פסחים נח ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נח - ב

ופרכינן: אי לרבי עקיבא לא חיישינן למכמר בשרא - ניעבדיה לתמיד בשש ומחצה!

שהרי בשבת לא צריך לאחרו משום נדרים ונדבות, ויש להקדימו מחמת הפסחים המרובים שצריך להקריב אחריו!

ותרצינן: קא סבר רבי עקיבא - מוספין קודמין לבזיכין!

וכיון שאת המוספין אי אפשר להקדים, לפיכך עביד להו למוספין בשעה שש, ועבודות הבזיכין בשבע [במשך כל שעה שביעית, והכהנים אינם פנויים אז לעבודת התמיד], ועביד ליה לתמיד בשבע ומחצה.

מתקיף לה רבה בר עולא: הרי בדברי רבי ישמעאל משמע גם שלא כדברי רבא!

שהרי מידי [וכי] "כסידרו בחול כך סידרו בשבת בערב הפסח, דברי רבי ישמעאל" קתני?

הרי "כך סידרו בשבת" סתמא קתני, ומשמע שאין זה מתייחס לערב פסח כלל!

אלא, אמר רבה בר עולא: רבי ישמעאל ורבי עקיבא לא נחלקו כלל על זמן שחיטת התמיד בערב פסח, אלא בשבת דעלמא נחלקו.

ולפי זה הכי קתני: כסידרו של תמיד בחול דעלמא, ביום חול של כל ימות השנה, שנשחט בשמונה ומחצה - כך סידרו בשבת דעלמא, בכל שבתות השנה, שגם אז נשחט בשמונה ומחצה, דברי רבי ישמעאל.

ואף על פי שבשבת לא צריך לאחרו מחמת נדרים ונדבות, גזרינן שבת אטו חול, שאם יקדימוהו בשבת לשש ומחצה חיישינן שמא יעשו כן גם בחול, ויפסלו נדרים ונדבות שיקריבו אחרי כן.

רבי עקיבא אומר: כסידרו של תמיד בערב הפסח דעלמא, בערב הפסח שחל ביום חול, שנשחט בשבע ומחצה - כך סידרו בשבת דעלמא, בכל שבתות השנה, שגם אז נשחט בשבע ומחצה. ולא גזרינן שבת אטו חול.

ולפי זה, מתניתין, דקתני תמיד נשחט בערב פסח בשבע ומחצה בין בערב פסח שחל בחול ובין בערב פסח שחל בשבת - דברי הכל היא.

כי רבי ישמעאל ורבי עקיבא נחלקו רק בשבת דעלמא, אבל בערב פסח שניהם מודים שמקדימים את התמיד לשבע ומחצה בגלל הפסחים המרובים שאחריו, בין בערב פסח שחל בחול ובין בערב פסח שחל בשבת.

והוינן בה: במאי קמיפלגי?

ומבארינן: בגזרת נדבות ונדרים קמיפלגי -

רבי ישמעאל סבר, גזרינן שבת אטו חול.

ורבי עקיבא, סבר לא גזרינן.

ומקשינן: אי רבי עקיבא סובר שלא גזרינן שבת אטו חול, הרי אין סיבה לאחר את התמיד בשבת כלל. ואם כן, אדרבא, ראוי להקדימו ככל האפשר, שהרי זריזין מקדימין למצוות.

וניעבדיה בשש ומחצה, שאז הוא תחילת זמנו מדאורייתא?!

ותרצינן: קסבר רבי עקיבא - מוספין קודמין לבזיכין.

לפיכך, מקריבים את המוספין בשש [מתחילת שעה ששית ובמשך שעה ששית], ומקטירין את לבונת הבזיכין בשבע [מתחילת שעה שביעית ובמשך שעה שביעית], ועביד ליה לתמיד בשבע ומחצה.

סיכום השיטות:

א. לפי אביי ורבא - רבי ישמעאל ורבי עקיבא נחלקו בערב פסח שחל בשבת:

לפי אביי, לרבי ישמעאל התמיד נשחט בשבע ומחצה ככל ערב פסח, ולרבי עקיבא בשש ומחצה כמו בערב פסח שחל בערב שבת.

לפי רבא, לרבי ישמעאל התמיד נשחט בשמונה ומחצה כמו ביום חול שאינו ערב פסח, ולרבי עקיבא בשבע ומחצה כבערב פסח שחל בחול.

ב. לפי רבה בר עולא - נחלקו בכל שבתות השנה.

לפי רבי ישמעאל התמיד נשחט בשמונה ומחצה כמו בכל יום חול, ולרבי עקיבא בשבע ומחצה.

ולדבריו, בערב פסח לכולי עלמא התמיד נשחט בשבע ומחצה, בין בערב פסח שחל ביום חול ובין בערב פסח שחל בשבת.

מיתיבי לרבא מהא דתניא:

תמיד של בין הערביים, כל השנה כולה קרב כהלכתו - נשחט בשמונה ומחצה, וקרב בתשע ומחצה.

ובערב הפסח נשחט בשבע ומחצה, וקרב בשמונה ומחצה.

חל ערב פסח להיות בשבת - זמן התמיד הוא כמו בזמן שחל ערב הפסח להיות בשני בשבת ^[1] [כלומר, בשבע ומחצה], דברי רבי ישמעאל.

רבי עקיבא אומר: כסידרו בערב הפסח. ולקמן מפרשינן מאי קאמר.

בשלמא לאביי - ניחא.

כי בברייתא זו מוכח כפירושו של אביי גם בדברי רבי ישמעאל וגם בדברי רבי עקיבא.

שהרי הוא פירש את דברי רבי ישמעאל בברייתא דלעיל שכשחל ערב פסח בשבת, התמיד נשחט בשבע ומחצה כמו בערב הפסח שחל בחול, וכך אמר רבי ישמעאל בפירוש בברייתא כאן.

וממילא, גם דברי רבי עקיבא מתפרשים כדברי אביי.

כי מאחר ורבי ישמעאל אמר "חל להיות בשבת - כחל להיות בשני בשבת", ועל כך אמר רבי עקיבא "כסידרו בערב הפסח", בהכרח שכונתו לומר "כסידרו בערב הפסח שחל בערב שבת", דהיינו בשש ומחצה. וכמו שפירש אביי את דברי רבי עקיבא בברייתא דלעיל. ^[2]

אלא לרבא, שפירש בדברי רבי ישמעאל שכאשר חל בשבת נשחט בשמונה ומחצה כמו ביום חול שאינו ערב פסח, כדי שלא יתחמם הבשר ויתקלקל - קשיא!

שהרי כאן בברייתא אמר רבי ישמעאל שדינו כערב פסח שחל בחול, דהיינו בשבע ומחצה!

ומשנינן: אמר לך רבא: לא תימא בדברי רבי ישמעאל "כחל ערב פסח בשני בשבת" שנשחט בשבע ומחצה.

אלא אימא: "כשני בשבת דעלמא", שנשחט בשמונה ומחצה. ולא מקדימים את שחיטת הפסח לפני תשע ומחצה, כדי שהבשר לא יתחמם ויתקלקל.

מיתיבי לאביי מהא דתניא:

חל ערב פסח להיות בשבת - נעשה התמיד כסידרו במשך כל השנה כולה. דהיינו שנשחט בשמונה ומחצה וקרב בתשע ומחצה, ורק אחר כך התחילו לשחוט את הפסחים, כדי שלא יתחמם הבשר ויתקלקל לפני צלייתו, דברי רבי ישמעאל.

רבי עקיבא אומר: כסידרו בערב הפסח דעלמא בשבע ומחצה.

בשלמא לרבא ניחא.

אלא לאביי קשיא, שהרי כתוב כאן להדיא כדברי רבא, בין בדברי רבי ישמעאל ובין בדברי רבי עקיבא!?

אמר לך אביי: לא תימא "כסידרו כל השנה".

אלא אימא "כסידרו כל השנים כולן", כשחל ערב פסח בחול, שהתמיד נשחט בשבע ומחצה, דברי רבי ישמעאל.

רבי עקיבא אומר: כסידרו ערב הפסח שחל להיות בערב שבת, שהתמיד נשחט בשש ומחצה.

מצוה לסדר בכל בוקר מערכה חדשה של עצים על המזבח, ולהקטיר עליה את אברי העולות ואת החלבים של הקרבנות. שנאמר [ויקרא ו] "וביער עליה הכהן עצים בבוקר בבוקר, וערך עליה העולה, והקטיר עליה חלבי השלמים".

ועל זה שנינו:

תנו רבנן: מנין שלא יהא דבר נקטר על המערכה החדשה של היום קודם לתמיד של שחר?

תלמוד לומר [ויקרא ו] "וביער עליה הכהן עצים [שזו מצוה לסדר את המערכה, ומיד אחר כך כתיב] וערך עליה העולה".

הרי שעולת התמיד היא הקרבן הראשון בבוקר על המערכה החדשה.

והוינן בה: מאי תלמודא? איך משמע מהפסוק שהמדובר הוא בעולת התמיד של שחר ולא בעולה אחרת?

אמר רבא מדכתיב "העולה" בה"א הידיעה, משמע שהמדובר בעולה חשובה, והיא עולת התמיד, לפי שהיא העולה שכתובה ראשונה בפרשת קרבנות הציבור בפרשת פנחס [במדבר כח].

ומנין שאין דבר קרב אחר תמיד של בין הערבים?

תלמוד לומר [ויקרא ו] "והקטיר עליה - על עולת השחר - חלבי השלמים".

מאי תלמודא, כיצד למדים זאת מהפסוק הזה?

אמר אביי: כי יש לקרוא את הפסוק לפי הביאור הזה: "עליה - דוקא על [אחרי] עולת התמיד של שחר יש להקטיר את חלבי שלמים ".

ולא על חבירתה - על עולת התמיד של בין הערביים - תקריב שלמים.

והיינו, שאין להקטיר דבר אחר תמיד של ערב.

מתקיף לה רבא: לפי דבריך ש"שלמים" שכתוב בפסוק היינו קרבן שלמים, אם כן אימא שדוקא שלמים הוא דלא נקריב אחרי תמיד של בין הערביים.

הא עולות כן נקריב אחריו!?

אלא אמר רבא, כך דרשינן: "השלמים [מלשון השלמה] - עליה".

על עולת התמיד של שחר - השלם הקרבת כל הקרבנות כולן.

תנו רבנן: תמיד של בין הערביים קודם לפסח.

פסח קודם לקטרת של בין הערביים.

קטרת קודמת להדלקת הנרות.

הערות

^[1] מדוע נקט שני בשבת ולא ראשון בשבת או יום אחר? פירש רש"י דלאו דוקא, אלא חד מימות החול נקט. ועוד כתב, שיש אומרים שנקט שני משום שהוא היום הראשון בשבוע ששייך שיחול בו י"ד בניסן. כי ביום ראשון אינו יכול לחול שהרי אמרינן "לא בד"ו פסח" כלומר שיום הראשון של פסח - טו בניסן - אינו יכול לחול ביום ב, ד, או ו, וממילא י"ד בניסן אינו יכול לחול ביום א. ורש"י דחה פירוש זה, שהרי הכלל "לא בד"ו פסח" נאמר רק כאשר מקדשים את החודש על פי החשבון, ובידם לקבוע באיזה יום יהיה ראש חודש ניסן. אבל בזמן המקדש היו מקדשים את החודש על פי עדים שראו את המולד, ובאופן זה הפסח יכול לחול בכל יום מימות השבוע. אבל תוספות יישבו שגם בזמן שקידשו על פי הראיה היו נזהרים שלא יהיה בד"ו פסח, וכאשר היו עדים שראו את מולד ניסן ביום ב ד או ו [שאם מקדשים אז, יצא פסח בימי בד"ו], היו מזהירים אותם שלא יעידו, וכדאיתא בראש השנה דף כא. והצל"ח כתב שגם רש"י מודה שהיו מאיימים על העדים שלא יעידו, אבל זה היה רק בתשרי כדי שלא יצא ראש השנה בימים אד"ו. אבל לא היו מקפידים אז על פסח שלא יחול בימי בד"ו. כי עיקר ההקפדה על פסח שלא יחול בימי בד"ו היא משום שאז יחול ראש השנה בימי אד"ו. וזה שייך רק בזמנינו, שלפי החשבון חדשי הקיץ קבועים איזה מלא ואיזה חסר, ואי אפשר לשנותם. אבל בזמן שקדשו על פי הראיה, ולא נקבע מראש איזה מחדשי הקיץ יהיה מלא ואיזה חסר, ראש השנה אינו בהכרח תלוי בפסח. ולכן די היה לאיים על העדים בתשרי.

^[2] מה שכתבנו "שמאחר ורבי ישמעאל וכו' בעל כרחך כונתו וכו"' - כך פירש רש"י. ופירוש דבריו, שהרי הביאור בדברי רבי עקיבא תלוי במחלוקת איך לפרש את דברי רבי ישמעאל. שלפי רבא, שפירש בדברי רבי ישמעאל שכשחל בערב שבת נשחט בשמונה ומחצה כביום חול שאינו ערב פסח, ממילא ברבי עקיבא ניתן להסביר שכונתו כערב פסח שחל בחול, דהיינו בשבע ומחצה. אבל אם נפרש שרבי ישמעאל הוא זה שסובר שכשחל בשבת נשחט בשבע ומחצה כמו בערב פסח שחל בחול [כפי שאביי פירש], ממילא אי אפשר לפרש שזו דעת רבי עקיבא, אלא בעל כרחך כונת רבי עקיבא כערב פסח שחל בערב שבת, דהיינו בשש ומחצה. לפיכך כתב רש"י "דמדקאמר רבי ישמעאל וכו' על כרחך כסידרו ערב פסח דקאמר ר"ע בע"פ שחל בע"ש קאמר".

ומקשים: אי לא חיישינן [אם איננו חוששים] לדעת ר' עקיבא לקלקול הבשר, אם כן ניעבדיה [שיעשו אותו] את קרבן התמיד בשש ומחצה, שהרי הפסחים מרובים ונדרים ונדבות אין, ומדוע יאחרוהו? ומשיבים: קא סבר [סבר] ר' עקיבא: מוספין קודמין לבזיכין ומשום כך עביד להו [עושה אותם] למוספין בשש, ובזיכין עושה בשבע, וממילא עביד ליה [עושה אותו] את התמיד בשבע ומחצה.

מתקיף לה [מקשה עליה] על הסברה זו רבה בר עולא: מידי [וכי] "כסידרו בחול כך סידרו בשבת בערב הפסח, דברי ר' ישמעאל" קתני [שנויה]?! הלוא בברייתא ההיא "כך סידרו בשבת" סתמא קתני [סתם שנה]?

ואף הסבר זה אינו ההסבר המדויק על פי סגנון הברייתא אלא אמר רבה בר עולא, הכי קתני [כך שנויה] וכך יש להבין שמחלוקת זו אינה בדבר ערב הפסח, אלא בשאר ימות השנה. וכסידרו בחול דעלמא [סתם] כך סידרו בשבת דעלמא [סתם] בשמונה וחצי דברי ר' ישמעאל, שלדעתו אין משנים בין שבת לחול כלל.

ור' עקיבא אומר: כסידרו בערב הפסח דעלמא [סתם] בשבע ומחצה כך סידרו בשבת דעלמא, שכיון שאין מקריבים קרבנות נדבה בשבת אפשר להקדים את הקרבת התמיד בשבת. ומתניתין דקתני [ומשנתינו ששנינו] ששעת הקרבת התמיד בערב פסח קבועה בין בחול בין בשבת אפשר לומר כי זו כדברי הכל היא בין לר' עקיבא בין לר' ישמעאל.

ולשיטה זו במאי קא מיפלגי [במה, באיזה עקרון, נחלקו]? בגזרת נדבות ונדרים קמיפלגי [נחלקו], כי ר' ישמעאל סבר: כי גזרינן [גוזרים אנו] בשבת אטו [משום] חול, וכיון שביום חול מאחרים את הקרבת התמיד לשמונה וחצי משום הקרבת הנדבות — אף בשבת עושים כן, כדי שלא לשנות. ור' עקיבא סבר: לא גזרינן [אין אנו גוזרים].

ומקשים: אי לא גזרינן [אם אין אנו גוזרים] אם כן, מדוע אנו מאחרים את הקרבת התמיד לשעה שבע ומחצה? ניעבדיה [נעשנו] בשש ומחצה! ומשיבים: קסבר [סבר] ר' עקיבא: מוספין קודמין לבזיכין, ולכן מוספין עושים אותם בשעה שש ובזיכין בשבע ועביד ליה [ועושים אותו] את התמיד בשבע ומחצה.

מיתיבי [מקשים] על שיטות הסבר אלה מתוך ברייתא אחרת ששנינו בה: תמיד כל השנה כולה קרב כהלכתו כלומר, נשחט בשמונה ומחצה וקרב בתשע ומחצה, ובערב הפסח נשחט בשבע ומחצה וקרב בשמונה ומחצה, חל להיות בשבת כחל להיות בשני בשבת כלומר סתם יום חול. משמע שאם ערב פסח חל להיות בשבת, אין משנים בין חול לשבת, אלו דברי ר' ישמעאל. ר' עקיבא אומר: אם חל להיות בשבת סדרו אז כסידרו בערב הפסח, שמקדימים אותו לשש ומחצה.

בשלמא [נניח] לשיטת אביי ניחא [נוח הדבר] שהרי כך הסביר את הברייתא הקודמת, אלא לרבא קשיא [קשה]. ומשיבים: אמר לך [יכול היה לומר לך] רבא: לא תימא [אל תאמר] לשון זו "כחל בשני בשבת" אלא אימא [אמור] כשני בשבת דעלמא [סתם], ולפרש: אם חל ערב הפסח בשבת אין משנים ועושים את התמיד כמו ביום חול רגיל בשמונה ומחצה, וכהסברו של רבא.

מיתיבי [מקשים] מברייתא אחרת: חל להיות ערב פסח בשבת מקריבים את התמיד כסידרו כל השנה כולה בשמונה ומחצה — דברי ר' ישמעאל. ר' עקיבא אומר: כסידרו בערב הפסח דעלמא [סתם], בשלמא [נניח] לשיטת רבא ניחא [נוח הדבר] שברייתא זו מפורש בה כדבריו, אלא לשיטת אביי קשיא [קשה]!

אמר לך [יכול היה לומר לך] אביי: לא תימא [אל תאמר, תגרוס] באותה ברייתא "כסידרו כל השנה" לדברי ר' ישמעאל, אלא אימא [אמור]: כסידרו כל השנים כולן דברי ר' ישמעאל כלומר, שאין משנים בין ערב הפסח שחל להיות בשבת לחל בשאר ימי השנה, ומקריבים אף בו בשבע ומחצה, וכשיטת אביי. ר' עקיבא אומר: לשיטה זו לא כן אלא כסידרו בערב הפסח שחל להיות בערב שבת, כך יש להשלים את הדברים לשיטת אביי.

א כיון שהוזכרה מקודם קדימת קרבן התמיד, מביאים ברייתא המבארת זאת. תנו רבנן [שנו חכמים]: מנין שלא יהא דבר קרבן קודם לתמיד של שחר — תלמוד לומר: "והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה וביער עליה הכהן עצים בבקר בבקר וערך עליה העלה והקטיר עליה חלבי השלמים" (ויקרא ו, ה). ושואלים: מאי תלמודא [מה הלימוד]? כלומר, כיצד למדים מכאן שעולה זו משמעה תמיד של שחר? אמר רבא: "העלה" משמעה: עולה ראשונה והיא עולת התמיד, הראשונה בזמן ובחשיבות.

ועוד אמרו: ומנין שאין דבר קרב אחר תמיד של בין הערבים — תלמוד לומר: "והקטיר עליה חלבי השלמים". ושוב שואלים: מאי תלמודא [מה הוא הלימוד] שיש בכך? אמר אביי: הכוונה היא "עליה" על העולה הראשונה מקריבים את קרבן השלמים כלומר, נדרים ונדבות השלמים שמביאים בכל היום כולו, ולא על חבירתה העולה של בין הערבים מקריבים שלמים.

מתקיף לה [מקשה עליה] על שיטת הסבר זו רבא: אם כן אימא [אמור] שלמים הוא שלא נקריב אחר תמיד של בין הערבים, הא [הרי] עולות נקריב, שלפי לימוד זה לא נאמרו דברים אלה אלא בשלמים! אלא אמר רבא: "השלמים" יש לדרוש עליה על עולת הבוקר, השלם כל הקרבנות כולן ולא אחר תמיד של בין הערבים.

ב תנו רבנן [שנו חכמים] : קרבן התמיד קודם להקרבת הפסח, פסח קודם להקטרת הקטרת שמקטירים בין הערביים. הקטרת הקטרת קודמת להדלקת נרות של מנורת המקדש,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara asks: If, according to the opinion of Rabbi Akiva, we are not concerned that the meat might spoil, let us sacrifice the daily offering at six and a half hours, as there are many Paschal lambs and no voluntary vow or free-will offerings to be sacrificed. Why, then, should they postpone the daily offering? The Gemara responds that Rabbi Akiva holds: The additional offerings precede the bowls and therefore the priest would sacrifice the additional offerings at six hours, and offer the bowls at seven hours, and then sacrifice the daily offering at seven and a half hours.

Rabba bar Ulla strongly objects to this explanation. Does the baraita teach: Like the arrangement of the daily offering during the week, so is its arrangement on Shabbat that occurs on Passover eve; this is the statement of Rabbi Yishmael? The baraita simply teaches: So is its arrangement on Shabbat. Rava’s explanation also fails to correspond to the wording of the baraita.

Rather, Rabba bar Ulla said: The baraita should be understood as referring not to the eve of Passover, but to the rest of the days of the year, and this is what it is teaching: Like its arrangement on an ordinary day during the week, so is its arrangement on an ordinary Shabbat, at eight and a half hours; this is the statement of Rabbi Yishmael, who maintains that there is no distinction at all in this regard between Shabbat and a weekday.

Rabbi Akiva says: Like its arrangement on an ordinary Passover eve that occurs on a weekday, at seven and a half hours, so is its arrangement on an ordinary Shabbat. Since no free-will offerings are offered on Shabbat, the daily offering can be sacrificed earlier. And the mishna, which teaches that the daily offering on Passover eve is slaughtered at the same time, whether during the week or on Shabbat, can be said to be in agreement with all opinions, both that of Rabbi Yishmael and that of Rabbi Akiva.

According to this explanation, with regard to what principle do these tanna’im disagree? They disagree concerning whether a decree should be issued on account of voluntary vows and free-will offerings. Rabbi Yishmael holds that we issue a decree for Shabbat due to weekdays. During the week, the sacrifice of the daily afternoon offering is postponed until eight and a half hours of the day, due to the voluntary offerings that must be sacrificed before the daily offering. The same should be done on Shabbat, so as to avoid distinctions. And Rabbi Akiva holds that we do not issue such a decree.

The Gemara asks: If we do not issue such a decree, why do we postpone the sacrifice of the daily offering until seven and a half hours? Let us sacrifice it at six and a half hours. The Gemara responds: Rabbi Akiva holds that the additional offerings precede the bowls of frankincense. Consequently, the priest sacrifices the additional offerings at six hours, and offers the bowls at seven hours, and sacrifices the daily offering at seven and a half hours.

The Gemara raises an objection with regard to these explanations from another baraita which teaches: The daily offering is sacrificed throughout the entire year in accordance with its law. In other words, it is slaughtered at eight and a half hours and sacrificed at nine and a half hours. And on the eve of Passover it is slaughtered at seven and a half hours and sacrificed at eight and a half hours. If Passover eve occurs on Shabbat it is as if it occurred on a Monday, i.e., it is like an ordinary weekday. This indicates that no distinction is made with regard to the eve of Passover, whether it occurs on Shabbat or during the week; this is the statement of Rabbi Yishmael. Rabbi Akiva says: If the eve of Passover occurs on Shabbat, its arrangement is like its arrangement on the eve of Passover when it is advanced to six and a half hours of the day.

Granted, according to the opinion of Abaye, this baraita works out well, as it is consistent with his explanation of the previous baraita. But according to the opinion of Rava, it is difficult. The Gemara responds: Rava could have said to you: Do not say: It is as if it occurred on a Monday. Rather say: It is like an ordinary Monday, and explain the words as follows: If the eve of Passover occurs on Shabbat, no changes are introduced, and the daily offering is sacrificed at the same time that it is sacrificed on an ordinary weekday, at eight and a half hours of the day.

The Gemara raises an objection from another baraita: If the eve of Passover occurs on Shabbat, the daily offering is sacrificed in accordance with its arrangement all year long, at eight and a half hours of the day; this is the statement of Rabbi Yishmael. Rabbi Akiva says: It is sacrificed in accordance with its arrangement on an ordinary Passover eve. Granted, according to the opinion of Rava, this baraita works out well. But according to the opinion of Abaye, it is difficult.

Abaye can say to you: Do not say according to Rabbi Yishmael’s statement in the baraita: In accordance with its arrangement all year long. Rather, say: In accordance with its arrangement every year; this is the statement of Rabbi Yishmael. In other words, no distinction is made between the eve of Passover that occurs on Shabbat and the eve of Passover that occurs during the week. The daily offering is sacrificed at seven and a half hours. This is consistent with Abaye’s opinion. According to this explanation, Rabbi Akiva says that the halakha is not so. Instead, the daily offering is sacrificed in accordance with its arrangement on Passover eve that occurs on Shabbat eve. This is the way the baraita must conclude according to Abaye.

As the Gemara mentioned previously that the daily morning offering precedes all other sacrifices, it cites a baraita that explains this law. The Sages taught: From where is it derived that no sacrifice shall precede the daily morning offering? The verse states: “And the fire on the altar shall be kept burning on it, it shall not be extinguished; and the priest shall kindle wood upon it every morning, and he shall prepare the burnt-offering upon it and shall cause the fats of the peace-offerings to go up in smoke upon it” (Leviticus 6:5). The Gemara asks: What is the biblical derivation? In other words, how is it derived that the burnt-offering in this verse is referring to the daily morning offering? Rava said: “The burnt-offering,” with the definite article, is referring to the first burnt-offering, i.e., the daily morning offering, which is first both chronologically and in terms of importance.

The baraita continues: And from where is it derived that nothing is sacrificed after the daily afternoon offering? The verse states: “And shall cause the fats of the peace-offerings to go up in smoke upon it.” The Gemara again asks: What is the derivation? Abaye said: “Upon it.” Upon, i.e., after, the first burnt-offering, that is, the daily morning offering, may the peace-offerings, i.e., the voluntary vow and free-will offerings, be sacrificed throughout the day. But peace-offerings may not be sacrificed upon, i.e., after, its counterpart, which is the daily afternoon offering.

Rava strongly objects to this explanation: If so, say it is peace-offerings that we must not sacrifice after the daily afternoon offering, but burnt-offerings we may sacrifice, since this derivation is referring only to peace-offerings. Rather, Rava said: “The peace-offerings [hashelamim] upon it” should be homiletically interpreted to mean that upon the daily morning offering, rather than after the daily afternoon offering, completes [hashlem] the offering of all other sacrifices.

The Sages taught in a baraita: The daily offering precedes the offering of the Paschal lamb, the Paschal lamb precedes the afternoon burning of the incense, and the burning of the incense precedes the lighting of the lamps of the Temple candelabrum.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

פי' מכמר כגון כימוש כדגרסינן באיזהו נשך בזיתים מכמר עיולי לבי דפא כו':
אי לא חייש נעביד ליה לתמיד בשש ומחצה כי דיניה והפסח אחריו ושני ר"ע סבר מוספין קודמין לבזיכין הלכך עביד להו למוספין בשש ולבזיכין בשבע ולתמיד בשבע ומחצה וקרב בשמונה ומחצה והפסח אחריו ודחה רבה בר עולא להא דאביי ולהא דרבא ואמר בשבת דעלמא פליגי ופריש הוא הכי כסדרו בחול דעלמא בשמונה שעות ומחצה כך סדרו בשבת דעלמא בשמונה שעות ומחצה ר"ע אומר כסדרו ערב הפסח בשבע ומחצה [כך סידורו] בשבת דעלמא אבל בערב הפסח שניהם [מודים] שהיו בשבע ומחצה בין בחול בין בשבת ובשבת דעלמא בלבד פליגי ר' ישמעאל סבר גזרינן בשבת להעשות התמיד בח' שעות ומחצה ולא מקדמינן ליה גזרה שלא יבוא להקדימו בחול וישארו הנדרים והנדבות ור"ע סבר לא גזרינן שבת אטו חול הכל יודעין שהשבת אין שם נדרי' ונדבות ומקשינן אי הכי אי לא גזר ר"ע [נקרביה] בשש ומחצה כי דיניה ופרקינן אית ליה מוספין קודמין לבזיכין נמצא לטעמיה דאביי ר' ישמעאל כמתני' ולטעמיה דרבא ר' עקיבא כמתני':

מיתיבי חל ערב פסח להיות בשבת כחל להיו' בשני בשבת דברי ר' ישמעאל ור"ע אומר כסדרו ערב הפסח מאי לאו ר' ישמעאל היא דסבר בין בחול בין בשבת בשבע ומחצה דהא בהדיא תני לה חל ערב פסחים להיות בשבת כחל להיות בשני בשבת כתנא דמתני' קשיא לרבא ומשני רבא ואמר מתניתא הכי קתני חל להיות ערב פסחים בשבת דינן כשני בשבת כמו חול דעלמא מה שני בשבת התמיד בשמונה ומחצה אף ערבי פסחים שחל להיות בשבת התמיד נשחט בשמונה ומחצה דלא כמתני' ר"ע אומר כסדרו ערב הפסח מה כל ערב הפסח התמיד בשבע ומחצה כך בשבת בערב הפסח בז' ומחצה כתנא דמתני'. ודיקי' מיניה מדקתני שני בשבת דשביק ליה לאחד בשבת וקתני בשני בשבת מכלל דלא אפשר ערב הפסח שיחול באחד בשבת דאם כן הואיל פסח בשני בשבת מכאן תשובה לאומרים כי בימי החכמים חל פסח בבד"ו וכי אחרי סתימת התלמוד תקנו לא בבד"ו פסח:
תוב מותבי' לאביי מהא דתניא תמיד כל [השנים] קרב כהלכתו חל להיות בשבת כסדר כל השנה דברי ר' ישמעאל ר"ע אומר כסדר ערב הפסח כלומר לא שנא חול ולא שנה שבת (לר"י) [לר"ע] דינם כאחד קשיא לאביי ומשני לא תימא כסדר כל השנה דמשמע בשמונה ומחצה אלא אימא כסדר כל השנים בערב הפסח שחל להיו' [ר"ע אומר כסידורו] ער"ש:

ת"ר מנין שלא יהא דבר קודם לתמיד של שחר כו' פשוטה היא:

ת"ר תמיד קודם לפסח.

זה שביארנו במשנתנו בכמה מקומות שאין שום קרבן קודם לתמיד של שחר הביאוה מן המקרא בסוגיא זו מדכתיב בפרשת צו את אהרן והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר וערך עליה העולה והקטיר עליה חלבי השלמים וממה שאמר וערך עליה העולה תכף לאמרו ובער עליה וכו' כלומר שקודם לכל דבר יקטירנה והיה יכול לומר וערך עליה עולה אלמא לא מכל עולות נאמר כן אלא מעולת התמיד וזהו שדרשו העולה עולה ראשונה כלומר העולה הנזכרת תחלה לכל העולות בפרשת צו:

וכן מה שביארנו שאין שום דבר מתאחר לתמיד של בין הערבים הביאוה ממה שנאמר באותו פסוק באותה עולה שהזכרנו והקטיר עליה חלבי השלמים עליה השלם כל הקרבנות אבל לא על חברתה ר"ל בתמיד של בין הערבים ומ"מ יצא מכלל זה קרבן הפסח שמתאחר לתמיד של בין הערבים כמו שביארנו במשנה והביאוה בסוגיא זו ממה שנאמר בפסח בערב ובין הערבים כדכתיב שם תזבח את הפסח בערב וכתיב ושחטו אותו וכו' בין הערבים ובתמיד לא נאמר אלא בין הערבים כדכתיב ואת הכבש השני תעשה בין הערבים וכל שרבה בו הכתוב בלשון ערב הוא מתאחר יותר ואחר הפסח מקטירין קטורת של בין הערבים ואחר הקטורת מדליקין את הנרות והיא עבודה אחרונה שבמקדש ואע"פ שהקטורת לא נאמר בה אלא בין הערבים כדכתיב ובהעלות אהרן את הנרות בין [הערבים] יקטירנה והיה לנו לומר שיהא הפסח מתאחר להן ר"ל לקטורת ולנרות שאף הנרות הוקשו לקטורת מ"מ בנרות כתיב אותו כדכתיב להעלות נר תמיד מחוץ לפרוכת העדות יערוך אותו אהרן מערב עד בוקר ודרשו בו מערב עד בקר שיהא נותן בו שמן במדה שיהא דולק מערב עד בקר וזהו חצי לוג ואין לך עבודה שכשרה מערב עד בוקר אלא זו בלבד כלומר שאין עבודה אחריה כדכתיב אותו הוא הוא שבא מן הערב לבקר ולא עבודה אחרת אחריה ולמדת שהקטורת קודם לנר ואע"פ שכתוב ובהעלות וכו' יקטירנה לא שאחר ההעלאה יקטיר אלא שבשעה שידליק תהא הקטורת מוקטרת ויש פוסקין שהפסח מתאחר לכלם ותמיד קודם לקטורת וקטורת קודם לנרות ונרות קודמות לפסח וכן כתבוה גדולי המחברים ולא יראה כן וקטורת של שחרית קודם לקצת עבודות שבתמיד השחר אבל לא לכולן והוא שאחר שחיטת התמיד וזריקת דמו (מדליקין) [מטיבין] חמש נרות ומתעסקין בתמיד להפשיטו ולנתחו ולהעלות איבריו לכבש ואח"כ מקטירין את הקטורת קודם העלאת איברים מן הכבש למזבח כמו שביארנו בסדר יומא פרק ממונה:

ומתני דקתני בין בחול בין בשבת ד"ה היא פי' השתא אין לומר דקאי אלא אסיפ' ולא אריש':

אמר רב אשי חטאת מצורע כו' עיין בה' כ"ב בספר הלקט:

בד"ה אלא לרבא קשיא תימה לרבה בר עולא נמי תקשי כו' עכ"ל הא ודאי דאיכא למימר דיתרץ כרבא וכתירוצם ואם ר"ל אמאי נקט התלמוד לרבא קשיא ולא נקט נמי בקושייתו רבה בר עולא א"כ הא לא יתורץ במה שתרצו או יתרץ כרבא אלא דמעיקרא בתמיהתם לא ניחא להו למימר דיתרץ כרבא דמ"מ אמאי לא פליג ר"ע נמי ברישא בשבת דעלמא לרבה בר עולא ואהא תירצו דקושטא הוא דקאי ר"ע ארישא ובתירוצם שני ר"ל נמי דפליג ר"ע ברישא בשבת דעלמא ומדקאי בסיפא נימא דפליג נמי בסיפא ויתרץ כרבא כדמוכח בברייתא דלקמן דפליגי נמי בשבת בע"פ ודו"ק:

בד"ה העולה עולה כו' משום דלשון שלא יהא דבר קודם משמע טפי עיכוב כו' עכ"ל היינו לפי דעת המקשה דבעי למימר עיכובא התם דבלשון הברייתא משמע טפי עיכוב מהמשנה אבל אביי מסיק התם דשלא יהא דבר כו' אינו אלא למצוה וכמ"ש התוס' לעיל ומהרש"ל לפום חורפיה לא ע"ש וק"ל:

בתוס' ד"ה כאלו חל בשני בשבת וכו' אין נראה לר"י וכו' היו נזהרין שלא יבואו תרי שבי בהדי הדדי וכו' פירוש מאיימין עליהם שלא יאמרו שראו החדש ביום שלשים אם יארע לפי אותו חשבון ב' שבי:

בא"ד מוקי לה בהחליל כאחרים דאמר אין בין עצרת וכו' פי' לדבריהם אין דוחין בשום אופן בעולם אפי' בתרי שבי ולכך השנה לעולם שנ"ד ימים ואין בין עצרת וכו':

ד"ה העולה עולה וכו' שאין להן תמידין ומוספין אלא כדי אחד מהם וכו' ר"ל ואין להם ב' ולכך יביאו אותו אחד לתמיד דהוא קודם:

תוס' בד"ה דברי הכל כו' אבל איכא ב' ברייתות כו'. נ"ב לאו דוקא ב' ברייתות אלא ברייתא אחרינא אבל ברייתא קמא ליכא לאוכחי מינה כמו שפירשו התוס' לקמן א"ל שנאמר שיסבור כרבא ויתרן כרבא כו':

בד"ה כאלו חל כו' דאמרי אין בין עצרת לעצרת כו'. נ"ב וה"ה בין ר"ה לר"ה דהא ס"ל דליכא אלא שנ"ד ימים לעולם ולית להו שום דחייה אלא לעולם כסדרן אחד מלא ואחד חסר וק"ל:

בד"ה העולה כו' שנאמר מלבד עולת הבוקר כו'. נ"ב פי' מדקאמר מלבד משמע שקדמו:

בא"ד משמע טפי עיכוב כו'. נ"ב לאו דוקא עיכוב אלא ר"ל יותר חיזוק לאזהרה ודו"ק:

גמרא מידי כסידרו בחול בעלמא כך כו'. בעה"פ כו'. כ"נ דצ"ל וכן העתיקו התוספות לעיל בד"ה מידי:

רש"י ד"ה העולה עולה ראשונה. והיינו עולת תמיד דקרבן תמיד כתיב ברישא דפרשת קרבנות. כ"נ דצ"ל:

תוס' סד"ה כאילו. אלמא בהדי הדדי נינהו. נ"ב עוד יש משנה שלמה דמסייע (סוף) פרק שתי הלחם ע"ש:

בתוס' העולה עולה ראשונה תימא דבזבחים פרק כל התדיר כו' עכ"ל. עיין בלשון התוספות שם פרק הנזכר באריכות ופרק התכלת דף מ"ט האריכו יותר ועי' ג"כ בתוס' ישנים בפ' אמר להם הממונה ובספר משנה למלך בהלכות תמידין האריך בכל זה בתכלית אריכו' ע"ש מיהו במ"ש התוספות כאן ובכמה דוכתין דהא דאיצטריך תרי קראי למוספין ולנדרים ולנדבות היינו משום דתרווייהו צריכי יש לי לדקדק דהא בכולה תלמודא משמע דלאו בקדשים לחוד אמרינן דתדיר קודם לשאינו תדיר אלא ה"ה לכל מילי וא"כ ע"כ היינו משום דגילוי מילתא בעלמא הוא דאל"כ היאך ילפינן חולין מקדשים ולפ"ז לא שייך לומר דתרווייהו צריכי דאדרבה השתא דכתיבי תרתי קראי ה"ל כמו ב' כתובים ואין מלמדין וצ"ע ואין להאריך כאן יותר כיון דבלא"ה משני התוס' שינוי' אחרינא דחד לשחיטה וחד להקטרה:

בא"ד אך קשה אמאי איצטריך העולה בלבד תיפוק ליה דתמיד קודם למוספין ובתמיד כתב בבוקר כו' ולמאי דאמרינן בהתכלת כו' א"ש הא דאמרי בריש עירובין כו' עכ"ל נראה מבואר דהנך תרי קושיות שהקשו תוס' נמשן דווקא לתירוצם השני שכתבו דהאי קרא דהעולה ומלבד תרוייהו לענין מוספין איירי וחד לשחיטה וחד להקטרה וא"כ לפ"ז הא דאמרינן בהתכלת דליכא עיכובא בהקדימה היינו בין בשחיטה ובין בהקטרה וא"כ קשיא להו שפיר האי דבבוקר והאי דשלמים ששוחטין משא"כ לתירוצם ראשון דהנך קראי דהעולה ומלבד היינו חד למוספין וחד לנדרים ונדבות וצריכא דלפ"ז מצינן למימר דכולהו לענין הקדמה דהקטרה איירי ולא לענין שחיטה ולא שייכי הנך קושיות כלל מיהו בתוס' פר' התכלת וכן ביומא כתבו תירוצים אחרים אהנך קושיות ע"ש:

אי לא חייש ניעבדיה בשש ומחצה. דהא הפסחים מרובין ובשבת לא בעי לאיחוריה משום נדרים ונדבות: קסבר מוספין קודמין לבזיכין. ועל כרחך בזיכין בשבע ואינן פנויין בה: בעלמא. כל ימות החול בשמונה ומחצה: כך סידרו. בשבתות של כל השנה ואף על גב דליכא נדרים ונדבות חיישינן לסרך נדרים דחול דילמא אתו למיסרך ולמיעבד בחול נמי בשבע ומיפסלי נדרים ונדבות של אחריו: ר''ע אומר. כל שבתות השנה הוא נשחט בשבע ומחצה כסידרו ערב הפסח דלא גזרינן משום חול: דברי הכל היא. דר' ישמעאל ורבי עקיבא לא איירי בערב פסח כלל וכמתניתין סבירא להו בין בחול בין בשבת: ניעבדיה בשש ומחצה. דהא זריזין מקדימין למצות: קסבר מוספין קודמין לבזיכין. גרסינן: כחל להיות בשני בשבת. ערב הפסח שהתמיד נשחט בשבע ומחצה: בשני בשבת. חד מימות החול נקט ואית דאמרי יומא קמא דשבתא דחזי לארביסר נקט וחד בשבתא לא חזי לארביסר דלא בד''ו פסח ולאו מילתא היא שהרי על פי הראייה היו מקדשין: ור''ע אומר כסידרו ערב הפסח. גרסינן ותו לא: בשלמא לאביי ניחא. דמדקאמר רבי ישמעאל חל להיות בשבת כחל להיות בשני בשבת על כרחך כסידרו ערב הפסח דקאמר ר''ע בע''פ שחל להיות בע''ש קאמר: אלא לרבא. דקאמר רבי ישמעאל למיכמר בישרא חייש וכסידרו בחול בעלמא קאמר הא קתני הכא כחל להיות בשני בשבת: אלא אימא כשני בשבת. שאינו ערב הפסח דהיינו בשמונה ומחצה דחיישינן למיכמר בישרא: כסדר כל השנה. היינו בשמונה ומחצה דחיישי' למיכמר בישרא: כל השנים. שערב הפסח חל בחול דשחטינהו בשבע ומחצה ור''ע אמר כסידרו ערב הפסח שחל להיות בערב שבת: מניין שלא יהא דבר. נקטר במערכה משנערכה שחרית קודם לתמיד של שחר ת''ל וערך עליה בתר ובער עליה הכהן כתיב דהוא סידור מערכה: מאי תלמודא. דהאי העולה אתמיד של שחר קאי: העולה עולה ראשונה. מדלא כתיב וערך עליה עולה אלא העולה הכי קאמר וערך עליה מיד העולה החשובה האמורה תחלה לכל העולות והיינו עולת תמיד דפרשת קרבנות [בפ' פינחס] דקרבן תמיד כתיב ברישא: והקטיר עליה. אתמיד קאי דסיפיה דקרא הוא וה''ק והקטיר על העולה הזאת כלומר אחריה חלבי השלמים: ואימא שלמים הוא דלא קרבי. אחר תמיד של בין הערבים: השלמים. לשון השלם: תמיד. של בין הערבים קודם לפסח: לקטורת. של בין הערבים וכולהו יליף טעמא: לנרות. להדלקת נרות:

דברי הכל היא. ובין בחול ובין בשבת דקתני במתני' לא קאי ארישא אלא אערב הפסח והא דקאמר דברי הכל היא היינו כלומר דמצינו למימר דברי הכל לפלוגתא דהך ברייתא דקיימינן עלה אבל איכא שני ברייתות דמייתי בסמוך דפליגי בהדיא בשבת דערב פסח ומהנהו ודאי איכא למיפשט דלאו דברי הכל היא: כאילו חל בשני בשבת אין צריך לפרש דדוקא נקט שני דהוא יומא קמא דמיקלע ביה ארבעה עשר דחד בשבתא לא חזי לארביסר דלא בד''ו פסח דהא ע''כ לרבא דמוקי לה בשני בשבת דעלמא לא הוי שני בשבת דוקא דהא לא בערב הפסח מיירי הוא הדין לאביי אם לא יהיה דוקא אין לחוש ורש''י שהקשה דעל פי הראייה היו מקדשין אין נראה לר''י דאע''ג דהיו מקדשין על פי הראייה היו נזהרין שלא יבאו תרי שבי בהדי הדדי דאמרינן בהדיא פרק קמא דראש השנה (דף כ.) מאיימין על העדים על החדש שנראה בזמנו לומר שלא ראו והא דאמרי' בשילהי אלו קשרים (שבת דף קיג.) חלבי שבת קריבים ביום הכפורים אלמא בהדי הדדי נינהו מוקי לה בהחליל (סוכה דף נד:) כאחרים דאמרי אין בין עצרת לעצרת אלא ד' ימים בלבד: אלא לרבא קשיא. תימה לרבה בר עולא נמי תיקשי דלדבריו לרבי עקיבא מוספין קודמין לבזיכין ולפי מה שהברייתא כאביי לרבי עקיבא תמיד נשחט בשש ומחצה וא''כ בזיכין קודמין למוספין ותירץ רשב''א דלרבה בר עולא לא קאי ר''ע אלא ארישא דקתני תמיד כל השנה קרב כהלכתו משמע ל''ש חול ולא שנא שבת ועלה פליג ר''ע ואמר דשבת דעלמא כערב הפסח והיינו ממש כרבה בר עולא או יתרץ כרבא: העולה עולה ראשונה. תימה דבזבחים פ' כל התדיר (דף פט.) מפקינן מקרא אחרינא דתנן התמידין קודמין למוספין שנאמר מלבד עולת הבקר אשר לעולת התמיד וליכא למימר דהתם איצטריך לצבור שאין להן תמידין ומוספין אלא כדי אחד מהם דהא קתני התם דם חטאת קודם לדם עולה ודומיא דזה הוי תמידין ומוספין וליכא למימר נמי דאיצטריך קרא תנינא לעכב דבהתכלת (מנחת דף מט:) אמרינן בהדיא דליכא עיכובא וי''ל דהתם איצטריך למוספין דלא קדמי והכא לנדרים ונדבות וצריכי דשמא מוספין חמירי שהן קרבן צבור או שמא נדרים ונדבות חמירי שרגילים ומצויים יותר אי נמי קרא דהכא להקדמת הקטרה דבהקטרה כתיב וערך עליה העולה וקרא דכל התדיר להקדמת שחיטה דתעשו את אלה בעשיית הדם כתיב והא דפריך בהתכלת (שם) גבי הא דתנן התמידין אין מעכבין את המוספין וקאמר היכי דמי אילימא דאית ליה ולקדם והתניא מנין שלא יהא דבר כו' ומייתי הא דרבא ולא מייתי קרא דמלבד משום דלשון שלא יהא דבר קודם משמע טפי עיכוב [להכי] אתייה טפי מן המשנה אי נמי למימרא דאפי' בהקטרה דלא תנן בכל התדיר תמיד של שחר קודם אך קשה דאמאי איצטריך העולה ומלבד תיפוק לי' דתמיד קודם למוספין דבתמיד כתיב בבקר ובמוספין כתיב ביום דמשמע בעיצומו של יום ולמאי דאמרי' בהתכלת דליכא עיכובא בהקדמה לתמיד אתי שפיר הא דאמרינן בריש עירובין (דף ב.) שלמים ששחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל פסולים שנאמר ושחטו פתח אהל מועד בזמן שהן פתוחין ולא בזמן שהן נעולין דמטעם ששחטן קודם תמיד של שחר לא הוו פסולין והא דתני בתוספתא דמכילתין [פ''ד] כל הקדשים שהקריבן קודם תמיד של שחר או שעיכבן אחר תמיד של בין הערבים פסולין שאין לך קודם לתמיד של שחר אלא קטורת ואין לך שמתעכב אחר תמיד של בין הערבים כו' האי פסולין היינו מדרבנן [ועיין תוס' עירובין ב'. ד''ה שלמים ותוס' יומא כט. ד''ה אלא ע''ש היטב שכתבו להדיא אבל לשון התוספתא משמע דאפי' זרק הדם בדיעבד ועשה כל מצות אפ''ה פסולין דקתני שהקריבו ולא קתני ששחטן ואי מדרבנן אמאי פסולין וכו']:

דף נח - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד