פסחים נד ע"א

דף נד - א

קרי עליה רב יוסף את המקרא: "מים עמוקים, עצה בלב איש.  ואיש תבונה ידלנה".

"מים עמוקים עצה בלב איש" - זה עולא, שהבין מדברי רבי אבא שהטעהו רבה בר בר חנה, ונסתכל בו בפנים זועפות. והיינו "עצה בלב איש", ששמר את הדבר בלבו, ולא אמר לו כלום.

"ואיש תבונה ידלנה" - זה רבה בר בר חנה, שהבין ממראה פניו של עולא, את מה שהיה לו בלבו עליו.

והוינן בה: ואינהו [עולא ורבה בר בר חנה] שלא הסכימו לדברי רבי אבא שטעם הברכה במוצאי שבת הוא משום שאז הוא זמן תחילת ברייתו - כמאן סברוה?

ומשנינן: סבירי להו כי הא דאמר רבי בנימין בר יפת אמר רבי יוחנן: מברכין על האור, בין במוצאי שבת, ובין במוצאי יום הכיפורים!

וכן עמא דבר [נוהג העם].

מיתיבי: מהא דתניא: אין מברכין על האור אלא במוצאי שבת, הואיל וזמן תחלת ברייתו של האור הוא.

וכיון שרואה את האור במוצאי שבת, מברך מיד, ולא ימתין עד שיבדיל על הכוס.

רבי יהודה אומר: סודרן לכל הברכות על הכוס. שאף את ברכת האור יאמר עם ברכות ההבדלה.

ואמר רבי יוחנן: הלכה כרבי יהודה!

קתני מיהת, שאין מברכים על האור אלא במוצאי שבת. וקשיא לרבי יוחנן ועולא דסברי בין במוצאי שבת ובין במוצאי יום הכיפורים.

ומשנינן: לא קשיא.

כאן [בדברי רבי יוחנן] - באור ששבת!

שהוא נר שדלק במשך היום, תוך שהוא שובת ממלאכת עבירה.

וכגון שהודלק מערב יום כיפור, או אפילו שהודלק ביום כיפור לצוךר יולדת או חולה.

על אש בנר שכזה מברכים במוצאי יום כיפור משום שנמנע מלהנות משימושו במשך היום, ובלילה מתחדשת לו בו הנאה, שיכול להשתמש בו לצורך הדלקה, ולכן מברך על ההנאה המתחדשת.

וכאן [בדברי הברייתא], איירי באור היוצא מן העצים ומן האבנים במוצאי היום, שכיון שנוצר רק עכשיו, ולא שבת במשך היום, אין זו הנאה מתחדשת אלא אש חדשה. ולכן, אין מברכים עליו אלא במוצאי שבת משום שאז היה זמן בריאת האור בששת ימי בראשית.

תני חדא ברייתא: אף אור היוצא מן העצים ומן האבנים במוצאי היום, מברכין עליו, ולא בעינן נר ששבת.

ותני חדא ברייתא אחריתא: אור היוצא מעצים ואבנים, אין מברכים עליו, אלא מברכים על האור ששבת בלבד. וסותרות שתי ברייתות אלו אהדדי.

ומשנינן: לא קשיא.

כאן [בברייתא קמייתא], במוצאי שבת. שכיון שזמן ברייתו הוא, מברכים אף על האור הנברא במוצאי שבת.

וכאן [בברייתא בתרייתא], במוצאי יום הכיפורים. שמאחר ולאו זמן ברייתו הוא, שהברכה היא על חידוש ההנאה שיש לו בנר, אין מברכין אלא על נר ששבת.

רבי היה מפזרן לברכות מוצאי השבת. שמיד שראה אור היה מברך עליו. וכשנזדמנו לו בשמים, בירך עליהם בנפרד.

ורבי חייא היה מכנסן לכל הברכות האלו ואומרן על כוס ההבדלה.

אמר רבי יצחק בר אבדימי: אף על פי שהיה רבי מפזרן, אחר כך היה חוזר וסודרן על הכוס כדי להוציא את בניו ובני ביתו בברכות הבשמים והאור.

שנינו לעיל: מברכים על האור במוצאי שבת, משום שתחלת ברייתו הוא!

והוינן בה: וכי אור במוצאי שבת איברי [נברא]? והלא בערב שבת נברא.

והא תניא: עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות. ואלו הן:

א. באר של מרים. והוא הסלע שממנו יצאו מים לבני ישראל במדבר. ועגול כמין כברה היה. ונתגלגל עמהם לכל מקום שהלכו.

ב. והמן שירד להם ארבעים שנה במדבר.

ג. והקשת בענן.

ד. וחקיקת צורת הכתב של לוחות הברית.

ה. והמכתב [העט והחרט] שבו נכתבה חקיקת הלוחות

ו. והלוחות.

ז. וקברו של משה.

ח. ומקום המערה שעמד בו משה, והיא נקבת הצור שבה עמד משה כאשר עבר ה' על פניו והראהו את כבודו. ואף אליהו הלך לשם, ולן בה.

ט. ופתיחת פי האתון של בלעם.

י. ופתיחת פי הארץ, לבלוע את קורח ועדתו הרשעים.

רבי נחמיה אומר משום אביו: אף האור [האש] והפרד נבראו בערב שבת בין השמשות!

ואף שהפרד נוצר מן הכלאים של סוס וחמור - אין חדש תחת השמש. והפרד הראשון נברא מן הארץ, ולא נוצר מן הכלאיים.

רבי יאשיה אומר משום אביו: אף האיל של אברהם, שהעלהו לעולה תחת יצחק נברא בערב שבת.

וכן נבראה אז תולעת השמיר, ששום דבר קשה לא עומד בפניה. ועמה בקעו את אבני המזבח, וחרטו את האותיות שעל אבני החושן.

רבי יהודה אומר: אף הצבת הראשונה מברזל נבראה בערב שבת.

לפי שהוא היה אומר: צבתא, צבת מברזל שעושים היום הנפחים - בצבתא אחרת היא מתעבדא, נעשית. שתופסה לצבת החדשה בצבת שבידו ומכה עליה בקורנס, עד שנגמרת צורתה.

וכיון שבל צבת יכולה להעשות רק באמצעות צבת מברזל שביד הנפח - צבתא קמייתא, מאן עבד [איך נעשתה]?

אלא, הא לאי, באמת, בהכרח, שהצבת הראשונה - בריה בידי שמים היא! ונבראה בערב שבת בין השמשות.

אמר ליה רבי יאשיה: אין הכרח שהצבת תיעשה רק באמצעות צבת אחרת.

שהרי אפשר שיעשנה בדפוס, על ידי שייצוק את הברזל הרותח לתוך תבנית בצורת צבת, ויקבענה כיון [כולה בבת אחת], כדרך שיוצקים כלי כסף ונחושת.

הא לאי, ובאמת הצבת - בריה בידי אדם היא. ולא נבראה כלל בששת ימי בראשית.

ומוכח מברייתא זו שהאור [האש] נברא בערב שבת בין השמשות. ואיך אמרת שנברא במוצאי שבת?

ומשנינן: לא קשיא. הא באור דידן, והא באור דגיהנם.

אור דידן נברא במוצאי שבת.

ואור דגיהנם נברא בערב שבת.

ושוב מקשינן: וכי אור דגיהנם בערב שבת איברי? והא נברא קודם בריאת העולם.

דהתניא: שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם. ואלו הן: תורה, ותשובה, וגן עדן, וגיהנם, וכסא הכבוד, ובית המקדש, ושמו של משיח! וקא מפרש ואזיל.

תורה - כדכתיב בה "ה' קנני ראשית דרכו". שהיא קודמת לשאר הדברים שבבריאת העולם. ^[1]

תשובה - כדכתיב "בטרם הרים יולדו" בראת את מידת התשובה, וכתיב בתריה "תשב אנוש עד דכא, עד שידכא לבו לפניך. ותאמר: שובו בני אדם". הרי שהתשובה קודמת לבריאה.

גן עדן - כדכתיב "ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם". "קדם" משמע מוקדם לבריאת העולם.

גיהנם - כדכתיב "כי ערוך מאתמול תפתה". שתופת הגיהנם מוכנה היא מ"אתמול". והכונה היא קודם בריאת העולם. ונקרא הגיהנם "תופת" על שם שכל המתפתה ליצרו נופל שם.

כסא הכבוד ובית המקדש - כדכתיב "כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו".

וכך ביאור הכתוב:

כסא הכבוד - מרום הוא ב"ערבות", שהוא המקום הגבוה ביותר בכל הרקיעים.

והוא "מראשון" - מקודם העולם.

וכן מקום מקדשנו נברא "מראשון", מקודם לבריאת העולם.

ושמו של משיח - כדכתיב "יהי שמו לעולם, לפני שמש ינון שמו". "ינון" שהוא שמו של משיח, הוא קודם לבריאת השמש.

קתני מיהת, דגיהנם נברא קודם העולם, ואיך אמרת דאור הגיהנום נברא בערב שבת?

ומשנינן: אמרי, חללה של הגיהנם הוא דנברא קודם שנברא העולם. אבל אור [אש] דידיה, נברא בערב שבת.

ושוב מקשינן: וכי אור דידיה בערב שבת איברי? והרי ביום שני נברא.

והתניא: רבי יוסי אומר: אור שברא הקדוש ברוך הוא בשני בשבת, והוא אור הגיהנם, אין לו כבייה לעולם. שנאמר "ויצאו וראו בפגרי האנשים האלה הפושעים בי. כי תולעתם לא תמות, ואשם לא תכבה".

וכן אמר רבי בנאה בריה דרבי עולא: מפני מה לא נאמר "כי טוב" בשני בשבת של ששת ימי בראשית? מפני שנברא בו אור של גיהנם.

ואמר רבי אליעזר: אף על פי שלא נאמר בו ביום השני "כי טוב", חזר וכללו ב"טוב" דכתיב ביום הששי. שנאמר בו "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד"! שאף את הגיהנם קרא לבסוף "טוב", משום שהרשעים נידונים בו.

קתני מיהת, דאף הגיהנם נברא ביום השני, ולא בערב שבת.

ומשנינן: אלא חללה של גיהנם נברא קודם שנברא העולם ואור דידיה [דגיהנם] נברא בשני בשבת. ואור [אש] דידן נברא במוצאי שבת.

ודקא קשיא לך מהא דתניא שהאש נבראה בערב שבת בין השמשות, שני הדברים אמת. שאמנם במחשבה עלה ליבראות בערב שבת. אבל בפועל לא נברא עד מוצאי שבת.

וכדתניא: רבי יוסי אומר: שני דברים עלו במחשבה ליבראות בערב שבת, ולא נבראו עד מוצאי שבת. והם האור והפרד.

ובמוצאי שבת נתן הקדוש ברוך הוא דיעה באדם הראשון מעין דוגמא של דיעה של מעלה. והביא האדם שני אבנים, וטחנן [שפשפן] זו בזו, ויצא מהן אור.

וכן הביא אז האדם שתי בהמות משני מינים והרכיב זו בזו, ויצא מהן פרד.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: פרד בימי ענה היה. והוא הרכיב לראשונה שני מיני בהמות וגרם ליצירת הפרד. שנאמר "הוא ענה אשר מצא את הימים במדבר"! והיינו פרדים הנולדים מכלאים של סוס וחמור. וקרויים "ימים" על שם שאימתם מוטלת על הבריות.

דורשי חמורות [מקראות סתומים] היו אומרים: ענה פסול [ממזר] היה, כמבואר בסמוך. לפיכך הביא פסול כלאים לעולם.

שנאמר "אלה בני שעיר החורי יושבי הארץ, לוטן ושובל וצבעון וענה". הרי שצבעון וענה אחים היו.

וכתיב בתריה "אלה בני צבעון: ואיה וענה". הרי שענה היה בנו של צבעון.

הא כיצד?

אלא, מלמד שבא צבעון על אמו, והוליד ממנה את ענה. נמצא שהיה צבעון אביו של ענה, וגם אחיו מן האם.

והוינן בה: ודילמא תרי "ענה" הוו, ואחד מהם היה בן צבעון והשני היה אחיו.

אמר רבא: אמינא מילתא [אומר דבר] להוכיח שבאדם אחד מדבר הכתוב, דשבור מלכא - לא אמרה.

ומנו הוא "שבור מלכא"?

שמואל! שכך היה קרוי משום שהיה בקי בדינים, והלכתא כוותיה בדיני, וכל היוצא מפיו כיוצא מפי המלך. ושבור מלכא היה מלך הפרסיים בימי רבא.

איכא דאמרי שכך אמר רב פפא: אמינא בה מילתא, דשבור מלכא לא אמרה. ומנו שבור מלכא? - הוא רבא! שהלכה כמותו, כדין היוצא מפי המלך.

וכך אמר: לא יתכן לומר דשני "ענה" היו דהא אמר קרא "הוא ענה". ומשמע הוא ענה דדכתיב ביה מעיקרא, שהיה בן שעיר.

תנו רבנן: עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות. ואלו הן: באר. ומן. וקשת. הכתב. והמכתב. והלוחות. וקברו של משה. ומערה שעמד בה משה ואליהו. פתיחת פי האתון. ופתיחת פי הארץ לבלוע את הרשעים! וכולם נתבארו לעיל.

ויש אומרים: אף מקלו של אהרן על שקדיה ופרחיה, נברא בערב שבת! שפרח מטה אהרן והוציא פרחים וציצים. והיה לאות כי בו בחר ה' לכהונה.

ויש אומרים: אף המזיקין [השדים] נבראו אז!

ואותבי' עלייהו הא דתניא אין מברכין על האור אלא במוצאי שבתות הואיל ותחלת ברייתו הוא וכיון שרואהו מברך עליו מיד ר' יהודה אומר סודרן על הכוס ואמר ר' יוחנן הלכה כר' יהודה ופרקי' לא קשיא הא דתניא אין מברכין על האור אלא במוצאי שבת באור היוצא מן העצים ומן האבנים והא דאמר משמא דר' אלעזר מברכין אפילו ביוה"כ באור ששבת ממלאכת עבודה. בואלו דברים שבין ב"ש וב"ה בסעודה תניא נמי הכי עששית שהיתה דולקת והולכת בשבת כלו במוצאי שבת מברכין עליה ואקשי' ואור במוצאי שבת איברי והתניא אלו דברים שנבראו [בע"ש] בין השמשות באר שהיתה מהלכת עם ישראל ומן שירד להם וקשת דכתיב (בראשית ט יג) את קשתי נתתי בענן.

כתב מכתב פי' כתב צורת האותיות מכתב צירוף האותיות להיות תיבה להקרות במלה ד"א כתב הוא כתב הקודש שהן כ"ב אותיות מכתב הוא שהיה חרות על הלוחות הנקרא טטרגונא מפני שהיה נקרא מארבעה צדדים ולוחות כמשמען וקבר משה רבינו ואליהו ופתיחת פי אתון בלעם ופתיחת פי הארץ לבלוע קרח.

ור' יאשיה אמר אף האיל הנאחז בסבך והשמיר שבו בנה שלמה הבית ר' נחמיה אומר משום אביו אף האור ופרד ר' יהודה אומר אף הצבת קתני מיהא ר' נחמיה דאור בין השמשות נברא ופרקי' האי אור דגיהנם הוא אבל אור דידן במוצאי שבת נברא. ואקשי' איני והא גיהנם אחד משבעה דברים שנבראו קודם בריאת העולם הוא ואלו הן תורה ותשובה גן עדן וגיהנם כסא הכבוד ובית המקדש ושמו של משיח ופרקי' חללה של גיהנם נבראת קודם בריאת העולם אור של גהינם נברא בשני בשבת אור דידן עלה במחשבה להבראות בערב שבת ולא נברא עד מוצאי שבת.

ר' יוסי אומר שני דברי' עלו במחשבה ליבראות בערב שבת ובמוצאי שבת נתן הקב"ה בינה באדם מעין דוגמא של מעלה והביא שתי אבני' וטחנן זו בזו ויצא מהן אור והביא מין סוס ומין חמורה והרכיבן זו על זו ויצא מהן פרד וכו':

ת"ר עשרה דברים נבראו בע"ש ביה"ש ואלו הן מן ובאר וכו' ויש אומר' אף מקלו של אהרן ושקדיה ופרחיה ובגדו של אדם הראשון והמזיקין:

אין מברכין על האור אלא במוצאי שבת הואיל ותחילת ברייתו הוא. כתב הרי"ט ז"ל ודאי שברכת האור אינה ברכת הנהנין דאם כן כל שעה שנהנה ממנו היה לו לברך עליו ובין שהוא של עץ או שיוצא מן העצים או שאינו יוצא ועוד דהא מסיקנא בפרק אלו דברים דלא בעינן כל שאותו ממש אלא כל שיכולין ליהנות ממנו ועוד שלא מצינו ברכת הנהנין בדבר שהוא חוץ לגופו אלא בדבר שגופו נהנה ממנו כגון אכילה שתייה וריח אלא שודאי זו ברכת השבח ולפיכך לא תיקנו אותה אלא במוצאי שבת דאיכא תרתי חדא שהוא דבר המתחדש שהרי בשבת נפסק' הנאתו מעט שאפי' כשהדליקו בע"ש אי אפשר להשתמש בו כדרכו בחול ועוד שהוא תחילת ברייתו והוי כרואה חמה בתקופתה ובודאי שמוצאי יום הכפורים אמרו בשמעתין וכן העלו הלכה שמברכין עליו ואעפ"י שאין הלילה הזה תחלת ברייתו אלא דכיון דיום הכיפורים נקרא שבתון והוא ג"כ דבר המתחדש לאדם שהרי נפסק הנאתו כמו ביום השבת אמרו לברך עליו ומ"מ לפי שאינם רואים (נ"ל דצ"ל דומים, המעתיק) בטעם דאלו במוצאי שבת מברכין על האור היוצא מן העצים ומן האבנים לפי שהוא תחילת ברייתו ואלו במוצאי יום הכיפורים אין מברכין אלא על אור שהודלק מבעוד יום ושבת ואף הגחלת והאור דאלמול שמבערים ממנו אין מברכין לפי שלא יראה שהלילה תחלת ברייתה ומעתה אעפ"י שבמוצאי שבת מברכין על תוספת וכשהדליקו מגוי שלא בשבת (נ"ל דצ"ל שלא שבת, המעתיק) אין מברכין עליו ביום הכפורים אבל מברכין על תוספת נר שלנו והטעם ברור כי במוצאי שבת אעפ"י שעיקר הנר של גוי אסור לפי שלא שבת ממלאכתו תוספתו מותרת ומברכים על התוספת וביום הכיפורים אף התוס' אסור דדמי לאור היוצא מן העצים ומן האבנים אבל נר שלנו ששבת העיקר מותר ואנו מברכים עליו ואפי' התוספת אינו בא מן עיקר וזו מרגלית שבידינו מרבינו הגדול ז"ל ע"כ להרי"ט ז"ל:

וכתב עוד ז"ל ומפני מה נהגו העם להדליק נרות בבית הכנסת במוצאי יום הכיפורים כדי לברך עליהם והיה אומר הרא"ה ז"ל דביום הכיפורים שחל להיות בשבת אינו צריך במוצאי שבת עיקר. וכתב הרי"ט ז"ל ודברי רבינו אמת אעפ"י שהיה נראה דאור ששבת עדיף שהיה יוצא ידי שניהם:

ועוד כתב הרי"ט ז"ל דכשם שבמוצאי שבת אין מחזירין על האור כך במוצאי יום הכיפורים אין מחזירין עליו ומה שנהגו עכשיו העולם להוליך לבתיהם נר ששבת מבית הכנסת לברך עליו לפי שהם מחברות מצות וכיון שאפשר להם לקיים מקיימים המצוה מאחר שבאת לידם וספק בידם לעשות לא שיהו חייבים לחזור עליו להוציא בו לבני ביתם דאלו לנפשייהו כיון דחזי ליה על כל פנים חייבים לברך ואין זה נקרא מחזיר על האור וזה פשוט ושלא כדברי הראב"ד ז"ל שכתב כי חייב אדם לברך לחזור על האור במוצאי יום הכפורים מפני כבוד השבת ששב' ממלאכה ואינו נראה בעיני אלא כמו שכתבתי וכן דעת רבותי שיחיו וכן אומר מורי בשם רבינו הגדול ז"ל, ע"כ לרי"ט ז"ל:

וכיון שרואה מברך מיד ר' יהודא אומר סודרן על הכוס. כתב הרי"ט ז"ל וקיימא לן כר' יהודה וכן עמא דבר: ואעפ"י שר' מפזרן חוזר וסודרן על הכוס כדי להוציא בניו ובני ביתו כתב הרי"ט ז"ל נראה לי שאין ברכת הבשמים בחזק זו דההיא ברכת הנהנין הוא וכבר יצא ולא דמי לברכת היין של קידוש דהתם קידוש גורר אותה לעשותה חובה מה שאין כן בזה דאפשר להבדלה בלא עצי בשמים ואעפ"י שחוזר מריח בו מ"מ נראה כאוכל לבטלה כדי שיברך אבל מה אעשה שכבר נהגו העולם לחזור ולסדר ברכת עצי בשמים להוציא בניו ובני ביתו ויש לי לומר דכשחוזר ומריח אינו נראה כמריח לבטלה כיון שעושה כך להוציא אחרים והנאה חשובה היא זו מפני גרם מצוה שמוציא אחרים ומדאמרינן להוציא בניו ובני ביתו שמעינן דנשים חייבות בהבדלה ואפי' תימא הבדלה מצות עשה שהזמן גרמא חייבות בו דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקן ובודאי אשתו בכלל בני ביתו בכל מקום:

מברכין על האור ר"ל בורא מאורי האש בין במוצאי שבת בין במוצאי יום הכפורים ובשניהם אין מברכין אלא על אור ששבת מעבירה ומה שהופרש ביניהם הוא שבמוצאי שבת מברכין אף על האור הנברא עכשיו כגון אור היוצא מן העצים ומן האבנים וביום הכפורים דוקא על אור שדלק כל היום או שהודלק היום בהתר או שהודלק עכשיו מאור שדלק כל היום או הודלק בהיתר וכבר ביארנו ענין זה כלו במסכת ברכות פרק דברים:

אע"פ שמן הדין היה ראוי לברך על האור תכף שהוא רואהו מ"מ סודרה על הכוס עם שאר ברכות של הבדלה ומגדולי החכמים היו מפזרים ר"ל שכשהיו רואין את האור מברכין עליו וכשמביאין לו בשמים מברך עליהם ומבדיל לכשירצה והוא שאמרו ר' מפזרן אלא שהיה חוזר וסודרן על הכוס להוציא בניו ובני ביתו:

כאן באור ששבת וכן באור היוצא מן העצים ומן האבנים פי' אור ששבת היא האור שהי' בעולם ושבת ממנו ולא נהנה בו לא בשבת ולא ביוה"כ ובמוצאי שבת שהתיר לו ליהנות ממנו מברך עליו וכמו שנאסר לו בשבת כך נאסר לו ביוה"כ הילכך מברך עליו במוצאי יוה"כ כמו שמברך עליו במוצאי שבת שהיא תחלת ברייתו מברך עליו אבל ביוה"כ אינו מברך עליו:

אם אף מקלו של אהרן שקדי' ופרחי'. פי' י"ל נבראו ועמדו בתוך המטה ואל יצאו עד אותה שעה:

תוספות בד"ה אלה בני שעיר כו' והכא דייק שבא על אמו מדלא כתיב איה כו' עכ"ל. עיין בתוספות ובחידושינו פרק יש נוחלין:

אלו הן באר כו'. בפ"ה דאבות מפיק קברו של משה ומערה כו' דחשיב הכא בתוך עשרה דברים ועייל מטה של משה והשמיר מיהו איכא כמה תנאי בשמעתין והתם דפליגי בהכי ולכאורה דחשיב הני עשרה דהם כולם שינוי טבע וכיון דאין חדש תחת השמש כדפריך פרק אין בין המודר (נדרים לט:) וקאמר דנבראו בערב שבת בין השמשות אך גבי כתב ומכתב כפירש"י לא ידעתי לכוון מאי שינוי טבע יש בהם ויש לפרש דהכתב הוא כתב שלנו הוא ניתן מלמעלה בכ"ב אותיות הוא דבר חידוש נשתנה מכל כתבי האומות והמכתב שהוא העט והקולמוס כפירש"י היה סנפירון כמו הלוחות והמטה שזהו חידושן כדאי' במדרשות והא דלא חשיב נמי שאר שינוי טבעים. ונפלאות כגון קריעת ים סוף למשה והירדן ליהושע ועוד שאר מופתים שנעשו ע"י נביאים מפורש בדברי הרמב"ם ע"ש ונראה הא דעשרה דברים בע"ש נבראו כו' דודאי נבראו בששת ימי בראשוח דאין כל חדש וגו' אלא דר"ל דלא נגמרו בפועל אלא בכח עד שנגמר פעולות כל אחד מהי' דברים בשעתו והרמז דכל פעולות ומעשה בראשית מסיים בי' דהששי לרמוז דבסוף ששי בין השמשות נבראו עשרה דברים והיינו בכח ולא בפועל וק"ל:

ז' דברים נבראו קודם כו'. כל המאמר מפורש בפ' אין בין המודר (וע"ש):

אין לו כביה בו' לפי ששאר החוטאים נידונין י"ב חדש בין הגוף בקבר ובין הנשמה בגיהנם אבל אלו הפושעים שהם האפיקורסים כו' נידונין לעולם כמפורש פ"ק דר"ה (יז.) והיינו תולעתם בקבר לא תמות לאחר י"ב חדש גם כי טבעם שלא לחיות יותר מי"ב חדש ואשם בגיהנם לנשמות לא תכבה לעולם שיהיו נידונין בה ועי' בסוף עדיות:

מפני מה לא נאמר כי טוב כו' ר"ל דמהא מייתי לה רבי יוסי דאור של גיהנם בשני נברא ואר"א אע"פ שלא נאמר בו כי טוב כו' כללו בששי כו' ר"ל דודאי בשני שעדיין לא נברא אדם ולא הוה חטא לדון הרשעים לא נאמר באור גיהנם טוב אבל משנברא אדם בששי וחטא בעטיו של נחש ונגזר מיתה על האדם ועל דורותיו ושיהיו הרשעים נידונין בו נאמר בו שפיר כי טוב וק"ל:

שני דברים עלו כו' הן בעצמן שני הדברים שאמר רבי נחמיה לעיל אף האור והפרד שגם הם עלו במחשבה בע"ש דהיינו שנבראו בכח דהיינו האור בכח ב' אבנים והפרד בכח ב' בהמות אבל לא יצאו לפועל אלא עד מוצאי שבת ע"י דעת ופעולת אדם שטחן כו' והרכיב כו' וע"ז אמרו פרק אין עומדין (ברכות לג.) גדולה דעה שנתנה בתחלת ברכה חול לפו שבתחלת חול במוצ"ש נתנה דעה באדם מעין דוגמא כו' לברוא האור והפרד להתקיים מחשבת הקב"ה שבע"ש ומשמע דבמוצ"ש מיד נברא האור ואיתא במדרשות שסבור אדם שהעולם חשוך בעדו במוצאי שבת עד שנברא האור במוצ"ש ובירך מאורי האש ואגב דנקט גבי אור במוצאי שבת נקט נמי הכי גבו פרד. ויש לדקדק מהא דמסיק אור דידן עלה לבראות בע"ש ולא נברא עד מוצאי שבת כו' והא אמרי' פ' אין דורשין (חגיגה יב:) שמים שנבראו מאש ומים מוכח מזה שאש נברא ביום הא' וי"ל דאור דידן דקאמר הכא לאו היינו אש היסודי שנברא ביום א' ומאש ומים שהם יסודות פשוטים נבראו שמים וק"ל:

מלמד שבא צבעון על אמו כו'. מפורש בח"ה פ' יש נוחלין ע"ש:

ולפיכך הביא פסול לעולם כו' לפי שבא מב' בהמות סוס וחמור שהם כלאים זה בזה קראו פסול או שסובר פסול ממש כמ"ד בתוספתא דכלאים אסור לרכוב על פרדה מק"ו כו' ועי"ל שנקרא פסול ע"ש שמכתו קשה כמו שאמרו ברפ"ק דחולין (ז.) דר' פנחס בן יאור אסרו להשהותו בביתו וכתב החזקוני בפרשת וישלח פירש"י שהבוא פסולין כו' וא"ח והרי לעיל פרשת תולדות גבי כי גדל מאד פרש"י שהיו אומרים זבל פרדותיו כו' א"כ משמע שהיו כבר אלא ה"ק כו' ע"ש והאריך לתרץ בדחוקים ואין צורך דאף אם נכתבו יושבי החורי ותולדותיו כאן אחר מיתת יצחק אין זה מוכרח שנעשה זה עתה אחר מיתת יצחק אלא שסופר הכתוב מה שכבר נעשה בימי אברהם ויצחק א"נ קודם להם וכן משמע מתוך הכתובים שהוא ענה הוה מבני שעיר יושבי הארץ שכבר הוו יושבים בארץ ואז מצא הימים ואח"כ בזמן יצחק בנו נשא עשו בנו את אהליבמה בת ענה והוריש את החורי וישב תחתיהם ובעיקר קושייתו והא איכא הכא כמה תנאו דפליגי וס"ל דכבר נברא פרד בין השמשות וא"כ הך דרשה דפרק הפועלים דהוו אומרים זבל פרדותיו כו' מצי סבר כחד מהנך תנאי דפליגי הכא וק"ל.

וי"א אף בגדיו של אדם כו'. עי' פירש"י ענינו קיבוץ כל חיותו עופות אצל אדם כמ"ש ויצו ה' וגו' כל חית וגו' ואת כל עוף השמים ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו וגו' וכדי שיהו כבושים תחתיו כמ"ש ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חית וגו' וק"ל:

תוס' בד"ה אלא בני כו' בבן אשתו של שעיר כתב קרא כו' כצ"ל. ונ"ב פירוש והעולם היו סוברים שהיה בן של שעיר מאחר שאשתו הולידה ומ"מ לא יתכן שיכתב הקרא בן שעיר ולא היה בינו ונמצא דברי תורה פלסתר ח"ו אלא משום דבני בנים הרי כן כבנים ואשתכח דהוה בנו של שעיר ודו"ק:

גמרא והכתב והמכתב. עפרש"י והרע"ב באבות. ולע"ד נל"פ הכתב היינו שיהא כתב בעולם ר"ל כתב הסכמי של כל אומה ואומה והמכתב היינו מכתב המיוחד ר"ל כתב אשורי שהיה בלוחות:

גמ' [אפשר יעשנה בדפוס ויקבענה כוון. לעיל (לז):

גמ'] אור שברא הקב"ה בשני בשבת כו'. פי' אור של גיהנם בב"ר פ"ד יליף לה מן כי ערוך מאתמול תפתה. יום שיש בו אתמול ואין בו שלשום:

רש"י ד"ה ראשית דרכו. והא דאמרן לעיל כו'. לכאורה יל"פ כאן שלא נבראת כתובה אלא לגורסה ע"פ כמו שאר תורה שבע"פ:

גמ' והביא שתי אבנים וטחנן זו בזו. נ״ב מפירש"י נראה דגרס וטחן אין בו נו"ן שרשית. ור"ל טח פניהן של אבנים ע"י הכאתן זו בזו. וכן נראה. כי ע"י טחינה אין אור יוצא מאבק ועפר אלא ע"י הקשה בסלע קשה:

רש"י ד"ה המכתב. כן שמעתי. נ"ב עיין עץ אבות:

תוס' ד"ה אלה. בכל התורה כולה שיקראו לבן אשתו בנו. נ"ב עי' שאילת יעבץ סי' קס"ה:

עֲשָׂרָה דְּבָרִים נִבְרְאוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת. נראה לי בס"ד טעם שנבראו עֲשָׂרָה בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת לרמוז כי השבת שהוא מעין עולם הבא שנבראת באות יו"ד שמספרה עשרה צריך לקדשו מן בין השמשות ולאו עד חשיכה.
גם נרמז בזה כי סוף אלף השישי הנקרא ערב שבת תתעלה הנהגת העולם שהיתה באות וא"ו שתהיה באות יו"ד כי לעתיד תעלה וא"ו דשמא קדישא להיות יו"ד בסוד (זכריה יד, ט) 'יִהְיֶה הֳ' אֶחָד'.
וענין קִבְרוֹ שֶׁל מֹשֶׁה רבינו ע"ה נראה שברא כח רוחני שיהיה שורה על מקום קברו בהר העברים ועל ידי אותו כח רוחני הפרוס שם נתעלמה קבורתו כי נקבר על אותו כח הרוחני ולכן לא יוכל אדם לראותו כמו שאי אפשר לאדם לראות מלאך רוחני. וכן הוא ענין המערה שעמדו בה משה רבינו ע"ה ואליהו זכור לטוב שברא לה כח רוחני להיות פרוס בתוכה על פני כולה כדי שתוכל המערה לקבל אור כבוד שכינתו יתברך שעבר בתוכה.
וכן פְתִיחַת פִּי הָאָתוֹן שברא לה כח הדיבור שתוכל הבהמה להכילו כדי שתדבר בו וכן פְתִיחַת פִּי הָאָרֶץ שברא לה כח המושך שתמשוך את קרח ועדתו ונכסיהם וגם אותם השאולים ביד אחרים.
והא דהקדים קִבְרוֹ שֶׁל מֹשֶׁה רבינו ע"ה ל'מְעָרָה שֶׁעָמַד בָּהּ'? נראה לי בס"ד שינה להזכיר המאוחר כדי ללמדינו כמו שעמד משה רבינו ע"ה בתוך המערה חי כן הוא בתוך קברו עומד חי.
והא דהקדים פְתִיחַת פִּי הָאָתוֹן ל'פְתִיחַת פִּי הָאָרֶץ' שהיתה קודם? נראה לי בס"ד דנקיט לפי סדר המעלה דהאתון הוא בעל חי שהוא למעלה מן הצומח והצומח הוא למעלה מן הדומם שהוא הארץ.
ומה שאמרו אַף מַקְלוֹ שֶׁל אַהֲרֹן הכוונה שברא כח רוחני אשר נתלבש במקל ועל ידי כך נעשה כמו עץ נטוע והוציא שקדים ופרחים.

וּבְמוֹצָאֵי שַׁבָּת נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּינָה בְּאָדָם הָרִאשׁוֹן מֵעֵין דֻּגְמָא שֶׁל מַעְלָה וְהֵבִיא שְׁתֵּי אֲבָנִים וּטְחָנָן זוֹ בְּזוֹ וְהוֹצִיא מֵהֶן אוּר. נראה לי בס"ד הטעם שנותן בו בינה לעשות דבר זה מעצמו להודות לו שביאתו לעולם הזה היא לצורך הבירור של אורות ניצוצי הקדושה והראה לו זה באבנים שהוא חלק הדומם שהוא הראשון בבירור, וכמו שנאמר (תהלים קיג, ז) 'מְקִימִי מֵעָפָר דָּל' ועוד נתן בו בינה לְהַרְכִּיב שְׁתֵּי בְּהֵמוֹת וְיָצָא מֵהֶן פֶּרֶד שהוא הרכבה של פיסול לרמוז לו אם זכה יוציא אור מההרכבה וכאשר הוציא מן האבנים ואם לא זכה יוציא פיסול מהרכבה. ולכן הראה לו היציאה של הפיסול בבהמה כי החוטא נחשב כבהמה וכמו שנאמר (תהלים מט, כא) 'נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ'.

שִׁבְעָה דְּבָרִים נִבְרְאוּ קֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם. צריך להבין מה בריאה יש ב'תְּשׁוּבָה'?
ונראה לי בס"ד להסביר הענין דידוע קודם שנברא עולם הזה התחתון היה ענין שבירת הכלים הנקראים 'שִׁבְעָה מְלָכִים' שהם ספירות אשר נפלו וירדו למקום תחתון ועל ידי כך נתערבו אורות שלהם בסיגים כפי ערך הירידה שירדו ואחר כך עלה ברצון המאציל ברוך הוא להחיות ולתקן את אלו הספירות הנקראים בשם מְלָכִים שירדו וביררם והעלה אותם למעלה במקום העליון על ידי סדר תיקון אשר עלה ברצונו לעשות ונעשה כרצונו הפשוט וכל זה קודם בריאת עולם הזה התחתון. והנה זה הרצון שעלה בעבור תיקון אותם העולמות והספירות הנקראים בשם כֵּלִים ובשם מְלָכִים שנבררו ונתקנו ועלו ממקום ירידתם ושבו למקום עליון הראוי להם הועיל לאדם התחתון שגם הוא כאשר יחטא ופוגם בקדושה ומורידה למטה שיהיה גם אליו תיקון זה של השבה ולכן נקראת תשובה לשון השבה של כוחות הקדושה שהוריד אותם בעונו למקום הקליפה שישוב הכל לאיתנו הראשון.
ולזה אמר התשובה נבראת קודם בריאת העולם, היה כעין זה כי קודם בריאת עולם הזה התחתון היה מציאות של תיקון ועליה והשבה בשבירת הכלים שנפלו וירדו ונתערבו בסיגים ואחר כך הובררו ועלו למקומם העליון ונתקנו.
ועיין להגאון הצל"ח ז"ל מה שהסביר בענין זה. ובדברים אשר כתבתי בס"ד יתיישבו דברי המאמר על נכון יותר, והמשכיל יבין.
ומה שאמרו על בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, קאי על כח רוחני השוכן במקום המקדש, שפרוס על קרקע המקדש כולו אשר על ידי אותו הכח הפרוס ושוכן שם תקבל קרקע המקדש השראת שכינה, וגם על ידי כך יהיו ארון וכרובים בנס עומדים (בבא בתרא צט.) ועל ידי כך יהיה מוּעָט הַמַּחֲזִיק אֶת הַמְרֻבֶּה וכמו שאמרו (משנה אבות ה, ה) 'עוֹמְדִים צְפוּפִים וּמִשְׁתַּחֲוִים רְוָחִים' וכן שאר נסים שנעשים בבית המקדש. ואם לא היה כח רוחני פרוס ושוכן על קרקע המקום לא היה המקום ההוא סובל נסים כאלה בו, וזה הכח הרוחני נברא והוכן קודם בריאת העולם.
ומה שאמרו שְׁמוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ רוצה לומר הצינורות שלו, כמו שכתב הרב ערבי נחל ז"ל על פסוק (בראשית ב, יט) 'נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ' שכל דבר ודבר אותיות שמו הם צנורות השפע שלו.
ועוד נראה לי בס"ד קאי על שם יִנּוֹן שֶׁל מָשִׁיחַ שכתב בש"ש ז"ל לעתיד יקח הקב"ה נו"ן מנחש ונו"ן מן שטן ויתנם למשיח ויהיה יִנּוֹן שמו עד כאן. ואנא עבדא אסיים דבריו שיקח אותיות יו"ד וא"ו מן עשו שהיה ראוי לקראו עָשׂוּי וישאר בעשו עָשׁ שאז יתקיים בו (ישעיהו נ, ט) 'עָשׁ יֹאכְלֵם' ובזה נשלם שם יִנּוֹן. ואיך שיהיה הנה שם יִנּוֹן יהיה למשיח לעתיד אחר ביטול הסיטרא אחרא לגמרי. ועל זה השם קאמר כאן ולכן מביא לזה רמז מפסוק (תהלים עב, יז) 'לִפְנֵי שֶׁמֶשׁ יִנּוֹן שְׁמוֹ'.
ומה שאמרו על גַן־עֵדֶן וְגֵיהִנֹּם קאי על כח הרוחניות של קרקעיתם כי מחמת שהם עומדים על כח רוחני, לכן אין לוקחים מקום מעולם הזה אלא בנס הם עומדים, וכאשר אבאר לקמן על דף צ"ד במאמר 'עולם אחד מששים בגן'.

עֲשָׂרָה דְּבָרִים נִבְרְאוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת. יש להבין אמאי נקיט להו שלא כסדרן כזמנן שנתנו בארץ, כי קֶשֶׁת ניתן קודם הכל והוה ליה למימר בראשנה, ואחר כך יזכיר מה שניתן תחלה בארץ הלזו?
ונראה לי בס"ד נקיט תחלה הַבְּאֵר כי הוא היה הנאה לכל ישראל שהשקם מים במדבר, ובעת שנכנסו גם הבאר נכנס עמהם ועד עתה הוא בימה של טבריה ואין מי שיכירו, אך רבינו האר"י ז"ל היה מכירו והשקה את מהרח"ו ז"ל ממנו כדי שיהיה לו כח הזכירה. ואחריו נקיט לֶחֶם שהוא חיות הגוף אך אינו דומה לחיות המים, כי האדם יוכל לסבול הרעבון יותר מן הצמא, ועוד רווי מן הצמא לא יהיה אלא במים, אבל אכילה מזינה את האדם בכל מיני דגן ופירות וחלב. ואחר כך זכר קֶשֶׁת, דאיהו גופיה לית ביה הנאה, כי אם ניתן לסימן ולאות על העדר רע שלא יבא מבול לעולם. ואחרי זה נקיט הַמִּכְתָּב שהוא דבר שניתן בשביל שמירת הדברים שלא ישתכתו, ואין שכחת הדברים רע גמור וגם אינו ודאי כמו ירידת המבול שהוא רע גמור שמשחית העולם כולו. ואחרי זה נקיט הַלּוּחוֹת שהיו במקום כסף קדושין לישראל, וכסף הקדושין אין בו צורך אלא בשעתו, והיינו ברגע שינתן מן האיש ליד האשה, מה שאין כן כל הנך הנזכרים היה בהם צורך זמן מרובה.
ואחר כך זכר קִבְרוֹ שֶׁל מֹשֶׁה רבינו ע"ה שהוא צורך יחיד ולא עוד אלא שמציאותו בדרך העלם היתה קשה לישראל דודאי ניחא להו שיהיה כשאר קברים דעלמא שיהיו ניכרים להם, והיה צריך שיזכיר המערה קודם הקבר, ושינה להזכיר הַמְּעָרָה אחר קבורתו, כדי להעיר אותנו לדרוש דרשה זו ולומר כמו שעמידתו במערה חי, כן עמידתו בקבר חי, וכמו שאמרו בגמרא (סוטה יג:) לא מת משה רבינו ע"ה, מה כאן עומד ומשמש אף כאן עומד ומשמש. ואחר כך נקיט דבר הנעשה לְאָתוֹן בעל חי, ואחר כך נקיט דבר הנעשה לָאָרֶץ שהיא חלק הדומם, כי בעלי חיים קדם במעלה לדומם. ועוד פְתִיחַת פִּי הָאָתוֹן היתה לטובה, וּפְתִיחַת פִּי הָאָרֶץ היא פורענות, ואקדומי פורענותא לא מקדמינן.

קָתָּנִי מִיהָא, רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: אַף הָאוּר. הקשה הרי"ף ז"ל דילמא מאן דאמר אור במוצאי שבת נברא סבירא ליה כתנא קמא דלא חשיב אור בכל דברים שנבראו בערב שבת, ורק רבי נחמיה הוא דאמר אף האור?
ונראה לי בס"ד דסבר תלמודא כל היכא דאפשר למעט בפלוגתא ממעטינן, ולכן סבירא ליה דתנא קמא ורבי נחמיה לא פליגי באור, דלתרווייהו נברא בערב שבת, ורק תנא קמא סבירא ליה לא אברי בין השמשות בהדי אותם דברים, ורבי נחמיה סבירא ליה אברי בין השמשות בהנך עשרה דברים, דלא ניחא ליה לפרש תנא קמא סבירא ליה שנברא במה שאמר ורבי נחמיה סבירא ליה שנברא בערב שבת שהוא יום אחר, דהוה ליה פלוגתא רחוקה מאד.

וְלָקַח שְׁתֵּי אֲבָנִים, וּטְחָנָן זוֹ בְּזוֹ, וְיָצָא מֵהֶן אוּר. נראה לי בס"ד הטעם שרצה השי"ת שיהיה גילוי מציאות זה בעולם שיצא אור מטחינת שני אבנים זה בזה על ידי אדם הראשון שנתן לו בינה לעשות מציאות זו בעולם, והוא כי ידוע שגופים של בני אדם נקראים בשם אֲבָנִים וגם התשמיש של איש ואשה בדבקות גופא בגופא נמשל באיוב לטחינה שטוחנין האבנים זה בזה דכתיב (איוב לא, י) 'תִּטְחַן לְאַחֵר אִשְׁתִּי', ולכן מציאות דבר זה שיוציא אור על ידי טחינת שני אבנים זה בזה נעשה על ידי אדם הראשון לרמוז לו שתשמיש גופא בגופא אף על פי שהאשה מעוברת או זקנה שאין ראוי להיות מזה ילד ממש בעין אינו הולך לאיבוד אלא נולד מזה נשמות וכמו שנאמר רבינו האר"י ז"ל בשער מעשי המצות.
והגאון חיד"א ז"ל במדבר קדמות (מע' הזיי"ן אות ד') הביא בשם זוהר הקדוש כתב יד שהעתיקו מהר"ם גלאנטי הזקן ז"ל, שעושה הקב"ה גופים לנשמות אלו ובאים אצל אביהם שמוליד אותם, ועל זה אומר האב המוליד אותם (ישעיה מט, כא) 'מִי יָלַד לִי אֶת אֵלֶּה וַאֲנִי שְׁכוּלָה וְגַלְמוּדָה גֹּלָה וְסוּרָה וְאֵלֶּה מִי גִדֵּל' כי הם יהיו מכירים את אביהם ויבאו אצלו לעתיד, ויש מדור אחד שבו גדלים טיפות אלו שהזריע האדם באשה עקרה או מעוברת או מנקת או זקנה עיין שם.
ולכן מציאות זו שיצא אור משתי אבנים שטחנן זה בזה לרמוז לו שכל תשמיש של דבוק גופא בגופא אינו הולך לאבוד אלא יצא משניהם אור היא הנשמה שנבראת מזה הזווג ונעשית בריה שלמה. ומה שהביא שְׁתֵּי בְּהֵמוֹת וְהִרְכִּיב זוֹ עַל זוֹ וְיָצָא מֵהֶן פֶּרֶד שאינו מוליד רמז לו בזה אפילו אם יוליד אדם בן עקר כמו פֶּרֶד יצא ידי חובתו במצות פריה ורביה.
ואומרו נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּינָה בְּאָדָם הָרִאשׁוֹן מֵעֵין דֻּגְמָא שֶׁל מַעְלָה, צריך להבין מה ענין זה הדוגמה דנקיט כאן? ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב רבינו האר"י ז"ל בעץ חיים שער הכללים פרק ה' סוד הבטישה מזל העליון במזל התחתון ומכח בטישה זו יוצאים משם חמשה חסדים וחמשה גבורות וכו' עיין שם, וזהו שאמרו נָתַן בִּינָה בְּאָדָם הָרִאשׁוֹן לעשות פועל מֵעֵין דֻּגְמָא שֶׁל מַעְלָה דהיינו כמו הבטישה שנעשית למעלה ממזל העליון במזל התחתון אשר על ידי כך יוצאין אורות חמשה וה׳ גבורות.

דּוֹרְשֵׁי חֲמוּרוֹת אָמְרוּ: עֲנָה, פָּסוּל הָיָה, לְפִיכָךְ הֵבִיא פְּסוּלִין לָעוֹלָם. הדבר יפלא לפי זה איך יתיישבו דברי רבי יוסי דסבירא ליה הַפֶּרֶד אדם הראשון עשאו, שהרכיב ב' בהמות זה בזה ויצא מהם הַפֶּרֶד, דאדם הראשון כשר היה ואיך הביא פסולין לעולם?
ונראה לי בס"ד דאדם הראשון לא הרכיב ב' מינין אלא הרכיב ב' בהמות של מין אחד ועם כל זה יצא מהם ולד עקר שאינו מוליד, וכיון דהוא עקר ואינו מוליד קרי ליה פֶּרֶד, שדימה בזה לפרד את האדם הנזקק לאשתו ומוליד עקר, וכן קרו אנשי לאדם עקר בשם 'פֶּרֶד' וכמו שאמרו במדרש (ראה גם בבא בתרא צא.) שאמר בועז על מנוח פרדה דלא ילדה, ולא רצה השי"ת שיברא עם הבהמות בהמה עקרה דלא ילדה שתהיה כדמיון הפרד, כי השי"ת לא יברא בריה חסירה חסרון גדול כזה של עקרות שאין לה כח המוליד וכח המזריע, והניח זה לאדם הראשון לעשותו, שהרכיב ב' בהמות של מין אחד ויצא מהם בהמה עקרה שדומה לפרד, וגם זה היה בגזרתו יתברך שגזר על טיפת אותם ב' בהמות, להוליד ולד עקר.
ועוד נראה לי בס"ד לעולם אדם הראשון הרכיב ב' בהמות של שני מינין שהם כלאים זה עם זה, אמנם אין נוהג בהם איסור כלאים ולא שייך בהו דין כלאים בהרבעתן, יען כי כל הבהמות של ששת ימי בראשית לא נולדו מן אב ואם אלא יצאו מן הארץ, דכתיב (בראשית א, כד) 'תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה', נמצא אם דכולהו היא הארץ וכולם נבראו מן אם אחת, ולכן אף על פי שבצורתן ותכונתן הם כמה מינים אין בהם דין כלאים דאזלינן בתר האם ומן אם אחת נולדו, דהא קיימא לן בבכורות (משנה בכורות א, ב) בהמה טהורה שילדה כמין בהמה טמאה מותר באכילה, דכל היוצא מן הטהור טהור, (ועיין ביורה דעה סי' רצ"ז בדין כלאים בהרבעת בהמה, ועיין מנחת חנוך מצוה רמ"ד עיין שם).
ואמרתי, סוסייא שילדה מן הסוס ולד כמין חמור, הרי זה חשוב סוס גמור, אף על פי שהוא צורת חמור, ומותר להרביעו על סוסייא, ורק משום מראית העין שנראה חמור אסור להרביעו לכתחלה, וגבי אדם הראשון שהיה יחידי בעולם ליכא איסור מראית העין, ואפילו לכתחילה מותר להרביע, וכל שכן על פי האי טעמא דכולהו אם חד להו, ומן אם אחת יצאו דסדנא דארעא חד הוא, אמנם ענה שהרביע חמור על סוסייא, וכיוצא, עבד איסורא דכלאים, והביא פסול לעולם.

מְלַמֵּד, שֶׁבָּא צִבְעוֹן עַל אִמּוֹ וְהוֹלִיד מִמֶּנָּה עֲנָה. מקשים מנא ליה לתלמודא למתלי הנבלה בצבעון לומר שבא על אמו ליתלי בשעיר ולומר שעיר בא על כלתו אשתו של צבעון והולידה את ענה, ונמצא ענה הוא אחיו של צבעון מכח שעיר אביו, וגם נחשב בנו של צבעון מפני שהוא בן אשתו, דהא עתה לפי דברי תלמודא דאמר צבעון בא על אמו תיקשי איך קאמר על ענה שהוא בנו של שעיר, אלא בעל כרחו לומר דבן אשתו תשוב בנו, והוא הדין בזה דחשיב לענה בנו של צבעון, מחמת שהוא בן אשתו?
ומתרצים בשם הרב רצוף אהבה ז"ל דלעולם בן אשתו לא חשיד בנו, והא דחשיב לענה עם בני שעיר, לאו משום שהוא בן אשתו אלא משום דהוא בן בנו, דבני בנים הרי הם כבנים עד כאן דבריו.
ועוד מתרצים בשם הרב ישרש יעקב ז"ל, הא דאמר צבעון בא על אמו וילדה לו את ענה, דנמצא הוא אביו ממש הוא מכח דיוק הכתוב, דקאמר הוא ענה אשר מצא את הימים במדבר ברעותו החמורים לצבעון אביו, וקשא הוה ליה למימר ברעותו החמורים לצבעון, ולמה פירש אביו, או יאמר ברעותו החמורים לאביו? על כן שמע מינה דבא יתורא דקרא ללמד שצבעון היה אביו ממש, ואם הוא בן אשתו אינו אביו ממש! עד כאן דבריו.
ברם, הא קשיא לי, לימא שעיר בא על בת בנו צבעון והולידה לו את ענה, דנמצא ענה אחיו של צבעון מכח שעיר אביו וחשיב ליה כבנו, משום דבתו ילדה אותו, דבני בנים הרי הם כבנים?
ונראה לי דסבירא ליה לתלמודא דזה הכלל לא נאמר אלא בבני בנים הזכרים, אבל לא בבני בנות שהם נקבות, כי האב עם זרע של בנו יש לו קשר להתייחס אליו בין אם בנו הוליד זכר בין אם בנו הוליד נקבה כולם נקראים בניו, אבל מה שתוליד הבת אין זרעה מתייחס לאביה, וסברה גדולה היא זו, ועל כן ענה בן בתו של צבעון לא נחשב בנו של צבעון.

רש"י ד"ה ראשית דרכו כו' באש שחורה ע"ג לבנה. עי' ברש"י שיר השירים בפסוק קוצותיו תלתלים שחורות כעורב:

ואור במ"ש אברי. יל"ד דה"ל להקשות כן מיד לעיל אר"י א"ש ואולי הומ"ל דס"ל כת"ק דר' נחמי' דלי"ל אור בע"ש אברי אבל הך ברייתא דאין מברכין על האור כו' אולי הוא תוספתא בשום מקום וסתם תוספת' ר"נ מקשה שפיר וק"ל ואנכי חפשתי בתוס' דברכות ולא מצאתי שם:

מפני מה לא נאמר כ"ט בשני כו' ואר"א אעפ"י שלא נאמר בו כ"ט כו'. הוצרך לאתויי דר"א הכא שלא נאמר עלה במחשבה לבראו בשני ולא נברא עד ע"ש ביה"ש לכן מייתי דר"א דא"כ איך כ' טוב בשישי שנברא בו גיהנם וביום ב' שעלה במחשבה לא כ' כ"ט לכן הוצרך לשנויי בהיפך אור דידן עלה במחשבה לבראו בע"ש ולא נברא עד מ"ש והמקשן לא אסיק אדעתי' דשייך מחשבה בבריאת אור דידן כיון שלא היה בריאה ממש רק ידיעה בעלמא שנודע לו לאדה"ר שיש בכח האבנים להוציא אש:

ואר"א אעפ"י שלא נאמר בו כ"ט חזר וכללו בשישי. ז"ל ב"ר פ' בראשית שאלה מטרונה את ר"י למה אין כתיב בשני כ"ט א"ל אעפ"כ חזר וכללן בסוף שנ' והנה טוב מאד אמרה לו משל לששה ב"א באי' אצלך ואת נותן לכל א' מנה ולא' אין את נותן מנה ואת חוזר ונותן לכולן מנה אחד לא נמצא ביד כ"א מנה ושתות וביד א' שתות אתמהא חזר וא"ל כההוא דארשב"נ לפי שלא נגמרה מלאכת המים לפיכך כתיב בג' ב"פ כ"ט כו'. וביישוב זה המאמר נ"ל דלא היה רצה להשיב לה מיד מפני שלא נגמרה מלאכת המים כי לא תאמין זה וכו קצרה יד ה' מהכיל וע"כ מפני שנברא גיהנם או מחלוקת המים והיה רע ח"ו ואין רע משמים להמבין כמש"ל סוף פרק ג' לע"ל יהיה ה' א' הכל הטוב והמטיב וכמו שפי' יפה בצל"ח והיתה המטרוניתא רוצת להרוס יסוד האמונה ח"ו בזה לכן הקדים לה שהכל טוב שהרי חזר וכללה בסוף כל אשר עשה טוב מאוד ואפי' מלאך המות וע"כ מה שלא כ' טוב בשני משום שלא נגמרה והענין שלא נגמרה נ"ל מ"ש שם משום שנלקה משה רבינו ע"י המים והכוונה לע"ד לא שיהיה בזה רע ח"ו כי הכל טוב אלא כמשחז"ל שביום שגזר פרעה וזרקה משה למים ז' סיון היה ואמרו מלאכי השרת רבש"ע ביום זה עתיד לקבל התורה כו' ה"נ ביום ב' הוא יום שעתיד להוריד לוחות שניות ביה"כ כמ"ש תו' בב"ק פ"ב א' אינו מן הראוי שיבראו בו המים שעתיד הוא ללקות על ידן לכן לא נגמרו בו כ"א ביום שלאחריו וק"ל:

אלה בני צבעון. עמ"ש תו' ויש להקשות דלמא צבעון לקח אחותו מאביו ולא מאמו שזה מותר לב"נ למ"ד והוליד ענה ולכן קחשיב ליה בבני שעיר החורי שהיה בן בנו מאב ומאם משא"כ איה שלא היה בן בנו כ"א מאב ולא מאם ומנ"ל שהיה פסול וי"ל וק"ל:

וי"א אף בגדו של אדה"ר. פרש"י שהיה חקוקים עליו כל מיני חי' ועופות וצל"ע מש"ס חולין ס' ב' וכי משה רבינו קניגי או בליסטרי היה מכאן תשובה לאומרי' אין תורה מן השמים והשתא מה ראיה הוא זה הלא מבגדו של אדה"ר נתפרסמו כל מיני חיות בעולם ואולי האומרים אין תורה מן השמים הם כופרים בחדוש העולם ג"כ ואינם מאמינים שהיה אדה"ר בעולם כלל וק"ל:

מלמד שבא צבעון על אמו נהירנא דבתוס' כ"י מקשה רבינו פרץ דאימא דשעיר בא על כלתו. ועמ"ש הרב ישרש יעקב. ועמ"ש התוס' בסוגיין ובתשובת מהר"ם הובאה בתשו' דשייכי למשפטים סי' מ"ח ובספר בני אהרן שו"ת למהר"א לפפא סימן פ"ה ע"ש: