there be in the market? It is only due to the importance of Torah study that I have become a leader of the Jewish people, and I therefore have a special obligation to rejoice on this day.

A somewhat similar story is told about Rav Sheshet, that every thirty days he would review his studies that he had learned over the previous month, and he would stand and lean against the bolt of the door and say: Rejoice my soul, rejoice my soul, for you I have read Scripture, for you I have studied Mishna. The Gemara asks: Is that so, that Torah study is beneficial only for the soul of the person who has studied? But didn’t Rabbi Elazar say: If not for the Torah and its study, heaven and earth would not be sustained, as it is stated: “If not for My covenant by day and by night, I would not have set up the laws of heaven and earth” (Jeremiah 33:25). It is the Torah, the eternal covenant that is studied day and night, that justifies the continued existence of the world. The Gemara answers: This is indeed correct, but at the outset when a person does this mitzva, he does it for himself, and only afterward does he have in mind the benefit that will be brought to the entire world.

Rav Ashi said: And even according to what Rabbi Eliezer said, that rejoicing on a Festival is optional, there is a refutation: If on a Festival, when a biblically prohibited labor, such as slaughtering, baking, or cooking, is permitted even when it is performed for an optional activity, nonetheless a rabbinic decree that is with it is not permitted, and we do not say that since they permitted an optional activity they permitted everything associated with it; how much more so on Shabbat, when a biblically prohibited labor is only permitted when it is performed for a mitzva, isn’t it right not to permit a rabbinic decree that is with it? Activities that are forbidden due to a rabbinic decree should thus be prohibited on Shabbat even for the purpose of a mitzva, against the opinion of Rabbi Eliezer.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר רב חיננא עתידין הצדיקים להחיות את המתים כתיב הכא ורעו כבשים כדברם וכתיב התם ירעו בשן וגלעד כימי עולם:
והקטיר חלביו דוחה את השבת תניא אמר ר' שמעון ראה כמה חביבה מצוה בשעתה שהרי הקטר חלבים כשרים כל הלילה ואין ממתינין להם עד שתחשך מ"ש אלא מקטירין אותן בשבת לקיים מצוה בשעתה:
הרכבתו אינו דוחה השבת. דלא כר' נתן דאמר בפרק המצניע כי החי נושא את עצמו והטוענו בשבת פטור והני מילי חוץ לירושלים אבל חוץ לעזרה לא:
הבאתו מחוץ לתחום אין דוחה את השבת כר' עקיבא דאמר בסוטה בפרק [כשם] תחומין דאוריי'. ירושלמי הרכבתו לא אמרו אלא חוץ לירושלים אבל חוץ לעזרה מותר משום שבות שהתירו במקדש:
חתיכת יבלתו אין דוחה את השבת יבלת לחה או בכלי והא דתנן בסוף עירובין חותכין יבלת במקדש ביבשה וביד:
מתני' ר' אליעזר אומר דוחין אמר ר' אליעזר ומה אם שחיטה שהוא אב מלאכה דוחה את השבת אלו שמשום שבות לא ידחו את השבת אמר לו ר' יהושע יום טוב יוכיח שהתיר בו כל מלאכה שהיא לצורך אוכל נפש ואוסר בו דבר של שבות כדתנן ביום טוב אלו שהן משום שבות לא עולין באילן ולא רוכבין אמר לו רבי אליעזר יהושע מה ראיה שבות דרשות לא עולין באילן לשבות דמצוה שהיא הבאת הפסח כדי שישחט ור' יהושע אמר לך יום טוב נמי מצוה לשמח בכל מיני מאכל הוא והתרתה לשחוט ולבשל ולא התרתה להביא מחוץ [לתחום] וכיוצא בו ולעשות שמחת יו"ט ור"א אומר יום טוב או כולו לך או כולו לה' וכיון דאי בעי למיעבד כולו לה' ולקרות היום כולו הרשות בידו כאלו אין כאן שמחת יום [טוב]:
איכא למיפרך ומה יום טוב שהתירו בו מלאכה דרשות כגון הא דאמרינן הואיל והותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך לא התירו שבות לעלות באילן לשוט על פני המים (ולהביא) [ולהוציא] משם אש לבשל אפי' דיום טוב שבת שלא התיר בה אלא כגון שחיטת הפסח וכיוצא בו מלאכה של מצוה בלבד אינו דין שלא נתיר שבות דעמה ור' אליעזר אמר לך אפי' הכי שבות דמצוה עדיפא:

אמר רבא הכל מודים בשבת דבעי' לכם כלומר אין לישב היום כולו ולקרות ולבטל שמחת שבת דכתיב וקראת לשבת עונג:

מר בריה דרבינא כוליה שתא הוה יתיב בתעניתא בר מעצרת ופורים וערב יום הכפורים רב ששת הוה אמר חדאי נפש כלומר שמחי לך לקראתי כדי שתהא שוכנת בטח לעולם הבא ואע"פ שהעולם אינו מתקיים אלא בזכות תופשי התורה שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי עיקר מיהת כי עביד איניש לנפשיה עביד:

כבר ביארנו במשנתנו שלדעת ר' יהושע שמחת יום טוב באכילה ושתיה מצוה היא ומעתה למדנו שאסור להתענות בהם אפי' על דעת לישב כל היום ולשנות שכך הוא דעתו של ר' יהושע במה שכתוב במקום אחד עצרת לה' אלהיך ובמקום אחר כתיב עצרת תהיה לכם שיהא חציו לשם וחציו לכם ולא כדברי ר' אליעזר שהיה אומר או כלו לה' או כלו לכם כלומר ששמחת אכילה ושתיה שבו רשות ויכול להפקיעה על ידי ישיבה למשנתו ונראין הדברים לפסוק כר' יהושע שהרי בכל מקום שנחלק בו עם ר' אליעזר הלכה כמותו ואף לר' אליעזר שבת ועצרת ופורים יצאו מן הכלל שלא להתענות בהם ונראין הדברים שאף הוא מודה בתשיעי של תשרי כדי לקיים מצות עינוי בעשירי וכמו שאמרו כל האוכל ושותה בתשיעי כאלו התענה תשיעי ועשירי כלומר הואיל ואף אכילתו שבתשיעי אינה אלא כדי להכין עצמו להתענות תענית של עשירי הא שאר ימים טובים במחלוקת אעפ"כ הלכה בהם כר' יהושע ודרך כלל אמרו באחרון של יומא פ"א ומה עינוי שאינו נוהג בשבתות וימים טובים וכו' ובמסכת ברכות מ"ט ב' בענין שכח ולא הזכיר של יום טוב בברכת המזון שבת ויום טוב דלא סגיא דלא אכיל חוזר וא"כ מר בריה דרבינא שנאמר עליו בסוגיא זו כולה שתא הוה יתיב בתעניתא בר מעצרתא ופוריא ומעלי יומא דכפורי אם בשבת היה מתענה אף שלא כר' אליעזר היא ואם לא נאמרה אלא על ימים טובים שבכל השנה היא שנויה כר' אליעזר ושלא כר' יהושע וא"כ אין הלכה כמותו ולא עוד אלא שאף לר' אליעזר לא הותר להתענות בימים טובים אלא כשישיבתו במשנתו מביאתו לכך אבל לקבוע בהם תענית לא ולשון יתיב בתעניתא משמע קביעות תענית ואחר שכן אי אפשר לקבוע הלכה כמותו ואע"פ שקצת גאונים פוסקים כמותו ומעמידין דבריו לדעת ר' אליעזר אין הדברים מתישבים אם מפני שהלכה כר' יהושע בכל מקום אם מפני שהדבר מוכיח שקובע היה בהם תענית וזו אף לר' אליעזר אסור ומתוך כך נראין הדברים שמר בריה דרבינא היה דרכו לקבל עליו תעניות בכולל בשבועה או בנדר והתענית חל בכולל אף לשבתות וימים טובים כמו שביארנו בשלישי של שבועות ר"ל שאם קבל עליו בנדר או בשבועה תענית לכל ימי השנה או החדש או השבוע מתענה אף בשבתות ואם קבל עליו לכל שני וחמישי ואירע בו יום טוב מתענה בו ואף עצרת ופורים ותשיעי של תשרי בכלל זה אלא שהוא היה פורטם לרוב חיבת השמחה שבהם ולא בא מעשה שלו ללמד אם כר' אליעזר אם כר' יהושע שלדברי הכל כל שמקבל בכולל כך הוא הדין אבל כל שלא בדרך קבלה כל שבת ויום טוב אסור להתענות בהם לא לישב ולשנות ולא לשום סבה בעולם אפי' תענית שבדרך מקרה וכל שכן לכוין לקבוע בהם תענית ומ"מ ראש חדש וחולו של מועד וחנוכה וימים שבמגילת תענית כל קביעות תענית אסור בהם וכמו שאמרו בכל מתענין חוץ משבתות וימים טובים וחולו של מועד וראשי חדשים וחנוכה ופורים וימים שבמגילת תענית אלא שכל אלו הואיל ושמחתם רשות ואין באכילתם מצוה לא נאסר בהם תענית הבא במקרה אם מטרדת עסקים אם מטרדת ישיבה במשנתו אלא שנאסר לקבוע בהם תענית לשום סבה ובכל מתענין פירושו קביעות תענית והוזכרו בו אף אלו לאיסור וכן בתלמוד המערב אמרו ר' אחא מפקד לספרייא מאן אתי שאיל מנכון אתון אמרין ליה בכל מתענין חוץ משבתות וימים טובים וחולו של מועד וראשי חדשים וחנוכה ופורים וודאי מה שאמר מאן אתי שאיל מנכון פירושו מי שרוצה לקבוע תענית לעצמו ולא הותר תענית לכל הימים אלא תענית חלום ואף זה מצד צערו ואעפ"כ צריך להתענות יום אחד על שעבר הא לשאר הדברים אסור בשבתות וימים טובים אפי' לישב ולשנות או לתפלה ותשובה או לגזר דין של צרה אפי' דרך אקראי ובראש חדש וחבריו אסור אף בכל אלו דרך קביעות תענית אבל דרך אקראי מותר וזהו שאמרו לענין שכח ולא הזכיר של ראש חדש בברכת המזון ראש חדש דאי בעי אכיל וכו' ויש בהם חלוק אחר שהשבתות וימים טובים אינו יכול (לעבור) [לצאת] בהם במיני תרגימא אלא צריך קביעות סעודה ואין קביעות סעודה אלא בפת שראוי לשלש ברכות שהרי זה שאמרו לא סגיא דלא אכיל פירושו בפת שטעון שלש ברכות אבל ראש חדש וחבריו הואיל ולא נאסר בהם אלא קביעות תענית אין צריך לומר שדיו באכילת פירות ומיני תרגימא שהרי אף שלא לאכול כלל דרך מקרה מותר ומה שאמרו במסכת סוכה כ"ז א' בשם חכמים אין לדבר קצבה אלא לילי יום טוב הראשון בלבד אלמא שלמחרתו שהיה יום טוב אינו צריך לאכול ואי אפשר לומר הואיל והיום הולך אחר הלילה סמוך הוא על אכילת הלילה שהרי אף רוב התעניות כך הם מ"מ אפשר שקובע סעודתו על אכילה שאינה מחוייבת בסוכה כגון פחות מכביצה פת עם מיני פרפראות ומיני תרגימא:

זהו הכלל הנראה לי בדין זה ואע"פ שבקצת מקומות כתבתיה בדרך אחרת על זו אני סומך וכל השמועות מתישבות בו:

ולקצת מפרשים ראיתי שפירשו ענין מר בריה דרבינא בלא קבלה ומעמידים את שיטתו כר' אליעזר ומתוך כך פוסקים כר' אליעזר אלא שלדעתי אף לר' אליעזר לא נעשית שמחת יום טוב רשות אלא למי שמחליפה ביושב ושונה וממה שראו בראש חדש שבמקום אחד נאמר בו שאסור בתענית ובמקום אחר נאמר בו דאי בעי אכיל וכו' נתערבבו הדברים אצלם וכדי לישבם הם מחלקים את התעניות למינים חלוקים הראשון תענית מתוך צער ואבל ומרירות לב והוא אסור בכולם וכמו שסמכו במגלת תענית דלא למספד בהון עם דלא להתענאה והשני תענית הבא במקרה מטרדת עסקים או אכילת מיני תרגימא והוא אסור בשבתות ובימים טובים ומותר בראשי חדשים וחבריו וזו של סוכה פרשו שנשען הוא על אכילת הלילה או שיום טוב זה נשתנה משאר ימים טובים לקיים בו תשבו כעין תדורו ומה דירה דאי בעי אכיל וכו' והשלישי לבקשת רחמים לקרוע גזר דין או חלום או תשובה ורוב תפלה והוא מותר בכל יום שבעולם אפילו בשבת אלא שמוציאין ממנו יום פורים משום פרסומי ניסא ויש בו רביעי שדומה במקצת לזה והוא שיושב ושונה והוא מותר בו בכל הימים חוץ משבת ועצרת ופורים וערב יום הכפורים:

זהו שורש דבריהם וקשה לי עליהם מה שאמרו מגילה ט"ו א' במרדכי שעבר יום טוב של פסח בתענית כלומר שעשה שלא כהוגן כשהתענה בו והרי אותו תענית לקרוע גזר דין של צרה היה ועוד שלדבריהם מתענה לחלומו למה הוצרך תענית למחרתו על שעבר והרי ברשות התענה ולשיטתם מיהא אומר אני שתענית של קריעת גזר דין לצרה המתרגשת הרי הוא כתענית של מרירות לב וצער ואבל ואסור בכל יום טוב אלא שבתענית חלום התירוהו לפכוחי פחדא ואף זו הזקיקוה לתענית של מחרתו מפני שעבר ומ"מ עיקר הדברים לדעתי כמו שכתבנו תחלה ומכאן אני רואה לאסור כל תענית שבימים טובים אפילו בראש השנה שנהגו קצת זקנים להתענות כדי לעורר לבם לתשובה ואני קורא בה מצוה הבאה בעבירה ואחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שתהא כונתו לשמים:

ורמינהו חותכין יבלת במקדש כו'. עיין מה שכתבתי בפ' בתרא דעירובין במהדורא תנינא:

מה זה יהושע מה ראית רשות למצוה פירש ושמחת החג שהיא חובה דוקא בחג ואל בשאר יו"ט ודוקא בבבשר שלמי חגגים ולא בשאר קרבנות:

תוס' בד"ה מפריך כו' ליכא לאוקומא ביבשה כו' אפילו בכלי נמי שריא כו' עכ"ל ודלא כפרש"י דדייק ליה לשון חותכין וק"ל:

בד"ה ומה שחיטה כו' תימה לר"י מה ק"ו הוא זה כו' ונראה לר"י דודאי כו' והא דקאמרינן הכא ק"ו לדבריהם כו' עכ"ל לא הוה צריך לכל זה דבפשיטות מצי לתרוצי קושייתו דהכי עביד ק"ו דאע"ג דאפשר לעשותן מע"ש כיון דליכא אלא שבות יותר יש להתירה משחיטה דהיא מלאכה אע"ג דא"א כו' אלא דקושטא קאמרי דלר"א אפילו מכשירי מלאכה גמורה שרי כדקאמר בגמרא ולא אצטריך ליה ק"ו למכשירין שאינן אלא משום שבות אלא לדבריהם דרבנן דאסרי מכשירי מלאכה גמורה ומהרש"ל כתב בזה בדוחק וק"ל:

בד"ה מה ראיה רשות כו' דבריש תולין כו' עדיפא מדר' יהושע ושרי אפי' כו' דלא שרי אלא דוקא במשמרת כו' עכ"ל כצ"ל מתוס' שם דה"ל כעין אהל עראי וק"ל:

כתוב א' אומר עצרת לה' גו' וכתוב א' כו'. הנהו תרי קראי חד גבי ז' של פסח כתיב וחד גבי ח' של סוכות כתיב מ"מ אינו דומה לו לחלק בין ב' יום טוב הללו. ודקאמר הכל מודים בעצרת כו'. לאו ניהו עצרת דהני קראי אלא חג השבועות נקרא עצרת בלשון חכמים וביה לא כתיב לה' ולא כתיב ביה נמי לכם ומסברא דבעי לה' וקאמר דבעי נמי לכם מ"ט יום כו' וכן בשבת ופורים מסתמא דבעינן בהו לה' כמו כל שאר ימי השנה אלא דקאמר דבעי בהו נמי לכם ומייתי לה בשבת מדכתיב וקראת לשבת עונג דהיינו באכילה כמפורש פרק כל כתבי (דף קיח) ובפורים מייתי ליה מדכתיב יום משתה ושמחה מיום משתה יליף ליה דבעי לכם ולא מלשון שמחה דהא ביום טוב נמי כתיב ושמחת בחגך והיינו דאפשר דכולו לה' בשמחת לימוד התורה המשמח הלב והא דאמר גבי יום טוב אין שמחה אלא בבשר ר"ל אין שמחה לכם שהיא אכילה אלא בבשר ודו"ק.

כל האוכל ושותה בט' כו' כאלו התענה ט' כו'. תלה שכר מצות אכילה בט' במצות עינוי ביוה"כ דאכילה צורך מצות עינוי היא שחס הקדוש ברוך הוא על ישראל שיוכלו לסבול העינוי בכח האכילה כדאיתא במדרשות ועי"ל לפי שמסברא יותר גדול שכר המענה עצמו לשם מצוה ממענג עצמו לשם מצוה וע"ד שכתבנו בסוף מסכת מכות אקרא דנשבע להרע ולא ימיר כי מתכונה שלמה היא הנשבע להרע לעצמו שהוא נגד יצר הרע דהיינו שלא אוכל ולא ימיר דהיינו הנשבע להטיב לעצמו כגון שאוכל וע"כ תלה כאן זו אכילת מצוה של ערב יוה"כ היא גדולה כעינוי יוה"כ גופיה שהיא נגד יצה"ר ודו"ק.

שם עבדי ליה עגלא תילתא כו'. אולי שרמז להך דרשה דגלילאי בפר"ע כל הני תליתאי דחשיב התם וז"ש אי לאו האי כו' דהיינו יומא תליתאי כמפורש שם.

ואמר חדאי נפשאי חדאי כו'. כפל הענין לפי שיש באדם ג' נפשות שהם הטבעית וחיונית ושכלית כמ"ש הרמב"ם בשמנה פרקים וזו הנפש הטבעית אין לה עסק בתורה רק אלו נפשות שנים החיונית והשכלית ועליהם אמר בכפל חדאי נפשאי לך קראי בנפש החיונית ולך תנאי במעלה יתירה בנפש השכלית וק"ל.

בתוס' ד"ה ומה שחיטה וכו' לדבריהם דרבנן קאמר וכו' כלומר אע"ג דאפשר וכו' הא דאצטריך לומר לדבריהם דרבנן משום דאל"כ הדרא קושיא לדוכתא מה ק"ו הוא זה וכו' אבל השתא קאמר דכי אליעזר כיון דלדידיה לא צריך האי ק"ו וכו' אודו לי מיהת אתם מכח הק"ו וכו' אע"פ שאינו ק"ו גמור:

בא"ד משום דבעינן תרי קראי למילה ולמכשיריה וכו' ר"ל כיון דבלאו הכי צ"ל לר"א דאיכא עוד קרא דיליף מיניה מילה גופה פריך נמי לרבנן:

גמרא שהרי הקטר חלבים ואברים כשרים כ"ה כו'. כצ"ל וכן במנחות ליתא תיבות ופדרים:

רש"י ד"ה כל האוכל. בפ"ב דיומא כו' אליבא דמ"ד אין אדם מוזהר על תוספת עינוי כו'. אנכי לא מצאתי שם מ"ד דא"מ על תוספת עינוי דהתם מוקמינן הך דרשה דהכא אליבא דתנא דעצם עצם ולדידיה ילפינן תוספת עינוי מדאיצטריך מיעוטא לעונש על תוספתו מכלל דמוסיפין וע"ע (בר"ה ט) ובתוד"ה ור"ע ועיין בלח"מ פ"א מהל' שב"ע ה"ו:

תד"ה מה. ותירץ לו ר"י דלא שרי כו'. כצ"ל:

"עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם" רַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר: אוֹ כֻּלּוֹ לַה', אוֹ כֻּלּוֹ לָכֶם. נראה לי בס"ד טעם לזה כי יום טוב יש לו שתי שמות שהם מוֹעֵד [120] בלשון תורה וְ'יוֹם טוֹב' [73] בלשון חכמים ומספר שניהם עולה קצ"ג וידוע דשם כוז"ו שהוא אותיות הדבוקים בשם הוי"ה במילואם כזה כ"ף וא"ו זי"ן וא"ו עולה מספרם קצ"ג [193] וגם סְעוּדָה גְּדוֹלָה [193] שהיא כל היום כולו עולה מספר קצ"ג לכן סבירא ליה אוֹ כֻּלּוֹ לַה', אוֹ כֻּלּוֹ לָכֶם כי מספר שמותיו שהם קצ"ג הם מספר שם כוז"ו המחובר עם אותיות השם וגם הם מספר 'סעודה גדולה' שנמשכת כל היום כולו וזהו גדולתה.
אבל רבי יהושע סובר חציו של יום זה שמספרו קצ"ג נחשוב אותו לה' שהוא מספר שם הנזכר וחציו של יום זה נחשוב אותו על פי מספר 'סעודה גדולה' שתהיה נמשכת כל חציו של יום.
או הכוונה חֶצְיוֹ לַה' דהיינו נלך בתר מספר שם אחד שהוא בלשון חכמים 'יוֹם טוֹב' שעולה ע"ג לַה' שהוא מספר שם הוי"ה במלוי יודי'ן [יו"ד ה"י וי"ו ה"י=72] עם הכולל ומספר שם השני שהוא מוֹעֵד בלשון תורה נחשב אותו על חצי השני של היום כי 'מועד' גימטריא ק"ך שעולה מספר 'מזון טוב' [120] שהוא רומז על רבוי אכילה ושתיה וזהו לָכֶם.

הַכֹּל מוֹדִים בַּעֲצֶרֶת, דְּבָעִינָן נַמִּי 'לָכֶם', מַאי טַעְמָא? יוֹם שֶׁנִּתְּנָה בּוֹ תּוֹרָה הוּא. קשה אדרבא כיון דנתנה בו תורה יהיו כולו קודש לה' בעסק התורה?
ונראה לי בס"ד דהקשו המפרשים ז"ל מאחר דיעקב ועשו חלקו העולמות, איך יש לזרע יעקב מותרות בעולם הזה שהוא חלק עשו ותירצו דזוכים במותרות מכח עסק התורה המקיים העולם כדין מציל מזוטו של ים עד כאן דבריהם. ולפי זה ראוי שיום זה שניתנה בו תורה נרבה באכילה ושתיה כדי להורות שאנחנו זוכים ברבוי אכילה ושתיה מכח התורה ואינם גזל בידינו. ונראה לי בס"ד שבת פורים עצרת ראשי תיבות 'שפע' כי בהם נרבה בשופע.

רַב יוֹסֵף, בְּיוֹמָא דַּעֲצַרְתָּא אָמַר: עָבְדוּ לִי עֶגְלָא תִּלְתָּא. אָמַר: אִי לָאו הַאי יוֹמָא דְּקָא גָּרִים, כַּמָּה יוֹסֵף אִיכָּא בְּשׁוּקָא. הנה המפרשים ז"ל פירשו דרב יוסף היה לו יתרון גדול מצד הזכירה שהיה זכרן ולא שלטה בו שכחה, גם אמרו דהשכחה שלטה בעולם בשביל שנשתברו לוחות ראשונות, גם אמרו הטעם דנשתברו בשביל שנתנה תורה ביום ושלטה עין הרע של אומות העולם ואם היתה בלילה לא היה עין הרע ולא נשתברו, ולכן אמר רב יוסף 'אִי לָאו הַאי יוֹמָא דְּקָא גָּרִים, כַּמָּה יוֹסֵף אִיכָּא בְּשׁוּקָא' עד כאן דבריהם. ועדיין צריך להבין מה קשר יש לדברים אלו בְּעֶגְלָא תִּלְתָּא?
ונראה לי בס"ד דמה שאכל עֶגְלָא תִּלְתָּא ביום שבועות זכר לשלשה ימים שקידש משה רבינו ע"ה את ישראל בהם כדי לקבל התורה וידוע כי השם יתברך לא אמר לו אלא 'הַיּוֹם וּמָחָר' שני ימים בלבד ורק יום אחד הוסיף מדעתו, והטעם שהוסיף יום אחד שרצה שיהיה הקידוש שלם בשלשה ימים ושלשה לילות, ולכן כיון שאמר לו השם יתברך ביום רביעי בשבת 'וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר' (שמות יט, י) וכנזכר בגמרא (שבת פז.) מה עשה? חשב יום רביעי וליל חמישי ליום אחד ויום חמישי וליל שישי ליום אחד ויום שישי וליל שבת ליום אחד, ובזה נשלם קידוש שלהם, ולכך ניתנה תורה ביום שבת וכיון דנתנה ביום שלטה עין הרע ונשברו הלוחות ונעשה שכחה ואז נמצא יש רבותא גדולה לרב יוסף בענין הזכירה וזה עולה כפי הרמז של עֶגְלָא תִּלְתָּא.
אבל אם לא היה מוסיף משה רבינו ע"ה יום אחד אלא היה דן בדברי השם יתברך כפשטן דאמר ליה ביום רביעי 'וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר' דקאי על יום רביעי ויום חמישי בלבד. נמצא נשלם קידוש שלהם בסוף יום חמישי ואז היה זמן נתינת התורה חל בליל שישי והיתה התורה ניתנת בלילה ולא היה שולט עין הרע ולא היו משתברים הלוחות ולא היתה שולטת השכחה ואם כן מאי רבותיה דרב יוסף בכח הזכירה שיש לו ולכן הוה אמר כן כד הוו עבדין ליה עֶגְלָא תִּלְתָּא.
ובזה יתורץ דקדוק אחר למאי נפקא מינה הביא הגמרא דברי רב יוסף? ובזה ניחא ללמדינו דיש לחוש לעין הרע אפילו בדברים שבקדושה.

רַב שֵׁשֶׁת כָּל תְּלָתִין יוֹמִין מְהַדַּר לֵיהּ תַּלְמוּדֵיהּ וְתָלִי וְקָאִי בְּעִיבְרָא דְּדָשָׁא. נראה לי בס"ד הטעם שאומר דבריו אלו כשהולך ועומד אצל הפתח כדי לרמוז בזה המוסר אשר אמר שלמה המלך ע"ה בפסוק 'הַדֶּלֶת תִּסּוֹב עַל צִירָהּ וְעָצֵל עַל מִטָּתוֹ' (משלי כו, יד) שפירשו המפרשים ז"ל הכוונה דהדלת כבד מאד ואי אפשר להניעו ורק על ידי שיש לו ב' ציר למעלה ולמטה אז גם ילד קטן יוכל להניעו לפתחו ולסגרו וכן העצל שאינו עוסק בתורה תדמה בעיניו משא כבד מאד וכל זה הוא בשביל שאין לו רצון מצד העליון שהוא המוח ומצד התחתון שהוא הלב ולזה אמר 'הַדֶּלֶת תִּסּוֹב עַל צִירָהּ וְהֶעָצֵל עוֹדֶנּוּ עַל מִטָּתוֹ'? בתמיה! כי אם הוא רואה את התורה משא כבד כל זה בשביל חסרון הצירים שהם רצון המוח והלב עכ"ד.
ולכן רב ששת שהיה זהיר וזריז בלימודו דהוה מְהַדַּר לֵיהּ כָּל תְּלָתִין יוֹמִין היה אומר דברים אלו השייכים לעסק התורה אצל הדלת כדי לעורר לב השומעין והתלמידים שיקחו מוסר מן הדלת כמו שאמר שלמה המלך ע"ה ויזדרזו בעסק התורה כמוהו והיה עושה זה כל שלשים לחדש תלמודו כי ישראל נמשלו ללבנה שמתחדשת כל ל' יום וגם הם עתידים להתחדש כמותה.
ולפי דברי רבינו האר"י ז"ל בשער הגלגולים דף ז' שפירש במאמר זה דרב ששת היה גלגול בבא בן בוטא ולכך היה אומר כך יעיין שם נראה לי בס"ד, לכך היה אומר דברים אלו 'כַּד הֲוָה תָלִי וְקָאִי בְּעִיבְרָא דְּדָשָׁא' לרמוז על גלגול בבא בן בוטא יען כי 'בבא' בלשון תלמוד הוא 'דשא' ודוק היטב.

חֲדָאִי נַפְשָׁאִי, חֲדָאִי נַפְשָׁאִי. נראה לי בס"ד כפל לשונו, האחד על עולם הזה ואחד על עולם הבא דהצדיקים יש להם שמחה גדולה בתורה ומצות בעולם הזה מעין עולם הבא על דרך מה שאמרו (ברכות יז.) 'עולמך תראה בחייך' ובזה יושלם שמחתם בעולם הבא דלא בהילי לאסתכולי באפי שכינה.
או כפל דבריו אחד על חלק המעשה ואחד על חלק התלמוד, וזהו חֲדָאִי נַפְשָׁאִי בחלק המעשה חֲדָאִי נַפְשָׁאִי בחלק התלמוד, ואם תאמר והלא אתה עיקר עסקך בחלק התלמוד שהוא תיקון הרוח והוא שמחת הרוח, ואיך תאמר חֲדָאִי נַפְשָׁאִי שהוא הנפש בחלק התלמוד? ולזה אמר לָךְ קָרָאִי, לָךְ תָּנָאִי, כי התלמוד מביא לידי מעשה ואם לא יש תלמוד איך ידע לעשות ולכן ראוי שהנפש תשמח גם בחלק התלמוד.
או יובן בס"ד הטעם שכפל הלשון חֲדָאִי נַפְשָׁאִי חֲדָאִי נַפְשָׁאִי, על פי מה שאמרתי בס"ד בפסוק 'אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי' כי אנחנו עושים שני בחינות בירור בי"א סמני הקטורת האחד בבחינת התפארת בפסוקים תורה שבכתב כפסוק קַח לְךָ סַמִּים נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה סַמִּים וּלְבֹנָה זַכָּה וכו' (שמות ל, לד) שבזה נרמזו י"א סימנים והב' בבחינת המלכות באמירת הברייתא ד'תָּנוּ רַבָּנָן, פִּטּוּם הַקְּטֹרֶת כֵּיצַד וכו' (כריתות ו.) שהיא תורה שבעל פה בסוד המלכות. ולזה אמר 'אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי' רמז בתיבת 'אֵי' הראשון על בירור י"א סימנים שהם בבחינת התפארת בסוד אמירתינו פסוקים תורה שבכתב, ורמז בתיבת 'אֵי' השניה באומרו 'וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי' על בירור י"א סימנים של בחינת המלכות באמירת הברייתא דתנו רבנן שהוא סוד תורה שבעל פה שהיא סוד המלכות.
וכן כאן אמר חֲדָאִי נַפְשָׁאִי כפלים כי חֲדָאִי אותיות ח"ד י"א וזהו חד אֵי שהוא בסוד המקרא חד א"י שהוא בסוד המשנה והברייתא ולזה אמר לָךְ קָרָאִי, המקרא בעבור בירור חד אֵי וְלָךְ תָּנָאִי הברייתא בעבור בירור חד א"י.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד דהתורה נקראת אם דכתיב (משלי ב, ג) 'כִּי אִם לַבִּינָה תִקְרָא', אַל תִּקְרֵי אִם אֶלָּא אֵם, וכמו שהאם הגשמית יש לה ב' דדים להניק את בנה כן אֵם הרוחנית יש לה ב' דדים דכתיב (משלי ה, יט) 'דַּדֶּיהָ יְרַוֻּךָ בְכָל עֵת' והם דד ימין זו תורה שבכתב ודד שמאל זו תורה שבעל פה ושני דדים אלו הם מניקים לנפש והנה דד בלשון חכמים הוא חדיה וזהו שאמר חֲדָאִי נַפְשָׁאִי חֲדָאִי נַפְשָׁאִי את תשמחי בדד ימין ובדד שמאל יען לָךְ קָרָאִי המקרא שהוא דד ימין לָךְ תָּנָאִי המשנה שהוא דד שמאל.
ומה שהיה רב ששת מדבר בדברים אלו יותר משאר חכמים מפני שהיה סגי נהור ולא היה גופו נהנה מן הכבוד שעושים ההמון לתלמידי חכמים הן מצד הקימה הן מצד מושב המקום מאחר דאינו רואה בעיניו מה שאין כן שאר חכמים שרואים בעיניהם איך קמים כל העם מלוא קומתם מפניהם ואיך הם יושבים בראש הנה בעל כרחו נהנים מן הכבוד הזה אף על פי שאין לבם חפץ בו ולכן הוא היה אומר חֲדָאִי נַפְשָׁאִי לָךְ קָרָאִי לָךְ תָּנָאִי שהנאת הלימוד מגעת לך דוקא ולא לגופי.

גמ' ואין ממתינים להם. עי' טורי אבן ר"ה ל ע"ב ד"ה נתקלקלו:

שם אר"א הכל מודים בעצרת. עי' ר"ה ט ע"ב תוספות ד"ה כאילו התענה:

הכל מודים בשבת וכו' יש להרגיש דכיון דאין הלכה כר' אליעזר אמאי הוצרכו הני אמוראי לומר הכל מודים וכו' וי"ל דנ"מ גם לר' יהושע וכמ"ש בס' הקטן מחזיק ברכה א"ח סי' רמ"ב אות ב'. ושם כתבתי דראבי"ה בס' אבי העזרי פסק כר' אליעזר והביאו מהרש"ל. והרגשתי דלא זכר דהמרדכי מייתי מראבי"ה להפך ונראה דהדר ביה ע"ש ועתה ראיתי באור זרוע כ"י שפסק כר' אליעזר בפירוש. ומזה יש לדון קצת דבתריתא דראבי"ה היא מה שפסק כר' אליעזר. משום דרבינו יצחק מויינא היה הרב המחבר אור זרוע והוא תלמיד ראבי"ה ובשיטת רבו אמרה:

עבדי לי(ה) עגלא תלתא וכו' אי לאו האי יומא וכו' עמ"ש בעניותי בס' הקטן דברים אחדים דף ן' באורך בס"ד ע"ש:

חדאי נפשאי חדאי נפשאי. כבר כתבתי בעניותי בזה בס' הקטן ראש דוד דף קמ"ד ע"ב ובס' הקטן דברים אחדים דף צ"ט ע"ב בס"ד. ואפשר עוד לומר במה שראיתי בס' צמח דוד להרב מהרי"ד זלה"ה שנדפס מחדש וכמו רגע נראה לי שכתב פ' נח משם ספר הגלגולים לרבינו האר"י זצ"ל וז"ל נפש המשכלת רות באה לעולם לעשות כל מ"ע ול"ת ולא הנשמה והרוח ולכן נצטוית הנפש על התפלה וברכת המזון כמ"ש ברכי נפשי את ה' והרוח ללמוד תורה והנפש מכין לכלם כשישמור המצות מחלון שהוא הרוח מכין לרות תכשיטיה נעמי שהיא הנשמה באה ללמד לבנה מחלון שיחזור בתשובה אלימלך שהיא נשמה לנשמה מלמדו דרך האמת שהוא התשלום עכ"ל ואפשר שז"ש רב ששת כי מהדר תלמודיה שהוא חיוב הרוח ללמוד תורה חדאי נפשאי כאלו מפייסה אל תדמי כי כל הלימוד בחינת רוח ואין לנפש חלק אלא חדאי נפשאי דע"י המצות שאת מקיים הוא סיוע שאני לומד. ועוד אמר חדאי נפשאי לרמוז שהרוח מכין לך תכשיטיך וא"כ לך קראי לך תנאי ולא תסברי שבתלמודי לא נמשך לך תועלת לא כי אלא לך קראי ולא זו מקרא שמתקן העשיה שהוא בחינת נפש אלא אף זו לך תנאי משנה וגמרא שהוא ביצירה ובריאה מהכל יש לך לשמוח דמגיע לך תועלת:

כשירין כל הלילה. כדכתיב (ויקרא ו) על מוקדה על המזבח כל הלילה ויכול להקטירן כל הלילה ואע''פ כן אין ממתינין להם עד שתחשך אלא מחללין שבת עליהן כדכתיב (במדבר כח) עולת שבת בשבתו על עולת התמיד אלמא חביב למהר מצוה בשעתה: חותכין יבלת במקדש. דלא גזרו על השבות במקדש: הא והא ביד. שחותכה בידו ולא בסכין דאין בה אלא משום שבות ואפילו הכי אסור בלחה הואיל ומצי למיעבד מאתמול וההיא דעירובין ביבשה דאפילו שבות ליכא וכר' אליעזר לא מצי לאוקמא לההיא דעירובין ונימא ר' אליעזר היא דאמר במתני' דוחין משום דקתני התם ואם בכלי דהוי מלאכה גמורה כאן וכאן אסור ואי ר' אליעזר היא הא אמר מכשירי מצוה דוחין את השבת אפילו במלאכה גמורה במסכת שבת (דף קל.) דתנן ר' אליעזר אומר אם לא הביא כלי מערב שבת מביאו בשבת: הא. דעירובין ביד ומתניתין בכלי דהוי מלאכה גמורה ובעירובין בפרק בתרא איתא נמי כולה הך סוגיא ומקשינן התם והא גבי שבות תני לה דקתני אלו שמשום שבות לא אידחו כו' אלמא לאו בכלי קאי: מפרך פריכא. ולא קרי לה חתיכה: מאי טעמא לא אמר הא ביד הא בכלי. ונוקמא למתני' דעירובין נמי בלחה: הא קתני התם. בעירובין דאסור ולמה לי למיהדר למסתמא הכא בפסחים: ור' יהושע. דמפיק שמחת יום טוב ראיה לפסח אזיל לטעמיה דאמר שמחת יום טוב מצוה היא ואפ''ה לא דחיא שבות הראוי לעשות מבעוד יום: דבעינן נמי לכם. שישמח בו במאכל ומשתה להראות שנוח ומקובל יום זה לישראל שנתנה תורה בו: כל האוכל ושותה כו'. בפ' בתרא דיומא מוקמינן להא דרשא אליבא דמאן דאמר אין אדם מוזהר על תוספת עינוי להתחיל ולהתענות מבעוד יום ואפילו למאן דאית ליה מוסיפין מחול על קודש מקרא אחרינא נפקא ליה מבחריש ובקציר תשבות הילכך כי אתא האי בתשעה להכי אתא והכי קאמר מה שאתם עושים בתשעה דהיינו אכילה ושתיה אני קורא עינוי: תילתא. שלישי לבטן ומובחר הוא: עבדי לי. היה מצוה לאנשי ביתו להכין לו סעודה: אי לאו האי יומא. שלמדתי תורה ונתרוממתי הרי אנשים הרבה בשוק ששמן יוסף ומה ביני לבינם: ותלי. נשען: חדאי נפשאי. שמחי נפשי: לך קראי לך תנאי. בשבילך ולצורכך שניתי וקריתי: איני. וכי אין הנאה בתלמוד תורה אלא ללומדיה לבדם: אם לא בריתי. של יומם ולילה דהיינו תלמוד תורה שכתוב בו (יהושע א) והגית בו יומם ולילה: אית ליה פירכא. למילתיה דאמר מלאכת מצוה דוחה כל שכן שבות דמצוה שפיר מהדר ליה ר' יהושע יום טוב יוכיח מקל וחומר ומה שמחת יום טוב שהיא רשות והתרת' בו משום מלאכה לא התרתה בו משום שבות שבת שלא התרתה בה אלא מלאכ' מצוה כגון שחיטת קרבנות צבור אינו דין שלא תתיר שבות אפי' של מצוה:

מפרך פריכא. הילכך ההוא דעירובין ליכא לאוקמא ביבשה דהא קתני סיפא ואם בכלי כאן וכאן אסור ויבשה כיון דמפרכא אפילו בכלי נמי שריא והכי מוכח בפרק בתרא דעירובין (דף קג): ומה שחיטה שהיא משום מלאכה דוחה את השבת אלו כו'. תימה לר''י מה קל וחומר הוא זה דלמא שאני הני משום דאפשר לעשותן מערב שבת ור' אליעזר גופיה אית ליה זה החילוק ומשום הכי בפ' רבי אליעזר דמילה (שבת קלב.) מצריך תרי קראי חד למילה וחד למכשיריה משום דאפשר לעשותן מערב שבת דאמר התם מילה וכל מכשיריה דוחין את השבת דברי ר' אליעזר מנא ליה לרבי אליעזר הא דאמר קרא וביום השמיני ביום ואפילו בשבת והדר קאמר ע''כ לא פליגי רבנן עליה אלא במכשירים אבל מילה דברי הכל דחיא מנא לן והשתא מאי קבעי מנא לן תיפוק מההוא קרא דביום דדריש מיניה ר' אליעזר מכשירים אע''כ משום דבעינן תרי קראי למילה ולמכשיריה כדפרישי' ונראה לר''י דודאי לר' אליעזר לא צריך האי קל וחומר דהא אפילו מכשירי פסח דהוו מלאכה גמורה דחו שבת אע''ג דאפשר לעשותן מערב שבת כדקאמר (לקמן סט.) בגמרא וליעבריה דהא שמעינן ליה לרבי אליעזר דאמר מכשירי מצוה דחו והא דקאמרינן הכא ק''ו לדבריהם דרבנן קאמר כלומר אף על גב דאפשר לעשותן מערב שבת כיון דליכא אלא שבות בעלמא יותר יש להתירם משחיטה עצמה דהיא מלאכה גמורה אף על גב דאי אפשר לעשותה מבערב ותימה לר''י מכשירי פסח מנא ליה לרבי אליעזר דדחו שבת דהא גבי מילה מצריך תרי קראי וכי תימא דגמר מסוכה ולולב ומצה ושופר ועומר ושתי הלחם דמוכח התם דדחו מכשיריהם שבת הא איכא למיפרך דמה להנך שכן בשעת דחייתו מיד יכול לקיים מצותן אבל פסח אינו נאכל אלא בלילה ועוד אי מהתם יליף אמאי איצטריך במועדו גבי פסח דקאמר ר' אליעזר עקרת מה שכתוב בתורה במועדו אפי' בשבת: מה ראיה רשות למצוה. משמע דמכשירי אוכל נפש שאפשר לעשותן מערב יו''ט אסירי לר' אליעזר והקשה ר''ש כהן דבריש תולין (שבת ד' קלז:) אמרינן דרבי אליעזר עדיפא מדר' יהודה ושרי אפי' מכשירי דאפשר מערב יו''ט ותירץ לו ר''י דלא שרי אלא דוקא במשמרת דלא דמיא מלאכה כולי האי: הכל מודים בעצרת דבעינן לכם. תימה לריב''א א''כ מאי קאמר רבי אליעזר מה ראיה רשות למצוה דנימא עצרת תוכיח שהיא מצוה וי''ל דהא דבעי רבי אליעזר בעצרת לכם לאו דוקא מקרא אלא מסברא:

דף סח - ב

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד