פסחים סז ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סז - א

אלא, יש לך שעה שזבין ומצורעין, שטומאתם חמורה, משתלחין מן העזרה. כלומר, אין להם היתר מיוחד להכנס לעזרה אפילו באותה שעה.

ובאותה השעה אין טמאי מתים, שטומאתם קלה, משתלחין מהעזרה.

ואיזה שעה היא זאת?

זה הזמן בו מקריבים קרבן פסח הבא בטומאה. ובא הפסוק ללמד, כי בזמן שיהיו רוב הציבור טמאים בטומאת מת [דוקא], רק טמאי המת יעשו את הפסח בטומאה, ואילו הזבים והמצורעים יידחו מלעשותו.

אמר הקשה אביי: אי הכי, שלא נלמד מהפסוק "איש איש כי יהיה טמא לנפש" שבו מוזכר בפירוש שהיתר טומאה בציבור הוא בטומאת מת. אלא נדייק זאת מהפסוק שהביא ריש לקיש, שבו לא מוזכר איזו טומאה הותרה בציבור, אם כן, אפשר ללמוד שגם טומאת זב הותרה בציבור!

כי דיוקו של ריש לקיש הוא מזה שכתבה התורה גם טמא חמור וגם טמא קל, ומכך יש ללמוד שיש שעה אשר בה רק טמא חמור משתלח מהעזרה ואילו טמא קל נכנס אליה לעשות את הפסח.

ותיקשי: כי לפי דיוק זה, לימא נמי, נדייק דיוק נוסף:

יאמר הכתוב שיש לשלח מן המחנה טמאי זב וטמאי מתים, שטומאתם קלה יחסית מטומאת מצורע, ואל יאמר הכתוב מצורע, שטומאתו חמורה מהם [וכפי שתתבאר להלן חומרתו], ופשיטא שגם הוא משתלח.

ואני אומר בעצמי: אם זב, שטומאתו קלה משתלח - מצורע שטומאתו חמורה לא כל שכן שהוא משתלח.

אלא, בא הכתוב לומר, כי יש לך שעה שרק מצורעין משתלחין מהעזרה, ואין זבין וטמאי מתים משתלחין ממנה. ואיזה זה הזמן הזה? - כאשר מקריבים פסח הבא בט ומאה.

וכי תימא לתרץ, שאכן הכי נמי, שגם זב מקריב פסח כאשר פסח בא בטומאה בציבור.

אין זה נכון לומר זאת. כי -

והתנן: פסח הבא בטומאה בציבור - לא יאכלו ממנו זבים וזבות, נדות ויולדות. ואם אכלו פטורין.

וכיון שמהפסוק שהביא ריש לקיש אפשר לדייק שטומאת זב הותרה בציבור, ואילו המשנה אומרת שלזב לא הותרה האטומאה בציבור - מוכח מכאן כי הלימוד הוא דוקא מהפסוק שהביא רבי יוחנן.

שפסוק זה מדבר בטומאת מת בלבד, וכמו שנאמר בו "איש כי יהיה טמא לנפש אדם", וממנו יש לדייק כי רק איש טמא מת נדחה מפסח, ואין ציבור טמא מת נדחה.

אלא, אמר אביי: לעולם, מקרא קמא "איש איש כי יהיה טמא לנפש אדם", שדרש ממנו רבי יוחנן, משם למדנו את דין פסח הבא בטומאה, שאיש נדחה לפסח שני ואין ציבור נדחה לפסח שני,

ועל מה שהקשה ריש לקיש לרבי יוחנן, שיתכן לדייק מהפסוק להיפך, שציבור טמא מת נדחה לגמרי מקרבן פסח, בין מפסח ראשון ובין מפסח שני, יש ליישב:

אם כן, לדבריך, שלשון הכתוב "איש איש כי יהיה טמא לנפש" אין משמעותו שהוא בא להקל ולהתיר לציבור טמא מת להקריב בטומאה, אלא להיפך, הוא בא להחמיר ולמעט אותו בכלל מהקרבת פסח - מדוע נקט הכתוב "כי יהיה טמא לנפש"?

והרי תוספת המילה "לנפש" משמעותה למעט זבים ומצורעים, שטומאתם חמורה יותר. ובמה יש להחמיר בהם יותר מאשר בטומאת מת, כאשר פסוק זה בא, לדבריך, להחמיר בטומאת ציבור, ולדחותו מפסח בכלל!

והרי לדבריך, עדיף היה כי ניכתוב רחמנא "איש איש כי יהיה טמא" סתם, ונשמע ממנו כי בכל טומאה שהיא נדחה היחיד לפסח שני, ואילו ציבור שנטמא אין לו תקנה.

"טמא לנפש" שנקט הכתוב כאן, שמשמעותו היא שיש להחמיר בזבים ובמצורעים יותר מאשר בטמא נפש - למה לי?

אלא, בהכרח, כדברי רבי יוחנן, שבא הכתוב להקל ולא להחמיר.

לומר, שטמא מת יחיד נדחה לפסח שני, ואילו ציבור טמא מת מקריב פסח ראשון בטומאה.

ולכן נקט הכתוב "לנפש", בטומאת מת, שרק בה עושה הציבור פסח ראשון בטומאה. אך אם היה הציבור טמא בטומאת זב או שהיו רוב הציבור מצורעים אין הם מקריבים פסח ראשון בטומאה.

וכי תימא, ואם תרצה לומר כי האי "לנפש"

- להכי הוא דאתא, שבא הפסוק לומר: הטמא מת [יחידי] הוא דנדחה לפסח שני, אבל שאר טמאין לא נדחים לפסח שני, אלא אינם מביאים פסח כלל.

לא יתכן לומר כך. כי -

והתניא: יכול לא יהו עושין פסח שני אלא טמאי מתים ומי שהיה בדרך רחוקה, האמורים בפסוק.

זבין ומצורעין ובועלי נדות שאינם אמורים בפסוק - מניין שעושים פסח שני?

תלמוד לומר: "איש איש כי יהיה טמא לנפש".

ויכול היה הכתוב לכתוב טמא סתם, ולכלול בכך את כל הטמאים.

"לנפש" דכתב רחמנא - למה לי?

אלא, בא הכתוב ללמד ענין נוסף, והכי קאמר:

א. איש יחידי נדחה לפסח שני, ואין ציבור נדחה לפסח שני, אלא עבדי פסח ראשון בטומאה.

ב. וכי עבדי ציבור פסח ראשון בטומאה - דוקא כשהיו טמאים בטמא מת.

אבל היו הציבור טמאים שאר טומאות - לא עבדי פסח ראשון בטומאה.

שלשה מחנות הם: מחנה שכינה, מחנה לויה, ומחנה ישראל.

מחנה שכינה, שהוא מקום המקדש וכל השטח שבתוך חומת העזרה, וממנו משתלחים ממנו כל הטמאים, ואפילו הטמאים ב"טומאות קלות", כגון הטמאים בטומאת מת.

מחנה לויה, שהוא הר הבית, משתלחים ממנו רק הטמאים בטומאה חמורה, כמו זבים ובעלי קרי, שטומאה יוצאת מגופם, אך אין משתלחים ממנו טמאי מת.

וממחנה ישראל, והיינו, כל ערי ישראל, משתלחים רק המצורעים.

במצות שילוח המחנות נאמרו גם לאו וגם עשה.

וכך נאמר בפרשת נשא [במדבר ה ב]:

"צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה - כל צרוע וכל זב, וכל טמא לנפש.

מזכר עד נקבה תשלחו, אל מחוץ למחנה תשלחום.

ולא יטמאו את מחניהם אשר אני שוכן בתוכם"

אמר רב חסדא: מצורע, החייב להיות מחוץ למחנה ישראל, ואסור לו להכנס למחנה ישראל מחמת הלאו של "ולא יטמאו את מחניהם", ואירע שנכנס במזיד למחנה ישראל, שהוא "לפנים ממחיצתו" - פטור ממלקות.

לפי שנאמר במצורע [ויקרא יג] "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו".

"בדד ישב" - לבדו ישב.

"מחוץ למחנה מושבו" - הכתוב נתקו ללאו של מצורע למצות עשה. וכל לאו שניתק לעשה אין לוקים עליו.

איתיביה מזה ששנינו בברייתא:

א. מצורע שנכנס לעיר, לפנים ממחיצתו - דינו הוא בארבעים מלקות על הלאו של "ולא יטמאו את מחניהם".

ב. זבין וזבות שנכנסו להר הבית, לפנים ממחיצתן - דינם בארבעים מלקות.

ג. וטמא מת מותר ליכנס למחנה לויה [הר הבית].

ולא טמא מת בלבד אמרו שמותר להכנס למחנה לויה, אלא אפילו מת עצמו מותר להכניס לשם. שנאמר [שמות יג] "ויקח משה את עצמות יוסף עמו. " ומשמע "עמו" - במחיצתו של משה, במחנה לויה.

ומפורש בברייתא שמצורע לוקה, בניגוד למה שאמר רב חסדא שפטור היות והוא לאו הניתק לעשה!

ומשנינן: תנאי היא שנחלקו בדבר.

יש תנא הסובר שלא בא הפסוק האמור בפרשת מצורע "מחוץ למחנה מושבו" למצות עשה המנתקת את הלאו, אלא ללמד על שילוח מצורע ממחנה שלישי, שמצורע בלבד משתלח ממנו [כי בפרשת שילוח מחנות מוזכר שילוח משני מחנות בלבד].

ולדעתו לוקים על הלאו.

ואילו רב חסדא סובר כדעת התנא האומר שאין צורך בפסוק הזה ללמד על שילוח מצורע ממחנה שלישי, ולכן הפסוק הזה בא לומר שיש בשילוח מצורע מחוץ למחנה מצות עשה, המנתקת אליה את הלאו.

ולכן רב חסדא, הסובר כמוהו, פוטר אותו ממלקות, כדין לאו הניתק לעשה.

דתניא: נאמר בפרשת מצורע "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו".

"בדד ישב" - לבדו ישב. מלמד הכתוב שלא יהו טמאין אחרים כגון זבים או טמאי מת יושבין עמו מחוץ למחנה ישראל, אלא הם יכולים להשאר במחנה ישראל.

ללמדך, כי רק המצורע לבדו משתלח אפילו מחוץ למחנה ישראל.

יכול יהו זבין וטמאי מתים [שלמדנו עתה שהם יכולים להשאר במחנה ישראל] משתלחין למחנה אחת [והיינו, שדינם שוה, ושניהם משתלחים מחוץ למחנה שכינה אל מחנה לויה או מחוץ למחנה לויה אל מחנה ישראל] -

תלמוד לומר [במדבר ה] "ולא יטמאו את מחניהם ".

ומזה שכתב "מחניהם" בלשון רבים, ולא כתב "מחנה" בלשון יחיד - מלמד שבא הכתוב ליתן מחנה לזה ומחנה לזה, דברי רבי יהודה.

ומהפסוק הזה, שנאמר בו פעמיים לשון מחנה - "אל מחוץ למחנה תשלחום", "ולא יטמאו את מחניהם", למדים אנו על שני מחנות. ומהפסוק האמור במצורע "מחוץ למחנה מושבו" למדנו למחנה שלישי, שהמצורע לבדו משתלח ממנו.

ולפי רבי יהודה אין הפסוק השלישי שבמצורע מנתק את הלאו של מצורע לעשה, אלא הוא בא ללמד על שילוח המצורע ממחנה ישראל.

וכך סובר התנא המחייבו מלקות.

רבי שמעון אומר: אינו צריך את הפסוק במצורע "מחוץ למחנה מושבו" כדי ללמד על מחנה שלישי לשילוח מצורע, היות שאת כל שלשת המחנות ניתן ללמוד מפרשת שילוח מחנות.

כי הרי הוא אומר בפרשת שילוח מחנות [במדבר ה] "וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש".

ועל כרחך שהכתוב הזה מדבר בשלשה שילוחים משלשה מחנות, של שלשה טמאים שונים, בדרגת טומאה שונה.

כי אם המדובר הוא בשילוח אחד כולל של כל הטמאים ממחנה אחד, יאמר הכתוב שילוח מן המחנה האחד של טמאי מת, שטומאתם קלה, ואל יאמר הכתוב מצות שילוח טמאי זב מהמחנה.

ואני אומר, יכול אני ללמוד בעצמי, את שילוחו של זב בקל וחומר:

ומה טמאי מתים משתלחין מן המחנה -

זבין, שטומאתם יוצאת מגופם, והיא טומאה חמורה, לא כל שכן שמשתלחים מן המחנה!

אם כן, למה נאמר זב?

ליתן לו שילוח ממחנה שניה.

ואם המדובר בפסוק הוא בשילוח משני מחנות בלבד, יאמר הכתוב שזב משתלח מן המחנה השני, ואל יאמר שמצורע צריך גם הוא להשתלח ממנו.

ואני אומר, יכול אני ללמוד זאת בעצמי:

אם זבין משתלחין מחוץ למחנה השני - מצורעין שטומאתם חמורה מטומאת זבים [וכפי שיבואר], לא כל שכן שגם הם משתלחים מן המחנה השני!

אם כן, למה נאמר בשילוח מחנות גם מצורע - ליתן לו למצורע שילוח אל מחוץ למחנה שלישית.

ומוסיף רבי שמעון ואומר: כיון שאת שלשת המחנות לומדים מהפסוק האמור בפרשת שילוח מחנות, הרי כשהוא אומר בפרשת מצורע "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו" - הכתוב נתקו את הלאו של שילוח מחנות במצורע לעשה.

וכדעת רבי שמעון סובר רב חסדא.

ועתה מבארת הגמרא את דברי רבי שמעון בברייתא, שזב חמור מטמא מת ואפשר ללמוד את שילוח הזב בקל וחומר מטמא מת:

מאי חומריה דזב יותר מטמא מת - שכן טומאה של הזב יוצאה עליו מגופו.

והוינן בה: אדרבה, טמא מת חמור מזב, שכן טעון הזאה של מי אפר פרה אדומה ביום השלישי וביום השביעי, מה שאין כן בזב.

ומשנינן: אמר קרא לשלח מן המחנה טמא מת, אלא שהוסיף הכתוב לומר גם את המילה "כל". שנאמר "וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב, וכל טמא לנפש". ומ"כל" אנו לומדים לרבות שילוח מחנות לטמא שרץ.

והרי זב [שאין בו הזאה] חמור מטמא שרץ, ולכן אפשר ללמוד בקל וחמר מטמא שרץ שגם זב משתלח מהמחנה.

ומאי חומריה של זב? - כדאמרן, שטומאה יוצאת מגופו.

ופרכינן: אדרבה, טמא שרץ חמור מזב. שכן השרץ מטמא בנגיעה אפילו באונס, ואילו זיבה היוצאת מזב באונס [ולא כתוצאה מהיותו חולה בחולי הזיבה] אינה מטמאה אותו.

אלא ללמדך שיש לך שעה שזבין ומצורעין משתלחין מן העזרה ואין טמאי מתים משתלחין, ואיזה זה — פסח הבא בטומאה שבו הותרה טומאת מת, אבל לא הותרה טומאת זבים ומצורעים, ומכאן למדנו דין פסח הבא בטומאה כשרוב העם טמאים, אבל זב ומצורע נדחים ואינם מקריבים בטומאה.

אמר אביי: אי הכי [אם כך] יש לדרוש את הכתוב לימא נמי [שיאמר גם כן] יאמר בפסוק זב וטמאי מתים ואל יאמר מצורע, ואני אומר: זב משתלח, מצורע לא כל שכן שטומאת מצורע חמורה מטומאת זב. אלא כך נצטרך לומר: יש לך שעה שמצורעין בלבד משתלחין ואין זבין וטמאי מתים משתלחין, ואיזה זה — פסח הבא בטומאה.

וכי תימא הכי נמי [ואם תאמר כך הוא גם כן] שבאמת כך יש לדקדק בפסוק, ואף זבים כטמאי מתים מותר להם להשתתף בפסח הבא בטומאה, והתנן [והרי שנינו במשנה]: פסח הבא בטומאה לא יאכלו ממנו זבים וזבות נדות ויולדות שכולם טומאתם מעין טומאת זיבה, ואם אכלו — פטורין. נמצא לפי זה שאי אפשר ללמוד מפסוק זה כדיוקו של ריש לקיש.

אלא אמר אביי: לעולם יש ללמוד מקרא קמא [מן הפסוק הראשון] שהביא ר' יוחנן "איש איש כי יהיה טמא לנפש". וכך יש ללמוד: אם כן שבא הכתוב ללמדנו שרק לאיש פרטי, ולא לציבור, יש תקנה בפסח שני, ניכתוב רחמנא [שיכתוב המקרא]: "איש איש כי יהיה טמא", והמילה "לנפש" למה לי?

וכי תימא [ואם תאמר] האי [אותה] מילה "לנפש" להכי הוא דאתא [לדבר זה הוא בא] ללמד: טמא מת הוא שנדחה לפסח שני, אבל שאר טמאין לא נדחים לפסח שני. אולם אין ללמוד כן, והתניא [והרי שנויה ברייתא] היפך הדבר: יכול לא יהו עושין פסח שני אלא טמאי מתים או מי שהיה בדרך רחוקה, זבין ומצורעין ובעלי נדות שהיו טמאים לפסח ראשון ונטהרו בפסח שני מניין שאף הם עושים פסח שני? תלמוד לומר: "איש איש" לרבות כל איש ואיש ובכלל זה אלו, ואם כן "לנפש" דכתב רחמנא [שכתבה התורה] למה לי? שלכאורה אינו מלמד כלום!

אלא הכי קאמר [כך אמר] איש פרטי או בודדים נדחה לפסח שני ואין רוב ציבור כשהוא טמא נדחה לפסח שני, אלא עבדי [עושים] את הפסח כולם בטומאה, וכי עבדי [וכאשר עושים] הציבור בטומאה הרי זה דוקא כשהיה הציבור טמא בטומאת מת כאמור "טמא לנפש", אבל שאר סוגי טומאות לא עבדי [אינם עושים] בטומאה אפילו היה רוב הציבור טמא.

א כיון שהבאנו מן המקראות העוסקים בשילוח הטמאים מן המחנה, דנים בכמה הלכות השייכות לכך. אמר רב חסדא: מצורע שדינו להיות משולח מחוץ לכל המחנות, אף ממחנה ישראל, שנכנס לפנים ממחיצתו (למקום שאסור לו להיכנס אליו) בכל זאת פטור מעונש מלקות. כי אמנם נאמר בטמאים "מזכר עד נקבה תשלחו, אל מחוץ למחנה תשלחום ולא יטמאו את מחניהם אשר אני שוכן בתוכם" (במדבר ה, ג), ומכאן למדים שהטמא הנכנס למחנה לוקה על שעבר על מצות לא תעשה של "לא יטמאו". מכל מקום המצורע פטור, שכן נאמר בו: "כל ימי אשר הנגע בו יטמא טמא הוא בדד ישב מחוץ למחנה מושבו" (ויקרא יג, מו),

וכך נדרשים הדברים: "בדד ישב" — לבדו ישב גם לא בחברת טמאים אחרים, "מחוץ למחנה מושבו" הכתוב נתקו לעשה כלומר, הכתוב קבע שיש גם צד חיובי במעשה שילוחו, ועל ידי כך ניתק את תוקפה הגמור של מצות לא תעשה שיש בו, וכל איסור לא תעשה שנתקו הכתוב לעשה — אין לוקים עליו.

איתיביה [הקשה לו], שנינו: מצורע שאסור להיכנס אף למחנה ישראל ונכנס לפנים ממחיצתו — דינו שלוקה בארבעים ככל העובר על מצות לא תעשה שבתורה. זבין וזבות שנכנסו לפנים ממחיצתן שאסור להם להיכנס למחנה הלויים — בארבעים. וטמא מת מותר ליכנס אפילו למחנה לויה שהיה בזמן המשכן, שכנגדו בארץ ישראל הוא הר הבית.

ולא טמא מת בלבד אמרו שמותר לו להיכנס לשם, אלא אפילו מת עצמו אין איסור להכניסו למחנה לויה, שנאמר: "ויקח משה את עצמות יוסף עמו" (שמות יג, יט), ואנו מדייקים: "עמו" משמע במחיצתו כלומר, שארונו של יוסף היה מצוי באותו מקום בו התגורר משה. והרי משה לוי היה ומקום מושבו במחנה הלויים, משמע שאפשר להכניס מת אפילו למחנה הלויים. ומכל מקום למדנו שמצורע לוקה בכניסתו!

ומשיבים: תנאי היא [מחלוקת תנאים היא], דתניא [שהרי שנינו בברייתא אחרת]: "בדד ישב" המצורע — לבדו ישב, כוונתו שלא יהו טמאים אחרים כגון זבים וטמאי מתים יושבין עמו, ועוד אמרו: יכול יהו זבין וטמאי מתים משתלחין למחנה אחת ויהיו באותו מקום עצמו — תלמוד לומר: "מזכר עד נקבה תשלחו אל מחוץ למחנה תשלחום ולא יטמאו את מחניהם אשר אני שוכן בתוכם" (במדבר ה, ג), משמע שיש לטמאים מחנות שונים, ליתן מחנה לזה ומחנה לזה אלו דברי ר' יהודה. הרי שלדבריו ישנם שלושה סוגי מחנות: למצורע, לזב ולטמא מת.

ר' שמעון אומר: אינו צריך ללמוד מלשון ריבוי זו, אלא הרי הוא אומר: "וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש" (במדבר ה, ב), ויש כאן יתור לשון, שיאמר טמאי מת ואל יאמר טמאי זב, ואני אומר ולומד בקל וחומר: אם טמאי מתים משתלחין, זבין לא כל שכן שישתלחו ואם כן למה נאמר זב — ליתן לו מחנה שניה, ללמדנו שצריכים להחמיר בו ולהרחיק אותו מחנה נוסף.

ועוד: יאמר זב ואל יאמר מצורע, ואני אומר קל וחומר מעצמי: אם זבין משתלחין, מצורעין לא כל שכן? למה נאמר מצורע — ליתן לו מחנה שלישית, כשהוא אומר במצורע "בדד ישב" — הכתוב נתקו לעשה, ללמד שהמצורע שנכנס לפנים מן המחנה שלו אינו לוקה על שעבר במצות לא תעשה, והוא כדברי רב חסדא.

ושואלים על שיטתו של ר' שמעון: כאן בדיון זה רואים כי ברור לו שהזב חמור מטמא מת והמצורע חמור מזב, אבל מאי חומריה [מה חומרתו] של זב מטמא מת? ומסבירים: שכן טומאה של הזב יוצאה עליו מגופו ואינה באה לו מדבר אחר כטמא מת, אולם אדרבה אפשר לומר שטמא מת חמור, שכן טעון הזאה של מי חטאת שלישי ושביעי לפני שיטהר, מה שאין כן בזב, שאין צריך הזאה כזו אף שגם טומאתו בת שבעה ימים.

ומשיבים: לכן אמר קרא [המקרא] לא רק "טמא" לנפש אלא גם "וכל טמא", ובא ביטוי זה לרבות טמא שרץ, שאף הוא משתלח מן המחנה כטמא מת וברור כי זב חמור מטמא שרץ.

ושואלים: ומאי חומריה [ומה חומרתו] של טמא זב? ומשיבים: כדאמרן [כפי שאמרנו] שטומאתו באה מגופו, שלא כטומאת הנטמא משרץ. אולם אדרבה אפשר לומר שהנטמא בשרץ חמור, שכן מטמא באונס. שהזב אינו מטמא בזיבה אלא אם כן נתברר שלא ראה את הזיבה מחמת אונס מחלה או אונס אחר, ואילו בנטמא בשרץ — אין בודקים אם נטמא לרצונו או שלא לרצונו! אמרי [אומרים] בישוב שאלה זו:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rather, it teaches you that you have a time when zavin and lepers are sent out from the camp, but those who are ritually impure due to contact with a corpse are not sent out. And what is this time? When a Paschal lamb is brought in impurity, when those impure due to contact with a corpse are permitted to participate, but a zav and a leper may not. From here we learn that when most of the nation is ritually impure due to contact with a corpse, the Paschal lamb is brought anyway in a state of ritual impurity.

Abaye said: If so, that this is how the verse is to be interpreted, let us also say that the verse should only say zav and those ritually impure due to a corpse and not say leper, and I would say this law on my own through an a fortiori inference: If a zav is sent out, then with regard to a leper, whose ritual impurity is more severe than that of a zav, all the more so is it not clear that he should be sent out? Rather, the seemingly unnecessary mention of a leper teaches that you have a time when only lepers are sent out, but zavin and those ritually impure due to contact with a corpse are not sent out. And what is this time? When a Paschal offering is brought in impurity, when zavin and those impure due to contact with a corpse are permitted to participate, but a leper may not.

And if you say that it is indeed so that even a zav may participate when the Paschal lamb is brought in a state of impurity, there is a difficulty, for didn’t we learn in a mishna: When a Paschal lamb is brought in a state of ritual impurity, zavim and zavot, menstruating women and women after childbirth, whose impurity is comparable to that of a zav, may not eat from it; but if they ate, they are exempt from karet. This demonstrates that the verse cannot be explained in accordance with Reish Lakish’s inference.

Rather, Abaye said: Actually, the law can be derived from the first verse quoted by Rabbi Yoḥanan: “Any man who shall be impure by reason of a corpse.” And the derivation should be understood as follows: If so, that the verse comes to teach that only an individual can rectify his situation on the second Pesaḥ, but not the community, the Merciful One should have written: “Any man who shall be impure.” Why do I need the words “by reason of a corpse”?

And if you say that these words “by reason of a corpse” come for this reason, to teach us that it is only one who is ritually impure due to contact with a corpse that is deferred to the second Pesaḥ but the rest of those who are impure are not deferred to the second Pesaḥ, there is a difficulty. For wasn’t it taught otherwise in the following baraita: One might have thought that only those ritually impure due to contact with a corpse and those on a distant journey observe the second Pesaḥ. From where do we derive that even zavin, lepers and those who had relations with menstruating women may participate in the second Pesaḥ? Therefore, the verse states: “Any man,” to include even people with these types of impurity. If so, why do I need the words “by reason of a corpse” that the Merciful One writes, as it would seem that they teach us nothing?

Rather, this is what the verse is saying: A single individual or a group of individuals are deferred to the second Pesaḥ, but the entire community or the majority thereof is not deferred to the second Pesaḥ; rather, they observe the first Pesaḥ in a state of ritual impurity. And when we say that the community observes it in a state of impurity, that is only when they are ritually impure due to contact with a corpse, as indicated by the expression “by reason of a corpse,” but when they are impure with other types of impurity, they do not observe it in a state of impurity, even if the majority of the community is impure.

Having cited verses dealing with the requirement to send out the ritually impure from the camp, the Gemara addresses several halakhot relevant to that topic. Rav Ḥisda said: A leper, who must be sent out from all of the camps including the Israelite camp, who went in beyond his boundary, that is, he entered an area that is prohibited to him, is nonetheless exempt from the punishment of lashes. With regard to the ritually impure, the Torah states: “Both male and female shall you send out, outside the camp shall you send them, and they shall defile not their camps in the midst of which I dwell” (Numbers 5:3), from which we learn that an impure person who enters the camp is liable to receive lashes for having violated the prohibition of “they shall not defile.” A leper, however, is exempt, as it is stated: “All the days that the plague shall be in him he shall be impure; he is impure, he shall dwell in isolation, his dwelling shall be outside the camp” (Leviticus 13:46).

The Gemara explains that the verse is explicated in the following manner: “He shall dwell in isolation” means he shall dwell alone, without even the company of others who are impure. “His dwelling shall be outside the camp” teaches that the verse has transmuted the negative precept into a positive mitzva. In other words, the verse establishes that if a leper entered an area that is prohibited to him, he is commanded to leave, and fulfilling this command removes the full force of the prohibition he has already violated. The rule is that lashes are not administered for the violation of a prohibition, if that violation can be rectified by the fulfillment of a positive commandment.

An objection was raised against Rav Ḥisda from a baraita: A leper, who may not even enter the Israelite camp, who went in beyond his boundary, is punished with forty lashes like one who violates a regular Torah prohibition. Similarly, zavin and zavot, who are prohibited from entering the Levite camp, who went in beyond their boundaries, are punished with forty lashes. And one who is ritually impure due to contact with a corpse is permitted to enter even the Levite camp.

And not only did they say that one who is ritually impure due to a corpse may enter this area, but even a corpse itself may be brought into the Levite camp, as it is stated: “And Moses took the bones of Joseph with him” (Exodus 13:19), the words “with him” implying that the bones were taken within his boundary, i.e., that Joseph’s coffin was found in the same area in which Moses dwelled. Since Moses was a Levite and lived in the Levite camp, it follows that even a corpse may be brought into the Levite camp. In any event, we see from the first clause of the baraita that a leper does in fact receive lashes for entering an area prohibited to him, against Rav Ḥisda.

The Gemara answers: This is a matter that is subject to dispute between tanna’im, for it was taught in a different baraita: “He shall dwell in isolation” indicates that he shall dwell alone, meaning that other ritually impure people, such as zavin and those who are ritually impure due to contact with a corpse, should not dwell with him. One might have thought that zavin and those who are ritually impure due to contact with a corpse are sent to one camp, meaning that the laws governing which camps they may or may not enter are the same for both. Therefore, the verse states: “Both male and female shall you send out, outside the camp shall you send them out, and they shall defile not their camps in the midst of which I dwell” (Numbers 5:3). The plural term “camps” teaches that there are multiple camps for those who are ritually impure, so that we give a camp for this one and a camp for that one; this is the statement of Rabbi Yehuda. Thus, in his opinion, there are three camps: One which a leper may not enter, one which a zav may not enter, and one which even someone ritually impure due to contact with a corpse may not enter.

Rabbi Shimon says: It is not necessary to derive this law from the plural term “camps,” for surely the verse says: “Command the children of Israel that they send out from the camp any leper and any zav and anyone impure by reason of a corpse” (Numbers 5:2). The verse includes an unnecessary phrase: Let the verse say only that they are to send out those who are ritually impure due to a corpse, and not say anything about those impure as a zav, and I would say on my own that a zav is obviously included in this law: If those ritually impure due to a corpse are sent out from the camp, all the more so is it not clear that zavin should be sent out? If so, why is a zav stated? To give him a second camp, that is, to teach us that the law governing a zav is more severe than the law relating to one who is impure due to a corpse and there is an additional camp that he may not enter.

And furthermore: Let the verse say only that they are to send out a zav, and not say anything about a leper, and I would say on my own that a leper is obviously included in this law as well: If zavin are sent out, all the more so is it not clear that lepers should be sent out? Why then is a leper stated? To give him a third camp that he may not enter. When the verse says with regard to a leper: “He shall dwell alone,” the verse has transmuted the negative precept into a positive command. This teaches us that a leper who enters a camp that is prohibited to him does not receive lashes for his violation of a negative commandment, which is consistent with the ruling of Rav Ḥisda.

The Gemara questions the opinion of Rabbi Shimon: We see from the discussion cited above that it was clear to Rabbi Shimon that the impurity of a zav is more severe than that of one who is ritually impure due to contact with a corpse, and that the impurity of a leper is even more severe than that of a zav. What is the stringency of a zav over one who is ritually impure due to a corpse? That the impurity of the zav issues out upon him from his own body, rather than coming from an external source, as is the case when impurity is contracted from a corpse. But on the contrary, it may be argued that the legal status of one who is ritually impure due to a corpse is more severe, as he requires sprinkling of the purifying waters on the third and seventh days of his purification process, whereas a zav, who is also impure for seven days, does not require such sprinkling.

The Gemara answers: Therefore, the verse states not just “impure” but “and anyone impure.” The additional words come to include one who is ritually impure due to contact with a creeping animal. He, too, is sent out from the camp like one who is impure due to contact with a corpse, and it is clear that the legal status of a zav is more severe than one who is ritually impure due to contact with a creeping animal.

The Gemara asks: And what is his stringency? In what way is a zav more stringent than one who has contracted ritual impurity from a creeping animal? The Gemara answers: As we have said, that his impurity issues out upon him from his own body, unlike one who has contracted impurity from a creeping animal. But on the contrary, it is possible to say that the legal status a creeping animal is more severe, for it imparts ritual impurity even through an accident. A zav only becomes impure when it is clear that his discharge did not result from sickness or some other accident, but a person who comes into contact with a creeping animal contracts ritual impurity regardless of the circumstances of that contact. They say in answer to this question:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואתקיף אביי אהא דריש לקיש ואהדר לדרשא דר' יוחנן והכי קאמר לעולם מקרא קמא ונכתוב רחמנא איש איש כי יהיה טמא ולישתוק לנפש למה לי וכי תימא טמא נפש הוא נדחה לפסח שני אבל שאר טמאים לא והתניא יכול לא יהו עושין השני אלא טמאי נפש ומי שהיה בדרך רחוקה זבין ומצורעין ובועלי נדות מנין ת"ל איש איש ומאחר דכל טמאין עושין פסח שני לנפש דכתב רחמנא למה לי אלא הכי קאמר רחמנא איש נדחה לפסח שני ואין צבור נדחין לפסח שני אלא עבדי בטומאה וצבור דעבדו בטומאה בטומאת מת אבל בשאר טומאות לא:

אמר רב חסדא מצורע שנכנס לפנים ממחיצתו פטור ממלקות שנאמר בדד ישב מחוץ למחנה מושבו אחר שכתוב ולא יטמאו את מחניהם וקבעו בלא [תעשה] העתיקו לעשה וכתב בו בדד ישב מחוץ למחנה מושבו נתקו לעשה לומר שאינו לוקה ומותבינן עליה מצורע שנכנס לפנים ממחיצתו בארבעים וכן זבים וטמאי מתים שנכנסו לפנים ממחיצתן בארבעים וטמא מת מותר להכנס במחנה לויה ואפילו מת עצמו מותר להכניסו במחנה לויה שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו במחיצתו קתני מיהא מצורע שנכנס לפנים ממחיצתו בארבעים והיכי פטר ליה רב חסדא ושני' תנאי היא ורב חסדא דאמר כר' שמעון דתניא בדד ישב מחוץ למחנה לבדו ישב שלא יהו טמאין אחרים יושיבם עמו יכול יהו זבין וטמאי מתים משתלחין מן המחנה אחת ת"ל ולא יטמאו את מחניהם ליתן מחנה לזה ומחנה לזה דברי ר' יהודה ר"ש אומר אינו צריך הרי הוא אומר וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש יאמר טמא נפש ואל יאמר זב ואני אומר טמא מת משתלח זב לא כל שכן מה ת"ל זב ליתן לו מחנה שניה יאמר זב ואל יאמר מצורע נתקו לעשה:

מאי חומריה דזב מטמא מת דקתני ואני אומר טמא מת משתלח זב לא כל שכן מכלל שהזב חמור מטמא מת מאי חומריה שכן הזב טומאה יוצאה עליו מגופו אדרבה טמא מת חמור ממנו שטעון הזאה שלישי ושביעי ודחי' מוכל דכתיב בטמא מת מרבינן טמא שרץ דלא כתיב ביה הבדיה להיות טעון שילוח חוץ למחנה ומרבינן טמא שרץ שבאה לו הטומאה מבחוץ שדומה לטמא מת והזב חמור מטומאת שרץ שהזב טומאה יוצאה לו מגופו. ותי אקשי' יש לומר שטומאת שרץ חמור שמטמא אפי' [אם] נפל עליו השרץ באונס מה שאין כן בזב שהזב אינו מטמא באונס דתנן בשבעה דרכים בודקין את הזב וכו' ואם נמצא עליו אונס אינו טמא מאותה הראי' שבאונס ושנינן להטמאות זב בטומאת ערב כטומאת שרץ אפילו אם ראה ראיה באונס מטמא טומאת ערב דלא גרע מקרי וכדרב הונא דאמר ראיה ראשונה של זב מטמאה באונס נתברר שהזב חמור הוא מטמא שרץ שנתרבה מטמא מת ועל זה אמר יאמר טמא נפש ולא יאמר זב וכן עוד דתאני זב משתלח מצורע לא כל שכן מכלל שמצורע חמור מזב מאי חומריה דמצורע מזב שכן טעון פריעת הראש ופרימת בגדיו ואסור בתשמיש שנאמר (ויקרא י״ד:ח׳) וישב מחוץ לאהלו ואין אהלו אלא אשתו שנא' (דברים ה׳:כ״ז) שובו לכם לאהליכ' וכן מפורש במשקין [דף ז' ע"ב]:

כל טמא המשתלח שנכנס לפנים ממחיצה המוגבלת לו על הדרך שכתבנו עובר בלאו שנאמר ולא יטמאו את מחניהם כיצד מצורע שנשתלח חוץ לשלש מחנות אם נכנס אף למחנה ישראל שזהו כלתוך ירושלם לוקה ומ"מ שאר עיירות שבארץ ישראל המוקפות חומה אף הם מצוות בשלוח מצורע אלא שבאלו אם נכנס בהן אינו לוקה שלא נאמר דין זה בהם אלא דרך סמך מדכתיב בדד ישב זב וזבה ונדה שנכנסו להר הבית לוקין וטמא מת שנכנס בעזרה חייב כרת ומצורע שנכנס להר הבית לוקה שמונים ואי אתה אומר שלשה אם נכנס לעזרה שהרי חייב הוא כרת ואם התרו בו למלקות לוקה שכל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתן ומה שנאמר במצורע בדד ישב פירושו שאף שאר טמאים לא ישבו עמו:

הטומאות יש בהן צדדין שהאחת חמורה בהן יותר מחברותיה והדברים מתחלפים כן ברוב הטומאות כיצד הזב חמור מטמא נפש ומטמא שרץ שהטומאה יוצאה מגופו וכן שמטמא משכב ומושב טמא נפש חמור הימנו שטעון הזאה שלישי ושביעי וכן טמא שרץ חמור ממנו שמטמא אף באונס והזיבה אינה מטמאה אם באה מחמת סבה והוא שאמרו בשבעה דרכים בודקין את הזב על הדרך שביארנו במקומו וכן הקרי מטמא באונס וטומאתו טומאת ערב ואף הזיבה ראייה ראשונה שבה אין בה אלא טומאת ערב המצורע חמור מן הזב שטעון פריעה ופרימה ונאסר בתשמיש המטה אם דוקא בימי הסגרו לדעת קצת ואם אף בימי חלוטו לדעת קצת כמו שביארנו בראשון של מועד קטן הזב חמור הימנו שמטמא משכב ומושב ליעשות משכבו אב הטומאה אבל מצורע אע"פ שאמרו בו שהוא מטמא משכב ומושב כמוהו וכמו שאמרו בספרי וכבס בגדיו וטהר טהור מלטמא משכב ומושב לא נאמר לענין שיהא משכבו ומושבו אב הטומאה כשל זב אלא לענין שמשכבו ומושבו ולד הטומאה לטמא אוכלין ומשקין וכן חמור ממנו שמטמא כלי חרס בהיסט אבל המצורע אינו מטמא אלא מאוירו שלא נאמר כן אלא בזב ומדכתיב וכלי חרס אשר יגע בו הזב ישבר ודרשו בו בתורת כהנים יכול אפי' נגע בו מאחוריו נאמר כאן יגע בו ונאמר להלן תבושל בו מה להלן תוכו אף כאן תוכו ומה תלמוד לומר יגע בו מגעו שהוא ככלו ואיזהו זה היסט ובעל קרי חמור מן המצורע שהצרעת שיעורה בכגריס ובעל קרי שיעורו לרואה במשהו כמו שביארנו במסכת נדה:

בד"ה הכתוב נתקו כו' אלא על דבר אחד לא כו' עכ"ל כצ"ל:

בא"ד ובמחנה שכינה חייב כרת דלא גרע ממחוסר כו' עכ"ל ומתוך שמעתין ליכא לאוכחי למאי דבעי למילף מצורע מזב ובעל קרי ולא פרכינן דמה לזב ובעל קרי שהוא בכרת דלפום מאי דבעי למילף מצורע מינייהו היינו אי לא הוה כתיב מצורע בהדייהו לא הוה מוקמינן בדד ישב לניתוק עשה אלא ליתן לו מחנה ג' וכר"י ודו"ק:

בפרש"י בד"ה א"צ כו' דע"כ כולן חמורין זה מזה בטומאותיהן דאי כולהו כו' עכ"ל ר"ל חמורין בטומאותיהן כדמסיק דזב חמור משרץ מצורע חמור מבעל קרי ואי כולהו שוו לענין מחנות כו' ומהרש"ל הגיה דאי במקום ואי ואין צורך דדברי רש"י מובן כפשטיה כמ"ש וק"ל:

בתוס' ד"ה הכתוב ניתקו לעשה וכו' אבל היכא שאין כתוב הלאו אלא על דבר אחד וכו' ר"ל דוקא הכא דכתב הלאו על כל הטמאים בכלל ופרט עשה במצורע אמרינן דהכתוב ניתקו לעשה והלאו אתי לשאר הטמאים אבל אי לא הוי כתב הלאו אלא על דבר אחד כגון על המצורע לבד ושוב כתב גבי עשה במקום אחר שלא בסמוך לו לא היו יכולין לומר דהכתוב ניתקו לעשה דא"כ הלאו למאי אתי:

תוס' בד"ה הכתוב נתקו כו' איכא תרי עשה כו' נ"ב ומש"ה כתב זב כדי שיהיה כטמא מת ומצורע יהיה חמור משניהם ודו"ק:

גמרא ת"ל איש איש. לפרש"י העיקר חסר מה"ס ולכאורה הנל"פ דהילפותא הוא מכפל לשון איש וכדדרשינן (בחולין יג ב) איש מה ת"ל איש איש לרבות נכרי כו'. וכן טובא (ועמש"כ בדף הקודם) ונ"ל דלרש"י דחק דהא קיי"ל אפילו שגג או נאנס או הזיד עושה אה"ש (לקמן ר"פ מי שהיה) ומנ"ל הא ועוד מדוע שיירן התנא דהוויין רבותא טפי לכן השכיל לפרש דדרשת התנא הכא מתיבת טמא ולזאת אין מרבה ממנו אלא טמאים ורבוי דאיש איש אתי לרבות שגג כו'. שוב מצאתי בירו' ר"פ משה"ט מפורש בדרשת הכתובים כדאמרן וב"ה שהנחני בדרך אמת [והתוי"ט בר"פ משה"ט ל"ד בזה ואישתמיטתיה פירש"י דהכא] :

גמ' יאמר טמאי מת ואל יאמר זב כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה יכול יהיו זבין. מדלא כתיב מחנם כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה א"צ. דע"כ כולן כו' בטומאותיהן ואי כולהו כו'. כצ"ל עיין מהרש"א:

תד"ה הכתוב. וקשה דב"ק נמי כו'. שהכתוב ניתקו לעשה כו'. לכאורה הא בגופיה כתיב נמי לאו ל"י אל תוך המחנה ובסמוך כתבו היכא שאינו כתוב הלאו אלא עד"א לא כו'. ונראה דכוונתם דלא לילקי על כניסת מחנה לויה והלאו דבגופיה איכא לאוקמה על מחנה שכינה ועיין (לקמן סח) בגמרא:

בא"ד וכ"מ בפ' כה"פ כו'. כוונתם דא"א דבמצורע ליכא כרת ובב"ק ודאי יש בו כרת כדאמר אידי ואידי עשה שיש בו כרת הוה וא"כ איך אמרינן הואיל וק"ל דהא כבר הוכיח הט"א (במגילה ג ב) דאמרינן הואיל מקילתא לחמירתא ומצורע אף דניתק לעשה מ"מ איסור דאורייתא איכא כמ"ש בש"א סימן פ"א וכש"כ לפירושם בהא דניתקו לעשה דהכא משמע דאיסור עשה איכא לכה"פ:

תוס' ד"ה מאי. ה"ה כו'. ולעד"נ דלהכי נקיט חומרא זו דאיתא נמי בזב בראיה א' ובב"ק דל"ת דוכל זב אתא בכדי לרבויי אותם:

תוס' ד"ה הכתוב נתקו לעשה. אלא ה"פ הכתוב נתקו לעשה כו'. עי' חולין פ' ע"ב תוס' ד"ה הנח למח"ז:

אלמא יש לך שעה שזבין ומצורעין משתלחין. מן העזרה וטמאי מתים נכנסים לתוכה: בטומאה. כשרוב ציבור טמאין במת עושין פסח בטומאה וזבין ומצורעין שבהן נדחין: מצורע חמור מזב. לקמן מפרש חומריה: ואיזה זה כו'. בתמיה: לא יאכלו ממנו. דכי דייקינן איש נדחה ואין ציבור נדחין בטמא נפש הוא דדייקינן גבי איש כי יהיה טמא לא כתיב אלא לנפש ובדידה דייקינן איש ולא ציבור אלמא מהתם יליף דאי מוישלחו כדר''ל זב נמי לישתרי: אלא לעולם מקרא קמא. וכדדייקינן איש נדחה ואין ציבור נדחין ודקשיא לך אימא ציבור כלל לא א''כ דדיוקא דממעטינן ציבור מהאי דינא לחומרא ממעטינן למאי הילכתא כתב לנפש למעוטי זבין ומצורעין לכתוב טומאה סתם דנשמע דבכל טומאות יחיד נדחה לשני וציבור לית להו תקנתא דע''כ לנפש למעוטי זבין ומצורעין אתא ולאחמורי עלייהו ואי לגבי ציבור לא מחמירו עלייהו ולמימר דבטומאת מת הוא דאין ציבור נדחין אלא עושין פסחיהן בטומאה אבל בטומאת זיבה וצרעת אפילו ציבור נמי נדחין לגבי מאן מחמיר עלייהו וכ''ת לגבי יחיד מחמיר עלייהו וקאמר טמא נפש הוא דאית ליה תשלומין לשני אבל זב ומצורע אפי' נטהר בשני לית לי' תקנתא בתשלומין והתניא יכול לא יהו חייבין לפסח שני אלא טמא נפש כו': ת''ל איש איש. כי יהיה טמא משמע כל טומאה מדלא כתיב לנפש ברישא א''נ איש כי יגע במת ש''מ למידרשי' באנפיה נפשיה הוא לנפש למה לי אלא ע''כ מיעוטא דציבור לאקולי אתא ולמימרא דאין נדחין אלא עושין בטומאה ומש''ה לנפש למימר דבטומאת מת הוא דאקיל עלייהו אבל זיבה וצרעת לא: לפנים ממחיצתו. מחיצה שנאסר ליכנס בה דהיינו לפני' מחומת כל ערי ישראל כדאמר לקמן מצורע משתלח חוץ למחנה ישראל: פטור. ממלקות דלא יטמאו את מחניהם: נתקו לעשה. ואע''ג דלאו בתר לאו כתיב ע''כ לנתוקי לאוי אתא דקי''ל לאו שניתק לעשה אין לוקין עליו דאי לאטעוניה עשה ול''ת הא כתב ביה עשה אחרינא וישלחו מן המחנה אבל זבין וטמאי מתים לא נתקו לעשה ואע''ג דעשה יתירי כתיבי כל חד וחד למילתיה מדריש בספרי ועוד דבהאי כתיב כל ימי אשר הנגע בו וגו' משמע כל ימיו בבדד ישב קאי דאם עבר ונכנס יחזור ויצא ואין בו עונש אחר כדדרשינן כל ימיו דאונס את הנערה במס' מכות (דף טו.) כל ימיו בעמוד והחזר קאי ומנתקינא ליה ללאוי: זב. מחיצתו הר הבית דאסור לכנס במחנה לויה כדלקמן שכל הטמאין אין משתלחין אלא מן העזרה לבדה חוץ מזב ובעל קרי שמשתלחין אף מהר הבית ומצורע משתלח אף ממחנה ישראל דהיינו כל העיר: מחנה לויה. כל הר הבית חוץ לחומת העזרה: עמו. ומשה לוי היה: תנאי היא. דאיכא תנא דלא מייתי ליה קרא לעשה אלא ליתן לו מחנה שלישית: שלא יהו טמאין אחרים יושבין עמו. כגון זבין וטמאי מתים למדנו לשלוחו של מצורע שהוא חמור מכולן: יכול יהו זבין וטמאי מתים משתלחין למחנה אחת ת''ל ולא יטמאו את מחניהם תן מחנה לזה ומחנה לזה. מדלא כתיב מחנה משמע מחנה לכל אחד ואחד והתם תרתי מחנות כתיבי וישלחו מן המחנה מחוץ למחנה תשלחום והאי מחוץ למחנה דמצורע ליתן לו מחנה שלישית: אינו צריך. האי מחוץ למחנה ליתן לו מחנה שלישית להוציאו דכולהו מהתם נפקי דעל כרחך כולן חמורים זה מזה בטומאותיהן דאי כולהו שוו לענין מחנות לכתוב שילוח בקל ואנא ידענא כל שכן דחמור בעי שילוח ומדכתבינהו כולהו ש''מ שילוחו של זה לא כשילוחו של זה: זב לא כ''ש. לקמיה פריך מאי חומריה דזב מטמא מת: לרבות טמא שרץ. לשילוח והוא הדין לנוגע בנבילה וכל טמאי מגע וכיון דכתב רבוייא לטמאי מגע לא איצטריך למיכתב זב דחמיר מטמא שרץ שהרי טומאה יוצאה עליו מגופו זב אינו מטמא מחמת אונס אם ראה מחמת מאכל ומשתה או חולי או קפיצה כדאמר במסכת נדה בפרק בנות כותים (דף לה.) מבשרו ולא מחמת אונסו ומשנינן כי האי גוונא זב טמויי נמי מטמא כגון טומאת טמאי שרץ שאינו אלא טומאת ערב:

הכתוב נתקו לעשה. פי' בקו' דכתיב כל ימי אשר הנגע בו משמע דניתוק לאו הוא כל ימיו בדד ישב שאם עבר ונכנס יחזור ויצא ואין בו עונש אחר כמו לא יוכל לשלחה כל ימיו וקשה לר''י דאם כן ה''ל לאיתויי רישיה דקרא בספרים ועוד הקשה ריב''א דלא דמי דלא יוכל לשלחה כל ימיו משמע דליכא לאו אלא כשמשלחה כל ימיו אבל הכא לא משמע מקרא הכי ואור''י דהאי נתקו לעשה לא הוי כשאר לאו הניתק לעשה שהעשה כתוב אחר הלאו בסמוך משמע שלתקן הלאו בא כמו לא תותירו ממנו והנותר וגו' (שמות יב) וכמו לא תקח האם על הבנים שלא תשלח (דברים כב) אלא ה''פ הכתוב נתקו לעשה דכיון דכל הטמאים היו בכלל ולא יטמאו את מחניהם ופרט במצורע בפני עצמו עשה אתא להוציאו מכלל האחרים לנתקו מן הלאו וליתנו בעשה אבל היכא שאינו כתוב הלאו אלא על דבר אחד לא מנתקינן את הלאו בעשה אלא הוי בלאו ועשה וקשה דבעל קרי נמי לא לילקי אם נכנס לפנים ממחיצתו שהכתוב נתקו לעשה דכתיב ויצא אל מחוץ למחנה וי''ל דהכא בחד קרא איכא תרי עשה בדד ישב מחוץ למחנה מושבו והאי ניתוק עשה נראה דלא מהני אלא במחנה שלישית דלא גרע מזב הואיל ואיכא לאוקמי ניתוק למחנה שלישי' ובמחנה שכינה חייב כרת דלא גרע ממחוסר כפורים וכן משמע בפ' כל הפסולים (זבחים דל''ב:) דקאמר ואי ביאה במקצת שמה ביאה היכי מעייל ידיה לבהונות אידי ואידי עשה שיש בו כרת הוא א''ל ומטונך הואיל והותר לצרעתו הותר לקריו ואיכא למידחי דההיא כרבי יהודה דלא חשיב ליה לקמן ניתוק לעשה: זבין ובועלי נדות שנכנסו כו'. ריב''א לא גרס ובועלי נדות בהדי זבין דהא אמרינן לקמן בועל נדה כטמא מת למחנות ובתוספתא ליתיה: מאי חומרא דזב שכן טומאה יוצאה מגופו. ה''ה דהוה מצי למימר שכן מטמא משכב ומושב וכלי חרס בהיסט כדלקמן אלא ניחא ליה למינקט חומרי דלא מצי למימר להו בסמוך גבי חומר בזב מבמצורע:

דף סז - א

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד