דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סז - ב

אמרי חכמים לתרץ:  כי האי גוונא, כמו טומאת שרץ, שאינה אלא יום אחד, ומועילה לו טבילה, ולערב הוא נטהר - זב נמי טמויי מטמי אפילו באונס, ואין טומאת שרץ חמורה בכך מטומאת זב.

וכדאמר רב הונא.

דאמר רב הונא: ראיה ראשונה של זב, שמכחה הוא טמא כבעל קרי, וטובל בו ביום ונטהר בערב - מטמאה אפילו אם היתה באונס.

וממשיכה הגמרא לבאר את המשך דברי הברייתא, שאפשר היה ללמוד מצורע מזב בקל וחומר:

מאי חומריה דמצורע מזב? - שכן המצורע טעון פריעה של שערות ראשו, שמגדל אותן ואינו גוזזן, וטעון פרימה, קריעה של בגדיו, ואסור בתשמיש המטה.

ופרכינן: אדרבה, זב חמור ממצורע, שכן הזב מטמא טומאה חמורה של "משכב ומושב", שאדם הנוגע במשכבו של הזב או במושבו נטמא, ומטמא בכך גם את בגדיו.

וכמו כן, התחדש בזב אופן מיוחד של התטמאות שאינו נוהג בטומאות האחרות. שהזב [שאינו מטמא כלי חרס בנגיעה, אלא רק אם מכניס את ידיו לתוך אויר כלי החרס], מטמא כלי חרס [בלי שיכניס ידיו לתוכו] - בהיסט.

דהיינו, שמסיט [מזיז] את הכלי [ואפילו אינו נוגע בו, אלא מסיטו או נושאו באמצעות דבר אחר. ואופן זה של התטמאות באמצעות הסטה נאמר רק בזב ולא בשום טומאה אחרת! שבשאר הטומאות נעשית ההתטמאות על ידי מגע או נשיאת הדבר הטמא, או האהלה, ולא על ידי הסטת הדבר הטמא או נשיאתו].

וכל החומרות הללו אינן במצורע!

ומשנינן: אמר קרא בשילוח מחנות "זב", והוסיף הכתוב ריבוי של "כל", דכתיב "וכל זב", ולמדנו מכאן - לרבות בעל קרי להשתלח מחוץ לשני מחנות. ובעל קרי אין בו את כל החומרות הללו של זב.

ומצורע חמור מבעל קרי, וממנו יש ללמוד בקל וחומר למצורע.

ומאי חומריה של מצורע מבעל קרי - כדאמרן, שטעון פריעה ופרימה ואסור בתשמיש המיטה.

וכיון שלא הוצרך הכתוב לכתוב שילוח במצורע, למדנו מכאן שיש שילוח למצורע ממחנה שלישי, ממחנה ישראל.

ופרכינן: אדרבה! בעל קרי חמור ממצורע, שכן בעל קרי מטמא בראיית משהו שכבת זרע, אפילו בשיעור קטן כעין גרגיר החרדל, בעוד שנגע צרעת מטמא רק כשנראה בו נגע בגודל גריס.

ומשנינן: סבר לה רבי שמעון כרבי נתן, שגם בעל קרי צריך שיעור לראייתו ואינו נטמא במשהו.

דתניא, רבי נתן אומר משום רבי ישמעאל: זב שנטמא בראיית זיבה, צריך שיהיה בזיבה שיעור שהוא לפחות כדי חתימת פי האמה. ולא הודו לו חכמים.

ואיתקש ליה בעל קרי לזב, שגם בעל קרי אינו נטמא אלא כשיצאה ממנו שכבת זרע בשיעור שיש בו כדי חתימת פי האמה.

ומעתה, כיון שמצורע חמור מבעל קרי, ואפשר ללמוד ממנו על שילוח מצורע, הרי מיותר מצורע הכתוב בשילוח מחנות, ולומד מכאן רבי שמעון על שילוח מצורע ממחנה שלישי.

והוינן בה: "וכל צרוע" - למה לי? דהיינו, מה מרבה "כל" האמור בצרוע?

ומשנינן: איידי דכתיב בזב "כל זב" לרבות בעל קרי, כתיב נמי במצורע לשון "כל צרוע", אך הוא לא בא לרבות.

והוינן בה: ומה יענה רבי יהודה לדברי רבי שמעון? והרי שפיר קאמר רבי שמעון שיש ללמוד מפרשת שילוח מחנות עצמה את שלשת המחנות ושלשת סוגי השילוחים, ואין צורך להרחיק וללמוד את שילוח המצורע מפרשת מצורע!?

ההוא "כל צרוע וכל זב" האמור בפרשת שילוח מחנות, אינו מיותר, ואי אפשר ללמוד ממנו למחנה שלישי.

כיון שמיבעי ליה לכדתניא:

רבי אליעזר אומר: יכול דחקו זבין ומצורעין ונכנסו לעזרה בפסח הבא בטומאה, יכול יהו חייבין כרת על כניסתם למחנה שכינה בלי רשות, שהרי לא הותרה טומאה בציבור אלא לטמאי מתים ולא לזבים ומצורעים?

תלמוד לומר [במדבר ה] "וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש".

הוקשו טמאי מת למצורע ולזב, ללמדך פטור מכרת על כניסה למחנה שכינה: בשעה שטמאי מתים משתלחין ממחנה שכינה - גם זבין ומצורעין משתלחין ממנו.

אבל בשעה שאין טמאי מתים משתלחין, כשבא הפסח בטומאה בציבור - אין זבין ומצורעין משתלחין.

והלימוד מההיקש מועיל רק ביחס לפוטרם מכרת על הכניסה בשעה ההיא, אך אין הם מותרים להכנס אז. כי רק לטמאי מתים התיר הכתוב את הכניסה בטומאה כדי לעשות את הפסח.

אמר מר בברייתא: "זב" "וכל זב" - לרבות בעל קרי.

והלימוד הזה של התנא בברייתא, שבעל קרי משתלח כזב - מסייע ליה לרבי יוחנן.

דאמר רבי יוחנן שני דברים, ששמעם ביחד מרבו, ונהג לשנותם ביחד כמו ששמעם מרבו ביחד, למרות שהם שני ענינים שונים:

א. המחילות והמערות שמתחת לעזרה, לא נתקדשו בקדושת העזרה.

ב. ובעל קרי משתלח חוץ לשתי מחנות.

מיתיבי מהא דתנן במסכת זבים: בעל קרי - כמגע שרץ.

מאי לאו - למחנותם, שבעל קרי אינו משתלח אלא חוץ למחנה אחד כטמא שרץ, ולא כדברי רבי יוחנן שמשתלח חוץ לשתי מחנות.

ומשנינן: לא לכך שוה בעל קרי לטומאת שרץ.

אלא לטומאתם, ששניהם אינם מטמאים טומאת שבעה כטמא מת וזב.

ופרכינן: וכי זה שהם שוים לטומאתם - זהו חידוש המשנה?

והרי מקרא מפורש הוא בשניהם!

האי טומאת ערב כתיב ביה, והאי טומאת ערב כתיב ביה.

אלא לאו, בהכרח, שבא התנא לומר שהם שוים למחנותם!?

ומשנינן: לא, לעולם בא התנא להשוותם לטומאתם.

והא קמשמע לן המשנה: דבעל קרי צורת התטמאותו היא כמגע שרץ.

מה מגע שרץ מטמא אפילו אם נפל השרץ באונס - אף בעל קרי מטמא בראייה הבאה מחמת אונס, כגון אכילה ושתיה.

כי האי גוונא [כעין זה] כלומר, אם משוים את הדברים באופן זה — זב נמי טמויי מטמי [גם כן מטמא] באונס באופן שביאר רב הונא. שאמר רב הונא: ראיה ראשונה של זב מטמאה באונס, שכדי שיחשב אדם לזב על כל חומרותיו צריך שיראה זיבה לפחות שתי פעמים, ואם ראה פעם אחת בלבד — הוא טמא טומאה קלה עד הערב, כבעל קרי. ובפעם הראשונה הזו מיטמא גם באונס, ואין בודקים אם היה פה גורם נוסף.

ועוד שואלים: מאי חומריה [מה חומרתו] של מצורע מזב? שכן מצורע טעון פריעה ופרימה, שמצורע מוחלט צריך לגדל שערו ולפרום את בגדיו, וגם אסור בתשמיש המטה, מה שאין כן בזב. אולם אדרבה יש מקום לומר כי זב חמור יותר, שכן הזב מטמא משכב ומושב שמהווים לו משען גם אם אינו נוגע בגופם, ועוד שמטמא כלי חרס בהיסט, שאם הוא מזיז כלי חרס, ואפילו כשהוא באופן שאינו מטמאו במגעו וכגון שנגע בכלי מבחוץ (וכלי חרס אינו מקבל טומאה אלא מתוכו) ואפילו כשלא נגע בכלי עצמו — נטמא.

ומשיבים: אמר קרא [המקרא] לא רק "זב", אלא אמר "וכל זב", ולשון הריבוי "כל" באה לרבות בעל קרי, שטומאתו היא מסוג טומאת הזב, וברור שמצורע חמור מבעל קרי. ונלמד בקל וחומר שאם בעל קרי הקל טעון שילוח מחוץ למחנה, מצורע החמור לא כל שכן.

שואלים: ומאי חומריה [ומה חומרתו] של המצורע — כדאמרן [כפי שאמרנו] שטעון פריעה ופרימה ואסור בתשמיש המיטה. אך יש להקשות: אדרבה, לכאורה אפשר לומר גם שבעל קרי חמור שכן מטמא במשהו, שלא נתנה התורה שיעור לטומאתו ומטמא אפילו בכלשהו, ואילו לצרעת יש שיעור מסוים, שבפחות ממנו אינו טמא!

ומשיבים: סבר לה [סבור הוא] כר' נתן. דתניא [ששנויה ברייתא]: ר' נתן אומר משום ר' ישמעאל: זב כדי שיהיה טמא צריך שתהא שיעור הזיבה כחתימת (סתימת) פי האמה (אבר המין הזכרי) ולא הודו לו חכמים. הרי שבכל אופן לדברי ר' נתן אף בזיבה יש שיעור מסויים. ואיתקש ליה [והושוו לו] בעל קרי לזב שאף בטומאת קרי יש שיעור כמו בזב, הרי שאין זו פירכה וממילא קל וחומר זה נותר בעינו, ולפיו נמצא שמצורע חמור מבעל קרי.

ושואלים: לשונות אלה "כל זב" ו"כל טמא לנפש" באים ללמד ולרבות, "וכל צרוע" למה לי? מה בא "וכל" זה להוסיף? ומשיבים: איידי [על ידי, משום] דכתיב [שנאמר] "כל זב", כתיב נמי [נאמר גם כן] "כל צרוע", משום שיגרת הלשון.

ושואלים לגוף מדרש הלכה זו על שיטת ר' יהודה: הלוא שפיר קאמר [יפה אמר] ר' שמעון, שלמד את דבר שלושת המחנות לשלושת סוגי הטומאות מהפסוק "וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש", ומה יש בפי ר' יהודה להשיב?

ומשיבים: ההוא מיבעי ליה לכדתניא [פסוק זה נחוץ לו למה ששנויה בברייתא אחרת], ר' אליעזר אומר: יכול דחקו זבין ומצורעין ונכנסו לעזרה שבמקדש בפסח הבא בטומאה של רוב העם למת, יכול יהו חייבין משום כניסת טמאים למקום הקודש, שהרי להם לא הותרה כניסה, תלמוד לומר: "וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש" (במדבר ה, ב), ללמדנו: בשעה שטמאי מתים משתלחין — זבין ומצורעין משתלחין וחייבים כרת על שהייתם שם, אבל כאשר אין טמאי מתים משתלחין כשרוב הציבור טמאים — אין זבין ומצורעין משתלחין, ואינם חייבים כרת על כך.

א אמר מר [החכם] קודם לכן: "זב", "וכל זב" — בא לרבות בעל קרי. ומעירים: מסייע ליה [לו] לימוד זה לר' יוחנן. שאמר ר' יוחנן: מחילות שמתחת למקדש לא נתקדשו בקדושת מקדש, וכן נאמר שבעל קרי משתלח חוץ לשתי מחנות כשם שמשתלח הזב, ודרשה שהזכרנו מסייעת לר' יוחנן.

מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו במשנה: בעל קרי דינו כמגע הטהור בשרץ, מאי לאו [האם לא הכוונה] למחנותם, שלמקום שמשלחין את טמא השרץ משלחין גם את זה? משמע שיכול בעל קרי להיכנס אף למחנה לויה! ודוחים: לא, הכוונה היא לטומאתם שהטמא לשתיהן אינו טמא אלא טומאת ערב.

ותוהים: לטומאתם?! לשם מה צריך להודיענו דבר זה במשנה? האי [זה, טמא שרץ] טומאת ערב כתיב ביה [כתובה בו] במפורש, שהוא טמא ביום שנטמא עד הערב ויטבול ויטהר, והאי [וזה, בעל קרי] טומאת ערב כתיב ביה [כתובה בו] במפורש, שנאמר: "ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע ורחץ במים את כל בשרו וטמא עד הערב" (ויקרא טו, טז)! אלא לאו [האם לא] למחנותם, שדבר זה לא נתפרש במקרא!

ודוחים: לא, לעולם אפשר לומר שההשוואה היא אכן לטומאתם, והא קמשמע לן [ודבר זה השמיע לנו] שבעל קרי דינו כמגע שרץ לענין אחר: מה מגע שרץ מטמא באונס שגם אם נגע בשרץ שלא ברצונו — הריהו טמא, אף בעל קרי מטמא באונס שגם אם ראה קרי לאונסו — הריהו טמא, ואין דינו לענין זה כזב.

מיתיבי [מקשים]

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

In a case like this, meaning, if we compare the two cases in this way, a zav also becomes impure through an accident, in accordance with the opinion of Rav Huna, for Rav Huna said: The first sighting of a zav establishes ritual impurity even through an accident. In order to contract the more severe ritual impurity of a zav that lasts seven days, a man must experience at least two zav discharges. If he has only a single discharge, he contracts a less severe ritual impurity that lasts until evening, like one who experienced a seminal emission. This first discharge establishes impurity even if it results from some accident, and no effort is made to attribute it to some other factor.

The Gemara asks further: What is the stringency of a leper over a zav? That a confirmed leper is required to let his hair grow and rend his garments and he is prohibited from marital relations, none of which applies to a zav. But on the contrary, there is room to say that the legal status of a zav is more severe, for a zav imparts ritual impurity to that upon which he lies or sits even if he does not come into direct contact with it, and he imparts ritual impurity to an earthenware vessel through movement. If he causes an earthenware vessel to move, it becomes ritually impure even if he touches it on the outside, and even if he does not touch the vessel at all. Ordinarily, an earthenware vessel becomes impure only through contact on the inside of the vessel.

The Gemara answers: The verse states not just “zav” but “and any zav,” and this inclusive expression “any” comes to include a person who experienced a seminal emission, whose impurity is of the same type as a zav, and it is clear that the legal status of a leper is more severe than a person who experienced a seminal emission. We can therefore derive through an a fortiori inference that if one who experienced a seminal emission is prohibited from entering a certain camp, a leper is certainly prohibited from entering that camp.

The Gemara asks: And what is his stringency? In what way is the legal status of a leper more severe than one who experienced a seminal emission? As we said, that he must let his hair grow and rend his garments and he is prohibited to engage in marital relations. But we may ask: On the contrary, there is room to say that the legal status of one who experienced a seminal emission is more severe, for he becomes ritually impure even with any amount. For the Torah did not specify an amount of semen that must be emitted in order to become impure, and one therefore becomes impure upon emitting even a minute amount, whereas leprous signs do have a minimum measure.

The Gemara answers: He holds in accordance with the opinion of Rabbi Natan, as it was taught in a baraita: Rabbi Natan says in the name of Rabbi Yishmael: In order for a zav to become ritually impure, he needs to experience a discharge substantial enough to cause a blockage of the tip of the male organ. But the Rabbis did not agree with him. Thus, according to Rabbi Natan, a zav only becomes ritually impure if he experiences a discharge of a particular amount. And one who experienced a seminal emission is compared to a zav and therefore the same amount of discharge is required in order to cause ritual impurity. Therefore, the ritual impurity of a leper is more severe than that of one who experienced a seminal emission, and the original a fortiori inference applies.

The Gemara asks: The expressions “any zav” and “anyone impure” teach that their respective categories are more inclusive than one would otherwise have thought. But why do I need the inclusive expression “and any leper”? What does the word “any” include? The Gemara explains: Since it is written “any zav,” it is also written “any leper,” so that the wording of the verse will be consistent.

The Gemara challenges the opinion of Rabbi Yehuda quoted above: Rabbi Shimon spoke well when he derived the three camps from which the three different classes of people are sent out from the verse: “That they send out from the camp any leper and any zav and anyone impure by reason of a corpse.” How does Rabbi Yehuda counter this argument?

The Gemara answers: He needs that verse for that which was taught in a different baraita: Rabbi Eliezer says: One might have thought that if zavin and lepers pushed and entered the Temple courtyard during the offering of a Paschal lamb that is brought in a state of impurity, when the majority of the nation are ritually impure due to contact with a corpse, that perhaps they would be liable for punishment for having violated the prohibition of entering the Temple while ritually impure. They are prohibited from entering even under such circumstances. Therefore the verse states: “That they send out from the camp any leper and any zav and anyone impure by reason of a corpse” (Numbers 5:2), which teaches us that at a time when those impure due to a corpse are sent out, zavin and lepers are sent out and are liable to karet for entering the Temple; but when those impure due to a corpse are not sent out, zavin and lepers are not sent out, meaning, they are not liable to receive karet for entering the Temple.

The Master said above: The fact that the verse does not just say “zav” but rather the inclusive expression “and any zav” comes to include a person who experienced a seminal emission. The Gemara notes: This exposition supports the opinion of Rabbi Yoḥanan, for Rabbi Yoḥanan said: The tunnels under the Temple were not sanctified with the sanctity of the Temple; and a person who experienced a seminal emission is sent outside the two camps just like a zav. The exposition quoted above supports this second ruling of Rabbi Yoḥanan.

The Gemara raises an objection based on what we learned in a mishna: The law governing a person who experienced a seminal emission is like the law governing someone who became ritually impure through contact with a creeping animal. What, is the intent not to compare them with regard to their respective camps, that one who experienced a seminal emission is prohibited from the same camps that are prohibited to one who touched a creeping animal? Thus, it follows that a person who experienced a seminal emission is permitted to enter the Levite camp. The Gemara answers: No, they are compared with regard to their impurity, in that each is impure only until the evening.

The Gemara expresses surprise: Why did the mishna need to teach that they are comparable with regard to their impurity? Impurity until evening is explicitly written in the Torah about this one, meaning that one who came into contact with a creeping animal is impure until the evening and then must undergo ritual immersion in order to become pure, as it states: “And for these you shall be unclean; whoever touches the carcass of them shall be unclean until evening” (Leviticus 11:24). And impurity until evening is explicitly written about that one, one who experienced a seminal emission, as it states: “And if semen goes out from a man, then shall he bathe all his flesh in water and be unclean until evening” (Leviticus 15:16). Rather, is it not that they are compared with regard to their camps, which is not explicit in the Torah?

The Gemara answers: No, actually it is possible to say that the comparison relates to their impurity, and it teaches us that a person who experienced seminal emission is governed by the same law as someone who became ritually impure through contact with a creeping animal in another regard: Just as contact with a creeping animal imparts ritual impurity through an accident, even when the contact is unintentional, so too a person who experienced a seminal emission becomes ritually impure through an accident, even when the emission of semen is unintentional, unlike the law governing a zav.

The Gemara raises an objection:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אדרבה זב חמור שכן מטמא משכב ומושב וכלי חרס בהיסט מה שאין כן במצורע ושנינ' מוכל זב אתה מרבה בעל קרי ששניהם טומאתן יוצא מגופן ומבעל קרי מצורע חמור שכן טעון פריעה ופרימה ואסור בתשמיש [המטה] וא"ת בעל קרי חמור שמטמא במשהו מה שאין כן במצורע שהמצורע אינו מטמא [אלא] בגריס דתנן גופו של בהרת כגריס הקילקי מרובע מקום הגריס תשע עדשות מקום עדשה ארבע שערות נמצאו ל"ו שערות זב נמי כר' נתן דאמר צריך כחתימת פי האמה ובעל קרי איתקש לזב דמוכל [של] זב קא מתרבי לשילוח מן המחנה כו':
אמרינן ר' יהודה שפיר קאמר ליה ר"ש דלא צריכת לריבויי להו שלש מחנות מולא יטמאו את מחניהם מוישלחו מן המחנה קא מרבית להי אמר לך האי וישלחו מן המחנה מיבעי ליה לכדתניא ר' אליעזר אומר יכול דחקו זבין ומצורעין ונכנסו לעזרה בפסח הבא בטומאה יכול יהו חייבין ת"ל וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש בשעה שטמאי מתים משתלחין זבין ומצורעין משתלחין אין טמאי מתים משתלחין אין זבין ומצורעין [משתלחין]:

אמר מר זב וכל זב לרבות בעל קרי מסייע ליה לר' יוחנן [דאמר] מחילות לא נתקדשו בעלי קריין משתלחין חוץ לשתי מחנות כמו הזבין ומותבינן עליה מיהא דתנן בסוף מס' זבין בעל קרי כמגע שרץ מאי לאו למחנותם מה טמא שרץ חוץ למחנה אחת כטמא מת אף בעל קרי חוץ למחנה אחת קשיא לר' יוחנן דאמר חוץ לשתי מחנות ומשני לאו למחניהם איתקש אלא לטומאתן ובא ללמדנו דבעל קרי כמגע שרץ מה מגע שרץ אפי' באונס טמא אף בעל קרי אם ראה קרי באונס מטמא:

זבים ומצורעים אע"פ ששלוחן אלו משתי מחנות ואלו משלש כל שהפסח נעשה בטומאת צבור אם דחקו ונכנסו בעזרה אינן בכרת דכתיב וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש בשעה שטמאי נפש משתלחין זבים ומצורעים משתלחין הא שעה שאין טמאי מתים משתלחים אין זבים ומצורעים משתלחים כלומר שאם נכנסו אינן בכרת אבל מ"מ אסור להם שלא הותרה טומאה אלא בטומאת מת וכל שביארנו באיסור טומאה בעזרה פירושו בעזרה עצמה אבל מחילות ומערות שתחת קרקע העזרה לא נתקדשו בקדושת העזרה ומתוך כך כל שאירע קרי באחד מהם הולך באותם המחילות הפתוחות להר הבית וטובל וחוזר לו:

אדרבה זב חמור שכן עושה משכב ומושב ומטמא כלי חרס בהיסט עיין בפ"ק דמגילה במהדדורא תנינא:

דאמר ר' יוחנן מחיצות לא נתקדשו ובעל קרי משתלח חוץ לשתי מחנות פירש המורה הכי תרתי מילי תרווייהו כי הדדי שמעינהו מרבי' וכיהדדי אמרינהו ונ"ל דתרווייהו חדא מילתא נינהו ואתא לפרושי מאי דתנן בפ"ק דמדות ובפ"ק דתמיד אירע קרי באחד מהם יוצא והולך לו במסבה ההולכת תחת הבירה והנרות דולקין מיכן ומיכן עד שהוא מגיע לבית הטבילה כו' עד בא וישב לו אצל אחיו הכהנים עד שהשערים נפתחים ויוצא והולך לו דאלמא כל הלילה הי' עומד במחיצה ואל תימא משום דבעל קרי מותר במחנה לויי' שהוא משתלח חוץ לשני מחנות אלא טעמא משום דמחיצות לא נתקדשו:

תוס' בד"ה כה"ג זב נמי כו' ונראה לתרץ דאיכא למימר טמא מת יוכיח כו' עכ"ל ק"ק לפ"ז אמאי איצטריך ליה למימר לקמן ואתקש בעל קרי לזב לענין דצריך ביה נמי כחתימת פי האמה הא א"נ דלא אתקש איכא למימר דזב יוכיח ויש ליישב דניחא ליה למימר הכי דקושטא הכי הוא וניחא לן למילף חדא מחדא ולא חדא מתרתי ועוי"ל דידע התלמוד שום פירכא כל דהו דפרכינן לה בחד מתרתי וק"ל:

בד"ה שכן עושה כו' אלמא אינו משולח אפילו חוץ למחנה לויה כו' דתניא בת"כ ואם שכב ישכב איש אותה פרט למצורעת ואי כו' כצ"ל:

בא"ד ולאו פירכא היא דא"כ למחנותם נמי נימא דאתקש כו' עכ"ל לפום ריהטא דכל זה מדברי התוס' ור"ל דקושיית הר"ם לאו פירכא היא דא"כ למחנותם כו' ואין זה מובן דהוספת מיא הוספת קמחא דזו היא קושית הר"מ לאקושי לענין משכב ומושב וכן לענין מחנות אי לא כתיב מצורע וע"כ הנראה דכל זה מדברי הר"ם ונפל טעות בדבריו דא"כ במקום דא"נ וכצ"ל ולאו פירכא היא ואי נמי למחנותם נמי כו' והוא סיום קושית הר"ם כיון דאיכא לאקושי מצורע לזב לענין משכב ומושב א"כ פרכת התלמוד שכן עושה משכב ומושב לאו פירכא היא וא"נ דאיכא שום מיעוט דלא לאקושי לענין משכב ומושב מ"מ לענין מחנות נימא דאתקש אי לאו יתורא דקרא וא"כ מאי פריך הכא דהא איצטריך קרא לענין מחנות לאפוקי מהיקשא דאין היקש למחצה והדברים ברורים למבין ודו"ק:

בד"ה ואיתקש בעל קרי כו' דבעל קרי נמי טמא מטעם ראייה כו' עכ"ל דאתקש בעל קרי לזב ע"כ מטעם ראייה הוא דומיא דזב דמטעם ראייה הוא מדסותר בזיבה כדמוכח התם ואע"ג דמטעם ראייה הוא סבר רבי נתן דבעי כשיעור חתימת פי האמה מדכתיב או החתים בשרו ודמדקדק התם מדקאמר אינו מטמא אלא בחתימת פי האמה דנוגע הוי כבר כתבו התוס' שם מדלא קאמר כשיעור חתימה ע"כ ה"ק צריך שיגע בחתימת פי האמה ועוד מדלא קאמר התם דאתקש לזב ש"מ דלא לשיעור נקטי' אלא משום נגיעה ומה שיש לדקדק עוד בזה ע"ש בתוס' ובחידושים שם:

בתוספות ד"ה שכן טעון פריעה וכו' שכן מטמא בביאה וכו' ר"ל הבא לבית המנוגע דהיינו שהבית מצורע:

רש"י בד"ה זב עושה כו' יגע בו פי' ומה חלק כו' בטומאת הזב מבשאר טומאות כו' כצ"ל:

בד"ה וכל דכתב כו' מאי כל מרבי גבי דין מצורע כצ"ל והס"ד:

בד"ה ובעל קרי משתלח כו' והיינו כברייתא דהא איתקש לזב כצ"ל:

תוס' בד"ה שכן עושה כו' לא לטמא אדם ובגדים נ"ב לפירש"י שלנו לא משמע הכי ודו"ק:

בא"ד אינו משולח אפילו חוץ למחנה כו' כצ"ל:

בד"ה ואיתקש כו' הרואה קרי בקיסם כו'. נ"ב פירוש מכנים קיסם בפי האמה והוציא שכבת זרע כו':

בא"ד מדבעי חתימת פי האמה. נ"ב פי' וכך עומד לשם במסקנא:

בא"ד פליגא אדשמעתא ודהמפלת. נ"ב פירוש דהכא משמע דאף לרואה בעינן חתימת פי האמה ובפרק המפלת משמע דאף משום נוגע בעינן חתימת פי האמה והתם אמר לרואה במשהו ולנוגע בכעדשה וגם לשם משמע דאינו משום רואה כלל והתם אמר לרואה במשהו ודו"ק:

בד"ה מחילות כו' ועמד במקומו נ"ב פירוש הכהן:

רש"י ד"ה זב. עושה מו"מ אה"ט אע"ג דתניא בתו"כ עושה מו"מ כו'. וכ"ה להדיא (בנזיר נו ב):

רש"י ד"ה כחתימת. מהחתים בשרו מזובו כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה ואיתקש. כדכתיב זאת תורת הזב כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה מחילות. הני תרתי מילי שמעינהו כו'. עי' (לקמן פו) בפירושו ד"ה כי אמרה ובמהרש"א שם:

רש"י ד"ה וב"ק משתלח. דהא איתקש לזב. לכאורה תמוה דהא לא מהיקשא ילפינן אלא ממלת וכל דכתיב גבי זב וגם לא הוקש אלא לראיה ראשונה של זב והוא גופיה מנ"ל ונ"ל דדעתו ז"ל דמוכל לא מרבינן אלא זב בעל ראיה אחת דדמי ליה יותר (עיין לקמן בדף הסמוך) והדר יליף מיניה בהיקש ב"ק והא דקאמר לעיל לרבות ב"ק קאי אסוף דינא:

תד"ה כה"ג. תימה כו'. נ"ל דלפי מה שפרש"י דה"ה מגע נבלה נמי מרבינן מוכל טמא אין כאן תמיהה:

תוס' ד"ה שכן עושה. מהא דאמר לזכר לרבות מצורע כו'. הוא (בנדה לה):

בא"ד דא"כ למחנותם נמי נימא דאיתקש ואם כן מאי פריך הכא. כוונתם דמאי פריך אדרבה זב חמור מ"מ מהיקשא הוה ילפינן (לסברת הר"מ) דאין משיבין על ההיקש וא"כ צרוע ל"ל ש"מ ליתן לו מחנה ג' ודברי מהרש"א בזה מגומגמין אבל לענ"ד זה אינו קושיא די"ל דכוונת הגמרא להקשות אדרבה זב חמור וא"כ מאי חזית דצרוע מיותר (למידרש ליתן לו מחנה ג') דהוה ילפינן מהיקשא לזב דלמא זב חמור ואתי כל זב ליתן לו מחנה ג' משום דמיותר דהוה ילפינן ליה ממצורע מאותו ההיקש עצמו:

תוס' ד"ה ואתקש. דקאמר התם בעא מיניה רבה כו'. כצ"ל:

תוס' ד"ה כי. תימה כו' נ"ב עיין שבת (דכ״ז א') (ר"ל דשם משמע דעדשה פחות מגריס ועי' תוס' שם):

גמ' סבר לה כר"נ. עי' שבת כז ע"א תוד"ה שכן מטמא:

תוס' ד"ה שכן עושה וכו' אלא לטמא אוכלין. ועי' יומא ו ע"ב תוד"ה שמטמא מגילה ח ע"א תוד"ה ומה מצורע. נדה נד ע"ב תוד"ה יכול:

זב נמי מטמא באונס. כגון בראיה ראשונה שאין בה אלא טומאת ערב דאיתקש לשכבת זרע דכתיב (ויקרא טו) זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע והיינו ראיה ראשונה דלא מנה ביה בהאי קרא אלא חדא זיבה דאזלינן בתר מניינא דקרא כדאמרינן במגילה (ד' ח.) מנה הכתוב שתים וקראו טמא כו': מטמאה באונס. מהאי היקש גופיה נפקא ליה לרב הונא מה קרי מטמא באונס אם ראה מחמת רוב מאכל ומשתה דגבי קרי לא כתיב מיעוטא אף ראיה ראשונה של זב מטמאה באונס. זוב דומה ללובן ביצה המוזרת שכבת זרע דומה ללובן ביצה שאינה מוזרת: פריעה. פריעת הראש גידול שיער: פרימה. בבגדים: ואסור בתשמיש המטה. כדכתיב (ויקרא יד) וישב מחוץ לאהלו ואין אהלו אלא אשתו למאן דאמר במועד קטן (ד' ז:) ק''ו לימי חלוטו איכא חומרא טובא ולמאן דאמר ימי ספרו דוקא אפ''ה חומרא מיהא היא דאילו זב לא מיתסר מידי בתשמיש: זב. עושה משכבו ומושבו אב הטומאה לטמא אדם הנוגע בו טומאה חמורה לטמא בגדים שעליו אע''פ שלא נגעו הבגדים במשכב אבל מצורע אע''ג דתניא בתורת כהנים עושה משכב ומושב לאו אב הטומאה לטמא אדם לטמא בגדים אלא לטמא אוכלין ומשקין: ומטמא כלי חרס בהיסט. דכתיב (ויקרא טו) וכלי חרס אשר יגע בו הזב ישבר ותניא בתורת כהנים יכול אפילו נגע בו הזב מאחוריו יהא טמא תלמוד לומר אשר יגע בו ולהלן הוא אומר אשר תבושל בו מה בו האמור להלן מאוירו אף בו האמור כאן אינו מטמא במגע אלא מאוירו אם כן מאחר שלמדנו שמטמא אותו מאוירו מה ת''ל אשר יגע בו פירוש ומה חלק בו ומה הוסיף בו בכלי חרס בטומאת הזב מבשאר טומאות במגעו שהוא ככולו הוי אומר זה היסטו: ומשנינן זב וכל זב לרבות. קרי כזב וכיון דאיתרבי בעל קרי לישתלח חוץ לשתי מחנות לא איצטריך מצורע דחמור מבעל קרי: ופרכינן מאי חומרא כדאמרן. וכיון דלא איצטריך וכתביה רחמנא ליתן לו מחנה שלישית אדרבא כו': במשהו. כעין חרדל ובפחות מכאן במסכת נדה (ד' מ:) ומצורע שיעורו כגריס בתורת כהנים: כחתימת פי האמה. כדי סתימת נקב פי אמתו ויליף לה מהחתים בשרו את זובו במסכת נדה (דף מג:): ואיתקש בעל קרי לזב. כדכתיב זאת תהיה תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע מה זב צריך כחתימת פי האמה אף בעל קרי אלמא מצורע חמור דאזלא ליה פירכא דכל שהוא וכי איצטריך ליתן לו מחנה שלישית: וכל. דכתיב גבי מצורע מאי (כל) מרבי גבי דין מצורע: שפיר קאמר ר' שמעון. דמפיק ליה מההוא קרא דין שילוחין ולמה לי קרא אחרינא: ההוא. צרוע וזב לכדר' אליעזר אתי לאקשינהו לטמא מת לפוטרו מן ההיכרת בפסח הבא בטומאה ואע''ג דלא אישתרי להו לכתחלה בביאת מקדש: אין טמאי מתים משתלחין. כגון פסח הבא בטומאה דאישתרו (טמאי מתים לכתחלה כשרוב הציבור טמאי מתים כדכתיב איש וכו') כדלעיל בשמעתין: אין זבין ומצורעין משתלחין. שילוחן הראשון בכרת ומיהו לכתחלה לא אישתרו דהא טמא לנפש גלי רחמנא דאין ציבור נדחין הא בשאר טומאות נדחין מיהו אהני היקישא לפוטרן מן ההיכרת: מחילות לא נתקדשו. הני תרתי מילי שמעינהו כי הדדי מרביה וכי הדדי אמרינהו מחילות ומערות שלתחת העזרה לא נתקדשו בקדושת עזרה: ובעל קרי משתלח כו'. והיינו כברייתא דהא איתקש לזב: לטומאתן. דאין טמא שבעה כזב וכטמא מת: טומאת ערב בהדיא כתיב ביה. כי תצא ממנו שכבת זרע ורחץ במים וגו' (ויקרא טו): מה שרץ מטמא באונס. אם נפל עליו שרץ מת: מטמא באונס. כגון אם ראה מחמת רוב מאכל ומשתה:
כי האי גוונא זב נמי טמויי מטמי באונס. תימה לרשב''א אכתי שרץ חמור שמטמא בכעדשה מה שאין כן בזב דכר' נתן מוקמ' לה דבעי חתימת פי האמה דהוי טפי אפילו מכגריס כדמוכח בסמוך ואור''י דאם היו מפזרין העדשה יהיה יותר מחתימת פי האמה ומגריס ודוחק ונראה לתרץ דאיכא למימר טמא מת יוכיח דבכזית וכי פריך בסמוך אדרבה בעל קרי חמור שכן מטמא במשהו לא שייך טמא מת יוכיח דהא אין משולח אלא חוץ למחנה אחת ושם רוצה שיהא מצורע משתלח חוץ לשתי מחנות כבעל קרי: שכן טעון פריעה ופרימה. תימה לר''י אמאי לא קאמר נמי שכן מטמא בביאה הבא אל האהל: ואסור בתשמיש המטה. כמאן דאמר בפ''ק דמ''ק (ד' ז:) דמוחלט אסור בתשמיש המטה: שכן עושה משכב ומושב. פירש בקונטרס דהא דתניא בת''כ דמצורע עושה משכב ומושב לא לטמא אדם ובגדים אלא לטמא אוכלין ומשקין אבל ליכא למימר דהא מיירי במצורע בימי ספרו דאינו עושה משכב ומושב כדקתני בהדיא בת''כ דהא אמר הכא דמשולח חוץ לג' מחנות ובשילהי מסכת נגעים (פי''ד מ''ג) תנן דבימי ספרו הוי כטמא שרץ אלמא אינו משולח אפי' חוץ למחנה לויה והא דקתני נמי התם ונכנס לפנים מן החומה לאו דוקא לפנים מן החומה ועוד דמסיק הכא שכן טעון פריעה ופרימה והיינו במוחלט והקשה הרב משה מפוטייש''א דתניא בתורת כהני' (אשר ישכב) איש אותה פרט למצורעת ואי מצורע לא מטמא משכב ומושב למ''ל למעוטי מהיכי תיתי שתטמא את בועלה דמנדה לא ילפא שכן מטמאה משכב ומושב אלא ודאי מטמאה משכב ומושב להכי איצטריך קרא למעוטי ויש לומר דאסמכתא בעלמא היא ועוד הקשה מהא דאמר לזכר לרבות מצורע למעיינותיו אקשיה רחמנא לזב מה זב ראייתו מטמא במשא כו' והואיל ואיתקיש אין היקש למחצה ולמשכב ומושב נמי איתקש ולאו פירכא היא דאם כן למחנותם נמי נימא דאיתקש ואם כן מאי פריך הכא והא דתנן בפרק בתרא דמסכת זבין (פ''ה מ''ו) הנוגע בזב ובזבה במצורע כו' אחד הנוגע אחד המסיטו ואחד הנושא ואחד הנישא אלמא משמע דמצורע מטמא בהיסט ובשמעתין משמע דלא מטמא אור''ת דהא דקתני נישא דמשמע דמטמא בהיסט לא קאי אמצורע אלא אשארא: ואיתקש בעל קרי לזב. הכא משמע דבעל קרי נמי טמא מטעם ראיה ואומר ר''י דפליגא אההיא דריש המפלת (נדה דף כב.) דקאמר התם בעא מיניה רבא מרב הונא הרואה קרי בקיסם מהו אמר ליה ותיפוק ליה דהוא עצמו אינו מטמא אלא בחתימת פי האמה וקאמר למימרא דנוגע הוי פירוש מדבעי חתימת פי האמה אלמא משמע התם דמטעם נגיעה טמא ובפרק יוצא דופן (שם דף מב.) דקאמר שכבת זרע לרואה במשהו לנוגע בכעדשה פליגא אדשמעתא ודהמפלת: מחילות לא נתקדשו. וא''ת הא אמר בפ''ב דזבחים (דף כד.) נעקרה אבן ועמד במקומה מהו כו' ומסיק לעולם פשיטא ליה דכי קדיש דוד רצפה עד ארעית תהומא קדיש וי''ל דבכיצד צולין (לקמן דף פו.) מסקינן כי א''ר יוחנן בפתוחות לחול אבל פתוחות לקודש קודש: האי טומאת שבעה כתיב ביה והאי טומאת כו'. הוי מצי לשנויי כדמשני בפ''ק דיומא (דף ו:) דלעולם לטומאת שבעה וסיפא איצטריכא ליה אלא שחמור הימנו בועל נדה שמטמא משכב ומושב לטמא אוכלין ומשקין:
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד