פסחים נז ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נז - א

והוינן בה: נימא תלתא תנאי הוו בענין זה. תנא קמא דרבי יוסי סבר, שנותנין ללפת ולכרוב. ותנא קמא דרבי שמעון סבר, שנותנין ללפת ולקפלוט. ורבי יוסי ורבי שמעון סברי, שנותנים לשלשתם.

ודחינן: לא.

אלא תרי תנאי הוו בלבד.

ותנא קמא דרבי שמעון דאמר "נותנים ללפת ולקפלוט", היינו רבי יוסי. שאף רבי יוסי לא חייב אלא בהם בלבד, ולא בכרוב.

ותנא קמא דרבי יוסי דאמר "נותנים ללפת ולכרוב", היינו רבי שמעון. שאף רבי שמעון לא חייב אלא בהם בלבד, ולא בקפלוט.

ומאי "אף" דקאמרי רבי שמעון ורבי יוסי [דמשמע שהסכימו לדברי התנא קמא שלהם, ובאו רק להוסיף עליהם]?

לא לכל דברי התנא קמא הסכימו, אלא רק אקמייתא.

כלומר, למין הראשון שהזכיר. דבמאי דקאמר תנא קמא נותנים ללפת ולכרוב, לא הסכים עמו רבי יוסי אלא בלפת. והוסיף עליו אף קפלוט.

וכן במאי דקאמר תנא קמא דאידך ברייתא "נותנים ללפת ולקפלוט", לא הסכים עמו רבי שמעון אלא ללפת. והוסיף עליו כרוב.

נמצאו שתי שיטות בדבר:

השיטה האחת היא, שנותנים ללפת ולכרוב. והשיטה השניה היא, שנותנים ללפת ולקפלוט. אבל ליכא מאן דאמר שנותנים לשלשתם.

תנו רבנן: בן בוהיין נתן פיאה לירק. ובא אביו ומצאן לעניים, שהיו טעונין ירק, ועומדין על פתח הגינה.

אמר להם: בני, השליכו מעליכם את הירק שנטלתם, ואני נותן לכם כפליים בירק מעושר כדין.

ולא מפני שעיני צרה במה שנטלתם, אומר אני לכם להשליכו.

אלא מפני שאמרו חכמים: אין נותנין פיאה לירק!

ואסור ליתן ממנו פיאה, מפני שהפיאה פטורה מן המעשר. כדכתיב במעשר "ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך". ודרשינן: בדבר שאין לו חלק ונחלה עמך, חייב אתה לעשר. יצאה פיאה, שיש לו ללוי העני חלק ונחלה עמך. שהרי הפקר היא לעניים.

ולכן, כשהוא נותן פיאה, שאינה מחויבת, מן הירק, הרי היא חייבת במעשר, לפי שאין בה דין פיאה מן התורה. וכשאוכלים ממנה העניים בלא מעשר כאילו היתה פיאה, נמצאו אוכלים טבלים.

ותמהינן: למה ליה לבוהיין למימרא להו לעניים "לא מפני שעיני צרה"?

והרי הבטיח להם כפליים מן המעושר. ומובן מאליו שלא מפני צרות העין אמר להם להחזיר את הפיאה.

ומשנינן: אמר להן כך, כי היכי דלא לימרו לעצמם, דחויי הוא דקמדחה לן! ובאמת לא יתן לנו כלום לבסוף. שאם רוצה ליתן, למה ביקש מאתנו להחזיר את מה שנטלנו. ולכך הוצרך לפרש להם טעמו של דבר.

תנו רבנן: עורות העולה והחטאות והאשמות וכל קרבנות ציבור, היו מתחלקים לכהנים.

בראשונה היו מניחין את עורות הקדשים [קדשי קדשים] בלשכת בית הפרוה שבעזרה. ולערב היו מחלקין אותן לאנשי בית אב שעבדו באותו היום. שכל משמר היה חלוק לששה בתי אב. וכל בית אב שימש ביום אחר. וכל בית אב היה נוטל עורות אותו היום. בין שהיו מרובים ובין שהיו מועטים.

והיו בעלי זרועות [כהנים חזקים] נוטלין אותן בכח הזרוע. לפיכך התקינו, שיהיו מחלקים אותן מערב שבת לערב שבת. דאתיין כולהו משמרות ושקלן בהדדי! שהעורות שנתאספו מכל השבוע יתחלקו שוה בשוה בין כל כהני המשמר. וכיון שכל אנשי המשמר היו נוכחים בשעת החלוקה, שוב לא יכלו בעלי הזרוע ליטלן בכח. אלא היו מתחלקים שוה בשוה.

ועדיין היו גדולי כהונה [השרים שבהם] נוטלין אותן בזרוע. ומשום כך עמדו כל כהני המשמרות שהיו הבעלים של העורות, והקדישום לשמים. כדי שלא יוכלו חבריהם ליטלן בכח.

ומתוך כך נתרבה ממון ההקדש. ואמרו: לא היו [עברו] ימים מועטים, עד שחיפו את ההיכל כולו בטבלאות של זהב, שהן בגודל אמה על אמה, כעובי דינר זהב.

ולעת הרגל, היו מקפלין אותן [את הטבלאות], ומניחין אותן על גב המעלה שבהר הבית [רחבה פנויה היתה מחוץ לעזרה, ובה שש מעלות]. כדי שיהו עולי רגלים רואין כמה שמלאכתן נאה, ואין בה דלם [דופי].

תנא: אבא שאול אומר: קורות [גזעי עצים מחוברים לקרקע] של שקמה היו ביריחו. והיו בעלי זרועות נוטלין אותן בזרוע מבעליהן. עמדו הבעלים והקדישום לשמים, כדי לאוסרם על בעלי הזרוע.

עליהם [על הכהנים בעלי הזרוע] ועל כיוצא בהם, אמר אבא שאול בן בטנית, משום אבא יוסף בן חנין:

אוי לי מבית בייתוס [כהן גדול היה, ושמו בייתוס].

אוי לי מאלתן [ממקלותיהם], שהיו עבדיהם חמסנים, וחובטים את העם באלות.

אוי לי מבית חנין כהן גדול, אוי לי מלחישתן. שהיו לוחשים ויועצים רעה.

אוי לי מבית קתרוס כהן גדול, אוי לי מקולמוסן. שהיו כותבין איגרות לרעה.

אוי לי מבית ישמעאל בן פיאבי כהן גדול, אוי לי מאגרופן.

שכל אלו הם כהנים גדולים, ובניהן גזברין, וחתניהם אמרכלין [ממוני הקדש. הוא נוטריקון של "אמר כל". שעל פיו נחתכין כל צרכי ההקדש].

ועבדיהן היו חובטין את העם במקלות.

תנו רבנן: ארבע צווחות צוחה העזרה.

צוחה ראשונה היתה: צאו מכאן בני עלי, שטימאו את היכל ה'!

כדכתיב "ועלי זקן מאד, ושמע את כל אשר יעשון בניו, ואת אשר ישכבון את הנשים הצובאות פתח אהל מועד".

ועוד צווחה העזרה צוחה שניה: צא מיכן יששכר איש כפר ברקאי, שמכבד את עצמו, ומחלל קדשי שמים!

ומפרשינן: דכהן זה הוה כריך ידיה בשיראי [עטף ידו בבגד] ועביד עבודה! ועבודה פסולה היא זו. לפי שחציצה פוסלת בקדשים דכתיב "ולקח הכהן". ובעינן שיקח בידו בלא חציצה. וגם היה מבזה בכך את העבודה.

ועוד צוחה שלישית צווחה העזרה: שאו שערים ראשיכם, ויכנס ישמעאל בן פיאכי, תלמידו של פנחס, וישמש בכהונה גדולה! שהוא עצמו כשר היה. והא דקאמר לעיל "אוי לי מבית ישמעאל בן פיאכי", הוא משום שאנשי ביתו היו בעלי זרוע.

ועוד צוחה רביעית צווחה העזרה: שאו שערים ראשיכם, ויכנס יוחנן בן נרבאי כהן גדול, תלמידו של פנקאי, וימלא כריסו מקדשי שמים!

אמרו עליו על יוחנן בן נרבאי, שהיה אוכל ג' מאות עגלים, ושותה ג' מאות גרבי יין, ואוכל ארבעים סאה גוזלות בקינוח סעודה! כלומר, היה מגדל בביתו הרבה כהנים, והוצרך לסעודתם כמות אכילה מרובה כל כך.

אמרו: כל ימיו של יוחנן בן נרבאי, לא נמצא נותר במקדש, שהיה הוא אוכל את בשר הקדשים עד תומו.

והוינן: מאי סלקא ביה בסופו של יששכר איש כפר ברקאי?

אמרי: מלכא ומלכתא של בית חשמונאי הוו יתבי. מלכא אמר: בשר גדיא יאי [טוב] למאכל יותר מבשר הכבש!

ומלכתא אמרה: בשר אימרא [כבש] יאי טפי מגדי!

אמרו: מאן מוכח [מי יכול להביא ראיה] בדבר זה? - כהן גדול דמסיק [מעלה] קרבנות כל יומא, הוא יכריע בדבר!

אתא איהו [יששכר איש כפר ברקאי כהן גדול] לפניהם.

נימא [האם נאמר] כי תלתא תנאי הוו [שלושה תנאים הם] שנחלקו בענין, שתי הדעות הסתמיות המנוגדות ודעתם השווה של ר' יוסי ור' שמעון? ודוחים: לא, אפשר לומר כי תרי תנאי הוו [שני תנאים הם] בלבד, ותנא קמא [והתנא הראשון] שלפני ר' שמעון — היינו [זהו] ר' יוסי, ותנא קמא [והתנא הראשון] לפני ר' יוסי היינו [זהו] ר' שמעון. ומאי [ומה הוא] לשון "אף" שאמרו שניהם? שלפי שיטה זו לכאורה מסכימים כולם לדבר אחד, יש לומר כי כוונתם אקמייתא [על הראשונה] כלומר, שלא חלקו על הפרט השני שהוזכר והוסיפו רק על הראשון.

בענין פיאה מירק מביאים מעשה הנזכר בתוספתא, תנו רבנן [שנו חכמים]: בן לאיש הקרוי בוהיין נתן לעניים פיאה לירק, ובא אביו בוהיין ומצאן לעניים שהיו טעונים ירק ועומדין על פתח הגינה לצאת. אמר להם: בני, השליכו מעליכם את הירקות שלקטתם ואני נותן לכם כפליים מהם במעושר כלומר, חולין מעושרים, ולא יפסידו, כי כשם שפיאה אין צריך לעשר, כך לא יצטרכו להפריש עוד ממה שיתן להם. לא מפני שעיני צרה במה שקבלתם, אלא מפני שאמרו חכמים: אין נותנים פיאה לירק משום שמפקיעם ממעשר.

ושואלים: למה ליה למימרא להו [לו לומר להם] "לא מפני שעיני צרה"? דיו להוכיח זאת במה שאמר להם שיתן להם מן המעושר, ומשיבים שאמר זאת כי היכי [כדי] שלא לימרו: דחויי קא מדחי לן [יאמרו: לדחות אותנו הוא דוחה], שקודם כל נטל מהם מה שלקחו, ולאחר מכן לא יקיים הבטחתו כלל.

א אגב המעשה באנשי יריחו שהיו בעלי זרוע גוזלים את עציהם תנו רבנן [שנו חכמים]: בראשונה היו מניחין הכהנים עורות קדשי קדשים שנפשטו ושייכים לכהנים בלשכת בית הפרוה, לערב היו מחלקין אותן לאנשי בית אב אותה משפחה של כהנים ששימשו באותו יום. והיו בעלי זרועות (אלימים) שביניהם נוטלין אותן בזרוע ואינם מחלקים בצדק. התקינו שהיו מחלקין אותן מערב שבת לערב שבת, ומדוע עשו זאת? כי אתיין כולהו [שבאות כל] המשמרות, שכל בתי אב מן המשמר הנכנס והיוצא מצויים אז יחד ושקלן בהדדי [ולוקחים יחד], ואז לא יוכלו בעלי זרועות לקחת יותר מחלקם.

ועדיין היו גדולי כהונה (החשובים והמיוחסים בין הכהנים) נוטלין אותן בזרוע, ואלה, מפני חשיבותם אף המשמר כולו לא יכול להתנגד להם. כיון שראו שאין סדר בדברים, עמדו בעלים של הקרבנות (מאירי) והקדישום לשמים, שהתנו בשעת הפרשת הקרבן שעורו יהא הקדש ולא יהא לכהנים.

אמרו: לא היו ימים מועטים עד שבמחיריהם של עורות אלה חיפו את ההיכל בטבלאות של זהב, שהם אורך אמה על אמה כעובי דינר זהב, ובזמן העליה לרגל היו מקפלין אותן ומסירים ממקומם ומניחין אותן על גב מעלה (מדרגה) בהר הבית, כדי שיהו עולי רגלים רואין שמלאכתם של הטבלאות נאה ואין בה דלם (פגם, דופי), ובסוף הרגל היו מחזירים אותן להיכל.

ועוד תנא [שנינו] בדומה לזה, אבא שאול אומר: קורות (גזעים) של שקמה היו ביריחו, והיו בעלי זרועות נוטלין אותן בזרוע מידי בעליהן, עמדו בעלים והקדישום לשמים. והן הקורות שביחס לגידוליהן עשו אנשי יריחו שלא כדעת חכמים.

על אותם גדולי כהונה שהוזכרו קודם ועל כיוצא בהם אמר אבא שאול בן בטנית משום (משם) אבא יוסף בן חנין: אוי לי מבית בייתוס (משפחת כהנים היתה) אוי לי מאלתן (מקלם), אוי לי מבית חנין אוי לי מלחישתן שהיו מוציאים לעז ומלשינים, אוי לי מבית קתרוס אוי לי מקולמוסן שהם כותבים דברי שקר, אוי לי מעבדי בית ישמעאל בן פיאכי אוי לי מאגרופן. ותוקפם של בתים אלו נובע משום שהם (ראשי המשפחה) כהנים גדולים ובניהם גיזברין של המקדש וחתניהם אמרכלין (ממונים כלליים), ולכן עבדיהם חובטין את העם במקלות ועושים דברים שלא כדין.

ב אגב גנות זו שנאמרה בכמה גדולי כהונה מסופר, תנו רבנן [שנו חכמים]: ארבע צווחות צוחה עזרה הנמצאים בעזרה הסכימו כולם על דבר זה (פרדס רמונים). ראשונה בהן היתה: צאו מכאן בני עלי שטימאו היכל ה' (כאמור בספר שמואל א' ב, כב) ועברה הכהונה לבית צדוק. ועוד צווחה: צא מיכן [מכאן] יששכר איש כפר ברקאי שמכבד את עצמו ומחלל קדשי שמים. ומסבירים שמתוך איסטניסות יתירה וחוסר יחס לעבודת הקודש היה כורך את ידיו בשיראי [במשי] ועביד [ועושה] עבודה, שפוסל את העבודה במקדש משום חציצה בינו ובין כלי הקודש, ואף בזיון יש בכך שמראה שאין כדאי ללכלך ידיו באלה.

ועוד צווחה העזרה: שאו שערים ראשיכם ויכנס ישמעאל בן פיאכי תלמידו של פנחס בן אלעזר הכהן, שהיה צדיק, וישמש בכהונה גדולה אף שהיו אנשי ביתו אלימים. ועוד צווחה העזרה: שאו שערים ראשיכם ויכנס יוחנן בן נרבאי תלמידו של פנקאי (פנחס) וימלא כריסו מקדשי שמים שכן ראוי הוא לאכול הקרבנות.

אמרו עליו על יוחנן בן נרבאי שהיה אוכל הוא והסמוכים על שולחנו, שהיו רבים, שלש מאות עגלים ושותה שלש מאות גרבי יין ואוכל ארבעים סאה גוזלות יונים בקינוח סעודה. אמרו: כל ימיו של יוחנן בן נרבאי לא נמצא נותר במקדש שהוא היה דואג שיאכלוהו. ושואלים: מאי סלקא ביה [מה עלתה לו] בסופו של דבר ביששכר איש כפר ברקאי? אמרי [אמרו] כך היה מעשה: מלכא ומלכתא הוו יתבי [המלך והמלכה היו יושבים] ומשוחחים. מלכא אמר: גדיא יאי, ומלכתא אמרה: אימרא יאי [המלך אמר: הגדי טוב יותר לאכילה, והמלכה אמרה: הכבש טוב יותר]. אמרו: מאן מוכח [מי יוכיח] כדברי מי משניהם הצדק? כהן גדול, דקא מסיק [שהוא מעלה] קרבנות כל יומא [יום] וטועם מבשרם, שהכהן הגדול רשאי לקחת לו חלק מכל קרבן שנאכל המובא למקדש, וודאי יודע הוא בטעמם. אתא איהו [בא הוא] יששכר איש כפר ברקאי, וכאשר שאלו אותו שאלה זו

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Let us say that there are three tanna’im who dispute this point: The two unattributed opinions, each of which is referring to two vegetables, and the opinion common to Rabbi Yosei and Rabbi Shimon that includes all three vegetables. The Gemara rejects this: No, there are only two tanna’im who dispute the point, and the first tanna whose opinion appears before the opinion of Rabbi Shimon is Rabbi Yosei. And the first tanna whose opinion appears before the opinion of Rabbi Yosei is Rabbi Shimon. And what is the meaning of the word even in both their statements? They agree with regard to the first vegetable, turnips; however, they disagree with regard to the second, and replace it with another vegetable.

The Gemara cites an episode from the Tosefta. The Sages taught: The son of a man named Bohayan designated for the poor the produce in the corner in a garden of vegetables, and his father Bohayan found the poor laden with vegetables and standing at the opening of the garden on their way out. He said to them: My sons, cast the vegetables that you have gathered from upon yourselves and I will give you twice the amount in tithed produce, and you will be no worse off. Not because I begrudge you what you have taken. Rather, it is because the Sages say: One does not designate for the poor the produce in the corner in a garden of vegetables. Therefore, the vegetables that you took require tithing.

The Gemara asks: Why was it necessary for him to say to them: Not because I begrudge you what you have taken? It would have been sufficient to offer them tithed produce. The Gemara answers that he said it so they would not say: He is putting us off, taking what we collected now, but later he will not fulfill his commitment.

Apropos the people of Jericho, the Gemara relates that powerful people would steal wood from them. The Sages taught: Initially, the priests would place the hides that were flayed from animals consecrated as offerings of the most sacred order, which were given to the priests, in the Parva chamber. In the evening, they would distribute them to the members of the family of priests serving in the Temple that day. And the powerful priests among them would take them by force before they could be distributed. The Rabbis decreed that they would distribute them each Shabbat eve, because then all the families of both priestly watches came and took their part together. All the families from both the watch that was beginning its service and the one ending its service were together when they divided the hides. The powerful priests were unable to take the hides by force.

Yet still the prominent priests by virtue of their lineage would take them by force. Due to their prominence, the members of the rest of the watch dared not challenge them. When they realized that there was no equitable distribution, the owners of the sacrifices (Me’iri) arose and consecrated the hides to Heaven so the priests could not take them.

The Sages said: Not a few days passed before they had plated the entire sanctuary with golden tablets with the proceeds from the redemption and sale of the hides. These plates were one cubit by one cubit and as thick as a golden dinar. And when the people assembled for the Festival pilgrimage they would remove the tablets and place them on a stair of the Temple Mount so that the pilgrims would see that the craftsmanship of the tablets was beautiful and without flaw [dalam]. Afterward they replaced the tablets in the Sanctuary.

It was similarly taught that Abba Shaul says: There were sycamore tree trunks in Jericho, and powerful people would take them from their owners by force. The owners stood and consecrated these trunks to Heaven. It was with regard to these trunks and the branches that grew from them that the residents of Jericho acted against the will of the Sages.

With regard to the prominent priests and those like them, Abba Shaul ben Batnit said in the name of Abba Yosef ben Ḥanin: Woe is me due to the High Priests of the house of Baitos, woe is me due to their clubs. Woe is me due to the High Priests of the house of Ḥanin; woe is me due to their whispers and the rumors they spread. Woe is me due to the High Priests of the house of Katros; woe is me due to their pens that they use to write lies. Woe is me due to the servants of the High Priests of the house of Yishmael ben Piakhi; woe is me due to their fists. The power of these households stemmed from the fact that the fathers were High Priests, and their sons were the Temple treasurers, and their sons-in-law were Temple overseers [amarkalin]. And their servants strike the people with clubs, and otherwise act inappropriately.

Apropos the critique of several prominent priests, the Gemara relates that the Sages taught: The people in the Temple courtyard all cried four cries, as they were in agreement over various issues (Pardes Rimonim). The first cry was: Leave here, sons of Eli, who defiled God’s Sanctuary (see I Samuel 2:22). Subsequently the priesthood was transferred to the house of Zadok. And an additional cry: Leave here, Yissakhar of Kfar Barkai, who honors himself and desecrates the items consecrated to Heaven. Due to his delicate nature and his disrespect for the Temple service, he would wrap his hands in silk [shirai] and perform the service. This would invalidate the service because the silk was an interposition between his hands and the Temple vessels. Furthermore, his conduct demeaned the Temple service, as he demonstrated that he was unwilling to dirty his hands for it.

And the people in the Temple courtyard cried additionally: Lift your heads, O gates, and let the righteous Yishmael ben Piakhi, the student of Pinehas ben Elazar the priest, enter and serve as High Priest, although the members of this family were violent. And the people in the Temple courtyard cried additionally: Lift your heads, O gates, and let Yoḥanan ben Narbbai, the student of Pinkai, enter and fill his belly with meat of offerings consecrated to Heaven, as he is worthy to eat offerings.

They said about Yoḥanan ben Narbbai that he and his household would eat three hundred calves, and drink three hundred jugs of wine, and eat forty se’a of doves for dessert. They said: Throughout all the days of Yoḥanan ben Narbbai there was no leftover sacrificial meat in the Temple, as he would make certain that someone ate it. The Gemara asks: What ultimately happened to Yissakhar of Kfar Barkai? They said: The king and the queen were sitting and talking. The king said that goat meat is better food, and the queen said lamb meat is better food. They said: Who can prove which one of us is correct? The High Priest can, as he offers sacrifices all day and tastes their meat. The High Priest had the right to take a portion from any sacrifice offered in the Temple, and therefore was well acquainted with the tastes of different meat. Yissakhar of Kfar Barkai came, and when they asked him this question,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ת"ר נותנין פיאה ללפת ולכרוב רב יוסי אומר אף לקפלוט ותניא אידך נותנין פיאה ללפת ולקפלוט רבי שמעון אומר אף לכרוב ואוקימנא לה לר' יוסי ור' שמעון ומאי אף דקתני הא והא אלפת והכי קתני נותנין ללפת ולכרוב ר' יוסי אומר ואף לקפלוט ר' יוסי הוא התנא קמא דפליג על ר' שמעון ותניא אידך נותנין פאה ללפת ולקפלוט ר' שמעון אומר ללפת אף לכרוב ר"ש הוא התנא קמא דר' יוסי נמצא תנא קמא דר' יוסי ר' שמעון ות"ק דר"ש רבי יוסי ואמאי דקתני ת"ק ראשון מוסיף עליה בר פלוגתיה אף כך וכך:
בן נכי (היין) [היה] נותן פיאה לירק בא אביו ומצאן לעניים טעונין ועומדין בפתח הגנה אמר להם בני השליכו מעליכם [ואני נותן לכם] כפלים מעשר עני לא מפני שעיני צרה אלא מפני שאמרו חכמים אין נותנין פיאה לירק:

ת"ר בראשונה היו מניחין עורות קדשים בלשכת הפרוה ולערב היו חולקין אותן והיו בעלי זרועות נוטלין אותן בזרוע הקדישם בעליהם לשמים כו' עד כדי שיהיו עולי רגלים רואין שמלאכתן נאה בלי דלם:

תניא קורות שקמה היו ביריחו והיו בעלי זרועות נוטלין אותן בזרוע עמדו בעליהן והקדישום לשמים עליהם ועל כיוצא בהן אמרו אוי לי מבית חנן אוי לי מלחישתן שהיו רכילין אוי לי מבית ביתוס אוי לי מאלתו' בעלי זרוע אוי לי מבית קתרוס אוי לי מקולמוסן שהיו חוקקי און.

ישמעאל בן פיאבי הוא היה טוב ובני ביתו היו אגרופין והם כהנים גדולים ובניהם גזברין וחתניהן אמרכלין ועבדיהם חובטין העם במקל:

ת"ר ארבע צווחות צוחה עזרה שתים בכניסה ושתים ביציאה ראשונה צוחה צאו מכאן בני עלי שטמאו היכל ה' ועוד צוחה צא מכאן יששכר איש כפר ברקאי שמכבד עצמו דכריך ידיה בשראי ועביד עבודה ונמצא מבזה קדשי שמים ליגע אותם בידו ועוד צוחה שאו שערים ראשיכם ויכנס ישמעאל פן פיאבי תלמידו של פנחס וישמש בכהונה גדולה:

הדרן עלך פרק מקום שנהגו.

לעולם יהא אדם נזהר שלא לבייש את העניים ושלא להכאיבם בדברים קשים וכל שכן שלא להראות עצמו להם כמרמה וכדוחה אותם בדברים מעשה באחד שנתן פיאה לירק בא אביו ומצא את העניים טעונים ירק ועומדים על פתח הגנה אמר להם בני השליכו מעליכם ואני נותן לכם כפלים במעושר ר"ל בחולין מתוקנין ומעושרי' ולא מפני שעיני צרה עד שתחשבו שאני אומר לכם כן דרך דחייה אלא שאמרו חכמים אין נותנין פאה לירק ראה כמה האריך בדבריו כדי שלא יחשבו עליו שהוא דוחה אותם בדברים ויהא לבם נשבר על פסידתם:

עורות קדשים ר"ל של עולות ושל חטאות ואשמות וקרבנת צבור כלם לכהנים אבל של קדשים קלים לבעלים ואותם של כהנים כל שחולק בבשר חולק בעור ובראשונה היו מניחין אותם בלשכת בית הפרוה ובערב מחלקין אותו אנשי בית אב שעבדו אותו היום והיו בעלי זרועות שבכהונה נוטלי' אותם בזרוע התקינו שיהו מניחים עד ערב שבת שבסוף משמר ושיהו מחלקין אותו בתי משמרה מערב שבת לערב שבת ומתוך שהן מרובין אין מניחין בעלי זרוע ליטול ביתר מן הראוי ועדיין היו גדולי כהונה נוטלים אותן בזרוע שמתוך גדולתם לא היו רוצים האחרים לחלוק עליהם עמדו בעלים והקדישום ברשות הכהנים לבדק הבית לא היו ימים מועטים עד שחיפו מהם כל ההיכל בטבלאות של זהב שהיו אמה על אמה בעובי דינר זהב וברגלים היו מקפלים אותם ומניחים על גב מעלה מן המעלות שהיו בהר הבית ששם היו העם מתקבצים עד שיהו עולי רגלים רואים שמלאכתם נאה ואין בה דלים ר"ל שום דופי:

החציצה פוסלת בעבודה שנאמר ולקח הכהן שיקח בעצמו ואם כרך שלא במקום בגדים כל שהוא שלש אצבעות על שלש אצבעות חוצץ פחות מכן אינו חוצץ ואם הוא בגד בפני עצמו אפי' צלצול קטן חוצץ וכבר ביארנוה בעירובין:

בד"ה אלא מפני כו' וא"ת מ"מ ניפטר כו' וי"ל כב"ה כו' אינו הפקר כו' עכ"ל ולא ניחא להו לפרש כנראה לכאורה הכא מפרש"י משום דמפקע לה ממעשר וגוזל את הלוי דא"כ ליתני נמי דלא יפקיר משום דמפקיע ליה ממעשר אלא דר"ל דמפקע לה ממעשר לפי טעותן דסבורין שהיא פאה גמורה ואוכלין אותה בטיבלה וכן פרש"י במתני' והתוס' סמכו דבריהם הכא ולא אמתני' דקתני בה נמי ונתנו פאה לירק ומיחו בידם חכמים משום דהכא בברייתא מפורש טפי האי טעמא דמשום טעותא הוא כדקאמר להו השליכו מעליכם ואני נותן לכם כפלים במעושר וק"ל:

עורות קדשים כו' עמדו בעלים והקדישום כו'. פירש"י כל הני משמרות יחד והקדישום כו' ע"ש והוא דחוק ולולי דבריהם נראה דבעלים ממש קאמר דומיא דלקמן גבי קורות וה"נ הכא בעלים ממש קאמר דהקדישום קודם שיזכו בהן הכהנים דלא זכו בהן עד אחר הקרבת קרבן כדכתיב עור העולה אשר הקריב וגו' וק"ל:

צאו מכאן בני עלי שטמאו כו' ומפורש בקרא שיצאו מן העזרה כמ"ש והקימותי לי כהן נאמן וגו' והיה כל הנותר וגו' ואמר ספחני נא וגו' ואמר שטמאו את וגו' כדכתיב ואשר ישכבון את הנשים וגו' ואע"פ דבפרק במה אשה קאמר דלא חטאו באשת איש אלא ששהו את קניהן כו' ומעלה עליהן הכתוב כאלו שכבום ה"נ איכא למימר הכא דמעלה עליהן כאילו טמאום וה"נ המ"ל הכא על שמכבדין א"ע ומחללין הקדשים כדלקמן גבי יששכר כו' וכמפורש בהו למה תבעטו בזבחי וגו' ובוזי יקלו וגו' אלא דעדיפא נקט חטא דאשר ישכבון וגו' ובפ"ק דיומא אמרי' בהדיא לא חרבה שילה אלא משום ב' דברים ג"ע ובזיון קדשים כו':

אוי לי מבית בייתוס אוי לי מאלתן כו'. פרש"י אלתן מקלותיהן כו' ע"ש וק"ק שהרי כלל כולן לבסוף בזה במ"ש ועבדיהם חובטין במקלותיהן כו' ולא אמרה נמי בהאי לישנא אלותיהן ובכלל המאמר קשה הכפל בכ"א אוי לי מבית בייתוס אוי לי כו' ונראה שזכר כאן ד' בתי כ"ג על פי מ"ש בס"פ א"נ בד' כתות שאין מקבלין פני שכינה כת לצים כת חנפים כת שקרים כת מספרי לשון הרע שעון שלהם בדיבור ע"י שנאת חנם כמפורש שם ולכך לא חשיב נמי גסות רוח שגם הוא אינו מקבל פני שכינה דדרשינן ביה גבה עינים וגו' אותו לא אוכל אלא שאינן ע"י הדיבור ואמרי' בפ"ק דיומא ושנות רשעים תקצרנה הם כ"ג שבבית שני שהיו בו יותר מג' מאות כ"ג ולזה אמר בכאן על הד' כתות אלו שהיו בבתי ד' כהנים אלו וכלל בכולן שהיה בהן גסות הרוח ופרט בכ"א כת אחד ואמר אוי לי מבית בייתוס שהיו גסי הרוח ועוד אוי לי מאלחן של בית בייתוס מלשון אלה ושבועה שהיו בעלי שבועות שקר דהיינו כת שקרים:

ואמר אוי לי מבית חנין שהיו גסי הרוח ועוד אוי לי מלחישתן שהוא לשון הרע הנאמר בלחש כמ"ש כל מלחא דמחאמר' באפי ג' לית ביה משום לישנא בישא.

ואמר אוי לי מבית קתרוס מגאוותן:

ואוי לי מקולמסן הן כח לצים כותבין במליצותיהן גנאי לבני אדם כמ"ש הוי חוקקי און וגו':

ואמר אוי לי מבית ישמעאל כו' היינו מגאותן:

ואוי לי מאגרופן היינו החנופה כמ"ש פרק א"נ מיום שגברה אגרופה של חנופה נחעוותו הדינין כו' ומסיק על כולן הגסות שבהן שהן כ"ג ובניהן כו' וחתניהן כו' דכל הכבוד שלהן הוא ודו"ק:

ויכנס ישמעאל בן פאבי וכו'. כשר היה כפרש"י והא דקאמר התם שנות רשעים תקצרנה על כ"ג שבבית שני היינו אותן שלא הוציאו שנתן ולא היו בכלל שמעון הצדיק ויוחנן כ"ג וישמעאל ור' אליעזר בן חרסום דאותן חיו כמה שנים כדקאמר התם ומיהו ק"ק אמאי נקט הכא דצוחה עזרה על ישמעאל שיכנס טפי מעל שאר כהנים כשרים שהיו שם כדאמרינן התם ודו"ק:

ויכנס יוחנן בן נרבאי כו'. יש לדקדק בזה דחשיב ליה הכא בכלל כהנים כשרים ובפ"ק דיומא לא הוציא מכלל שנות רשעים שהוציאו שנתן אלא שמעון הצדיק ויוחנן כ"ג וישמעאל ב"פ ור"א ב"ח אפשר דהיינו יוחנן כ"ג והיינו יוחנן בן נרבאי דהכא ומזה יש ליישב דגבי ישמעאל ניחא דאמר שהוא תלמידו של פנחס ע"ש מעלתו כאילו היה פנחס בן אלעזר רבו שהיה מפורסם במעלה אבל ביוחנן בן נרבאי שאמר שהוא חלמידו של פנקאי למעלתו אין שם רבו פנקאי מפורסם מי הוא אבל אם הוא יוחנן כ"ג שהוא ששימש פ' שנה בכהונה גדולה ואח"כ נעשה צדוקי ניחא דשינה שם רבו פנחס לגנאי לו פנקאי כלומר שאינו עוד תלמיד של פנחס וניחא נמי אם היה יוחנן דהכא הוא יוחנן כ"ג שהיה מתנהג כ"כ בגדולה ובעשירות לפי שהיה מבני חשמונאי כ"ג ומלכים וק"ק אמאי לא חשיב התם בכלל כהנים כשרים את מתתיהו כ"ג דודאי כ"ג כשר היה שמזכירין אותו בנס דחנוכה ויש ליישב ודו"ק:

רש"י בד"ה אין נותנין כו' דהפקר פטור ממעשר כו'. נ"ב פי' לכל העניים אף ללוי וק"ל:

בד"ה בייתוס כ"ג היה וכן כולן והיו להן עבדים חמסנין וחובטין את העם כן הוא בס"א:

גמרא ע"ג מעלה בהר הבית. ע' פרש"י ועיין (ביומא כ"ג) ובפירושו שם ד"ה על מעלות האולם:

תד"ה אלא. דכתיב גבי פאה לעני כו'. כצ"ל:

גמ' ולערב היו מחלקין אותן לאנשי בית אב. נ״ב והא דאמרינן פ"ק דיומא (י"ב א') עורות קדשים אושפיזיכנין נוטלין אותן מדין ד"א. כבר נשמר רש״י לפרש שם ע"ק דקרבנות עולי רגלים הבאות מחמת הרגל כשלמי חגיגה ושמחה:

שם אוי לי מבית ישמעאל כו' אוי לי מאגרופן כו'. נ"ב צ"ל אע"פ שהיו בעלי זרוע וכח מ"מ לא היו רשעים דמושל לדבר אמת משרתיו צדיקים אצא כענין בני יפת תואר של דוד שהיו בעלי אגרופין בכח חיל. והא דקאמר אוי לי לפי שהיו עושין דין לעם ולא היו נמלכין בב"ד. כך נ"ל:

שם רש"י ד"ה ישמעאל בן פיאכי כו'. נ"ב שעשה פרה גם נמנה בפירוש בכ"ג הכשרים פ"ק דיומא:

אַרְבַּע צְוָחוֹת צָוְחָה עֲזָרָה. הכוונה בת קול הכריזה ונשמע הקול בעזרה. או אפשר לשון מליצה הוא זה ולא צווחה אלא כלומר ראוי שתהיה צווחת וכאלו צווחה.
ומה שאמרו שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְיִכָּנֵס יִשְׁמָעֵאל בֶּן פִּיאַבִּי הקשה מהרש"א והלא היו כשרים שהיו כהנים גדולים ולמה לא צווחה עלייהו? ונראה לי בס"ד דאמרו במתניתין דסוטה (סוטה מט.) משמת רבי ישמעאל בן פאבי בוטל זיו הכהונה, ופירש רש"י שהיה חכם ועשיר גדול, ומהרש"א כתב שהיה בקי בשאר חכמות יעיין שם. ולכן נראה שהוא היה יחיד בדורו אבל שאר כהנים גדולים שהיו צדיקים גמורים וחכמים גדולים, היה בדור ההוא גדולים כמותם, גם בשאר כהנים.

מַלְכָּא וּמַלְכְּתָא הֲווּ יָתְבֵי. מַלְכָּא אָמַר: גַּדְיָא יָאִי, מַלְכְּתָא אָמְרָה: אִמְרָא יָאִי. נראה לי בס"ד מחלוקתם זאת היתה רומזת על ענין, והפשוט של דבריהם דברו אותו בדרך משל והוא, כי ידוע חג הפסח הוא בניסן שמזלו טלה והחנוכה תחלתה בכסליו ששבטו הוא שבט גד וסופה בטבת שמזלו גדי וידוע דבית חשמונאי מלכו מן נס החנוכה ואילך והנס הזה נקרא על שמם ולכן המלך שהיה זרע בית חשמונאי אמר גַּדְיָא יָאִי שהיה משבח נס החנוכה יותר מן חג הפסח, חדא זה ח' ימים וזה ז' ימים, ועוד בחנוכה גומרים ההלל מה שאין כן בחג הפסח, ועוד זה הנס היה בארץ ישראל וזה בחו"ל. והמלכה אומרת אִמְרָא יָאִי רוצה לומר חג הפסח שנעשה במזל טלה הוא משובח יותר ולכן קראו לכהן גדול להוכיח ואמר אִמְרָא שהוא חג הפסח יָאִי דאי גַּדְיָא שהוא של חנוכה יָאִי נסקיה לתמידא היה צריך שנזכור נס בתמידות בכל יום כמו נס של יציאת מצרים שהוא של חג הפסח שזוכרים בקריאת שמע וברכותיה ובתפלה בתמידות. ובזה מובן בס"ד דברי רש"י שכתב 'מלכא ומלכתא מלכי בית חשמונאי'.
ועוד נראה לי שרמזו בדבריהם כך מלכא אמר גַּדְיָא, רוצה לומר טוב לאדם שיתנהג בקושי שלא יהיה רך שהכל מנקרים בו והיא אומרת אִמְרָא יָאֶה טוב לאדם שיהא רך ונכנע ובא כהן גדול ואמר 'אִם גַּדְיָא יָאֶה נִסְקֵיהּ לִתְמִידָא' למה יביאו התמיד מכבשים דוקא ולא מן העזים? אלא ודאי מפני שהשם יתברך אוהב הרכים והשפלים! ומזה נלמוד דטוב לאדם שיהיה רך על דרך שלמדנו מהר סיני שבחר בו השם יתברך למתן תורתו.

מַאן מוֹכַח? כֹּהֵן גָּדוֹל. קשה למה צריך כהן גדול? ישאלו מן השרים והעשירים הנמצאים לפניהם דודאי מזדמן להם שאוכלים לפעמים בשר גדיים, ולפעמים בשר כבשים!
ונראה לי בס"ד כי ודאי גם המלך היה מודה דסתם בשר כבשים עדיף מסתם בשר גדיים אך מחלוקתם היתה שהיה המלך אומר שיזדמן בגדיים בשר גדי שמן וטוב יותר מבשר כבשים השמן, והיא אומרת אי אפשר שימצא בגדיים בשר שיהיה טוב מבשר כבשים השמנים, ולכן שאלו מן כהן גדול דאוכל מזה ומזה תמיד בכל יום והקרבנות לא יביאום אלא מן השמן דוקא וכיון דאכילתו מזה ומזה הם סמוכים ביום אחד ובשעה אחת הנה הוא יכיר וירגיש בדבר זה יותר ואתא כהן גדול 'וְאַחְוֵי בְּיָדֵיהּ' פירוש עשה תנועה של דחיה באויר שכנגד המלך לומר זה הדבר שאמרת נדחה הוא ואינו נכון.

שָׁמַע מַלְכָּא וּפָסְקוּהָ לִימִינֵיהּ. הנה כל זה נתגלגל עליו מן השמים וצריך לדעת למה נתגלגל באופן זה שתחלה שמו מן השמים בלבו לתת שוחד ופסקו שמאלו ואחר כך גלגלו שישמע המלך ויגזור לפסוק ימינו והלא הוא היה חייב בזה עבור שהיה כורך ימינו בשראי ועובד בה אם כן די לו להענש בפסיקת ימינו בלבד?
ונראה לי בס"ד כי נתחייב עונש מן השמים בשתיהם והיינו הימין שהיה כורך אותה ועובד בה והשמאל שהיתה עושה הכריכה על הימין והיא התחילה ברע תחלה לכך היא לקתה תחלה ואחר כך לקתה הימין.
ומה שאמר רב יוסף 'בְּרִיךְ רַחֲמָנָא, דְּשַׁקְלֵיהּ לְיִשָּׂשכָר אִישׁ כְּפַר בַּרְקַאי לְמִטַּרְפְּסֵיהּ מִינֵיהּ בְּהַאי עָלְמָא' שפירש בדבריו שמו ושם מקומו לומר בדקינן בשמא ששמו יִשָּׂשכָר שהוא רוצה לומר יש לו שכר בעולם הבא שלא יאבד אותו יען כי הוא אִישׁ כְּפַר רוצה לומר איש שנעשה לו כפרה בַּרְקַאי אותיות באקראי שבא לו זה הדבר במקרה אחר שהיו חולקין המלך והמלכה בדבר אחר וזה הדבר שקרה ביניהם נעשה סיבה לכפרתו. ואמר לְמִטַּרְפְּסֵיהּ חלק התיבה לשתים וקרי בה 'למיטר פסיה' פירוש עשה לו זה כדי לשמור פיסת ידו מעונש עולם הבא שלא תכוינה פיסת יד שלו באש גהינם בעבור חטא זה שהיה כורכה בעבודת הקודש.
והא דאמר מְלַמֵּד שֶׁשְּׁקוּלִים הֵם לאו על טעם הבשר קאמר אלא על המעלה והחשיבות לפני השם יתברך ואין הכי נמי הטעם של אִמְרָא עדיף.
@22סב: שָׁקַל קָלָא פָּתַק בֵּיהּ
יש להקשות למה השליך עליו קָלָא, יגעור בו ויצא? ועוד למה קָלָא ולא דבר אחר? ועוד מה חטא בזה שחשב שיוכל ללמוד בג' חדשים?
ונראה לי בס"ד דמדבריו אלו שחשב שיוכל ללמוד דבר עמוק כזה בשלשה חדשים דן אותו שהוא גס רוח ולכן חזר בו ואמר שאין ראוי זה ללמדו כיון שנראה בו גסות רוח וכדי להודיעו טעם שחזר בו ואינו רוצה ללמדו אחר שכבר נתרצה ללמדו לכך 'שָׁקַל קָלָא פָּתַק בֵּיהּ' כי עֲנָוָה מספרה קָלָא [131] לומר לו על אשר לא ראיתי בך מדת ענוה לכך אין אני מלמדך. גם רמז לו בקלא על הענוה כי קָלָא הוא עפר ובענוים נאמר 'וְנַפְשִׁי כְּעָפָר לַכּל תִּהְיֶה'.

אַמְרֵי: מַלְכָּא וּמַלְכְּתָא הֲווּ יָתְבֵי. מַלְכָּא אָמַר: גַּדְיָא יָאִי, מַלְכְּתָא אָמְרָה: אִמְרָא יָאִי. יש להקשות למה הוצרך תלמודא להקדים דברים אלו ולומר 'מַלְכָּא וּמַלְכְּתָא הֲווּ יָתְבֵי'?
ונראה לי בס"ד דבא ללמדנו, שלא נאמר דבר זה נעשה במקרה על ידי סיבה שהיו המלך והמלכה אוכלים על השלחן, שהביאו לפניהם בשר גדי ובשר טלה ובעוד הבשר בין שיניהם דברו בו, לכן בא בעל המאמר להודיענו, דהמלך והמלכה היו יושבים כאורחייהו בשתיקה במקום ישיבה, ולאו שעת אכילה היתה ואין העת גורם לדבר בעניני אכילה ולא הוי עידנא לדברים אלו, ועם כל זה דברו בדברים אלו כי מן השמים היה זה כדי שיקבל יִשָּׂשכָר אִישׁ כְּפַר בַּרְקַאי ענשו ודבר זה מוכח דנתגלול מן השמים כיון דהוו יתבי בשתיקה באין אומר ואין דברים, אלא יתבי במקום ישיבה ויצאו דברים אלו מבינותם.

בני השליכו מעליכם. יל"ד מ"ט לא ציוה להם שיעשרו בפניו ממה שלקטו והוא יחזור להם המעשר וי"ל שלא יקבע הדבר חובה אעפ"י שהעליתי לעיל דמנהג בטעות אין אנו אחראין לבטלו מ"מ קודם שנקבע עלינו לעשות שלא וקבע הדבר חובה בטעות ודין זה מבואר להדיא סוף מס' חלה ע"ש ואולי לזה אמר לא מפני שעיני צרה שלא יחשדוהו שהוא רוצה לעשר בשביל שיתעשר ולא יתעשרו הם ע"ד הרוצה שיתן ולא יתנו אחרים עינו רעה בשל אחרים קמ"ל שכוונתו מפני שאמרו חכמים אין נותנין פיאה לירק ולא יקבע הדבר חובה ויש לכוון בדוחק בלשון הש"ס דחוי קמדחי לן:

אין נותנין פאה לירק. לא הבנתי מה שהביא רש"י משביעית לכאן ואולי נתכוון לתי' תו' דמשביעית ילפי' דבעי' הפקר לעשירים ג"כ אבל אינו במשמעות לשונו דקמייתי קרא דאביוני עמיך משמע אביונים ולא עניים וה"ל לאתויי אותו קרא שהביאו תו' וצל"ע. ודע להתו' לכן לא הפקירו עתה שלא היו העניים רוצים בזה שמא יבוא אחר ויזכה בו ועצל"ח שהאריך:

שהן אמה על אמה. לא ידעתי מה התועלת בזה כיון שהי' כולו מכוסה זהב מה לי אם הטבלאות גדולים או קטנים והא דאמרינן בעובי דינר זהב משמע קצת דסתם ציפוי אינו כדינר זהב וצ"ע בפלתי מ"ש גבי טחול ע"ש ובחו' לחולין פא"ט מ"ש בסוגי' דטחול שניקב:

ויכנס ישמעאל בן פיאבי. במרש"א ח"א הקשה מ"ט לא צווחה נמי על כל ד' כה"ג צדיקים דקחשיב ביומא וי"ל דכיון דבני ביתו לא מעלי דקאמר עליהם אוי לי מאגרופן הוצרכה העזרה לפרסם שהוא צדיק גמור ואין כמוהם ולפמ"ש מהרש"א דאוי לי מאגרופן היינו שהיו בעלי אגרופה של חנופה א"ש דנקט תלמידו של פנחס לומר שהוא צדיק ואנינו כבני ביתו אלא כפנחס שלא חנף לרשעים והרג נשיא שבט מישראל אבל מיוחנן א"ש דאולי הי' גדולים וטובים ממנו והוצרכה העזרה להודיע שמ"מ הגון הוא יותר משום שלא יהי' נותר במקדש והנה לפרש"י שב"ב היו מרובים והכונה דאלולי נדיבתו של יוחנן שהכניסם לביתו להאכילם על שולחנו ארוחת תמיד לא הי' נמצאים בירושלם רק כהני המשמר והי' נותר אבל עתה נמצאו כהנים לרוב אוכלי שולחן יוחנן וע"ז כתיב מתן אדם ירחיב לו ולפני גדולים ינחנו ע"י שהי' נדיב נתמנה לכה"ג לפני שארי גדולים כמ"ש. והנה המרש"א הק' בכאן אמאי לא קחשיב מתתי' בכהנים צדיקים וי"ל ודוק עכ"ל לכאו' הי' נראה כוונתו דמתתי' לא הי' כה"ג אלא בנו של יוחנן כה"ג אבל ז"א כמבואר בכותבי זכייונות ודלא חשיב לי' התם משום שלא שמש אלא שנה א' ולא האריך ימים אע"ג שהי' צדיק גמור מ"מ נתכהן לעת זקנתו אחר שנעשה לו הנס ומקמי הכי לא עמד כהן לאורים כי שלטו הזדונים במקדש ה' ובאו בה פריצים וחללוה ועוד בלא"ה נראה דאין ראי' מכהני חשמונאים שאפי' היו צדיקים גמורים לא האריכו ימים מפני שנתנו עליהם כתר מלוכה ואוי לרבנות שמקברת בעליה ובשגם שהיה עליהם עון אשר חטאו שלא נתנו המלוכה לבית דוד כמשרמב"ן בפ' ל"י שבט מיהודה בטו"ט ואמרו נועם:

אמרי מלכא ומלכתא. פרש"י מלכי בית חשמונאי עכ"ל לא ידעתי א"כ מדוע שאל לכה"ג הלא הם בעצמם כהנים גדולים היו ואולי ממלכי הורדוס או ארסתובלוס שלא הי' כה"ג מימי' כידוע:

מלכא אמר גדי' יאי. אולי יאמר שדברו ברמז אי הת"ח עדיף או העשיר שיכול להחזיקו ויהי' שניהם בידו וזהו גדיא יאי הוא העשיר בעל המזל מלשון גד גדי והיא אמרה אימרא יאי הוא הת"ח באמירת שפתיו וגם רמוזים המה בקרבנות אלו ממש טלה ושעיר המרמז על ת"ח שהוא כטלה סבלן ושעיר העשיר אתוון דדין כאתוון דדין ושניהם כא' טובים לקרבן ועמ"ש עוד בסמוך אי"ה ועמש"ל בריש מכילתין גבי תרי תלמידי חד אמר כגדי מסנקן כו' ע"ש וע"ד הלצה יאמר שהביא לכה"ג שהרי בבית שני נתמנו כה"ג בממונא יתירא דיהבי למלכא אעפ"י שהיו ע"ה ולכן אמר המלך שזה יתברר ע"י כה"ג שמקריב בכל יום ע"י ממונו דיהב ש"מ גדיא יאה ויששכר לא הודה למלך ופיו הכשילו ואמר יסיק לתמידא פי' שהת"ח הוא קרבן תמיד בלי הפסק משא"כ העשיר גם כי מחזיק לומדי תורה מ"מ אינו תמיד בלי הפסק משא"כ ת"ח בכל מקום מוקטר מוגש לשמי ולזה הקפיד המלך כדיהיב שוחדא שיקצץ עוד הפעם ידו הימנית משום דלאו שפיר דמי במה שגינה את העושר שיציל עצמו בו כמו שספרו הראשונים משני יועצי המלך שנתווכחו אי הדבור עדיף או השתיקה ולא הניח בעל הדבור לבעל השתיקה לברר דבריו כי אמר איך יתכן שתייפה השתיקה ע"י דבורך ואתה מואס הדבור ה"נ דכוותי' ועמ"ש בסמוך אי"ה:

בתוס' בד"ה דכריך ידיה בשיראי פירוש הקונטרס וחציצה פוסלת בקדשים כו' וא"ת והא גבי לולב לא אמרינן הכי ותירץ ר"י דהתם איירי כו' עס"ה. ולולי פי' ר"י היה נ"ל דבלא"ה יש לחלק בפשיטות בין חציצה דחולין לחציצה דקדשים דקפיד רחמנא טובא כדמשמע בפ"ב דזבחים דף י"ט לענין חציצה ויתור בגדים:

סליק פירקא וסליקא לה פסח ראשון בס"ד

(נז סע"א רש"י) ד"ה מלכא ומלכתא ממלכי בית חשמונאי.—אף שכל מלכי בית חשמונאי נהגו בעצמם כהונה גדולה, מ"מ אפשר שגם הם העמידו כה"ג אחר, שישמש ביוה"כ בזמן שהם עצמם לא היו בירושלים, שפעמים יצאו למלחמה ולא יכלו לבוא לירושלים. וטעמו של רש"י, שאמר "ממלכי בית חשמונאי" הוא מפני שבסוף כריתות איתא בזה "ינאי מלכא ומלכתא", וידוע כי ינאי היה מבית חשמונאי.

הכי גרסינן נימא תלתא תנאי הוו לא תרי תנאי הוו. תנא קמא דרבי יוסי היינו ר' שמעון ותנא קמא דרבי שמעון היינו רבי יוסי ומאי אף אקמייתא: לימא תלתא תנאי הוו. תנא קמא דר' יוסי ללפת ולכרוב ולא לקפלוט ותנא קמא דר' שמעון ללפת ולקפלוט ולא לכרוב ורבי יוסי ור' שמעון כי הדדי סבירא להו דללפת ולכרוב ולקפלוט: לא. ת''ק דר' שמעון הוא ר' יוסי ות''ק דר' יוסי הוא ר' שמעון ומאי אף דקאמרי תרווייהו אקמייתא דתנא קמא דידהו קיימי דהיינו אלפת דקאמר תנא קמא דרבי יוסי ללפת ולכרוב וקאמר ליה רבי יוסי אף לקפלוט כמו ללפת אבל לכרוב לא ותנא קמא דרבי שמעון נמי הכי קאמר ללפת ולקפלוט כרבי יוסי וקאמר ליה רבי שמעון אף לכרוב כמו ללפת אבל לקפלוט לא דהיינו כתנא קמא דר' יוסי: בן בוהיין. שם אביו בוהיין: כפליים במעושר. גרסי' אני אתן לכם כפליים שיש לכם עכשיו פיאה אתן לכם חולין מתוקנין ומעושרין: אין נותנין פיאה לירק. משום דמפקע ליה ממעשר דכתיב (דברים יד) ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך מי שאין לו נחלה עמך חייב לעשר יצא פיאה שיש לו נחלה עמך דהפקר נינהו וכן בשביעית דהפקר פטור ממעשר דכתיב (שמות כג) ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה מה חיה אוכלת ופטורה ממעשר אף אביונים פטורין מן המעשר: למה ליה למימר להן לא מפני כו'. הא קא יהיב להן כפליים ומיחזא חזו דלא עין צרה היא: דלא נימרו דחויי מדחי לן. ולא יתן לנו כלום דמה לו ליטול זו וליתן פי שנים לפיכך הוצרך לפרש להן טעמא של דבר: עורות קדשים. עור עולה וחטאות ואשמות וקרבנות ציבור שמתחלקין עורות קדשי הקדשים לכהנים כדכתיב (ויקרא ז) עור העולה אשר הקריב וילפינן בזבחים (דף קג:) מעולה כל עורות קדשי קדשים: ולערב. שכל יום היו מחלקין אותן לאנשי בית אב שעבדו היום שהמשמר היה חלוק לששה בתי אבות לששה ימים ומה שהגיע ליומן הן מרובה הן מועט הוא נוטל אע''פ שיש יום שמרבים היחידים להביא ביום זה מחבירו: בעלי זרועות. שהיו בכהנים חזקים מחביריהם: לערב שבת. דכולי משמרה תיהוי התם ולא יניחו לבעלי זרועות ליטול בזרוע: גדולי כהונה. שרים שבהן: עמדו בעלים. כל כהני משמרות יחד והקדישום לבדק הבית: בהר הבית. רחבה פנויה חוץ לעזרה ויש שם מעלות כדאמרינן בפ''ק דיומא (דף טז.): דלם. דופי: קורות. מחוברין עוביו של אילן קרי קורה: בייתוס. כהן גדול היה וכן כולן [והיו להן עבדים חמסנין וחובטין את העם]: אלתן. מקלותיהן כמו לא באלה ולא ברומח במסכת שבת (דף סג.): לחישתן. יועצי רע: קולמוסין. שהיו כותבין איגרות לרעה: אמרכלים. אמר כולו על פיו נחתך כל צורך הקדש: שטימאו. כדכתיב (שמואל א ב) אשר ישכבון את הנשים: כריך ידיה בשיראי. וחציצה פוסלת בקדשים דבעינן ולקח הכהן שיקח בעצמו ועוד דבזיון הוא: ישמעאל בן פיאכי. כשר היה אבל אנשי ביתו היו בעלי זרוע: שלש מאות עגלין. שהיה מגדל בביתו כהנים הרבה: מאי סלקא ביה. מה גמול נשתלם: מלכא ומלכתא. מלכי בית חשמונאי: גדיא יאי. גדי טוב למאכל יותר מן הכבש:

אלא מפני שאמרו חכמים אין פיאה לירק. ואם תאמר מכל מקום ליפטר ממעשר מפני שהפקירם והפקר פטור ממעשר וי''ל כב''ה דאמרי במס' פאה [פ''ו מ''א] אינו הפקר עד שיופקר לעניים ולעשירים כשמיטה וילפינן (בירושלמי) משמיטה דכתיב תשמטנה ונטשתה מה ת''ל ונטשתה יש לך נטישה אחרת שהיא כזו ומה היא זו הפקר לעניים ולעשירים א''נ אפילו בית שמאי דילפי מפיאה וסברי דהפקר לעניים הפקר (הכא מחייבי משום דהפקר בטעות הוה) וטעמא מפרש התם דכתיב בפיאה לעני ולגר מה תלמוד לומר תעזוב אותם יש לך עזיבה אחרת שהיא כזו ומה היא זו לעניים ולא לעשירים ומיהו בפיאה גופיה כולי עלמא מודו דפטורה כדדרשינן בספרי ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך יצא זה שיש לו ללוי חלק בהן שאם הוא לוי עני נוטל פיאה: דכריך ידיה בשיראי. פירש בקונטרס וחציצה פוסלת בקדשים דכתיב ולקח הכהן בעינן שתהא לקיחה בעצמו של כהן וא''ת והא גבי לולב לא אמרינן הכי בפרק לולב הגזול (סוכה דף ל'.) גבי לא לינקוט אינש לולבא בסודרא רבא אמר לקיחה על ידי ד''א שמה לקיחה ותירץ ר''י דהתם מיירי באוחז הלולב על ידי סודר כעין צבת כגון שכרך הלולב בסודר ואוחז בסודר שהסודר מסייעו להחזיק וכי האי גוונא לא הויא חציצה וכן משמע בההיא שמעתא דבהכי מיירי דהא קאמר התם לא ליהדוק אינש לוליבא בהושענא דילמא נתרי טרפי והוי כחציצה רבא אמר מין במינו אינו חוצץ משמע דבשאינו מינו חוצץ והיינו משום דההיא הוי כעין דשמעתין דכריך ידיה בשיראי דכי האי גוונא שייכא חציצה:

דף נז - א

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד