פסחים נא ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נא - ב

בסוגיא שלפנינו מתבארים שני מושגים בעניני שמיטה: "ספיחים" ו"ביעור":

א. איסור ספיחים.

נחלקו חכמים ורבי עקיבא אם מותר מן התורה לאכול את מה שגדל בשנה השביעית מזרעים שנפלו מאליהם.

לפי חכמים, מן התורה מותר לאכול את כל מה שגדל בשנה השביעית מאליו.

אך אסור מתקנת חכמים לאכול את כל התבואות והירקות הגדלים מאליהם, מחמת החשש שיבואו לעבוד ולזרוע בשביעית, ויטענו העבריינים שהתבואה הזאת היא מזריעה שזרעו בשנה השישית.

גזירה זו לא נגזרה על פירות האילנות, כיון שבין כה וכה הם גדלים בשביעית מאליהם.

ב. זמן הביעור.

רצתה התורה שפירות הארץ בשביעית יהיו מיועדים לאוכלן בשנה השביעית לכל אדם, ושלא יבואו לסחור בהם להרבות הון, ולהשאר עם ההון הקדוש בקדושת שביעית גם לאחר כלות השמיטה. לפיכך ציותה תורה לבער, בזמן שכלים הפירות מן השדה, את כל הפירות של שמיטה, ואת כל הכסף שהתקבל תמורת הפירות הללו [ושהתקדש בקדושת שביעית], כדי למנוע את שמירת הפירות ואת צבירת ההון הנובע מהן, מעבר לשנת השמיטה. [עיין במילואים שכך מסביר רש"י].

הביעור נעשה על ידי הפקרת הפירות, ואם לא הפקירם עד זמן הביעור, אסורים הם באכילה.

ונטל רבי שמעון ספיחי כרוב ואכל מהם, ואף נתן לי לאוכלם. ולאחר זמן הביעור היה.

ואמר לי: בני, בפני אכול ספיחי כרוב, אפילו לאחר זמן ביעורם.

אבל שלא בפני - לא תאכל.

כי אני, שראיתי את רבי שמעון בן יוחי שאכל - כדי ראוי הוא רבי שמעון בן יוחי עבורי לסמוך עליו בין בפניו ובין שלא בפניו.

אבל אתה, שלא ראית את רבי שמעון אוכלם, ואינך מותר לאוכלם אלא מחמת שראית אותי אוכל - דוקא בפני אכול אותם. אבל שלא בפני לא תאכל מהם.

הרי קאמר רבה בר בר חנה, שאדם אשר ראה מעשה רב אצל רבותיו, מותר לו לסמוך עליו ולהקל מחמתו.

ולא הוא בלבד מותר בו, אלא אף אחרים מותרים בו, ובתנאי שיהיה הדבר בפניו.

וזה סותר למה שאמר לעיל, שרק לרואה בעצמו מותר הדבר. אבל לאחרים השומעים ממנו את מעשה הרב, לא הותר לסמוך עליו, אפילו בפניו של הרואה.

והוינן בה: מאי היא שיטת רבי שמעון המתיר ספיחי כרוב באכילה, ואפילו לאחר זמן הביעור?

ומשנינן: דתניא: רבי שמעון אומר: כל הספיחים, ירקות שגדלו בשביעית מאליהם - אסורים באכילה לאחר זמן הביעור. ^[1]

חוץ מספיחי כרוב שהם מותרים.

וטעם ההיתר: לפי שאין כיוצא בהן בירק השדה!

שאין הכרוב דומה לשאר ירקות השדה, לפי ששורשו, הנמצא בארץ, אינו כלה לחיה מן השדה כל ימות החורף. ולכן העלים היוצאים מן הקלח הם כמו פירות הגדלים על האילן. ופירות האילן אינם בכלל ספיחים, משום שאין האילן כלה [רש"י, על פי התוספות].

וחכמים אומרים: כל הספיחים [ירקות הגדלים מאליהם בלא שזרעום] אסורים, כולל ספיחי כרוב.

ותרוייהו [רבי שמעון וחכמים] - אליבא דרבי עקיבא, האוסר את הספיחים מן התורה, נחלקו, ואמרו כן.

דתניא: כתיב "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, הן לא נזרע, ולא נאסוף את תב ואתנ ו".

אמר רבי עקיבא: למאי איצטריך למיכתב "ולא נאסוף"? והרי מאליו מובן שלא יאספו.

שהרי: וכי מאחר שאין זורעין - מהיכא הם יהיו אוספין?

אלא, בהכרח, דקאי קרא אף על תבואה שצמחה מאליה. שאף היא אסורה לאחר הביעור.

והכי קאמר קרא: הן לא נזרע, ואף את הגדל מאליו לא נוכל לאסוף ולאוכלו.

מכאן לאיסור ספיחין, שהן אסורים מן התורה באכילה, לאחר זמן הביעור [לפי שיטת רש"י.

והוינן בה: ומאחר שאין ביעור לכרוב, לפי שאינו כלה, במאי קא קמיפלגי רבי שמעון וחכמים?

ומפרשינן: רבנן סברי, גזרינן ספיחי כרוב, אטו שאר ספיחי דעלמא! שאם נתירם, יסברו שאין בספיחין איסור שביעית.

ורבי שמעון סבר: לא גזרינן ספיחי כרוב, אטו ספיחי דעלמא. וכיון שאין להם ביעור, הרי הם מותרים באכילה.

שנינו במתניתין: ההולך ממקום שעושין בו מלאכה בערבי פסחים למקום שאין עושין, או ממקום שאין עושין למקום שעושין, נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם, וחומרי מקום שהלך לשם ואל ישנה אדם מפני המחלוקת!

והוינן בה: בשלמא ההולך ממקום שעושין בו מלאכה למקום שאין עושין, שפיר קאמר דנותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם, ואל ישנה אדם מפני המחלוקת, ולא ליעביד שם מלאכה.

אלא ההולך ממקום שאין עושין בו מלאכה למקום שעושין - מאי קאמר "אל ישנה אדם מפני המחלוקת"!?

והלא זהו טעם הפוך - דכן נעביד מלאכה במקום שעושין.

וזה הרי אינך מרשה לו, כי הא אמרת "נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם וחומרי מקום שיצא משם".

אלמא, אם הוא בא ממקום שאין עושין, אינו עושה מלאכה אף במקום שעושין.

אמר אביי: לא נאמר הכלל של "ואל ישנה אדם מפני המחלוקת", אלא ארישא.

שאם הלך ממקום שעושין למקום שאין עושין לא יעשה מלאכה מטעם זה. אבל בסיפא, טעמא אחרינא הוא - כיון שבא ממקום שאין עושין, הרי הוא מחויב במנהג מקומו הקבוע.

רבא אמר: לעולם קאי נמי אסיפא. והכי קאמר:

לא יעשה מלאכה אף שבמקום שהוא נמצא עתה עושין. שהרי לא אמרו שאסור לשנות ממנהג המקום אלא מפני המחלוקת. ואין בזו מפני שינוי המחלוקת!

לפי שאין ההמנעות מעשיית מלאכה כדי להביא לידי מחלוקת.

כי מאי קאמרת? למה יש לך לחשוש?

אם לכך שכל הרואה אותו שובת ממלאכה יהיה אומר עליו שבא לחלוק עליהם ולומר שמלאכה אסורה בערבי פסחים - הרי אין לחשוש לכך. משום שלא יתלו זאת באיסור מלאכה.

אלא מימר אמרי: "כמה בטלני הוי בשוקא". ויתלו את שביתתו ממלאכה בבטלנות בעלמא.

עשיית שני ימים טובים בחוץ לארץ, נתקנה משום שבעבר היו מקדשים את החודש על פי הראיה, ולא הספיקו שלוחי בית דין להגיע לכל גלויות ישראל ולהודיעם אם נתקדש החודש בזמנו או לא.

ולכן, עשו מספק שני ימים יום טוב.

במקומו של רב ספרא לא היו נוהגים אלא יום טוב אחד בלבד, משום שהיה סמוך לארץ ישראל, והיו שלוחי בית דין מגיעים לשם קודם יום טוב, ומודיעים להם כשנתקדש החודש בזמנו.

ואירע שהלך רב ספרא קודם יום טוב למקום שלא היו שלוחי בית דין מגיעין, ולפיכך היו נוהגים בו שני ימים טובים. [לפי תוספות - על פי המהרש"א].

ואמר ליה רב ספרא לרבי אבא: כגון אנן, דידעינן בקביעא דירחא, בקידוש החודש, שהרי באתי ממקום שהגיעו אליו שלוחי בית דין.

הערות

^[1] רש"י מבאר שמדובר לאחר הביעור. והקשו עליו התוס' כמה קושיות. ועיקר הקושי הוא בכך שלפי רבי עקיבא האוסר את הספיחים מן התורה אין קשר בין איסור ספיחים לביעור. ואילו לפי חכמים, גזירת ספיחים היא איסור שונה לחלוטין מאיסור אכילה לאחר זמן הביעור, לפי שכל תקנתה של גזירת ספיחים היא לאסור את כל התבואות והירקות הגדלים מהארץ מאליהם עוד לפני שנאסרו מחמת הגעת זמן הביעור!

ונטל ספיחי כרוב שצמחו שם בלא שנזרעו והיה הדבר בשנת השמיטה, ואכל ונתן לי, ואמר לי: בני, בפני — אכול, שלא בפני — לא תאכל ספיחי כרוב. וטעמו: אני שראיתי את ר' שמעון בן יוחי שאכל — כדי (כדאי) הוא ר' שמעון בן יוחי לסמוך עליו בפניו ושלא בפניו. אתה שלא ראית אותו אוכל — בפני אכול שיכול אתה לסמוך על מה שראיתי, אבל שלא בפני לא תאכל ואל תסמוך על עדותי זו. הרי שבמקרה זה סבר רבה בר בר חנה, שלא רק הרואה את החכם המתיר אלא אף תלמידיו יכולים לסמוך עליו לפחות בפניו.

א ושואלים: מאי [מה הם] דברים אלה של ר' שמעון? דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: ר' שמעון אומר: כל הספיחים אסורין, שכל ספיחי הירקות הצומחים מעצמם בשנה השביעית אסורים באכילה חוץ מספיחי כרוב, שאין כיוצא בהם בירק השדה ולא גזרו עליהם גזירה זו משום שאינם דומים לשאר ירקות, ומותר לאכלם כפירות האילן שצמחו מעצמם בשביעית. וחכמים אומרים: כל הספיחין אסורים ובכללם אף ספיחי הכרוב.

ומעירים: ותרוייהו [ושניהם] גם ר' שמעון וחכמים החולקים עליו כאן הם אליבא [על פי] שיטת ר' עקיבא. דתניא [שהרי שנינו בברייתא] במדרש הכתוב: "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתנו" (ויקרא כה, כ), אמר ר' עקיבא: וכי מאחר שאין זורעין מהיכא [מהיכן] אוספין? ולשם מה יש להזכיר בכתוב את האסיף? אלא מכאן לספיחין שלא זרעום וצמחו מעצמם שהם אסורין אפילו באסיפה בלבד. ועל סמך שיטה זו נחלקו.

ושואלים: במאי קא מיפלגי [באיזה עקרון נחלקו]? ומשיבים: רבנן סברי [חכמים האוסרים סוברים] גזרינן [גוזרים אנו] על ספיחי כרוב אטו [משום] שאר ספיחי דעלמא [הספיחים בכלל], ור' שמעון סבר: לא גזרינן [אין אנו גוזרים] ספיחי כרוב אטו ספיחי דעלמא [משום ספיחים בכלל].

ב שנינו במשנה בענין שביתה ממלאכה בערב פסח: ההולך ממקום שאין נוהגים לעשות מלאכה בערב פסח למקום שנוהגים ולהיפך — ינהג כמנהג המחמיר. ושואלים: בשלמא [נניח] ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין — נותנים עליו חומרי מקום שהלך לשם, ואל ישנה אדם מפני המחלוקת ולא ליעביד [יעשה] מלאכה.

אלא אם הלך ממקום שאין עושין בו מלאכה למקום שעושין, אף שם אל ישנה אדם מפני המחלוקת ונעביד [ויעשה] מלאכה, וזה אי אפשר לומר הא [הרי] אמרת "נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם וחומרי מקום שיצא משם" שלא לעשות מלאכה!

אמר אביי: שההלכה שלא ישנה מפני המחלוקת נאמרה ארישא [על ההתחלה] לענין הבא למקום שאין עושים, שצריך להחמיר כמנהגם. רבא אמר: לעולם יכול אתה לפרש שגם אסיפא [על סוף המשנה] מדובר, והכי קאמר [וכך אמר] אין בזו במניעה ממלאכה מפני שינוי המחלוקת, מאי קא אמרת [מה אומר אתה] הרואה שהוא בטל אומר שמלאכה אסורה שלא כמנהג המקום? אין הדבר כן, שהרואה אדם שאינו עושה מלאכה אינו סבור בהכרח שעושה זאת מחמת איסור שבדבר אלא מטעם אחר, מימר אמרי [אומרים] הם לעצמם: כמה בטלני הוי בשוקא [בטלנים יש בשוק] שכל יום אינם עושים מלאכה, ואדם זה מן הסתם לא נזדמנה לו מלאכה היום.

ג כיון שדובר בענין חומרות הבאות מתוך שמירת מנהגים, מנסים לברר מקצת מאיסורי יום טוב שני של גלויות, שאף הם תלויים במנהג הגולה שמחזיקה בשמירת שני ימים אלה. אמר ליה [לו] רב ספרא לר' אבא: כגון אנן דידעינן בקביעא דירחא [אנו היודעים כבר את קביעות החודש לפי החשבונות] ואין לחשוש לנו שמא נטעה ולא נעשה את החג בזמנו,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and he took cabbage after-growths that had grown during the Sabbatical Year, and ate from them and gave some to me. And he said to me: My son, in my presence, you may eat this. But when you are not in my presence, you may not eat cabbage that grew as an after-growth. I, who saw Rabbi Shimon ben Yoḥai eat, can say that Rabbi Shimon ben Yoḥai is worthy for one to rely upon him both in his presence and not in his presence. You, who did not see him eat, in my presence, rely on what I saw and eat; however, not in my presence, do not rely on my testimony and do not eat. In this case, Rabba bar bar Ḥana maintained that one who saw a Sage act in a certain way may rely on what he saw, as may his students when they are in the presence of their teacher.

The Gemara asks: What is that statement of Rabbi Shimon? As it was taught in a baraita that Rabbi Shimon says: All after-growths that grow on their own during the Sabbatical Year are prohibited and may not be eaten, except for the after-growths of cabbage, as there is nothing similar to them among the vegetables in the field. The Sages did not extend the decree prohibiting after-growths to cabbage, because it is unlike other vegetables. Rather, it is like fruit of a tree, which may be eaten if it grows wild during the Sabbatical Year. And the Rabbis say: All after-growths are prohibited, including the after-growths of cabbage.

The Gemara comments: And both Rabbi Shimon and the Rabbis, who disagree in this case, hold in accordance with the opinion of Rabbi Akiva. As it was taught in a baraita: The verse states, “And if you shall say: What shall we eat in the seventh year? Behold, we may not sow, nor gather our crops” (Leviticus 25:20). Rabbi Akiva said: And since they cannot sow, from where would they gather? Why does the verse mention gathering? It is derived from here that gathering after-growths that were not planted but grew on their own is prohibited.

The Gemara asks: With regard to what principle then, do they disagree? The Gemara answers: The Rabbis, who prohibit all after-growths, hold: We issue a decree prohibiting cabbage after-growths due to other after-growths in general. And Rabbi Shimon holds: We do not issue a decree prohibiting cabbage after-growths due to other after-growths in general.

We learned in the mishna with regard to refraining from performance of labor on Passover eve: With regard to one who travels from a place where people perform labor on Passover eve to a place where people do not, or from a place where people do not perform labor on Passover eve to a place where people do, the Sages impose upon him the stringencies of the place from which he left and the stringencies of the place to which he went. The Gemara asks: Granted, in the case of one who travels from a place where people perform labor to a place where they do not perform labor, the Sages impose upon him the stringencies of the place to which he went, and a person should not deviate from the standard practice in that place due to potential dispute, and he should not perform labor.

However, if one traveled from a place where people do not perform labor to a place where they do perform labor, is the ruling there too, that a person should not deviate from the standard practice in that place due to conflict, and perform labor? That cannot be. Didn’t you say: The Sages impose upon him the stringencies of the place to which he went and the stringencies of the place from which he left? He should not perform any labor.

Abaye said: The principle that one should not deviate due to potential dispute is referring to the first clause, that one who arrives at a place where people do not perform labor adopts the local stringency. Rava said: Actually, it is possible to say this halakha is also referring to the latter clause of the mishna, and this is what it is saying: Refraining from labor does not constitute a deviation that causes dispute. What are you saying; one who sees him will say that he is not working because he believes that performing labor is prohibited, contrary to local practice? That is unlikely, as when people see him inactive that will not be their assumption. Instead, they will say: How many idle people there are in the market every day who do not work. In this case, people will assume that this individual was unable to find work that day.

After discussing stringencies resulting from customs, the Gemara elaborates on the second day of a Festival observed in the Diaspora. Rav Safra said to Rabbi Abba: Communities in a situation like us, who, based on calculations, already know the determination of the month and are no longer concerned lest the Festival be observed on the wrong day, clearly, on the second day of a Festival,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

איני והא איהו דאמר סח לי יונתן בן אלעזר דאיהו ר' שמעון בן יוסי בן לקוניא שנטל ספיחי כרוב ואכל ונטל ונתן לי אמר אני שראיתי את ר' שמעון בן יוחאי שאכל ספיחי כרוב בשביעית כדי הוא לסמוך עליו בפניו ושלא בפניו אתה בפני אכול שלא בפני אל תאכל וס"ל פליגי דידיה אדידיה:

מאי ר' שמעון דתנן בתרומות פ"ט ר' שמעון אומר כל הספיחי' אסורין חוץ מספיחי כרוב שאין בכיוצא בהן בירקות השדה וחכמים אומרים כל הספיחים אסורין ר' שמעון וחכמים אית להו האי דר' עקיבא דתניא הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו אמר ר' עקיבא מאחר שאין זורעין מהיכן אוספין מכאן לספיחים שאסורין פי' הן לא נזרע ומאי שאינו זורע ודאי שאינו אוסף אלא אפי' הספיחים שצמחו לא נאסוף אותם מכאן לספיחים שאסורין לאוספן בשביעית וכולי עלמא ספיחים אסורין ובספיחי כרוב פליגי רבנן סברי גזרינן ספיחי כרוב אטו שאר ספיחים חשיבי דאם נתיר ספיחי כרוב שמא יתירו הן שאר ספיחים יאמרו מאי שנא ספיחי כרוב משאר כל הספיחים חדא הוא ור' שמעון סבר לא גזרינן דהא אין כיוצא בהן בירקות השדה דנימא אתי לאחלופי בהו הני בהני הלכך לא גזרינן ומצינו במשנה ר' שמעון אומר כל הספיחין אסורין חוץ מספיחי כרוב שאין כיוצא בהן בירקות שדה מכלל שספיחי כרוב מותרין וגרסי' בגמרא ר' חמא בר עוקבא בשם ר' יוסי בר חנינא אומר מפני שדרכן לגדל אמהות יהו אסורין.

אמר ר' שמואל כל ירק אתה יכול לעמוד בין חדש בין ישן ברם הכא שלא ילך ויביא מן האיסור ויאמר מן האמהות הבאתי לכאורה ר' שמעון אומר כל הספיחי' מותרין משמע. ותו גרסינן ר' שמעון בן יוחאי הוה עבר בשמנוניתא חמא חד מלקט שביעית אמר ליה אסור אמר ליה ספיחין אינון ולית אנת דשרי אמר ליה ולית חברי חלוקין עלי וקרא עליו ופורץ גדר ישכנו נחש ואע"ג דאיכא לשנויי כי ספיחי כרוב היו מיהו כי מעיינת ביה בקצירת ספיחים חלקו כדתניא ספיחי שביעית אין תולשין אותן ביד אבל חורש כדרכו ובהמה רועה כדרכה מר סבר גזרינן ומר סבר לא גזרינן:

מתני' ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין כו' אקשינן אהא דתנן ואל ישנה אדם מפני המחלוקות וכי ממקום שאין עושין למקום שעושין אל ישנה אלא עושה והא אנן תנן נותנין עליו חומרי מקום שיצא לשם ובאותו מקום אין עושין ומשני אביי הא דתנן אל ישנה ארישא דקתני ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין אל ישנה ממנהג המקום שבא בו אלא ישב ולא יעשה.

רבא אמר לעולם אסיפא ההולך ממקום שאין עושין למקום שעושין נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וישב ולא יעשה ואם תאמר אל ישנה מפני המחלוקות שיבאו לומר כי הוא שישב בטל סבור הוא כי המלאכה אסורה והללו שעושין עוברין ואתו לאינצויי הכי רוצה לומר אין בזה מחלוקות כי יש לומר הרואה אותו יושב ובטל אומר אין לו מלאכה לעשות ולאו משום שאומר שהמלאכה אסורה הלא תראה כמה בני אדם יושבין ובטלין מאנשי המקום בעצמו אומר פוק חזי כמה בטלני איכא בשוקא ולאו משום דמלאכה אסורה סבירא להו דקאמרי דבטל:

אמר ליה רב ספרא לר' אבא כגון אנן דידעינן בקביעא דירחא. פי' אפי' בזמן השלוחים הייתי יודע בקביעא דירחא כי בזמן הזה הא קיימא לן דידעינן בקביעא דירחא וגזרו לעשות שני ימים טובים משום מנהג אבותיהם בידיהם. כך פי' ר"ת ז"ל. כתב רבינו זרחיה הני דנחתי ממערבא אסור להו למיעבד עבידתא ביו"ט שני ביישוב אפי' דעתו לחזור לפי שהוא מנהג לחזור (נ"ל דצ"ל להחמיר, המעתיק) כל זמן שפשט איסורא בכל הגולה כולה ואין לפרוץ ובמדבר מותר אפי' אין דעתו לחזור כל זמן שלא הגיע ליישוב לפי שעדיין לא הוקבע להיות כמותם ואם הגיע ליישוב ואין דעתו לחזור הוקבע ביניהם ויעשה כמותם ואסור בין ביישוב בין במדבר ע"כ:

וכתב הרי"ט ז"ל ודבריו בזה ברורים ונכונים אבל הוא ז"ל כתב בעניני המנהגים של שמועתנו דברים שאינו מחוורים כמו שיתבאר לכל אדם ודבריו ותשובתם כתובים בספר המלחמות ה':

כל מה שהארץ מוציאה בשביעית הן מן הזרעים שנפלו בה קודם שביעית הן מן העקרים שנקצרו וחזרו וצמחו הכל נקרא ספיח ומותר לאכלו מן התורה מתורת הפקר עד הביעור כשאר הפירות שאין דנין אותן כמי שנזרעו אלא כפירות היוצאים מן האילן אבל חכמים גזרו עליהם שלא לאכלם כלל ר"ל אף קודם הביעור מפני החשודים שהיו זורעים קטניות ותבואות וזרעיני גינה בסתר וכשהיו צומחים היו אומרים ספיחים הם ולא השאירו היתר באכילה פירות שביעית עד זמן הביעור אלא בפירות האילן ובעשבים שאין דרך לזרעם לרוב בני אדם ואף בספיחים עצמם השאירו היתר באותם העולים בשדה בור שאין דרך לזרוע לשם מפני שאינו צומח וכן בשדה ניר שאף זו נזהר מלזרעה בדברים אלו שרוצה הוא בתקונה וכן שבשדה כרם שאין אדם אוסר כרמו וכן שבשדה זרע שהספיחים מפסידים אותם הא כל שאר הספיחים כגון שבגינה או שדה הדומה לה שעפרה מזדבל ומצמיח כל הספיחים אסורים בה ואפילו ספיחי כרוב אע"פ שהענין ניכר בהם בין ספיח לבין שנזרעה והוא ענין שאין כיוצא בו בירק השדה ר"ל שיהא ניכר בין ספיח לבא מדרך זריעה מפני שאילו נתיר בהם יבואו להתיר אחרים על ידם וקצת חכמים לא חששו לגזרה זו והיו אוכלים ספיחי כרוב אלא שאף הם היו מזהירים שלא לנהוג בהם היתר אחריהם כמו שכתבנו וי"מ בהיתר ספיחי כרוב מפני שהם דומים לאילנות שהם גדלים מן הגזע ר"ל שצומחים מן העיקרים אחר שנקצרו כדרך האילנות:

אע"פ שדברים אלו לענין פסק כך הם מ"מ לענין ביאור הסוגיא זה שאמרו דר' שמעון דקאמר כל הספיחים אסורים ומפני החשודים כמו שביארנו חוץ מספיחי כרוב ורבנן דאסרי אף בספיחי כרוב תרוייהו פליגי אליבא דר' עקיבא פירושו [דהוא] אוסר מן התורה ספיחים באסיפה ודרך שמור אף קודם זמן הביעור ולא התיר אלא דרך הפקר ואף זו דוקא עד הביעור ומביא ראיה מדכתיב הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו מאחר שאין זורעין מהיכן אוספין אלא מכאן לספיחים שאסורים כלומר לא נזרע לכתחילה ולא נאסוף מן הספיחים אלא שנאכל מהם מן ההפקר כדין שאר פירות עד זמן הביעור ורבנן פליגי עליה בתורת כהנים לומר שאין ספיחים [מדברי] תורה שלא לאכלם מן השמור ודרך אסיפה קודם הביעור אלא [מדברי] סופרים הא לאחר הביעור אסורים וביאור הפסוק לדעתם הן לא נזרע ואף מה שנאסוף מן הספיחים אין אנו מכניסין אותו לקיום שהרי אתה אומר שנבערהו א"כ מה נאכל אחר הביעור ואומר עכשיו שזה שנחלקו ר' שמעון ורבנן וששניהם שוים לאסור אכילה לגמרי אף קודם הביעור מגזרת החשודים ושלא נחלקו אלא בספיחי כרוב לדעת ר' עקיבא אמרוה שנותן לספיחים דין שביעית לאסרם מן התורה באסיפה ובשימור אף לקודם הביעור ושלא לאכול אלא מתורת הפקר דאילו לרבנן שמתירין באסיפה ובשימור מן התורה סומכים הם על האסיפה ואין באין לזרוע דניחא להו לעבור על דברי סופרים באסיפה משיעברו על דברי תורה בזריעה אבל לר' עקיבא שאוסר באסיפה מן התורה מאחר שאין רשאין לאסוף ואם יבואו לעבור על האסיפה יהא הדבר ניכר ניחא להו לזרוע בחשאי ויאמרו ספיחים הם ומתוך כך גזרו בהם שלא לאכול כלל אף מן ההפקר ואף קודם זמן הביעור ולדעת ר' עקיבא זה שכתוב את ספיח קצירך לא (תלקט) [תקצור] פירושו שלא תלקטהו דרך קצירה ואסיפה ולדעת חכמים שמתירין באסיפה פירושו שלא תאספהו כדרך שאר השנים בהעמדת כרי ודישה בפרות אלא שישמר ויקצור ויאסוף בביתו על יד על יד:

ושמא תאמר האיך אתה אומר שר' עקיבא מתיר מן התורה באכילת ספיחים מתורת הפקר והרי בראשון של מנחות ה' ב' אמרו מן הבקר להוציא את הטרפה והלא דין הוא ומה בעל מום שמותר להדיוט אסור לגבוה טרפה שאסורה וכו' וקאמר עלה מנחת העומר יוכיח שאסור להדיוט ומותר לגבוה מה לעומר שכן מתיר חדש להדיוט עומר של שביעית יוכיח שאין בו חדש מה לעומר של שביעית שכן מתיר ספיחים כר' עקיבא דאסר ואם הוא מתירם קודם הביעור עדיין היה לו לומר שכן מתיר חדש קודם הביעור שהרי הפסח שהוא זמן הבאת העומר אינו זמן הביעור דאדרבה תחילת קציר הוא אין זו קושיא שהספיחים מגרעיני שנה ששית הם אלא שלא הביאו שליש עד תחילת שביעית ומ"מ לקיטתם קודם הפסח ואינם באיסור חדש כגון שהם מבית השלחין שבעמקים שאין ראויים לעומר ורשאי לקצור ובלבד שלא יגדוש ופירשו גדולי הרבנים הטעם מפני שהן רעות ואינן ראויות לקרבן ומ"מ נראה לי דכל ספיחים הנלקטים בחורף אינם בדין חדש ובית השלחין שבעמקים אין הטעם אלא שממהרים להתבשל וכמו שאמרו בתורת כהנים וקצרתם את קצירה שתהא תחילה לכל הנקצרים יכול אף של בית השלחים ובית העמקים תלמוד לומר קצירכם של כלכם יצא של בית השלחים ושל בית העמקים שאינו של כלכם כלומר שממהרים להתבשל וא"כ זה שאמרת במנחות שמתיר ספיחים פירושו על הנלקטים בסמוך לו ומאחר שכן אפשר שבהבאת העומר הוה ליה אחר הביעור שכבר כלה לחיה שבשדה:

זו היא שיטתנו אע"פ שיצאנו מכלל כל שאר המפרשים אלא שמ"מ נשאר לנו מן הקושיא שבתשיעי של שביעית אמרוה לזו של ר' שמעון בהפך ר"ל ר' שמעון אומר כל הספיחים מותרים חוץ מספיחי כרוב וחכמים אומרים כל הספיחים אסורים וכן בתלמוד המערב בראשון של ברכות ר' שמעון חמא בשמטתא חד דמלקט ספיחים אמר ליה ולית איסור אמר ולאו את הוא דשרית אמר ליה ואין חברי חלוקים עלי קרא עליה ופורץ גדר ישכנו נחש וכן הות ליה ואנו מתרצים שזו שבכאן בספיחי שביעית שנכנסו לשמינית ומאחר שצמחו בשביעית אסורים חוץ משל כרוב שדרכם לגדל אימהות ר"ל הראשים שהזרע לשם והדבר ניכר שכל שלא גדלו אימהות של שמינית הם לפי הזמן שעבר מן השמינית וזו של שביעית בספיחי ששית שנכנסו לשביעית ומתוך כך מותרין שניכר הוא שהם של ששית חוץ מן הכרוב שדרכן לגדל אימהות ואגב אותם שגדלו אימהות שהם של ששית יש לחוש שמא יביא מן האיסור ר"ל מאותם שלא גדלו אימהות ויאמר מאימהות שבששית הבאתי וזהו מעשה של ר' שמעון בתלמוד המערב והוא שאמר ופורץ גדר ישכנו נחש כלומר שלא נאמרה אלא משום גדר ואף זו שאר מפרשים פרשוה בפנים אחרים ובאמת הדברים מבולבלים כמעט שאי אפשר לישבם כהוגן ואנו פרשנו מה שנראה לנו שהוא מתישב יותר לפי בלבול הסוגיות שבענין זה בבבלי ובירושלמי ובמשניות:

ונטל ספיחי כרוב ואכל פי' המורה ונטל ספיחי כרוב בשביעית לאחר זמן הביעור ומליתי' דר"ש פירש הכי כל הספיחין אוסורין בשביעית מזמן הביעור ואילך חוץ מספיחי כרוב עלין היוצאין מקלח הכרוב שאין כיוצ' בירק השדה שמשרשיו הן גדילין והרי הן כאלו שמוסיף ענפים על ענפיו ולאו בכלל שאר ספיחים נינהו דכל שאר ספיחים מזרע הנחבט ונפל לארץ הן אבל ספיחי כרוב אינן כך לא עליו גדילין בענפים ולא אסרה תורה אלא ספיחין הבאין מעין זריעה מדכתיב הן לא חרע וגו' והגדילין מאליהן נאסוף ופי' גזרינן ספיחי כרוב אטו ספיחי דעלמ' דאע"ג דאין ביעור לכרוב דהא מתקיים כל ימות הגשמים אסירי ספיחין דידי' דלא לימרי טעמ' משום דאין בספיחין איסור שביעית ואתי למישרי שאר ספיחין וכל דבריו מראש ועד סוף לא נ"ל תחלה מה שהמורה סובר דפירות אסורין באכילה אחר זמן הביעור אינו כן דהכי תנן בפ"ט דשביעית מי שהי' לו פירות שביעית והגיע שעת הביעור מחלקן מזון שלש סעודות לכל אחד וא' והעניים אוכלין אחר הביעור אבל אל העשירם דברי ר' יהוד' ר' יוסי אומר א' עניים וא' עשירם אוכלין אחר הביעור אלמ' בין למר בין למר מותרין באכילה אלא לעשירים פליגי וקי"ל ר' יהוד' ור' יוסי הלכה כר' יוסי ובפ' בתר' דתוספת' דשביעית תני' בראשונה היו שלוחי ב"ד יושבין על פתחי עיירות כל מי שמביא פירות בתוך ידו נוטלין אותו הימנו ונותנין לו מהן מזון שלש סעודות והשאר מכניסין לאיצר שבעיר הגיע זמן תאנים שלוחי ב"ד שוכרין פועליו בוצרין אותן לאוצר שבעיר הגיע זמן זתים שלוחי ב"ד שוכרין פועלין מוסקין אותן ועטנין אותן בבית הבד וכונסין אותן בחביות ומכניסין אותן לאוצר שבעיר ומחלק מהן ערבי שבתות לכל א' וא' לפי ביתו הגיע שעת הביעור עניי' אוכלין אחר הביעור אבל לא עשיר' דברי ר' יהוד' ר' יוסי אומר א' עניים וא' עשירים אוכלין אחר הביעור ותניא נ מי התם מי שיש לו פירות וחלקן מחלקן לעניים מי שיש לו פירות שביעית והגיע שעת הביעור מחלקן מהן לשכיניו ולקרוביו ומיודעיו ומוציא וחוזר וחוזר ומכניס לתוך ביתו ואוכל והולך עד שעה שיכלו וגרסי' בירושלמי ר' יצחק בר' הוה ליה עובד' פי' פירות שביעית ובא ושאל לר' יאשי' אמר לו בחר לך ג' אהובין ואפקד קומייהו פי' אהובין שלא יהו מקדימין לזכות בהם ויניחוך שתזכה בהם אתה ותחזור ותקחם ותאכלם עד שיכלו קפודקאי דציפרי שאלו לר' אמי בשביל שאין לנו אהובים ולא שואל שלומינו היאך נבער אמר להן כשתראו השוק פנוי מאנשים הוציאו הפירות לשוק וצעקו הפירות הללו יהו הפקר וכיון שיתחילו האנשים לבא וליקח קדמו וזכו בהם אותם אלמא מכל הני מוכיח שהביעור אינו אלא שהוא חייב להפקירן ואחרי שהפקירן כל מי שזכה בהם בין הוא בין אחר רשאי להחזיק בהן בתורת אדנות ואוכל מהן בעוד שהם קיימין בתוך ביתו ואוכל ממה שקיבץ כמו אדון שעד שימצ' מאותו המין בשדה לחי' כלה לחי' מן השדה היא זמן הביעור ומה הוא עושה מוציא כל מה שקיבץ ואסף בתוך ביתו ומניחן בשוק ומפקירו עוד ואחרי שהפקירו כל הקודם בו או הוא או אחר זכה בו ומחזיק בו כאדון ואוכל ממנו כל זמן שהוא קיים ולא כדברי המורה שמפרש שפירות שביעית אסורין באכילה לאחר הביעור ואפי' אי אית' כדברי המורה שיהא אסור באכילה לאחר הבעיור והא ר"ש בן יוסי נכנס לגנה ונטל וכיון שהיו נמצאים בגנה עדיין לא הגיע זמן הביעור ולמה אנו רוצין לאוסרן ותו אי לאחר זמן הביעור עסקי' אמאי ספיחי כרוב מותרין נהי דמשרשיו הן יוצאין והו"ל כאילן שמוסיף אילן על ענפיו ונהי דאין ביעור לכרוב דהוא מתקיים כל ימות הגשמים אמאי אין ביעור לעצים היוצאים ממנו והרי גוף האילן אין לו ביעור אבל הפירות שיוצאין ממנו חייבין בביעור אף הפירות נמי אע"פ שאין לו ביעור לעצים היוצאין ממנו יהי' להן ביעור דהכי תנן בפ' ז' דשביעית כלל אמרו בשביעית כל שהיא מאוכל אדם ומאוכל בהמה וממין הצבעים ואינו מתקיים בארץ יש לו שביעית ולדמיו שביעית יש לו ביעור ולדמיו ביעור ואיזה זה עלה הלוף השוטה ועלה הדנדנה וכך היא הכרוב כמו הלוף והדנדנה שעיקרו הוא מתקיים בארץ ויש להן ביעור א"כ בע"כ אין לפרש דספיחי כרוב מותרין אלא קודם זמן הביעור ור"ת זצוק"ל בספר הישר הוכיח מפ"ק דמנחות דהא דאסר ר' עקיבא הספיחים קודם זמן הביעור היא דהכי אמרי' התם מנחת העומר תוכיח שאסורה להדיוט ומותרת לגבוה מה למנחת העומר שכך מתרת חדש ומהדר בשביעית פי' שאין תבואה בעולם שיתיר שהרי אין זורעין בשביעית פי' אע"פ שאסור לזרוע הספיחין שגדלו מאליהן העומר מתירן שקודם העומר הן אסורין והעומר מתירן ומהדר כר"ע דאמר ספיחין אסורין בשביעית פי' ואין עומר מועיל להתירן אלמא קודם זמן הביעור קיימי' דהא בזמן העומר כל השדות מלאות תבואה שהעומר היא ראשית הקציר ואפ"ה אמר ר"ע דספיחין אסורין ופי' ר"ת התם דמה דאסר ר"ע ספיחא קודם זמן הביעור אסרה וכך פירש דברי ר"ש כל הספיחין אסורין אפי' באכילה אפי' קודם זמן הביעור חוץ מספיחי כרוב שאין כיוצ' בהן בירקות שדה שהן ספיחי אילן כדאמרי' בסוף כתובות אמר ר"ש בן חלפת' קלח של כרוב הניח לנו אבא והיינו עולם ויורדים בו בסולם דס"ל לא אסרה תורה אלא ספיחין דבר קצירה כדכתיב את ספיח קצירך לא תקצר וחכ"א כל הספיחין אסורין ותרווייהו אליב' דר"ע כו' והפתרון של רבינו תם יפה מאוד ועיקר אלא שלא פירש למה הן אסורין הספיחים אפי' קודם זמן הביעור ונ"ל שזהו טעמו של ר"ע שהי' אוסר הספיחין אפי' קודם הביעור שכמו שאלו זרע שדהו בשביעית אותה התבואה שגדלה אסורה מפני שעבר וזרע כך גם הספיחים שגדלו מאליהן ע"י שנפל הזרע לארץ וגדל הן אסירין ונפק' לי מדכתיב הן לא נזרע ולא נאסוף וכי מאחר שאין זורעין מהיכן אוספין אלא מיכן לספיחים שהן אסורין וה"ק קרא הן לא נזרע וגם מה שגדלו מאליהן אין אנו רשאים לאוספם שכך אסר הבור' הספיחים שגדלו מאליהן כאלו נזרעו ע"י אדם ומה שאמרה תורה והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לא אמרה אלא בפירות האילן שגדילין בלא זריעה אבל ספיחין הבאין ע"י זריעה אע"פ שמאליהן גדלו אסורין הן לעולם ואפי' קודם זמן הביעור ואין ביעור נוהג אלא בפירות האילן והכרם אבל רבנן פליגי על ר"ע ולא אסרי ספיחים אלא הרי הן כפירות האילן ור"ש דשרי ספיחי כרוב ורבנן דאסרי להו תרווייהו ס"ל כר"ע דאמר ספיחים אסורין וזהו פתרון כל המשנה מראש ועד סוף תנן בפ"ט דשביעית הפוגין והירבוזין השוטין והחלגלגות והכסבר שברים והכרפס שבנהרות והגרגר של אפר פטורין מן המעשרות ונלקחין מכל אדם בשביעית שאין כיוצא בהן נשמר פי' כל אלה הן גדילין מאליהן על ידי שזרעם נושר בארץ וספיחים הן וס"ל להאי תנא כרבנן דפליגי עליה דר"ע ואמר ספיחים מותרין ואתא למימר לך דהני דרכן להיותן הפקר ואינם נשמרין מפני שאין חשובין והילכך פטורין מן המעשרות כדין כל הפקר ורשאי אדם לקנותן מכל אדם בשביעית ואע"פ שהיא חשוד על השבייעת לשמור פירותיו ואינו מפקירן ואותן הפירות שנשמרו הן אסורין באכילה כדתני' בסיפר' והיתה שבת הארץ לכם לאכלה מן השבות אותה אוכל ואי אתה אוכל מן השמור ואין קונין פירות מן האיסור על השביעית דחיישי' שמא מן המשמר הן אלו נלקחים דקים לן שלא נשמרו שיאן כיוצא בהם נשמר ר' יהודא אומר ספיחי חרדל מותרין שלא נ חשדו עליהן עוברי עבירה פי' בודאי חרדל הנזרע בגנות אין קונין מהן דשמא שמרוהו או שמא זרעוהו הם בשביעית בעבירה אבל ספיחי חרדל הגדילין מאליהן בשדה מותרין הם ליקח אותם מכל אדם שלא נחשדו עליהן עוברי עבירה לשומרן שאינן חשובין וגם ר' יהוד' נמי ס"ל דבספיחים מותרין כרבנן ולא כר"ע ר"ש אומר כל הספיחין אסורין חוץ מספיחי כרוב שאין כיוצא בהן בירקות שדה פי' ר"ש ס"ל כר"ע דאמר כל הספיחין הגדילין ע"י זרע הנושר בארץ אסורין כאלו זרען לכתחלה והילכך כל אלו הספיחין אע"פ שהפקר הן אסורין הן שלא התיר הבור' בשביעית אלא פירות האילן והרכרם שהן גדילין בלי זרימה וספיחי כרוב נמי דומין לספיחי אילן שהרי לא ע"י זרע הן גדילין אלא מקלחי כרוב הן צומחין כמו שצומחין הפירות מן האילנות ולא גזר ר"ש ספיחי כרוב אטו שאר ספיחי ירק הגדילין ע"י זרע שהן אסורין וחכ"א כל הספיחין אסורין פי' חכמים ס"ל כר"ע דאסר הספיחים ואסרי הני חכמים אפי' ספיחי כרוב אטו שאר ספיחי ירקות ור"ש בן יוסי בן לקוני' שנטל ספיחי כרוב ואכל דס"ל כרשב"י דלא גזר ספיחי כרוב אטו שאר ספיחין:

בד"ה כל הספיחים כו' דהתם מיירי בספיחים שגדלו בו' בהיתר ונכנסו בשביעית ונשתהו עד לאחר הביעור כו' עכ"ל הוצרכו למימר בנשתהו עד לאחר הביעור לפי' ר"ת דלעיל דספיחי כרוב בשביעית שרי וכדמסיימי דבריהם והך דשמעתין איירי בשביעית עצמה כדמפר"ת אבל לשיטת ר"נ גאון שכתבו התוספות לקמן דספיחי כרוב בשביעית נמי אסור לא איצטריכו למימר הכא בנשתהו עד לאחר ביעור וכ"כ מהרש"ל מיהו קשה דמשמע מדבריהם אלו דבשאר ספיחים בגדלו בששית אפילו נשתהו עד לאחר הביעור לא אתי לאחלופי בהנהו שגדלו בשביעית ולקמן גבי אתרוג הקשו התוספות דלאחר הביעור איכא למטעי ביה באתרוג אע"ג דמסתמא אינו גדל מהר בזמן מועט כמו כרוב ויש ליישב לחד תירוצא שכתבו לקמן גבי אתרוג דאיירי כשלקטן בתחלת שביעית וה"נ איירי הכא בגדלו בו' ולקטן בתחלת שביעית ונשתהו אח"כ עד לאחר ביעור ועוד נראה דלפי מה שכתבו התוספות לקמן בירק אזלינן בתר לקיטה צ"ל דאיירי הכא בגדלו בו' ונלקטו בו' וא"כ הוא קשה כיון דבספיחי כרוב איכא למטעי שיסברו שגדל ונלקט בשביעית ה"נ איכא למיחש בשאר ספיחים לאחר הביעור דאיכא למטעי ויש ליישב דלא אזלינן בתר לקיטה אלא לענין דין שביעית סחורה ושאר דינין אבל לאכילה שרי ירק הנלקט בשביעית וגדל בו' דזה לא הוי דין ז' בדברים אחרים וכן מוכח מדברי התוספות לקמן ועיין בזה באורך בר"ש פ"ט דשביעית ודו"ק:

בא"ד ולא משמע הכי כו' עכ"ל ר"ל דלא משמע דר"ש איירי בשמינית מההיא דירושלמי שהביאו התוספות לעיל דקאמר בהדיא דההוא גברא מלקט ספיחי כרוב בשביעית הוה וא"ל לר"ש ולאו את הוא דשרית ליה וק"ל:

בא"ד אבל לרבנן דפליגי עליה ליכא למגזר כו' עכ"ל והקשה מהרש"ל הא לרבנן נמי איכא למגזר משום שאר ספיחים דלאחר הביעור אסורין אף לרבנן מדאורייתא ע"כ תוכן קושייתו והאריך ליישב ע"ש ול"נ ליישב דכיון דבשאר ספיחים נמי בכדי שיעשו כיוצא בהן לא אסירי אלא מדרבנן שיסברו שלקטו בשביעית ואסירי לאחר הביעור ליכא למגזר ביה ספיחי כרוב אבל לר"ע דנלקט בז' אסור בשאר ספיחים אף קודם ביעור מדאורייתא דהיינו לאכול בז' יש לגזור ביה אף בספיחי כרוב קודם ביעור וק"ל:

בד"ה כגון אנא כו' שהי' במקום ששלוחי ב"ד מגיעין ושם אין עושין אלא יום א' כו' עכ"ל ויש לדקדק אם הי' במקום שמגיעין שלוחי ב"ד הרי גם הם לא היו עושין אלא יום א' ומאי קאמר בישוב לא עבידנא כו' ואם נאמר דר"ל לעיר של רב ספרא היו מגיעין שלוחי ב"ד אלא שהוא הלך לשבות ביו"ט לעיר אחרת שלא היו מגיעין לשם שלוחי ב"ד קשה אם הוא היה יכול להגיע לשם אחר ששמע מפי שלוחי ב"ד באיזה יום קבעו החודש א"כ גם השלוחים היו יכולין להגיע לשם להודיעם ולמה עשו שם ב' ימים ויש ליישב ודו"ק:

בתוס' ד"ה כל הספיחים אסורין וכו' תיפוק ליה דכתיב ולבהמתך ובו' ר"ל לבהמתך ולחיה וגו' ודרשו כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך שבבית כדלקמן והיינו לאחר הביעור ות"ל משום דאסור לאחר הביעור:

בא"ד ועוד הקשה ר"ת דאמרינן בפ"ק דמנחות תיתי וכו' הלשון אינו שם כן ע"ש:

בא"ד לכך נראה לד"ת דבשביעית קודם הביעור מיירי וכו' קצת קשה לר"ע דס"ל דספיחים אסורים קודם הביעור והא כתיב והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדך וגו' פרשת בהר דבשלמא הא דכתיב את ספיח קצירך לא תקצור לא קשה לחכמים דיש לפרש כמו שפירש"י בפרשת בהר לא תקצור מן המשומר אבל אתה קוצר מן המופקר אבל לר"ע קשה והעולם מיישבים זה דר"ע דס"ל דספיחים אסורים אפילו קודם הביעור היינו מן המשומר אבל מן המופקר אין ה"נ דמותר ולפי זה צ"ל דלרבנן קודם הביעור אפילו מן המשומר מותרין וכתוב האומר לא תקצור וגו' היינו לאחר הביעור שצריך להיות הפקר ובהפקר מיהת מותרין לכל העולם כמו שפירשו התוס' לקמן (פסחים דף נ"ב ע"ב) ד"ה מתבערין וכו' וזה נראה דוחק ועוד דבהדיא כתב מהר"ר אליה מזרחי בפרשת בהר דלר"ע אסורין בכל ענין לכך נ"ל דאיהו מפרש הכתוב והיתה שבת הארץ וגו' לא קאי אספיחים אלא אשאר פירות האילן ודומיהם דבלאו הכי צ"ל לדידיה הא דכתיב ולבהמתך ולהיה אשר בארצך דדרשינן מזה כלה להיה מן השדה וכו' דהיינו אחר הביעור מיירי בשאר פירות שאינן ספיחים דהא ספיחים אסורים לדידיה אפי' קודם הביעור ודו"ק נ"ל:

בא"ד ותימה דהתם מיירי בספיחים שגדלו בששית בהיתר ונכנסו בשביעית ונשתהו עד לאחר הביעור וכו' ר"ל דאי קודם הביעור הא ס"ל לר"ש דספיחי כרוב מותרין קודם הביעור כדלעיל:

בא"ד במוצאי שביעית הוא דאכל כר"ש בן יוחאי ולא משמע הכי וכו' זו היא מדברי התוספות:

תוס' בד"ה כל הספיחים כו' בפ"ק דמנחות מה למנחת העומר כו' כצ"ל. ונ"ב פירוש דבעי למילף מק"ו שטריפה אסורה לגבוה וקרא דמן הבהמה להוציא את הטריפה ל"ל ומשני מנחת העומר יוכיח שאסור להדיוט ומותר לגבוה ופריך מה לעומר שכן מתיר חדש ומשני בשביעית ופריך הלא מתיר ספיחים ומשני כר"ע כו':

בא"ד ותרווייהו אליבא דר"ע ורבנן כו'. נ"ב פי' דמשמע הא לרבנן דר"ע ליכא איסור דפליגי והא בודאי ל"פ אקרא דכלה כו':

בא"ד אמרת לנו לא תזרעו ומה שאנו כו' כצ"ל. ונ"ב פי' כך רבנן מפרשי הקרא וכי תאמרו מה נאכל וגו' שכך אומרים ישראל להקב"ה אמרת לנו כו' וק"ל:

בא"ד ונשתהו עד לאחר הביעור. נ"ב פי' בשנה הח' והנראה בעיני שהוא מדברי התוס' והם הוסיפו על דברי רבינו נסים כי מוכרחים לפרש כך דאי איירי קודם הביעור למה ספיחי כרוב אסורים דהא ליכא איסור שביעית לגבייהו דדמי לאילן כדלעיל אלא דוקא אחר הביעור כו' אבל רבינו נסים גופיה דמפרש לקמן נמי האי שמעתא דאיירי בשביעית שנכנסת לח' ואינו מפרש כפשוטו כר"ת אלמא דס"ל דאי איירי בשביעית אף ספיחי כרוב אסורין ולית ליה האי סברא משום דדמי לאילן א"כ לא צריך לפרש דאיירי כשנשתהו עד לאחר הביעור א"נ הוא מדברי רבינו נסים ומשום הכי מוקי בנשתהו כו' כדי לאוקמיה דברי ר"ש דהתם אפילו אליבא דרבנן דפליגי אר"ע ודו"ק:

בא"ד והך דשמעתין איירי בשביעית כו'. נ"ב הוא מדברי התוס' וק"ל:

בא"ד דאסורין מדרבנן עד כדי שיעשו כו' ספיחי כרוב שאין כיוצא כו' כצ"ל:

בא"ד ולא משמע הכי. נ"ב הוא מדברי התוס':

בא"ד אטו איסורא וכולן אסורין ובגמ' דדמאי כו' כצ"ל:

בא"ד דפליגי עליה ליכא למיגזר. נ"ב ואע"פ דאיכא למיגזר נמי לרבנן משום שאר ספיחים דלאחר הביעור דאסירי אף לרבנן מ"מ י"ל דאיירי שלא הגיע עדיין זמן ביעור דזמן ביעור מושך בשנה שמינית במקצת פירות זמן ארוך יותר מחצי שנה אי נמי משום פירות דלית בהו ביעור כדלעיל לוף השוטה כו' והכי קתני כל הספיחים אסורים ומשום הכי בעינן לאוקמי כר"ע ולפי מה שפירשתי לעיל דאפשר מה שפירשו התוס' לעיל ונשתהו עד אחר הביעור אינו מדברי רבינו נסים אינו קשה כ"כ דשמא רבינו נסים ס"ל דליכא למיגזר אחר הביעור משום אתי לאחלופי דהכל יודעים שלאחר הביעור אסור הכל אלא אתי בקודם ביעור ומשום גזירת ספיחים ודו"ק. (עי' במהרש"א):

בא"ד פטור מן המעשר וכן הביעור. נ"ב פטור מן הביעור דאזלינן בתר חנטה ונחנט בששית ופטור מן המעשר משום דבשביעית יד הכל ממשמשין בה והוי כהפקר והפקר פטור מן המעשר גמרא פ"ק דר"ה:

גמרא מימר אמרי כמה בטלני איכא בשוקא. לכאורה הנ"ל דאפילו ריו"ח דל"ל האי סברא לקמן (נה) וכן אף לרשבדר"א שם אליבא דרבנן מודו הכא דבכדי לקיים דין ח"מ שיצא משם אמרינן סברא זו משא"כ התם דאדרבה מדינא שרי אלא שרוצה לעשות עצמו כת"ח בזה סבירא ליה דל"א סברא זו. אך ביבמות (יג ב) ל"ל גם כן לריו"ח סברא זו והתם ג"כ דומה קצת לדהכא לכן נ"ל אחרי שנדקדק מדוע ל"א כאן לישנא דאמרי מלאכה הוא דל"ל כמו שם ושם. אלא דהכא הכוונה משום דאינו במקומו שאין דרך בנ"א לעשות מלאכה אלא במקומן כדפירש רש"י במגילה (ס"ד ג) ופירוש כמה בטלני הוי בשוקא דהכא היינו כיוצא בו ר"ל אורחים כמוהו:

גמ' כגון אנן דידעינן בקביעא דירחא. ע' בגה"ש ודבריו כבר כתובים בתוספות (סוכה מג) ע"ש ונעלמו דבריהם מב' שרי התורה מהרש"א והגרע"א ז"ל:

[רש"י ד"ה שאין כיוצא בו. ונ"ב דטעמא משום דכרוב א"כ לחיה כו'. וטעמא שאין כיוצא בהם כו' שבגמרא קאי ארישא וכה"ג משני הגמרא לעיל (כט) לראב"י] :

תוס' ד"ה אני. לא היה רוצה שע"ה יסמכו עליו. ק"ל דבירוש' ריש ברכות מקשה על הא דאר"ג לבניו אם לא עלה עה"ש חייבים אתם לקרות ור"ג פליג על רבנן ועבד עובדא כוותיה והא כו'. רשב"י פליג ע"ר ול"ע כוותיה ומייתא ההוא מעשה והא בניו של ר"ג ת"ח הוו ועוד ק"ל דהכא רשב"י בעצמו עביד כוותיה. והתם מייתא מר"מ דאמר אע"פ שאני מיקל לאחרים מחמיר אני על עצמי. והאי דמיקל לאחרים דקאמר נראה דלאו להלכה למעשה קאמר אלא במו"מ של הלכה:

[תוס' ד"ה כל. דבספרא קאמר אמילתא דרבנן. כצ"ל:

בא"ד הקשה ר"נ גאון דאיפכא שמעי' ליה כו'. כצ"ל:

בא"ד אמאי איצטריך קרא דלא סריה תפוק כו'. כצ"ל] :

תוס' ד"ה כגון אנא כו' מפרש ר"ת כו'. נ"ב עיין שאילת יעבץ סקי"ח:

וְנַעָבִיד? הָא אָמַרְתְּ: "נוֹתְנִים עָלָיו חָמְרֵי מָקוֹם שֶׁהָלַךְ שָׁם וְחָמְרֵי מָקוֹם שֶׁיָּצָא מִשָּׁם"?!. הקשה הרב הצל"ח ז"ל לא היה צריך לזכור בקושיתו אלא רק חלוקת חומרי מקום שיצא משם דהקושיא היא מזה דוקא ולמה הזכיר חלוקת שהלך לשם? יעיין שם.
ונראה לי בס"ד זכר שתי החלוקות מפני שבא לשלול לפי דרכו תירוץ אחר מה שאפשר לתרץ קושיתו דמקשי מן חלוקה שיצא משם והוא דלכאורה יש להקשות בלאו הכי יש קושיא בדברי התנא דמסיים 'וְאַל יְשַׁנֶּה אָדָם מִפְּנֵי הַמַּחֲלֹקֶת' למאי אצטריך למימר הא אחר שאמר 'נוֹתְנִים עָלָיו חָמְרֵי מָקוֹם שֶׁהָלַךְ שָׁם וְחָמְרֵי מָקוֹם שֶׁיָּצָא מִשָּׁם' אם כן בהכרח לא יוכל לשנות כלל? ולכן צריך לפרש דברי התנא דאתא לאשמעינן אם אחר שהלך למקום השני חזר למקומו הראשון יעשה כמו מקומו הראשון ואל ישנה לעשות כאשר עשה במקום השני מפני המחלוקת.
אך באמת אי אפשר לפרש דברי התנא בכך מאחר שכבר אמר 'נוֹתְנִים עָלָיו חָמְרֵי מָקוֹם שֶׁהָלַךְ לְשָׁם' דהשתא לא אצטריך להשמיענו כאשר פירשנו דידעינן זה מכח חלוקה של חמרי מקום שהלך לשם ואם כן פשיטא דאל ישנה לעשות במקום השני אחר שחזר למקום הראשון, ועל כן השתא בזה נתחזקה הקושיא דמקשה עתה דאיך יאמר כן דמשמע בהולך ממקום שאין עושין למקום שעושין ולעביד וְהָא אָמַרְתְּ: 'נוֹתְנִין עָלָיו חָמְרֵי מָקוֹם שֶׁיָּצָא מִשָּׁם'.
ובזה ניחא לתרץ קושיא אחרת דבמשנה נקיט 'חָמְרֵי מָקוֹם שֶׁיָּצָא מִשָּׁם' ברישא, וכאן המקשן זכר האי חלוקה בסיפא? ובזה ניחא דאין הכי נמי עיקר קושיתו היא מן חלוקת מקום 'שֶׁיָּצָא מִשָּׁם' ונקיט האי חלוקה דהלך לשם כדי לדחות בה התירוץ שיש לתרץ על עיקר קושיתו.

גמ' כגון אנן דידעינן בקביעא דירחא. עי' מהרש"א ולענ"ד י"ל דהא במקום דמגיעים ג"כ שלוחי תשרי והלך בניסן למקום דמגיעים שם שלוחי ניסן ולא שלוחי תשרי והם צריכים לעשות ב' ימים כדאי' בר"ה:

תוס' ד"ה כל הספיחים. לכך נראה לר"ת דבשביעית קודם ביעור. עיין תענית י"ט ע"ב תד"ה רשב"ג:

אין בזו משום שינוי מחלוקות. וה"פ ואל ישנה מפני המחלוקות מה שאמרנו שנותנים עליו חומרי מקום שיצא משם א"צ לשנות זה הדין מפני המחלוקות כי אין כאן מחלוקות דכמה בטלני איכא בשוקי. והנה הרא"ש וכן תו' לקמן הוכיחו מכאן דמשום מחלוקות יכול להקל ג"כ ובזה ניחא מה שהיה קשה לי מה ראה ר"ח דמוקי ברייתא בכותאי ובמנהג שאינו חשוב דלמא מיירי בשדעתו לחזור דלפניהם לא יתיר אבל בצינעא יתיר וכמו שפי' הר"ן משנתינו ג"כ אבל לפי הנ"ל א"ש דה"ל לאשמועינן רבותא טפי דאפי' דברים האסורים לו ואחרים נהגו בהם היתר אל יאסרם בפניהם דיכול להקל מפני המחלוקות כנ"ל אע"כ במנהג שאינו חשוב איירי שאז אינו יכול להקל על עיקור הדין חלילה דוקא כשנהגו להחמיר על דין תורה אבל ח"ו לשמוע להקל וכיון דבמנהג שאינו חשוב איירי א"כ ע"כ בכותי' שנו דבת"ח יתירם לפניהם מכאן ראיה למה שכ' פר"ח דאין לשמוע כלל למנהג נגד הלכה להקל דלא כמהרי"ק והמג"א הביאו סו"ס תר"ץ ע"ש דליתא וכן עיקר:

בגמרא ונתן לי ואמר לי בני בפני אכול ושלא בפני לא תאכל כו' נראה דטעמא דר"ש בר' יוסי נמי לא היה רוצה שיסמכו אחרים על הוראתו לדורות כמ"ש התוספות בד"ה אני ראיתי דר"ש ב"י גופא היה נוהג כן וא"כ לפ"ז א"ש הא דקאמר בפני אכול משום דע"י כך לא יקבעו הלכה לדורות דאפשר דמה שאכל בפניו היינו משום שלא ישנה מפני המחלוקת אפילו לקולא משא"כ אם יאכל רבי יוחנן בר"א שלא בפניו יש לחוש שיקבעו התלמידים אחריו הלכה לדורות והשתא א"ש דקאמר ופליגא דידיה אדידיה והיינו בהך סברא גופא כן נ"ל:

בתוספות בד"ה כל הספיחים אסורין פירש"י דלאחר ביעור מיירי כו' וקשה לר"י כו' עס"ה. בפרש"י שלנו מבואר כן בלשונו לעיל בד"ה ונטל ספיחי כרוב ומה שלא הקשה ר"י על פירש"י לעיל אף ע"ג דהתם נמי שייך קושיית ריב"א דבסמוך אלא משום דלעיל מצינן לפרש כפירוש ראשון של רש"י כאן וא"כ לא שייך הנך קושיות שהקשה ר"י ולקושיית ריב"א נמי לא חייש ר"י שאין נראה בעיניו קושיא כל כך. מיהו לפי פי' רבינו ניסים שהביאו התוספות בסוף הדיבור יש ליישב גם כן שיטת רש"י וכן בל' הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות פ"ט בהא דקתני התם ר"ש אומר כל הספיחים מותרים להיפך ממאי דקאמר ר"ש הכא ומפרש ליה הרמב"ם דאיירי לאחר ביעור אלא דמילתא אחריתי קאמר לענין למכור לע"ה יותר ממזון ג' סעודות והיינו משום דאיכא למיחש שמא מן המשומר הן ולא מן המופקרין משא"כ בספיחי כרוב דאיכא למיתלי טפי שהוא מן המופקר ונראה שהוכרח לפרש כן משום הך קושיא של רבינו ניסים כאן וע"פ שיטה זו אפשר ליישב ג"כ שיטת רש"י דהכא אלא שאין להאריך לפי שכבר האריך בהן רבינו שמשון בפירוש המשניות (והוא בעצמו הרשב"א שהביאו התוספות כאן בסוף הדיבור) ע"ש באריכות ועיין ג"כ בחידושי ר"ה מה שכתבתי בזה בענין הספיחים ובדין האתרוג ע"פ שיטת הרמב"ם ז"ל דמה שגדל בששית והוסיף בשביעית נמי יש לו דין ספיחין וכאן אין להאריך יותר. ובעיקר המשך לשון התוספות עיין בחידושי מהרש"ל ומהרש"א:

פיסקא ההולך ממקום כו' אמר אביי ארישא רבא אמר לעולם אסיפא וה"ק כו'. לכאורה נראה דהאי טעמא דאל ישנה מפני המחלוקת בלא"ה לא איצטריך אלא ארישא דלענין חומרי מקום שהלך לשם הוי טעמא מפני המחלוקת ואפשר דאיסורא נמי איכא משום לא תתגודדו כמו שיבואר לקמן משא"כ בסיפא דההולך ממקום שאין עושין למקום שעושין נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם בלא"ה אסור משום אל תטוש תורת אמך ומשום בל יחל כדמשמע מסוגיא דלעיל אלא דמלשון רש"י לקמן בסוגיא דפירות שביעית לא משמע כן כמו שיבואר:

בתוס' בד"ה כגון אנא דידענא בקביעא דירחא כו' אלא מפרש ר"ת שהיה במקום ששלוחי ב"ד מגיעין כו' עס"ה. נראה מבואר בכוונת התוס' דמקום דירתו של רב ספרא היה מקום ששלוחי ב"ד מגיעין אלא כשהולך למקום שאין שלוחי ב"ד מגיעין שהיו עושין ב' ימים שפיר קאמר בישוב לא עבידנא כו' ומה שנתקשה מהרש"א בזה דא"כ שרב ספרא ידע ושמע מפי שלוחי ב"ד קודם שהגיע לאותו מקום שהלך אם כן באותו מקום נמי שלוחי ב"ד מגיעין כמו שהגיע רב ספרא לשם ולא ידענא מאי קשיא ליה דהא רב ספרא בבבל הוי דבקיאי בקביעא דירחא אפילו שלא ע"י שלוחי ב"ד היה יודע שהקביעות ביום ראשון ואע"ג דאפי' הכי בבבל עבדי תרי יומי היינו אותן שדרין במקום שאין השלוחין מגיעין דגזרינן דלמא אתי לקלקולי ואם כן רב ספרא גופא לא היה צריך לחוש לכך אלא משום מנהג אותו מקום שהלך לשם. ועוד דבלא"ה משכחת לה שפיר אם אותו מקום שהלך לשם היה מקום דמטו שלוחי ניסן ולא מטו שלוחי תשרי כדאיתא בפ"ק דר"ה דף כ"א דעבדי תרי יומי גזירה ניסן אטו תשרי משא"כ רב ספרא גופא לא היה צריך לאותה גזירה כיון שהיה דירתו במקום שמגיעין אף שלוחי תשרי. וראשון נראה עיקר בכוונת התוס':

ונטל ספיחי כרוב וכו' עמ"ש התו' ועיין מה שרמזתי אני הדל לעיל בשבת דף ל"ג ובמקום אחר כתבתי בעניותי עוד מזה על דברי התוס' דסוגיין בס"ד:

(נא רע"ב תוספות) ד"ה אני וכר דמ"מ לא היה רוצה וכו'.—עי' בהגהות הרש"ש, שהביא מירושלמי ברכות, דר"ש עצמו לא היה אוכל ספיחין. והעיקר שזה מחלוקת התלמודים בין בנוסח המשנה^*[עי' מ"ש מו"ר פרופ' י"נ אפשטיין זצ"ל בספרו "מבוא לנוסח המשנה", ח"ב, עמ' 709.] ובין במעשה דר"ש, וכבר כתב הרשב"א בתשובותיו סי' רצ"ח: "הירושלמי לעתים מהפך הסוגיא ופעמים אפי' גירסת הברייתא ואפי' המשניות".

ונטל ספיחי כרוב. בשביעית לאחר זמן הביעור: כדי. ראוי: בפני אכול. בפני אתה יכול לסמוך עלי הואיל וראיתי את ר''ש שאכל והיינו פלוגתא דידיה אדידיה דלעיל אמר לא תאכל אפי' בפני והכא קאמר דאע''ג דלאו בר סמכא הוא ולאו מגמריה ומסבריה קא שרי ליה סמכינן עליה מיהא בפניו משום דחזיא לגברא רבה דאכיל: כל הספיחין אסורין. בשביעי' מזמן הביעור ואילך: חוץ מספיחי כרוב. עלין היוצאין מקלח הכרוב: שאין כיוצא בהן בירק השדה. משרשין הן גדילין והרי הן כאילן שמוסיף ענפים על ענפים ולאו בכלל שאר ספיחים נינהו וכל שאר ספיחים מזרע הנחבט ונופל לארץ הוא אבל ספיחי כרוב אינו כן אלא עליו גדילין בענפים ולא אסר' תורה אלא ספיחים מעין זריעה כדכתיב הן לא נזרע וגו' כך שמעתי וקשיא לי חדא דכי האי גוונא לא קרי ספיחים אלא הגדילים מזרע הנחבט ונופל לארץ קודם לקיטה ועוד אילנות בשביעית מי לא נהגא בהן נמי קדושה ונראה בעיני דטעמא משום דכרוב אינו כלה לחיה כל ימות החורף וגימגום: א''ר עקיבא. למה נאמר ולא נאסוף מאחר שאין אנו זורעין מה יאספו לימד על הספיחים שאסורין וה''ק הן לא נזרע והגדילין מאיליהן לא נאסוף: גזרינן ספיחי כרוב אטו ספיחין דעלמא. דאע''ג דאין ביעור לכרוב דהא מתקיים כל ימות הגשמים ספיחין דידיה אסורין דלא לימא טעמא משום דאין בספיחי' איסור שביעית ואתו למישרי שאר ספיחים: ארישא. ואל ישנה דמתני' ארישא קאי ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין: רבא אמר לעולם אסיפא. והכי משמע מתני' או ממקום שאין עושין למקום שעושין נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם ולא ליעבד דהא דקי''ל בעלמא אל ישנה אדם ממנהג העיר אינו אלא מפני המחלוקת וכאן אין מחלוקת: דמאי אמרת. הרואה אותו בטל יאמר זה אומר שהמלאכה אסורה וחלוק על כולנו לא יאמר הכי אלא יאמר מלאכה אין לו שהרי כמה בטלנין יש בשוק כל ימות השנה:

אני ראיתי את ר''ש שאכל. תימה לר''י דאמר בירושלמי ר''ש חזא לההוא גברא מלקט ספיחי כרוב בשביעית א''ל מאי האי א''ל ולאו את הוא דשרית א''ל ולאו חבראי פליגי עלי קרי עליה פורץ גדר ישכנו נחש וכן הוות ליה והשתא כיון שבעצמו היה אוכל למה היה כועס על אחרים שהיו אוכלין וסומכין על הוראתו וי''ל דמ''מ לא היה רוצה שעמי הארץ יסמכו עליו כל זמן שלא פסקו הלכה כמותו: כל הספיחים אסורין חוץ מספיחי כרוב. פי' רש''י דלאחר ביעור מיירי ואין ביעור נוהג בכרוב לפי שאין השורש כלה בארץ ולא קרינן ביה כלה לחיה מן השדה וקשה לר''י א''כ אמאי איצטריך קרא דלא נאסוף תיפוק ליה דכתיב ולבהמתך ועוד מאי שנא דלא מפיק אלא ספיחי כרוב ה''ל למעוטי כל הני דפ''ז דשביעית (משנה ב) דתנן עיקר הלוף השוטה ונרבינה אין להן ביעור ועוד מאי שנא דרבנן גזרי הכא ספיחי כרוב אטו שאר ספיחים ובכל הנהו . דהתם לא גזרי ועוד הקשה ריב''א דלעיל קתני ונכנסתי לגינה אחריו ונטל ספיחי כרוב ואכל משמע שתלשן מן הקרקע והי' מהן הרבה מחוברין וא''כ איירי קודם ביעור ועוד הקשה ר''ת דאמרינן בפ''ק דמנחות (דף ה:) מה למנחת העומר שכן מתיר חדש בשביעי' ספיחים כר''ע דאמר ספיחי' אסורים ובפסח של שביעית היא קודם ביעור שאז תבואה אינה כלה בשדה ואדרבה היא במילואה וביעור לא היה אלא בשמינית כשהיא כלה לחיה מן השדה ועוד דקאמר ותרוייהו אליבא דר''ע ורבנן נמי לא פליגי אדרשה דכלה לחיה בשדה ומודו רבנן דספיחים אסורים אחר ביעור דבסיפרי קאמר אמילתא דרבנן דפליגי אדר' עקיבא אמרת לנו לא תזרעו ומה שאנו אוספים אין מכניסו לקיום פי' שאסור אחר ביעור אמרת לנו בערו מה אנו אוכלין מן הביעור ואילך לכך נראה לר''ת דבשביעית קודם ביעור מיירי כדמשמע קרא דלא נאסוף דמייתי דכתיב ביה מה נאכל בשנה השביעית ודריש ר''ע מהאי קרא דספיחים אסורים בשביעית ורבנן פליגי עליה ודרשי לא נאסוף להכניסו לקיום ולא אסרי אלא אחר ביעור ור''ש ורבנן פליגי הכא אליבא דר''ע ומתיר ר''ש ספיחי כרוב דלא אסרה תורה אלא ספיחים דומיא דזריעה דכתיב הן לא נזרע אבל ספיחי כרוב דמו לאילן כדאמר (כתובות קיא:) כרוב הניח לנו אבא והיינו עולים בו בסולם ולא גזרינן אטו שאר ספיחים ורבנן גזרי ודוקא אליבא דר''ע דאיסור ספיחים מדאורייתא פליגי אבל לרבנן דפליגי עליה דר''ע וסברי איסור ספיחים דרבנן ליכא למיגזר הקשה רבינו נסים גאון דאיפכא שמעינן להו במסכת שביעית בפ''ט (משנה א) דקתני התם ר''ש אומר כל הספיחים מותרין חוץ מספיחי כרוב שאין כיוצא בהן בירק השדה וליכא למיגרס התם אסורין דבירושלמי מוכח בהדיא דגרס התם מותרין ותירץ דהתם מיירי בספיחים שגדלו בששית בהיתר ונכנסו בשביעית ונשתהו עד לאחר הביעור ולכך שאר ספיחים שרו דלא אתו לאיחלופי בהנהו שגדלו בשביעית דשל ערב שביעית גדולים ושל שביעית קטנים אבל של כרוב שגדילים הרבה בזמן מועט אין היכר בין הגדל בערב שביעית לגדל בשביעית וכן איתא בירושלמי א''ר יצחק כל ירק אתה יכול לעמוד עליו בין חדש ובין ישן ברם הכא פי' ספיחי כרוב שלא ילך ויביא מן האיסור ויאמר מן האמהות הבאתי והך דשמעתא איירי בשביעית עצמה כדמפר''ת ורבינו נסים פי' נמי שמעתא בע''א ופי' דהכא בספיחים של שביעית שיצאו למוצאי שביעית דאסורין מדרבנן עד כדי שיעשו כיוצא בהן וסבר ר''ש ספיחים אסורין במוצאי שביעית דכשיראו אותם גדולים יסברו שלקטן בשביעית אבל ספיחי כרוב שאין כיוצא בהן בירק השדה לא גזרו בהן אטו שאר ספיחים דכשיראו אותם גדולין לא יסברו שלקטן בשביעית דדרכם ליגדל הרבה בזמן מועט וכשאכל ר''ש בן [רבי] יוסי בן לקוניא ספיחי כרוב במוצאי שביעית הוא דאכל כר''ש בן יוחי ולא משמע הכי ורבנן גזרי היתירא אטו איסורא וכולן אסורין ובגמרא דדמאי בפרק שני גרס לענין ספיחים מר''ה ועד חנוכה איסור ספיחים ומחנוכה ועד ר''ה היתר ספיחים ותניא בתוספתא בפ''ה בצלים שיצאו משביעית למוצאי שביעית אם עשו כיוצא בהן מותרין ואם לאו אסורין ותרוייהו אליבא דר''ע דאסר ספיחים מדאורייתא בשביעית אבל לרבנן דפליגי עליה ליכא למיגזר ומה שפי' רבינו נסים דמה שגדל בששית ונכנסה לשביעית היכא דאיכא למיטעי שמא גדל בשביעית אסור קשה לרשב''א דתניא בפ''ק דר''ה (דף טו.) ר''ש בן יהודה משום ר''ש אומר אתרוג בת ששית שנכנסה בשביעית פטור מן המעשר ומן הביעור והשתא ביעור לא הוי אלא בזמן שהפירות כלים ואפ''ה קאמר פטור מן הביעור ואע''ג דאיכא למיטעי ולמימר שזה האתרוג גדל בשביעית וי''ל דהתם מיירי מדאורייתא א''נ כשלקטן בתחילתה של שביעית דליכא למיטעי מיהו הא קשיא לר''י דבשמעתא משמע לכ''ע דירקות הגדילין בשביעית אסורין באכילה ובמסכת שביעית משמע דשרו דתנן (פ''ט מ''ד) האומר לפועל הילך דינר זה ולקט לי בו ירק היום ובפרק בתרא דע''ז (דף סב.) מייתי לה ותירץ ר''י דבשל ערב שביעית מיירי ומה שיש בהן דין שביעית לענין סחורה ושאר דינים לפי שנלקט בשביעית דבירק אזלינן בתר לקיטה: כגון אנא דידענא בקביעא דירחא. ולא בסוד העיבור קאמר דהא בני בבל בקיאי בעיבורא דירחא כדאמרינן בריש ביצה (דף ד:) ועבדי תרי יומי אלא מפרש ר''ת שהיה במקום ששלוחי בית דין מגיעין ושם אין עושין אלא יום אחד והיינו בקביעא דירחא שהיה יודע מתי נקבע החודש דהתם ליכא למיגזר שמא יעשה מלאכה בי''ט ששומעין קידוש החודש:

דף נא - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד