פסחים נא ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נא - א

אי אתה רשאי להתירן בפניהם.

אמר לו רב יוסף: וכי לאו מי איתמר עלה דההיא ברייתא:

אמר רב חסדא: לא שנו כן, אלא בכותאי [כותים] שנהגו איסור בדברים המותרים. אבל שאר אנשים מישראל, מותר להתירן בפניהם.

אמר לו אביי: בכותאי מאי טעמא לא יתיר בפניהם? - משום דאם יתיר בפניהם דברים שנהגו בהם איסור, מסרכי מילתא [תזדלזל שמירת המצוות בעיניהם], ויבואו להתיר אף דברים האסורים מן הדין.

אם כן, הנך אינשי [בני חוזאי] נמי, כיון שאינם בני תורה - סרכי להו מילתא. ואם תתיר בפניהם לאכול את חלת האורז, ימנעו מהפרשת חלה אף בעיסת דגן.

אלא, אמר רב אשי: חזינן - אי רובן אורז אכלי, לא ניכלה זר באפייהו את חלת האורז. דילמא משתכחא תורת חלה מינייהו לגמרי ואף מהדגן לא יפרישוה.

אבל אי רובן דגן אכלי, ניכלה זר באפייהו לחלת האורז. שאין לחוש שמא תשתכח תורת חלה מהם, שהרי עדיין אנו מחייבים אותם להפריש מן הדגן.

ואדרבה, יש לשרש מקרבם חומרה זו. שהרי מתוך שטועים וסוברים שהאורז חייב בחלה, עלולים הם להכשל באכילת טבל.

כי דילמא אתי לאפרושי חלה מן עיסת הדגן שהיא עיסת חיוב, על עיסת האורז שהיא עיסת פטור. וכיון שהופרשה על הפטור, אינה חלה אלא עדיין טבל היא. ואם יתנוה לכהן, נמצא אוכל הכהן טבל.

או שיפרישו מן עיסת האורז שהיא עיסת פטור, על עיסת הדגן שהיא עיסת חיוב. וכיון שלא חל שם חלה על האורז, עדיין לא נתקנה עיסת הדגן אלא עדיין טבל היא. ונמצאו אוכלים טבל.

גופא: דברים המותרים, ואחרים נהגו בהן איסור, אי אתה רשאי להתירן בפניהן!

אמר רב חסדא: בכותאי עסקינן, שאינן בקיאים בדיני. ואם תתיר להם מה שהם סבורים שהוא אסור, יבואו להתיר אף דברים האסורין מן הדין.

ותמהינן: וכי דוקא בכותים שנו כן, ובכולי עלמא לא?! והתניא:

א. רוחצין שני אחין כאחד. ואין כאן משום פריצות. ולא חיישינן שמתוך שרואין זה את זה ערומים, יתנו עיניהם איש באחיו למשכב זכור.

ואין רוחצין שני אחין כאחד בכבול [שם מקום], שבמקום זה נהגו שלא ירחצו שני אחים יחד.

ומעשה ביהודה והלל, שהיו בניו של רבן גמליאל, שרחצו שניהם כאחד בכבול. ולעזה [הלעיזה] עליהן כל המדינה. ואמרו בני המדינה: מימינו לא ראינו כך שירחצו שני אחים יחד!

ונשמט הלל ויצא לבית החיצון של בית המרחץ, ושתק. ולא רצה לתרץ את עצמו ולומר להן מותרים אף אתם ברחיצת שני אחים יחד, לפי שדבר המותר, ונהגו בו אחרים איסור, אי אתה רשאי להתירו בפניהם.

ב. יוצאים בקורדקיסון [מנעלים דקים שלובשים אותם תחת הנעליים] בשבת, ואין חוששין, שמא מתוך שהם רחבים, יפלו מעל רגליו, ויבוא לטלטלן ד' אמות ברשות הרבים.

ואף על פי שמותר מן הדין - אין יוצאין בקורדקיסון בשבת בבירי [שם מקום].

ומעשה ביהודה והלל, בניו של רבן גמליאל, שיצאו בקורדקיסון בשבת בבירי. ולעזה עליהן המדינה. ואמרו: מימינו לא ראינו שיצא אדם כך בשבת!

ושמטום הלל ויהודה לקורדקיסון, ונתנום לעבדיהן. ולא רצו לומר להן, מותרים אף אתם בכך.

ג. ויושבין על ספסלי נכרים [שהם מוכרים עליהם סחורה] בשבת, ולא חיישינן שיחשדום שעושים סחורה בשבת.

ואף על פי שמותר מן הדין, אינן יושבין על ספסלי נכרים בעכו.

ומעשה ברבן שמעון בן גמליאל שישב על ספסלי נכרים בשבת בעכו. ולעזה עליו כל המדינה. אמרו: מימינו לא ראינו שישב אדם כך בשבת.

וכששמע רבן שמעון בן גמליאל נשמט מהספסל וישב על גבי הקרקע. ולא רצה לומר להם, מותרים אף אתם בכך.

אלמא, הא דקתני "דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור, אי אתה רשאי להתירן בפניהם" לאו דוקא בכותים קתני. אלא אף בשאר אנשים מישראל. וקשיא לרב חסדא.

ומשנינן: כל מקומות אלו, כמדינות הים דמו.

ומודה רב חסדא, שבני מדינת הים נמי, אסור להתיר בפניהם. כי כיון דלא שכיחי רבנן גבייהו הם אינם מלומדים ואין מקומם מקום תורה - אלא ככותים דמו! ואף בהם יש לחוש למסרכי מילתא.

והוינן בה: בשלמא ישיבה בשבת על ספסלי נכרים, נהגו בה בני עכו איסור, משום שהיושב עליהם מחזי כעוסק במקח וממכר בשבת. שהרי עשויים הם לסחורה.

וכן יציאה בקורדקיסון נמי, נהגו בה בני בירי איסור, משום דילמא משתלפין מרגליו, ואתי לאיתויינו ארבע אמות ברשות הרבים! ויעבור על איסור מלאכת העברת ארבע אמות ברשות הרבים בשבת.

אלא בשני אחין רוחצין כאחד - מאי טעמא לא עשו כן בכבול?

ומשנינן: הוה אמינא לאוסרם, כדתניא:

עם הכל אדם רוחץ במרחץ חוץ מאביו, שמתוך שרואהו נזכר שמשם יצא, ונותן לבו להרהור. ולא עם חמיו לפי שנותן לבו שיצאה אשתו משם. ולא עם בעל אמו, ולא עם בעל אחותו, לפי שאף מחמתם הוא בא להרהור.

ורבי יהודה מתיר ברחיצה עם אביו, מפני כבוד אביו, שעל ידי שהוא משמשו במרחץ, הרי הוא עוסק בכיבוד אב.

והוא הדין לבעל אמו, שמותר לרחוץ עמו, משום שהוא חייב אף בכבוד בעל אמו.

ואתו אינהו בני כבול, וגזור בשני אחין, משום בעל אחותו.

תנא: תלמיד לא ירחץ עם רבו. שצריך התלמיד להתבייש בכך, משום כבוד ומורא רבו. ואם רבו צריך לו שישמשו מותר לו לרחוץ עמו.

כי אתא רבה בר בר חנה, אכל דאייתרא [חלב המצוי בכפיפת הקיבה], שבני ארץ ישראל אוכלים אותו, מפני שאינו מהחלבים האסורים. אבל בני בבל נהגו בו איסור.

עול לגביה [באו אצלו] רב עוירא סבא ורבה בריה דרב הונא, בעודו אוכל חלב זה. כיון דחזינהו שראה אותם רבה בר בר חנה - כסייה לאותו החלב מינייהו, שלא יראוהו.

אתו רב עוירא ורבה ואמרו ליה לאביי מה שראו.

אמר להו אביי: שוינכו [עשה אתכם] רבה בר בר חנה ככותאי, שהסתיר מכם את החלב, כדי שלא ייאלץ לומר לכם שמותר חלב זה באכילה.

וחשש להא דתניא: דבר שנהגו בו איסור, אי אתה רשאי להתירו בפניהם. וכבר אוקמה רב חסדא בכותאי.

הרי שבכך שלא רצה להתיר לכם דבר זה, החזיק אתכם ככותים.

ותמהינן: וכי רבה בר בר חנה לית ליה להא דתנן: ההולך ממקום למקום, נותנין עליו אף חומרי מקום שיצא משם, ואף חומרי מקום שהלך לשם! ולא היה לו לשנות ממנהג בני בבל שלא לאכול חלב זה, מפני המחלוקת.

אמר אביי: הני מילי דלא ישנה מפני המחלוקת, דוקא בהולך ממקום אחד שבבבל למקום אחר בבבל.

ומארץ ישראל למקום אחר שבארץ ישראל. אי נמי מבבל לארץ ישראל. (ג"מ)

אבל ההולך מארץ ישראל לבבל, מותר לו להקל כמנהג ארץ ישראל, אף כשהוא בבבל. ולא חיישינן בכך למחלוקת. דכיון דאנן [בני בבל] כייפינן להו [כפופים לבני ארץ ישראל] - עבדינן כוותייהו! שמפני שהם סמוכים ואנחנו לא סמוכים [שאין סמיכה בבבל], אף כשהם באים למקומנו אינם צריכים לבטל את מנהגם מפנינו.

רב אשי אמר: אפילו תימא שההולך מארץ ישראל לבבל חייב לנהוג כחומרי בבל, נמי לא קשיא מידי על רבה בר בר חנה.

דהני מילי דנותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם, דוקא היכא דאין דעתו לחזור למקומו, אלא להשתקע במקום שהלך לשם.

ורבה בר בר חנה, בדעתו לחזור לארץ ישראל הוה! לכך לא נתחייב לנהוג כחומרי בבל.

אמר ליה רבה בר בר חנה לבריה: בני, אף שאני אוכל דאייתרא, אתה לא תאכל אותו, לא בפני, ולא שלא בפני.

אני, שראיתי את רבי יוחנן שאכל אותו - כדי [ראוי] הוא רבי יוחנן לסמוך עליו, ולאכול בין בפניו ובין שלא בפניו.

אבל אתה, שלא ראית אותו אוכל דאייתרא - לא תאכל בין בפני בין שלא בפני.

ופליגי דידיה אדידיה! שסותר רבה בר בר חנה את דברי עצמו במקום אחר.

דאמר רבה בר בר חנה: סח לי רבי יוחנן בן אלעזר: פעם אחת נכנסתי אחר רבי שמעון בן רבי יוסי בן לקוניא לגינה בשנת השמיטה,

אי אתה רשאי להתירן בפניהם שלא יבואו לזלזל בשאר איסורים, שיאמרו: אם דבר זה הותר לנו אף איסורים אחרים אינם חמורים. וכיצד התיר להם רב יוסף? אמר לו: ולאו מי איתמר עלה [והאם לא נאמר על הלכה זו] אמר רב חסדא: דברים אלה נאמרו בכותאי [בשומרונים] ולא באחרים! ודוחים: כותאי מאי טעמא — משום דמסרכי מילתא [השומרונים מה הטעם אסור משום שמושכים את הדבר] ומצרפים אליו הקלות יתרות שלא כדין, הנך אינשי נמי סרכי מילתא [אותם אנשים גם כן ימשכו את ההיתר] ויתירו דברים אחרים, שהרי הם עמי הארץ.

אלא אמר רב אשי: חזינן [רואים אנו] אי [אם] רובן של אנשי אותו מקום אורז אכלי [אוכלים] — לא ניכליה [יאכלנה] זר את החלה באפייהו [בפניהם], דילמא משתכחא [שמא תשכח] תורת הפרשת חלה מינייהו [מהם], ואי [ואם] רובן דגן אכלי [אוכלים] — ניכלה [יאכלנה] זר באפייהו [בפניהם], שאז חשוב לעשות זאת, דילמא אתי לאפרושי [שמא יבואו להפריש] מן החיוב על הפטור. שאם יחשבו שמפרישים חלה מאורז, אף יפרישו חלה מדגן עבור האורז, או מן הפטור על החיוב מן האורז על הדגן, ולא יצאו ידי חובתם.

א כיון שהוזכרו הלכות בענין מנהגים והיתרם, דנים בו גופא [עצמו], אמרנו כי דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור — אי אתה רשאי להתירם בפניהם. אמר רב חסדא: בכותאי עסקינן [בכותים, שומרונים עוסקים אנו] ולא בישראל. ותוהים: וכולי עלמא [וכל העולם שאר אנשים] לא? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: רוחצים שני אחים כאחד ואין חוששים לחוסר צניעות והרהור עבירה, ואין רוחצים שני אחים בעיירה כבול ששם נהגו להחמיר בכך. ומעשה ביהודה והלל בניו של רבן גמליאל שרחצו שניהם כאחד בכבול, ולעזה (שוחחה, התרגשה) עליהם כל המדינה (העיר, המקום), אמרו: מימינו לא ראינו כך שירחצו שני אחים כאחד. ונשמט הלל ויצא לבית החיצון ולא רצה לומר להם: מותרים אתם, שהעדיף להישמע לדבריהם ולא להתיר בפניהם.

וכן יוצאים בקורדקיסון (נעלים רחבות כעין נעלי בית) בשבת ואין יוצאים בקורדקיסון בשבת בעיירה בירי. ומעשה ביהודה והלל בניו של רבן גמליאל שיצאו בקורדקיסון בשבת בבירי, ולעזה עליהם כל המדינה. ואמרו: מימינו לא ראינו כך, ושמטום ונתנום לעבדיהם הגוים ולא רצו לומר להן מותרים אתם.

וכן יושבים על ספסלי גוים המיועדים בדרך כלל להניח עליהם סחורה למכירה בשבת ואין חושדים בהם. ואינן יושבין על ספסלי גוים בשבת בעכו, ומעשה ברבן שמעון בן גמליאל שישב על ספסלי גוים בשבת בעיר עכו, ולעזה עליו כל המדינה, אמרו: מימינו לא ראינו כך, נשמט על גבי קרקע ולא רצה לומר להם מותרים אתם. ומשיבים: בני מדינת הים נמי [גם כן] כיון דלא שכיחי רבנן גבייהו [שאין מצויים חכמים אצלם] ככותים דמו [כשומרונים הם נחשבים] ואסור להתיר להם.

כיון שהוזכרו הדברים דנים בענין מה היה הטעם לעיקר החומרה באותם מקומות; בשלמא [נניח] שאסרו באותם ספסלי גוים — משום דמחזי [שנראה] כמקח וממכר בשבת. בקורדקיסון נמי [גם כן], דילמא משתלפין ואתי לאיתויינהו [שמא ישלפו מרגליו ויבוא להוליכם בידו] ארבע אמות ברשות הרבים ונמצא עובר על דברי תורה.

אלא רוחצין מאי טעמא [מה הטעם] לא? ומשיבים שיסוד ההלכה הזו מובן על פי מה דתניא [ששנינו בברייתא]: עם הכל אדם רוחץ חוץ מאביו וחמיו ובעל אמו ובעל אחותו משום קירבתם המשפחתית, שמתוך שהוא מהרהר בלבו על דרך קירבת המשפחה ביניהם שמא יבוא לידי הרהור עבירה בנשים ובגברים. ור' יהודה מתיר באביו מפני כבוד אביו, שאם יהא עמו יוכל לסייע לו ברחיצה. והוא הדין לבעל אמו.

ואתו אינהו [ובאו הם אנשי כבול] וגזור [וגזרו] איסור בשני אחין משום בעל אחותו שנראה להם שבכך יש חשש והחמירו על עצמם. תנא [שנינו בתוספתא]: תלמיד לא ירחץ עם רבו מפני שאין זה כבוד לרב שתלמידו רואהו ערום, ואם רבו צריך לו שיסייענו בשעת רחיצה — מותר.

ב מסופר: כי אתא [כאשר בא] רבה בר בר חנה מארץ ישראל לבבל אכל מן החלב המצוי דאייתרא [על היתר שבקיבה], שהחלב שעל הקיבה יש בו חלק פנימי הנקרא חלק היתר וחלק חיצון הנקרא חלק הקשת, ובחלב ה"יתר" יש חילוק מנהגים. שבני ארץ ישראל נהגו בו היתר ובני בבל אוסרים אותו. עול לגביה [נכנסו אליו] רב עוירא סבא [הזקן] ורבה בריה [בנו] של רב הונא, כיון דחזינהו כסייה מינייהו [שראה אותם באים כיסה מהם] מה שאכל. אתו ואמרו ליה [באו ואמרו לו] לאביי את המעשה. אמר להו [להם]: שווינכו ככותאי [עשה אתכם כשומרונים] שהרי יכול היה לומר במפורש "מותרים אתם" ולא עשה כן.

ושואלים: ורבה בר בר חנה שנהג היתר בדבר האסור שם לית ליה הא דתנן [האם אינו מקבל מה ששנינו במשנתנו] שמי שהלך ממקום למקום נותנים עליו חומרי המקום שיצא משם וחומרי המקום שהלך לשם? אמר אביי: הני מילי [דברים אלה] אמורים כשהולך מבבל לבבל ממקום למקום, או מארץ ישראל לארץ ישראל, אי נמי [או גם כן] מבבל לארץ ישראל, אבל מארץ ישראל לבבל — אין סומכים על כלל זה. כי כיון דאנן כייפינן להו עבדינן כוותייהו [שאנו בני בבל כפופים להם מבחינת ההלכה עושים אנו כמותם] ואין איש ארץ ישראל צריך לנהוג כמנהג בבל.

רב אשי אמר: אפילו תימא [תאמר] שגם מארץ ישראל לבבל צריך להחמיר כמנהג המקום שבא אליו, אולם הני מילי היכא [דברים אלה אמורים במקום] שאין דעתו לחזור, אלא להשתקע במקום החדש, ואילו רבה בר בר חנה דעתו לחזור הוה [היתה] ולכן היה מותר בכך כמנהג ארץ ישראל ממנה הוא בא ואליה הוא חוזר. מספרים, אמר ליה [לו] רבה בר בר חנה לבריה [לבנו]: בני, אתה שהנך חי בבבל לא תאכל את החלב לא בפני ולא שלא בפני. אני שראיתי את ר' יוחנן שאכל — יכול אני לומר שכדי (כדאי) הוא ר' יוחנן לסמוך עליו גם בפניו וגם שלא בפניו. אתה לא ראית אותו לא תאכל בין בפני בין שלא בפני, שאינך כדאי שתסמוך רק עלי בהיתר זה.

ומעירים: ופליגא דידיה אדידיה [וחלוקה שיטתו שלו על דבריו שלו] שאמר רבה בר בר חנה: סח לי ר' יוחנן בן אלעזר: פעם אחת נכנסתי אחר ר' שמעון בן ר' יוסי בן לקוניא לגינה שליד ביתו

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

you are not allowed to permit these actions in their presence, lest they come to treat other prohibitions lightly, saying: If this previously prohibited activity was permitted, other prohibitions are not particularly stringent either. How did Rav Yosef permit the residents of Ḥozai to eat rice dough? Rav Yosef said to Abaye: And wasn’t it stated about this halakha concerning stringencies that Rav Ḥisda said: This was stated specifically with regard to Samaritans? The Gemara rejects this: What is the reason that this applies to Samaritans? It is due to the fact that they will extend this matter of leniency, and add to it additional, unjustified leniencies. These people of Ḥozai will also extend this matter of leniency, and come to practice additional leniencies in other cases, as they are ignoramuses.

Rather, Rav Ashi said: We see, if the majority of people in that place eat rice, do not let a non-priest eat ḥalla in their presence, lest the halakhic category of ḥalla be forgotten from them. And if most of them eat grain, let a non-priest eat ḥalla separated from rice dough in their presence, lest they separate ḥalla from grain, from which separating ḥalla is a requirement, on behalf of rice from which separating ḥalla is an exemption, in which case the priest eating the ḥalla would be eating bread from which ḥalla was not separated; or from that which is an exemption on behalf of that which is a requirement, in which case the person eating the grain bread would be eating bread from which ḥalla was not separated.

After mentioning halakhot relating to customs, the Gemara returns to discuss the matter itself. If matters are permitted but others were accustomed to treat them as a prohibition, you are not allowed to permit these actions in their presence. Rav Ḥisda said: We are dealing with Samaritans, not with Jews. The Gemara is surprised at this: And doesn’t this apply to everyone? Wasn’t it taught in a baraita to the contrary? Two brothers may bathe together, and there is no concern that doing so is immodest or will lead to sinful thoughts. However, the custom was that two brothers do not bathe together in the city of Kabul (see I Kings 9:13). And there was an incident involving Yehuda and Hillel, sons of Rabban Gamliel, who bathed together in Kabul, and the entire city denounced them and said: In all our days we have never seen that type of conduct. Hillel stole away and went out to the outer chamber and did not want to tell them: You are permitted to do so. He preferred to obey the city residents rather than rule it permitted for two brothers to bathe together.

Similarly, one may go out with wide shoes that resemble slippers on Shabbat; however, one does not go out with wide shoes in the city of Birei. And there was an incident involving Yehuda and Hillel, sons of Rabban Gamliel, who went out with wide shoes in Birei, and the people of the city denounced them and said: In all our days we have never seen that type of conduct. And Yehuda and Hillel removed their shoes, and gave them to their gentile servants, and did not want to tell the residents of the city: You are permitted to go out with wide shoes on Shabbat.

Similarly, one may sit on gentiles’ stools on Shabbat, even though these stools are typically used for displaying merchandise. But one may not sit on gentiles' stools on Shabbat in the city of Akko. And there was an incident involving Rabban Shimon ben Gamliel who sat on gentiles’ stools on Shabbat in the city of Akko, and the entire city denounced him. They said: In all our days we have never seen that type of conduct. Rabban Shimon ben Gamliel moved onto the ground and did not want to tell them: You are permitted to sit on the stools. The Gemara answers: The legal status of people in the cities, since Sages are not found among them, is like that of the Samaritans. Therefore, it is prohibited to tell them that these activities are permitted.

The Gemara proceeds to clarify the reasons for the stringent customs in those communities. Granted, sitting on gentiles’ stools is prohibited because it appears like one is engaged in buying and selling on Shabbat. In the case of wide shoes as well, it is prohibited to wear them due to the concern lest they fall off one’s feet and he come to carry them in his hand four cubits in the public domain, thereby violating a Torah prohibition.

However, what is the reason that two brothers may not bathe together? The Gemara answers: The custom to prohibit doing so is based on that which was taught in a baraita: A person may bathe with anyone except for his father, and his father-in-law, and his mother’s husband, and his sister’s husband. Due to the nature of their relation, one might come to ponder how they came to be related and have prohibited thoughts about intimacy between men and women. And Rabbi Yehuda permits one to bathe with his father, due to the honor that he can accord his father by assisting his father while bathing. The same is true for one’s mother’s husband.

And the people of Kabul came and issued a decree to prohibit bathing together for two brothers, due to their concern that it is similar to bathing with one’s sister’s husband. It was taught in the Tosefta: A student may not bathe with his teacher, since it is disrespectful to see one’s teacher naked. But if his teacher requires his help when bathing, it is permitted.

The Gemara relates: When Rabba bar bar Ḥana came from Eretz Yisrael to Babylonia, he ate the fat found over the straight part of an animal’s stomach. The fat along the stomach consists of two parts: The inner, straight portion, which is shaped like a bowstring, and the outer, rounded portion, which is shaped like a bow. With regard to the fat surrounding the inner, straight portion, the custom in Eretz Yisrael was lenient, whereas in Babylonia it was stringent. Rav Avira the Elder and Rabba, son of Rav Huna, entered to see Rabba bar bar Ḥana. When he saw them coming, he concealed from them what he was eating. They came and told Abaye what had happened, and he said to them: Through his conduct, he rendered you Samaritans, as he could have told you that it is permitted but did not do so.

The Gemara asks: And is Rabba bar bar Ḥana, who was lenient with regard to a matter that is prohibited, not in agreement with that which we learned in the mishna: When one travels from one place to another, the Sages impose upon him the stringencies of the place from which he left and the stringencies of the place to which he went? Abaye said: That applies when one travels from one place in Babylonia to another place in Babylonia, or from one place in Eretz Yisrael to another place in Eretz Yisrael, or alternatively, from Babylonia to Eretz Yisrael. However, when traveling from Eretz Yisrael to Babylonia, no, this principle does not apply. Since we, the residents of Babylonia, are subordinate to them in terms of halakha, we act in accordance with their custom, but a resident of Eretz Yisrael is not required to follow the Babylonian custom.

Rav Ashi said: Even if you say that when one travels from Eretz Yisrael to Babylonia, he is required to act stringently in accordance with the local custom, this applies only when his intent is not to return. One is required to adopt the local customs when permanently settling in a new location. However, as Rabba bar bar Ḥana’s intent was to return to Eretz Yisrael, his point of origin, he continued to follow the custom of Eretz Yisrael. The Gemara relates that Rabba bar bar Ḥana said to his son: My son, you live in Babylonia. Therefore, do not eat this fat, neither when you are in my presence nor when you are not in my presence. I, who saw Rabbi Yoḥanan eat this fat, can say that Rabbi Yoḥanan is worthy for one to rely upon him both in his presence and not in his presence. You did not see him. Therefore, do not eat it, neither when you are in my presence nor when you are not in my presence, since you may not rely upon my opinion alone in this matter.

The Gemara comments: And this statement of his disagrees with another statement of his, as Rabba bar bar Ḥana said: Rabbi Yoḥanan ben Elazar told me: Once I followed Rabbi Shimon ben Rabbi Yosei ben Lakonya into the garden next to his house,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

בני חוזאי נהגו להפריש חלה מן האורז שאינו חייב בחלה ואסקינ' אמר רב אשי חזינן אי רובא דבני חוזאי אורז אכלי לא ניכלה זר באנפייהו כי היכי דלא תשתכח תורת חלה מינייהו ואי רובא חיטי ושערי אכלי ניכלה זר להאי חלת האורז באפייהו כדי שיתברר להם שאין בה תורת חלה דחיישינן דלמא אתו לאפרושי חלה מן עיסה של אורז על עיסה של חטין דאתו למימר כיון שכלן חייבין בחלה מין אחד מהן זה פוטר את זה:

גופה דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם אוקמה רב חסדא בכותאי מאי טעמא משום דסרכי אומרין הלא דבר פלוני היינו נוהגין בו איסור והיה מותר כן גם דבר זה מותר הוא ויבואו להתיר האיסור לפיכך כל דבר שנהגו בו איסור אין מתירין אותו להם ולאו כותאי בלבד אלא אפי' מקום שאינן בני תורה וחיישינן כי האי גונא אין מתירין להם כגון כבול שנהגו שלא לרחוץ שני אחים כאחד ונכנסו יהודה והלל בני ר"ג לרחוץ כאחד ולעזה עליהם כל המדינה אמרו לא ראינו כך מימינו ונשמט הלל ויצא לבית החיצון ולא רצה לומר מותרים אתם וכן בבירי נהגו שלא לצאת בשבת בקורדקייסין פי' מנעל שאין לו עקב והוא סנדי ויצאו יהודה והלל בקורדקייסין בשבת ולעזה המדינה עליהם כו' וכן בעכו נהגו שלא לישב על ספסלי גוים בשבת ונזדמן לרשב"ג וישב בשבת בעכו על ספסלי גוים שיש להם בחנויות ולעזה עליו המדינה וכו' הנה אלו כלן לא רצו לומר להם מותרין אתם ושני' בני מדינות נמי כיון דלא שכיחי רבנן גבייהו אתו למסרך ולהתיר כמו שאמרנו על הכותים. שני אחים מאי טעמא כדתניא עם הכל אדם רוחץ חוץ מאביו וחמיו ובעל אמו והוא הדין לבעל אחותו וגזרו על שני אחים כאחד משום בעל אחותו:

תנא תלמיד לא ירחוץ עם רבו ואם רבו צריך לו מותר. ירושלמי ר' אלעזר בשם ר' אבון כל דבר שאינו יודע שהוא מותר וטעה בו באיסור נשאל ומתירין לו וכל דבר שיודע שמותר ונוהג בו באיסור נשאל ואין מתירין לו. כל הדברים תלוי אותן במנהג נשים דנהגן דלא למעבד עובדא ביומא דירחא מנהגא דלא עבדי באפוקי שבתא עד דתתפני סדרא ובשני ובחמישי עד דתתפני תעניתא מנהגא:

כי אתא רבה בר בר חנה בבבל אכל השומן דאייתרא דנהגו בבבל איסור כדגרסינן באלו טרפות [דף נ] דאקשתא של קיבה כ"ע לא פליגי דאסור והוא החלב שעליה מלמעלה דאייתרא אויא א"ר אמי מקמצין והכא בבבל נהגו בו איסור שמעיה דר' חנינא הוה קאי קמיה [דר' חנינא] אמר קמוץ (יהבו ליה) [והב לי] דאיכול חזייה דהוה מחסם א"ל בבלאי את (פום) [תפוס] שדי עול לגבי רבה בר בר חנה רב אויא ורבה בר נתן כדחזנהו כסייה להא דאיתרא דהוה אכיל ליה אמר להו אביי כותאי שוינכו שאין מתירין בפניהם דברים שנהגו בהן איסור ורבה בר בר חנה היכי עביד הכי והתנן נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם והנה בבבל שהוא שם עתה איסור היו נוהגין בה ופריק רב אשי דעתו לחזור הוה ומי שדעתו לחזור אין נותנין עליו חומרי אותו מקום שהלך לשם.

אמר ליה רבה בר בר חנה לבריה אני שראיתי את ר' יוחנן דאכל דאיתרא כדאי הוא ר' יוחנן למסמך עליו בפניו ושלא בפניו אתה לא תאכל לא בפני ולא שלא בפני מכלל שהבא מכח אחר שיראה מי שעשה מעשה אע"פ שהוא עושה כמותו אחרים אין סומכיו עליו בפניו וכל שכן שלא בפניו.

גופא דברים המותרים ואחרים נהגו בו איסור אי אתה רשאי להתירם לפניהם. והא דאמרינן בפ"ק דחולין שאכל ר' מאיר עלה של ירק בבית שאן והתיר ר' בית שאן על ידו דהתם מנהג בטעות היה שהיו סבורים שחייבים לעשר ובמנהג בטעות רשאי להתירם בפניהם ומתניתא דהכא שהיו יודעים שהם מותרים לגמרי אלא שנהגו להחמיר על עצמם ובהא אין רשאי להתירם בפניהם וכן אמרו בירושלמי כל דבר שאינו יודע שהוא מותר וטועה ונוהג בו איסור נשאל ומתירין לו וכל דבר שיודע שהוא מותר ונוהג בו איסור נשאל ואין מתירין לו ע"כ. והא דתניא אי אתה רשאי להתירם בפניהם כתב הרי"ט ז"ל לנהוג היתר בפניהם והקשה הרי"ט ז"ל דמשמע דשלא בפניהם מותר לנהוג היתר והיכי איפשר דהא תנן נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם ועוד האריך ונשא ונתן בענין והתוס' כתבו דבמנהג התפוס להחמיר יש דינין חלוקים במנהג החשוב והוא שנהגו בני העיר על פי תלמידי חכמים ותלמידי חכמים עמהם בזו נותנין עליו לעולם חומרי מקום שהלך לשם כשאין דעתו לחזור ואפי' שלא בפניהם ואפי' במקום תלמידי חכמים דליכא משום סירכא דמנהג חשוב בזה יש בביטולו גרם מחלוקת ואין לו היתר אלא חוץ לעיר וחוץ לתחום והיינו מתניתין דקתני נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם ואתי' בכל ענין אבל ברייתא במנהג שאינו חשוב כגון שנהגו בני עיר מעצמן ובהא רשאי לנהוג היתר שלא בפניהם: וכתב הרי"ט ז"ל וזה היה נראה יותר טעם נכון מכל מה שאמרנו אבל עדיין אין הדבר מחוור כל הצורך כיון דמתנתא ומתני' סמכו (נ"ל דחסר כאן איזה תיבות) הוה ליה לפרושי ועל כל פנים צריכין אנו למודעי לדברי רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל דמתני' דהדר תני אל ישנה אדם מפני המחלוקת מילתא פסיקא הוא ואף בשדעתו לחזור ואפי' כלם חכמים יודעים את התורה ואפי' בחדרי חדרים ובהא אתיא רישא דמתני' וסיפא בחד גוונא דרישא מיירי בחד צד במקום דליכא חשש מחלוקת ואזלינן לאביי בתר ארץ ישראל ולרב אסי בתר עיקר עירו והדר קתני כי מפני המחלוקת אין לשנות בשום ענין מחומרי מקום שהלך לשם וביאור דברים אילו כי המנהגות על שלשה דרכים דכל שהוא מנהג בטעות נשאל ומתירין לו כדברי הירושלמי ואפי' בכותאי נמי כיון דנשאלין ומראין שהלכה נוספת בידם ומכל מקום אין נוהגים היתר בפני כותיים וכיוצא בהן שאינן בני תורה והיינו מתניתא דקתני דברים המותרים דלהתירם בפניהם אינו רשאי אבל להתירו להם אפשר כשנשאלו וגם כשלא נשאלו מתירים להם בעל כרחם כשיש במנהגם חשש גרם איסור וכההיא דבית שאן וזו אינה ענין למשנתנו כלל ולא היה צריך לפרושי דפשוט הוא דבמנהג בטעות לא שייך חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם שאפי' לבני העיר עצמן היה לנו להתיר אי לאו דהנהו כותאי ואין לנו אלא להשמר מסירכא דידהו שלא יחטאו על ידינו והיינו שלא לנהוג היתר בפניהם: והדרך השני היה מנהג שאינו בטעות אלא שרצו להחמיר על עצמן בין על פיהם בין על פי תלמידי חכמים והדבר ההוא הוא מותר מן הדין בלא שום מחלוקת דעלמא כערבי פסחים קודם חצות ואפי' יש בדבר מחלוקת אלא שהאוסר יחיד כנגד הרבים וכיוצא בו כל שנהגו בדבר להחמיר והוא שידעו שהוא מותר מנהגם שריר וקיים ואפי' כלם חכמים יודעים את התורה אין מתירין להן וההולך לשם אינו נוהג שום היתר ואפי בחדרי חדרים ואפי' דעתו לחזור שכל כיוצא בזה יש לחוש למחלוקת וזו היא משנתנו דקתני מלתא פסיקא אהא בכל צד ובכל ענין שלא ישנה מפני המחלוקת ואתיא כולה בחדא גונא כשדעתו לחזור אין לו היתר אלא חוץ לתחום: ויש עוד מנהג שלישי בינוני בין שנים אילו והוא שנהגו איסור בדבר לא בתורת חומרא אלא שטעו בלבד שאין טעותו מוכחתו שהוא דבר הראוי התלוי במחלוקת שיקול הדעת כגון ההיא וכיוצא בזה נתנו רמז ברישא דמתני' שאם אין דעתו לחזור נוהג כמותם אליבא דרב אשי ואי לאו נוהג כמנהג מקומו ואליבא דאביי דתולה הדבר בארץ ישראל וטעם חלוקים אילו מפני שאין בזה מפני המחלוקת שכבר יודעים הם שמנהגם דבר מחלוקת חכמים הוא וכי אין מנהגם מכריע ההלכה והעושה שלא כמנהגם דבר מחלוקת חכמים הוא ומנהגם אינו משום אותם טועים בדבר משנה אלא טועים בשיקול הדעת ואין בזה קלון כיון שאין הדבר מוכרח ומ"מ מדפייסה רבה בר בר חנה ואמרינן בכותאי שמעין שאף בזה ראוי היה שלא לנהוג היתר בפניהם במקום כותיים אבל במקום תלמידי חכמים נוהג היתר בפרהסיא בפניהם ומ"מ ודאי אין מתירין להם אפי' כשנשאל דכיון שיקול הדעת תופס בדבר מנהג להחמיר ונשאר לנו לפי מאי דאמרינן לקמן סבר כדרב ספרא במדבר והתם מותר והיתר גבי עובדא דרמי בר חמא אמרו חוץ לתחום אכלינהו כולא חדא מילתא היא ודייקא בלישנא הרי הוא מסתמא דיישוב תוך לתחום ומדבר חוץ לתחום אי נמי דהתם דלא נהגו אלא בפום ברייתא נקט חוץ לתחום דבחוץ לתחום סגי אבל הכא שפשט מנהג יו"ט שני בכל צריך שיהא חוץ לתחום לכל מדבר והיינו מדבר מה היא סתם ע"כ לרי"ט ז"ל בשם רבו הרא"ה ז"ל:

וכתב עוד ז"ל והדבר פשוט שאין משנתנו וכל גמרא ועובדא אלא במנהג להחמיר אבל במנהג להקל לעולם אין חוששין לו ואפי' היה על פי גדולים שבעולם כל שנראה בו צד איסור לחכם בעל הוראה אשר יהיה בימים ההם שאין לנו אלא שופט שהוא בימינו ומיהו במקום שאין האיסור ברור והמנהג קבוע כבר עד שאי איפשר לו להעלו נהי דליכא הכא משום סירכא דכותיים דאי מסתברא להחמיר מסתרכי אפי' הכי כיון שאינן בני תורה ואין בחבירו יש לו לעשות לעצמו בענין שלא יהא בדבר מחלוקת עד שיוכל להחזירם מעט מעט ואם הטענה מוכרע אין חכמה ואין עצה ואין תבונה נגד ה':

בני אדם שהיו נוהגים במנהג שיש באותו מנהג חשש איסור אע"פ שמנהגם מ"מ חומרא הוא הואיל ואפשר לבא ממנו לידי מכשול אין חוששין לו ומבטלין אותו בפניהם מעתה כבר ידעת שעיסת האורז פטורה מן החלה מקום שאינן בני תורה שנהגו להפריש חלה מן האורז רואים אם רובם אוכלים אורז מניחים מנהגם במקומו שאם נזיזם ממנו תורת חלה משתכחת מהם ואם רובם אוכלים מחמשת המינים מסלקים אותם ממנהגם שמא יבאו מזה להפריש ממנה על התבואה ונמצא מן הפטור על החיוב ועיסתם טבל בידם או מן התבואה עליה ונמצא מן החיוב על הפטור וחלתם טבל ביד כהן ושמא תאמר אף בחמשת המינים נחוש עליהם שמא יפרישו ממין על שאינו מינו אפשר שמחמשת המינים הואיל וכתובים הם בהדיא הכל יודעים שקצתן מינים בפני עצמן אבל אורז ודוחן וקטניות סבורים הם שבטלים הם אצל איזה מחמשת המינים ליקרא מינו לתרום מזה על זה:

היו נוהגים בדבר שאין בו חשש לבא ממנו לידי מכשול אם היה המנהג בטעות והוא שהיו סוברים בו שהוא אסור מתירין אותו בכל ענין ואין חוששין לו אבל אם היו יודעין בהיתרו ואעפ"כ נהגו בו איסור מנהג הוא ואסור לבטלו להם והוא שאמרו בתלמוד המערב כל דבר שאינו יודע בו שהוא מותר וטועה בו באיסור נשאל ומתירין לו וכל שיודע שהוא מותר ואעפ"כ נהגו בו איסור נשאל ואין מתירין לו וזה שאמרו נשאל ומתירין לו לא סוף דבר על ידי שהם שואלין בה אלא אף בלא שאלה כן ומתוך שבסופה אמרו נשאל ואין מתירין לו כלומר שאף על ידי שהוא שואל בכך אין מתירין נקט ליה רישא בנשאל:

ודברים אלו ענינם להתירם או שלא להתירם לבעלי המנהג אבל להתיר לעצמנו אותו דבר שנהגו בו איסור במקומם ובפניהם אם אינם בני תורה אסור לזה שבא במקומם לאכלו בפניהם אחר שאינו מנהג טעות שחוששין להם [שיבואו] לדמות דבר לדבר ולהקל בדברים האסורים ושלא בפניהם מותר אע"פ שהוא במקומם ואם הם בני תורה אף בפניהם מותר ומ"מ דוקא בשזה שבא דעתו לחזור אבל אם אין דעתו לחזור נוהג כמותם בין לאיסור בין להיתר ודבר זה בשדעתו לחזור אתה למד אותו ממה שאמרו למטה ברבה בר בר חנא דאכל דאייתרא והקשו עליו מחומרי מקום שהלך לשם ותירץ בה משום דדעתו לחזור הוה ובשאין דעתו לחזור אתה למד אותו ממה שאמרו בראשון של חולין י"ח ב' כי סליק ר' זירא אכל מוגרמתא דרב ושמואל וכשהקשו לו ממקום שיצא תירץ בה דלא היה דעתו לחזור א"כ במה אמרו במשנתנו נותנין לו חומרי מקום שיצא וחומרי מקום שהלך הרי אם דעתו לחזור אין לו אצל חומרי מקום שהלך כלום אלא במקום עמי הארץ ובפניהם ומשנתנו סתם נאמרה ואף במקום תורה ואם שאין דעתו לחזור הרי אין לו אצל חומרי מקום שיצא כלום נראין הדברים בשדעתו לחזור ואינו מתכוון לקבוע דירה כאן אלא שמ"מ אין דעתו לחזור אלא לאחר שלשים שמאחר שדעתו להתעכב שם שלשים יום הרי הוא בדין בבי העיר בקצת ענינים וכן הוא ממקום שלו אחר שיחזור לאחר שלשים וראוי לחומרי שני המקומות אבל אם אין דעתו לחזור אלא שרוצה להתעכב כאן לקביעות דירה פקע ממנו מנהג מקומו לגמרי כמו שביארנו ונמצא לדעת זה שכל שדעתו לחזור תוך שלשים אין לו חומרי מקום שהלך כלל אלא בשאינן בני תורה ובפניהם על הדרך שכתבנו ואם אין דעתו לחזור אלא שבא לקבוע דירתו כאן אין לו חומרי מקום שיצא כלל ואם דעתו לחזור ואינו בא בכאן להשתקע ולקביעות דירה אלא שדעתו להתעכב כאן שלשים יום או יותר בזו נותנין לו חומרי שניהם וזהו ענין משנתנו ואף הלשון מוכיח כן שכל שהלך למקום אחר למלאכה לא ליום אחד ולא לזמן קצר כל כך הוא הולך אלא כך דרכם שבני הכפרים אין ביניהם בעלי אומנות ובאים שם אומנים מן העיירות ועומדים שם עד שמשלימים מלאכת כל הכפר כל אחד באומנותו ואח"כ חוזרין להם כך נראה לי ואף קצת רבותי הורו בה וכן מצאנוה רמוזה אח"כ בשם גדולי המפרשים:

שני אחים מותר להם לרחוץ כאחד ואין כאן משום פריצות וחשש הרהורי עבירה והוא שאמרו עם הכל אדם רוחץ חוץ מחמיו ובעל אחותו שמתוך ראייתם זוכר את אחותו ואת אשתו ומחשבות ממשמשות ובאות ועם אביו אסור מחשש פריקת עול יראה ומ"מ אם היה אביו צריך לו לשמשו מותר וכן הדין בתלמיד עם רבו והוזכר בכאן שבכבול והוא מקום שאינם בני תורה לא היו נוהגים לרחוץ שני אחים כאחד ומעשה ביהודה והלל בניו של רבן גמליאל שרחצו שם שניהם כאחד ולעזה עליהם מדינה ואמרו מימינו לא ראינו כך ונשמט הלל ויצא לבית החיצון ולא רצה לומר מותרין אתם אלא שמתורת מנהג אתם נוהגים באיסור ואנו אין לנו אחר שדעתנו לחזור מפני שלא היו בני תורה ולא היה להם להתיר מנהג איסורם בפניהם אחר שלא היה מנהג טעות ואף מדינות הגדולות אע"פ שא"א שאין בהם בני תורה כל שאין החכמים הגדולים מצויים לשם הרי הן כשאינן בני תורה שבני מדינה רבים הם ואין נשמעים אלא לחכמים והוא שאמרו שמותר לצאת בקורדקסין בשבת והוא מין של סנדלים ונקראין בלשון לועזית באטינש שאין לחוש להם שמא ישלפו ויבא להביאם ברה"ר ומ"מ לא היו נוהגים להביאם בעיר אחת ששמה יוכני ויש גורסין יבנה אלא שאין זו יבנה המיוחסת למושב הבתי דינין ויש גורסין בה בירי ומעשה ביהודה והלל שהיו יוצאין בקורדקסין ולעזה להם מדינה לומר לא ראינו כך מימינו ושמטום ונתנום לעבדיהם ולא רצו לומר מותרין אתם על הדרך שביארנו שבני מדינה הואיל ואין החכמים מצויים שם לקבוע פרקם הרי הם כשאינם בני תורה וכן אמרו שמותר לישב בשבת על ספסלי עכו"ם שמוכרים בהם סחורה ואין כאן משום חשד מקח וממכר ובעכו נוהגים בזה איסור ומעשה ברבן גמליאל שישב על גבי ספסלי עכו"ם בעכו ולעזה עליו מדינה ונשמט וישב על הקרקע ולא רצה לומר מותרין אתם על הדרך שביארנו:

שני מקומות יש בקיבה שהאחד עשוי כקשת והאחד עשוי כיתר שעל הקשת ויש חלב בשני מקומות הללו ושעל הקשת אסור לגמרי ושעל היתר הוא תלוי במנהג יש מקומות שנהגו בו היתר ויש מקומות שנהגו בו איסור ובבבל נהגו בו איסור וכשירד רבה בר בר חנא מארץ ישראל לבבל היה אוכל ממנו כמנהג מקומו מפני שדעתו לחזור היה ואחר שהיה במקום בני תורה אף בפניהם היה יכול לאכלו וכשבאו לפניו רב אויא ורבא בר רב חנין כשראה אותם נכנסים כסה את החלב שלא יראוהו וכשספרו הדברים לאביי אמר להם שווינכו כותאי כלומר כאילו אינכם בני תורה שלא לאכלו בפניכם הא מ"מ אלמלא שדעתו לחזור איסור היה [נוהג] בו מתורת חומרי מקום שהלך על הדרך שכתבנו ואע"פ שהיה הוא מארץ ישראל ובני בבל כפופים להם מצד מעלתם שהם מומחים וסמוכים אע"פ שראש גולה שבבבל מופלג מנשיא שבארץ ישראל דהכא שבט והתם מחוקק סנהדרין ה' א' והיה לנו לומר שאף כשאין דעתו לחזור לא יהא כפוף למנהג מקום זה אין הלכה כן ואין חילוק בין בבל לארץ ישראל והכל תלוי בדעתו לחזור על הדרך שביארנו:

ויש דברים שאף בדעתו לחזור צריך לחומרי מקום שהלך והוא בבא מארץ ישראל לבבל שאסור ביום טוב שני של גליות מפני שהוא מנהג כל הגולה ואין לפרוץ בו ומ"מ במדבר מותר אף באין דעתו לחזור שמאחר שעדיין לא הגיע לישוב עדיין לא הוקבע להיות כמותם והוא שאמרו למטה במדבר מותר בישוב אסור וכן התבאר במסכת חולין שכל שהוא חוץ לתחום העיר אינו בתורת חומרי אותה העיר והוא שאמרו שם בפרק כל הבשר בסורא לא אכלי כחלי רמי בר יחזקאל מפומבדיתא אקלע לסורא במעלי יומא דכפורי אפיקו כולי עלמא לכחלייהו ושדינהו אתא איהו לקטינהו ואכלינהו אתיוה לקמיה דרב חסדא אמר ליה ולית לך נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם אמר ליה חוץ לתחום אכלתינהו ולשיטתנו זו נאמרה כשלא היה דעתו לחזור עד לאחר שלשים ואע"פ שאכילתו היתה בתוך שלשים שהרי כששאלו לו אמאי לא רמית חוטי דתכלתא אמר להו טלית שאולה היא וכל שלשים יום פטורה מ"מ היה דעתו להתעכב שם שלשים יום אלא שלאחר שלשים היה דעתו לחזור שאם לא היה דעתו לחזור אלא שתהא דעתו לקבוע דירה כאן הרי הוא כבני העיר לעולם ואף חוץ לתחום אסור לו וכן לענין יום טוב שני כל שהגיע לישוב ואין דעתו לחזור אף במדבר אסור מפני שהוקבע לו ביניהם לכל הדברים אף להפקיעו מחומרי מקומו וכמו שאמרו בראשון של חולין י"ח ב' כי סליק ר' זירא אכל מגרמתא דרב ושמואל והקשו ולית ליה נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם ופירשוה שאין דעתו לחזור ונמצא שלשיטה זו שכתבנו שחומרי המקומות ניתנות למי שמתעכב לשם שלשים או יותר ושדעתו לחזור לאחר שלשים וכל שדעתו לחזור בתוך שלשים אין לו ולמקום שהלך כלום אא"כ במקום שאינן בני תורה ובפניהם ואם אין דעתו לחזור אין לו ולמקום שיצא כלום והשמועות מסכימות לשיטה זו יפה ואין אנו צריכים להרבה סברות שראיתי בשמועה זו לגדולי הדורות ולשאר מפרשים לחלק בין דברים שיש בהם נדנוד עברה לזולתם ולפרש נותנין עליו חומרי מקום שיצא ושהלך לצדדין ר"ל חומרי מקום שיצא בשדעתו לחזור אפילו לזמן מרובה ושהלך בשאין דעתו לחזור לעולם ואין שתי החומרות חלות על שום אדם לעולם ושאר סברות גם כן שאין הדעת סובלתם ומ"מ כל מה שכתבנו לא נאמר אלא במה שנאסר לאלו מתורת מנהג אבל כל שעושים מחמת הלכה ואחרים חולקים עליהם מכח הלכה גם כן יש צדדים שהללו עושים כדבריהם והללו עושין כדבריהם ואפילו אלו בפני אלו ואפילו בני העיר זה עם זה וכמו שאמרו ביבמות י"ד ב' על בית שמאי ובית הלל בית שמאי עושים כדבריהם ובית הלל כדבריהם ונוהגים אהבה וריעות ביניהם זה בזה כמו שיתבאר שם וכבר הארכנו בדינין אלו הרבה בפירושנו ובקצת שאר חבורינו:

אף באלו אם ראה רוב בני העיר סוברים בו כדעת האוסר והוא נוהג היתר מצד מה שראה לחכם מופלג שהיה מתיר ואינו מתיר מצד עצמו אין ראוי להניח בני ביתו לנהוג היתר והוא שאמרו אמר ליה רבה בר בר חנא לבריה לא תיכול (ספיחי כרוב בשביעית) [דאייתרא] לא בפני ולא שלא בפני ואע"פ שאני אוכלם אני ראיתי את ר' יוחנן שאכל מהם וכדאי הוא לסמוך עליו בין בפניו בין שלא בפניו אבל אתה לא תאכל לא בפני ולא שלא בפני ואם על כל פנים רוצה שינהגו בני ביתו או הנמשכים אחריו כמותו ראוי לו מ"מ שיזהירם שלא לנהוג היתר בה אחריו והוא שאמרו אמר רבה בר בר חנא סח לי יונתן בן אלעזר פעם אחת נכנסתי אחר ר' שמעון בר יוסי לגינה ונטל ספיח כרוב ואכל ונתן לי ואמר לי בפני אכול ר"ל בעודני חי שלא בפני לא תאכל אני שראיתי את ר' שמעון שאכל כדאי הוא ר' שמעון לסמוך עליו בין בפניו בין שלא בפניו אבל [אתה] בפני אכול שלא בפני לא תאכל:

אי רובה דגן אכלי ניכלי זר באפייהו דאתי לעשורי מן החיוב על הפטור ומן הפטור על החיב קשיא לי טובא ואפילו אם נאמר שהאורז חייב בחלה כלום יכול לעשר ולתרום ממנו על הדגן לא יהא אלא חטים ושעורים ששניהן מין דגן וחייבין בחלה ואין תורמן מזה על זה כדתנן בפ"ב כל שהוא כלאים בחבירו לא יתרום מזה על זה אפילו מן היפה על הרע ואם תרם אין תרומתו תרומה וא"כ היאך יבא זה ליטול חלה מן האורז על החטים או מן החטים על האורז וא"ת שמא יבא לערב קמח של חטים בקמח אורז ויעשה מהן עיסה שבענין זה בבלול מצטרפין כל חמשת המינין היכי דמי אי דיהבי חטים טעם באורז חיובא מחייבא כולה עיסה כדתנן בפ"ג דחלה העושה עיסה מן החיטין מן האורז אם יש בהן טעם דגם חייבת בחלה וכשנוטל חלה מאותה העיסה חלה גמורה היא ואם אין בחטין בנ"ט באורז בטלו שם ופטורה היא ואם יקח חלה מה בכך כמו שהעיסה בלולה גם החלה בלולה ואם חייבת חייבת ואם פטורה פטורה ומאי נפיק מינה חורב' איכא:

והתניא רוחצין שני אחין כאחת פי' המורה ואין כאן שום פריצות דנימא מתוך שמצויין יחד נותנין עין איש באחיו למשכב זכור ואינו נ"ל דהא לקמן שרי כל הרחוקין לרחוץ יחד ואוסר הקרובין ואי טעמא משום חשש משכב זכור הוא כ"ש שיאסור הרחוקין א"ו טעמ' הוא כדבעינן למימר לקמן משום דאתי להרהורי ומקום שנהגו שלא לרחוץ שני אחים כאחד לא בעבור משכב זכור אלא דאתי לאחלופי בבעל אחותו דאיכ' הרהור':

תוספות בד"ה אי אתה רשאי להתיר כו' וא"ת א"כ אמאי קאמר דילמא אתי כו' כיון דידעי שהוא פטור כו' עכ"ל ולעיל מיניה דהא דקאמר אי רובא אורז כו' דילמא מישתכחא תורת חלה כו' לא תקשי להו הא ידעי שאורז פטור מן החלה דמ"מ כיון שהחלה בדגן לא שכיחא מישתכחא כל תורת חלה משא"כ הכא דרובא דגן אכלי כיון דלא משתכחא תורת חלה וידעי שהאורז פטור היאך אתי לאפרושי מפטור על חיוב כו' וק"ל:

בא"ד ורשב"א אומר דלק"מ ממתני' דרב אשי דמוקי מתני' באין דעתו לחזור ובכותאי כו' עכ"ל ק"ק אהאי תירוצא דמ"מ המקשה דלא מסיק אדעתיה לפלוגי בין דעתו לחזור ובין אין דעתו לחזור אדמקשה ממתני' ארבה בב"ח לקמן תקשי ליה הכא ממתני' אברייתא ועיין ברא"ש ודו"ק:

בד"ה רבה בב"ח דעתו כו' ק"ק דהשתא לצדדין קתני חומרי מקום שיצא כו' עכ"ל ק"ק אמאי לא תקשי להו בכה"ג לעיל מיניה לאביי דמוקי הכא חומרא מקום שהלך לשם מבבל לארץ ישראל ובחולין מוקי חומרא מקום שיצא משם מא"י לבבל והיינו לצדדין ודו"ק:

בתוס' ד"ה אי אתה רשאי וכו' וא"ת דמשמע דוקא בבני המדינה וכו' ר"ל מדינת הים:

בא"ד או דלמא יכול להתיר לעצמו בפניהם וכו' כצ"ל:

בא"ד ולתלמידים היה מתיר בפניהם וכו' פי' לעצמו:

בא"ד ורשב"א אומר וכו' נראה דר"ל דלפי המסקנא דמסיק אביי ורב אשי ארבה בר בר חנה לא קשיא גם כן אברייתא ממתני' אבל לעולם צ"ל דהמקשן שהקשה ורבה בר בר חנה לית ליה הא דתנן וכו' לא ידע זה אלא היה מתרץ הברייתא והמתניתין כמו שתירצו התוס' לעיל דיש חילוק בין מנהג חשוב לשאינו חשוב נ"ל ודו"ק:

גמ' קאתו ואמרי ליה לאביי כו'. נ"ב ברי"ף גריס אתו ואמרו ליה לאבוה והר"ן כתב אבוה דשמואל ועכ"פ אביי ט"ס הוא וק"ל:

שם אמר להו שווינכו ככותאי. נ"ב נ"ל לפרש דה"ק שווינכו ככותאי כלומר כמו שאסור להקל בפני הכותי שלא יקל יותר כך הוא מתיירא להקל בפניכם שמא תקבלו ותבאו להקל עוד יותר באיסור חלב מרוב חריפותכם ופלפולכם ודוגמא לזו בריש סנהדרין גבי רבי חייא ורב כשאמר לו לרבי בן אחותי ירד לבבל יורה יורה כו' ע"ש ודו"ק:

רש"י בד"ה רוחצין כו' דנימא מתוך שמצויין יחד כו'. נ"ב תימה אמאי צריך לטעמא הלא משמיע לנו דלא גזרינן אטו בעל אחותו כמו שגזרו אנשי כבול לקמן וצ"ל דס"ל דלא שייך למיתני היתר במה שלא גזרינן דמניין לנו לגזור גזירה מעצמנו אם לא שנמצא בדברי התנאים ומאנשי כבול אין ראיה שהחמירו על עצמן והוה מנהג שאינו חשוב וגם לא היו בעלי תורה כו' על כן מפרש רש"י דלא תימא לאיסור משום הרהור משכב זכר ודו"ק:

תוס' בד"ה עבדינן כוותייהו. לא עבדי כוותייהו כו'. נ"ב בס"א עבדי כוותייהו הל"ל כו' וכן ברבינו ניסים להדיא ע"ש:

תוס' ד"ה עבדינן. לא עבדי כוותייהו הל"ל. עיין מהרש"ל והגהת הב"ח ול"נ דמלת לא נמשכת למעלה ור"ל לא אינו בדין דח"מ שהלך לשם:

תוס' ד"ה רבה. עיין מהרש"א. ולי לק"מ דלאביי מיירי מתניתין מבבל לבבל ומא"י לא"י ומבבל לא"י אינו רק חומרי מקום שהלך לשם ומא"י לבבל אינו רק ח"מ שיצא משם ומדוייק היטב במה שחלקם במלות א"נ (כאן ובחולין) מגווני דלעיל משום דל"ד להו דאינהו אינן אלא בחד צד:

גמ' כיון דחזינהו כסייה מנייהו אתא אמר ליה לאבוהי אמר ליה כו'. נ"ב נ"ל דכצ"ל וארבה בריה לר"ה קאי:

בתוספות בד"ה א' אתה רשאי כו' תימא א"כ האיך התיר רבי כו' ותירץ רבי' ניסים כו' עס"ה. ולכאורה יש לתמוה על תמיהתם ותירוצו של ר"נ דמעיקרא מאי קשיא להו דהא מסקינן בברייתא דהכא דקתני אי אתה רשאי דמוקי לה רב חסדא בכותאי דוקא וא"כ שפיר התיר רבי בית שאן ונראה דוחק לאוקמי קושי' התוספות ותירוצו של ר"נ דלא קאי אלא אתיובתא דאביי דהכא מאי דלא אסיק אדעתיה הך אוקימתא דכותאי ועוד דאי קושיית התוספות אתיובתא דאביי קאי לא א"ש תירוצו של ר"נ דאכתי מאי מקשה אביי אהא דאמר רב יוסף ניכלה זר באפייהו דהא שפיר מצינן למימר דהנך בני חוזאי דמפרשי חלה מארוזא לאו משום גדר רצו להחמיר בכך אלא מעיקר דינא שהיו סוברים כריב"נ לעיל דף ל"ה דאורז חייב בחלה משו"ה א"ר יוסף דניכלה זר באפייהו משום דאין הלכה כריב"נ וליכא למימר דאביי הוי קים ליה דמשום גדר עשו כן הא ודאי ליתא דהא למסקנא דרב אשי נמי משמע דמספקא ליה דאי רובן אורז אכלי ע"כ משום גדר עשו כן ומשו"ה מסיק לא ניכלה זר באפייהו משא"כ אי רובן דגן אכלי ע"כ לאו משום גדר עשו כן אלא משום שטעו בדריב"נ והיינו כתירוצו של ר"נ ממש וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה דמעיקרא מאי קשיא להו להתוס' אסוגיא דהכא והנלע"ד בזה דבאמת קושיית התוספות ותירוצם לאו אסוגיא דהכא קאי אלא אברייתא גופא דמשמע דעיקר טעמא דמילתא דדברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור דאי אתה רשאי להתירן דכיון שנהגו בהן הוי כמו נדר כדאשכחן להדיא במסכת נדרים בשני מקומות דמסיים בהך ברייתא גופא משום שנאמר לא יחל דברו אם כן קשיא להו שפיר מהא דהתיר ר' בית שאן שאמרו לו חביריו דבר שאבותיך ואבות אבותיך נהגו בו איסור והשיב להם מקום הניחו לי מן השמים להתגדר בו א"כ משמע דבכה"ג אין לחוש למנהג דלא מיחזי כעובר בבל יחל וע"ז מתרץ ר"נ שפיר דדוקא בדבר שהוא משום גדר שייך ענינא דבל יחל. מיהו הא דלא מייתי אביי בלשון הקושיא סיומא דברייתא דקתני משום שנאמר לא יחל דברו נראה משום דעיקר ענינא דבל יחל אפילו בדברים שהן משום גדר היינו דוקא לאותן אנשים עצמן שנהגו כן אבל אדם אחר רשאי לנהוג היתר בפניהם א"כ ס"ד דאביי דהא דקתני אי אתה רשאי להתירן בפניהם מילתא אחריתי הוא ולאו משום בל יחל ממש אלא משום דאתי לבל יחל דאתי למשוכי אבתריה ויסברו שמנהגם בטעות היה ואם כן שפיר מקשה אביי אדרב יוסף ומהדר ליה רב יוסף לאו אתמר עלה אמר ר"ח בכותאי דשייך בהו הך חששא והדר אמר ליה אביי דהנך אינשי נמי סרכי מילתא כן נ"ל נכון בעה"י ובזה נתיישב' כמה קושיות ודקדוקים בסוגיא דשמעתין ובל' התוספות כאן ולפי שראיתי לבעל פרי חדש בא"ח סימן תס"ח שהאריך בענין סוגיא זו ובס' משא מלך ממש עיקר חיבורו על ענין זה לכן באתי בקצרה במה שנוגע בסוגיא דשמעתין ודו"ק:

בד"ה רבה בב"ח דעתו לחזור הוי כו' קצת קשה דהשתא לצדדין קתני כו' עס"ה. נראה דמ"ש התוספות בל' קצת קשה היינו משום דבחולין כתבו התוספות ליישב דרב אשי אית ליה נמי כשינויא דאביי דמבבל לבבל ומא"י לא"י אין לחלק בין דעתו לחזור או לא אלא לעולם נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם ודוקא מא"י לבבל או איפכא משמע ליה לרב אשי לחלק אלא לפי שנראה להם דוחק כדמשמע בלשונם שם מש"ה כתבו כאן בל' ק"ק מיהו מ"ש מהרש"א ז"ל כאן דק"ק על לשון התוספות אמאי לא קשיא להו נמי הכי אשינויא דאביי דלעיל מסוגיא דחולין שם כו' ע"ש ולא ידענא מאי קשיא ליה דודאי אפי' ק"ק לא שייך במילתא דאביי מסוגיא דהכא אסוגיא דהתם כיון דלקושטא דמילתא דרבה בב"ח דנחית מא"י לבבל ור' זירא דהתם סליק מבבל לא"י והנך מילתא דאייתרא דהכא ודמוגרמת דהתם תליא בשינוי מנהגם שבין בני א"י לבני בבל משו"ה מסיק אביי הכי הכא והתם משא"כ לענין מילתא דמתני' דידן לענין מלאכה בע"פ דקתני נותנין עליו חומרי מקום שיצא וחומרי מקום שהלך לא תליא כלל בין בני בבל לבני א"י דבתרווייהו נמי מקומות מקומות יש א"כ א"ש דלא קתני מתניתין לצדדין אלא במילתא דפסיקא כנ"ל ברור. אמנם בעיקר דברי התוספות כאן עיין בל' הר"ן ז"ל ובבעל המאור בס' המלחמות שהאריכו הרבה בזה ובס' משא מלך ובעל פרי חדש באו"ח בהלכות פסח סי' תס"ח ובהלכות י"ט סי תצ"ו מבואר בתכלית אריכות ע"ש:

(נא סע"א) דאמר רבב"ח סח לי ר' יוחנן בן אלעזר.—בפי' ר"ח הנוסח "ר' יונתן בן אלעזר" וכן עיקר^*[וכ"ה בכתבי יד ובערוך ע' ספח בד"י.]. ועי' דברינו על סה"ד בע' ר' יונתן בן אלעזר ובע' ר"ש בן יוסי בן לקוניא.

דסרכי מילתא. של קולא ומזלזלין יותר: הנך אינשי נמי. כיון דלא גמרי: סרכי מילתא. קושיא היא דאתו לאימנועי מחלה אף מדגן: המפריש מן האורז על הדגן אוכל טבלים דלא חל השם על האורז ולא ניתקן הדגן והמפריש מן הדגן על האורז מאכיל טבל לכהן שאין השם חל על הדגן בשביל האורז שהרי אינו מחוייב ונמצא שאין זו חלה אלא טבל: רוחצין שני אחים כאחד. ואין כאן משום פריצות דנימא מתוך שמצוין יחד ועכשיו רואין ערומים זה את זה נותנין עין איש באחיו למשכב זכור: ואין רוחצין כו'. כלומר אין נוהגים שני אחים לרחוץ כאחד: בכבול. מקום: קורדקיסין. אשקפונ''ש רחבים ולא חיישינן דילמא משתלפי ואתי לאייתוינהו ארבע אמות ואין דרך בני בירי לצאת בקורדקיסין שהן נוהגין בהן איסור: ספסלי נכרים. שהן מוכרין בהן סחורה ולא חיישינן לחשדא: ככותאי דמי. דכיון דלא גמירי ולאו מקום תורה הוא סרכי מילתא: מאביו וחמיו. מתוך שרואהו ונזכר שמשם יצא נותן לבו להרהור וכן בחמיו נותן לבו שיצתה אשתו מכאן וכן בבעל אחותו נמי איכא הירהורא: משום כבוד אביו. שמשמשו במרחץ: ואתו אינהו. בני כבול: תלמיד לא ירחץ עם רבו. שצריך להתבייש מכבודו וממוראו: ואם היה רבו צריך לו. שישמשנו במרחץ: אכל דאייתרא. חלב שבכפיפת הקיבה שהקיבה כפופה ועשויה כקשת ואותו חלב שבמקום היתר אוכלין בני ארץ ישראל ובני בבל נוהגין בו איסור: שוינכו ככותאי. דאמרינן לעיל דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהן ואוקמה רב חסדא בכותאי: הני מילי מבבל לבבל. מעיר לעיר בבבל דכיון דלא כייפי להדדי אם ישנה מנהגן לעיניהן יש כאן מפני המחלוקת וכל שכן מבבל לארץ ישראל אל ישנה את מנהג המקום מפני המחלוקת: אבל מארץ ישראל לבבל. אם ישנה את המנהג בבבל אין כאן מחלוקת דאנן כייפינן לבני א''י דאינהו סמיכי ובבבל לא סמיכי: עבדינן כוותייהו. כלומר אם באין משם לכאן אין להם לשנות מנהגם אלא עושין כמקומן: אפילו תימא מארץ ישראל לבבל. אל ישנה: לא תאכל. דאייתרא:

אי אתה רשאי להתירן בפניהן. תימה א''כ היאך התיר ר' בית שאן בפ''ק דחולין (דף ו:) ותירץ רבינו נסים במגילת סתרים דהאי דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור היינו שיודעים שהן מותרים והם רוצים להחמיר על עצמן וכן משמע לישנא דברים המותרים אבל דברים שנוהגים מחמת טעות שסבורים שהוא אסור והוא מותר יכול להתיר בפניהם וכן משמע בהדיא בירושלמי וא''ת א''כ אמאי קאמר דילמא אתי לאפרושי מן הפטור על החיוב כיון דידעי שהוא פטור וי''ל דלאו כ''ע ידעי וא''ת דמשמע דווקא בבני המדינה או בכותאי אינו רשאי להתיר אבל בפני חכמים או שלא בפניהם מותר ואמאי והא תנן נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם ושהלך לשם ואור''י דמתניתין איירי במנהג חשוב שהנהיגו ע''פ ת''ח והכא מיירי שנהגו בני המדינה מעצמם וכן הנהו דמייתי ודאייתרא דלקמן קים ליה דהוי מנהג חשוב ור''י מסתפק במנהג שאינו חשוב דיכולין להתיר בפני ת''ח אם יכול להתיר להם כדמשמע לקמן ולא רצו לומר להם מותרים אתם משום דבני המדינה חשוב להו ככותאי אבל לתלמידים משמע שהיו אומרים מותרין אתם או דילמא יכול להתיר לעצמו בפניהם אבל להם אינו יכול להתיר וה''ק לא רצה לומר להם מותרים אתם ומה שהחמרתם לא מחמת איסור אלא מחמת מנהג שטות ולתלמידים היה מתיר לעצמו בפניהם אבל לא להם ורשב''א אומר דלא קשה ממתני' דרב אשי דמוקי מתני' באין דעתו לחזור ובכותאי אפילו דעתו לחזור אסור ולאביי דמוקי ה''מ מבבל לא''י אבל מא''י לבבל עבדינן כוותייהו ובכותאי אפילו מא''י לבבל אסור והנהו נמי דמייתי הוו מא''י לבבל: כיון דאנן כייפינן להו וכו'. קשה לר''ת דבפ''ק דסנהדרין (דף ה.) אמר פשיטא מהכא להתם מהני דהכא שבט והתם מחוקק משמע דבני בבל עדיפי ותירץ דה''מ לאפקועי ממונא אבל לענין איסור והיתר וסמיכה בני א''י עדיפי שלומדים תורה ברבים ואמרינן (ב''ב דף קנח:) אוירא דארץ ישראל מחכים.: עבדינן כוותייהו. לא עבדי כוותייהו ה''ל למימר ומשום פ''ק דחולין (דף יח:) נקט הכי דקאמר התם כי סליק רבי זירא אכל מוגרמת דרב ושמואל ופריך ולית ליה לרבי זירא נותנין עליו חומרי מקום וכו' ומשני אביי הני מילי וכו' אבל מבבל לארץ ישראל כיון דאנן כייפינן להו עבדינן כוותייהו: רבה בר בר חנה דעתו לחזור הוה. ובחולין נמי מתרץ רבי זירא אין דעתו לחזור הוה קצת קשה דהשתא לצדדין קתני וחומרי מקום שיצא משם בדעתו לחזור וחומרי מקום שהלך לשם באין דעתו לחזור:

דף נא - א

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד