פסחים סא ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סא - א

וישנו לאחר מיתה. שאם האבא היה חייב קרבן ומת והניח נכסים, הרי הנכסים משועבדים להביא מהם את החיוב של האב, ומי שיורש את הנכסים מקריב מהם את הקרבן שהאב היה חייב. ואם שחטו את הקרבן לשם קרבן אחר, הרי זה נפסל, והנכסים נשארו בשיעבודם עד שיביא מהם קרבן אחר ויקריבנו כראוי. ^[1]

וישנו בקרבן צבור כבקרבן יחיד כי שינוי קודש פוסל גם בקרבנות הציבור.

תאמר בשינוי בעלים שהוא קל משינוי קודש -

דאין פסולו מכח מחשבה בגופו של הקרבן, אלא מכח מחשבה על הבעלים. ^[2]

ואינו פוסל בכל ארבעת עבודות הדם, אלא בזריקה בלבד. כי הבעלות על הקרבן היא רק על הכפרה, והכפרה היא רק בזריקה, וממילא נחשב שינוי בעלים רק אם משנה את שם הבעלים בזריקה, מה שאין כן בשאר עבודות שלא נקרא שם בעלים עליהם, אם מחשב בהם לשם בעלים אחרים אין זה שינוי. ^[3] ואינו פסול לאחר מיתה כי לאחר מיתה אין שם בעלים עליו, לפיכך אם חשב לשם אחר אינו פוסל. ^[4]

ואינו פוסל בקרבן צבור כבקרבן יחיד. כי בציבור לא שייך שינוי בעלים, שהרי כל ישראל הם בעלים של הקרבן. ואם שוחט לשם נכרים אינו פוסל, כי שינוי בעלים פוסל רק אם שינה לשם אחר שהוא גם מחויב כפרה. אבל אם שינה לשם מי שאינו מחויב כפרה אינו פוסל. [דשינוי בעלים ילפינן מ"לכפר עליו" ולא על חבירו, לפיכך בעינן שיהא חבירו מחויב כפרה כמותו]. ונכרי אינו מחויב כפרה.

ומבארינן יותר: ואף על גב דתרתי מהפירכות דלעיל לאו דוקא [באמת אינם פירכות], תרתי מיהא דוקא.

ומבארינן איזה מהפירכות לאו דוקא:

דמאי שנא שינוי בעלים דלא הוי פסולו בגופו, דפסולו על ידי מחשבה בעלמא היא, ומחשבה אינה פסול בגוף הקרבן [ופסול בגוף הקרבן הוא כגון נטמא הבשר או יצא חוץ למחיצתו].

שינוי קודש נמי פסולו על ידי מחשבה בעלמא היא, ואינו פסול בגוף הקרבן.

ותו - הא דאמר שינוי בעלים אינו לאחר מיתה. זה אינו אליבא דכולי עלמא. שהרי נחלקו בזה אמוראים במסכת זבחים [דף ד ב ודף ז ב].

ולרב פנחס בריה דרב אמי דאמר יש שינוי בעלים לאחר מיתה [שהיורש הוא בעלים וצריך לשחוט לשמו, ^[5] ואם שחטו לשם אדם אחר לא עלה לשם חובה וצריך היורש להביא קרבן אחר] - מאי איכא למימר [איך אפשר לומר פירכא מה לשינוי קודש שכן נוהג לאחר מיתה, הרי גם שינוי בעלים נוהג לאחר מיתה]?

ומסקינן: תרתי מהפירכות מיהת דוקא נינהו, ונדחו דברי רב פפא שרצה להכשיר פסח בשאר ימות השנה שלא לשם בעליו מבנין אב משינוי קודש.

ומסקינן: אלא אמר רבא: פסח ששחטו בשאר ימות השנה בשינוי בעלים נעשה כמי שאין לו בעלים בזמנו [כלומר - כמי ששחט בזמנו שלא לשם בעליו], ^[6] ופסול.

מתניתין:

חידוש יש בקרבן פסח שאינו נוהג בכל הקרבנות, שחיוב האכילה הוא מטרה עיקרית בהבאתו, ולכן יש צורך שיהיה לקרבן הפסח "בעלים על אכילתו" כמו שלכל קרבן יש "בעלים על כפרתו".

בעלות זו מתבטאת בכך שאין הפסח נשחט אלא למנוייו, ומשמעותו היא שיש לשחוט את הפסח לשם ה"בעלים על אכילתו", מלבד הצורך לשחוט אותו על מי שהוא "בעלים על כפרתו".

א. הפסח ששחטו על מנת להאכיל בשרו שלא לאוכליו, כגון לזקנים או לחולים שאינם יכולים לאכול כזית.

וכן אם שחטו על מנת להאכילו שלא למנויו אלא לאנשי חבורה אחרת.

וכן אם שחטו להאכילו לערלים ולטמאים - פסול. מפני שכל אלו אינם ראויים לאכול את הפסח, והפסח צריך להשחט לאוכליו הראויים.

אבל אם שחטו על מנת להאכיל מקצתו לאוכליו ומקצתו שלא לאוכליו.

וכן אם שחטו באותו האופן למנויו ושלא למנויו, למולים ולערלים, לטמאים ולטהורים - כשר. שכיון שמקצתם ראויים לאכילה, אין הקרבן פסול, ובגמרא מפורש הטעם.

ב. הפסח ששחטו קודם חצות היום פסול, משום שנאמר [שמות יב] "ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערביים", שפירושו אחר חצות היום.

ג. ואם שחטו קודם לתמיד של בין הערביים, כשר. אף על פי שלכתחילה יש לאחר את שחיטת הפסח לאחר שחיטת התמיד.

ובלבד שלא יזרוק את דמו מיד, אלא שיהא אחר ממרס [מערבב] בדמו, בשביל שלא יקרוש עד שיזרק דם התמיד, ורק אחר שזרקו את דם התמיד יזרוק את דם הפסח.

ואם נזרק דם הפסח קודם לתמיד, כשר.

ואף על פי שדרשו חכמים [לעיל נט א] שהתמיד קודם לפסח, משום שנאמר בפסח "בערב" ו"בין הערביים" ואילו בתמיד נאמר רק "בין הערבים" בלבד [ומשמע מכך שהפסח צריך איחור יותר מאשר התמיד], מכל מקום דין זה הוא רק לכתחילה, אבל בדיעבד כשר.

גמרא:

תנו רבנן: כיצד היא מחשבת "שלא לאוכליו"?

השוחט לשום [לשם] אכילת חולה, או לשום אכילת זקן, שאינם יכולים לאכול כזית.

כיצד שלא למנויו?

נמנו עליו בני חבורה זו, ושחטו לשם אכילת בני חבורה אחרת.

והוינן בה: מנהני מילי, מנין למדו דין זה שפסח ששחטו שלא לאוכליו ושלא למנויו פסול?

ומתרצינן: דתנו רבנן: נאמר בענין הפסח [שמות יב] "ולקח הוא ושכנו הקרב אל ביתו במכסת נפשות". ו"מכסת" פירושו מנין.

ובהמשך הפרשה נאמר "ושחטו אותו".

מלמד - שאין הפסח נשחט אלא למנויו. ש"ושחטו אותו" נדרש על "במכסת נפשות", לומר שישחטוהו לשם מנוייו. ^[7]

יכול שחטו שלא למנויו יהא רק נחשב כעובר על המצוה של "במכסת נפשות", אבל, ומכל מקום, הקרבן יהיה כשר בדיעבד?

תלמוד לומר פעמיים:

א. "במכסת נפשות".

ב. איש לפי אכלו תכוסו על השה" - "תכוסו", מלשון מנין.

שנה עליו הכתוב, כפל דין זה שהפסח נשחט רק למנויו, פעמיים, כדי ללמד שדין זה הוא לעכב, שאם שחטו שלא למנויו, פסול.

[בכל הקדשים נאמר כלל זה. שכל מצוה שנשנתה פעמיים - "שנה עליו הכתוב לעכב"].

רבי אומר: מנין אנו יודעים שדין "במכסת" [למנוייו], נאמר על עבודת שחיטה, שאם שחטו על מנת להאכילו שלא למנוייו פסול? שמא כוונת הפסוק על עבודה אחרת משאר העבודות, כגון הזריקה? היות שנאמר בתורה "איש לפי אכלו תכוסו על השה". ו"תכוסו" - לשון סורסי בלשון ארמי [שנקרא דורסי] הוא.

ומשמעו, כאדם שאומר לחבירו: כוס שחוט] לי טלה זה! ולמדנו שבשעת שחיטה נאמר דין למנוייו. שצריך כונה בשעת שחיטה שהיא תהיה למנוייו. ^[8]

ולפי רבי אין צריך לדרוש מ"ושחטו אותו" שהתורה מדברת על זמן השחיטה.

והוינן בה: אשכחן [מצאנו] שהשוחט שלא למנויו פסול.

השוחט שלא לאוכליו - מנא לן שפסול?

ומתרצינן: אמר קרא נאמר [שם]: "איש לפי אכלו תכוסו".

"לפי אכלו" - משמע הראוי לאכול, פרט לחולה ולזקן [ואפילו הם מנויים].

"תכוסו" - כבר שמענו לעיל שהוא דוקא למנוייו.

ובכך איתקש אוכלין למנויין.

ולמדנו מההיקש, כי כשם ששחיטה על מנת להאכילו שלא למנויו פוסלת אפילו בדיעבד. כך גם שחיטה על מנת להאכילו שלא לאוכליו, פוסלת אפילו בדיעבד.

שנינו במשנה בפסח ששחטו לערלים ולטמאים שהוא פסול.

הערות

^[1] עיין רש"י שכתב שאם שחט לשם קרבן אחר לא עלה לשם חובה, כלומר שאינו פסול לגמרי [שלא לזרוק את הדם ושהבשר טעון שריפה], אלא הקרבן כשר לזרוק את הדם ולאכול את הבשר, אלא שלא עלה לבעלים לשם חובה, ודין זה נוהג בכל הקרבנות חוץ מפסח וחטאת. אבל פסח וחטאת ששחטן שלא לשמן פסולים לגמרי. והטעם שרש"י נקט כאן רק הפסול "לא עלו", שנוהג בשאר קרבנות, ולא פסול פסח וחטאת שפסולים לגמרי, משום דפסח וחטאת אינם קרבים כלל לאחר מיתה. כי מי שמת, בטל מינויו מהפסח [כדתנן לקמן צח א], ואי אפשר להקריב עבורו לאחר מיתה כלל. ובחטאת יש הלכה למשה מסיני שחטאת שמתה בעליה תמות.

^[2] רש"י. אמנם בגמרא בסמוך אמרינן שהטעם שלא נחשב פסולו בגופו הוא משום דהוי מחשבה בעלמא. ורש"י פירש כאן לפי ההוה אמינא שרק שינוי בעלים לא הוי פסולו בגופו, אבל שינוי קודש הוי פסולו בגופו. והסברא לכך היא שרק בשינוי בעלים מחשב על הבעלים ולא על גוף הקרבן, אבל בשינוי קודש מחשב על גוף הקרבן. אבל בסמוך מסקינן שגם שינוי קודש לא הוי פסולו בגופו, משום שכל פסול מחשבה היא מחשבה בעלמא, כדאיתא שם.

^[3] עיין רש"י. [ואע"ג שיש גם בעלות על הבשר לאכילה, זה לא מחייב לעשות את העבודות לשמו. כי הבעלות על הבשר אינה תלויה כלל בכפרה של הקרבן, אלא היא בעלות בפני עצמה על אכילת הקרבן]. ורש"י הוסיף שבאמת מרבינן בזבחים דף ד א פסול של שינוי בעלים בכל ארבע עבודות, אבל זהו במי ששוחט על מנת לזרוק שלא לשם אחרים, וכן במקבל או מוליך את הדם על מנת לזרוק לשם אחרים. אבל אם הוא לא חושב על הזריקה כלל, אלא שהשחיטה עצמה היא לשם אחרים, אינו פוסל. וכן אמר רב אשי בזבחים ד ב, ז ב: אמר הריני שוחט לשם פלוני כשר, שחטו לזרוק לשם פלוני פסול. וזו החומרא של שינוי קודש, שאם חשב על השחיטה עצמה פסול. כדכתיב "זבח שלמים" - שתהא זביחה לשם שלמים [ואם שחט שלמים לשם קרבן אחר, לא עלה לבעלים לשם חובה]. ובחטאת כתיב "ושחט אותה לחטאת". ובפסח כתיב "זבח פסח הוא" - שתהא זביחה לשם פסח [ואם שחט פסח או חטאת לשם קרבן אחר פסולים לגמרי]. ורש"י הוסיף עוד, דהא דשינוי בעלים פוסל רק במחשב על הזריקה, היינו בכל הקרבנות חוץ מקרבן פסח. אבל בפסח, הואיל ועיקר הקרבתו היא לצורך אכילת הבשר, אם שחטו שלא לשם בעליו על מנת להאכילו למנוים אחרים פסול. [ורש"י מוכיח כן ממתניתין דלקמן. ואף על פי שהבנין אב הוא לגבי פסח, מכל מקום יש פירכא דשינוי בעלים קל משינוי קודש, הואיל ובשאר קרבנות אינו נוהג בארבע עבודות]. עוד כתב רש"י לקמן ד"ה כמי, שיש מפרשים שמה שאמרו שינוי בעלים אינו בארבע עבודות קאי על מחשבת שלא לאוכליו בפסח, שאינה פוסלת אם מחשב בשעת זריקה. כדאמרינן לעיל ס א אין מחשבת אוכלין בזריקה. ורש"י דחה פירוש זה, דשלא לאוכליו אינו שינוי בעלים, שהרי מדובר במחשב לשם מי שמנוי עליו אבל אינו יכול לאכול. ופוסלת רק במחשב בשחיטה. אבל שלא למנוייו - שהוא שינוי בעלים - אדרבא, עיקרה במחשב בזריקה כדילפינן מ"לכפר עליו" ולא על חבירו, וכפרה היינו זריקה.

^[4] עיין רש"י. וכתבו תוספות, דאף על פי שמקריבו מחמת החיוב של האב, מכל מקום אינו בר כפרה גמורה כי אין כפרה למתים, לפיכך לא שייך בזה פסול שינוי בעלים, כי פסול זה נלמד מ"לכפר עליו" ולא על חבירו, והיינו רק במי שייך בו כפרה גמורה.

^[5] רש"י בזבחים דף ז ד"ה יש בעלים.

^[6] רש"י. ותוספות פירשו דהוי כפסח בזמנו שמתו בעליו, שדינו הוא שאפילו אם שוחטו סתמא פסול.

^[7] על פי רש"י בעמוד ב ד"ה הואיל. אבל בתוספות כתבו שרבי דלהלן בא להסביר את דברי תנא קמא.

^[8] ומפרשים את המלה "תכוסו" גם מלשון מנין כפשוטו, וגם מלשון שחיטה כלשון סורסי.

וישנו לאחר מיתה שאם הקדיש אדם קרבן ומת, מביא בנו את הקרבן במקומו, וקרבן זה יכול להיפסל על ידי מחשבה בשינוי קודש וצריך להביא קרבן אחר, וישנו פסול זה של שינוי קודש בקרבן צבור כמו בקרבן יחיד. תאמר בשינוי בעלים שאינו כן, שאין פסולו בגופו ואינו בארבע עבודות אלא בשחיטה בלבד ואינו לאחר מיתה שהרי אין בעלים ממש לקרבן זה שהרי הוא מת ואם שינה שמו כשר, ואינו בצבור כביחיד שהרי לא שייך לשנות את שם בעליו שהוא הציבור לשם אחר.

ואף על גב דתרתי לאו דוקא [ואף על פי ששנים מן ההבדלים אינם מדויקים] ואפשר לערער עליהם כאשר יבואר, תרתי מיהא דוקא [שנים מכל מקום מדויקים]. ומסבירים את חוסר הדיוק: דמאי שנא [שמה שונה] שינוי בעלים שאמרנו דלא הוי? [שאין] פסולו בגופו משום שפסולו מחשבה בעלמא [בלבד] היא ואין הפסול בגופו של הקרבן, ואם כן אפשר לומר כי שינוי קודש נמי [גם כן] פסולו מחשבה בעלמא [בלבד] היא ואין גופו של הקרבן נפסל, ואם כן אין זה הבדל אמיתי.

ותו [ועוד]: הא [זה] שאמר ששינוי בעלים אינו לאחר מיתה אולם לשיטת רב פנחס בריה [בנו] של רב אמי שאמר (זבחים ד,ב. וזבחים ז,ב): יש שינוי בעלים לאחר מיתה ואם נשתנה שמו של הבעלים צריך בנו להביא קרבן אחר לשמו, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? ולשיטה זו אין הבדל אף בנקודה זו. אולם תרתי מיהת דוקא נינהו [שנים מן ההבדלים בכל אופן מדוייקים הם].

אלא יש לדחות את הצעת רב פפא, אמר רבא: פסח ששחטו בשאר ימות השנה בשינוי בעלים — נעשה כמי שאין לו בעלים כלומר, ששחטו שלא לשם בעליו בזמנו ואף הוא פסול.

א משנה שחטו את הפסח, שלא לאוכליו כלומר לשם אנשים שאינם מסוגלים לאוכלו, או שלא למנויו לשם אלה שלא נמנו מקודם לאכול ממנו, או שחטו לערלים ולטמאים שנאמר בתורה שאסור להם לאכול מן הפסח — הרי זה פסול. אולם אם שחטו לאוכליו ושלא לאוכליו למנויו ושלא למנויו, למולים ולערלים, לטמאים ולטהורים — הרי זה כשר, שאין מחשבה חלקית של פסול פוסלת.

שחטו את הפסח קודם חצות היום — פסול, משום שנאמר "ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים" (שמות יב, ו). שחטו קודם לתמיד של בין הערבים — כשר, ובלבד שיהא אחד ממרס (בוחש) בדמו למניעת קרישתו עד שיזרק דם קרבן התמיד ואחר כך יזרקו את דם הפסח. ואם נזרק דם הפסח לפני דם התמיד — בכל זאת כשר, שאין שינוי זה פוסל את הקרבן.

ב גמרא תנו רבנן [שנו חכמים בתוספתא]: כיצד שלא לאוכליו? שחטו לשום חולה או לשום זקן שאינם מסוגלים לאכול ממנו אפילו כזית. כיצד שלא למנויו? אם נמנו עליו חבורה זו של אוכלים, ושחטו לשם חבורה אחרת.

ושואלים: הלכה זו שאינה כתובה במפורש בתורה מנהני מילי [מנין דברים אלה]? ומביאים ממה דתנו רבנן [ששנו חכמים] על הכתוב "ואם ימעט הבית מהיות משה ולקח הוא ושכנו הקרוב אל ביתו, במכסת נפשות איש לפי אכלו תכוסו על השה" (שמות יב, ד), ואמרו: "במכסת" — מלמד שאין הפסח נשחט אלא למנויו שהכל נעשה לפי מכסת = מנין הנפשות שנמנו עליו לפני שחיטה,

יכול שאם שחטו שלא למנויו יהא כעובר על המצוה ובכל זאת יהא כשר בדיעבד — תלמוד לומר מן ההכפלה בלשון שנאמר שם פעמיים גם "במכסת" וגם "תכסו", הכתוב חזר ושנה עליו כדי לעכב.

רבי אומר: "תכוסו" זה לשון סורסי (ארמי) הוא, כאדם שאומר לחבירו כוס לי משמע: שחוט לי טלה זה, ללמד שמכסת הנפשות וקביעת המנויים צריכה להיות בזמן שחיטה.

אשכחן [מצאנו] ולמדנו מכאן שאם שחטו את הפסח שלא למנויו הרי הוא פסול, אבל שחטו שלא לאוכליו מנא לן [מנין לנו] שהוא פסול? ומשיבים: אמר קרא [המקרא] "איש לפי אכלו תכסו", הרי שאיתקש [הושוו] אוכלין למנויין, כשם שפסול כששחטו שלא למנויו כך פסול כששחטו שלא לאוכליו.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And furthermore, the disqualification following from a change in sanctity applies after death. If one consecrates an offering and dies, his son must bring the offering in his place, and it can be invalidated through a change in sanctity. Moreover, it applies to communal offerings as it does to the offerings of an individual. However, can you necessarily say the same thing with regard to a change in owner that does not have these characteristics? Its disqualification is not in the offering itself; and it does not apply to all four rites but only to the sprinkling of the blood on the altar; and it does not apply after death, for after the owner has died there is no true owner of the offering, and therefore, if the priest intends to offer it for someone else the offering remains valid; and it does not apply to communal offerings as it does to the offerings of an individual, since it is not possible to have in mind a different owner, as it is owned by the whole community.

And even though two of these differences are not fully accurate and can be disputed, as will be explained, two, at least, are accurate. The Gemara explains the lack of accuracy: For what is different about a change in owner that defines its disqualification as not being in the offering itself? Is it that its disqualification is merely due to thought? If so, it is possible to say that a change of sanctity is also merely a disqualification due to thought and not in the offering itself, and therefore there is no real difference.

And furthermore, with regard to that which was said, that a change in owner does not apply after death, there is the following difficulty: According to Rav Pineḥas, son of Rav Ami, who said that the disqualification resulting from a change in owner applies after death, so that if the offering of the deceased was brought for a different person, the son of the deceased must bring another offering in his father’s name, what is there to say? However, at least two of these differences are accurate.

Rather, Rav Pappa’s suggestion should be rejected, and Rava said: A Paschal lamb that one slaughtered on the rest of the days of the year with a change of owner is considered like one that does not have an owner. In other words, it is considered like a Paschal lamb that was slaughtered not for the sake of its owner at its proper time on Passover eve, and it is disqualified.

MISHNA: If one slaughtered the Paschal lamb for people who cannot eat it or for those who did not register in advance to eat it, or if one slaughtered it for people who are uncircumcised or for those who are ritually impure, whom the Torah prohibits from eating the Paschal lamb, it is disqualified. However, if one slaughtered it for those who can eat it and for those who cannot eat it; for those who have registered for it and for those who have not registered for it; for the circumcised and for the uncircumcised; for the ritually impure and for the ritually pure, it is valid, for a partially invalid intent does not disqualify the offering.

If one slaughtered the Paschal lamb before midday it is disqualified, as it is stated: “And the whole assembly of the congregation of Israel shall slaughter it in the afternoon” (Exodus 12:6). If he slaughtered it before the daily afternoon offering it is valid, as long as another person stirs its blood in order to prevent it from congealing until the blood of the daily offering is sprinkled. And if the blood of the Paschal lamb is sprinkled before the blood of the daily offering, it is nonetheless valid, as this change does not disqualify the offering.

GEMARA: The Sages taught in the Tosefta: How so the case of slaughtering the Paschal lamb for those who cannot eat it? It is a case where one slaughtered it for the sake of a sick person or for the sake of an old person who is unable to eat even an olive-sized portion of the Paschal lamb. How so the case of slaughtering the Paschal lamb for those who did not register for it? It is a case where one group registered for it, and one slaughtered it for the sake of a different group.

The Gemara asks: From where are these matters, which are not explicitly written in the Torah, derived? The Gemara answers: As the Sages taught with regard to the verse: “And if the household be too little for a lamb, then he and his neighbor who is close to his house shall take one according to the number of the souls; according to every man’s eating you shall make your count for the lamb” (Exodus 12:4). “According to the number of” teaches that the Paschal lamb is slaughtered only for those who have registered for it. Everything is done according to the number of people who have registered before the slaughtering.

I might have thought that if he slaughtered it for those who did not register for it, he would be considered as one who has violated a commandment, but nonetheless the offering would be valid after the fact. Therefore, the Torah teaches this law with the double formulation of “according to the number” and “you shall make your count”; the verse repeated it to make this requirement indispensable, so that the offering is disqualified if it is slaughtered for those who did not register for it.

Rabbi Yehuda HaNasi says: The term “you shall make your count [takhosu]” is Aramaic [Sursi], like one who says to his fellow: Slaughter [kos] me this lamb, to teach that the registration must take place before the slaughtering.

We have found a source for the halakha that a Paschal lamb slaughtered for those who have not registered for it is disqualified. But from where do we derive the halakha that it is similarly disqualified if it is slaughtered for those who cannot eat it? The Gemara answers that the verse says: “According to every man’s eating you shall make your count”; those who eat it are juxtaposed, and thereby equated, to those who are registered for it. This teaches that just as the offering is disqualified if it is slaughtered for those who did not register for it, it is likewise disqualified if it is slaughtered for those who cannot eat it.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

וישנו בצבור כביחיד כי שנוי קדש פוסל בקרבן הצבור שאם נשחט העולה לשם חטאת או לשם אשם כמו שפוסל בקרבן יחיד כך פוסל בקרבנות צבור ואע"ג דפרכת שינוי קודש דפסולו בגופו ושינוי בעלים אין פסולו בגופו לאו פירכא הוא דתרוויהו פסול מחשבה נינהו ולא שנא ומאי דפרכת נמי יש שינוי קודש לאחר מיתה ואין שינוי בעלים לשם מיתה הרי רב פנחס בריה דרב אמי אמר [דיש] שינוי בעלים לאחר מיתה דגרסינן בתחלת שחיטת קדשים ואמר רבא עולה הבאה לאחר מיתה שחטה בשינוי קדש פסולה בשינוי בעלים כשרה אין בעלים לאחר מיתה ורב פנחס בר רב אמי אומר יש בעלים לאחר מיתה אמר לו רב אשי לרב פנחס דוקא קאמר מר יש בעלים לאחר מיתה והוה ליה כשינוי קדש ובעי איתויי אחריתי או דלמא אמרי' [דאי] איכא גביה כמה עשה ומכפרא ליה א"ל דוקא קא אמינא:
וזו השמועה כלה מה לשנוי קדש שכן פסולו בגופו וישנו בארבע עבודות וישנו לאחר מיתה וישנו בצבור כביחיד כולו מפורש בפ"א בשחיטת קדשים פריך מיהא לדברי הכל באחת ולרבא דהוא מרא דשמעתא תרתי מה לשנוי קודש שכן ישנו בארבע כדאמרן וישנו בצבור כביחיד לאפוקי צבור דלא משכחת ליה בשנוי בעלים דהא כל ישראל בעליו הן ופשטה פסח ששחטו בשאר ימות השנה לשם פסח בשנוי בעלים נעשה כמי שאין לו בעלים בזמנו ופסול. תנן בתחלת שחיטת קדשים חוץ מן הפסח ומן החטאת פסח בזמנו שלא לשמו פסול שנאמר ואמרתם זבח פסח הוא לה' דייקינן מינה דבעינן לשמו ותנן נמי שם [שם מג.] [הזבח] נפסל בארבעה כו' בשחיטה שנאמרה המקריב את זבח השלמים כו' בקבלה שנא' והקריבו זו קבלת הדם בזריקה שנאמר הזורק את דם השלמים בהולכה שנאמר והקריב הלכה דאפקה רחמנא בלשון הקרבה:

מתני' שחטו שלא לאוכליו ושלא למנויו כו' ת"ר כיצד שלא לאוכליו שחטו לחולה ולזקן כיצד שלא למנויו מנו עליו חבורה זו ושחטו לשם חבורה אחרת ופשטנא בענין למנויו שנאמר במכסת נפשות תכוסו על השה ואוכליו שנאמר איש לפי אוכלו ואיתקש אוכלין למנויין:

כבר ביארנו במשנתנו שאין שוחטין את הפסח אלא למי שראוי לאכלו לא סוף דבר שאם עשה כן כשר אלא שחסר מצוה אלא אף בדיעבד פסול וכן שלא למנוייו ומ"מ דוקא בשחיטה כלומר ששחטו על דעת שלא לאוכליו אבל אם שחטו לשם אוכליו ועשה אחת משאר עבודות לשם שלא לאוכליו כגון שזרק את הדם שלא לאוכליו או ששחטו לשם אוכליו על דעת שיזרוק דמה שלא לאוכליו כשר שאין מחשבת אוכלין פוסלת בזריקה ולא בשום עבודה אלא בשחיטה ומ"מ גדולי המחברים כתבו שאין אדם יוצא בה ידי חובתו אלא שהפסח כשר ובערלות מיהא אינו כן אלא שחטו למולים וזרק את הדם לערלים פסול שיש מחשבת ערלות בזריקה וכרב חסדא וכן בשחט על דעת לזרוק דמה לערלים ומ"מ שחט למולים וזרק דמה למולים וערלים או שחט על מנת לזרוק למולים וערלים יראה שהיא כשר וכרב אשי שהעלה בסוף השמועה מקצת ערלה לא פסלה לא בשחיטה ולא בזריקה ואע"פ שרב חסדא שהוא בעל השמועה אמר בשחיטה הוא דמקצת ערלה לא פסלה אבל בזריקה אפי' מקצת ערלה פסלה ומשום חומרא דזריקה שאין הפגול קבוע אלא בזריקה שהוא סוף העבודות כמו שנבאר למטה מ"מ נראה שדרך סוגיא נאמרה ולתרץ הברייתא לישבה לדבריו ומ"מ גדולי המחברים פסקו בה שבזריקה אף למולים וערלים פסול כמסקנא דרב חסדא אלא שגדולי המגיהים חלקו בה ויראה לי שהטומאה דינה כערלה לענין זה ולמדת ממה שכתבנו שערל המשתף אחרים בפסחו אין הפסח פסול לבני חבורה הבאים עמו שאין ערלה וטומאה פוסלין במקצתה אלא בכולה ויש בזו חומר מחשבת זמן ומקום שהן פוסלין אפי' במקצת ר"ל שזמן מקצתו כזמן כלו שאפי' לא חשב לחוץ לזמנו אלא בכזית פיגל וכן בחוץ למקומו פסל וכן יש באלו חומר מצד אחר שהם נוהגים בכל הזבחים ואלו ערל וטמא משלחין קרבנותיהם בעזרה על ידי אחר בכל קרבן שאין אכילת הבעלים מעכבת בהם כגון פסח ויש חומר בערל מבטמא שהערלה לא הותר מכללה אכילת בשר שאין שום בשר קדש נאכל לערלים כמו שביררנו ביבמות פרק הערל ואין צריך לומר שכן במחשבת זמן ומקום שלא הותר מכללה לאכילת בשרה אבל טומאה הותר מכללה אם היו רוב צבור טמאים שאין צבור נדחה לפסח שני ומקריבין פסח בטומאה ונאכל וזה שכתבנו בטמא שמשלח קרבנותיו פירושו בטמא שרץ וכיוצא בו אבל טמא מת אין מקריבין עליו עד שיטהר:

ר' אומר לשון סורסי היא זה כאדם שאומר לחבירו כוס לי טלה זה פי' ור' לא בעי קרא תנינ' לעכב אלא מחד קרא נפק' לי' עיכוב' אשכחן שלא למנוי שלא לאוכליו מנין א"ק איש לפי אכלו תכוסו ואיתקש אוכלין למנוין פי' זה האו לת"ק אבל ר' אל בעי אלא חד קרא לעכב ות"ק דלא דריש לשון סורסי ומשמע לי' תכוסו לשון מנו פי' המורה דבהדי' כתיב ושחטו אותו:

תוס' בד"ה נעשה כמי כו' ואי לא חייש להני פירכי כו' ואומר ר"י דה"פ אפי' ליתנהו להני פירכי כו' עכ"ל כצ"ל ולא ניחא להו למימר בתירוצם דלא חייש להני פירכי כיון דסתמא דתלמודא מסיק דתרתי דוקא ופירכי נינהו וק"ל:

בד"ה ואתקש אוכליו כו' מה מנויין פסלה בד' עבודות כו' אף אוכליו כו' עכ"ל מפי' מהרש"ל כל ד' עבודות על הזריקה כו' ונילף שגבי אוכליו יפסלו כך וע"ק למה חשיב מנויו גבי פסח דוקא ויליף מקרא אם הוא שינוי בעלים אף בשאר קרבנות יפסול עכ"ל אבל לשון בד' עבודות שכתבו התוס' לא משמע כן אלא בד' עבודות ממש כמו גבי פסול לשמו דקאמר בשמעתין דישנו בד' עבודות אבל בשינוי בעלים דלא הוה אלא בזריקה מקרי אינו בד' עבודות בשמעתין ולישנא נמי דקאמרי ובשאר קרבנות נמי יפסלו כו' לא משמע כן דהל"ל ובשאר עבודות נמי פסול ולא אצטריך ליה לקרא גבי פסח ועוד דהא אצטריך גבי פסח לעכב כדאמרי' פ"ק דזבחים ונראה שהם הבינו לכאורה מפירש"י דשלא למנויו היינו שינוי בעלים ובחישב על השחיטה לחודה קאמר במתניתין פסול שלא למנויו וכן בחישב על הזריקה פסול דעיקר שינוי בעלים בזריקה הוא כפרש"י ומינה דה"ה בשאר ב' עבודות דהיינו בהולכה או בקבלה לחודא דפסול שלא למנויו דהיינו שינוי בעלים ואהא קשיא להו כיון דאתקש שלא לאוכליו לשלא למנויו אימא דיפסול שלא לאוכליו נמי בכל ד' עבודות ממש ועוד דבשאר קרבנות נמי יפסלו ד' עבודות ממש דהיינו שינוי בעלים והיינו שלא למנויו דאינו חילוק בשינוי בעלים בין פסח לשאר קרבנות אלא דבפסח הוא לעכב ובשאר קרבנות אינו אלא למצוה כדאמרי' בהדיא פ"ק דזבחים ויפסלו דקאמרי לאו דוקא אלא למצוה כדאמרינן בהדיא התם ובכולה תלמודא לא קאמר בשאר קרבנות שינוי בעלים אלא בזריקה כפרש"י ואהא תירצו היכא דקאמר שלא למנויו לאו היינו דין שינוי בעלים דאינו אלא בזריקה כגון שוחט כו' ודין שלא למנויו דקאמר אינו אלא בפסח ודוקא בשחיטה ואינו בד' עבודות דהיינו בקבלה והולכה אלא בזריקה איתא משום דין שינוי בעלים כמ"ש התוס' לקמן ואיך שיהיה ק"ק דהיאך בעו למימר דאוכליו יפסלו בד' עבודות הא איכא שום מיעוטא דאין מחשבת אוכלין בזריקה כמ"ש התוס' לקמן ודו"ק:

ברש"י ד"ה ואינו בד' עבודות וכו' והכי אמרינן התם אמר רב אשי ק"ו ומה אם במקום שאמר הריני שוחט לשם פלוני כשר לזרוק דמו לשם פלוני פסול מקום כו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה שחטו למולין וכו' בפ' כיצד צולין דתניא שחטו לאוכליו לזרוק דמו שלא לאוכליו פסח עצמו כשר ואדם יוצא בו ידי חובתו לא גרסינן לזרוק דמו אלא ונזרק וכו' כצ"ל:

וישנו לאחר מיתה. מת בנו מביא קרבן אביו ואם שחטו שלא לשמו לא עלה לשם חובה ואחריות הקרבן מוטל על נכסי המת וצריך להביא אחר וישנו בקרבן צבור כקרבן יחיד: אבל בשינוי בעלים. מחשב בדבר אחר הוא ואינו בארבע עבודות בשאר זבחים דלאו פסח דלאו עיקרן לאכילה אתי אלא לכפרה לא שייך שינוי בעלים אלא בזריקה שאין לו בקרבן אלא כפרתו וכפרה ליתא אלא בזריקה וכי מרבינן שאר עבודות לפוסלה בשינוי בעלים בפ''ק דזבחים לא מרבינן אלא שוחט להתכפר אחר בזריקת דמו או מוליך או מקבל לזרוק לשם אחר או זרק ממנו לשם אחר אבל שוחט לשם אחר שתהא השחיטה לבדה לשם אחרים אבל בשעת שחיטה אין דעתו על הזריקה אלא לבעליו כשר והכי אמרי' התם אמר רב אשי ק''ו ומה אם במקום שאמר הריני שוחט לשם פלוני דכשר שחטו לזרוק לשם פלוני פסול מקום שאם אמר כו' ש''מ מיהא דאין מחשבת שינוי בעלים בשאר עבודות אא''כ מחשבין באחת מהן על מנת לזרוק אבל בשינוי קודש שחט שלא לשמו פסול דכתיב זבח שלמים זביחה לשם שלמים וכן בחטאת ושחט אותה לחטאת וכן פסח זבח פסח הוא ומיהו ודאי פסח שעיקרו לבעליו ליאכל בא שחטו שלא לשם בעליו להאכילו למנויין אחרים. פסול כדקתני מתני' שחטו שלא למנויו פסול וע''כ בחישב על השחיטה לחודא קאמר לא על מנת לזרוק מדאיפלגו בה אמוראי בגמרא שחטו למולין על מנת שיתכפרו בו ערלים מכלל דשחטו לערלים דמתניתין במחשב על השחיטה קאמר ושלא למנויו דומיא דלערלים דהא גבי הדדי קתני להו: ואינו לאחר מיתה. דאין שם בעליו עליו מאחר שמת ואם שינה שמו כשר: ואינו בצבור. דלשם מי ישנה אותו שלא יהא בעליו אם לשם נכרים לא מיפסיל כדאמרי' התם ולקמן בשמעתין דאין שנוי בעלים פוסל אא''כ שינהו למחויב כפרה כמותו דיליף מלכפר עליו עליו ולא על חבירו אלמא שינוי בעלים פסול בחבירו דומיא דידיה ומחויב כפרה כמותו ואי לא לא פסיל: ואע''ג דתרתי. מהנך פירכי: לאו דווקא. כלומר לאו פירכי נינהו תרתי מיהא דווקא ומפרש ואזיל הי תרתי לאו דווקא פסול מחשבה לא מיקרי פסול הגוף: ולרב פנחס. בפ''ק דזבחים אמרה: יש בעלים לאחר מיתה. ואם שחטו לשם בעלים אחרים צריך היורש להביא אחר: כמי שאין לו בעלים. כמי ששחטו בזמנו שלא לשם בעלים ואני שמעתי שינוי בעלים אינו בזריקה כדאמרי' אין מחשבת אוכלים בזריקה ואי אפשר לומר כן דמחשבת שלא לאוכליו מנויין עליו הן ובשחיטה הוא דגלי רחמנא ולא בשאר עבודות אבל מחשבת שלא למנויו דהיינו שינוי בעלים עיקרה בזריקה הוא כדיליף לקמן בשמעתין בזריקה וכפר עליו ולא על חבירו: מתני' לאוכליו ושלא לאוכליו כשר. דמקצת אוכלין לא פסלי ולקמן מפרש טעמא: ממרס בדמו. שלא יקרוש כדי שיהא ראוי לזריקה: ואם נזרק. קודם לתמיד כשר דאע''ג דאמרן (לעיל ד' נט.) יאוחר דבר שנאמר בו בערב ובין הערבים וגו' לא מיפסיל בהכי: גמ' מכסת. לשון מנויין כמו את מכסת הערכך (ויקרא כז): סורסי. ארמי. חכמי האומות קורין לו לינג''א שוריי''א: כוס. שחוט למימרא דבשעת שחיטה צריך להתכוין למנויו: לפי אכלו. הראוי לאכול פרט לחולה ולזקן ולערל ואפילו הן מנויין:

וישנו לאחר מיתה. ושינוי בעלים אינו לאחר מיתה שמא משום דכתיב לכפר עליו ולא על חבירו ומת לאו בר כפרה גמורה הוא אלא שנתחייב להביאו והך דשמעתין אתיא להדיא כמ''ד שיעבודא דאוריי' וכרב אסי אמר רב בפ''ק דקדושין (ד' יג:) דמוקי הא דתנן האשה שמתה יביאו יורשין עולתה אע''פ שלא הפרישתה מחיים אבל לרב יהוד' אמר שמואל דאמר והוא שהפרישתה מחיים אבל לא הפרישתה לא משום דשיעבודא לאו דאורייתא לכאורה אינו נפקותא בין שינוי קודש לשינוי בעלים דלאחר מיתה כיון דבשינוי קודש [נמי] אין היורש חייב להפריש אחר תחתיו ומיהו י''ל דנ''מ אם הפרישו בעלים שתי עולות לאחריות שאם תפסל האחת יביא השניה ואם לאו תהא השניה חולין אי נמי שינוי קודש אסור לשנות אחר מיתה דאמר בריש זבחים (ד' ב:) ונדבה מי שרי לשנויי בה אבל שינוי בעלים ליכא אפי' איסור כיון דאינו לאחר מיתה: נעשה כמי שאין לו בעלים בזמנו ופסול. תימה לר''י ל''ל למימר נעשה כיון דתרתי דוקא לימא דפסול משום דאין כאן עקירה ואי לא חייש להני פירכי וסבר דדמי לשינוי קודש הואיל ופוסלו בזמנו וחשיב עקיר' א''כ אמאי הוי כמי שאין לו בעלים בזמנו הלא בשינוי קודש לא חשבי' משנה כבזמנו לפסול ואור''י דהכי פי' אפי' ליתנהו להנהו פירכי מ''מ לא הוי עקירה דנעשה כפסח בזמנו שמתו בעליו דאמר בסוף אלו דברים (ד' עג:) דבעי עקירה וכששחטו סתם פסול אע''פ שהוא כמפרש שלא לשם בעליו שהרי מתו ה''נ שלא בזמנו שינוי בעלי' לא חשיב עקירה וכן מוכיח הלשון דקאמר שאין לו בעלים ולא קאמר כמי ששחטו בשינוי בעלים: רבי אומר לשון סורסי הוא זה. אור''י דרבי לא פליג את''ק ומודה דאיכא עיכובא באוכליו ומנויו ואינו אלא מפרש דבריו דלא פסלי אוכליו ומנויו אלא בשחיטה וכן משמע בכיצד צולין (ד עח:) דמסיק רב דאמר אכילה לא מעכבי כרבי נתן ולא קאמר כר' והיינו משום דלפרושי אתא כדפי': לאוכליו מנא לן. אור''י דערלים וטמאים כולהו נפקי מהאי קרא דאיש לפי אכלו דכיון דלא מצו אכלי ליה חשיבי כולהו שלא לאוכליו וכן משמע בפ''ב דזבחים (ד' כב:) דקאמר קסברי זקני דרום טמא משלח קרבנותיו פי' פסח והתניא במכסת נפשות מכאן שאין הפסח נשחט אלא למנויו ואיתקש אוכליו למנויו משמע בהדיא דטמא נפקא לן מאיש לפי אכלו: ואיתקש אוכליו למנויו. תימה לר''י א''כ מה מנויו פסלי בד' עבודות דהיינו שינוי בעלים אף אוכליו יפסלו בד' עבודות ובשאר קרבנות נמי יפסלו במנויו וי''ל דשלא למנויו אין זה שינוי בעלים דשינוי בעלים לא פסיל אלא בזריקה כגון שוחט או מקבל ומוליך על מנת לזרוק לשם אחרים או זורק לשם אחרים אבל שוחט ומקבל ומוליך לשם אחרים כשר דמוכפר עליו נפקא לן ושלא למנויו היינו שוחט שלא למנויו ולא פסיל אלא בשחיטה דווקא כדכתיב תכוסו ודווקא בפסח ולא בשאר קרבנות וא''ת ונימא הואיל וגלי שלא לאוכליו בשחיטה ה''ה בשאר עבודות כדאי' בפ''ק דזבחים (ד' ז:) פסח שלא לשמו מזבח פסח שאר עבודות מנא לן הואיל וגלי גלי ואור''י דלא דמי כיון דגלי בכל הקרבנות דלא עלו לבעלים לשם חובה וגבי פסח אשכחן פסול בחד מינייהו אין לנו לחלק: שחטו למולין על מנת שיתכפרו בו ערלים. אם שחטו למנויו על מנת שיתכפרו בו שאינם מנויו הא פשיטא דפסול לכ''ע דהיינו שינוי בעלים דפסול בפסח ובחטאת ומיהו נראה לר''י דה''נ פליגי בשחט לאוכליו על מנת שיתכפרו שאינם אוכלין כגון חולה וזקן דפסל ביה רב חסדא כמו בערלים אע''ג דקראי דמייתי בערל כתיבי דמחד קרא דלפי אכלו נפקי וילפי מהדדי לכל מילי דהא לאוכליו ושלא לאוכליו דכשר היינו משום דילפי' מלמולים ולערלים ודווקא בשחט למולים ע''מ שיתכפרו ערלים פסל רב חסדא אבל נזרק לשם ערלים אפי' רב חסדא מודה דכשר דאין מחשבת אוכלין בזריקה דהא בכ''מ פשוט זה למסדר הש''ס בכולה שמעתי' ובריש זבחים (ד' ד.) דקאמר אשכחן זביחה שאר עבודות מנלן וכי תימא נילף מזביחה מה לזביחה שכן פסולה שלא לשם אוכלין בפסח משמע דליכא מאן דפליג דאין מחשבת אוכלין בזריקה ועוד דרב אשי מסיק דרבה לא פליג בהא אדרב חסדא ובפ' כיצד צולין (ד' עח.) דתניא שחטו לאוכליו לזרוק דמו שלא לאוכליו פסח עצמו כשר ואדם יוצא בו ידי חובתו לא גרסינן לזרוק דמו אלא ונזרק דמו דלא תיקשי לרב חסדא וכן יש במקצת ספרים וריב''א פי' דדוקא נקט על מנת שיתכפרו שחישב להתכפר בו ערלים אבל אם לא חישב להתכפר אלא חישב לזרוק להאכיל הבשר לערלים אפי' רב חסדא מודה דכשר דלא שייך בזריקה מחשבת פסול דאכילה אלא פסול דכפרה ובשחיטה דווקא אם חישב להאכיל שלא לאוכליו ולערלים פסול דשחיטה ודאי בעינן לשם בעלים הראויים לאוכלו כדכתיב איש לפי אכלו תכוסו והיינו דאין מחשבת אוכלין בזריקה:

דף סא - א

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד