פסחים נב ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נב - ב

רבי שמעון בן גמליאל אומר: אוכלין תמרים שבבית על סמך התמרים המצויים בשדה של בית הכיפין [הנמצאים על כפות התמרים] המצויים לחיה בשדה.

אבל, ואין אוכלין תמרים שבבית על סמך התמרים של בית השיצין [הנמצאים בין הקוצים שבתחתית הדקל], לפי שאין החיה יכולה ליטלם משם, מפני הקוצים.

ובהכי פליגי נמי במתניתין.

תנא קמא סבר דדוקא אם כלו אף מבין השיצין חייב לבער. אבל כל זמן שמצוי שם, אף אם כלה מבית הכיפין אין חייב לבער.

ורבי יהודה סבר, דבעינן מצוי בבית הכיפין, אבל במצוי בבית השיצין לא קרינן ביה "כל זמן שחיה אוכלת מן השדה", מפני הקוצים. והיינו דקאמר רבי יהודה: צא והבא לך אף אתה ממקום הראוי ליטלן, ולא תמצאם בבית השיצין שאי אפשר ליטול משם.

תנן התם: שלש ארצות שבארץ ישראל, חלוקות הן לענין זמן ביעור פירות שביעית. ואלו הן:

ארץ יהודה. וארץ עבר הירדן וארץ הגליל.

ושלש ארצות ישנן בכל אחת ואחת מהארצות הללו.

שכל אחת מהן מורכבת משלש ארצות, שזמן הכילוי לחיה מן השדה שונה מאחת לשניה.

ומאחר ושלש ארצות לכל אחת, הרי כאן תשע ארצות.

אם כן, ולמה אמרו שישנן שלש ארצות לביעור ותו לא?

משום שזמן הביעור שבשלש הארצות שבאותה ארץ הוא אחד.

שעדיין יהיו אוכלין בכל אחת ואחת מהן, אף לאחר שכבר כלה בה לחיה מן השדה, עד שיכלה מהמקום האחרון שבה, משלשת ארצותיה.

והיינו, שעשאום לכל שלש הארצות כארץ אחת לענין ביעור. אבל יהודה וגליל ועבר הירדן, שלש ארצות חלוקות הן. ואם כלו הפירות באחת, חייבים בה בביעור, אף שעדיין לא כלו באחרת.

והוינן בה: מנא הני מילי דאוכלין ביהודה עד שיכלה במקום האחרון שבה, אבל אין אוכלין ביהודה, על סמך פירות הגליל, כשעדיין לא כלו?

אמר רב חמא בר עוקבא אמר רבי יוסי בר חנינא: אמר קרא "ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול" - כל זמן שחיה אוכלת מן השדה, אף אתה האכל לבהמה מן הפירות שבבית.

אבל אם כבר כלה הפרי לחיה אשר בשדה, אף אתה כלה את הפירות המיועדות להאכיל לבהמתך מן הבית.

וגמירי בידינו מסורת מאבותינו, דאין חיה, שביהודה גדילה על פירות שבגליל. משום שאינה מתרחקת כל כך ממקומה לבקש לה את מאכלה.

וכן אין חיה שבגליל גדילה על פירות שביהודה.

הילכך, כל שכלה ביהודה, שוב לא קרינן בה "ולחיה אשר בארצך", אף דעדיין איכא בגליל. וכן איפכא.

אבל ביהודה עצמה, אף שכלו הפירות ממקום זה, עדיין מצויים פירות במקום אחר. לפי שנודדות החיות מארץ לארץ באותה ארץ, לבקש להן אוכל.

תנו רבנן: פירות שביעית שיצאו מארץ ישראל לחוצה לארץ, והגיע זמן ביעורם, הרי הם מתבערין בכל מקום שהן. ואין צריך להחזירם לארץ ישראל כדי לבערם.

רבי שמעון בן אלעזר אומר: יחזרו למקומן ויתבערו. משום שנאמר בביעור "לחיה אשר בארצך"!

ושמע מינה, לא יהיה הביעור אלא בארצך.

[ובאופן הביעור נחלקו ראשונים. עיין במילואים שיש אומרים שיפקירם לכל, או במקום דריסת חיה ובהמה, ויש אומרים שיאכלם קודם, ואם לא אכלם נאסרו].

והוינן בה: הא אפיקתיה, הרי כבר הוצאנו והשתמשנו בהאי קרא ד"בארצך", לדרוש ממנו שאין סומכין ביהודה על פירות שבגליל, כאמור לעיל. ותו לא אייתר למידרש נמי דיתבערו במקומן.

ומשנינן: שפיר ילפינן מפסוק זה את שני הדינים כאחד.

קרי ביה "בארץ", היה הכתוב יכול לומר "בארץ" גרידא.

והשתא שהוסיף אות אחת וכתב "בארצך", משמע שבא הכתוב ללמדנו דרשה נוספת.

אי נמי: "מאשר בארצך" כתיב. ולכן, אחת מהדרשות נלמדת מ"בארצך". והדרשה השניה נלמדת מ"אשר".

רב ספרא נפק מארץ ישראל לחוצה לארץ.

הוה בהדיה גרבא דחמרא דשביעית [כמות מסוימת של יין שהיה קדוש בקדושת שביעית] שכבר הגיע זמן ביעורו.

לוו בהדיה [התלוו אליו בחבורה] רב הונא בריה דרב איקא ורב כהנא שהיו תלמידיו של רבי אבהו.

אמר להו רב ספרא: האם איכא מי מכם דשמיע ליה מיניה דרבי אבהו רבכם אם הלכה כרבי שמעון בן אלעזר דאמר פירות שביעית "יחזרו למקומן ויתבערו", או לא.

אלא, כתנא קמא דאמר "מתבערין בכל מקום שהן"?

אמר ליה רב כהנא: הכי אמר רבי אבהו: הלכה כרבי שמעון בן אלעזר. לפיכך, צריך אתה לטרוח ולהחזיר את היין לארץ ישראל, ולבערו שם.

אמר ליה רב הונא בריה דרב איקא לרב ספרא: לא כך אמר.

אלא הכי אמר רבי אבהו: אין הלכה כרבי שמעון בן אלעזר! ושפיר יכול אתה לבער את היין כאן, ואינך צריך להחזירו למקומו.

אמר רב ספרא: נקוט הא כללא דרב הונא בריה דרב איקא בידך שאין הלכה כרבי שמעון בן אלעזר.

משום דהוא דייק וגמר שמעתתא מפומיה דרביה, כרחבה דפומבדיתא, שהיה מדייק שמועתו, לדעת ממי קיבלה.

דאמר רחבה, אמר רב יהודה: הר הבית - סטיו [איצטבא] כפול היה לו סביב. סטיו לפנים מסטיו!

ואף על פי שבמשנה קתני לשון "איצטבא", נקט רחבה "סטיו", כלשון רבו.

קרי עליה רב יוסף על רב ספרא את הפסוק: "עמי בעצו ישאל, ומקלו יגיד לו". ודריש "מקלו" מלשון קולא. שאת כל מי שיהיה מיקל לו הוא שואל שיהא מגיד לו!

שכן סמך רב ספרא על רב הונא בריה דבר איקא, שהקיל לו בכך שלא הטריחו להחזיר את הפירות לארץ ישראל ולבערם שם.

רב אילעאי קץ [קצץ] כפנייתא [דקל טעון "כפניות", והם תמרים קטנים שלא נגמר בישולם], דשביעית, לצורך עצים.

ותמהינן: היכי עביד הכי?

והא כתיב "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה". וממעטינן, דוקא "לאכלה" אמר רחמנא דיהיו לך הפירות. אבל לא להפסד. מכאן שאסור להפסיד פירות שביעית. ואיך קצץ רבי אילעאי את הדקל? והרי הפסיד בכך את הכפניות שעליו, שמעתה לא יגיעו לגמר בישולם.

וכי תימא לתרץ, הני מילי דאסור להפסידם ולקוצצם קודם זמנם, דוקא היכא דכבר נחית לפירא, וכבר יש בהם תורת פרי.

אבל היכא דאכתי לא נחית להו לתורת פירא, שעדיין לא נגמר בישולו [כגון כפניות], לא נאסרה קציצתם.

הא ליכא לתרץ כן.

והאמר רב נחמן, אמר רבה בר אבוה: הני מתחלי [כעין קליפה הגדילה סביב פרי התמר, והיא שומרת עליו] דערלה - אסירי בהנאה. ואף על פי שאינם מגוף הפרי, ולא אסרה תורה משום ערלה אלא את הפרי בלבד, מכל מקום אסירי הואיל ונעשו שומר לפרי, ושומר הפרי נידון כפרי עצמו.

ומסקינן לקושיין: ושומר לפרי, מאימת הוה הני "מתחלי"? הלא הם סובבים את התמרים רק בעודם כופרי [קטנים, והיינו כפניות], ואחר כך הם נושרים.

ובכל זאת קא קרי להו פירי. אלמא, אף כפניות חשובים פירי.

ואם כן, איך קצץ רבי אילעאי דקלים אלו? והרי הפסיד את הכפניות. ונמצא מפסיד פירות שביעית.

ומשנינן: רב נחמן שמחשיב כופרי לפירי, סבר כרבי יוסי.

דתנן: רבי יוסי אומר: סמדר אסור משום ערלה, מפני שהוא כבר חשוב פירי!

ומשנפל פרח הגפן, וכבר נראית צורת הענב, הוא קרוי "סמדר". והוא כשיעור גידול של כפניות בתמרים, שאף הן אסורות משום ערלה.

כן סבר רבי יוסי. אבל ופליגי רבנן עליה. ואית להו שסמדר לא חשוב פרי. והוא הדין לכפניות. ורבי אילעאי שקצץ בשביעית דקלים שיש בהם כפניות ולא חשש להפסד פירות שביעית, סבר כרבנן.

מתקיף לה רב שימי מנהרדעא: וכי מי פליגי רבנן עליה דרבי יוסי אף בשאר אילנות? והרי לא פליגי אלא בגפן.

דהא תנן: מאימתי אין קוצצין את האילנות בשביעית, משום הפסד הפירות -

בית שמאי אומרים: כל האילנות אסורין בקציצה, משיוציאו את תחלת לבלוב עליהם בימי ניסן.

ובית הלל אומרים: החרובין אסורים בקציצה, משישרשרו [משיראו בהם כעין שרשרות של חרובים].

אוכלין על של בין הכיפין כל זמן שיש תמרים שנפלו מן העץ והם תקועים בין ענפי הדקל. ואין אוכלים על סמך התמרים שנפלו בין השיצין (בין קוצי הדקל), שאין החיות יכולות להגיע וליטלם משם. ואם כן נלמד מכאן שלדעת תנא קמא של ר' שמעון בן גמליאל אם יש רק אפשרות כלשהי לחיה להגיע לתמרים — מותרים עדיין הכל באכילתם, וכשיטת תנא קמא לענין ביעור. ושיטת רבן שמעון בן גמליאל היא כשיטת ר' יהודה — שאם אין הכל יכולים לבוא ולקחת מאותו מקום חייבים לבער.

א כיון שהובאו דברים בענין ביעור פירות שביעית ממקום למקום, מביאים מדברי המשנה בשביעית העוסקת בנושא קרוב. תנן התם [שנינו במשנה שם]: שלש ארצות לביעור, שלגבי דיני ביעור רואים את ארץ ישראל מחולקת לשלושה חלקים, ואלו הן: יהודה, ועבר הירדן, וגליל. ושלש ארצות בכל אחת ואחת; עמק, הר ושפלה שדיניהם שונים לענין הביעור. ולמה אמרו שלש ארצות לביעור אם הן עצמן מחולקות לשלוש — שיהיו אוכלים בכל אחת ואחת מהן עד שיכלה האחרון שבה, שגם אם כלו הפירות ממקום אחד מתוך השלוש שבאותה ארץ עדיין מותר לאכול כל עוד מצויים פירות אלה במקום אחר מאותם שלוש.

ושואלים: מנא הני מילי [מנין דברים הללו] להתיר את פירות חלק ארץ אחד כשכלו מן האחר, ואילו כשכלו מארץ אחת שוב אין אוכלים בה אף שעדיין לא כלו מן האחרת? אמר רב חמא בר עוקבא אמר ר' יוסי בר חנינא: אמר קרא [הכתוב] שבשנת השמיטה "ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול" (ויקרא כה, ז), ולמדים מכאן: כל זמן שחיה אוכלת מן השדה שהפירות עדיין מצויים וגדלים בחוץ — האכל לבהמה שבבית מותר לכל ליהנות מפירות אלה, ואם כבר כלה לחיה אשר בשדה — כלה לבהמתך מן הבית.

וגמירי [ולומדים] אנו במסורת: שאין חיה שביהודה גדילה על פירות שבגליל, ואין חיה שבגליל גדילה על פירות שביהודה, שבכל איזור יש תנאים מיוחדים המתאימים לבעלי חיים מיוחדים (שפת אמת) והחיות עוברות מאיזור לאיזור בארץ יהודה לחפש לעצמן אוכל, אבל אינן יוצאות לחלק ארץ אחר.

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: פירות שביעית שיצאו מארץ ישראל לחוצה לארץ — מתבערין בכל מקום שהן. ר' שמעון בן אלעזר אומר: לא כן, אלא יחזרו הפירות למקומן בארץ ישראל ויתבערו שם, ואין להם תקנה בחוץ לארץ משום שנאמר "בארצך" — משמע שחובה זו היא בארץ ישראל בלבד. ושואלים: הא אפיקתיה [הרי הוצאת אותו] ללמד שאין סומכין בני יהודה אלא על ארצם ולא על של גליל?

קרי ביה בארץ בארצך שהיה יכול לכתוב "בארץ", ממה שכתוב "בארצך" הוי כאילו כתוב "בארץ בארצך", ויש בה משמעות כפולה, הן של הארץ בכלל והן של המקום המיוחד בה, ולמדים ממנה שני דברים, אי נמי [או גם כן] נלמד מ"אשר בארצך" שביטוי זה במקום לומר רק "בארצך" בא ללמד דבר נוסף.

מסופר: רב ספרא נפק [יצא] מארץ ישראל לחוצה לארץ, הוה בהדיה גרבא דחמרא [היה עמו קנקן יין] של שביעית, לוו בהדיה [נתלוו אתו] רב הונא בריה [בנו] של רב איקא ורב כהנא, אמר להו [להם]: איכא דשמיע ליה מיניה [האם יש מי ששמע ממנו] מר' אבהו האם הלכה כר' שמעון בן אלעזר או לא? ולפי זה חייבים להחזיר את קנקן היין לארץ! אמר ליה [לו] רב כהנא הכי [כך] אמר ר' אבהו: הלכה כר' שמעון בן אלעזר וחייב אתה לחזור ולבערו בארץ ישראל. אמר ליה [לו] רב הונא בריה [בנו] של רב איקא לא כן אלא הכי [כך] אמר ר' אבהו: אין הלכה כר' שמעון בן אלעזר ויכול אתה לבערו בכל מקום.

אמר רב ספרא: נקוט הא כללא [החזק כלל זה] של רב הונא בידך שעליו אפשר לסמוך יותר, דדייק וגמר שמעתתא מפומיה דרביה [שהוא מדייק ולומד הלכה מפי רבו] באותו דיוק כרחבה דפומבדיתא (מפומבדיתא) שהיה מפורסם בדיוק שמועותיו. כפי הדוגמה המפורשת שאמר רחבה אמר רב יהודה: הר הבית סטיו (שורת איצטבאות) כפול היה בבית המקדש סטיו לפנים מסטיו, שמדייק רחבה למסור את הדברים בדיוק בלשון רבו בלא כל שינוי. על אותו מעשה שרב ספרא סמך לבסוף על דברי רב הונא המיקל קרי עליה [קרא עליו] רב יוסף בהיתול את הפסוק: "עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו" (הושע ד, יב), ודרש: כל המיקל לו — מגיד לו שהוא מקשיב רק לדעת החכם המיקל, והוא זה המגיד לו הלכה.

ג ועוד בדיני שביעית מסופר: ר' אילעאי קץ כפנייתא [קצץ דקל שהיו בו תמרי בוסר] של השנה השביעית. ושואלים: היכי עביד הכי [כיצד עשה כן]?! והלוא נאמר "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" (ויקרא כה, ו), "לאכלה" אמר רחמנא [הכתוב] ולא להפסד, שאיסור הוא להפסיד פירות שביעית ואין היתר להשתמש בהם אלא בדרך אכילה בלבד. וכי תימא: הני מילי היכא דנחית לפירא [ואם תאמר: דברים אלה אמורים כאשר הגיע הדבר לדרגת פרי], אבל היכא דלא נחית לפירא [במקום שלא הגיע לדרגת פרי] — לא. והרי אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: הני מתחלי [אותם עטיפי פירות הדקל] של ערלה — אסירי [אסורים] באכילה כשאר פירות הערלה, ואינם נידונים כעץ סתם המותר באכילה בשנות ערלה. כי אף שאינם ראויים לאכילה כשלעצמם, הואיל ונעשו שומר לפירי [לפירות] בזמן גידולו הריהם נידונים כפירות עצמם.

ונדקדק: ושומר לפירי אימת הוה [לפירות מתי הם] בכופרי [כשהתמרים עדיין בוסר] ובכל זאת וקא קרי להו פירי [קורא להם כבר פירות], משמע שתמרים אף בעודם קטנים ביותר קרויים כבר פרי, ולכן כשם שחל עליהם איסור ערלה כך גם אסור להפסידם בשביעית! ומשיבים: רב נחמן שאמר דעתו בזה לא כדברי הכל היא אלא כשיטת יחיד של ר' יוסי שאין הלכה כמותו. דתנן [שהרי שנינו במשנה], ר' יוסי אומר: סמדר שהוא פרי הבוסר הקטן שבגפנים אסור בארץ משום ערלה, מפני שהוא פירי, אולם פליגי רבנן עליה [חלוקים חכמים עליו] שלדעתם פרי הוא רק מה שהגיע לדרגה ידועה של הבשלה, ולא קודם לכן.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב שימי מנהרדעא: ומי פליגי רבנן עליה [והאם חלוקים חכמים עליו] על ר' יוסי אף בשאר אילנות שלא נחלקו על ר' יוסי בגפנים בלבד. והא תנן [והרי שנינו במשנה]: מאימתי אין קוצצים את האילנות בשביעי (בשנה השביעית) ולא יבואו לידי הפסד? בית שמאי אומרים: כל האילנות משיוציאו פרי כל שהוא, ובית הלל אומרים: יש לחלק: החרובין זמנן משישרשרו משנראות בפרי החרוב בליטות קטנות כעין שרשרת, והגפנים

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

One may continue eating dates based on those that have fallen off the tree and are stuck between the palm branches. But one may not continue eating on the basis of the dates that have fallen between the thorn branches, as animals are unable to reach them there. According to the first tanna in the mishna cited, one may continue eating fruit as long as an animal has access to its type, parallel to the opinion of the Rabbis with regard to removal. Rabban Shimon ben Gamliel’s opinion is parallel to the opinion of Rabbi Yehuda: If the fruit from a certain place is not available to all, one is required to remove it.

Since the Gemara discussed the point when Sabbatical Year produce must be removed in different places, it cites a mishna from tractate Shevi’it that deals with a similar topic. We learned there in a mishna: Eretz Yisrael is divided into three separate lands with regard to removal, Judea, Transjordan, and the Galilee. And there are three lands in each and every one of them: The valley, the mountains, and the plains, in which the halakhot of removal differ. And why did the Sages say that there are three lands with regard to removal if those lands themselves are further divided? It is so that people will eat in each and every one until a certain crop ceases from the field in the last of the regions that comprise it. Therefore, even if a certain fruit is no longer available in a particular region within the land, it may still be eaten there as long as it is available in one of the other regions.

The Gemara asks: From where are these matters derived, that it is permitted to continue eating a type of fruit that has ceased from the fields in a region, as long as it has not ceased elsewhere in the land, but that once it has ceased from the fields in the entire land it is prohibited, despite the fact that it has not ceased from the fields in the other lands? Rav Ḥama bar Ukva said that Rabbi Yosei bar Ḥanina said: The verse says with regard to land during the Sabbatical Year: “And for the cattle and the beasts that are in your land, all its produce may be eaten” (Leviticus 25:7), from which it is derived: As long as the undomesticated animals eat a type of produce from the field, one may feed that type to the domesticated animal in his house, as it still remains in the field. Deriving benefit from that type of produce is permitted. However, if that type of produce has ceased for the undomesticated animals in the field, cease providing it to your domesticated animal in the house.

And we learned as a tradition that an undomesticated animal in Judea does not develop on the produce of the Galilee, and an undomesticated animal in the Galilee does not develop on the fruits of Judea. In each region there are conditions uniquely suited to the species that live there (Sefat Emet). Animals wander from region to region within Judea or within the Galilee in search of food, but they do not stray beyond the borders of the land of their habitat.

The Sages taught: Sabbatical Year fruits that left Eretz Yisrael and went to the Diaspora must be removed in any place that they are located. Rabbi Shimon ben Elazar says: That is not so. Rather, the fruits should return to their place of origin in Eretz Yisrael and be removed there. According to his opinion, removal may not be performed outside Eretz Yisrael because it is stated: “In your land,” indicating that this activity may be performed only in Eretz Yisrael. The Gemara asks: Didn’t you derive from this verse that each of the three lands in Eretz Yisrael has a different halakhic status?

The Gemara answers: Read the phrase as both in the land and in your land. It is possible to derive two halakhot from this verse; one halakha is with regard to Eretz Yisrael in general, i.e., one may not perform removal outside of Eretz Yisrael, the land, and one is with regard to the different lands within Eretz Yisrael, your land. Alternatively, the second halakha can be derived from the extraneous words in the expression: “That are in your land,” as the Torah could have sufficed with the phrase: “In your land.”

The Gemara relates: Rav Safra left Eretz Yisrael and went to the Diaspora, and he had with him a jug of Sabbatical Year wine. Rav Huna, son of Rav Ika, and Rav Kahana accompanied him. He said to them: Is there anyone who heard from Rabbi Abbahu whether the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Elazar or not? According to his opinion, Rav Safra would be required to return the wine to Eretz Yisrael. Rav Kahana said to him that this is what Rabbi Abbahu said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Elazar, and one is required to return and perform removal of the Sabbatical Year produce in Eretz Yisrael. Rav Huna, son of Rav Ika, said that this is what Rabbi Abbahu said: The halakha is not in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Elazar, and one may perform removal wherever he may be.

Rav Safra said: Take that principle of Rav Huna in your hand, i.e., rely on it, as he is scrupulous and he learned the halakha well from the mouth of its originator, as the Sage Raḥava from the city of Pumbedita would do. Raḥava was famous for the precision with which he would transmit material that he learned from his teacher. The Gemara cites an example: Raḥava said that Rav Yehuda said: The Temple Mount was a double colonnade [stav], as there was a colonnade within a colonnade there. Here Raḥava used his teacher’s language in describing the structure of the Temple and the rows of columns. He did not employ the common term used for a colonnade, itztaba, but rather stav, using the language he heard from his teacher. With regard to the case where Rav Safra relied on Rav Huna’s opinion and was lenient, Rav Yosef mockingly read the verse: “My nation ask counsel of their stock, and its staff [maklo] tells to them” (Hosea 4:12) and interpreted it homiletically with regard to Rav Safra: Anyone who is lenient [mekel] tells him the halakha. He listens to the opinion of only the Sage who rules leniently.

The Gemara continues to discuss the halakhot of the Sabbatical Year: Rabbi Elai chopped down a palm tree containing unripe dates of the Sabbatical Year. The Gemara asks: How did he do this? The Merciful One says: “And the Sabbatical produce of the land shall be for you to eat” (Leviticus 25:6), from which it is inferred: To eat and not to destroy. It is prohibited to destroy Sabbatical Year produce, and it is permitted only to eat it. And if you say that this restriction applies only in a case where it has reached the status of fruit, but in a case where it has not yet reached the status of fruit, no, it does not apply; didn’t Rav Naḥman say that Rabba bar Avuh said: Those orla date coverings are prohibited like other orla fruit, as their legal status is that of food because they became protection for the fruit? They are not considered part of the tree that may be eaten in the orla years.

The Gemara analyzes this: And when do these coverings serve as protection for the fruit? When the fruit is still young and one nevertheless calls them fruit. Dates are considered fruit even when they are undeveloped. Just as it is prohibited to eat these dates during the orla period, it is similarly prohibited to destroy them during the Sabbatical Year. The Gemara answers: It is Rav Naḥman who stated his opinion in accordance with the individual opinion of Rabbi Yosei, contrary to the majority opinion. As we learned in a mishna that Rabbi Yosei says: The grape bud, i.e., a cluster of grapes in its earliest stage, immediately after the flowers drop from the vine, is prohibited due to orla because it is already considered a fruit. However, the Rabbis disagree with him, explaining that fruit at that stage is not considered fruit.

Rav Shimi of Neharde’a strongly objects to this: Do the Rabbis disagree with Rabbi Yosei with regard to the fruits of all other trees besides grapes, that even in the very first stage of ripening, they are considered fruit? Didn’t we learn in a mishna: From when may one no longer chop down trees during the Sabbatical Year, as he thereby damages the fruit? Beit Shammai say: In the case of all the trees, from when the blossoms fall and fruit begins to emerge in its earliest stage. And Beit Hillel say: There is a distinction between different types of trees. The carob trees may not be chopped down from when they form chains of carobs; and the vines,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

וגרסי' בירושלמי מאי טעמא דר' אליעזר הראשון נותן טעם באחרון מ"ט דרבי (אליעזר) [יהושע] אחרון נותן טעם בראשון:
רבינא אמר בפלוגתא דהני תנאי דתניא אוכלין בתמרים עד שיכלה האחרון שבצוער רשב"ג אומר אוכלין על של בין הכיפים פי' הנסבכין בין האמידין שאיפשר לאדם ללקטן ואין אוכלין על של בין השיצים כגון שנסבכו על קוצין שמכין היד שכל הרואה אותן מתיאש מהן ואין נכשרין אלא לעופות. ת"ק כי הני ור' יהודה אומר אומרים לו צא והבא לך אף אתה ממקום שאתה בו ואם כלה מאותו המקום לא חיישינן מפני שיש בצוער:

תנן התם שלשה ארצות לביעור כו' ולמה אמרו שלשה ארצות שיהיו אוכלין כל אחת ואחת עד שיכלה אחרון שבה שנאמר ולבהמתך ולחיה אשר בארצך ופשוטה היא:

ת"ר פירות שיצאו מארץ לחוץ [לארץ] מתבערין בכ"מ שהן ר"ש בן אלעזר אומר יחזרו למקומן ויתבערו במקומן וטעמא מאי דמשמע שנאמר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול ואקשי' והא אפקתיה הא דדרשת ביה ולבהמתך ולחיה אשר בארצך כ"ז שחיה אוכלת בשדה האכל גם אתה לבהמתך ממה שיש לך בביתך וכו' ושני' קרי ביה בארץ כלומר היה לו לומר לחיה אשר בארץ למה כתב בארצך ש"מ תרתי.

אי נמי מאשר:

ביד רב ספרא נפיק מארץ לחוצה לארץ גרבא דחמרא דשביעית אמר להו לרב כהנא ולרב הונא מי איכא בכו דשמע מר' אבהו אם הלכתא כר' שמעון בן אלעזר דמצריך להחזיר פירות שביעית לארץ ולבערן התם או לא רב הונא בר רב הונא בר אבין אמר הכי אמר ר' אבהו אין הלכה כרבי שמעון בן אלעזר אלא מתבערין בכל מקום שהן ורב כהנא אמר הילכתא כר' שמעון בן אלעזר אמר רב ספרא נקיט דרב הונא בר איקא בידך כלומר זה שאמר רבי אבהו אין הלכה כר' שמעון בן אלעזר הוא האמת שמדקדק דברי רבותיו ועומד בהן על בוריין כרחבא דהוה דייק בין ר' לרב שלא תתחלף לו שמועה ויאמר אותה בשם זולתי האמרה וכיון שנסתפק לו בעל השמועה מי הוא אם רבי יהודה אמרה אם רב יהודה היה גורסה בשם שניהם דאמר רחבה אמר ראבי יהודה הר הבית סטיו כפול מעוקל היה כו' קרי רב יוסף עליה דרב ספרא עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו כל המיקל לו מודה לדבריו כלומר כמו רב ספרא שהורה לרב הונא בר איקו ושבחו ואמר האמת עמו מפני שמיקל לו והתיר לו לבער גרבא דחמרא בחוצה לארץ ולא הטריחו להחזירו לארץ:

שלש ארצות נאמרו לענין ביעור שכל אחת משערין בעצמה הראשונה ארץ יהודה כלה והיא כוללת ההר והשפלה והעמק השנית עבר הירדן שפלה והרי לוד ומבית חורון עד הים השלישית ארץ הגליל והיא כוללת גליל העליון וגליל התחתון ותחום טבריא וכל אחת מן הארצות אוכלת בכלה עד שיכלה מן השדה באחרון שבה ואין מונעין בעיר אחת כשכלה ממנה שאף החיות הולכות בכל המחוז ואוכלות אבל אין אוכלין ביהודה על סמך גליל שאין חיה שביהודה גדילה על פירות שבגליל וכיוצא בזה ומ"מ כל הארצות שוות לקצת פירות והם בתמרים ושיעורם לכל הארצות עד שיכלה האחרון שבצער ואוכלין על סמך התמרים שבין הכיפין ר"ל אע"פ שנשרו מעוקציהן ונמצאים בין הענפים אבל כל שכלו אלו אע"פ שעדיין נמצאים מהם בין השיצין והוא בין עקרי הדקלים סמוך לקרקע שהם מקומות מלאים קוצים אין אוכלין על סמך של אלו מפני שהקוצים מונעים את החיה מליטול וכלה לחיה הוא קרוי מ"מ חכמים שיערו בתמרים שזמן כלויים בשדה עד פורים וכן אמרו בזיתים עד שיכלה האחרון שבתקוע ובגרוגרות עד שיכלו פגי בית ואני והוא מקום נודע ברוב תאנים אלא שהיו דקים הרבה ובענבים עד שיכלו דליות של אבל ר"ל אבל כרמים וחכמים שיערו בהם לזיתים עד עצרת ובענבים עד פסח של מוצאי שביעית ובגרוגרות עד חנוכה אלא שאם היו מאוחרים מהם במקומות שהזכרנו אוכלין על סמך שלהם:

פירות שביעית אין מוציאין אותם מן הארץ לחוצה לארץ ואם יצאו והגיעה שעת הביעור אין מטריחין אותו להחזירם לבערם בארץ ישראל אלא הרי הם מתבערים בכל מקום שהם ומפקירם במקום דריסת בהמה וחיה או מבערם בכל צד שירצה:

מותר לקוץ אילנות בשביעית קודם שיהא בהם פרי אבל משהתחילו בהוצאת פרי אסור שהרי מפסיד את הפירות וכבר דרשו לאכלה ולא להפסד ואם נתבשלו הפירות עד שהגיעו לעונת המעשרות מותר לקצצם שהרי מוציא פירותיו ומאימתי אתה קורהו הוצאת פרי שמשם ואילך תהא אוסרו בקציצת האילן כל האילנות משיוציאו העלין בימי ניסן וכבר קדמו הפירות להם וגדולי המחברים פירשו בה משיוציאו בוסר והחירובין משישרשרו ר"ל משיראו בהן אותן השרשרות המצויות בהם והגפנים משיגרעו ר"ל שיגדלו קצת עד שיהא קרוי גירוע על הדרך שיתבאר למטה והוא בוסר ושיעורו כפול הלבן והזיתים משינצו ר"ל שיצמחו בכדי שיהו נראות בתכלית צמיחתן עד שהנץ גדל סביבותם ונעשה להם כעין שומר ולמדת שהכפניות והם תמרים קטנים שלא נתבשלו אסור לקוץ דקלים שהם בו מפני הפסד הכפניות ואם הם כפניות שאין מטבעם להתבשל לעולם והן הקרויות נסחאני או ניסאני מצד שאדם רגיל לגדרם בניסן מותר שהרי אין כאן הפסד:

שומר לפרי חייב בערלה ושומר הגדל סביבות התמרים בקטנן כעין פקס הגדל סביבות אגוזים של יער הדקות הואיל ושומר לפרי הם חייבים בערלה אבל הסמדר מותר מפני שאינו פרי והרי הוא כעלין ולולבין אבל הבוסר אסור בערלה ואין צריך לומר כפניות כמו שיתבאר במקומו:

שלש ארצות לביעור יהוד' ועבר הירדן והגליל ושלש שלש ארצות בכל אחת ואחת פי' פשטה דמתני' הכי משמע דכי היכי דשלש ארצות לביעור משמע שהן חלוקות זו מזו הה"נ האי דתני, ושלש ארצות בכל אחת ואחת משמע שהן חלוקות זו מזו שלכל אחת יש הר ועמק ושפלה והן חלוקין זה מזה שאין ההר אוכל על העמק ועל השפלה ולא העמק על ההר והשפלה ולא השפלה על ההר ועל העמק אבל ערי ההר אוכלין זו על זו וכן השפלה והעמק אבל יהוד' וגליל אפי' הר על הר ועמק על עמק ושפלה על שפלה אינן אוכלין:

ולמה אמרו שלש ארצות פירש לכל אחת ואחת שיהו אוכלין בכל אחת ואחת עד שיכלה האחרון שבה פי' בתר לעצמו ובעמק לעצמו והשפלה לעצמה וה"פ אין חילוק בכל יהוד' או בכל גלידל אלא שלש ארצות ואל יותר שבכל ארץ וארץ אוכלין עד שיכלה האחרון שבה אבל מארץ לארץ אין אוכלין ומפני זה חלקוה לג' ארצות לומר לך שאין מחלקין אותה אלא לג' ארצות ולא יותר אבל כל ארץ וארץ אוכלין עד שיכלה האחרון שבה תדע דהכין פירוש' דהני התם בסיפ' ר"ש אומר לא אמרו שלש ארצות אלא ביהוד' דמשמע דוקא ביהוד' יש חילוק ג' ארצות ואל בגליל ולא בעבר הירדן אלא כל גליל אחד וכל עבר הירדן אחד שאוכלין בגליל הר על עמק ועמק על הר וכן בעבר הירדן מדקאמר ר"ש לא אמרו שלש ארצות אלא ביהודא דדוק' ביהוד' יש חילוק ג' ארצות ולא בגליל ועבר הירדן מכלל דת"ק סבר שגם גליל ועבר הירדן יש להן חילוק ג' ארצות והכי תני' בפי' בתוספת' דשביעית ג' ארצות לביעור יהודא ועבר הירדן והגליל ושלשתן של שלש שלש ולמה הוזכרו ההר והעמק והשפלה לפי שאין אוכלין לא בהר על של עמק ואל בעמק של מה שבהר אלא הר והרו עמק ועומקו שפלה ושפלתו ובסוריא לא אמרו ג' ארצות אלא אוכלין מן הראשון שבה עד שיכלה האחרון שבה הילכך בפירוש ששלש ארצות לכל אחת ואחת לחילוק נאמר שההר והשפלה והעמק חלוקין זה מזה ביהוד' ועבר הירדן והגליל ופתרון המורה לא נ"ל:

בד"ה עד שיכלה כו' ולפי זה משמע דהוי מדאורייתא ולא תקשי כו' עכ"ל לפי דברי התוספות מהך משנה שהביאו נמי מוכח דג' ארצות לביעור ביהודה לחוד וגם בגליל ובעבר הירדן מ"מ איכא למימר דמדאורייתא לא קאמר בשמעתין דאין סומכין אלא ביהודה וגליל ועבר הירדן מטעמא דקאמר דאין חיה שביהודה גדילה כו' אבל בג' ארצות שביהודה לאו מה"ט אסרינן לסמוך אלא גזירה ג' ארצות דביהודה משום הנך ג' ארצות יהודה וגליל ועבר הירדן אבל בירושלמי דקאמר האי טעמא גופיה דאין חיה גדילה בג' ארצות שביהודה א"כ מוכח דהוי נמי מדאורייתא ודו"ק:

בא"ד והיינו דמסקינן בשלהי כו' דנ"מ נמי לג' ארצות כו' עכ"ל ר"ל והיינו דמסיק ומייתי להך מלתא דבשמעתין משום דהוי נ"מ לג' ארצות שביהודה כמ"ש התוספות והא דלא קאמר תלמודא האי נ"מ בהדיא משום דחילוק הר ושפלה כו' וק"ל:

ברש"י ד"ה וכשהרוח מנשב וכו' ומתניתין הכי קאמר וכו' ר' יהודה אומר צא והבא לך אף אתה ממקום הראוי וכו' כצ"ל והכל דבור אחד הוא:

רש"י בד"ה רבי יהודה כו' דהוה נמי בההוא דרא. נ"ב פי' מדאמר בהאי לישנא רבי יהודה ולא אמר רב יהודה או רבי יהודה נשיאה אלא שמע מינה דדייק ואמר לישנא דמשתמע רב יהודה ומשתמע רבי יהודה וכן מצאתי להדיא בפי' ישן ודומה לזה בפ"ק דחולין דף י"ח גבי רב יהודה דספיקא דגברא גריס ובפ' אין עומדין פירש"י וז"ל כרחבה שהיה מדקדק בלשון רבו ואמר סטיו כפול היה ואע"פ שבלשון משנה קוראו איצטבא בפסחים וסוכה על גבי איצטבא הוא דקדק בלשון רבו ולא אמר איצטבא כפולה היתה ויש פותרין הא דרחבה מדאמר רבי יהודה דדייק ספיקא דרבוותא אי מדרב יהודה אי מדרבי יהודה וקשיא ליה בגוה טובא חדא דרחבה לא ראה רבי יהודה מימיו לא רבי יהודה בר אלעאי ולא רבי יהודה נשיאה ועוד כולהו אמוראי דייקי נמי לומר דבר בשם אומרו ועוד ל"ל מהא דדייק לישנא דשמעתא אלא ספיקי דרבוותא עכ"ל וצ"ע:

תוס' בד"ה עד שיכלה כו' עד שיכלה אחרון שבהר. נ"ב פי' וג' ארצות היינו הר ועמק ושפלה וק"ל:

בא"ד אלא ביהודה גרידא. נ"ב פי' לר"ש וק"ל:

גמרא דתניא רי"א סמדר אסור כו'. צ"ל דתנן:

רש"י ד"ה משיוציאו. תחלת העלין כו'. תמוה דא"כ לא מוכח מזה דסברי כר"י בשאר אילנות דהא אין כאן פרי כלל וה"ל להקשות על ר' אילעא בפשיטות ממתניתין דשאר כה"א משיוציאו העלין וכש"כ כשהביא כפניתא דאסור וכן הסוגיא דברכות אינה עולה לפי' זה ושם פירש"י משיוציאו את הפרי והוא עיקר:

רש"י ד"ה משיוציאו תחלת העלין. עיין ברש"י ברכות לו ע"ב ד"ה משיוציאו:

גמרא ומי פליגי וכו' והא תנן.
קשה לי, אמאי לא פריך מיד על ר' אילעא ממתני' זו דאין קוצצין:

גמרא אנן דבקיאין בקביעא דירחא, עי' במהרש"א שנתקשה בזה, ולענ"ד אין כאן סרך קושיא, דהוא היה במקום שמגיעים שלוחי תשרי ג"כ לשם, והלך בניסן למקום שמגיעים שם שלוחי ניסן אבל אין מגיעין לשם שלוחי תשרי, והם צריכים לעשות גם בפסח ב' ימים, כדאיתא בר"ה (דף כא ע"א):

א"נ מאשר בארצך. בהך דרשא דאשר פליגי ר"ש ורבנן פ' התכלת דר"ש דרש אשר תכסה בה לרבות כסות סומא ורבנן אשר לא דרשי וקי"ל כר"ש כמבואר ברי"ף ורא"ש ריש הל' ציצית ואולי י"ל דהנהי אמוראי דפליגי לקמן אי אמר ר"א הל' כרשב"א או אין הל' תרוי' לא כחשו ח"ו אלא מכללא שמעו מניה דהל' כר"ש דדרש אשר וא"כ ממילא הל' נמי כרשב"א דשמעת' דדרש נמי אשר ואידך סבר דבארץ ארצך פליגי ולא באשר וממילא הדרן לכללן יחיד ורבים הל' כרבים ולא כרשב"א וק"ל:

בתוספות בד"ה עד שיכלה האחרון שבהן פי' הקונט' עד שתכלה אחרונה שבארצותיה כו' ואין נראה כו' ועוד קשה לר"י כו' עס"ה. ובד"ה מתבערין בכל מקום פירוש הקונטרס כו' עס"ה. והרוצה לעמוד על עיקר פרש"י והתוס' בזה יעיין בלשון הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהלכות שמיטה הלכה ג' ובהשגות הראב"ד שם שהאריך ושם תמצא מבואר דשיטת רש"י כשיטת הראב"ד דשני ענייני ביעור הן ובזה נתיישב כל מה שהקשו התוס' כאן על פירש"י:

בגמרא רשב"א אומר יחזרו למקומן ויתבערו משום שנאמר בארצך הא אפיקתיה כו' ופירש"י הא אפיקתיה למעוטי דאין סומכין בני יהודה על של גליל עכ"ל. ולכאורה מוכח מכאן דהך דרשא דשלש ארצות דרשא גמורה היא ולא אסמכתא בעלמא דלענין אסמכתא לא שייך לאקשויי הא אפיקתא וא"כ תיקשי סוגיא דהכא על שיטת הרמב"ן ז"ל בפי' החומש שהבאתי בסמוך דכל ענין הביעור אסמכתא בעלמא נינהו אלא דלע"ד יש ליישב דאפ"ה מקשה שפיר והא אפיקתיה דאפילו לענין אסמכתא נמי שייך לאקשויי שפיר כיון שהם שני ענינים שונים דבהך אסמכתא דשלש ארצות משמע דפשטא דקרא בארצך לענין גידול התבואה איירי שלא כלה מאותו ארץ ובהך אסמכתא דרשב"א משמע דהאי בארצך לענין מקום הביעור איירי ומכ"ש דא"ש טפי לפמ"ש לעיל דעיקר מצות ביעור מן התורה היינו לאחר שכלה לגמרי דהיינו בפסח ועצרת והך מתניתין דשלש ארצות היינו אסמכתא בעלמא משא"כ לענין מקום הביעור שצריך לבערן במקומן דוקא בא"י שפיר מצינן למימר דדרשא גמורה הוא כן נראה לי ודו"ק היטב ותו לא מידי:

רש"י ד"ה כרחבא וכו' ספק שמעה וכו' קשה דרש"י עצמו דחה פי' זה בברכות דף ל"ג וביצה דף י"א. סדר הדורות דף קמ"ח:

אוכלין על של בין הכיפין. דרך דקלים להיות בעיקרן קוצים סביב והיינו שיצים ומן הדקל עצמן הן ולמעלה עלין שלו עשויין כסדרן כמין כפות תמרים וכשהרוח מנשב התמרים נופלין ונשארין באותן כיפין ולמטה בשיצין וקאמר רבן שמעון דכל זמן שמצויין בכיפין אוכלין מאותן שבבית אבל אין אוכלין מן הבית על סמך אותן שבשיצין לפי שאין החיה יכולה ליטלן מפני הקוצים ומתניתין הכי קאמר תנא קמא כלה לגמרי אף מבין השיצים חייב לבער אבל כלו מן הכיפין ועדיין יש בשיצין אינו חייב לבער רבי יהודה אומר צא והבא לך אף אתה ממקום הראוי ליטלן ולא תמצא ולחומרא אמרה רבי יהודה: שלש ארצות. בארץ ישראל חלוקות זו מזו לענין ביעור שאין זו סומכת על זו משכלו בה ואע''פ שלא כלו בחבירתה: ושלש ארצות בכל אחת ואחת. שחלוקות במנהג קיום פירותיהן שפירותיהן כלות של זו קודם לזו ואעפ''כ עשינו כולן אחת לביעור כדמפרש ואזיל: ולמה אמרו שלש ארצות. הואיל ושלש ארצות לכל אחת הרי כאן תשע ארצות למאי הילכתא אמרו שלש ארצות לביעור ותו לא: שיהיו אוכלין בכל אחת. עשאום לשלש שבכל אחת כאילו הן אחת ואוכלין בכל אחת ואחת מהשלש החלוקות לביעור עד שיכלה האחרון שבשלש ארצותיה אוכלין ביהודה עד שיכלה אחרון שבשלש ארצותיה וכן בעבר הירדן וכן בגליל: מנא הני מילי. דאוכלין ביהודה עד שיכלה אחרון שבשלש ארצות שבה אבל אין אוכלין ביהודה ע''י אותן שבגליל: וגמירי. מסורת מאבותינו: דאין חיה שביהודה. מתרחקת כל כך לצאת מיהודה לגליל ומגליל ליהודה אבל יוצאה היא מגליל לגליל ומיהודה ליהודה: מתבערין. כשתגיע עונת הביעור שכלו לחיה: בכל מקום שהן. ולא מטרחינן ליה להחזירן לארץ לבערן שם: משום שנאמר בארצך. לחיה אשר בארצך וזהו ביעורן שמפקירן במקום דריסת חיה ובהמה: הא אפיקתיה. למעוטי דאין סומכין בני יהודה אלא על ארצם ולא על של גליל: קרי ביה בארץ בארצך. אי הוה כתיב בארץ הוה שמעת מינה חדא מינייהו השתא דכתיב בארצך. דרוש בה תרתי: אי נמי. אשר לדרשא: לוו בהדיה. נתלוו עמו בחבורה: מיניה דר' אבהו. תלמידיו היו: דקים ליה דאיהו דייק שמעתא מפומיה דרביה. כשהשמועה יוצאה מפי רבו מדקדק ואומר לרבו לשנותה פעם שנייה ומבחין הימנו או הן או לאו: כרחבה דפומבדיתא. שהיה מדקדק בשמועתו לדעת ממי קיבלה: רבי יהודה. ספק שמעה מרב יהודה או מר' יהודה נשיאה דהוה נמי בההוא דרא: סטיו כפול היה. איצטבאות סביב לו כפולות זו לפנים מזו סביב: קרי רב יוסף עליה. דרב ספרא: קץ כפנייתא דשביעית. דקל טעון כפניות והן תמרים קטנים שלא בישלו וקצץ הדקל לעצים והפסיד כפניות: דנחת לפירא. פירי שנגמר אסור להפסידו: מתחלי דערלה. שומר הגדל סביבות התמרים בקטנן כעין פקס הגדל סביבות אגוזי יער הדקות: אסירי. משום ערלה דלא הוו כעץ אלא שם פירי עליהם הואיל דנעשו שומר לפירי: ושומר פירי אימת הוי בכופרי. כשהן קטנות וכופרא הוא כפניות וכשגדילין הוא יבש ונופל אלמא כפניות קרויין פירי: רב נחמן. דאמר פירי שלא נגמר קרוי פירי: דאמר כר' יוסי. דאמר משנפל פרח הגפן ונראית צורת הענבים והיינו סמדר אסור משום ערלה מפני שהוא פירי ובלעז קורין אשפני''ר : ופליגי רבנן עליה. במסכת ערלה דקתני רישא: העלין והלולבין ומי גפנים וסמדר מותרים משום ערלה ורבי אלעאי דעבד כרבנן: בשאר אילנות. חוץ מגפן: אין קוצצין. לעצים מפני שמפסיד הפירי ורחמנא אמר לאכלה ולא להפסד: משיוציאו. תחילת העלין בימי ניסן: משישרשרו. משיראו בהן כעין שרשרות של חרובין:

עד שיכלה אחרון שבה. פ''ה עד שתכלה האחרונה שבארצותיה והשלש ארצות שבכל אחת שוות הן ואין נראה דאם אינם חלוקות למה שונה שלש ארצות בכל אחת ועוד קשה לר''י דתנן בפ''ט דשביעית (מ''ב) שלש ארצות לביעור ושלש ארצות בכל אחת עד שיכלה האחרונה שבה ר''ש אומר לא אמרו שלש ארצות אלא ביהודה מכלל דלתנא קמא שלש ארצות חלוקות שכל אחת חלוקה לביעור ור''ש נמי מודה להו ביהודה לכך י''ל דאחרון שבה היינו פירות שבהר עד שיכלה אחרון שבהר ופירות שבעמקים עד שיכלה אחרון שבעמקים וכן שבשפילה עד שיכלה אחרון שבשפילה ובירושלמי יש אמר ר'. חייא בר' עקיבא בשם ר' יוסי בר חנינא שיערו לומר אין חיה שבהר גדילה בעמק וחיה שבעמק אין גדילה בהר ולפי זה משמע דהוי מדאורייתא ולא תיקשי הא דאמרינן בשמעתין דאין חיה שביהודה גדילה על של גליל דמיירי אפי' מהר להר והיינו דמסקינן בשילהי שמעתין דתניא אמר רשב''ג סימן להרים מילין וכו' דנפקא מינה נמי לג' ארצות שביהודה והא דלא קאמר לקמן נפקא מינה לביעור משום דחילוק הר ושפלה ועמק לא שייך אלא ביהודה גרידא כדקתני במסכת שביעית בהדיא אבל ביכורים ונחל איתן שייכים בכל א''י ובגמ' דירושלמי במסכת שביעית עלה דההיא סימן להרים מילין קאמר אית דבעי למימר למידק הדא איתמר פירוש לענין שלש ארצות נאמר אותו סימן: מתבערין בכל מקום. פ''ה שנותנין אותן למרמס חיה ובהמה ולא נראה דהא מותרין אחר ביעור לעניים לכ''ע דתנן התם (משנה ח) מי שהיו לו פירות שביעית והגיע שעת הביעור מחלקן מזון שלש סעודות לכל אחד עניים אוכלים אחר הביעור ולא עשירים דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר אחד עניים וא' עשירים אוכלים אחר הביעור ובתוספתא קתני מי שיש לו פירות שביעית והגיע שעת הביעור מחלק מהן לשכיניו ולקרוביו וליודעיו ומוציא ומניח על פתח ביתו ואומר אחינו בית ישראל מי שצריך ליטול יטול וחוזר ומכניס לתוך ביתו והולך ואוכל עד שיכלו ואומר ר''י הא דמשמע בכל מקום לאסור לאכול אחר הביעור היינו כשמשהה בביתו בחזקת שלו אבל אם מפקירו ומוציאו מרשותו שיאכל כל מי שירצה הן אדם והן חיה מותר להכניסו ולאכלו אחר הביעור: רב ספרא אפיק גרבא דחמרא מא''י לח''ל. הקשה ריב''א דתנן בפ''ו דשביעית (משנה ה) אין מוציאין שמן שריפה ופירות שביעית מן הארץ לח''ל ותירץ דהתם מיירי לאכילה ורב ספרא אפיק לסחורה דיש סחורה שמותרת אי נמי בשוגג הוציאו:

דף נב - ב

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד