פסחים ס ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ס - ב

ומוכח מזה: אלא לאו, המדובר הוא בין בעבודה אחת [שחושב בשחיטה עצמה לאוכליו ושלא לאוכליו, וכשר משום שמקצת אוכלין לא פוסלת] ובין בשתי עבודות [ששוחט לאוכליו על מנת לזרוק דמו שלא לאוכליו, ואף על פי שמחשבתו על הזריקה היא כולה שלא לאוכליו, כשר משום שאין מחשבת פסול של אוכלין פוסלת בזריקה].

ומסקינן לראיה: ומדסיפא "לאוכליו ושלא לאוכליו" אפילו בעבודה אחת - רישא נמי [דקתני לשמו ושלא לשמו פסול] מדוברת אפילו בעבודה אחת. ופסול משום שאף בגמר דבריו אדם נתפס כרבי יוסי, ודלא כרבי מאיר.

ודחינן: מידי איריא [וכי זו ראיה]?!

הרי אפשר להעמיד כל בבא הא כדאיתא והא כדאיתא [כל אחת כפי מה ששייך בה].

סיפא [לאוכליו ושלא לאוכליו] מיירי בודאי אפילו בעבודה אחת כמו שהוכחנו.

ורישא [לשמו ושלא לשמו] מיירי או בין בשתי עבודות ובין בעבודה אחת [ופסול משום שבגמר דבריו נתפס], או דוקא בשתי עבודות [אבל בעבודה אחת כשר משום שבתחילת דבריו אדם נתפס].

ולמסקנה לא נפשט הספק, ואפשר להעמיד מתניתין או בעבודה אחת וכרבי יוסי, או בשתי עבודות וכרבי מאיר.

שנינו במשנתנו שהפסח כשר רק אם שחטו לשמו.

ואם שחטו שלא לשמו פסול, היינו דוקא בשוחטו בזמנו בי"ד בניסן.

אבל, אם הקדישו לפני זמנו, ושחטו לפני י"ד בניסן - הדין להיפך. שהרי פסח ששחטו לפני זמנו פסול.

ומעתה, אם שחטו לפני זמנו לשמו, זהו פסח ששחטו שלא בזמנו שפסול.

אבל אם שחטו לשם שלמים, נעקר ממנו שם פסח ונעשה שלמים. כי לפני זמנו מועילה המחשבה לשם שלמים לעקור את שם הפסח, ושלמים כשרים בכל זמן. ^[1]

ונמצא, שבפסח בשאר ימות השנה, מחשבת לשמו היא מחשבת פסול, ושלא לשמו היא מחשבה כשרה.

ולפי זה, איבעיא להו: פסח ששחטו בשאר ימות השנה לשמו [שהיא מחשבת פסול] ושלא לשמו [שהיא מחשבה כשרה] - מהו?

וצדדי הספק הם:

מי אתי מחשבת שלא לשמו [הכשרה] ומפיק ומוציאה ליה מידי מחשבת לשמו [הפוסלת], ומכשיר ליה.

או לא?

כי אתא רב דימי אמר: אמריתא לשמעתא דלהלן קמיה דרבי ירמיה, שאפשר לפשוט את הספק על ידי לימוד מבנין אב:

הואיל ומחשבת לשמו מכשירו בזמנו, ומחשבת שלא לשמו מכשירו שלא בזמנו -

מה לשמו, המכשירו בזמנו, אין מוציאו מידי שלא לשמו [ושלא לשמו ולשמו פסול].

אף שלא לשמו, המכשירו שלא בזמנו, אין מוציאו מידי לשמו, ופסול.

ואמר לי: לא! כי יש לפרוך:

אם אמרת בשלא לשמו, שכן זהו פסול חמור הואיל והוא נוהג בכל הזבחים, שבכל הזבחים יש פסול של שלא לשמו.

אלא שאין הפסול שוה בכולם - שפסח וחטאת שלא לשמן פסולים לגמרי וטעונים שריפה, ואילו שאר קרבנות שלא לשמן כשרים לענין שזורקים את דמם, ומקטירים את האימורים, ואוכלים את הבשר.

אבל הם פסולים לענין שהבעלים לא יצאו בקרבן זה ידי חובתם, וחייבים להביא קרבן אחר כדי לקיים את חובתם. וכדתנן בריש זבחים.

והואיל ופסול שלא לשמו נוהג בכל הזבחים, לפיכך דינו חמור, ודוקא שם לא מהניא מחשבה כשרה להוציא לגמרי מהמחשבה הפסולה ולהכשירו.

תאמר בפסול של לשמו [שפוסל בפסח שלא בזמנו], שדינו קל, שכן אינו נוהג בכל הזבחים, אלא בפסח בשאר ימות השנה בלבד.

והואיל ודינו קל, יתכן שיש כח למחשבה הכשרה להוציא ממחשבת לשמו [הפוסלת בו] לגמרי, ולהכשירו.

ומסקינן: מאי הוי עלה?

אמר רבא: פסח ששחטו בשאר ימות השנה לשמו ושלא לשמו - כשר.

דהא סתמו לשמו קאי [שכן הדין בכל הקרבנות, שאם שחטו סתם בלי שום מחשבה כשר כאילו חשב בפירוש לשמו, כדמסקינן בריש זבחים], ואפילו הכי, כי שחיט ליה [לפסח לפני זמנו] שלא לשמו - כשר.

אלמא, אתי שלא לשמו [בפסח בשאר ימות השנה] ומפיק ליה מידי לשמו [מידי סתמא שנחשב כלשמו].

ולכן, כי שחיט נמי בפירוש לשמו ושלא לשמו - אתי שלא לשמו ומפיק ליה מידי לשמו, וכשר.

ודחינן: אמר ליה רב אדא בר אהבה לרבא: דילמא שאני היכא דאמר בפירוש לשמו ואחר כך אמר שלא לשמו - שאז נוכל לומר שאין כח בשלא לשמו להוציא ממה שאמר בפירוש לשמו - מהיכא דלא אמר בפירוש לשמו אלא היה רק סתמו לשמו, כיון שהיה רק סתמו לשמו מהני שלא לשמו לאפוקי ממנו.

וראיה לחילוק זה: דהא שחטו לקרבן הפסח במחשבת לאוכליו ושלא לאוכליו כשר, ולא מהני שלא לאוכליו לאפוקי ממחשבת לאוכליו ולפסול.

ואילו כל היכא דשחיט ליה שלא לאוכליו לחודיה, פסול.

ואמאי? הא סתמא לאוכליו קאי, ומדוע אינו נחשב כאילו היה במחשבת לאוכליו ושלא לאוכליו, שכשר?!

אלא, שאני היכא דאמר בפירוש לאוכליו - ששם לא מהני לא לאוכליו להוציא ממנו לגמרי, וכשר, מהיכא דלא אמר אלא היה רק סתמא לאוכליו - ששם מהני שלא לאוכליו להוציא מהסתמא דלאוכליו, ולפיכך פסול.

הכי נמי, שאני היכא דאמר מהיכא דלא אמר.

אמר ליה רבא לרב אדא בר אהבה: מידי איריא [ורש"י גורס: הכי השתא ופירש: וכי אפשר לדמות את הסתמא דלאוכליו לסתמא דלשמו ולהביא ראיה מאחד לשני?]

שהרי יש לחלק:

בשלמא התם, לגבי סתמא לשמו, כמה [כל זמן] דלא עקר ליה בשחיטה, סתמיה ודאי לשמו קאי, כי אחרי שהוקדש לשם פסח אי אפשר לשנות קדושתו לקרבן אחר על ידי אמירה בעלמא [ורק על ידי שחיטה לשם שלמים עוקר את השם פסח ממנו].

ואם כן, בודאי עומד רק לשם פסח בלבד. ואף על פי כן מהני שלא לשמו להוציא מידי הסתמא דלשמו ולהכשירו. ונמצא שמצד אחד הסתמא לשמו הוא מוחלט וחזק, ומצד שני השלא לשמו מספיק חזק להוציא ממנו, והרי זו ראיה שיש כח רב למחשבת שלא לשמו.

לפיכך, שפיר אמרתי שאם כחו רב להוציא מידי סתמא שעומד באופן מוחלט לשמו, כמו כן יועיל כחו הרב להוציא מידי לשמו אפילו אם אמר בפירוש לשמו.

אלא הכא, במחשבת אוכלין - וכי מוחלט הדבר שסתמיה דוקא לאוכליו אלו קאי?

הרי גם אחרי שהקדישוהו, ובעוד הקרבן חי, תמיד יש אפשרות דילמא מימשכי הני הראשונים את ידיהם מלהיות מנויים עליו, ואתי אחריני ויקנוהו מהראשונים, ומימני עלויה [אחריני].

דתנן: נמנין [אפשר להתמנות על הפסח], ומושכין את ידיהם ממנו [ומי שכבר היה מנוי עליו יכול למשוך את ידיו ממנו] עד שישחט.

ולכן, אפילו אם שלא לאוכליו מוציא מסתמא דלאוכליו ופוסל את הקרבן, אין זה מחמת שיש כח רב למחשבת שלא לאוכליו, אלא בגלל שהסתמא דלאוכליו אינו מוחלט.

הלכך, אם אמר בפירוש לאוכליו, אין כח לשלא לאוכליו להוציא ממנו.

ונמצא שרק בשלא לאוכליו אפשר לחלק דשאני היכא דאמר מהיכא דלא אמר. אבל בשלא לשמו אין לחלק בין היכא דאמר להיכא דלא אמר. ^[2]

ובזה נדחית הראיה של רב אדא בר אהבה [שרצה לחלק בין היכא דאמר להיכא דלא אמר לגבי שלא לשמו].

ונשארה הפשיטות של רבא, דלשמו ושלא לשמו בשאר ימות השנה כשר, דילפינן משלא לשמו לבד דמוציא מידי סתמא לשמו. ^[3]

ומביאה הגמרא עוד ספק בענין עקירת שם פסח כששוחטו שלא בזמנו:

איבעיא להו: פסח ששחטו בשאר ימות השנה בשינוי בעלים [שהיה של ראובן ושחטו לשם שמעון, אבל לא עקר שם פסח ממנו] - מהו?

האם על ידי מחשבה זו הוא כשר לשלמים, או לא?

וצדדי הספק הם:

האם אמרינן דשינוי בעלים בפסח שלא בזמנו דינו כשינוי קודש [כמו שינוי שם הקרבן - מפסח לשלמים] דמי, ומכשיר ליה בתורת שלמים.

או לא?

אמר רב פפא: אמריתא לשמעתא [דלהלן] קמיה דרבא, שאפשר לפשוט את הספק על ידי לימוד מבנין אב:

הואיל ושינוי קודש פוסלו בזמנו, ושינוי בעלים פוסלו בזמנו.

כי דין שינוי בעלים שוה לדין שינוי קודש - פסח וחטאת נפסלים לגמרי בין בשינוי קודש ובין בשינוי בעלים. ושאר הקרבנות נפסלים לענין שלא עלו לבעלים לשם חובה, אבל זורקים את דמם ובשרם נאכל, בין בשינוי קודש ובין בשינוי בעלים.

לפיכך יש ללמוד: מה שינוי קודש, שפוסלו בזמנו, מכשירו לאחר זמנו.

אף שינוי בעלים, שפוסלו בזמנו, מכשירו לאחר זמנו.

ואמר לי: לא! כי יש לפרוך: אם אמרת בשינוי קודש שמהני לעקור את שם הפסח שלא בזמנו, משום שבזמנו הוא פסול, שיש בו כמה חומרות -

א. שכן פסולו בגופו [שחושב מחשבת פסול על עצם הקרבן - שחושב על הפסח שיהא שלמים],

ב. וישנו בארבע עבודות.

בכל קרבן יש ארבע עבודות שמעכבות את הכפרה של הקרבן - שחיטה קבלת הדם, הולכת הדם למזבח, וזריקה [ארבע עבודות הללו נקראות "ארבע עבודות הדם"]. ומחשבת שינוי קודש פוסלת את הפסח בכל אחת מהעבודות הללו.

בשחיטה כתיב "ואמרתם זבח פסח" - שתהיה זביחה לשם פסח. ושאר עבודות ילפינן מדכתיב "ועשיתם פסח" שיהיו כל עשיותיו לשם פסח. כדילפינן בזבחים ז א],

הערות

^[1] וכתב רש"י שכן איתא לקמן ע ב. והצל"ח תמה, שלקמן בדף ע א מדובר על מותר הפסח - שלא הקריבו בזמנו ונשאר לאחר הפסח. אבל הדין של פסח ששחטו לפני זמנו הוא בזבחים דף ט ב [ועי"ש שיש נפקא מינה ביניהם].

^[2] רש"י הוסיף, שכאשר מחשב רק שלא לאוכליו, יתכן שהראשונים שנמנו עליו - ושהיו ראוים לאכול - משכו את ידיהם, ונמנו עליו רק מי שאינם ראוים לאכול ונמצא שנשחט כולו שלא לאוכליו, ולפיכך פסול. מה שאין כן היכא דאמר בפירוש לאוכליו ושלא לאוכליו, הרי יש כאן מקצת אוכלין שכשר.

^[3] ועיין צל"ח שהאריך לבאר מדוע הרמב"ם לא הביא דברי רבא להלכה.

אלא לאו [האם לא] מדובר כאן שחישב בזמן עבודה אחת וכשרה, ומדסיפא [ומכיון שסופה] של משנה זו בעבודה אחת — רישא נמי [תחילתה גם כן] בלשמו ושלא לשמו מדובר בעבודה אחת, ופסול משום שאדם נתפס אף בגמר דבריו, וכדברי ר' יוסי!

ודוחים כפי שדחינו כבר: מידי איריא [וכי שייך]?! הא כדאיתא והא כדאיתא [זו כפי שהיא וזו כפי שהיא] ואין הכרח להשוות ויש לומר שסיפא [סופה] של המשנה בעבודה אחת, ורישא [ותחילתה] של משנה זו או בעבודה אחת או בשתי עבודות, ולא נמצא איפוא פתרון גמור לשאלה ששאל רב פפא.

א איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו: קרבן פסח ששחטו בשאר ימות השנה שלא בערב פסח, אם שחיטתו היתה לשמו ושלא לשמו, מהו? וצדדי השאלה: מי אתי [האם בא] האם בכוח המחשבה שחישב עליו שלא לשמו ומפיק ליה [ומוציא אותו] מידי לשמו ועל ידי כך מכשיר ליה [אותו] או לא? שהלכה קבועה היא שקרבן פסח שנשחט שלא לשם פסח שלא בזמנו — דינו כשלמים, וכשר. והשאלה היא האם במחשבה חלקית שלא לשמו אלא לשם שלמים אפשר להכשירו.

כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל אמר: אמריתא לשמעתא קמיה [אמרתי שמועה, שאלה זו, בפני] ר' ירמיה וכך נימקתי דעתי: הואיל ומחשבה לשמו מכשירו בזמנו בערב הפסח, ומחשבה שלא לשמו היא מכשירו שלא בזמנו, ויש מקום להשוות ולומר: מה מחשבת לשמו המכשירו בזמנו — אין מוציאו מידי שלא לשמו, שאם חשב לשמו ושלא לשמו אומרים אנו שהוא פסול, אף לענין מחשבה שלא לשמו המכשירו שלא בזמנו נאמר כי אין מוציאו מידי לשמו — ופסול, ונסכם כאן שכל מחשבה על קרבן שמעורבת בה מחשבה הפוסלת ומחשבה המכשירה — הקרבן פסול. ואמר

לי ר' ירמיה: לא, אין לסמוך על נימוק זה, אם אמרת בשלא לשמו שכן נוהג בכל הזבחים, שכן הפסול בקרבן ששוחטים אותו שלא לשמו קיים בכל הזבחים שכולם נפסלים במידה מסויימת אם חושבים עליהם שלא לשמם, תאמר בפסול של לשמו שכאשר שוחטים את הפסח לשמו בשאר ימות השנה שכן אינו נוהג בכל הזבחים אלא בפסח בלבד, שהרי שאר הקרבנות אם חושבים עליהם לשמם שלא בזמנם אינם נפסלים, ורק בפסח בלבד פוסלת מחשבה זו.

כיון שנדחתה סברתו של רב דימי שואלים: מאי הוי עלה [מה היה עליה] על שאלה זו שלא ניתן לה עדיין פתרון? אמר רבא: פסח ששחטו בשאר ימות השנה וחשב עליו לשמו ושלא לשמו — כשר. וטעמו של דבר דהא סתמו לשמו קאי [שהרי סתם קרבן פסח זה לשמו הוא עומד] שהרי לא הפקיע אותו בדבריו או במחשבה מהיות קרבן פסח, ואפילו הכי [כך] כי שחיט ליה [כאשר שוחט אותו] שלא לשמו — כשר,

אלמא [מכאן] נסיק: אתי [בא] שלא לשמו ומפיק ליה [ומוציא אותו] מידי לשמו שבכוחה של אמירה שאומר שמקריב את הקרבן שלא לשמו אלא לשם שלמים — להפקיע אותו מסתמו שעשוי לקרבן פסח. ואם כן נאמר כי שחיט נמי [כאשר שוחט גם כן] לשמו ושלא לשמו אפשר לומר כי אתי [בא] כוח שלא לשמו ומפיק ליה [ומוציא אותו] מידי לשמו, שגדול כוח הפקעה של האמירה שלא לשמו משלא בזמנו.

אמר ליה [לו] רב אדא בר אהבה לרבא: דילמא שאני היכא דאמר מהיכא דלא אמר [שמא שונה מקום שאמר למקום שלא אמר] ויש להבדיל בין המקרה בו אמר במפורש שהוא שוחט את הקרבן לשמו ושלא לשמו, ובין המקרה של קרבן שלא נתפרש עניינו. וראיה לדבר דהא [שהרי] שהמחשב בקרבן בפסח ושוחטו לאוכליו ושלא לאוכליו — כשר, וכל היכא דשחיט ליה שלא לאוכליו לחודיה [וכל מקום ששוחט אותו את הפסח שלא לאוכליו בלבד] — פסול, ואמאי [ומדוע]? הרי אפשר לומר הא סתמא לאוכליו קאי [הרי סתמו לאוכליו עומד הוא]. משמע: שאין אומרים שכל סתם הרי הוא כאילו אמר, אלא שאני היכא דאמר מהיכא דלא אמר [שונה מקום שאמר ממקום שלא אמר]. הכי נמי [כך גם כן] לענין פסח שלא בזמנו, שאני היכא דאמר מהיכא דלא אמר [שונה מקום שאמר ממקום שלא אמר]!

אמר ליה [לו] רבא: מידי איריא [וכי שייך] להשוות? בשלמא התם [נניח שם] לענין פסח וקדושתו לשמו כמה דלא עקר ליה בשחיטה סתמיה ודאי לשמו קאי [כל זמן שלא עקר את שם הפסח בשעת שחיטה סתמו ודאי לשמו עומד] שאינו יכול להיעקר מקדושת הפסח אלא על ידי שינוי שם במפורש. אלא הכא [כאן] לענין פסח שלא לאוכליו וכו' סתמיה לאוכליו קאי [וכי סתמו לאוכליו עומד] ואין דרך אחרת להפקיעו?!

והלוא אין הדבר כן, כי כל קרבן פסח דילמא מימשכי הני ואתי אחריני ומימני עלויה [שמא משכו אלה המנויים עליו את ידיהם ממנו ויבואו אחרים וימנו עליו], דתנן [שהרי שנינו במשנה]: נמנין על הפסח ומושכין את ידיהם ממנו כלומר, מוותרים על מינוי זה עד שישחט. ולפיכך יתכן שקרבן פסח זה לא יהיה ראוי למנוייו ולאוכלים בשעת שחיטתו, ומשום כך יש להבדיל לענין זה בין המפרש לבין מי שאינו מפרש, כיון שסתמו יכול להיות מופקע מדין הקרבן. מה שאין כן בפסח שלא בזמנו, שסתמו עומד לשם פסח ואינו יוצא מקדושת פסח עד שישונה שמו במפורש.

ב איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו: פסח ששחטו בשאר ימות השנה בשינוי בעלים כלומר, שלא לשם בעליו הראשונים מהו? האם נאמר כי שינוי בעלים כשינוי קודש דמי [נחשב] וכשם שקרבן פסח ששינה אותו במין הקדושה משם פסח לשם שלמים דינו אז כקרבן שלמים, האם גם כששינה וחשב עליו שלא לשם בעליו (שפסח בזמנו שלא לשם בעליו — נפסל) הופקע מקדושת פסח ודינו כדין שלמים ומכשיר ליה [אותו] כשלמים שלא בזמנו או לא — ועדיין דינו כקרבן פסח, והריהו כפסח פסול?

אמר רב פפא, אמריתא לשמעתא קמיה [אמרתי שמועה, הלכה זו, לפני] רבא וכן נימקתי את דברי: הואיל ושינוי קודש פוסלו לקרבן בזמנו שאם חשב עליו בזמנו לשם שלמים — נפסל, ואף שינוי בעלים אם חשב עליו שלא לשם בעליו — פוסלו בזמנו. נוכל לעשות השוואה זו: מה שינוי קודש שהוא פוסלו בזמנו — מכשירו לקרבן לאחר זמנו, אף שינוי בעלים שפוסלו בזמנו — מכשירו לקרבן לאחר זמנו.

ואמר לי רבא: לא, אין לקבל השוואה זו; אם אמרת בשינוי קודש שכן פסולו נעשה בגופו של הקרבן שהרי הפסול הוא בעצם קדושת הקרבן וישנו בארבע עבודות שהפסול שעל ידי שינוי קודש יכול להיעשות לא רק בזמן שחיטה אלא בכל אחת מארבע עבודות ההקרבה,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rather, doesn’t it refer to a case in which one had both intentions during one rite, and nevertheless it is valid? And since the latter clause speaks about one rite, the first clause, the current mishna, must also speak about one rite, and yet the offering is disqualified, because even the conclusion of one’s statement is significant, in accordance with the opinion of Rabbi Yosei.

The Gemara refutes this proof as it refuted the previous one: Are the two cases comparable? Perhaps this case is as it is and that case is as it is. There is no reason to equate the cases, as it is possible to say that the latter clause speaks about one rite, whereas the first clause, the current mishna, speaks either about one rite or about two rites. Therefore, there is no conclusive resolution to Rav Pappa’s question.

A dilemma was raised before the Sages: A Paschal lamb that one slaughtered on the rest of the days of the year other than the eve of Passover for its own purpose and for a different purpose, what is its status? The Gemara clarifies the two sides of the issue: Does the intent to offer the sacrifice for a different purpose come and nullify the intent to offer the sacrifice for its own purpose and thereby make it valid, or not? The law is that a Paschal lamb that was slaughtered for a different purpose at a time other than Passover eve attains the status of a peace-offering and is therefore valid. The question raised here is whether or not partial intent to slaughter the animal as a peace-offering rather than as a Paschal lamb suffices to validate the offering.

When Rav Dimi came from Eretz Yisrael to Babylonia he said: I raised this question in the presence of Rabbi Yirmeya and expressed my opinion: Since intent to offer the sacrifice for its own purpose validates it at its proper time, i.e., on the eve of Passover, and intent to offer the sacrifice for a different purpose validates it not at its proper time, i.e., the rest of the year, there is room to equate the two situations. Just as intent for its own purpose, which validates it at its proper time, does not nullify the intent to offer the sacrifice for a different purpose, i.e., if one intends to offer the sacrifice both for its own purpose and for a different purpose it is disqualified, so too, intent to offer the sacrifice for a different purpose, which validates it not at its proper time, does not nullify the intent to offer the sacrifice for its own purpose, and it is disqualified. It can be concluded from here that whenever one’s thoughts concerning an offering are a combination of validating and disqualifying intentions, the offering is disqualified.

And Rabbi Yirmeya said to me: No, this reasoning is not to be relied upon. If you say this rule concerning the intent to offer a Paschal lamb applies when it is sacrificed for a different purpose, it is because this disqualification applies to all offerings, as slaughtering an offering for a purpose other than its own disqualifies all offerings to one extent or another. Therefore, intent for the sacrifice’s own purpose does not nullify intent for a different purpose. But can you necessarily say the same thing about the intent to slaughter a Paschal lamb for its own purpose at other times of the year, a disqualification that does not apply to all offerings but to the Paschal lamb alone? Only the Paschal lamb is disqualified if it is slaughtered for its own purpose not at its proper time, and therefore intent for a different purpose can indeed nullify intent for its own purpose.

Rav Dimi’s argument having been refuted, the Gemara asks: What conclusion was reached about Rav Dimi’s question? Rava said: A Paschal lamb that one slaughtered on the rest of the days of the year with the intent that it be for its own purpose and for a different purpose is valid. The reason for this is as follows: In an otherwise undetermined situation, the animal stands to be offered for its own purpose, for one did not rescind its status as a Paschal lamb either verbally or by intent. But nevertheless, when he slaughters it for a different purpose, it is valid.

Apparently, then, the intent to offer the sacrifice for a different purpose comes and nullifies the presumed intent to offer it for its own purpose; the statement that one makes to slaughter the offering as a peace-offering rather than as a Paschal lamb has the power to remove it from its previous status as a Paschal lamb. Accordingly, we should also say that when the priest slaughters the animal both for its own purpose and for a different purpose, the intent to offer it for a different purpose carries more weight and comes and nullifies the stated intent to offer it for its own purpose.

Rav Adda bar Ahava said to Rava: Perhaps a case where one explicitly said that he was slaughtering the offering for its own purpose and for a different purpose is different from a case where he did not say this. The proof of this is that if one slaughtered the Paschal lamb for those who can eat it and those who cannot eat it, it is valid, but wherever he slaughters it only for the sake of those who cannot eat it, it is disqualified. Now, why should this be? Surely in an otherwise undetermined situation, the animal stands to be offered for those who can eat it. This indicates that presumed intention cannot be equated with intention that is explicitly verbalized. Rather, a case where one explicitly said that he is slaughtering the animal for those who can eat it and those who cannot eat it is different from a case where he did not say this. So too, a case where he explicitly said that he is slaughtering the offering for its own purpose and for a different purpose is different from a case where he did not say this.

Rava said to him: Are the two cases comparable? Granted, there, with regard to the Paschal lamb and the purpose for which it is offered, as long as one did not uproot the animal’s status as a Paschal lamb at the time of slaughter, in an otherwise undetermined situation, it certainly stands to be offered for its own purpose; its standing as a Paschal lamb can be changed only if it is explicitly designated as something else. But here, with regard to a Paschal lamb and the people for whom it is slaughtered, in an otherwise undetermined situation, does it stand to be slaughtered for those who are registered to eat it?

This is not the case, for in the instance of every Paschal lamb, there is the possibility that perhaps these will withdraw and others will come and register for it. For we learned in a mishna: People can register for a particular Paschal lamb and withdraw from it until it is slaughtered. Therefore, it is possible that this Paschal lamb will not be suitable for its subscribers at the time of its slaughter, and it makes sense to distinguish between a situation in which one explicitly stated that it is for people who can eat it, in which case it is valid even if he intended it also for people who cannot eat it, and a situation in which he did not make an explicit statement. This is different from slaughtering a Paschal lamb not in its time, for in that case the offering maintains its previous status as a Paschal lamb until its status is explicitly changed through a verbal statement.

A dilemma was raised before the Sages: With regard to a Paschal lamb that one slaughtered on the rest of the days of the year with a change of owner, i.e., he slaughtered it not for the sake of its original owner, what is its status? Is a change of owner like a change of sanctity? A Paschal lamb whose sanctity is changed to that of a peace-offering now has the status of a peace-offering, and so too, a Paschal lamb that is slaughtered not for the sake of its original owner, an intention that at its proper time would disqualify the sacrifice, now has the status of a peace-offering. And it validates it, for a peace-offering that was slaughtered not for the sake of its original owner is valid. Or, perhaps not, for it remains a Paschal lamb and is disqualified.

Rav Pappa said: I raised this question in the presence of Rava and expressed my opinion: Since a change in sanctity invalidates it as an offering in its proper time, as if one intended it in its proper time as a peace-offering it is invalid, and a change in owner, i.e., one intended that the offering be for someone other than its owner, also invalidates it in its proper time, the following analogy is made: Just as a change in sanctity, which invalidates it in its proper time, validates it as an offering after its proper time, a change in owner, which invalidates it in its proper time, also validates it as an offering after its proper time.

And Rava said to me: No, this analogy is not to be accepted: If you say this about a change in sanctity, it is because the disqualification it causes is in the offering itself, for the disqualification relates to the very sanctity of the offering, and it applies to all four of the rites, for the disqualification caused by a change in sanctity can occur not only during the slaughter but also during any of the four rites performed with an offering.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

איבעיא להו פסח בשאר ימות השנה לשם פסח ולשם שלמים מהו אתי שלא לשמו מפיק ליה מיד לשמו ומכשיר ליה או לא מפורש בתחלת שחיטת קדשים כי שלא לשמו בכל הזבחים פסול שלא עלו לבעלים לשם חובה ולשמו כשר ופסח בשאר ימות השנה שלא לשמו כשר ולשמו פסול זה ביניהם ופשיט ליה רבא מיניה דאתי שלא לשמו מפיק ליה מיד לשמו וכשר ודייק הכי דקאמר (לעולם) [דהא] בסתמא לשמו קאי וכי (מפרש) נשחט בשאר ימות השנה שלא לשמו נדחה לשמו וכשר כך אע"פ שהזכיר עכשיו לשמו בא שלא לשמו ודחאו ונמצא הזבח כשר ואקשי' עליה רב אדא והא סתמא לאוכלין קאי ואי פריש שלא לאוכליו בלבד פסול אמאי נימא כאלו לאוכליו ושלא לאוכליו שחטו והיה כשר ודחה רבא ואמר לא דמי בשלמא פסח מעת שהקדישו לשם פסח ודאי נקבע לשם פסח וסתמו שם פסח עליו ואי אפשר לו [להפקיעו] מקדושתו אבל הני אוכלין מדבק דביקי ביה [כי ממשכו] הני ואתו אחרינא ונדחו קמאי לגמרי בעדנא דאתו בתראי ופסח ליכא למימר הכי לפיכך שאני:

איבעיא להו פסח ששחטו בשינוי בעלים בשאר ימות השנה כגון שהיה פסח זה לראובן ושחטו לשם שמעון מי נחשב זה אותו שינוי בעלים כשינוי קדש דהוה פסח ושינה אותו לשחטו לשם שלמים או לא ופשטי' שינוי קדש פוסל בזמנו. גרסי' בשחיטת קדשים אשכחן שינוי קדש שינוי בעלים מנא לן אמר רב פנחס אמר קרא ובשר זבח תודת שלמיו פי' כשם שאם שחט הפסח לשם שלמים פסול וזהו שינוי קדש הפוסל בזמנו כן אם שחט פסח ראובן לשם שמעון פסול כשם ששינוי קדש מכשירו שלא בזמנו כך שינוי בעלים מכשיר אותו שלא בזמנו.

פריך מה לשינוי קדש שכן נפסל בשמו כי היה שמו פסח ונשחט לשם שלמים נמצא כי נשתנה ונעשה שינוי בגופו בזבח עצמו עוד נוהג שינוי קודש בארבע עבודות בשחיטה או בקבלה או בהולכה או בזריקה בכל אחת מאלו נפסל לאפוקי שינוי בעלים דאינו נפסל אלא בשחיטה בלבד כדתנן נמנין ומושכין ידיהן ממנו עד שישחוט אבל אם נשחט לשם בעלים אף על פי (שנשחט) [שנזרק] לשם אחר כשר ושינוי קודש עוד ישנו אפי' לאחר מיתת המקדש כגון שהיה עולה ושחטו לשם שלמים לאפוקי שינוי בעלים דאינו אלא מחיים דכיון דמת פקעה רשותיה ודוכרני' מעליה.

פסח בשאר ימות השנה כגון שהפריש פסחו ואבד ויצא ידי חובו באחר ונמצא אחר הפסח הרי הוא קרב שלמים ואינו צריך עקירה ר"ל שיאמר איני שוחטו לשם פסח אלא לשם שלמים שאף בלא עקירה סתמו שלמים הוא וטעון סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק והילכך כל ששחטו בשאר ימות השנה לשמו ר"ל לשם פסח פסול ושלא לשמו כשר ואפי' עירב בו מחשבתו לשחטו לשמו ושלא לשמו פסול וכדעת רב דימי שאמר שלשמו בזמנו כשלא לשמו שלא בזמנו ומה לשמו בזמנו שכשר אם עירב בו שלא לשמו פסול אף שלא לשמו [שלא] בזמנו שכשר אם עירב בו לשמו פסול ואע"פ שהוקשה לומר מה שלא לשמו שנוהג בכל הזבחים אם לפסול לגמרי כפסח וחטאת אם שלא לעלות לבעלים בכל הזבחים אבל פסול (שלא) לשמו במקום שהוא כשר להקרבה בשלא לשמו אינו נוהג אלא בפסח בשאר ימות השנה דחיה בעלמא הוא ואע"פ שחלק רבא לומר הואיל וסתמו לשמו קאי ומפני שהוא סובר פסח בשאר ימות השנה צריך עקירת השם ואין אמירתו או מחשבתו לשמו מחדשת כלום ומחשבת שלא לשמו באה להכשירו הרי מ"מ אנו פוסקים שאינו צריך עקירת השם וסתמו שלא לשמו הוא ומתוך כך נראה לי לפסוק שעירוב מחשבות פוסלת בו כשאר הקרבנות מעתה שחטו בשאר ימות השנה לשמו בשנוי בעלים ר"ל ששחטו לשם בעלים אחרים כל שכן שאין שנוי בעלים מפקיעו מיד לשמו שהרי אף שלא לשמו ביארנו שאינו מוציאו מיד לשמו כל שכן ששנוי בעלים אינו מוציאו מיד לשמו ואם שחטו סתם בשנוי בעלים והרי סתמו שלא לשמו הוה ליה כשנוי בעלים של שלמים ואינו פוסל אלא שאינו עולה לבעלים ואע"פ שבפסח בזמנו שנוי בעלים פוסל זה אינו פסח אלא שלמים ואין אנו צריכים לטעם נעשה כמי שאין לו בעלים בזמנו ופסול ר"ל כמי ששחטו בשנוי בעלים בזמנו וגדולי המחברים הביאוה ולא ידעתי למה:

ולענין ביאור זו שנשאלה בכאן בשחטו בשאר ימות השנה לשמו בשנוי בעלים לא נשאלה אלא לדעת המכשיר בשנוי קדש ר"ל בשלא לשמו אם שנוי בעלים נדון כשנוי קדש אם לאו אבל למה שפסקנו שאף שנוי קדש אינו מכשירו כל שכן ששנוי בעלים אינו מכשירו שהרי שנוי קדש גדול הימנו ואינו מושך לעצמו ומ"מ דברים ששנוי קדש גדול בהם יותר משנוי בעלים הוזכרו מהם בכאן ארבעה הראשונה ששנוי קדש פיסולו בגופו ר"ל שמחשב בקרבן עצמו ושנוי בעלים מחשב בדבר אחר הוא השניה ששנוי קדש ישנו בארבע עבודות כלומר שכל ששחט או קבל או הוליך או זרק שלא לשמו פסול ושנוי בעלים אינו בארבע עבודות בכל הזבחים חוץ מן הפסח מפני שעיקרו לאכילה אבל שאר זבחים שעיקרן לכפרה ואין עיקר כפרה אלא בזריקת הדם אין שנוי בעלים פוסל אלא בזריקת הדם ר"ל שזרק את הדם במחשבת שנוי בעלים ולא נתרבו שאר עבודות בראשון של זבחים לשנוי בעלים אלא כשנעשו על דעת לזרוק הדם בשנוי הבעלים אבל שחיטה או קבלה או הולכה לשם אחר אינה פוסלת הואיל וזרק לשמו של זה ושלא חשב בשאר עבודות על הזריקה לשם אחר אלא שבפסח מיהא הואיל ועיקרו לאכילה כל אחת פוסלת בו בעצמה וכמו שביארנו בשחטו שלא למנוייו או לערלים ואי אפשר לפרשה בשחט על מנת לזרוק שלא למנוייו שהרי בגמ' הוא ששאלוה בערלים כמו שיתבאר והוא הדין שלא למנוייו הא משנתנו מיהא בשחיטה שנעשית היא עצמה בשנוי בעלים נשנית השלישית ששנוי קדש ישנו לאחר מיתה והוא שיש קרבנות שאין כפרה תלויה בהם כגון עולה או נדר ואם נדר אחד עולה ומת יורשים חייבים להביאה שכבר נשתעבדו נכסיו במלוה הכתובה בתורה אחר שאין כפרה תלויה בה עד שיאמר בה אין כפרה למתים ואם הביאם והקריבם שלא לשמן חייב להביא אחר והרי נכסי המת משועבדים לכך ושנוי בעלים אינה פוסלת בזה שמאחר שכבר מת ואין שמו עליו אין שנוי בעלים מפקיעו שלא לעלות הרביעית ששנוי קדש פוסל אף בקרבן צבור ושינוי בעלים אינו מפקיע שלא לעלות שכל שקרב לשמו לשם כל הצבור זוכה בו הואיל ואף הוא בכלל בעלים ואם תאמר שמא ישנה לשם גוי אין זה כלום שאין שנוי בעלים פוסל אלא במשנהו למי שהוא מחויב כפרה כמותו ומ"מ דברים אלו לענין פסק לא נתבררו לנו שיש חולקין לומר להלכה שכל אחת מארבע עבודות פוסלות גם כן בשנוי בעלים אם לפסול לגמרי כפסח וחטאת אם שלא לעלות ככל הזבחים ואף דעת גדולי המחברים מסכמת לכך וכן עיקר וכן יש חולקים לפסוק ששינוי בעלים אינו עולה אף לאחר מיתה כר' פנחס ואין בידינו להכריע:

התם כל כמה דלא עקר לי' בשחיטה סתמא לשמו קאי פי' פסח בשאר ימות השנה אם לא יעקרנו בשחיטה לשם שלמים אינו יכול לעוקרו בחייו לשם קרבן אחר אבל אוכל' דפסח יכול לעוקרם דהא מימשכי הני אתי אחריני:

בד"ה פסח ששחטו כו' ה"מ למבעי אפילו בשלא לשמו ולשמו כו' משום דבעי אפילו אליבא דר"מ עכ"ל וק"ק דמ"מ לבתר דפשט רבא הך דלשמו ושלא לשמו דמפיק ליה שלא לשמו מידי לשמו כיון דמפיק ליה מסתמא אכתי לא תפשוט הך אבעיא דשלא לשמו ולשמו אליבא דר"י דלא שייך התם למימר מדמפיק ליה מסתמא ויש ליישב וק"ל:

גמ' תאמר בלשמו שכן אינו נוהג בכל הזבחים כו' ויש לדקדק דהא שלא לשמו המכשירו נמי אינו נוהג בכל הקדשים ונימא להשוות דכמו דלשמו בזמנו הנוהג בכל הקדשים אין מוציא מידי שלא לשמו הנוהג בכל הקדשים ה"נ שלא לשמו שלא בזמנו שאינו נוהג בכל הקדשים לא יוציא מידי לשמו שאינו נוהג בכל הקדשים ויש ליישב דכולה מלתא תליא בקמייתא דהתם שלא לשמו בזמנו כיון שהוא נוהג בכל הקדשים אלים ולא אתי לשמו בתרא לאפוקי מיניה אע"פ שהוא נוהג נמי בכל הקדשים אבל לשמו דשלא בזמנו דקליש שאינו נוהג בכל הקדשים אתי שלא לשמו לאפוקי מיניה אע"פ דהוא נמי אינו נוהג בכל הקדשים אך קשה לפ"ז בדברי התוס' שכתבו דשלא לשמו ולשמו שלא בזמנו לא קמבעיא ליה לר"מ דודאי תפוס לשון ראשון ונימא דה"נ קמבעיא ליה אפילו אליבא דר"מ ומשום דקמייתא דשלא לשמו קליש דאינו נוהג בכל הקדשים להכשיר אתי לשמו לאפוקי מיניה אע"פ דהוא נמי אינו נוהג בכל הקדשים וע"כ הנראה שלא לשמו להכשיר אינו מיקרי אינו נוהג בכל הקדשים דכל הקרבנות כשרין חוץ מפסח וחטאת שלא לשמו אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה ודו"ק:

בגמ' איבעיא להו פסח ששחטו בשאר ימות השנה בשינוי בעלים מהו וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה סתמו להני וכו' מפיק מלאוכליו ושלא לאוכליו וכו':

בא"ד אמאי לא עקר לאוכליו דקאמר ברישא וכו' כצ"ל:

בגמ' פסח ששחטו בשאר ימות השנה בשנוי בעלים נעשה וכו' כצ"ל:

תוס' בד"ה סתמו להני כו' וסתמיה לאו לאלו כו'. נ"ב כמו אבל סתמיה ודו"ק:

גמרא תאמר בלשמו כו'. אלא בפסח בלבד. ק"ל דהא אשם נזיר ואשם מצורע במחו"ז בבעלים נמי פסולין לשמן וכשרים של"ש אליבא דרב חלקיה (בזבחים קיד ב) ואפילו ר"ה שם מודה בהפריש ב' אשמות לאחריות כדאיתא שם בסוף הסוגיא:

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר: אוֹ כֻּלּוֹ לַה' אוֹ כֻּלּוֹ לָכֶם. נראה לי בס"ד 'יוֹם טוֹב' [73] עולה מספר ע"ג, והתורה נקראת חכמה כמו שנאמר (קהלת ז, יט) 'הַחָכְמָה תָּעֹז לֶחָכָם' וְ'חָכְמָה' [73] מספר ע"ג, גם אותיות בְּהָאֲכִילָה [73] עולה מספר ע"ג, ולזה אמר רבי אליעזר על יוֹם טוֹב שמספרו ע"ג אוֹ כֻּלּוֹ לַהֳ' לעסוק בתורה שנקראת חכמה שהיא מספר ע"ג כמנין יום טוב, אוֹ כֻּלּוֹ לָכֶם שיעבור כל היום בְּהָאֲכִילָה שמספרה ע"ג כמנין 'יוֹם טוֹב' אבל רבי יהושע סבר חַלְּקֵהוּ חֶצְיוֹ לַהֳ' וְחֶצְיוֹ לָכֶם מספר 'יוֹם טוֹב' שהוא ע"ג תחלקהו לשנים, ויהיה החצי מספר ל"ז כמנין 'דגל' [73÷2=36.5, ודגל עולה 37] דהתורה נקראת דגל, כמו שאמרו חז"ל על פסוק 'הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה', וחצי השני יהיה מספר ל"ו כמנין 'חי חי' [18+18=36] שהוא חי באכילה חי בשתיה.

אלא לאו בעבודה אחת. אף בעבודה אחת כשר ומתני' בין בעבודה אחת בין בשתי עבודות קאמר בעבודה אחת כגון בשחיטה מכשר ליה דמשום מקצת אוכלין לא פסלי ובשתי עבודות כגון שחט לאוכליו וזרק שלא לאוכליו אף על גב דכולה זריקה שלא לאוכליו כשר משום דאין מחשבת אוכלים בזריקה: ומדסיפא אף בעבודה אחת קאמר רישא נמי אף בעבודה אחת קאמר. דלשמו ושלא לשמו פסול דאף בגמר דבריו אדם נתפס ורבי יוסי היא ולא ר' מאיר: סיפא בעבודה אחת. רישא אימא לך אי אף בעבודה אחת ורבי יוסי היא אי בשתי עבודות קאמר ולא בעבודה אחת ור''מ דאי בעבודה אחת כשר בלשמו ושלא לשמו דתפוס לשון ראשון: פסח בשאר ימות השנה. כגון שהפרישו קודם לכן ימים רבים וקיימא לן דכשר לשלמים בפירקין דלקמן (ד' ע:) ואם שחטו לפסח פסול דלאו זמניה ואי לשם שלמים שחטו כשר והיכא דשחטו לשמו ושלא לשמו מהו: אמריתא לשמעתא. למילף מדין בנין אב דפסול: אין מוציאו מידי שלא לשמו. לתפוס לשון אחרון לבדו ולהכשיר הנשחט שלא לשמו ולשמו: אף שלא לשמו כו' אין מוציאו מידי לשמו. לתפוס לשון אחרון ולהכשירו: שכן נוהג. פסולו בכל הזבחים או לפסול לגמרי בפסח וחטאת או לפסול מעלות לבעלים לשם חובה בשאר זבחים כדתנן (זבחים ד' ב.) כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרין לזרוק ולהקטיר אימורים ולאכול בשרן ולא עלו לבעלים לשם חובה חוץ מפסח וחטאת שפסולין לגמרי אלמא נוהג בכל הזבחים הלכך לא אתי לשמו ומפיק לה מידיה לגמרי: תאמר. בפסול דלשמו שאינו נוהג אלא בפסח בשאר ימות השנה וכיון דקיל אתי שלא לשמו ומפיק ליה מידיה: מהיכא דלא אמר. דאף על גב דהיכא דלא אמר ברישא לשמו ואמר שלא לשמו כשר היכא דאמר פסול: דהא שלא לאוכליו פסול. ואף על גב דסתמיה לאוכליו קאי אתי שלא לאוכליו ומפיק ליה מסתמיה וכי אמר ברישא לאוכליו והדר שלא לאוכליו לא אתי שלא לאוכליו ומפיק ליה מידי לאוכליו וכשר: הכי השתא. ומי דמי סתמא דלאוכליו לסתמא דלשמו דתילפינהו מהדדי התם סתמא דלשמו אלים טובא דכל כמה דלא איעקר ליה שם פסח מיניה סתמא לשמו קאי ואפילו הכי כי אמר שלא לשמו מפיק ליה מסתמיה הלכך כי אמר לשמו ברישא נמי יליף מיניה דאתי שלא לשמו ומפיק ליה מידיה דלא שאני לן בין היכא דאמר מהיכא דלא אמר אבל לאוכליו מי אלים סתמא דידיה דסתמא ליקו להני אוכלין הא אי בעי מימשכו הני מיניה ומוכרין אותו לחבורה אחרת: דתנן נמנין עליו ומושכין ידיהן ממנו עד שישחט. הבא למנות עליו ימנה והרוצה למשוך ידיו ממנו שכבר נמנה עליו מושך הלכך לא אלים סתמא דלאוכליו ואף על גב דאתיא מחשבת שלא לאוכליו ומפקא ליה מסתמא ופסל ליה שאני לן היכא דאמר לאוכליו ברישא מהיכא דלא אמר דהתם טעמא משום דלא אלים סתמיה הוא ואיכא למימר אימשכו להו קמאי ואימנו עליה חולה וזקן ואישתחיט כוליה שלא לאוכליו וכי אמר לאוכליו ושלא לאוכליו הוו להו מקצת אוכלין ולא פסלי: ה''ג פסח ששחטו בשאר ימות השנה בשינוי בעלים מהו. ול''ג לשמו שחטו סתם בשינוי בעלים של ראובן היה ושחטו לשם שמעון אבל לא עקר שם פסח ממנו: כשינוי קודש. שלא לשמו: שינוי בעלים פוסל. בפסח בזמנו לגמרי וכן בחטאת ובשאר זבחים מונען מלעלות לשם חובה וכל תורת שינוי קודש עליהן בשמעתא קמייתא דזבחים: פסולו בגופו. שמחשבתו על עצמו של קרבן: וישנו בארבע עבודות. שחט או קיבל דמו (או זרק או הלך) שלא לשמו פסול דבכל ארבע עבודות דם ילפינן ליה לפוסלה בפ''ק דזבחים (ד' ז.) שחיטה מזבח פסח שתהא זביחתו לשם פסח ושאר עבודות מועשית פסח שיהו כל עשיותיו לשם פסח:

פסח ששחטו לשמו ושלא לשמו. אומר ר''י דמיבעיא ליה אפי' לר''מ דסבר בעלמא תפוס לשון ראשון דילמא הכא פסול דלשמו דאינו נוהג בכל הזבחים לא חשיב למיחל והוי עקירה או דילמא אפ''ה אמר תפוס לשון ראשון אליבא דר' יוסי הוה מצי למיבעי אפילו בשלא לשמו ולשמו אלא להכי נקט לשמו ושלא לשמו משום דבעיא אפילו אליבא דר''מ: בשאר. ימות השנה. היינו קודם שהגיע זמן הפסח כדפי' בקונטרס ולכך בעי עקירה לפי שעומד לפסח כשיבא ובכולה שמעתא חשיב ליה דקאי לשמו אבל לאחר הפסח משמע לקמן (ד' סד.) דספיקא הוי דקאמרינן ש''מ פסח בשאר ימות השנה בעי עקירה: הכא נמי אתי שלא לשמו ומפיק .. מידי לשמו. וא''ת והא לשמו ושלא לשמו כשר לר''מ ולא אמרינן אתי שלא לשמו ומפיק מידי לשמו ושלא לשמו גרידא פסול אע''ג דסתמא לשמו קאי ואור''י דהתם היינו טעמא דהכשר לשמו נוהג בכל הזבחים הילכך כי אמר לשמו אלים למיחל טפי ולא אתי שלא לשמו ומפיק ליה אבל האי פסול דלשמו אינו נוהג בכל הזבחים ולהכי לא מקשה ליה אלא מלאוכליו ושלא לאוכליו דלא שייך אלא בפסח גרידא: סתמו להני אוכלין קאי הני מימשכי כו'. הקשה ריב''א מה לנו אי לא קאי להני אוכלין מ''מ סתמא לאוכלין קאי או להני או לאחריני דסתמא לא לחולים או לזקנים קאי ואפ''ה שלא לאוכליו מפיק מלאוכליו ושלא לאוכליו נמי אמאי לא עקר לאוכליו דקאמר ברישא ואומר ר''י דכששוחט לאוכליו ושלא לאוכליו אינו כשר אלא על ידי אותם אוכלין ששחט וחישב עליהן וסתמיה לאו לאלו אוכלין והרי כאילו לא קאי לאוכליו:

דף ס - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד