פסחים סו ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סו - ב

והוינן בה: כיצד מותר לתחוב את הסכין בצמרו של הקרבן או בין קרניו? והרי הא קא עביד עבודה בקדשים בכך שמשתמש בקרבן לנשיאת משא, ועובר על "לא תעבוד בבכור" [כי מקרבן בכור לומדים לאסור השתמשות בכל הקרבנות]!?

ומשנינן: לא היו משתמשים בקדבן למשא כי נהגו בו כהלל, שלא הקדישוהו אלא במקדש, לאחר שכבר נשא את הסכין.

דתניא: אמרו עליו, על הלל, כי מימיו לא מעל אדם בעולתו, לפי שלא היתה שהות בין הקדשתה להקרבתה. אלא, היה מביאה לבהמתו, כשהיא חולין, לעזרה. ומקדישה שם, ומיד בסומך ידו עליה, ושוחטה.

ותמהינן: איך יתכן להעמיד שהקדיש את קרבן הפסח בשבת בעזרה? והרי היכי מצי מקדיש ליה, איך יכולים היו להקדישו בשבת, וכיצד אפשר לומר כמו שהעמדנו, שעשו כהלל?

והתנן: אין מקדישין, ואין מעריכין, ואין מחרימין, ואין מגביהין תרומה ומעשרות. כל אלו - ביום טוב אמרו. וקל וחומר שאין עושים זאת בשבת!

ומשנינן: הני מילי שאין להקדיש בשבת - דוקא בסוגי קרבנות חובות שאין קבוע להן זמן, שאינם נשחטים בשבת, ולכן אין להקדישם בשבת לצורך הקרבתם ביום חול.

אבל בחובות שקבוע להן זמן, הואיל וזמנו של הקרבן הוא להשחט בשבת - מקדישין אותם אפילו בשבת.

וכמו דאמר רבי יוחנן: מקדיש אדם את פסחו בשבת, ואת חגיגתו ביום טוב.

ונקט דוקא מקדיש פסח בשבת, ולא ביום טוב, כי לעולם לא נשחט הפסח ביום טוב אלא רק בערב יום טוב.

ונקט מקדיש חגיגה ביום טוב, ולא בשבת, כי אין חגיגה דוחה שבת, אך היא קריבה ביום טוב.

ותו הוינן בה: גם אם לא הקדיש אלא בעזרה, סמוך לשחיטה, עדיין קשה:

כיצד מותר להביא את הסכין באמצעות הבהמה? והלא כיון שמנהיג את הבהמה כשעליה משאוי הסכין הוא עובר משום איסור מחמר. כי אסור לו לאדם להנהיג בהמה שנושאת משא בשבת כשהוא "מחמר" אותה.

[ואין זה איסור "שביתת בהמתו", שהוא איסור עשה, כי אין נשיאת הסכין מפריעה ל"שביתת הבהמה". אלא הוא איסור לאו של "מחמר", הנלמד מהפסוק "לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך", שממנו למדנו שאסור לאדם לעשות מלאכה משותפת עם בהמה, וזו היא מלאכת מחמר, שהבהמה נושאת משא והאדם מנהיגה].

ומשנינן: מחמר "כלאחר יד" הוא, לפי שאין דרכו של טלה לשאת משאוי.

ופרכינן: מה תירוץ הוא זה? והרי מחמר כלאחר יד נמי אסור?

כי נהי הגם דאיסורא דאורייתא ליכא - אך הרי איסורא מדרבנן, מיהא, איכא!?

ומשנינן: היינו, שאלה זו, היא השאלה דקא בעי בני בתירא מיניה דהלל:

וכך שאלו אותו:

האם מותר החימור לצורך הקרבת קרבן פסח בשבת, כאשר עושה את החימור באופן שהוא דבר שיש לו היתר מן התורה, כשאינו מחמר גמור, וכגון ששם את הסכין בין קרניו ובצמרו, ואין דרך טלה לשאת משאוי, ומן התורה הוא מותר.

וגם ה"דבר שבות" מדרבנן [שאסרו אפילו מחמר כלאחר יד], העומד לפניו למנוע אותו מלחמר, אינו דומה לשאר איסורי שבות.

כיון ש"כלאחר יד" הוא דבר שאינו שכיח, ודרגת חומרתו מדרבנן היא קלה יותר מסתם גזירת שבות מדרבנן.

ולכן הסתפקו האם ניתן לעקרו לאיסור השבות שאסרו חכמים בדבר הנעשה כלאחר יד, ולהתירו במקום לצורך מצוה? כמו כאן, שצריך לחמר כלאחר יד לצורך הקרבת קרבן פסח - מאי?

אמר להן: הלכה זו שמעתי, ושכחתי מה היא ההלכה.

אלא, הניחו להן לישראל אם אין נביאים הן - בני נביאים הן.

אמר רב יהודה אמר רב: כל המתיהר, אם חכם הוא - חכמתו מסתלקת ממנו. אם נביא הוא - נבואתו מסתלקת ממנו.

אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו - למדנו מהמעשה שאירע עם הלל.

דאמר מר בברייתא: התחיל מקנטרן בדברים. וכיון שנהג בהם בדרך יוהרה, נסתלקה חכמתו - וקאמר להו: הלכה זו שמעתי, ושכחתי.

אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו - למדנו מדבורה הנביאה.

דכתיב בשירת דבורה [שופטים ה] "חדלו פרזון בישראל, חדלו. עד שקמתי דבורה, שקמתי אם בישראל".

וכיון שאמרה זאת בדרך יוהרה הסתלקה נבואתה, ונשתתקה, והוצרכה לומר הא דכתיב [שופטים ה] "עורי עורי דבורה, עורי עורי דברי שיר".

ריש לקיש אמר: כל אדם שכועס, אם חכם הוא - חכמתו מסתלקת ממנו. אם נביא הוא - נבואתו מסתלקת ממנו.

אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו - למדנו ממשה.

דכתיב [במדבר לא] "ויקצף משה על פקודי החיל". וכתיב [במדבר לא] "ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה: זאת חקת התורה אשר צוה ה' את משה".

מכלל, דמשה איעלם מיניה דין גיעולי נכרים.

אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו - למדנו מאלישע.

דכתיב [מלכים ב ג] שכאשר הצטרף יהושפט מלך יהודה אל יהורם מלך ישראל למלחמה נגד מואב, והיה להם מחסור חמור במים, באו אל אלישע כדי שיעתיר בעדם תפילה.

ובראות אלישע את יהורם מלך ישראל כעס מאד, ואמר לו "מה לי ולך? לך אל נביאי אביך ואל נביאי אמך!"

ובכעסו נשבע אלישע ואמר ליהורם: "חי ה' צבאות אשר עמדתי לפניו, כי לולי פני יהושפט מלך יהודה, שבאת עמו אלי, אשר את פניו אני נושא [מכבד] - אם אביט אליך ואם אראך".

וכתיב [מלכים ב ג] "ועתה קחו לי מנגן. והיה כנגן המנגן, ואז - ותהי עליו יד ה"'. ומשמע שלפני כן נסתלקה ממנו הנבואה מחמת כעסו, וחזרה אליו על ידי שניגנו לפניו.

אמר רבי מני בר פטיש: כל אדם שכועס, אפילו פוסקין עליו גדולה מן השמים - מורידין אותו.

מנלן - מאליאב אחי דוד.

שנאמר [שמואל א יז] "ויחר אף אליאב בדוד [כאשר ראהו מגיע למלחמה בגלית]. ויאמר לו: למה זה ירדת? ועל מי נטשת מעט הצאן ההנה במדבר!? אני ידעתי את זדנך ואת רע לבבך, כי למען ראות המלחמה ירדת".

ולכן, כי אזל שמואל לממשחינהו לאחד מן האחים, בני ישי, למלך על ישראל, ועברו כולם לפניו - בכלהו, בכל אחי דוד, כתיב [שמואל א טז] שאמר שמואל "לא בזה בחר ה"'. ומשמע שמעולם לא נבחר לכך.

ואילו באליאב כתיב [שמואל א טז] "ויאמר ה' אל שמואל: אל תבט אל מראהו ואל גבה קומתו - כי מאסתיהו!".

מכלל, דהוה רחים ליה שמקודם אהבו ה', ובחרו עד האידנא, שחרה אפו בדוד וכעס עליו, ובכך הפסיד את המלכות, ובמקומו נבחר דוד.

ועכשו חוזרת הגמרא לבאר את המסקנא [בעמוד הקודם] שפסח ותמיד דוחים את השבת, היות שנאמר בתמיד "עולת שבת בשבתו - על עולת התמיד", ואילו פסח נלמד ממנו בגזירה שוה של "מועדו מועדו". אך אין לומדים זאת מ"במועדו" הנאמר בתמיד ובפסח.

ומעתה יש לנו לדון:

כי בשלמא אם היינו לומדים מ"במועדו" שפסח ותמיד דוחים את השבת, היינו יכולים גם ללמוד מ"במועדו" שהם דוחים את הטומאה.

אבל עתה, שאין לומדים זאת מ"במועדו"

אמנם אשכחן מצאנו מקור לכך שתמיד ופסח דדחו שבת [תמיד דוחה שבת מהפסוק "על עולת התמיד", ופסח נלמד ממנו בגזירה שוה].

אך זה שתמיד ופסח דדחו טומאה - מנא לן?

אמרי: כי היכי דיליף פסח מתמיד לענין שבת בגזירה שוה "מועדו מועדו" - הכי נמי יליף תמיד מפסח לענין טומאה, שנדחית מפניו.

ופסח גופיה - מנא לן שדוחה את הטומאה כאשר רוב הציבור טמאים?

שהרי שנינו לקמן בפרק כיצד צולין [עו ב] שקרבנות ציבור דוחים את הטומאה. וגם קרבן פסח נחשב כקרבן ציבור כיון שמביאים אותו ב"כנופיא", באסיפת חברים רבים, שכל אחד ואחד מן הציבור מביאו, ולכן נחשב דינו כקרבן ציבור.

אמר רבי יוחנן: דאמר קרא [במדבר ט] "איש איש כי יהיה טמא לנפש", הרי הוא נדחה מפסח ראשון לפסח שני.

ויש לנו לדייק מלשון הפסוק "איש איש", כי רק "איש", דהיינו, אדם טמא יחידי, כשלעצמו, הוא הנדחה לפסח שני.

אך, ואין ציבור, כשנטמאו רוב הציבור, נידחין לפסח שני!

אלא, עבדי פסח ראשון בטומאה.

אמר ליה רבי שמעון בן לקיש לרבי יוחנן: אימא כך כונת הכתוב: איש יחיד נדחה לפסח שני - אבל ציבור לית להו תקנתא, לא בפסח ראשון ולא בפסח שני!

אלא, אמר רבי שמעון בן לקיש: מהכא למדים שפסח דוחה את הטומאה:

שנאמר [במדבר ה] "וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש".

יאמר הכתוב לשלח טמאי מתים, ואל יאמר [אין צורך שיאמר] זבין ומצורעין.

ואני דן בעצמי ואומר: אם טמאי מתים משתלחין מהמחנה - זבין ומצורעין שטומאתם חמורה מטומאת מת, לא כל שכן שמשתלחים ממנו!

אלא, הוצרך הכתוב לכתוב זבין ומצורעין ללמדנו שהם משתלחים במקום שאין טמא מת משתלח.

והא קא עביד [והרי הוא עושה] עבודה בקדשים, שהוא משתמש בטלאים ובגדיים האלו שהוקדשו כקרבן לצורך הובלת משא, ואסור להשתמש בקדשים! ומשיבים שנהגו בענין זה כהלל. דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: אמרו עליו על הלל: מעולם לא מעל אדם בעולתו. וכיצד היה הדבר — שהיה נזהר שלא להקדישה תחילה אלא מביאה חולין לעזרה ושם היה מקדישה, וסומך ידו עליה ושוחטה מיד. ובאותו יום עשו כך גם מביאי הפסח שהקדישו את הטלאים כקרבן רק כשהגיעו לעזרה.

ושואלים: אם כך היה, בשבת היכי מצי מקדיש ליה [כיצד יכול להקדישו], והרי כאן מדובר בערב פסח שחל להיות בשבת. והתנן [והרי שנינו במשנה]: אין מקדישין ואין מעריכין (מין נדר שאדם נודר לתת את ערכו למקדש. ויקרא כז) ואין מחרימין, ואין מגביהין (מפרישים) תרומה ומעשרות. וכל איסורים אלו ביום טוב אמרו, קל וחומר בשבת שגזרו חכמים שלא יעשו כן משום שנראה כמקח וממכר ומעשי חול!

ומשיבים: הני מילי [דברים אלה] שאין מקדישים נאמרו בחובות שאין קבוע להן זמן כלומר, באותם קרבנות שאין זמן קבוע להקרבתם, אותם אסרו להקדיש בחג ובשבת. אבל בחובות שקבוע להן זמן כגון פסח — מקדישין אף בשבת. שכן אמר ר' יוחנן: מקדיש אדם את פסחו בשבת ואת חגיגתו ביום טוב, שכיון שקרבנות אלה יש חובה להקריבם דווקא ביום זה מותר להקדישם לכך אף בשבת, שלא עמדו חכמים על גזירתם במקרה זה.

ומקשים עוד: כיצד יכלו לעשות זאת? והלא מחמר! שהרי המוליך את הטלה שעליו הסכין הוא כמחמר אחר בהמת משא, ואסור בשבת! ומשיבים: מחמר כלאחר יד, שלא היו נוהגים בטלה כדרך שעושה מחמר אלא עושים בשינוי כלאחר יד. ומקשים: מחמר כלאחר יד נמי [גם כן] נהי דאיסורא דאורייתא ליכא [אמנם איסור מהתורה אין כאן] אבל איסורי מדרבנן מיהא איכא [איסור מדברי סופרים מכל מקום יש כאן], שאמנם העושה מלאכה בשינוי פטור מן התורה, אבל אסור מדברי סופרים משום שבות.

ומשיבים: היינו דקא בעי מיניה [זהו הספק ששאלו אותו] בני בתירא את הלל. וזוהי הגדרתה הכללית של השאלה: דבר שיש לו היתר מן התורה, ודבר שבות עומד לפניו ומונע מלעשותו לעקרו כלאחר יד במקום מצוה מאי [מה] דינו?! שהרי הבאת הקרבן היא מצוה והנהגת הטלה שיש עליו משא — שבות, ועושה כלאחר יד, האם מותר הדבר? אמר להן: הלכה זו שמעתי ושכחתי אלא יש לסמוך על ישראל שאם אין נביאים הן בני נביאים הן שימצאו את הפתרון מעצמם.

א על המעשה שהיה בהלל אמר רב יהודה אמר רב: כל המתיהר (מתגאה), אם חכם הוא — חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא — נבואתו מסתלקת ממנו. ומפרט: אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו — למדים מהלל, שכן אמר מר [החכם] בברייתא זו: התחיל הלל מקנטרן בדברים, וכיון שהתגאה עליהם קאמר להו [אמר להם] אחר כך הלכה זו שמעתי ושכחתי, שנענש בשיכחה משום יוהרה. אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו — למדים אנו מדבורה הנביאה, דכתיב [שנאמר] כיון שאמרה "חדלו פרזון בישראל חדלו עד שקמתי דבורה שקמתי אם בישראל" (שופטים ה, ז), שיש בכך משום דברי התפארות על עצמה, נענשה שנסתלקה ממנה נבואתה, וכתיב [וכפי שנאמר] אחר כך שהיה צריך לומר לה "עורי עורי דבורה עורי עורי דברי שיר" (שופטים ה, יב), כיון שפסקה מנבואתה.

ריש לקיש אמר בדומה לדברי רב: כל אדם שכועס, אם חכם הוא — חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא — נבואתו מסתלקת ממנו. ומפרש: אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו — למדים אנו ממשה, דכתיב [שנאמר]: "ויקצף משה על פקודי החיל שרי האלפים ושרי המאות הבאים מצבא המלחמה" (במדבר לא, יד), ומה ענשו — דכתיב [שנאמר] אחר כך: "ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה זאת חקת התורה אשר צוה ה' את משה" (במדבר לא, כא), מכלל דמשה איעלם מיניה [מכאן שמשה עצמו נעלם ממנו] ששכח הלכות אלו משום שכעס.

אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו — נלמד מאלישע, דכתיב שנאמר שכעס על מלך ישראל ואמר לו: "לולי פני יהושפט מלך יהודה אני נשא אם אביט אליך ואם אראך" (מלכים ב' ג, יד), וכתיב [ונאמר] אחר כך: "ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'" (מלכים ב' ג, טו), שכיון שכעס על מלך ישראל נסתלקה ממנו נבואתו, והיה צריך למנגן שיעורר בו רוח נבואה.

אמר ר' מני בר פטיש: כל שכועס, אפילו פוסקין (קובעים) עליו גדולה מן השמים — מורידין אותו מגדולתו. מנלן [מנין לנו]? מאליאב אחיו הגדול של דוד, שנאמר: "ויחר אף אליאב בדוד ויאמר למה זה ירדת ועל מי נטשת מעט הצאן ההנה במדבר אני ידעתי את זדנך ואת רע לבבך כי למען ראות המלחמה ירדת" (שמואל א' יז, כח), הרי שכעס. וכי אזל [וכאשר הלך] שמואל לממשחינהו [למשוח אותם] שאמר לו ה' שראה מלך מבני ישי, בכלהו [בכולם], בכל האחים נאמר: "לא בזה בחר ה'" (שמואל א' טז, ח), ובאליאב כתיב [נאמר]: "ויאמר ה' אל שמואל אל תבט אל מראהו ואל גבה קומתו כי מאסתיהו" (שמואל א' טז, ז), מכלל דהוה רחים ליה עד האידנא [מכאן שהיה אוהב אותו עד עכשיו] ואחר כך נמאס, שלולא היה כעסן היה ראוי לגדולה, ובגלל פגם זה מאס בו הקדוש ברוך הוא.

ב אגב הדיון בהוכחה שהפסח דוחה את השבת, דנים אנו בשאלה נוספת. אשכחן [מצאנו] ראיות שתמיד ופסח דדחו [דוחים] את השבת, דדחו [שהם דוחים] גם את הטומאה מנא לן [מנין לנו]? שמקובל בידינו כי אם הכל טמאים בכל זאת מקריבים קרבנות ציבור ופסח. אמרי [אומרים] כי היכי דיליף [כפי שלומד] פסח מתמיד לענין שבת שהשבת נדחית מפני הקרבן, הכי נמי יליף [כך גם כן לומד] תמיד מפסח לענין טומאה, שכשם שהפסח דוחה את טומאת הכלל כן קרבן התמיד דוחה את טומאת הכלל.

ושואלים: ופסח גופיה מנלן [עצמו מנין לנו] שאם רוב העם טמאים בכל זאת הוא קרב? אמר ר' יוחנן: שאמר קרא [המקרא] "דבר אל בני ישראל לאמר איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה לכם או לדורותיכם ועשה פסח לה', בחודש השני בארבעה עשר יום בין הערבים יעשו אותו על מצות ומרורים יאכלוהו" (במדבר ט, י-יא), ונדייק מכאן: איש אחד או אנשים מעטים נדחה לפסח שני אם היה טמא, ואין ציבור נידחין לפסח שני, אלא עבדי [עושים] פסח בטומאה.

אמר ליה [לו] ר' שמעון בן לקיש לר' יוחנן: מפסוק זה אין הוכחה, אימא [אמור] ודייק כך: איש נדחה לפסח שני, ציבור — לית להו תקנתא [אין להם תקנה] כלל לא בפסח ראשון ולא בפסח שני!

אלא אמר ר' שמעון בן לקיש יש לדחות ראיה זו ולהביא ראיה אחרת מהכא [מכאן], שנאמר: "צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש" (במדבר ה, ב), יאמר הכתוב רק שמשלחין טמאי מתים ואל יאמר זבין ומצורעין, ואני אומר ולמד מעצמי את הדין בקל וחומר: אם טמאי מתים שאין טומאתם חמורה כל כך שהרי רק קיבלו טומאה מאחר, בכל זאת משתלחין, זבין ומצורעין שטומאתם נובעת מתוך עצמן — לא כל שכן שמשלחים אותם מן המחנה? ואם כן יש יתור דברים בפסוק זה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

But surely he did work with consecrated animals, using the lambs and goats that had been consecrated as sacrifices to transport the knife, and it is forbidden to make use of consecrated animals. The Gemara answers that the person acted here in accordance with the opinion of Hillel, as it was taught in a baraita: They said about Hillel that no one ever misused his burnt-offering. How did he ensure this? He was careful not to consecrate the animal in advance, but rather he would bring it in an unconsecrated state to the Temple courtyard and there he would consecrate it, and then immediately he would place his hand on its head and slaughter it. On that day, those who used their Paschal lambs and goats to transport knives consecrated their animals only after they arrived in the Temple courtyard.

The Gemara asks: If so, how could they consecrate the Paschal offerings that year when Passover eve occurred on Shabbat? Didn’t we learn in a mishna: One may not consecrate animals, take a valuation vow, consecrate objects for use by the priests or the Temple, or separate terumot and tithes. They stated all of these prohibitions with regard to a Festival, and it is an a fortiori inference that these activities are prohibited on Shabbat as well, for the Sages decreed that one should not engage in these activities because they are similar to business transactions and weekday activities.

The Gemara answers: This prohibition of consecrating an animal as a sacrifice on Shabbat or a Festival applies only to obligatory sacrifices that do not have a set time to be brought. But obligatory sacrifices that have a set time, such as the Paschal lamb, one may consecrate even on Shabbat. For Rabbi Yoḥanan said: A person may consecrate his Paschal lamb on Shabbat and his Festival peace-offering on the Festival. Since these sacrifices must be brought on a specific day, they may be consecrated on that day even when it is Shabbat or a Festival, as the Sages did not uphold their decree in this circumstance.

The Gemara asks: But is he not driving a laden animal? One who leads a lamb that is carrying a knife is considered as one who is driving a laden animal, which is prohibited on Shabbat. The Gemara answers: It is driving a laden animal in an unusual manner, as a lamb is not typically used to carry loads. The Gemara asks: Even driving a laden animal in an unusual manner is problematic; granted that there is no prohibition by Torah law, but there is at least a rabbinic prohibition. When one performs a prohibited act on Shabbat in an unusual manner, he does not transgress a Torah prohibition, but nonetheless, he violates a rabbinic prohibition.

The Gemara answers: This is precisely what the sons of Beteira asked Hillel: If there is an act that is permitted by Torah law, and a rabbinic decree stands before it and disallows it, what is the law with regard to the permissibility of uprooting the rabbinic decree in an unusual manner, in a situation in which one does so in order to fulfill a mitzva? Bringing the sacrifice is a mitzva, whereas leading the animal while it carries a knife is an unusual way of violating a rabbinic prohibition. Is this permitted? Hillel said to them: I once heard this halakha but I have forgotten it. But leave it to the Jewish people and rely on them to come up with a solution on their own, for if they are not prophets, they are the sons of prophets.

With regard to the incident with Hillel, Rav Yehuda said that Rav said: Anyone who acts haughtily, if he is a Torah scholar, his wisdom departs from him; and if he is a prophet, his prophecy departs from him. The Gemara explains: That if he is a Torah scholar, his wisdom departs from him is learned from Hillel, for the Master said in this baraita: Hillel began to rebuke them with words. Because he acted haughtily, he ended up saying to them: I once heard this halakha, but I have forgotten it, as he was punished for his haughtiness by forgetting the law. That if he is a prophet his prophecy departs from him is learned from Deborah, as it is written: “The villagers ceased, they ceased in Israel, until I, Deborah, arose, I arose a mother in Israel” (Judges 5:7). For these words of self-glorification, Deborah was punished with a loss of her prophetic spirit, as it is written later that it was necessary to say to her: “Awake, awake, Deborah; awake, awake, utter a song” (Judges 5:12), because her prophecy had left her.

Similarly, Reish Lakish said: Any person who becomes angry, if he is a Torah scholar, his wisdom departs from him, and if he is a prophet, his prophecy departs from him. The Gemara explains: That if he is a Torah scholar his wisdom departs from him is learned from Moses, as it is written: “And Moses became angry with the officers of the host, the captains over thousands and the captains over hundreds, who came from the battle” (Numbers 31:14). And what was his punishment? As it is written afterward: “And Elazar the priest said to the men of war who went to the battle: This is the statute of the law, which the Lord commanded Moses” (Numbers 31:21), which proves by inference that this law had become hidden from Moses due to his anger.

And that if he is a prophet, his prophecy departs from him, we learn from Elisha, as it is written that he became angry with the king of Israel and said to him: “Were it not that I have regard for the presence of Jehoshaphat the king of Judea, I would not look toward you, nor see you” (II Kings 3:14), and it is afterward written: “But now bring me a minstrel; and it came to pass when the minstrel played that the hand of the Lord came upon him” (II Kings 3:15). Because Elisha became angry with the king of Israel, his prophetic spirit departed from him and a minstrel was needed to rouse it anew.

Rabbi Mani bar Patish said: Whoever becomes angry, even if greatness has been apportioned to him from heaven, he is lowered from his greatness. From where do we derive this? From Eliab, David’s older brother, as it is stated: “And Eliab’s anger burned against David and he said: Why did you come down, and with whom have you left those few sheep in the wilderness? I know your insolence and the evil of your heart, for you have come down to see the battle” (I Samuel 17:28); we see that Eliab became angry. And when Samuel went to anoint him after God had told him that one of Yishai’s sons was to be the king, concerning all of the other brothers it is written: “The Lord has not chosen this one” (I Samuel 16:8), whereas with regard to Eliab it is written: “And the Lord said to Samuel: Look not at his appearance, nor at the height of his stature, for I have rejected him” (I Samuel 16:7). This proves by inference that until now He had loved him, and it was only at this point that Eliab was rejected. Had it not been for his anger, Eliab would have been fit for greatness; but owing to this shortcoming, God rejected him.

The Gemara raises an additional question incidental to the previous discussion proving that the Paschal lamb overrides Shabbat: We have found proofs that the daily offering and the Paschal lamb override Shabbat. From where do we derive that they also override ritual impurity? For we have a tradition that if the entire community is ritually impure, they nonetheless offer the communal sacrifices and the Paschal lamb. They say: Just as the law governing the Paschal lamb is derived from the law governing the daily offering in regard to the overriding of Shabbat, so too the law concerning the daily offering is derived from the law concerning the Paschal lamb in regard to ritual impurity; just as the Paschal lamb overrides communal impurity, so does the daily offering.

The Gemara asks: And with regard to the Paschal lamb itself, from where do we derive that if most of the nation is ritually impure, the sacrifice is offered anyway? Rabbi Yoḥanan said: For the verse states: “Speak to the children of Israel, saying: Any man of you or your generations who shall be impure by reason of a corpse, or on a distant journey, he shall keep the Passover to the Lord. On the fourteenth day of the second month at evening they shall keep it, and eat it with matzot and bitter herbs” (Numbers 9:10–11). We can infer from here that a single individual or a group of individuals are deferred to the second Pesaḥ if they are ritually impure, but the entire community or the majority thereof is not deferred to the second Pesaḥ; rather, they observe the first Pesaḥ in a state of ritual impurity.

Rabbi Shimon ben Lakish said to Rabbi Yoḥanan: This verse cannot serve as proof, for you can say that it is to be understood as follows: A single individual or a group of individuals is deferred to the second Pesaḥ, but the community has no remedy, neither on the first Pesaḥ nor on the second Pesaḥ.

Rather, Rabbi Shimon ben Lakish rejected this proof and said that a different proof may be brought from here: “Command the children of Israel that they send out from the camp any leper and any zav and anyone impure by reason of a corpse” (Numbers 5:2). Let the verse say only that they are to send out those who are ritually impure due to a corpse, and not say anything about zavin and lepers, and I would say this law on my own through an a fortiori inference: If those ritually impure due to a corpse, whose impurity is not so severe as it is contracted from an external source, are sent out from the camp, with regard to zavin and lepers who are the source of their own impurity, all the more so is it not clear that they should be sent out? Thus, the verse contains unnecessary information.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מינוהו נשיא עליהן התחיל לקנתרן ומפני שנתיהר נתעלמה ממנו הלכה מכאן אמר רב שכל המתיהר אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו מהלל ואם נביא נבואתו מסתלקת ממנו מדבורה דכתיב חדלו פרזון בישראל חדלו עד שקמתי דבורה שקמתי אם וגו' וכתיב עורי עורי דבורה עורי עורי דברי שיר וגו':

אמר ר"ש בן לקיש כל הכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו ממשה דכתיב ויקצוף משה על פקודי החיל וגו' וכתיב ויאמר אלעזר [הכהן] וגו' מכלל דאיעלם ממשה רבינו. אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו מאלישע דכתיב לולי פני יהושפט מלך יהודה אני נושא אם אביט אליך וגו' וכתיב ועתה קחו לי מנגן וגו' מכלל שנסתלקה הנבואה מעליו וכן הכועס אפי' [אם] פסקו לו גדולה מן השמים מורידין אותו ממנו מאליאב אחי דוד שנאמר ויחר אף אליאב בדוד וגו':
תניא אמר להם מקובל אני מרבותי שהפסח דוחה השבת ולא פסח ראשון אלא אפילו פסח שני ולא פסח צבור אלא אפילו פסח יחיד אמרו לו מה יהא על העם ששכחו להביא סכינם מאתמול לשחוט פסחיהם כו' וסליקא כיון דפסח חובה הקבוע להם זמן הוא שרי להקדיש ולהקריב בשבת לפיכך מי שהיה פסחו טלה תחב הסכין בצמרו ומי שהיה פסחו גדי תחב הסכין בין קרניו והביאום לעזרה ומקשינן והא עבדין עבודה בקדשים ופרקי' קודם שהקדישום הביאום לעזרה ואח"כ הקדישום שלא יתיראו כעושי מלאכה בקדשים ואע"ג שנראין כמחמר אחר בהמתו בשבת הא אסיקנא כלאחר יד הוא שהוא שלא כדרך המחמרין שכל העושה בשבת דבר שאינו כדרך מלאכה מחמר כלאחר יד מקרי ופטור כדתנן המוציא לאחר ידו או ברגלו כו' ואע"פ שמן התורה פטור מדרבנן אסור הוא. והכי קא מיבעיא להו לבני בתירא ושאלו מהלל דבר המותר מן התורה ודבר שבות כלאחר יד עומד בפניו לעכבו במקום מצוה שרי או אמר להם הניחו להן לישראל אם הן אינם נביאים בני נביאים הם נתברר כי התמיד והפסח מן התורה דחו שבת אבל דדחו טומאה מנא לן אמרינן יליף תמיד מפסח פסח גופיה דדחי טומאה מנא לן אמר ר' יוחנן פסח משום דכתיב איש איש כי יהיה טמא לנפש וגו' איש נדחה לפסח שני ואין צבור נדחין לפסח שני אלא עושין בטומאה ודחה ר"ל להא דר"י ואמר הוא מהכא וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וגו' הא כיצד טמא מת משתלח חוץ למחנה שכינה וטמא שרץ כמותו זב משתלח חוץ למחנה לויה ובעל קרי כמותו מצורע משתלח חוץ למחנה ישראל נמצא המצורע משתלח חוץ לשלש מחנות וזב משתים וטמא מת מאחת וברור הוא:

קרבן הפסח והתמידים ושאר קרבנות שזמנם קבוע ושעתם עוברת טומאת מה דחויה בהם ר"ל שאם רוב צבור טמאים במת או שהכהנים טמאים במת או שהיו כלי שרת טמאים במת יעשם בטומאה ואינם נדחים לפסח שני אבל טומאה אחרת מטמאות שבגוף כגון זיבה ונדות וכיוצא באלו אין מקריבין אותם ואם עשו חללו:

מחנות שבמדבר כבר ביארנו בכמה מקומות שהיו חלוקים לשלשה חלקים הראשון נקרא מחנה ישראל והוא שיעור חניית ארבע דגלים והשני לפנים הימנו והוא מחנה לויה והוא מסביב המשכן ולחוץ כנגד הדגלים השלישי מחנה שכינה והוא המשכן מפתח אהל מועד ולפנים כנגדן בירושלם ומקדש כל שבתוך החומה עד הר הבית נקרא מחנה ישראל כל הר הבית עד פתח העזרה שהוא שער ניקנור מחנה לויה אלא שעשו בו מעלות בהר הבית ובחיל ובעזרת נשים ומ"מ הכל מחנה לויה ואף שער ניקנור עצמו בכלל מחנה לויה ומפתח העזרה ולפנים מחנה שכינה ונאמר בתורה וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש ואע"פ שנכללו כלם כאחד אינם שוים לענין שלוח שהמצורע טעון שלוח חוץ לשלש מחנות ואינו יושב אלא מפתח ירושלם ולחוץ וזב וזבה ונדה ויולדת ובעל קרי ישיבתם בכל העיר ואין משתלחים אלא משתי מחנות וטמא מת מותר ליכנס בכל הר הבית עד החיל ואפי' מת עצמו אלא שמן החיל ולפנים אסור מדברי סופרים עד פתח עזרת ישראל משם ואילך איסור תורה כמו שביארנו במסכת סוטה:

פסח הבא בטומאה אינו שוה לשאר קדשים שאם נטמאו נפסלו מלאכול או שהטמא אינו רשאי לאכלן אלא נאכל הוא בטומאה כבטהרה הואיל וכל עצמו אינו בא אלא לאכילה ומ"מ אינו נאכל לכל טמא אלא לאותם שטומאתם דחויה בו כגון טמאי מתים אבל זב וזבה ושאר הטמאים אין אוכלים ואם אכלו פטורים כמו שיתבאר ופסח הנעשה לצבור בטומאה מיעוט שאר טמאים שביניהם אין נבלע עמהם לעשותו בטומאתם ואף לשני אינן נדחים שכל שהראשון נעשה בטומאה אין פסח שני לשום טמא כמו שיתבאר:

בד"ה הנח להו כו' וא"ת והא במתני' אסר שבות כו' כיון דאפשר כו' עכ"ל ולא ניחא להו כפרש"י הכא דאפי' שבות דידיה לא כו' דכל כלאחר יד לא שכיחא עכ"ל משום דכלאחר יד לא משוי לי' אלא כשאר שבות דאי לא כלאחר יד הוא מחמר גמור ודו"ק:

בד"ה אלא אמר ר"ל כו' הניחא לר"י אלא לר"ש דאמר לקמן כו' עכ"ל [ב] ק"ק דהא לר"י נמי דמסיק לק' לר"י כדר"א דאצטריכו כולהו למדרש דבשעה שטמאי מתים משתלחין זבין ומצורעין משתלחין אין טמאים כו' הך מלתא דר"ל מנליה ויש ליישב ודו"ק:

חכמתו מסתלקת כו' הלכה זו ששמעתי ושכחתי כו' משמע ליה דעכשיו שכחתי מתוך קנטורו דאל"כ נא הוה ליה למימר אלא דלא הוי בידיה וק"ל.

עורי עורי דבורה גו'. בכמה כתובים מצינו בהאי לישנא והכא משמע דאסילוק שכינה ממנה קאמרה הכי והיינו דבההוא קרא עד שקמתי דבורה גו' שתלתה השבח בעצמה ולא הזכירה כלל את ברק משא"כ בהאי קרא דעורי עורי גו' תלתה השבח וההלול בברק כמ"ש קום ברק ושבה גו' וע"כ אמרו משום דכבר תלתה השבח בה ונסתלקה השכינה קאמרה ובקשה עורי עורי גו' שתתעורר השכינה להחזיר נבואתה ושוב תלתה השבח בברק קום ברק גו' וק"ל.

ממשה דכתיב ויקצוף וכו'. ועוד כתיב ויקצוף גבי משה במן שהותירו וגבי שעיר חטאת שנשרף ובמדרש אמרו גם בהנהו ויקצוף דנתעלמה שום הלכה מיניה. על ידי כעסו ומה שלא הביא הכא הנהו קראי דכתיבי מקמי דהאי קרא דמייתי י"ל דהתם אינו מפורש ושנתעלמה הלכה מיניה כי הכא דכתיב בתר ויקצוף משה גו' ויאמר אלעזר גו' אשר צוה ה' את משה גו' וכיון דמשה נצטוה על כך מפי הגבורה למה לא אמר הוא אלא דמתוך כעס איעלם מיניה עתה והא דנענש אלעזר על כך מפורש פרק הדר ודו"ק:

שנאמר ועתה קחו לי מנגן בפרק ע"כ ובפ' ב"מ מפורש ללמדך שאין השכינה שורה לא מתוך עצבות כו' אלא מתוך דבר שמחה כו' ובפ' ב"מ מפורש:

כי מאסתיהו מכלל כו'. ונראה דאסיפה דהאי קרא קסמיך דמשום כעס מאסו דמסיים ביה הו' יראה ללבב שהוא הכעס שבלבו של אדם כמ"ש הסר כעס מלבך וק"ל:

בתוס' ד"ה מביאה כשהיא וכו' שיראה כמקריב חולין לגבוה שרי וכו' כצ"ל:

גמרא א"ל רשב"ל לר"י אימא כו' ציבור ל"ל תקנתא כו'. הקשה הצל"ח א"כ מה יעשה בהך דרשה דרבא לקמן (בס"ד צה) ול"נ ליישב דהא רשב"ל רהיט ואזיל כאן אליבא דר"י עיין בתד"ה אלא ואיהו ס"ל דפ"ש דוחה אה"ט ותוכל הדרשה להתקיים בפ"ש:

רש"י ד"ה לא בחר. מכלל שמתחלה נבחר כו' ומפני שגלוי לפניו שהוא רגזן מאסו. ק"ל היכי נתחדש חלילה לו יתעלה ידיעה אשר לא ידעה מקודם בעת אשר נבחר ונ"ל דאף דידע מקודם מ"מ אינו דן אה"א אלא לפי מעשיו של אותה שעה (ר"ה טז ב) רק דקרה לו לאליאב שכעס בפועל קודם המשיחה גם כן ואם לא נכתב דהכי יכתב כל מעשה איש פרטי ואינו מביא הקרא רק לראיה שמצינו בו מדת הכעס (ולא מצינו בו מדה מגונה זולתה) ע"כ תלינן שמחמתה נמאס:

תד"ה ואין. תימה כו'. ולעד"נ דלעולם מאיש ממעטינן אפילו עיר או שבט (ובב"ק נ"א דרשי רבנן איש בור אחד ולא שנים וכן בסנהדרין ע"ח פירש רש"י בד"ה כל דהוא דאיש כו'. ולא שנים שהכוהו ויל"ח בקל) אלא דהכא משום דכתיב איש איש ה"ל מיעוט אחר מיעוט ואינו אלא לרבות עיר ושבט עד דאיכא רוב צבור וכה"ג כתבו התוספות (בסנהדרין סו) ד"ה לרבות והתוי"ט רפ"ב דזבים ועמש"כ לקמן בדף הסמוך בס"ד:

תוס' ד"ה אלא. עיין מהרש"א והב"א כ"ע ולפמש"כ שם דלאו לר"י עצמו קאמר הש"ס התם דאיצטריך לכדר"א כו'. דהא איהו ס"ל ב"כ הבאים כאחד מלמדים מיושב קושייתו ול"ד כלל לסברתו אף דרשת רשב"ל כאן לא אתיא לר"י דא"ל ב' כתובים הבכ"א מלמדים אבל הלא ר"י מודה גם כן דג"כ הבכ"א אין מלמדין (קדושין לה) והכא יש ג' צרוע זב טמא לנפש ולכן גם דבריו דלקמן דחויין:

כָּל הַמִּתְיַהֵר, אִם חָכָם הוּא, חָכְמָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ. נראה דנרמז זה באותיות חָכְמָה שהוא כֹּחַ מָה, כי הענוה מכונית בשם מה כמו שאמר משה רבינו ע"ה 'וְנַחְנוּ מָה' (שמות טז, ז) ונרמז באותיות חָכְמָה, לומר שהיא תלויה בכח מה, דאם יש ענוה יש חכמה! ואם אין ענוה אין חכמה!

כָּל אָדָם שֶׁכּוֹעֵס, אֲפִלּוּ פּוֹסְקִין לוֹ גְּדֻלָּה מִן הַשָּׁמַיִם, מוֹרִידִין אוֹתוֹ. מְנָא לָן? מֵאֱלִיאָב. הדבר הזה יפלא, וכי היתכן לחשוב דתחלה נתנה המלכות לאליאב, ומחמת שהיה כעסן ניטלה ממנו ונתנה לדוד, והלא בודאי דוד המלך ע"ה זכה במלכות מששת ימי בראשית מצד בחינתו ושרשו?
ונראה לי בס"ד האי 'גְּדֻלָּה' לאו על עצם המלכות קאי, אלא על חשיבות אחרת דשייכה למלכות, והיינו כי אליאב היה לו מראה הידור וגובה קומה עד שכל רואיו יאמרו ראוי זה למלכות, וכאשר אמר שמואל המלך ע"ה כשראהו 'אַךְ נֶגֶד הֳ' מְשִׁיחוֹ' (שמואל א' טז, ו) שלא אמר זהו המלך שבחר בו השי"ת! אלא אמר ראוי למלכות מצד תוארו והדרו וקומתו, ואפילו אחר שנמשח דוד המלך ע"ה כל הרואה את אליאב נותן לו שבח זה שאומר ראוי והגון זה למלכות, ורק אחר שנתכעס ניטל שבח זה שלו מפיהם של בני אדם, כי מן השמים היתה זאת לבלתי ישבחו אותו בכך לומר ראוי זה למלכות, אבל שמואל מעת שאמר לו השי"ת אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ וְאֶל גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ וכו' פסק שבח זה מפומיה.
ולפי זה מה שאמר כאן אֲפִלּוּ פּוֹסְקִין לוֹ גְּדֻלָּה מוֹרִידִין אוֹתוֹ, מדבר בכהאי גונא, שעשה אותו הקב"ה בריה נאה שכל הרואהו אומר ראוי זה למלכות ובודאי שבח זה הוא בכלל הגדולה, שיש גדולה לאדם המשבחין אותו בכח, ונמצא כאן אף על פי שבראו הקב"ה בהידור שראוי לשבחו בכך, וכבר התחילו הבריות לשבחו עם כל זה אחר שנתכעס פסק שבח זה מפומייהו, והתחיל משמואל המלך ע"ה שציוה השי"ת אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ וכו'.

גמ' דכתיב ויקצוף משה. עי' תשובת פנים מאירות ח"ב סימן כ"ט:

תד"ה כלאחר יד, ה"מ למפרך וכו'.
קשה לי, איך יתורץ זה לפי האמת, דיקשה קושיית תוס' בדיבור הסמוך לאחר זה, דהא במתני' איסור שבות דרבנן, ובזה לא שייך תירוצם דשבות דבהמתו קיל, דהא שבות דמשתמש בבעלי חיים הוי שבות דעצמו:

בתוספות בד"ה אלא אמר ריש לקיש וישלחו מן המחנה תימא לרשב"א לר"ל הניחא לר"י אלא לר"ש דאמר לקמן כו' פסח דדחי טומאה מנ"ל עכ"ל. ולא ידענא למה הניח הרשב"א קושיא זו בתימא הא לעיל בד"ה מה מועדו כתבו התוס' להדיא דע"כ בלא"ה הך ג"ש דמועדו לענין שבת וטומאה תנאי היא דלברייתא דפרק כיצד צולין משמע דדריש ממשמעותו דמועדו וא"כ שפיר מצינן למימר דר"ש ס"ל כהך ברייתא דפרק כיצד צולין דממשמעותו דכתיב ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו שמעינן להדיא דציבור עבדי פסח בטומאה והיינו בטומאת מת כפשטא דקרא דכתיב טמא לנפש כיון דר"ל לא אסיק אדעתיה הן ברייתא דמייתי הש"ס בסמוך ואדרבה לפ"ז א"ש טובא דמ"ש התוס' לעיל תנאי היא היינו הנך תנאי דלקמן בפלוגתא דר"י ור"ש ומצינן למימר נמי דאזדו לטעמייהו דאשכחן בפ"ק דיומא ובדוכתי טובא דפליגי ר"י ור"ש אי טומאה דחויה בציבור או הותרה בציבור דלר"ש דחויה ולא הותרה והיינו משום דממשמעותו דמועדו יליף לה שאין לבטל מצוה לעולם בשביל שבת וטומאה א"כ ממילא שמעינן דהיכא דאפשר למהדר אטהורין מהדרינן משא"כ לך"י דאמר הותרה בציבור נראה דהיינו משום דמשמעותו דמועדו לא משמע ליה לענין טומאה אלא דיליף לה מהך ילפותא דר"ל דכתיב וישלחו מן המחנה דיש לן דזבין ומצורעין משתלחין ואין טמאי מתים משתלחין אם כן ממילא משמע דאין משתלחין כלל ומותרין להיות במחנה כל זמן עלייתם וה"ה למאי דיליף לה ר' יוחנן מעיקרא דכתיב איש איש איש נדחה לפסח שני ואין צבור נדחין ממילא שמעינן דאע"ג דאפשר לעשות פסח שני בטהרה אפ"ה הותרו לעשות בפסח ראשון בטומאה כן נראה לי ודו"ק:

ואם נביא הוא וכו' מדבורה וכו'. יש להרגיש קצת דהוה לי' לאתויי משמואל שאמר אנכי הרואה וטעה באליאב כי האף אמנם דבורה קדמה ואתיא. מ"מ משמואל ילפינן חידושא טפי דכמעט אינו יוהרא דהשיב לשואלו ומה גם לפי מ"ש רבינו האר"י זצ"ל דבאומרו אנכי הרואה עשה ענוה כמבואר באורך בשער הפסוקים. ועם כל זה לא כיוין באליאב והוי רבותא טפי. ואפשר דסוגיין מיירי בסוג אחר באתרא דמסלקי החכמה והנבואה אשר כבר היתה בהם מעין דוגמא דהלל דנסתלקה חכמתו אשר בקרבו שקבלה ושמעה. ולהכי מייתי מדבורה אשר כבר נחה עליה רוח נבואה זו לשורר את השירה והן בעודנה הומיה היא ושורר"ת נסתלקה:

כל אדם שכועס וכו' הקשה מהר"י פינטו הרי משה ואלישע שלא ירדו וכו' ותירץ ע"ש ועי"ל דהכא איירי בכועס שלא לשם שמים. ברם משה רבינו ע"ה ואלישע תרוייהו לדבר מצוה:

והא עביד מלאכה בקדשים. ועובר משום לא תעבוד בבכור (דברים טו): דעבדי כהלל. דלא מקדשי לקרבנן עד דמייתי להו לעזרה: לא מעל. שלא היה שהות בין הקדישה לשחיטה שיבאו בה לידי מעילה: דתנן לא מקדישין וכו'. במסכת ביצה והיאך הקדישו פסחיהן אלו בשבת: הני מילי. דאין מקדישין: חובות הקבוע להן זמן. לבו ביום שפיר דמי דהואיל ונשחטין היום יכול להקדישן היום: פסחו. ליכא למימר ביום טוב דאין פסח קרב ביום טוב וחגיגה ליכא למימר בשבת: מחמר לא קרי אלא בבהמה הנושאת משוי והוא מנהיגה קרי לי' מחמר ומוזהר עליו בפ' מי שהחשיך: כלאחר יד. שאין דרך טלה לשאת משוי: שיש לו היתר מן התורה. כגון זה שאינו מחמר גמור אלא כלאחר יד ואין כאן אלא שבות ואפילו שבות דידיה לא חמיר כשאר שבות דכל כלאחר יד לא שכיחא: במקום מצוה. כי האי גוונא דמעכב מפסח: עד שקמתי דבורה. יוהרא שהיתה משפלת המנהיגים שלפניה ומתפארת לעצמה: עורי עורי דבורה. שנשתתקה מחמת סילוק נבואתה: קחו לי מנגן. להעביר כעסו שכעס על יהורם: ותהי עליו יד. מכלל דאסתלק: לא בחר. משמע מעולם אבל מאסתיהו משמע השתא מאסתיהו מפני שהוא רגזן מאסו מכלל שמתחלה נבחר ואע''ג דהאי מעשה דמשיחה קדים לרגזנות מיהו לא מצינו בו דופי אלא זה בלבד ומפני שגלוי לפניו שהוא רגזן מאסו: דדחו טומאה מנא לן. הואיל ומועדו לא משמע (להו) מנא לן דדחו ואנן קיימא לן דדחו טומאה בכיצד צולין (דף עו:): פסח אקרי קרבן ציבור דאתי בכנופיא באידך פירקין (דף עו:): זבין ומצורעין. חמורין מטמאי מתים שהרי טומאה יוצאה עליהן מגופן אלא על כרחיך כי איצטריך זב ומצורע להיכא דאין טמא מת משתלח איצטריך:

והא קא עביד עבודה בקדשים כהלל. בירושלמי מפרש בענין אחר דכל עבודה של צורך הקרבן אין בו מעילה ויליף מפרה כי היכי דלא חשיב עבודה מידי דלצרכה לפסלה ה''נ לא חשיב עבודה להתחייב במעילה ומייתי הא דתנן במסכת פרה (פ''ב מ''ג) רכב עליה ותלה בזנבה ועבר בה את הנהר קיפל עליה את המוסרה נתן טליתו עליה פסולה אבל קשרה במוסרה עשה לה סנדל בשביל שלא תחליק פירס טליתו עליה מפני הזבובים כשירה זה הכלל כל שהוא לצרכה כשירה: מביאה כשהיא חולין לעזרה. בפ' המוכר את הספינה (ב''ב דף פא:) גבי קונה שתי אילנות פריך ליחוש דילמא לאו בכורים נינהו וקא מעייל חולין לעזרה ובהזרוע (חולין דף קל.) נמי דקאמר טעמא דכ' רחמנא זה הא לאו הכי ה''א חולין חייבין בחזה ושוק הא בעי תנופה והיכי ליעבד לינפינהו לפני ה' כתיב ואי מגוואי קא מעייל חולין לעזרה התם ודאי אסור שעושה בהן תנופה כדרך שעושה בקרבן אבל הכא שמכניס טלה חולין בעזרה ואינו עושה שום דבר שעושה בקרבנות שיראה כמקרי' חולין לגבוה שרי כדאשכחן בהקומץ רבה (מנחות דכ''א:) שהיו אוכלי' חולין בעזרה כדי לאכול מנחות על השבע: מחמר כלאחר יד הוא. ה''מ לשנויי כשהוא מהלך מניחו עליו וכשהוא עומד נוטלו הימנו דכי האי גוונא שרי בריש מי שהחשיך (שבת ד' קנג.): כלאחר יד נמי אסור מדרבנן. הוי מצי למיפרך הלא משתמש בבעלי חיים דאסור מדרבנן: הנח להו לישראל. ואם תאמר והא במתניתין אסר שבות דרבנן כיון דאפשר לעשות מערב שבת ויש לומר שבות בהמתו קיל משבות עצמו: ואין ציבור נדחין. תימה דהכא לא ממעטינן מאיש אלא רוב ישראל ובפ''ק דסנהדרין (דף יז:) דרשינן והוצאת את האיש ההוא איש ואשה אתה מוציא לשעריך ואי אתה מוציא כל העיר כולה לשעריך ואיכא דממעט התם שבט וי''ל דשאני התם דמצינו שחלק בעיר הנדחת א''נ טובא איש ואשה כתיבי התם: אלא אמר ריש לקיש וישלחו מן המחנה. תימה לרשב''א לדריש לקיש הניחא לרבי יהודה אלא לרבי שמעון דאמר לקמן דלהכי כתב רחמנא טמא מת זב ומצורע לפי שחלוקים בשילוח מחנות פסח דדחי טומאה מנא ליה:

דף סו - ב

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד