פסחים סד ע"ב

דף סד - ב

רבי אליעזר אומר י"ד  שחל להיות בשבת ואינו יכול לתקן את המקלות, ^[1] - מניח ידו על כתף חבירו, ויד חבירו על כתיפו, ותולה את הכבש בגידי ארכובותיו, על זרועו. ומפשיט.

קרעו והוציא את אמוריו, נתנו במגיס קערה, והקטירן על גבי המזבח.

י"ד ניסן שחל בשבת, משסיימה כת ראשונה לשחוט ולהקריב, יצתה כת הראשונה וישבה לה בהר הבית. אבל לא יכלו להוציא פסחיהם ולאכלם בירושלים, מפני שאסור לטלטל בירושלים, שלא עשו עירובי חצרות בירושלים. ^[2]

וכת שניה יצאה וישבה בחיל, הוא הריוח המוקף סורג סביב לחומת עזרת נשים, בתחלת עליית הר הבית.

וכת השלישית משגמרו להקריב, במקומה עומדת בעזרה. ^[3]

חשיכה יצאו וצלאו פסחיהן, אבל בשבת אסור לצלות, שאין צליית הפסח דוחה את השבת [רע"ב].

גמרא:

אמר רבי יצחק אין הפסח נשחט [לכתחילה. רמב"ם ^[4]] אלא בג' כיתות של שלשים שלשים בני אדם בכל כת וכת.

מאי טעמא? [מהו הטעם?]

"קהל" ו"עדה" ו"ישראל" שדרשו במשנה שהם שלש כתות, מספקא לן אנו מסופקים אי כוונת הכתוב שישחטוהו "קהל" עדה וישראל כולם בבת אחת, ו"קהל" - משמע עשרה, "עדה" - עשרה. ו"ישראל" - עשרה. ^[5] הרי שלושים אנשים ביחד.

אי [או] שכוונת הכתוב שישחטוהו "קהל" "עדה" ו"ישראל" בזה אחר זה והיינו שלש כתות, שבכל כת יש עשרה בני אדם.

וכדי לצאת מן הספק הצריכו שלש כיתות זו אחר זו. דממה נפשך:

אי בבת אחת צריך, הא איכא, הרי יש שלושים בכל כת.

ואי בזה אחר זה צריך, הא איכא, הרי יש שלש כתות.

וכיון שהטעם שצריך שלש כתות של שלשים זהו מחמת הספק בלבד - הילכך בחמשין נמי סגיא. מספיק שיהיו חמישים איש, ובזה יוצאין מכלל ספק.

וכך הם עושים: דמתחלה עיילי תלתין נכנסין שלושים איש, ועבדי עושים פסחיהם. הרי כת ראשונה של שלושים בני אדם.

אחר כך עיילי נכנסים עשרה אנשים חדשים.

ונפקי יוצאים עשרה מתוך השלושים שכבר עשו פסחיהם, נמצא שיש בעזרה שלושים איש כאחד - ואם צריך בבת אחת שלושים הרי כאן שלושים. ועוד יש כאן עשרה חדשים - ואם הצריך הכתוב שלש כתות זו אחר זו. הרי מספיק עשרה בכל כת מהן. והרי יש כאן כת של עשרה חדשים. ^[6]

עשו העשרה החדשים את פסחיהם, ואז עיילי נכנסים עשרה אנשים חדשים, ונפקי יוצאים עשרה מתוך השלושים שכבר עשו פסחיהם. והרי כאן שלושים איש כאחד. וגם יש כאן עשרה חדשים. ושוחטים את פסחיהם.

שנינו במשנה: נכנסה כת ראשונה נתמלאה העזרה נעלו דלתות העזרה.

איתמר: אביי אמר: "ננעלו דלתות העזרה" תנן. שמאליהן ננעלו, במעשה ניסים.

רבא אמר: "נועלין דלתות העזרה" תנן. שנועלים אותן בידים.

והוינן בה: מאי בינייהו? [במה נחלקו?]

ומתרצינן: איכא בינייהו למסמך אניסא [לסמוך על הנס]: אביי אמר "ננעלו" תנן, כמה דעיילי שנכנסים לעזרה מעלו היו מכניסים, כל זמן שלא ננעלו דלתות העזרה מאליהן. ולא חששו שמא יכנסו כולם ולא יהיו שלש כתות זו אחר זו. וסמכינן אניסא, סומכים שיהיה נס ויסגרו דלתות העזרה לפני שיכנסו כולם. ^[7]

רבא אמר "נועלין" תנן, ולא סמכינן אניסא חוששין שמא לא יעשה הנס, ויכנסו כולם.

במסכת עדויות [פרק ה משנה ו] שנינו בענין ארבעה דברים שהעיד עקביא בן מהללאל:

הוא [עקביא בן מהללאל] היה אומר:

אין משקין [מי סוטה] לא את הגיורת ולא את [שפחה] המשוחררת.

אמרו לו [חכמים]: מעשה בכרכמית [שם אשה, והיא] שפחה שהיתה בירושלים, והשקוה שמעיה ואבטליון.

אמר להם דוגמא השקוה [אנשים שדומים לה היו אלו שהשקוה, ששמעיה ואבטליון בני גרים היו, ולכן השקוה].

ונידוהו [לעקביא בן מהללאל מפני שביזה כבוד חכמים ^[8]].

אמר רבי יהודה חס ושלום לומר שעקביא בן מהללאל נתנדה.

שהרי אין בעזרה כאשר היא ננעלת על כל אדם מישראל שהיו שם בערבי פסחים, אדם שהוא גדול בחכמה וביראת חטא כעקביא בן מהללאל.

וברייתא זו, שנאמר בה כי "אין העזרה ננעלת" - אביי מתרץ מסביר אותה לטעמיה [לשיטתו]. ורבא מתרץ מסביר לטעמיה [לשיטתו]:

אביי מתרץ לטעמיה: אין בעזרה בשעה שננעלה מאליה על כל אדם בישראל אדם שהוא גדול בחכמה ויראת חטא כעקביא בן מהללאל.

רבא מתרץ לטעמיה: אין בעזרה בשעה שנועלין אותה בידיים על כל ישראל אדם שהוא גדול בחכמה וביראת חטא כעקביא בן מהללאל.

תנו רבנן: מעולם לא נתמעך אדם בעזרה מהצפיפות חוץ מפסח אחד, שהיה בימי הלל, שנתמעך בו זקן אחד. והיו קוראין אותו "פסח מעוכין", על שם שנתמעך בו הזקן.

תנו רבנן: פעם אחת ביקש אגריפס המלך ליתן עיניו באוכלוסי ישראל לדעת כמה הם.

אמר ליה לכהן גדול: תן עיניך בפסחים תספור כמה קרבנות פסח יש, ולפי זה אפשר להעריך את מנין בני ישראל.

נטל הכהן הגדול כוליא [כליה] מכל אחד. ונמצאו שם שישים ריבוא זוגי כליות, שזה כפליים כיוצאי מצרים.

וכל זה הוא חוץ מטמא ושהיה בדרך רחוקה, שהם לא הביאו פסח בי"ד ניסן.

ואין לך כל פסח ופסח שלא נמנו עליו יותר מעשרה בני אדם, נמצא שהיו שם עם רב. והיו קוראין אותו "פסח מעובין", מלשון עובי, על שם שהעם רב.

שנו בברייתא: נטל כהן גדול כוליא.

ומקשינן: הא בעי אקטורה, הרי צריך להקטיר את הכליה!

ומתרצינן: דהדר אחר כך מקטיר להו [מקטיר את הכליות].

ומקשינן: והכתיב הרי נאמר בענין הקטרת הקרבן [ויקרא ג] "והקטירו" בלשון יחיד. ולמדו חז"ל שיקטיר כל קרבן לעצמו, ושלא יערב חלביו של זה בזה! ואם כן איך עירב את כל הכליות והקטירן לבסוף כולם יחד?

ומתרצינן: דהדר, אחר שלקח את כל הכליות - מקטיר להו חדא חדא. מקטיר כל אחת ואחת בפני עצמה.

ומקשינן: והתניא נאמר בפסוק בענין הקטרת הקרבן [ויקרא ג]: "והקטירם" בלשון רבים, ופירשו חכמים שמדבר בהקטרת כל האימורין של קרבן אחד, מכאן שיהא מקטיר כולו כאחד.

ואם כן קשה, איך אסף כהן גדול את כל הכליות ומנאם, ואחר כך היה מקטיר כל כליה לעצמה, בנפרד מהקטרת שאר האימורין?

ומתרצינן: אלא, לא מנה את הכליות עצמן. אלא רק לקח אותם לתפיסה בעלמא.

דשקיל מינייהו לקח מהמקריבים את הכליה, והיה מראה אותה לשליח, עד דיהבין ליה עד שהיה השליח נותן לו מידי אחרינא דבר אחר למנותו במקומה, כגון אבן או פול. ואסף את האבנים ומנה אותם.

שנינו במשנה: כהנים עומדים שורות שורות שורה שכולה כסף כסף, ושורה שכולה זהב זהב.

והוינן בה: מאי טעמא מה הטעם שכל השורה היתה עם בזיכי כסף ולא עירבו בזיכי כסף ובזיכי זהב באותה שורה?

אילימא אם תאמר לתרץ, שחששו דילמא שקלי דדהבא שמא יקח הכהן מחבירו בזך של זהב מלא דם ומעיילי דכספא. ויחזיר לחבירו בזך כסף ריקן. ונמצא שחבירו מקבל בזך כסף במקום זהב, והרי מעלין בקודש ואין מורידין. ולכן שורה של כסף כולה כסף ושל זהב כולה זהב.

אי אפשר לתרץ כן:

שהרי גם לפי הדין ששורה שכולה כסף כסף - הכא נמי גם יש לחשוש דילמא שקלי בר מאתן הכהן יקבל מחבירו בזך השוה מאתיים זוז, ומעיילי בר מאה, ויחזיר לחבירו בזך השוה מאה. וגם זו הורדה בקודש.

ומתרצינן: אלא אין איסור הורדה בקודש אם מקבל בזך של זהב ונותן בזך של כסף. ^[9] ומכל מקום לא ערבו את הבזיכים שבאותה שורה, משום דהכי שפיר טפי. כך נאה יותר.

שנינו במשנה: ולא היו לבזיכין שוליים.

תנו רבנן: כל הבזיכין שבמקדש לא היו להן שוליים חוץ מבזיכי לבונה של לחם הפנים. שהיו מניחים שני בזיכים של לבונה סמוך ללחם הפנים על השולחן.

ואם לא היו עושים לבזיכים שוליים [תחתית רחבה] יש לחשוש שמא יניחום על השלחן וישענו על הלחם. שהרי אינם יכולים לעמוד בפני עצמם, ויפרוס הלחם. והלחם יחתך, שלחם הפנים היה לו שתי דפנות לצידיו כמין תיבה פרוצה משני צידיה. ואם הבזיכים ישענו על הלחם, יש חשש שישברו דפנותיו.

שנינו במשנה: שחט ישראל וקבל הכהן.

והוינן בה: למה שנינו "שחט ישראל"? וכי האם לא סגיא [לא מועילה] שחיטה על ידי מי דלאו ישראל הוא אלא כהן?

ומשנינן: באמת גם שחיטת כהן כשירה. ולמה שנינו "שחט ישראל"?

היא גופא קמשמע לן [זה עצמו בא להשמיענו] דשחיטה בזר כשירה. ואם רצה ישראל לשחוט, שוחט. ^[10]

ומה ששנינו "וקבל הכהן" - הא קמשמע לן: מקבלה של הדם ואילך מצות כהונה. שכל העבודות שנעשים בקרבן לאחר שחיטה, מקבלה ואילך, מצותם על ידי כהנים דוקא.

ומנין למדו ששחיטה כשרה בזר, ומקבלה ואילך מצות כהונה?

שנאמר בענין קרבן עולה [ויקרא א] "ושחט את בן הבקר לפני ה'. והקריבו בני אהרון הכהנים את הדם". לגבי שחיטה לא הזכיר הכתוב כהן, ולגבי הקרבת הדם מוזכר כהן. ופירשו במסכת חגיגה "והקריבו" זו קבלת הדם שהיאו צורך ההולכה, לימד על הקבלה שטעונה כהן.

שנינו במשנה: נותנו לחברו.

ארבע עבודות נאמרו בדם: שחיטה, קבלה, הולכה, וזריקה.

"הולכה" היינו הולכת הדם ממקום השחיטה ועד המזבח. ונחלקו במסכת זבחים [יד ב טוא] מה דין "הולכה שלא ברגל" - וכגון שהושיט את הדם בידו והביאו למזבח, ולא הלך ברגליו כלל. יש אומרים שקיים מצות "הולכה", ויש אומרים שלא קיים.

במשנתנו מבואר שהכהנים העומדים בשורה היו מעבירים את הדם מיד ליד, ואם כן שמעת מינה הולכה שלא ברגל הויא [היא] הולכה.

שאם תאמר שהכהנים שבשורה היו זזים ברגליהם קצת ומתקרבים למזבח, אם כן לשם מה האריך התנא בסדר הולכת הדם? בעל כרחך שלא זזו ברגליהם, והתנא בא ללמדך שהולכה שלא ברגל שמה הולכה!

ודחינן: לעולם אפשר לומר שהולכה שלא ברגל אינה הולכה, והכהן שבשורה - דילמא [שמא] הוא נייד פורתא, זז מעט ברגליו ומתקרב לחבירו.

ואלא לפי זה קשה מאי קמשמע לן, לשם מה האריך התנא בסדר הולכת הדם?

הא קמשמע לן [זה בא להשמיענו] "ברב עם הדרת מלך", ולכן עמדו כהנים רבים בשורה, כדי שכולם יהיו עסוקין בעבודה.

שנינו במשנה: קבל את המלא ומחזיר את הריקן.

ומדייקינן: אבל איפכא לא אינו רשאי להפוך את הסדר ולהחזיר את הריקן לפני שנוטל את המלא מחבירו.

מסייע ליה מכאן סיוע] לרבי שמעון בן לקיש.

דאמר רבי שמעון בן לקיש: אין מעבירין על המצוות! שמצוה הבאה ליד האדם אל יעבור בלי לקיימה.

ולכן במשנתנו, שהגישו לכהן בזך מלא, הוא חייב להתעסק מיד במצוה זו וליטול את הבזך. ואסור לו לעבור על מצוה זו, ולהתעסק בנתינת הבזך הריק.

שנינו במשנה: כהן הקרוב אצל המזבח זורקו זריקה אחת כנגד היסוד.

בעבודת הקרבנות נתנו את הדם על המזבח בשלש צורות:

א. "זריקה" - שזורק את כל הדם מתוך הכלי שבידו ממרחק אל עבר המזבח.

ב. "שפיכה" - שמקריב את הכלי לכותל המזבח ושופך את כל הדם בנחת.

ג. "מתנה באצבע" - שנותן אצבעו בדם שבכלי, ואחר כך נותן את הדם באצבעו על המזבח, ולא זורק את כל הדם.

"מתנה באצבע" היתה בחטאת בלבד. ובשאר הקרבנות נתנו את כל הדם על המזבח - יש קרבנות שנתנו ב"זריקה", ויש ב"שפיכה".

מלשון משנתנו "כהן הקרוב אצל המזבח זורקו זריקה אחת כנגד היסוד" - מבואר שנתינת הדם של קרבן פסח היתה ב"זריקה".

והוינן בה: מאן תנא? מי הוא התנא ששנה במשנתנו פסח בזריקה?

שהרי שנו בברייתא בזבחים [לז א] רבי ישמעאל אומר: "מעשר ופסח מנין [שנותנים דמם על המזבח] תלמוד לומר "ודם זבחיך ישפך". [ובשאר הקרבנות נאמר בפירוש זריקת דם על המזבח מלבד מעשר בהמה וקרבן פסח שלא נאמר בהם נתינת דם. ולכן דרשו פסוק זה במעשר ופסח]. למדנו שדם הפסח ניתן ב"שפיכה" כלשון הפסוק "ודם זבחיך ישפך" ולא ב"זריקה"!

אמר רב חסדא: משנתנו רבי יוסי הגלילי היא.

דתניא: רבי יוסי הגלילי אומר נאמר [במדבר יח יז] "אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה קדש הם. את דמם תזרוק על המזבח ואת חלבם תקטיר".

וקשה, למה "דמו" לא נאמר, אלא "דמם", הרי מדובר כאן בבכור בלבד, וראוי לכתוב "את דמו [של הבכור] תזרוק"?

אלא, משמע, שמדובר כאן בעוד קרבנות חוץ מן הבכור.

וכן קשה למה "חלבו" לא נאמר אלא "חלבם", הרי ראוי היה לכתוב "ואת חלבו [של הבכור] תקטיר"?

אלא משמע שמדובר כאן בעוד קרבנות ולא רק בבכור.

למד על בכור שבו מדבר הפסוק ועל מעשר בהמה ופסח, שבהם לא הזכירה תורה בפירוש נתינת דם והקטרת החלב, שהן טעונין מתן דמים [זריקה] ואימורין [הקטרת החלב] לגבי המזבח. ולכן נאמר בפסוק "דמם" ו"חלבם" בלשון רבים.

הרי שרבי יוסי הגלילי למד נתינת דם בפסח מבכור שנאמר בו לשון "זריקה" ["את דמם תזרוק"]. למדנו שהפסח בזריקה ולא בשפיכה.

והוינן בה: מנלן דטעונין יסוד?

מנין למד התנא במשנתנו שצריך לזרוק את דם הפסח דוקא כנגד היסוד? [והיינו בשלש זויות המזבח מלבד קרן מזרחית דרומית, כפי שבארנו במשנה].

אמר רבי אלעזר: אתיא למדו זאת מגזרה שוה "זריקה" "זריקה" מעולה. כתיב הכא [נאמר כאן] "את דמם תזרוק על המזבח" בלשון "זריקה". וכתיב התם נאמר בענין עולה [ויקרא א] "וזרקו בני אהרון הכהנים את דמו על המזבח סביב" בלשון "זריקה".

ולמדו מכאן - מה עולה טעונה יסוד כמבואר להלן. אף פסח [שגם בו נאמר לשון זריקה כדלעיל] נמי טעון יסוד.

אמר רבי יצחק אין הפסח נשחט אלא בשלש כתות של שלשים שלשים בני אדם. מאי טעמא מספקא לן אי כולהו קהל ועדה וישראל בבת אחת נכנסין או בזה אחר זה הלכך עיילי שלשים שלשים ואפי' [בחמשין נמי סגי] משכחת לה כגון דעיילי שלשים עבדי עשרה ונפקי ועיילי עשרה אחריני ועבדי נמי עשרה ונפקי ועיילי עשרה אחריני:
יש מי ששונה ננעלו [דלתות העזרה] מעצמם בנס מן השמים ויש מי ששונה נועלין דלתות העזרה כלומר כיון שנתמלאת העזרה נועלין הדלתות דלא לירמסו אהדדי והא דתנן בעדיות [ח"ו] שעקביא בן מהללאל נתנדה שאין העזרה ננעלת על כל אדם בחכמ' ובירא' חטא כעקביא בן מהללאל (וכו') כל השמועה פשוטה היא:
והכליות שלקח תפיסה בעלמא עד שיתנו לו דבר אחר כגון צרור או כיוצא בו לעמוד בהן על המנין:

מדקתני שחט ישראל ש"מ כי בא התנא להודיענו דשחיטה בזר כשרה:
נותנים לחברו וחברו לחברו [ש"מ] דהולכה שלא ברגל כשר' והוא דניידי פורתא ותו שמעי' מדקתני קבל המלא מקודם ואחר כך החזיר הריקן הא דאמר ריש לקיש אין מעבירין על המצות אלא מקדים מצוה דפגע ברישא ומיהא דקתני זרקו זריק' אחת כנגד היסוד ש"מ דמתני' רבי יוסי דאמר פסח [בזריקה ונפקא ליה מקרא דאת דמם תזרוק דפסח טעון] מתן דמים על המזבח:

הגיורת והמשוחררת הרי הם כדין סוטה לשתות וליבדק במי סוטה ע"י קינוי וסתירה כשאר כל הנשים ואע"פ שעקביא בן מהללאל אומר היפך הדברים אין הלכה כן כמו שביארנו במקומו וכל שמזלזל בתלמיד חכם או בהוראתו ומחליש את דעתו דרך נצוח וקטרוג או דרך לעג ראוי לנדותו וכ"ש יחיד החולק עם המרובים אלא שאם הוא מופלג בחכמה ובחסידות דנין אותו כשגגה שיוצאה ומניחין אותו ובלבד שלא יהא רגיל בכך:

אימורי קרבן צריך שיזהר שלא יתערבו של קרבן זה בקרבן אחר שנאמר והקטירו לשון יחיד שלא יערב חלבים של זה בזה ובדיעבד מיהא הואיל והכל בדין אחד לשריפה יעלו וכן ראוי להזהר שיהיו כל אימורין של קרבן אחד נשרפים כאחת ולא שיחלקם לישרף זה אחר זה ובדיעבד מיהא כשר:

אע"פ שביארנו בבזיכין שבמשנתנו שלא הי' להם בית מושב בשוליהם מ"מ בזיכי לבונה של לחם הפנים היו להם שולים רחבים כדי שלא יסמכו על דפנות הלחם שהיו זקופות ויפרסום שהרי לחם הפנים הי' נעשה כמין תיבה פרוצה משתי רוחותיה:

אילימא דילמא שקיל דדהבא ומעייל דכספא פי' המורה והו"ל מוריד בקודש ואינו נ"ל אלא משום דאיכא למיחש לגנבי והכי משמע גם בירושלמי דגרסי' התם אמר ר' אבינא מפני הרמאין:

גמרא אביי אמר ננעלו תנן כמה דמעיילו עיילו וסמכינן אניסא כו' ויש לדקדק לאביי כיון דבנס ננעלין כדי דלא ליעיילו כולהו ולא יהיו ג' כיתות אם כן היאך מספקא לן אי בבת אחת בג' כיתות דא"כ למה ננעלין כלל בין כל כת וכת ויש ליישב ודו"ק:

בתוס' ד"ה אתיא זריקה זריקה כו' ואר"י וכו' דהוי שני כתובים ושלשה כתובים כו' ר"ל דהנהו ב' וג' כתובים לא היו במה מצינו אלא ילפינן מהדדי בג"ש וא"כ כי כתבינהו רחמנא שלא ללמוד מנייהו היינו נמי אפי' במקום דאיתא ג"ש:

אלו דברים פרק ששי :

רש"י בד"ה בחיל לפנים הסורג כו'. נ"ב כדתנן במסכת מדות סורג מחיצה של קנים מסורגת כעין סריגי המטות משום נוי וכעין דלתות שעושין לפני אוצרי יין שקורין פדורני"ש:

בד"ה חס ושלום כו' דומין לה היו אותן כו'. נ"ב פירוש שמעיה ואבטליון היו גרים כמותה וע"כ השקוה והוציא לעז על שמעיה ואבטליון ומ"ה נידוהו:

בד"ה תפיש' כו' או אבן כנגדה כצ"ל:

במשנה והוציא את אימוריו. עתוי"ט שכתב ובפסח נאמר האליה כו'. ל"ד דבפסח עצמו לא כתיב אימורין כלל ולקמן יליף ריה"ג מן ואת חלבם תקטיר דכתיב גבי בכור ולקמן צ"ו ב' יליף עוד מקרא אחר לאליה:

משנה והשלישית במקומה עומדת. לכאורה קשה כיון דהשלישית נשארה במקומה יכלה הראשונה לשבת בחיל ושניה בעזרת נשים ויש לומר דבשעה שיצאה הראשונה היתה אז כת הב' עומדת הכן בע"נ והג' בחיל לכן הוכרחה לשוב עד הר הבית וכן בשובת השניה מצאה אז השלישית בע"נ לכן היתה מוכרחת לשוב עד החיל:

גמרא דלמא שקלי דדהבא כו'. לכאורה משמע פירושו דלמא שקלי מלא דדהבא ומעיילי (ר"ל מחזירין) ריקן דכספא ורש"י ל"פ כן:

רש"י (ברה"ע) ואינו יכול לתקן המקלות. ולשון הרע"ב לטלטל והוא מפירוש הרמב"ם וכ"מ להדיא (בשבת קכג קכד):

רש"י ד"ה חוץ מבזיכי לבונה. כדי שלא יסמכו כו'. ויפרסו דופנותיו וכו'. הן דופנותיו היו בשפתי רוחב השלחן והבזיכין היה בין המערכות אצל שולי הלחמים לאבא שאול בפ' שתי הלחם:

בתוספות ד"ה אתיא. בכור כו'. דאיכא גז"ש נילף כו'. עיין (קדושין לד ב) תד"ה ה"א דמוכרח כן מהגמרא דשם:

כַּמָּה דְּעַיְלֵי, נֵיעוֹל, וְסַמְכִינָן אַנִּיסָא. מקשים תנן (משנה אבות ה, ה) 'עֲשָׂרָה נִסִּים נַעֲשׂו לַאֲבוֹתֵינוּ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ' ובכללם 'לֹא אֵרַע קֶרִי לְכֹהֵן גָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים'. ולפי זה אמאי מזמנין כהן אחר בערב כיפור, יסמכו אניסא דלא יארע לו קרי?
ונראה לי התם איכא עוד חששא אחרת שמא לא יהיה מרוצה לשמים ויכנס וימות ובזה לא שייך לסמוך על הנס דהרי הוא מת מכח קדושת המקום שנכנס בו בהיותו אינו ראוי ולהכי מזמנין כהן אחר בשביל חשש זה וחשש זה.

וסמכינן אניסא. כתב הרב עיון יעקב אע"ג דבעלמא אסור לסמוך על הנס מ"מ רבים שאני וכן במקום מצוה ובמקדש דשכיח ניסא כדאמרינן עשרה נסים נעשו במקדש שאני עכ"ל ומאי דפשיטא ליה למר בירושלמי פ"ק דיומא לחד שינויא אמרו דעשרה נסים שנעשו במקדש היה בראשון ולא בשני ע"ש לחד שינויא. וכבר אני בעניי עמדתי קצת בסוגיתנו ובדברי הראשונים והאחרונים דשייכי לזה בספרי הקטן שער יוסף דף ק"ז ובקונטריס אחורי תרעא שם ע"ש באריכות בס"ד. ואחר זמן רב נדפס אהבת חסד פירוש אבות דר"ן ושם ראיתי דף ל"ז בתוספותיו דמייתי קו' מהרש"א בסוגיין דלאביי דננעלו תנן מאי מספקינן אי בעי ג' כתות דזה נודע בשערים וכתב הרב הנז' דקושית מהרש"א לפי פירש"י ועליו ק' כמה קושיות אך י"ל דאביי לא אמר ננעלו רק אשאר ימות השנה דסמכו אניס' שלא יתמעך שום אדם אבל בע"פ שה' ציוה ג' כתות לא סמכינן אניסא ונועלין גם לאביי ורבא ס"ל דגם בשאר ימות השנה נועלין והר"מ פסק כרבא דהלכתא כותיה זהת"ד בקצור ואינן מהוורין דהא אביי אמאי דתנן ע"פ נועלין תני ננענלו ומאן דכר שאר ימות השנה דהוא קאי אע"פ. ותו דלא שייך רבוי אלא בע"פ דגם ברגלים לא דמי כלל לע"פ ויש כמה ימים לתשלומין. וכל מה שהקשה על רש"י לק"מ ופשוט. ומ"ש דבמצות ה' איך סמכי לאביי והא קרי דכ"ג נעלם ממנו הירושלמי ומ"ש דהר"מ פ' כרבא אינו מכוון לפי דבריו דגם אביי מודה וכבר אני בעניי בשערי עמדתי על כל זה ועל קו' מהרש"א ע"ש באורך:

(סד רע"ב) איכא בינייהו למסמך אניסא וכו'.—לפירש"י, וכן פי' ר"ח, הנס הוא שהדלתות ננעלות מעצמן כנס מן השמים, וזה דחוק. אבל בפשיטות י"ל דלאביי אף שנתמלאה העזרה לא היו נועלין את הדלתות בידים, אלא מניחין עוד למי שירצה לידחק וליכנס עד שינעלו הדלתות מעצמן ע"י דוחק מרוב אדם, ואין חוששין שמא מתוך הדחק יתמעך אדם בעזרה, שסומכין על הנס, שמעולם לא נתמעך אדם בעזרה כדאיתא למטה; אבל לרבא בשעה שתתמלא העזרה נועלין את הדלתות בידים, ואין מניחין עוד לשום אדם ליכנס משום סכנת נפשות. ומש"ה הביאו בסמוך המעשה שפעם אחת נתמעך זקן אחד בעזרה. וכעין זה חולקים אביי ורבא בקדושין סט רע"ב.

(סד ב) דילמא שקלי דדהבא ומעיילי דכספא וכו'.—לפי' רש"י ("והוה ליה מורידין בקדש") אינו מובן איזו הורדה יש כאן, וכי משום שהכהן נטל בידו פעם אחת כלי של זהב, שוב לא יטול עוד בידו כלי של כסף. ועוד מאחר דבתחלה הוא מקבל את המלא ואח"כ הוא מחזיר את הריקן כדאיתא במשנתנו הכי נמי הוה ליה לומר איפכא "דילמא שקלי דכספא ומעיילי דדהבא". ונ"ל דה"פ שמא יטול הכהן לעצמו בזך זהב של הקדש ויביא חליפתו בזך של כסף מביתו; אבל אם כל השורה תהיה של זהב לא יוכל לעשות כן^*[ולפי' זה מתאים יותר נוסח כתב־יד אוכספורד: אילימא דשקיל דדהבא ומעייל דכספא וכו' שקיל בר מאתין מתקלי ומעייל בר מאה מתקלי.].

שחל להיות בשבת. ואינו יכול לתקן המקלות: ידו על כתף חבירו. ותולה אותו בגידי ארכובותיו בזרועו: במגיס. קערה: וישבה לה בהר הבית. בשבת קאמר שלא היו יכולין להוליך פסחיהן לבתיהן: בחיל. לפני הסורג הוא בין הסורג לחומת עזרת נשים בתחלת עליית ההר: גמ' שלשים בכל כת וכת. קהל עשרה ועדה עשרה וישראל עשרה: מספקא ליה. דילמא בבת אחת צוה לשוחטו ויהיו בה שלשים: או בזה אחר זה. שלש כתות של עשרה עשרה הלכך שלש כתות בעינן דילמא בזה אחר זה קאמר ושל שלשים בעינן דילמא בבת אחת קאמר ואינו יכול לשוחטו בפחות משלשים: בנ' סגי עיילי שלשים. ברישא ושוחטים פסחיהן ונפקי עשרה מינייהו ועיילי י' חדשים דאי בהדדי קאמר הא איכא ואי שלש כתות קאמר הא איכא: ננעלין תנן. מאליהן ומעשה נסים: סמכינן אניסא. וכל זמן שאין ננעלין מאליהן מניחין אותם ליכנס ולא חיישינן דלמא עיילי כולהו ואין כאן שלש כיתות: חס ושלום כו'. במסכת עדיות תנן ארבעה דברים העיד עקביא בן מהללאל כו' וקתני התם הוא היה אומר אין משקין לא את הגיורת ולא את המשוחררת אמרו לו מעשה בכרכמית שפחה שהיתה בירושלים והשקוה שמעיה ואבטליון אמר להם דוגמא השקוה דומין לה היו אותן שהשקוה ונידוהו אמר רבי יהודה חס ושלום שעקביא נתנדה שאין עזרה ננעלת כו' כשהיתה ננעלת על כל אדם בערבי פסחים שהקהל גדול ורב אין בהם אחד בחכמה וביראת חטא כעקביא: פסח מעוכין. על שם שנתמעך: פסח מעובין. עב על שם שהעם רב: והקטירו. משמע לבדן שלא יערב חלבים של קרבן זה בחלבים של קרבן אחר. שיהא כולו כאחד. כל האימורין של קרבן: תפיסה בעלמא. תופס כוליא ומראה לשליח והוא נותן פול או אבן כנגדה: מאי טעמא. שורה שכולה כסף כסף: אי נימא דילמא. כשהוא מחזיר הריקן ומקבל המלא זימנין דמחזיר ריקן של זהב ומקבל מלא של כסף והוה ליה מורידין בקודש: חוץ מבזיכי לבונה של לחם הפנים. שהיו מניחין אותן אצל הלחם על השולחן והתקינו להם מושב שוליים רחב כדי שלא יסמכו על הלחם שאצלם ויפרסו דופנותיו שהיה עשוי דפנות כמין תיבה פרוצה שני רוחותיה: מקבלה ואילך כו'. דכתיב ושחט את בן הבקר והקריבו בני אהרן וגו' ואמר מר במסכת חגיגה (דף יא.) והקריבו זו קבלת הדם לימד על הקבלה שטעונה כהונה: שמעת מינה הולכה שלא ברגל. כי הא הויא הולכה ופלוגתא היא בשילהי פרק קמא דזבחים (דף יד:) ארבע עבודות נאמרו בדם שחיטה וקבלה והולכה וזריקה קבלה והולכה מוהקריבו נפקי בשילהי פרק קמא דחגיגה ומאי אשמעינן מתניתין דאיכפל למיתני סדר הולכתן היאך אי לאו הא אתא לאשמעינן: ברב עם הדרת מלך. שהיו כולן עסוקין בעבודה: אבל איפכא. מחזיר את הריקן ברישא לא דמכי מושיט ליה האי מיד בעי לקבולי דאין מעבירין על המצוה מאחר שבאת לידו: מאן תנא פסח בזריקה. למרחוק ולא בשפיכה בנחת מקריב הכלי לכותל המזבח דאיכא למאן דאמר בפרק בתרא (דף קכא.) פסח בשפיכה ורבי ישמעאל היא דמפיק ליה מודם זבחיך ישפך במסכת זבחים בפרק בית שמאי אין לך קרבן שצריך מתנה באצבע אלא חטאת בלבד אבל כל שאר קרבנות מתן דם על ידי זריקת כל הכלי: דמו לא נאמר. בבכור כתיב אך בכור שור וגו': אלא דמם. אלמא אחריני נמי מישתמעי לימד על הפסח ומעשר בהמה שלא מצינו להם מתן דמים בתורה אלא כאן וכתיב תזרק ולא כתיב תשפך:

אתיא זריקה זריקה מעולה. בפ' איזהו מקומן (זבחים נז.) פריך ונילף מעולה מה עולה שתים שהן ארבע אף פסח כו' ומשני אמר אביי למה לי למיכתב סביב בעולה סביב בחטאת הוו להו שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין וקשה לר''י דנהי דלא ילפינן משני כתובין הבאין כאחד במה מצינו מדלא כתב בחד מינייהו בכור ומעשר ופסח דאיכא גזירה שוה נילף שפיר מעולה דאין גזירה שוה למחצה ואומר ר''י דע''כ אשם וחטאת דכתיב בהו סביב דאמרינן התם דהוו שני כתובים ושלשה כתובים ילפינן בג''ש מעולה או עולה ילפא מינייהו והשתא אתי שפיר הא דמסיק הוו להו שני כתובים הבאין כאחד דלמעוטי דלא נילף בגזירה שוה אתו דדומיא דכתב בהו סביב קא ממעט דאית בהו גזירה שוה כדפרישי':