פסחים נ ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נ - ב

ג. ואף שהוא בא ממקום שעושין בו מלאכה, ולא נתחייב מעולם במנהג זה, מכל מקום, אל ישנה אדם ממנהג המקום שבו הוא נמצא כעת, מפני המחלוקת.

כיוצא בו, יש לנהוג אף בדין ביעור פירות שביעית.

אסור להחזיק בבית פירות שביעית לאחר שכלו הפירות של אותו המין מן השדה. אלא צריך לבערם מן הבית, ולהפקירם.

דכתיב "ולבהמתך, ולחיה אשר בארצך, תהיה כל תבואתה לאכול". ודרשינן: כל זמן שהחיה אוכלת מן השדה, האכל לבהמה שבבית. אבל אם כלה לחיה מן השדה, אף כלה לבהמתך מן הבית.

זמן כילוי הפירות מהשדה, משתנה ממקום למקום. נמצא שלפירות של כל מקום ומקום יש זמן ביעור מיוחד משלהם.

לפיכך, המוליך פירות שביעית ממקום שכבר כלו בו הפירות מן השדה [וכבר נתחייבו בביעור], למקום שעדיין לא כלו.

או שהוליך פירות ממקום שעדיין לא כלו מן השדה, למקום שכבר כלו.

בכל מקרה הוא חייב לבערם, משום שנותנים עליו את חומרי המקום שבא ממנו, וגם את חומרי המקום שהלך לשם.

אם כלו הפירות מן השדה במקום שממנו באו הפירות, מעיקר הדין כבר נתחייבו בביעור.

ואף אם שם לא כלו, אלא כלו רק במקום שבו נמצאים עתה הפירות, צריך לבערם. כדי שלא לשנות ממנהג המקום הזה, מפני המח לוקת.

רבי יהודה אומר: צא והבא לך אף אתה! ויתבאר בגמרא.

גמרא:

שנינו במשנה: מקום שנהגו שלא לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות, אין עושין

מדקתני "עד חצות", משמע שלאחר חצות של ערב פסח אסור מן הדין בעשית מלאכה, ולא תליא במנהג.

ותמהינן: מאי איריא מדוע בחר התנא להשמיענו דין זה בערבי פסחים דוקא?

והרי אפילו בערבי שבתות וערבי ימים טובים, נמי אין עושין בהם מלאכה.

דהא תניא: העושה מלאכה בערבי שבתות וערבי ימים טובים מן המנחה ולמעלה, אינו רואה סימן ברכה לעולם!?

ומשנינן: התם בערבי שבתות וימים טובים, מן המנחה ולמעלה הוא דאסור בעשייתו. דהיינו מזמן מנחה קטנה, שהוא תשע שעות ומחצה של היום.

אבל הכא בערבי פסחים, אסורה המלאכה מחצות היום ואילך, דהיינו משש שעות ולמעלה.

אי נמי,

התם בערבי שבתות וימים טובים, אין איסור גמור בעשיית מלאכה, אלא סימן ברכה הוא דלא חזי.

אבל אם עשה אז מלאכה, שמותי לא משמתינן ליה [אין מנדים אותו על כך].

אבל הכא בערבי פסחים, איסורו מן הדין. ואם עשה אז מלאכה, שמותי נמי משמתינן ליה.

גופא: העושה מלאכה בערבי שבתות וערבי ימים טובים מן המנחה ולמעלה.

והעושה מלאכה במוצאי שבת ובמוצאי יום טוב ובמוצאי יום הכפורים.

והעושה מלאכה בכל מקום שיש שם "נידנוד [רמז] עבירה", לאתויי תענית ציבור בעת תענית ציבור על עצירת הגשמים.

בכל אלו - אינו רואה סימן ברכה לעולם.

תנו רבנן: יש בעל מלאכה הזריז במלאכתו, ונשכר מכך.

ויש מי שהוא זריז, ונפסד כתוצאה מזריזותו.

יש מי שהוא שפל [בטל] ממלאכה, ונשכר מכך.

ויש מי שהוא שפל, ונפסד משפלותו.

זריז ונשכר - זה אדם דעביד מלאכה כולי שבתא [כל השבוע], ולא עביד במעלי שבתא [בערב שבת].

זריז ונפסד - זה הוא אדם דעביד מלאכה כולי שבתא, ועביד נמי במעלי שבתא. שמחמת זריזותו היתרה הוא נפסד, ואינו רואה סימן ברכה לעולם.

יש שפל ונשכר - זה הוא מאן דלא עביד מלאכה כולי שבתא, ואף לא עביד במעלי שבתא. שאף על גב שרק משום עצלות הוא אינו עושה מלאכה בערבי שבת, ולא משום מצוה [שהרי אף בכל השבוע אינו עובד], מכל מקום, הוא מקבל שכר על כך.

וכדאמרינן בסמוך "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אף על פי שלא לשמה. שמתוך שלא לשמה בא לשמה".

ויש שפל ונפסד - זה הוא מאן דלא עביד מלאכה כולי שבתא, ועביד במעלי שבתא, שהוא זמן הגורם להפסד.

אמר רבא: הני נשי דמחוזא, הנשים הגרות בעיר הנקראת מחוזא [עירו של רבא], שאינן עושות מלאכה בערב שבת, אף על גב דהאי דלא עבדן עבידתא במעלי שבתא, משום מפנקותא [פינוק] הוא, ולא משום המצוה שבדבר.

והראיה, דהא כל יומא נמי לא עבדן מלאכה.

אפילו הכי, הרי הן מקבלות שכר על כך. ושפל ונשכר קרינן להו.

רבא רמי סתירת הכתובים זה את זה:

כתיב "כי גדול עד שמים חסדך". דמשמע, עד השמים ותו לא.

וכתיב "כי גדול מעל שמים חסדך". דמשמע אף יותר מהשמים.

הא כיצד?

אלא, כאן בעושין מצוה לשמה, ששכרם גדול אף מעל לשמים.

וכאן בעושין מצוה שלא לשמה. שאין שכרם אלא עד השמים ותו לא.

מיהו, יש להם שכר, שהרי סוף סוף עשו מצוה, וכדרב יהודה אמר רב.

דאמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות, אף על פי שהוא עושה שלא לשמה. שמתוך שעוסק בהן שלא לשמה, הוא בא לעשותן לשמה.

תנו רבנן: המצפה להתפרנס משכר אשתו, והמצפה להשתכר בריחים - אינו רואה סימן ברכה לעולם! וקא מפרש ואזיל.

בשכר אשתו אינו רואה סימן ברכה היינו במתקולתא [מאזניים], שבכך שהיא נוטלת מאזניים בידה, ומהלכת בשוק להשכירן לכל הצריכים להם, שכרה מועט. ונמצאת אשתו מתבזה על שכר מועט.

והא דבריחייא אינו רואה סימן ברכה - היינו באגרתא [בשכירות]. שאם קונה ריחים כדי להשכירם, טורחו גדול ושכרו מועט. אבל הקונה ריחיים כדי למוכרן שוב, הרי זה כשאר מסחר ופרקמטיא.

אבל אשה דעבדה ומזבנה [מוכרת] את מעשי ידיה - אישתבוחי משתבח בה קראי. כדכתיב בתיאור אשת החיל: "סדין עשתה ותמכור".

תנו רבנן: המשתכר במלאכת קנים [מקלות דקים לעשיית גדרות ומחיצות] ובקנקנים, אינו רואה סימן ברכה לעולם.

והוינן בה: מאי טעמא?

ומשנינן: כיון דנפיש אפחזייהו [הנפח שלהם גדול], שלטא בהו עינא [עין הרע].

תנו רבנן: תגרי סמטא שמוכרים סחורתם בשוק, והעין שולטת בהם.

ומגדלי בהמה דקה [שהכל צווחין עליהם].

וקוצצי אילנות טובות [שהכל תמהים ומלעיזים עליהם].

ואנשים שבשעה שחולקים עם אחרים נותנין תמיד עיניהם בחלק היפה ומקפידים ליטול אותו לעצמם

כל אחד מהם אינו רואה סימן ברכה לעולם!

מאי טעמא?

לפי דתהו [תמהים] ביה אינשי, ומלעיזים עליהם. ומתוך כך שולטת בהם עין הרע.

תנו רבנן: ד' פרוטות אין בהן סימן ברכה, לעולם. ואלו הן:

א. שכר כותבין [סופרים].

ב. שכר מתורגמנין העומדים לפני החכם בשבת, ומשמיעים את דרשתו לרבים.

ג. ושכר יתומים. הנוטל מעות יתומים לעשות בהם סחורה, כדי לחלוק עמהם את הריוח מחצה על מחצה.

ד. ומעות הבאות ממדינת הים. אדם המשלח תמיד את ספינותיו לסחורה במקום סכנה.

והוינן בה: בשלמא שכר מתורגמנין אין בהן ברכה, משום דמיחזי המתורגמן כנוטל שכר עבור מלאכה בשבת.

וכן מעות יתומים נמי, היינו טעמא, משום דיתמי לאו בני מחילה נינהו. ואם יקפח את חלקם בריוח הרי זה גזל בידו.

וכן מעות הבאות ממדינת הים, אין בהם סימן ברכה, משום דלאו בכל יומי איתרחיש ניסא. וכיון שהוא מסכן תמיד את רכושו, סופו בא לידי הפסד.

אלא שכר כותבין - מאי טעמא אין בהם סימן ברכה?

אמר רבי יהושע בן לוי: סיבת הדבר היא, משום כ"ד תעניות שישבו אנשי כנסת הגדולה על כותבי ספרים ותפילין ומזוזות, כדי שלא יתעשרו.

שאלמלי הם מתעשרין, הרי הם עוזבים את מלאכתם ואין כותבין.

תנו רבנן: כותבי ספרים ותפילין ומזוזות -

הן, ותגריהן [הסוחרים המוכרים אותם], ותגרי תגריהן [הקונים אותם מן הסוחרים ומוכרים לאחרים], וכן כל העוסקין במלאכת שמים - לאיתויי מוכרי תכלת לציצית - אינן רואין בממונם סימן ברכה לעולם.

כדי שלא יתעשרו ויניחו את מלאכתם.

ואם הם עוסקין בכך לשמה, כדי שתהיה המצוה מצויה לכל הצריכים לה - רואין הם סימן ברכה! שכיון שעוסקין במצוה לשמה, אין לחשוש שיניחוה מחמת עושרם.

בני ביישן הוו נהוג, דלא הוו אזלין מצור לצידון במעלי שבתא [בערב שבת]. ואף שערב שבת היה יום השוק בצידון, החמירו על עצמם שלא לילך לשם, כדי שלא להבטל מהכנת צורכי השבת.

אתו בנייהו [בניהם] קמיה דרבי יוחנן, ואמרו לו: אבהתין [אבותינו] קבלו עליהם חומרה זו, משום דהוה אפשר להו להמנע מן השוק, לפי שעשירים היו.

אבל אנן, דלא אפשר לן להפסיד את השוק של ערב שבת שבצידון - מאי דיננו במנהג אבותינו זה? האם מחויבים אנו לקיימו, או לא.

אמר להו רבי יוחנן: אסור לכם לשנות ממנהג, לפי שכבר קיבלו אותו אבותיכם עליהם. שנאמר "שמע בני מוסר אביך, ואל תטוש תורת אמך".

בני חוזאי נהגי, דהוו מפרשי חלה מאורזא [אורז].

אתו ואמרו ליה לרב יוסף דבר זה.

אמר להו: ניכלה זר באפייהו! שיאכל זר [האסור בחלה] בפניהם, את אותה חלה שהפרישו מן האורז. לפי שאין בה שם חלה כלל. שאין חיוב חלה נוהג אלא בחמשת מיני דגן. ואורז לאו ממין דגן הוא.

איתיביה אביי מהא דתניא: דברים המותרים, ואחרים נהגו בהן איסור -

וכלל אמרו חכמים: אל ישנה אדם ממנהג המקום מפני המחלוקת. כיוצא בו. המוליך פירות שביעית (של שנת השמיטה) ממקום שכלו לחיה מן השדה, שפירות שביעית מותרים לאכילה לבעלי בתים המחזיקים את הפירות בבתיהם — כל עוד אותם הפירות מצויים עדיין בשדה כהפקר לכל, ואם כלו מן השדה יש לבערם מן הבית. אם הוליך פירות כאלה ממקום שכבר כלו מן השדה למקום שלא כלו, או ממקום שלא כלו למקום שכלו — הוא חייב לבער כחומרי שני המקומות. ר' יהודה אומר בכגון זה אינו צריך, שאומר לו לבן המקום: צא והבא לך אף אתה ממקום שמצויים בו עדיין פירות אלה בשדה.

א גמרא ושואלים: מאי איריא [מה שייך, מדוע דוקא] שנה איסור זה בערבי פסחים? אפילו ערבי שבתות וערבי ימים טובים נמי [גם כן] אסורים במלאכה! דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: העושה מלאכה בערבי שבתות וימים טובים מן זמן המנחה ולמעלה (והלאה) אינו רואה סימן ברכה לעולם! ומשיבים, יש בכל זאת הבדל: התם [שם] בערב שבת או חג אחר מן המנחה ולמעלה — הוא שאסור, ואילו סמוך למנחה — לא. הכא [כאן] בערב פסח האיסור הוא כבר מחצות היום. אי נמי [או גם כן] אפשר להראות הבדל אחר, התם [שם] בערב שבת וחג סימן ברכה הוא דלא חזי [שאינו רואה], אבל שמותי לא משמתינן ליה [לנדות אין מנדים אותו], הכא שמותי נמי משמתינן ליה [כאן בערב פסח לנדות גם כן מנדים אותו] כי בערב פסח יש איסור ממש בדבר.

גופא, לגופה של אותה הלכה שהזכרנו מביאים אנו את המקור בשלמותו: העושה מלאכה בערבי שבתות וערבי ימים טובים מן המנחה ולמעלה, וכן מקדים לעשות במוצאי שבת ובמוצאי יום טוב ובמוצאי יום הכפורים, ובכל מקום שיש שם נידנוד עבירה שאם מקדים או מאחר יכול להיכשל בעשיית מלאכה ביום האסור. ומעירים: לאתויי [להביא להוסיף] תענית ציבור מאותן תעניות (כתשעה באב ותעניות על הגשמים) שיש בהן איסור מלאכה, אינו רואה סימן ברכה לעולם במלאכתו שעושה, מפני שהוא קרוב לעבור עבירה.

כהמשך להלכות אלה מביאים מן התוספתא מה שתנו רבנן [שנו חכמים]: יש פעמים שאדם הוא זריז ונשכר בזריזותו, ויש זריז ונפסד, יש שפל (עצלן) ונשכר, ויש שפל ונפסד. כיצד? זריז ונשכר — דעביד כולי שבתא [שעובד כל השבוע], ולא עביד במעלי שבתא [עובד בערב שבת]. זריז ונפסד — דעביד כולי שבתא, ועביד במעלי שבתא [שעובד כל השבוע, ועובד גם בערב שבת]. שפל ונשכר כיצד? — זה שלא עביד כולי שבתא [עובד כל השבוע], ולא עביד במעלי שבתא [עובד בערב שבת], שפל ונפסד — זה שלא עביד כולי שבתא [עובד כל השבוע], ועביד במעלי שבתא [ועובד בערב שבת] להשלים מה שהחסיר. אמר רבא: הני נשי [אותן נשים] של העיר מחוזא, אף על גב [אף על פי] שלא עבדן עבידתא במעלי שבתא [עושות מלאכה בערב שבת] רק משום מפנקותא [פינוק] הוא, דהא [שהרי] כל יומא נמי [יום גם כן] לא קא עבדן [עושות הן], אפילו הכי [כך] שאין הדבר נובע מתוך זהירות במצוה אלא מתוך עצלות — בכל זאת שפל ונשכר קרינן להו [קוראים אנו להן] שיש בכך צד מעולה.

במאמר זה נפגשנו במושג של אדם המקבל שכר על מצוה שעשה שלא לשמה, ובאותו ענין רבא רמי [השליך, הראה סתירה]: כתיב [נאמר] במקום אחד: "כי גדל עד שמים חסדך ועד שחקים אמיתך" (תהלים נז, יא), וכתיב [ונאמר] במקום אחר: "כי גדל מעל שמים חסדך ועד שחקים אמיתך" (תהלים קח, ה), הא כיצד? ומסביר: כאן שגדול מעל שמים בעושין את המצוה לשמה, וכאן (עד שמים) בעושין שלא לשמה שאף להם יש שכר. וכפי שאמר בענין זה רב יהודה דאמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בסופו של דבר יבין יותר והוא בא לקיום לשמה.

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: המצפה לשכר אשתו העובדת או לשכר ריחים — אינו רואה סימן ברכה לעולם. ומסבירים: שכר אשתו הכוונה היא למתקולתא, שהיא עצמה טווה חוטים לאחרים לפי משקל (ר"ח) ששכרה מועט ובזיונה ברחוב מרובה. וריחייא הכוונה היא אגרתא [דמי שכירות] שהוא נוטל שכר מאלה הטוחנים בריחיים של יד שלו. אבל אם האשה עבדה ומזבנה [עושה מלאכת כפיים ומוכרת] אישתבוחי משתבח בה קרא [משתבח בה הכתוב] ומפאר את מעלותיה, שהרי נאמר באשת החיל "סדין עשתה ותמכר וחגור נתנה לכנעני" (משלי לא, כד).

ועוד תנו רבנן [שנו חכמים] בענין סימן ברכה: המשתכר בקנים או בקנקנים שהוא מוכר — אינו רואה סימן ברכה לעולם. מאי טעמא [מה הטעם] כיון דנפיש אפחזייהו שלטא בהו עינא [שמרובה נפחם שולטת בהם עין הרע], שהכל סבורים שהוא מוכר הרבה בעוד שאין הדבר כן. וכיוצא בכך תנו רבנן [שנו חכמים]: תגרי סימטא המוכרים סחורתם בסימטות הסמוכות לרשות הרבים והכל רואים אותם, ומגדלי בהמה דקה שכרגיל גורמים נזק לשדות אחרים, וקוצצי אילנות טובות העושים פרי, אפילו עשו כן בהיתר, וכן נותנין עיניהן בחלק יפה, אנשים שכאשר הם מתחלקים בדברים הריהם מקפידים לקבל את החלק הטוב יותר, כל אחד מאלו אינו רואה סימן ברכה לעולם, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? דתהו ביה אינשי [שאנשים תוהים עליו] ושמים לב למעשיהם ולכן אינם מתברכים בהם.

ועוד כיוצא בדבר זה תנו רבנן [שנו חכמים], ארבע פרוטות אין בהן סימן ברכה לעולם: שכר כותבין של ספרי קודש, ושכר מתורגמנין שמסבירים ומתרגמים את דברי החכם הדורש לציבור בשבת, ושכר יתומים שמקבל אדם כשעושה שותפות עם אפוטרופוס של יתומים, ומעות הבאות ממדינת הים.

ושואלים: בשלמא [נניח] שכר מתורגמנין אינם מצליחים בו משום דמיחזי [שנראה] כשכר שבת, שהם מקבלים שכר עבור עבודתם בשבת, ואף שאין בכך עבירה אינו נראה יפה. מעות יתומים נמי לאו בני מחילה נינהו [גם כן אינם בני מחילה] שהרי קטנים הם ואין בכוחם למחול על הפסדם, ואם נטל משהו מחלקם שלא כדין, כיון שאינם יכולים למחול לו כשאר שותפים המוחלים על הפסד זעיר — הרי הוא כגזלן. מעות הבאות ממדינת הים — משום דלאו כל יומא מתרחש ניסא [שלא בכל יום מתרחש נס], שהסיכון בסחורה המובאת ממרחקים הוא גדול מאד, ואם זכה והרויח הרי הוא מנכה לעצמו מזכויותיו.

אולם שכר כותבין מאי טעמא [מה טעם] אינם מצליחים בו? אמר ר' יהושע בן לוי: עשרים וארבע תעניות (כנגד משמרות כהונה. מהרש"א) ישבו אנשי כנסת הגדולה על כותבי ספרים של תורה תפלין ומזוזות שלא יתעשרו במלאכתם, שאילמלי מתעשרים — אין כותבים עוד. וכן תנו רבנן [שנו חכמים]: כותבי ספרים ותפילין ומזוזות, הן ותגריהם כלומר, הסוחרים הקונים מהם ותגרי תגריהם, וכל העוסקים במלאכת שמים ומתפרנסים ממנה, לאיתויי [להביא] מוכרי תכלת לציצית שגם הם בכלל זה — אינן רואים סימן ברכה לעולם. ואם עוסקים לשמה להוסיף שיהיו חפצי קדושה ומצוה מצויים לאחרים — רואים.

ג במשנתנו דובר בשמירתם של מנהגי המקום, ובקשר לכך מסופר: בני ביישן נהוג [בית שאן היו נוהגים] שלא הוו אזלי [היו הולכים] מצור לצידון במעלי שבתא [בערב שבת] ליום השוק שהיה שם בערבי שבת. שהחמירו על עצמם שלא להתבטל מצורכי השבת, אף בנסיעה קצרה זו, מפני כבוד השבת. אתו בנייהו קמיה [באו בניהם לפני] ר' יוחנן לבקש שיתיר להם מנהג זה. אמרו לו: אבהתין [אבותינו] אפשר היה להו [להם] מחמת עושרם להתפרנס בלא יום שוק זה, אנן [אנחנו] לא אפשר לן [לנו]. אמר להו [להם]: כבר קיבלו אבותיכם עליהם מנהג טוב זה והוא מחייב אף אתכם, שנאמר: "שמע בני מוסר אביך ואל תטש תורת אמך" (משלי א, ח). ואנו למדים מכאן שחייב אדם לשמור לא רק הלכות אלא אף מנהגי בית אבותיו.

ועוד מסופר בענין מנהגים: בני העיר חוזאי נהגי דמפרשי [היו נוהגים שהיו מפרישים] חלה גם מעיסה של ארוזא [אורז], אתו [באו] ואמרו ליה [לו] לרב יוסף על מנהגם זה. אמר להו [להם]: ניכלה [שיאכל אותה] את החלה הזו זר מי שאינו כהן באפייהו [בפניהם], להראות להם במפגיע שאין מנהגם זה מנהג. איתיביה [הקשה לו] אביי ממה ששנינו: דברים המותרים מצד הדין ואחרים נהגו בהן איסור

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Sages stated a principle: And a person may not deviate from the local custom, due to potential dispute. Similarly, one who transports Sabbatical Year produce from a place where a crop has ceased in the fields to a place where it has not yet ceased or from a place where it has not yet ceased to a place where it has already ceased is obligated to remove the produce from his possession, in accordance with the stringencies of both locations. It is permitted for homeowners to eat Sabbatical Year produce in their houses only as long as that species of fruit remains in the field as ownerless property. However, once that particular fruit is no longer available for animals in the fields, one is required to remove what remains of that species from his home. The statement in the mishna is referring to one who transported fruit from a location where it ceased in the fields to one where it did not, and vice versa. Rabbi Yehuda says that he need not remove the produce, as he can say to a local resident: You, too, go out and bring this produce from a place where it remains in the field.

GEMARA: The Gemara asks: Why discuss this prohibition particularly with regard to Passover eves? It is prohibited to perform labor even on Shabbat eves and Festival eves as well, as it was taught in a baraita: One who performs labor on Shabbat eves and Festival eves from minḥa time onward never sees a sign of blessing from this work. The Gemara answers that there is a difference between the two situations: There, in the case of Shabbat and Festivals, performing labor is prohibited from minḥa time onward; it is not prohibited adjacent to minḥa time, i.e., just before it. Here, in the case of Passover eve, it is prohibited from midday. Alternatively, there, on Shabbat eve and Festival eve, it is a sign of blessing that he does not see; however, the Sages do not excommunicate him for performing labor. Here, in the case of Passover eve, the Sages also excommunicate him for performing labor, as it is explicitly prohibited.

The Gemara cites the source of the matter itself in its entirety: One who performs labor on Shabbat eves or on Festival eves from minḥa time onward, and similarly one who works immediately upon the conclusion of Shabbat, or the conclusion of a Festival, or the conclusion of Yom Kippur, or on any occasion where there is a trace of sin, which comes to include a communal fast, e.g., the Ninth of Av or a fast for rain, when it is prohibited to perform labor, never sees a sign of blessing from this work. If one performs labor just before Shabbat or immediately after Shabbat, the concern is that even a slight miscalculation could lead to performance of labor on Shabbat itself, when it is prohibited.

Apropos reward or lack thereof, the Gemara cites the Tosefta in which the Sages taught: There is one who is diligent and rewarded for his diligence; and there is one who is diligent and penalized due to his diligence; there is one who is lazy and rewarded; and there is one who is lazy and penalized. How so? Diligent and rewarded is referring to one who works the entire week and does not work on Shabbat eve. Diligent and penalized is one who works all week and works on Shabbat eve. Lazy and rewarded is one who does not work the entire week and does not work on Shabbat eve. Lazy and penalized is one who does not work the entire week and works on Shabbat eve to complete the work he neglected to perform during the week. Rava said: With regard to those women of Meḥoza, even though they do not perform labor on Shabbat eve, it is due to excessive pampering, as neither do they work on any other day. Even so, we call them lazy and rewarded. Despite the fact that their laziness is not motivated by piety, their inactivity has a positive aspect to it.

On the topic of reward for a mitzva fulfilled without intent, Rava raised a contradiction: It is written: “For Your mercy is great unto the heavens, and Your truth reaches the skies” (Psalms 57:11); and it is written elsewhere: “For Your mercy is great above the heavens, and Your truth reaches the skies” (Psalms 108:5). How so? How can these verses be reconciled? The Gemara explains: Here, where the verse says that God’s mercy is above the heavens, it is referring to a case where one performs a mitzva for its own sake; and here, where the verse says that God’s mercy reaches the heavens, it is referring to a case where one performs a mitzva not for its own sake. Even a mitzva performed with ulterior motives garners reward, as Rav Yehuda said that Rav said: A person should always engage in Torah study and performance of mitzvot, even if he does so not for their own sake, as through the performance of mitzvot not for their own sake, one gains understanding and comes to perform them for their own sake.

The Sages taught: One who anticipates receiving the earnings of his wife or of a mill never sees a sign of blessing from them. The Gemara explains: Earnings of his wife is referring to a case where she spins thread for others and charges by weight on a scale (Rabbeinu Ḥananel). The profit is small and it is demeaning to walk in public to solicit customers. Earnings of the mill is referring to a hand mill for which people pay rent and grind their grain. In that case too, the profits are meager. However, if a woman works and sells the product of her labor, the verse praises her, as it is written about a woman of valor: “She made a cloak and sold it, and delivered a belt to the peddler” (Proverbs 31:24).

The Sages taught with regard to a sign of blessing: One who earns a living from selling rods or jugs will never see a sign of blessing from them. What is the reason for this? Since their volume is great, the evil eye dominates them. People believe that one is selling more than he is actually selling. Similarly, the Sages taught: Merchants who sell their wares in an alleyway [simta] adjacent to a thoroughfare, where they are seen by all; and those who raise small livestock, which tend to damage other people’s fields; and those who chop down good fruit trees, even if they were permitted to do so; and those who direct their eyes to the fine portion with the intention of taking that portion for himself when dividing an item with others, will never see a sign of blessing from them. What is the reason for this? It is that due to these actions people wonder about him and pay special attention to his conduct. Due to that attention, his actions will not be blessed.

Similarly the Sages taught: In four perutot, payments, there is never a sign of blessing: Wages of scribes of sacred books; wages of disseminators, who repeat and explain the lectures delivered by the Sages on Shabbat; payment of orphans, which one receives when engaging in a partnership with the executor of an orphan’s estate; and money that comes from a country overseas.

The Gemara asks: Granted, one will be unsuccessful when receiving wages of disseminators, as it appears as if he is receiving wages for work performed on Shabbat, even though what he is doing is not actually prohibited. And it is also understandable that one will see no blessing from orphans’ money, as minors are not capable of relinquishing property. Minors do not have the legal right to forgive even negligible losses, which partners typically overlook. Therefore, one who in the course of business takes even the smallest amount of money from them beyond the sum to which he is entitled is considered a thief. One sees no blessing from money that comes from a country overseas, because a miracle does not transpire every day. Since the risks involved in shipping cargo on long sea voyages are great, one’s merit is diminished each time his merchandise miraculously arrives intact.

However, what is the reason that one sees no blessing from wages of scribes? Rabbi Yehoshua ben Levi said: The members of the Great Assembly observed twenty-four fasts, corresponding to the twenty-four priestly watches (Maharsha), for scribes who write Torah scrolls, phylacteries, and mezuzot, so that they will not become wealthy from their craft, as were they to become wealthy, they would no longer write these sacred items. Similarly, the Sages taught: Scribes who write scrolls, phylacteries, and mezuzot; and their merchants, who buy the sacred scrolls from the scribes to sell them; and their merchants’ merchants; and all those engaged in the work of Heaven and earn their living from it, a phrase that comes to include those who sell the sky-blue dye for ritual fringes, never see a sign of blessing from their labor. And if they engage in these activities for their own sake, to ensure that there will be more sacred items available to the public, then they do see blessing from their labor.

As the mishna discusses the requirement to observe local customs, the Gemara relates: The residents of Beit She’an were accustomed not to travel from Tyre to market day in Sidon on Shabbat eve. In deference to Shabbat, they adopted a stringency and would not interrupt their Shabbat preparations even for a short sea voyage. Their children came before Rabbi Yoḥanan to request that he repeal this custom. They said to him: Due to their wealth, it was possible for our fathers to earn a living without traveling to the market on Friday; however, it is not possible for us to do so. He said to them: Your fathers already accepted this virtuous custom upon themselves, and it remains in effect for you, as it is stated: “My son, hear your father’s rebuke and do not abandon your mother’s teaching” (Proverbs 1:8). In addition to adhering to one’s father’s rebuke, i.e., halakha, one is also required to preserve his mother’s teaching, i.e., ancestral customs.

The Gemara relates additional customs: The residents of the city of Ḥozai were accustomed to separate ḥalla from rice dough. They came and told Rav Yosef about this custom. He said to them: Let a non-priest eat this dough in their presence to show them unequivocally that this custom has no legal basis. Abaye raised an objection to him: With regard to matters that are permitted, but others were accustomed to treat them as a prohibition,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

גופא העושה מלאכה בערבי שבתות ובערבי ימים טובים ובמוצאי שבתות ובמוצאי ימים טובים מן המנחה ולמעלה ובתענית צבור אינו רואה סימן ברכה לעולם. תוספתא בתחלת יבמות יש זריז ונשכר דעביד מלאכה כל יום ואינו עושה שבת מן המנחה ולמעלה זריז ומפסיד שעושה כל השבוע ובערב שבת שפל ונשכר שאינו עושה מלאכה לא בכל השבוע ולא בערב שבת שפל ומפסיד כל השבוע יושב ובטל ובערב שבת עושה מלאכה:

גדול מעל שמים חסדך אלו העושין לשמה כי גדול עד שמים חסדך אלו העושין שלא לשמה שאע"פ שעושין שלא לשמה יש להם חסד כדרב יהודה אמר רב דאמר לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפי' שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה:

המצפה לשכר אשתו כדי להתפרנס ממנו. פי' מתקן משקל המטוה שטווה בכל יום ושכר הרחים שכירות מפני שהוא דבר מועט אינו רואה סימן ברכה בזה הדרך:

ת"ר ארבע פרוטות הן אין בהן ברכה שכר ברכה שבקשו עליהן אנשי כנסת הגדולה מלפני הקב"ה שלא יתעשרו שכר מתורגמנין הדרשנין שדורשין בשבת לצבור ועושין להן פסיקה נראה כאלו שכר שבת הוא והנושא והנותן במעות של יתומים קרוב לשכר ורחוק להפסד פעמים שאינו מדקדק היטב היטב ויתמי לאו בני מחילה נינהו ומעות הבאות ממדינת הים פעמים שילך [לאבוד] הכל בבת אחת כגון שנטבעה הספינה:

ת"ר כותבי ספרים תפלין ומזוזות הן ותגריהן ותגרי תגריהן וכל העוסקין במלאכת שמים לאתויי מוכרי תכלת אין רואין סימן ברכה ואם עסוקין לשמה מתברכין:

בני בישן נהוג שלא לילך בצידן בערב שבת ובאו בניהן ואמרו לו לר' יוחנן אבותינו היו עשירים ולא היו צריכים לעשות מלאכה בערב שבת ואנו עניים מהו לילך ולישא וליתן אמר להם כבר קבלו אבותיכם עליהם דכתיב ואל תטוש תורת אמך ופי' בירושלמי כי לפרש בים שאלוהו ואסר להם משום דסבר אסור לפרש בים הגדול אבל זה אפי' נדר נשאל ומתירין לו ולא אסר אלא דסבר אסור לפרש בים:

גמרא מאי אריא ערבי פסחים אפי' ערבי שבתות וימים טובים נמי. פר"ש ז"ל דההוא דמתני' פרכינן דש"מ דאחר חצות אסור מן הדין. וכתב הרא"ה בשם רבו הרמב"ן ז"ל דהכי פרכינן דלעיל אין חוששין למנהג אלא במקום שיש אסור של תורה או של דבריהם ודאי (נ"ל דצ"ל ובאו, המעתיק) והוסיפו בדבר המנהג תופס הא לאו (נ"ל דצ"ל הא נהגו שלא לעשות מלאכה בא' מימי השבוע, המעתיק) נהגו שלא לעשות מלאכה כ"א מימי שבוע אין מנהג תופס כלל ולהכי פרכינן שפיר מאי אריא דקתני ערבי פסחים אי לא שמעינן דאית ביה איסורא אלא מנהגא אפי' בערבי שבתות וימים טובים נמי ואי משום דבעי לאשמעינן דבערבי פסחים תפיס מנהגא הא אפי' בערבי שבתות וערבי ימים טובים תפיס מנהגא דהא אית ביה איסורא בלא מנהגא כדתניא:

והא מן המנחה ואילך קתני. כתב הרי"ט ז"ל מסתברא דממנחה קטנה קאמר דהיינו מתשע שעות ומחצה ולמעלה:

גופא העושה מלאכה בערבי שבתות ובערבי ימים טובים ובמוצאי שבתות ובמוצאי ימים טובים. פי' בתוס' שאין זה אלא אחר שחשכה דמנינו עד שיצאו מבית הכנסת כדי להוסיף תוספת ניכר מחול על הקדש דאע"ג דסגי לן בתוס' כל שהוא כגון עד שיראו כוכבים קטנים אי נמי דמתחמי כולהי כוכבי כדמן חדא כוכבא כדאיתא בירושלמי שפיר דמי למיעבד תוס' היכר וכן אמרו בירושלמי נשיא דנהגי דלא למיעבד עבידתא באפקי שבתא אינו מנהג עד דתתפני תעניתא סדרא כמנהג פי' עד שיסיימו עניני תחנונים ובריש ירחא מנהג כי מפני כבוד ר"ח דאיקרי מועד עושין כן ובימי ישראל היו נוהגים אף האנשים לשבות קצת ממלאכה כדכתיב במס' מגילה וברכות שם רש"י ז"ל ע"כ לרי"ט ז"ל: וכתב עוד ונראה שלא אמרו אלא מלאכה של רשות ושל קבע אבל להדליק את הנרות בין בביתו בין בבית הכנסת אינו בכלל סימן קללה דאין זה דבר ששייך ביה סימן ברכה ולפיכך כל שהבדיל בתפלה או על הכוס או שאמר המבדיל בין קדש לחול ועבר זמן תוספת מחול על הקדש דאורייתא מותר להדליק אבל קודם לכן אסור דקודם זמן התוס' אסור מן התורה ועובר בעשה ולאחר מיכן קודם שיבדיל אסור מדרבנן. והאידנא לא זהירי נשי בהא מילתא מיהו הא קיימא לן דאפי' בכי האי גונא מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין כדאמרינן לענין תוספת יום הכיפורים דאכלו ושתו עד שחשיכה ולא אמרי להו ולא מידי והכין עיקר מסקנא דמס' יו"ט אע"ג דבמסכת שבת מפלגי בין דאורייתא לדרבנן:

ערבי שבתות וערבי ימים טובים אף הם אסורים בעשיית מלאכה אלא שלא נאסרו אלא מן המנחה ולמעלה ונמצא שערב הפסח חמור מהם שבערב הפסח איסורו מחצות ולמעלה ובשאר ערבי שבתות וימים טובים מן המנחה ולמעלה ויש בהם גם כן הפרש אחר שבשאר ערבי שבתות וימים טובים אם עבר ועשה אף מן המנחה ולמעלה אין מנדין אותו אלא שאמרו עליו שאינו רואה סימן ברכה לעולם וכן שגוערים בו ומבטלים אותו ובערב הפסח אם עשה מחצות ולמעלה מנדין אותו או מכין אותו מכת מרדות אם לא נדוהו הואיל ובזמן שבית המקדש קיים היתה בו חגיגה ושחיטת קרבן:

ולענין ביאור מה ששאלו בגמ' מאי איריא ערבי פסחים אפילו ערבי שבתות וערבי ימים טובים נמי דהא תניא העושה מלאכה בערבי שבתות ובערבי ימים טובים מן המנחה ולמעלה אינו רואה סימן ברכה לעולם כך פירושו שכל מנהג אינו כלום אא"כ הוא נתלה בעיקר איסור או של תורה או של חכמים או שנעשה לגדר של איסור וא"כ בערב הפסח קודם חצות הוזכר בו איסור מתורת מנהג אחר שמחצות ולמעלה יש שם עיקר איסור לכל מדברי סופרים ומעתה אף בערבי שבתות וימים טובים יש בהם עיקר איסור מן המנחה ולמעלה לכל ולמה לא הוזכר בו איסור מחמת מנהג קודם המנחה ותירץ לו שבודאי הדין כך הוא שכל מקום שנהוג בו איסור בערבי שבתות וימים טובים קודם המנחה מתורת מנהג אסור בהם אלא שסתם המקומות אין להם מנהג קבוע בכך ומ"מ משנתנו לא היתה עיקר הכונה ללמדנו איסור שקודם חצות הבא מתורת מנהג אלא זמן עיקר האיסור שבשאר ערבי ימים טובים מן המנחה ולמעלה ובזה מחצות ולמעלה וכן שעיקר איסורו חמור מעיקר איסור שאר ערבי ימים טובים שבשאר ערבי ימים טובים אין שם נדוי ולא מכת מרדות ובזו יש שם נדוי או מכת מרדות במקומו:

זה שהשוינו את המדה בין נדוי למכת מרדות לומר שכל שאמרו שהוא בר נדוי אם רצו שלא לנדותו אלא להכותו מכת מרדות עד שיקבל עליו או עד שתצא נפשו כך נראה דעת גדולי המחברים ועל זה כתבו שכל מצות שמדבריהם אם עבר עליהם מכין אותו מנת מרדות ומ"מ חכמי הדורות כתבו שכל שאסור מדבריהם במה שאין לו עיקר בתורה כגון מלאכה של ערבי פסחים ושל יום טוב שני מנדין אותו אבל כל שאסור מדבריהם במה שיש לו עיקר בתורה כגון מבשל בשבת בחמי טבריא שעיקר בשול אסור מן התורה אלא שבחמי טבריה אין איסורו אלא מדברי סופרים מכין אותו מכת מרדות הואיל ובעיקר בישול לוקה מן התורה בבשול שמדבריהם מכין אותו מכת מרדות ולמטה נ"ב א' בשמועת מימנו אניגודא וכו' נאריך בזה יותר:

מנחה זו שממנה ולמעלה נאסרה מלאכה בערבי שבתות וערבי ימים טובים נסתפקו בה קצת מפרשים אם היא מנחה גדולה או קטנה ומכריעים בה שממנחה גדולה הוא נאסר ממה שאמרו בגמ' התם מן המנחה ולמעלה הוא דאסור סמוך למנחה שרי הכא מחצות אסור והם מפרשים סמוך למנחה מחצות ולמעלה שהוא שש ומחצה שהיה תמיד נשחט בערב הפסח [שחל בע"ש] וזהו סמוך לה ואין בין חצות למנחה אלא חצי שעה ולדעת זה אין צריך לטרוח ולפרש מה ששאלו בגמ' מאי איריא ערבי פסחים וכו' שלדעת המקשה חצות דוקא ושש ומחצה הרי הוא כשיעור אחד שאין לדקדק בחצי שעה וא"כ מאי איריא וכו' ותירץ לו שבא ללמד אותו זמן אע"פ שהוא מועט ר"ל חצי השעה או שבא ללמד חומר שבעיקר האיסור על הדרך שביארנו ומ"מ רוב מפרשים כתבוה במנחה קטנה שהיא מתשע שעות ומחצה ולמעלה וסמוך לה מתשע שעות ולמעלה שהיא תחילת שעה עשירית וכן פירשוה גדולי הפוסקים לענין אכילה בערבי פסחים כמו שיתבאר:

תענית צבור אע"פ שאין לאיסור מלאכה שבו עיקר מן התורה אף לעצומו מ"מ יש איסור סופרים בו בתעניות אחרונות ומתוך כך ייעדו עליו כאן שאינו רואה סימן ברכה לעולם ואני תמה ומאחר שיש שם איסור סופרים היאך אינו בעונש בית דין כשאר איסורין אפשר שאינו איסור גמור אלא כעין מלאכה של ערבי שבתות וערבי ימים טובים או שמא לדעתי בשאר תעניות שאין בהם איסור מלאכה נאמרה ונדנוד עבירה שבו פירושו בשעת תפלה וכן נראה מלשון תלמוד המערב הכתוב למטה בסמוך לזה ושעת תפלה ודאי יש נדנוד עבירה בעשיית מלאכה שבו מפני שכל שלבו להוט למלאכה אין לבו לשמים כל כך ומתוך כך ייעדו עליו שכל העושה בו מלאכה אינו רואה סימן ברכה לעולם:

מוצאי שבתות ומוצאי ימים טובים אף הם יש להם איסור בעשיית מלאכה מתורת מנהג שכל שבעצומו של יום יש בו עיקר איסור יש צד איסור בתוספת חול שלו ואם נהגו להאריך בתוספת זה אסור להקל בכל מה שנהגו ואם עשה בו מלאכה אינו רואה סימן ברכה ובתלמוד המערב אמרו נשייא דנהיגן דלא למיעבד עבידתא בריש ירחא מנהג ודלא למיעבד עבידתא באפוקי שבתא עד דתתפני סדרא ר"ל עד שיצאו מבית הכנסת וישלימו סדר כל מה שהורגלו לומר בו במוצאי שבת מנהג בשני ובחמישי עד דיתפני תעניתא ר"ל סדר מה שנוהגים להאריך בסליחות ובתחנות מנהג ואסור לבטלו ר"ל אפילו לא היה תענית צבור לגמרי הואיל ומ"מ צבור מתענין בו שאילו תענית צבור גמור על הדרך שביארנוהו במקומו אינו תלוי במנהג נשים שהרי ייעדנו עליו שאינו רואה סימן ברכה לעולם כמו שכתבנו ותענית צבור הוא מאותן שמתענין על הגשמים שלש אמצעיות ושבע אחרונות ובארץ ישראל הא בשאר הארצות כבר אמרו שאין חומר תענית צבור בבבל אלא תשעה באב בלבד:

כל שנמנע מעשיית מלאכה בערבי שבתות וימים טובים לכבוד שבת ויום טוב כגון שהיה עושה מלאכה כל השבוע ואינו עושה בערבי שבתות ובערבי ימים טובים הרי זה קרוי זריז ונשכר ואם היה נמנע ממלאכה כל השבוע מצד שהוא מפונק ובעל תענוג אע"פ שבערבי שבתות וימים טובים גם כן הוא נמנע מצד תענוג הרי זה מ"מ קיים מצוה שלא לשמה ונקרא שפל ונשכר והוא שאמרו הני נשי דמחוזא אע"ג דהאי דלא עבדן עבידתא במעלי שבתא משום מפנקותא דהא כל יומא נמי לא עבדן אפילו הכי שפל ונשכר קרינא ביה ויש במדות אלו זריז ומפסיד שפל ומפסיד כיצד היה עושה כל השבוע ועושה אף בערב שבת ויום טוב הרי זה זריז ומפסיד לא היה עושה כל השבוע ועושה בערב שבת אוי לו ולמזלו והרי זה שפל ומפסיד:

למדת מ"מ שאף העוסק בתורה ובמצות שלא לשמה יש לו שכר אלא שאין כל מדרגות שלא לשמה שוות יש שעושה מיראה ואחר שאינו עושה מאהבה קרוי שלא לשמה ומ"מ כל שמיראה מכוין הוא למצוה ועליו אמרו רבא רמי כתיב כי גדול עד שמים חסדך וכתיב כי גדול מעל שמים חסדך כאן בעושין לשמה כאן בעושין שלא לשמה ר"ל שהעושה מאהבה עליו נאמר גדול מעל שמים חסדך ופרשו בו מקצת גדולי הדור שהוא ראוי לנס והקב"ה משנה תפקידם של מערכות הכוכבים בשבילם והעושה מיראה עד שמים שאף זו מדה מעולה היא ועליה אמרו לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות ואפילו שלא לשמן שבודאי יבא מתוכן לשמה ר"ל לעשות מאהבה ויש שלא לשמה שהוא להנאת עצמו כגון ביטול מלאכה של בני מחוזא שהזכרנו וזו אינו במדרגה האחרת אלא שמ"מ יש בה מדה והוא קרוי שפל ונשכר כמו שביארנו שאפשר שעל ידה יתעורר לעשותה לשמה אע"פ שאין זה ודאי הא מ"מ כל שעוסק בה להתגאות ולהתגדל על שכניו וחבריו הרי זו מדה רעה ועליה אמרו במקום אחר העוסק בתורה שלא לשמה נוח לו שלא נברא:

לעולם יהא אדם זריז ללמוד אומנות שאם חס ושלום יעני לא יהא צריך למלאכה נמבזה במעט ריוח ודרך הערה אמרו המצפה לשכר אשתו ורחים אינו רואה סימן ברכה לעולם ופירשו בו שכר אשתו מתקלתא כלומר שאינה בקיאה במלאכת יד בתוך ביתה וצריכה לילך מבית לבית עם המאזנים לכל הצריכים לשקול וכיוצא בזה שהוא בזוי גדול ושכר מועט ורחיים הוא שמשכירין הרחיים של יד והוא טורח גדול וריוח מועט הא כל שהוא נעשה דרך סחורה ומקח וממכר שבח הוא אף לנשים שנאמר סדין עשתה ותמכור וחגור נתנה לכנעני ואף בסחורה ראוי לו להזהר שלא להתעסק בסחורות שמראות המייה גדולה והם ענין מועט והוא שאמרו המשתכר בקנים ובקנקנים אינו רואה סימן ברכה הואיל ונפיש אפחזייהו וזוטר רווחייהו וכן אמרו תגרי סמטא ר"ל שמוכרים במבואות הסמוכים לרה"ר דרך המייה ופרסום אינם רואים סימן ברכה וכל שכן בדברים שיש בהם נדנוד עבירה והוא שאמרו מגדלי בהמה דקה ר"ל בישוב שנמצאו מזיקות בשדות אחרים וקוצצי אילנות טובות למכרם והנותנים עיניהם בחלק יפה ר"ל שמקפידים על חלק יפה כשחולקים עם אחרים אינם רואים סימן ברכה:

ארבע פרוטות אין בהם סימן ברכה ואלו הן שכר מתורגמנין העומדים לפני החכם בשבתות ובימים טובים מפני שנראה כשכר שבת שכר מעות יתומים שקבלם למחצה שכר ומפני שאינם בני מחילה והם משתכרים בדמיהם יותר מדאי שכר מעות הבאים ממדינת הים מפני שמוסר עצמו לסכנות ולאו כל יומא ויומא מתרחיש ניסא שכר סופרים שלא לשם מצוה וכמו שאמרו כותבי ספרים תפלין ומזוזות הם ותגריהם וכל העוסקים במלאכת שמים לאתויי מוכרי תכלת אין רואין סימן ברכה לעולם מפני שסתמן שלא לשמה ולכונת ריוח המעות לבד ואם עושין לשמה להזמין הדברים לצריכים להם וכיוצא בזו רואין:

כבר ביארנו שכל שיש לאיסורו עיקר לתלות בו אפילו מדברי סופרים ונהגו בו בתוספת אסור להקל אף בתוספת ומתורת מנהג וכבר ידעת מה שאמרו בראשון של שבת י"ט א' אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם לשבת ומצור לצידן אף בערב שבת מותר שהיה יום השוק של צידן בערב שבת ולא היה מצור לצידן אלא שיעור מועט ומ"מ אם קבלו עליהם לאסור מתורת מנהג כדי שלא להתרשל בצרכי שבת אסור להם להקל ולא סוף דבר להם אלא אף לבניהם אחריהם שכל קבלה סתם דעת המקבלים עליהם על כך והוא שאמרו בני בישן נהוג דלא אזלי מצור לצידן במעלי שבתא אתו בניהו לקמיה דר' יוחנן אמרו ליה אבהתין הוה אפשר להו אנן לא אפשר לן ר"ל שהם היו עשירים אמר להו כבר קבלו עליכם אבותיכם וכתיב שמע בני מוסר אביך:

מאי איריא ערבי פסחים כו' פי' דעיקר מתני' לא אתא אלא לאורויי איסורא מחצות ואילך דעד חצות תלי במנהגא אבל מחצות ואילך איכא איסור' והילכך ליתני אפילו ערבי שבתות ויו"ט נמי והתם נמי אי נהגו שלא לעשות מן הבקר הכל לפי המנהג כדאמרי' לקמן בבניביישן דלא אזלי מצור לצידן במעלי שבתא:

דם שכר אשתו מתקולתא פי' שלוקחת צמר ופשתים במשקל מאחרים וטווה שאין לה לאא שכר טויי' והוא דבר מועט אבל אם קונה צמר ופשתים וטווה ואורגת בגדים למכור או לבני הבית זהו שכר יפה ורחיים אגרתא פי' שהושיב ברחיים ומשכירם לאחרים ששכרן מועט אבל אם טורח בהן היא וטוחן לאחרים שכרו מרובה:

ומגדלי בהמה דקה ומאי דאמרי' שמעשרות בעליהן דוקא באפר דלא שלטא בהו עינא:

דברים המותרין ואחרים נהגו בהן איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם פי' משמע דוק' בפניהם אבל בצנעה יכול לנהוג היתר וכגון שאין בדעתו להשתקע שם ואפילו בצנעה אסור כדתנן נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם:

בפירש"י בד"ה מאי איריא ע"פ כו' ול"ל למתני חצות לאשמועינן הך דיוקא הא כו' עכ"ל ר"ל דלא ה"ל למתני עד חצות אלא ה"ל למתני מקום שנהגו לעשות מלאכה בע"פ עושין דע"כ לא הוה מנהגא אלא עד חצות דמחצות ואילך איסור נמי איכא דלא גרע משאר ע"ש ויו"ט וק"ל:

בד"ה מן המנחה ט' שעות ומחצה עכ"ל מדברי מהרש"ל [א] שט"ס הוא ע"ש וכ"ה במרדכי דמן המנחה ולמעלה דנקט הכא היינו מנחה גדולה והוא חצי שעה אחר חצות ע"ש וק"ל:

יש זריז ונשכר כו'. ולא עביד במעלי שבתא כו' יש לדקדק דמשמע לכאורה דנשכר במה דלא עביד במעלי שבתא משום איסור מלאכה בע"ש ואם כן לא הוה ליה למימר במעלי שבתא דמשמע כל היום דע"ש כיון דליכא איסורא אלא מן המנחה ולמעלה כדמסיק לעיל וע"כ נראה לפרש דנשכר בכל היום דע"ש דלא עביד מלאכתו בו ויש לו פנאי להכין לצורך שבת ומתחיל בע"ש בהשכמה כדאיתא פרק כל כתבי (יט:) והשתא ניחא בהך דשפל ונשכר דלא עביד כולה שבתא ולא מעלי שבתא שנדחק רש"י לפרש ואף על גב דלאו לשם מצוה קמכוין מצוה שלא לשמה מיהא איכא כו' ע"ש דלשיטתנו ניחא דמצוה ממש קעביד שמכוין כל היום לצורך שבת ולא עביד מלאכתו ודו"ק:

וכתיב כי גדול מעל וגו' שעושין לשמה כו' מבואר כי העושה שלא לשמה דהיינו לשום תכלית שלמטה ומיהו שאינו מתכוין לרעה כמ"ש התוספות אין חסד שלו בעוה"ז מגיע רק בעולם התחתון דהיינו עד שמים אבל העושה לשמה ותכליתו נוגע למעלה הרי גם חסד שלו בעוה"ז יבא מלמעלה מעל השמים ובתרתי הני קראי מסיים בהו ועד שחקים אמתך דהיינו שכר של צדיקים בעולם הבא מקרי אמתך דתרווייהו בין עושין לשמה ובין עושין שלא לשמה יזכו לשכר שבעולם הבא דהיינו עד שחקים כמו שכתוב בפרק אין דורשין דרקיע שלישיי מקרי שחקים ע"ש שבו שוחקים מן לצדיקים לעולם הבא:

עבדה ומזבנא אשתבוחי כו' מהאי לישנא משמע דלא דווקא מתקולתא דה"ה בשאר דברים שהיא לא עשאם אין לה לישא וליתן ולהתבזות בשווקים דאין כבודה אלא פנימה לישב בביתה ולעשות מלאכה כדאמרינן פרק אף על פי (כט:) וקרא דמייתי הכי מוכח סדין עשתה בידיה ותמכור ומסיים וחגור נתנה לכנעני ורצה לומר חגור שלא עשתה מתבזה למכור בעצמה אלא שנתנה אותו לכנעני תגר שהוא ימכור אותו וק"ל:

ומגדלי בהמה דקה כו' בא"י קמיירי כדמוכח מדברי התוספות ואיסורא דרבנן נמי איכא כמו ששנינו פרק מרובה (בבא קמא עט:) וכן קוצצי אילנות טובות איסורא נמי איכא משום בל תשחית כמו ששנינו פרק החובל (צח:) אלא דקאמר הכא דעונשן דאינן רואין סימן ברכה ומשום דתהו ביה כו' וק"ל:

ד' פרוטות אין רואה בהן כו' דשיעור הפרוטה מקרי ממון בכ"מ וראוי לחול עליו ברכה וכדאמרי' פ"ק דב"ב כל הנוטל פרוטה מאיוב מתברך וקאמר הכא דאלו ד' פרוטות אינן ראוין שתחול הברכה עליהן גם אם מקבלין מיד מי שפרוטה שלו מחברך כאיוב:

כ"ד תעניות וכו' מספר כ"ד נגד כ"ד משמרות אנשי משמר שישבו בתענית:

[שאלמלא מתעשרין אין כותבין כו'. והיינו בכותבין להשתכר בהן דומיא דתגרי תגריהן דהוי שלא לשמה כדלקמן באידך ברייתא דאם עושין לשמה רואין וק"ל:

שנאמר שמע בני גו' תורת אמך כו'. מפורש בר"פ כיצד מברכין]:

רש"י בד"ה מן המנחה ט' שעות ומחצה כצ"ל. ונ"ב ותימה לפי זה למאי צ"ל התם מן המנחה הוא דאסור סמוך לא הלא ג' שעות וחצי מותר קודם המנחה וזה לא נקרא סמוך אלא חצי שעה מקודם כדלקמן בריש פ' ע"פ ועוד מאי סלקא דעתא דמקשה דפריך מאי איריא ערב פסח אפי' ערבי שבתות וי"ט כו' הלא ערב שבת ועי"ט מן המנחה הוא דאסירי שהוא ג' שעות ומחצה אחר חצות ע"כ נראה בעיני לפרש שטעות סופר הוא ומן המנחה פירושו סמוך למנחה גדולה שהוא חצי שעה אחר חצות והמקשה סבר דבחצי שעה לא דקדק כ"כ התנא ולא איירי ביה עד דמשני דאיכא חילוק חצי שעה בין חצות ובין המנחה ודו"ק וכן מצאתי בס"א. (עיין במהרש"א):

בד"ה אגרתא שכר רחים שמשכירין כו' כצ"ל:

תוס' ד"ה דלמא. וא"ת כו'. דמפריש ממין על שא"מ וי"ל כו'. ולי י"ל משום דאורז נגרר אחר החטים כמש"כ בפ"ג (דחלה מ"ז) ולסתמא דירוש' בריש חלה אף אחר השעורים לכן יטעו עליו שהיא מינם:

גמ' רבי יהודה אומר א"ל צא והבא לך כו' כצ"ל:

אֵינוֹ רוֹאֶה סִימָן בְּרָכָה לְעוֹלָם. צריך להבין מה ענין סימן דנקטי בזה, והוה ליה למימר 'אֵינוֹ רוֹאֶה בְּרָכָה'? ודבר זה הוא רגיל בפום רבנן בכל מקום לומר 'סִימָן בְּרָכָה' והלא דבר הוא!
ונראה לי בס"ד דידוע 'בְּרָכָה' גימטריא 'זָכָר' [227] וידוע דכל משפיע נקרא בשם זכר וכל נשפע נקרא בשם נקבה ולכן ברכה וזכר מספרם שוה, להורות מי שיש לו ברכה אפשר שיהיה זכר דהיינו משפיע לזולתו ונמצא הסימן של ברכה הוא זכר שאם אתה רואהו זכר רוצה לומר משפיע ודאי יש לו ברכה דאם אין לו איך היה יכול להשפיע?!
מיהו יש אדם שיש לו ברכה שמרויח הרבה אך אינו יכול להיות זכר שאינו יכול להשפיע יען כי נופל לו מארה בריוח שלו שירבו יציאותיו על חד עשרה ותמיד כיסו ריקן ולוה מאחרים גם כן, וכשיבא לו ריוח הוא פורע לאחרים וכיסו ריקם שאין לו מעות יתרים בטלים אצלו כדי שיעשה בהם גמילות חסדים שעל ידי כך יהיה בסוג זכר, ולפי זה הסימן של הברכה שהוא זכר אין לו. ולכן מרגלא בפומייהו דרבנן למנקט בהאי לישנא ד'אֵינוֹ רוֹאֶה סִימָן בְּרָכָה' דאף על פי שיש לו ברכה שהוא הריוח שיבא לידו, עם כל זה סִימָן של הַבְּרָכָה שהוא להיות הוא בסוג זכר אין לו זה.

הַנֵּי נָשֵׁי דִּמְחוֹזָא, אַף עַל גַּב דְּהָא דְּלָא עַבְדָּן עָבִידְתָא בְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא וְכוּ'. הקשה הרי"ף ז"ל היינו מה שאמרו בברייתא ומאי מחדש? עיין שם.
ונראה לי בס"ד דברייתא איירי באדם שהוא בטל אף על גב שהוא צריך למלאכה ולהכי קרי ליה 'שָׁפָל' מאחר שהוא נצרך ואינו עושה, אך נָשֵׁי דִּמְחוֹזָא אף על גב דהם בטלים אינם נצרכים למלאכה של עצמם דיש להם עבדים ומשרתים רבים לעשות כל צרכם. ואלו אף על גב דאינם בכלל זריזים לא יקראו 'שָׁפָל'. ולכן בא רבא ללמדינו דגם אלו בכלל שָׁפָל דנקיט בברייתא הם יען כי לא נאוה הבטלה לנשים ויהיה להם היזק ממנה ולכן הם בכלל 'שָׁפָל'.
והא דאמר הַמְצַפֶּה לִשְׂכַר אִשְׁתּוֹ אֵינוֹ רוֹאֶה סִימָן בְּרָכָה היינו כי הברכה מצויה בעבור אשתו וזה שאינו חס על כבודה ומניחה להתבזות כולי האי על דבר מועט לכן לא יגיע לו ברכה בעבורה.

אֲבָל עָבְדָה וּמְזַבְּנָא, אִשְׁתַּבּוּחֵי מִשְׁתַּבַּח בָּהּ קְרָא. פירוש עבדא היא ומזבנא היא בעצמה ליכא בזה בזיון דהא אשתבוחי משתבח בה קרא בכפלים שאמר (משלי לא, כד) 'סָדִין עָשְׂתָה' זו אחת ועוד 'וַתִּמְכֹּר' בידיה זה ענין שני.

תָּנוּ רַבָּנָן: אַרְבַּע פְּרוּטוֹת אֵין בָּהֶם סִימָן בְּרָכָה לְעוֹלָם. הא דאמר פְּרוּטוֹת ולא אמר דִּינָרִים ללמדך כיון דאין בהם סימן ברכה אז אפילו אם יהיו דנרי זהב נחשבים פרוטות כי ימעטו ולא ישאר מהם מאומה.
ונראה ד' הנזכרים שהם 'מְתֻרְגְּמָנִין, כּוֹתְבִין, יְתוֹמִים, מְּדִינַת הַיָּם' הם ראשי תיבות מַכִּים, או 'מְתֻרְגְּמָנִין, סוֹפְרִים, יְתוֹמִים, מְּדִינַת הַיָּם' סופרים יתומים מדינת הים ראשי תיבות מִסִּים שהם כמו דמי מסים מִסִּים שאין בהם סימן ברכה.

כּוֹתְבֵי סְפָרִים, תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת, הֵן וְתַגָּרֵיהֶן וְתַגָּרֵי תַּגָּרֵיהֶן, וְכָל הָעוֹסְקִים בִּמְלֶאכֶת שָׁמַיִם. נראה לי הטעם דנקיט שלשה חלוקות אלו לרבותא דהתורה נקראת 'אוריין תליתאי' וראוי שתגיע הברכה בעבורה להסופר שכתבה ולהקונה ממנו ולהקונה מן הקונה ועם כל זה אין ברכה לשלשה אלו מחמת התפלה של אנשי כנסת הגדולה.
מיהו יש להקשות בשלמא סופרין עצמן אם יתעשרו לא יכתבו מחמת טורח וקושי היגיעה של הכתיבה אבל עושר התגרים איך יהיה סבה לביטול כתיבת סת"ם [ספרים, תפילין, מזוזות]?
ונראה לי בס"ד דהנה תגרים ותגרי תגרים דנקיט הכא היינו אותם שקונים מן הסופרים ומוליכים אותם לעיירות קטנות ורחוקות דמוכרים אותם בידם ואם יתעשרו לא ילכו למכור שם ומי יביא להם דמקודם לא היה דרכם לשלוח סת"ם ממקום למקום לידי שליח שקורין פאטו"ר למכור בשאר סחורות.
אי נמי נראה לי אם יתעשרו התגרים יעשו בסת"ם כמנהג אוצרי פירות שיקנו כל הסת"ם מן הסופרים ויאצרום אצלם ולא ימכרו אלא בערך יתר לכך לא יתעשרו אלא הם דלים תמיד כדי שימכרו במהרה בהרווחה מועטת.
וְהָא דְּהִתְעַנּוּ אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע תַּעֲנִיּוֹת בעבור זה נראה לי בס"ד, כי מקודם היו כותבים כל כ"ד שהם תנ"ך ולכך הוצרכו לכ"ד תעניות שלא תגין עליהם כתיבה של כ"ד ואחר שהתענו נעשו הסופרים כל אחד דך ודל כי דך אותיות כ"ד. והנה ראשי תיבות סְפָרִים, תְּפִלִּין, מְזוּזוֹת סת"ם רמז שסתמו להם שער הברכה כדי שיכתבו. גם סופר גימטריא רצון [346] שצריך להיות לו רצון במלאכתו ויכתוב ברעותא דליבא שעל ידי כך לא ישכח מלקדש ושאר דברים הצריכים למלאכתו.

אַרְבַּע פְּרוּטוֹת אֵין בָּהֶם סִימָן בְּרָכָה לְעוֹלָם. מה דקרי להו פְּרוּטוֹת ולא אמר דנרים, נראה לי בס"ד כי פרוטה הוא לשון קריעה כמו שאמרו בגמרא דקמא דף קי"ז, חזא דפריטה שפוותיה, ופירש רש"י ז"ל נקרעה שפתו על ידי מכה עיין שם, ולכן קראן פְּרוּטוֹת, רוצה לומר אלו נקרעין והולכין כי קריעה היא ענין איבוד והשחתה שיתאבדו אלו מיד בעליהן שלא ימצאו בם סִימָן בְּרָכָה.

וְכָל הָעוֹסְקִים בִּמְלֶאכֶת שָׁמַיִם, לְאַתּוּיֵי מוֹכְרֵי תְּכֵלֶת, אֵינָם רוֹאִים סִימָן בְּרָכָה לְעוֹלָם. נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רז"ל (מנחות מג:) תכלת דומה לים, וים דומה לרקיע ולכך קרי למוכרי תכלת עוסקים במלאכת שמים. והא דלא ערבנהו עם מוכרי תפילין ומזוזות וספרים? נראה משום דמוכרי תכלת אינם מצויים בזמן הזה והנך מצויין תמיד, לכן נקיט להו בפני עצמו.
מיהו מוכרי תכלת לא קאי אלא על אותם שקונים התכלת משבט זבולון ומוכרים אותו בשאר שבטי ישראל, אבל שבט זבולון עצמם שהם בעלי התכלת, שהוא המצוי בחלקם ודאי רואין בו 'סִימָן בְּרָכָה' כר ברכת השבט בו, וגם בתכלת עצמו ברכו השי"ת שאמר לו כולן צריכין לך על ידי חלזון, ואמר זבולון רבונו של עולם שמא יגזלו ממני ומי מודיעני, ואמר לו סימן זה יהיה לך כל הנוטל ממך בלא דמים אינו מועיל בפקרמטייא שלו וכנזכר בגמרא דמגילה (מגילה ו.) עיין שם.
והנה רש"י ז"ל פירש 'במוכרי תכלת אם יתעשרו לא יהיו עוסקין' וקשא מי ישבע מן העושר? ונראה משום דאית ביה טרחא גדולה בצידתן, דאפשר שיטרח האדם כל היום ולא יעלה בידו כלום, לכך היו קצים בטורח ולא מתעסקים בזה, ולפי דברי הגמרא דמגילה שהבאתי, אפשר לכך אין רואין סימן ברכה משום דאפשר אלו שקנו התכלת לא נתנו הדמים לשבט זבולון וכבר גזר השי"ת שכל הנוטל בלא דמים לא יצליח בפרקמטייא שלו, ולכן העוסקים בזה אין מצליחים.

גמ' ונותנין עיניהן בחלק יפה. עיין מ"ק כ"ח ע"ב תד"ה וליטול:

מאי ארי' ע"פ אפי' ערבי שבתות וי"ט נמי. הר"ן פי' ק' הש"ס כך דבכל עי"ט אם נהגו לאסור מלאכה מהני כיון שיש באותו היום קצת איסור מדינא ומסיק דלא יכולין לנהוג כן בעי"ט כיון דממנחה ולמעלה ליכא איסורא אלא משום סי' ברכה לא מהני מנהגא לשארית היום ע"ש והא"ש מ"ש מרש"א דלא משני ע"פ איסורא דאורי' משום דאין זה מפורש במשנה ומקש' הא שמותא נמי אינו מפורש במשנה ולפי' הר"ן א"ש מדמהני מנהגא איכא עכ"פ איסורא בקצת היום ולע"ד רש"י פליג וס"ל דאפי' אי ליכא שום איסור יכול לעשות מנהג כמ"ש לקמן גבי בני בישן דלא אזלא מצור לצידון בע"ש שיהיו פנוים לצרכי שבת ואהני להו מנהגייהו והר"ן נשמר מזה ופי' שם משום הפלגת ספינה נגעו בי' דאית בי' איסורא מדינא למקום רחוק אפי' ג' ימים קודם שבת אסור עי' בלשון הר"ן אבל לפרש"י מוכח דלא ס"ל כהר"ן הנ"ל והיינו טעמא דדחיק רש"י במתני' בטעם איסור המלאכה בע"פ ולא רצה לפרש משום קרבן משום דס"ל אי הוה שייך בפסח משום קרבן הי' איסורא דאורי' כמ"ש תו' וא"כ לשנו הש"ס ע"פ דאורי' ועי"ט דרבנן כק' המרש"א ולשי' רש"י ליכא למימר תי' הנ"ל דהא ס"ל דלעולם מצי נהיג מנהגא אעפ"י שאין לו שום יסוד אע"כ ליכא הכא איסור דאורי' דפסח קרבן ציבור הוא ואינו אוסר במלאכה וטעמא דמתני' כפרש"י שיהי' פנוי לביעור חמץ וק"ל:

יש זריז ונשכר. פי' ע"י זריזותו נשכר כי במה שהוא זריז ועובד כל השבוע ניכר דלשמה לא עביד במעלי שבתא משא"כ אי לא הי' זריז לא הי' ניכר דעביד לשמה וזהו פי' הפ' ששת ימים תעשה מלאכה ועי"ז יהי' ניכר כי יום השביעי שבת לה' אלקיך לשמו כי אם לא תעשה מלאכה בששת ימים תהיה השביתה בשבת משום מפנקותא וק"ל:

הני נשי דמחוזא כו'. בצל"ח דקדק פשיטא דהיינו שפל ונשכר דאיירינן בי' ועוד יש לי לדקדק מאי אע"ג דלא עבדן דקאמר והכי הול"ל הני נשי דלא עבדן במעלי שבתא אע"ג דמשום מפנקותא הוא וה"ל לסמוך אע"ג למפנקותא עכנ"ל דהא עיקר טעמא שהקפידו שלא לעשות מלאכה בע"ש שיהי' פנוי לעשות לצורך שבת ושפל ונשכר דלעיל שאינו עושה מלאכת עבודה תמיד וגם בע"ש אינו עושה מחמת שפלות מ"מ עושה הוא צרכי סעודת שבת וא"ש דנשכר אבל הני נשי לא עבדין במעלי שבתא צרכי שבת ג"כ דהרי משום מפנקותא הוא ואינם מכינים שום דבר לשבת והיינו אע"ג דלא עבדן עבידתא במעלי שבתא מה שהיה ראוי לעשות באותו היום מ"מ שפל ונשכר קרינא דנהי דאינה בכלל עשה טוב שלא לשמה מ"מ סור מרע הווי' שלא לשמה מיהת ויש גם בזה קצת שכר וק"ל:

סדין עשתה ותמכור וגו'. ומסיים ותשחק ליום אחרון הוא ע"ש יום אחרון בשבוע שבו אינה עושה מלאכה וע"י זריזותה בכל השבוע ניכר ששחקה ליום אחרון לשמה הוא לאפוקי נשי דמחוזא ע"כ יהיה גדול מעל שמים חסדה וכ' מרש"א ששכרו הוא מה שעל השמים והיינו שתזכה לבנים ת"ח וזהו ותורת חסד על לשונה שהוא חסד מעל שמים ושלא תאמר שבע"ש היא מתעצלת ואינה עושת כלום אפי' צרכי בית לשבת לכן מסיים בשבחה צופי' הליכות ביתה ולחם עצלות לא תאכל וק"ל:

תו אמרינן בירושלמי על הך עובדא דמישא ואין אדם נשאל על נדרו תמן משנדר נשאל ברם הכא אבותיכם נדרו והדר פריך כש"כ יהיו מותרו' ומסיק רבי כרבו ר' יהודה ס"ל דמדינא אסור לפרש לים הגדול ונדחקו בזה לאיזה ר' יהודה נתכון ובמק"א כתבתי דאין מפרישין לים סמוך לשבת אלא לדבר מצוה כמבואר פ"ק דשבת ואינהי לא היו צריכי' לצורך מזונות ופרנסה אלא להרויח ובזה פליגי ר"י ורבנן ר"פ אלו מגלחי' אי מקרי דבר מצוה או לא ועי' שם י"ד ע"א ועמג"א סי' רמ"ח סקי"ט ואין להאריך בזה. והא דלא התיר ר"י לאנשי בישן ולומר שלא היה להם פתח חרטה דוחק שהרי היו טוענים אנן לא אפ"ל ומ"ש בתשו' זכרון יוסף דף פ' ע"ב דעניות הוה נולד ובפרט שיענו כל בני העיר לא נלע"ד דהכא לא הענו אלא שאבותיהם היו מופלגים בעשירות ולא נצרכו לכך ואינהי הוה כרובא דעלמא וכן משמע מלשון רש"י וזה אנינו נולד דדוקא עניות שהוא כמיתה כדיליף ממתו כל האנשים בנדרים ס"ד ב' וא"כ ק' ולפמ"ש פר"ח דלרמב"ן וכמ"ש ר"ן דמנהג שיש בו סייג לא מהני התרה א"ש אבל לשי' תו' והרא"ש והטור קשי' ותי' שהם היו סבורים שהמנהג מן הדין ולא יועיל התרה ויען כי לא היו בני תורה לא רצה ר"י להודיעם האמת ע"ש סי' תצ"ו סו"ס ח'. ומיושב ק' משא מלך אהתו' שהק' מבית שאן ומאי קושי' דלמא ת"ח הוו ולא בני מדינה ומותר להתיר לפניהם ולהם נמי ע"י שאלה ולהנ"ל תו' לשיטתי' הק' דהא כ' פר"ח בסי' שביעי דבישן היינו בני בית שאן כדאי' במס' מגילה בישני וחפני ע"ש ולהנ"ל מוכח דבני בישן שהוא בית שאן לאו בני תורה הוה מדלא התיר להם ויפה הק' ובספר יד דוד הק' אתו' סוף עירובין ושם צ"ע. ומיושב נמי מה שכתב ר"ן דמנהג בטעות נמי אין להתיר בפניהם ולדידי' ק' קו' תו' מבית שאן וכן כתבו אחרונים ולהנ"ל ניחא דר"ן לשי' ס"ל נדר לסייג אין לו היתר א"כ הא דלא התיר ר"י לאנשי בישן מפני שאין לו היתר ולעולם י"ל ת"ח היו ולק"מ ק' תו' מרבי שהתיר בית שאן מיהו ברדב"ז ח"א סי' ע"ג כ' דבית שאן שהתיר רבי מפני שהיה בו מכשול לרבים ולא פי' מהו אפשר דאתי לאפרושי נמי מפטור על החיוב. עוד שם בירושלמי ניחא ממקום שעושי' למקום שאין עושין ממקום שאין עושין למקום שעושין ויבטל שהרי כמה בטילים יש באותו מקום ר' סימן בשם ר"י במתמיה נ"ל לפרש כמו כל המטיל תכלת בסדינו בירושלם אינו אלא מן המתמיהים ה"נ במתמי' שמתמיה העולם עליו ומפרש הכא משנתינו ולא ישנה מפני המחלוקות זה שאינו עושה במקום שעושי' לא ישנה שינוי זו מפני המחלוקות שבין המנהגים שירגישו שאינו עושה מפני חילוק מפני מנהג המקומות אלא יעשה עצמו כאלו מלאכה לי"ל ולא יעשה באופן שיתמי' מ"ט נרפים הם נרפים ויצטרכו לומר מפני חילוקי מנהגים אל יעשה כן ואפשר שגם כוונת רבא שאמר אין בזה השינוי מפני המחלוקות פי' אאדם קאי שלא יתראה בפניהם שיהיה בשינוי זה מפני מחלוקות מנהגים ומזה יצא לרמב"ם מ"ש ולא יתראה בפניהם ע"ש. ולרבא מפרשי' ולא ישנה מפני המחלוקות ב' כוונות דבמקום שאין עושי' הוא נמי לא יעשה אעפ"י שעיקרו כמקום שיצא משם אפי' אין דעתו לחזור מ"מ לרמב"ם הכל אקרקפתי' הוא ולא תלי' במקום כלל מ"מ לא יעשה מפני המחלוקות ובמקום שעושין והוא אינו עושה לא ישנה אותה השינוי כמפני מחלוקות מנהגים אלא לא יתראה בפניהם והאי לשון לא יתראה הוא לשון ברייתא במס' תענית י' ב' ומייתי ליה בש"ע א"ח סי' תקע"ד סעיף ג' ע"ש וק"ל:

ליכלה זר באפיהו. אי מיירי בחלה שכבר הגיעה ליד כהן צ"ע ממשנה ה' פ"ב דחלה וע"ש בפי' הרע"ב ובתי"ט שם כ' דאין הלכה כר' יהושע ויהיה ראיה מכאן לפסק זה או נאמר שא"ה דהוה מכשול דאתי לפרושי מהפטור על החיוב או אפשר דלא היה כאן חלת כהן אלא חלת אור כמו שאנו נוהגים ועי' משנה ח' פ"ד דחלה. והנה לפמ"ש חי' רשב"א בחולין י"ח ב' דהיכי דמספקי' אי המנהג מחמת טעות או לא תלי' להחמיר שמסתמא המנהיגים עשאום לשם שום גדר וסייג או חששא וכדומה א"כ לכאורה היינו דברי ר"א אי רובא אורז אכלי יש לתלות שהקדמונים תקנו כך שלא תשתכח תורת חלה ואי אח"כ לזמן מרובה יזדמן להם עיסת דגן לא יפרשו ג"כ דתורת חלה נשכח מהם א"כ טוב להנהיגם לפרוש מארוזא כדי שלא תשתכח ואי אולי אח"כ יכשל א' מאלף ויפרוש מפטור על החיוב אין כאן מכשול ע"י המנהג דהרי בלא"ה לא היה מפרישים כלל מן הדגן וא"כ לא ניכול זר באפיהו. ואך אי רובן דגן אכלי הרי קמן שהוא מנהג בטעות של מכשול וצ"ל שהיו יודעי' שאין יי"ח מצה באורז רק שלא היו יודעי' דלחם דחלה ולחם דמצה חד דינא אית להו דאל"ה הל"ל דאתי לידי מכשול ליי"ח בפסח באורז אע"כ זה היו יודעים וא"כ לפ"ז ק' כיון דעכ"פ בכל שנה היו מטריחים להמציא לעצמם דגן לכזית מצה לכל א' וא"כ לא ימלט שנמצאו שם אנשים שבני ביתם מרובה שצריכים כדי שיעור חלה ומפרישים בכל שנה חלה מדגן בעיר הזאת ולא תשתכח תורת חלה נמצא הוה מנהג בטעות וי"ל כיון דבפסח מצוה לאפות קפיזא קפיזא ואינם מפרישי' חלה אע"ג דר"י אמר לעיל מ"ח ב' דעבדן כר"א וכריב"ל אפי' כעכין מ"מ חייש רב אשי דלמא המנהיג ההוא לא הוה ס"ל הכי ואי משום ק' אביי שם חומרא דאתי לידי קולא זה תלי' ג"כ בפלוגתת ר"ע ות"ק במס' חלה פ"ב משנה ג' וע"ש בהרע"ב ושפיר יש לתלות שלא היה מנהג בטעות וי"ל ר' יוסף לשי' דלעיל מ"ח ב' ע"ש ואין כאן להאריך בחידודין. וממה שיש לעי' בכאן במה שמסופקי' תו' בדוכתי טובא ומהם בסוכה מ"ד ב' אי לברך אקב"ו על המנהג ועי' סתירת דברי הרא"ש פיה"כ סי' כ"ד וסי' כ"ז ע"ש מ"מ כאן צ"ע ממ"נ אי הוה מברכין אהפרשת חלת אורז א"כ הרי כאן מכשול דעוברין על לא תשא ואי לא היו מברכין הרי ידעי שאין חלה זו מן התורה ולא אתי לאפרושי מפטור על החיוב אע"כ מוכח דמברכין על כל מנהג אקב"ו והיכן ציונו אל תטוש ואין כאן מכשול דלא תשא ובתשו' הארכתי בזה [עי' חת"ס חי"ד ת' קצ"א]:

ורבב"ח לי"ל הא דתנן כו'. הק' מרש"א מאי קו' מלאכה שאני דא"א בצינעא ותי' כיון דלא הוה רק מנהגא לא מחמרי' כולי האי פי' דודאי מלאכת הכאת פטיש וכדומה פשוט דליכא צינעא אלא דכ' פוסקים אפי' מלאכות השייכים בצינעא מ"מ משום לא פלוג לא הותר ביישוב בצינעא ואהא כ' מרש"א דודאי במנהג ערב פסח אין לאסור משום לא פלוג דה"ל כגזרה לגזרה וכעין שכ' עט"ז שבש"ך י"ד סוספ"ב ובהא מודה ש"ך ע"ש ויבואר לקמן אי"ה לפ"ז לשיטה זו כל מלאכה בי"ט ב' אסורה בצינעא חוץ מלאכה בע"פ. והרז"ה לא ס"ל לחלק בהא וס"ל גם מלאכה דשייך ביה צינעא שריא אך רב ספרא משום חומרא דזלזול י"ט ב' אוסר ביישוב אפי' מה שאינו מלאכה ואין חילוק בין מלאכה למלתא אחריתי אלא בין י"ט ב' לשארי מנהגים וגם בזה מיושב ק' מהרש"א דשפיר פריך ש"ס ארבב"ח. ורמב"ן ס"ל כל מנהג שהוא משום גדר וסייג כגון י"ט ב' או אפי' ע"פ אסור אפי' בחדרי חדרים מפני מחלוקות ואין גבול לדבר רק מדבר ויישוב ומדבר היינו חוץ לתחום שלא הגיע עדיין ליישוב. ומנהג שנהגו כחד מן הפוסקים דפליגי בי' רבנן כגון דאייתרא לא צריך צינעא לפני חכמים ותלמידים דידעי שכך דרכן מר ס"ל הכי ומר ס"ל הכי רק בפני כותאי צריך לכסות ולפ"ז נדחק בק' הש"ס ממתניתין דמיירי ממנהג סייג אדרבב"ח דמיירי בפלוגתא ועי' ר"ן. וכן צריכים לדחוק ברמב"ם כפי מה שהבינו הרב"י שהרי לא הביא שיטתו כלל לא בטור סי' תס"ח ובסי' תקע"ד ובי"ד סי' רי"ד ואפ"ה העתיק לשונו אות באות בסי' תס"ח והמובן שהוא ז"ל הבין דרמב"ם ורא"ש קיימא בחדא שי' ורישא דרמב"ם מיירי נמי בדעתו לחזור אלא דתחלה כ' דין מלאכה בע"פ דלא שייך צינעא וכ' סתם שלא ישנה וסיפא מיירי בשארי מנהגים ודעתו לחזור דיש לחלק בין צינעא לפרהסיא וכן פי' מג"א שם סק"ז וסקי"ב ע"ש דרישא מיירי ממלאכה וסיפא ממידי דאכילה וכדומה וא"כ ק' ק' מהרש"א הנ"ל מאי פריך ממלאכה לאכילה דהא רמב"ם אפי' במלאכת ע"פ מחמיר ולא יועיל צינעא. אמנם משמעות ה"ה שהבין בכוונת הרמב"ם דמיירי הכל ממלאכת ע"פ וה"ה לכל המנהגים ורישא באין דעתו לחזור וסיפא בדעתו לחזור וכן הבין ש"ך בי"ד סי' רי"ד וחק יעקב סי' תס"ח וכבר כתבתי לעיל ביאורו של מהרשד"ם דלרמב"ם אקרקפתא דגברא מונח אפי' יצא ממקומו ואין חילוק בין דעתו לחזור לאין דעתו לחזור אך בחומרי מקום שהלך לשם שאינו מן הדין אלא מפני המחלוקות יש חילוק אם אין דעתו לחזור אסור אפי' בחדרי חדרים ואם דעתו לחזור מותר בצינעא ולפ"ז סוגיא דחולין דמוקי מתניתין בדעתו לחזור פליג אסוגיא דפסחים ופסק רמב"ם כסוגיא דפסחים וכ"כ ש"ך סי' רי"ד וכבר כתבתי ישוב לעיל במאי פליגי ר"ז דחולין עם רבב"ח דפסחים ע"ש. וכעת נ"ל עוד דלא פליגי כלל עפ"י מ"ש ש"ך י"ד סס"י פ"ב דכשאנו מסופקים אם מחמת שאין בקיאין או שקבלו עליהם משום חומרא אזי להדרים במקומם אזלינן להחמיר ולענין חומרי מקום שיצאו ושנכנסי' לשם אזלי' להקל והנראה דאלו הדרים במקום מחוייבים מן התורה משום לא יחל וספיקא להחמיר והנכנסים והיוצאים רק דרבנן ע"כ ספיקא להקל ונראה אע"ג דלרמב"ם חומרי מקום שיצא משם הוא מעיקור הדין מ"מ י"ל שאינו חמור כ"כ כמו שנשאר במקומו וכסברת הש"ך והא"ש דהרשב"א בחי' חולין הקשה מאי פריך אדר"ז מחומרי מקום שיצא משם הא ס"ל דמנהג בטעות הוה שסברו רב ושמואל אמרי הכי ותי' דמידי ספיקא לא נפקי ותלינן לחומרא שמנהיגים הראשונים ידעו האמת ורצו להנהיג חומרא ע"ש ולפ"ז י"ל דסוגיות לא פליגי כלל דודאי משנתינו מיירי אין דעתו לחזור כסוגיא דפסחים אך כלפי שהקשה התם אדר"ז לי"ל חומרי מקום שיצא משם פי' שהיה להחמיר מספיקא ומשני ה"מ דמחמרי' מספיקא בדעתו לחזור אבל אין דעתו לחזור נהי אי הוה בריר ליה היה מוטל אקרקפתא דיליה אפי' בא"י מ"מ מספיקא לא מחמרי' וכש"ך הנ"ל. ועפ"י דברי ש"ך אלו יובנו דברי מהרי"ל דמייתי מג"א סי' תס"ח ותמה עליהם מה בין מנהג בדיקות לחלב שעל הכרס פאנצ"ן ועוד מה בקיאות שייך ועוד כיון שאין בקיאין יש להחמיר ולא להקל ולהנ"ל א"ש עפ"י מ"ש בתשו' דברי ריבות סי' נ"ב בענין אנשי סופי"א ומנהג חומרי בדיקות אונגריש"י שכ' שרוב מנהגי בדיקו' אינם אלא טעות ואין בקיאות והחמירו הבודקים והנהיגום ע"ש והא"ש דמנהג פאנצ"ן הוא פלוגתת רבנו יואל ורבנו אפרים בשעי"ד סי' ס"ח ומדינא נותנים חומרי מקומות על הבחורים משא"כ הבדיקות יש מהם מנהגי טעות ויש מהם חומרת מכוונים ואין אנו בקיאין בהם א"כ במקומן צריכים לנהוג חומרא מספיקא אבל הבחורים הנכנסים והיוצאים אין להם להחמיר מספק ופסק מהרי"ל ברור אך הכותב ס' מהרי"ל היה תלמידו וכמה פעמים כ' כסומא בארובה במ"כ ולא הבין דברי רבו על מתכונתן:

אי אתה רשאי להתירן לפניהם. הק' תו' מר' שהתיר ב"ש נראה דפשיטא להו שלא הי' בני תורה דהא בני ביישן היינו בית שאן כפרש"י במגילה גבי חפני ובישני לא ישא את כפיו וכששאלו לר"י מ"ט לא התיר להם בחרטה ותי' הפר"ח במנהגי איסור סו"ס ח' מפני שלא היו בני תורה לא רצה להקיל להם כ"כ ע"ש א"כ מוכח שלא היו בני תורה ודוחק לומר דבזמן ר' היו בני תורה ואח"כ בימי ר"י תלמידו לא היו בני תורה ובשגם בירושלמי איתא האי עובדא דאתו לקמי' דר' וכנ"ל ראיה מהאי עובדא גופי' דר"מ אכל שם עלה של ירק ועי"ז התיר ר' בית שאן וחברו עליו בית אביו ואמרו דבר שאבות אבותיך נהגו בו איסור אתה נוהג בו היתר והשיב מקום הניחו לי להתגדר בו וק' בשלמא לאבותיו הניחו מקום להתגדר שלא ידעו אבותיו שהוא חו"ל ולו נודע הדבר אכן ר"מ שידע שהרי הוא אכל שם עלה של ירק ומדוע לא התיר הוא להם בעצמם אע"כ משום שלא היו בני תורה לא רצה להתיר וחשש ר"מ דלמא אתא למיסרך ור' חידש שא"צ לחוש לזה וא"כ הק' תו' מהך בריתא דאסור להתיר וע"ז תי' דמנהג בטעות היה וזה חידש רבי והניחו לו להתגדר לחדש דין זה דמנהג בטעות יכול לעקור בלי חשש סירוך וק"ל. ובפר"ח סי' תס"ח מייתי בשם ס' משא מלך שתי' על ק' זו דנהי דבני שאן היו בני תורה ויכול להתיר לפניהם מ"מ להתיר להם בעצמם לא שפיר דמי ופר"ח צווח כי כרוכי' ע"ז דהרי לקמן בתו' נסתפק ר"י בדבר זה ע"ש וק' זו צע"ג דהרי אפי' למאי דמסקי' דמיירי במנהג שאינו בטעות נסתפק ר"י דאולי יכול להתיר לת"ח כ"ש בס"ד דתו' דמיירי במנהג בטעות כההיא דבית שאן איך פשיטא להו דאסור להתיר להם ובנה יסוד קושייתו ע"ז אכן נלע"ד ליישב דברי המשא מלך דלפי הס"ד של תו' דמנהג בטעות אל יתיר בפניהם שייך בי' נמי אתי למסרך היה קשה להם לשון ירושלמי דמייתי הרא"ש והר"ן וגם תו' רמזו עליו דמבואר להדיא דמנהג בטעות נשאל ומתיר ולא רצו לפרש ע"י פתח וחרטה קאמר כמ"ש הר"ן דא"כ במנהג שאינו בטעות אפי' חרטה לא מהני ואין זה שום סברא כמ"ש פר"ח במנהגי איסור סי' ח' דבירושלמי מקשה בפשיטות וכי אין אדם שואל על נדרו ע"כ פירשו כפשוטו כמ"ש הרמב"ן במלחמות נשאל ומתיר דכיון שהוא עצמו מסופק בדבר יכול להתיר לו והנה ע"כ לאו בכותי' שבאו לשאול מיירי דפשיטא דלא מקלינן להו אפי' כשמסתפקי' כמ"ש הר"ן ע"ז ע"כ פי' תו' בת"ח השואל על מנהג בטעות מתירין לו הא בלא שאלה לא יתיר לו בעצמו ולכן הקשו שפיר מבית שאן איך התיר ר' להם בעצמם אך לאחר שהעלו דמנהג בטעות אין לחוש לו כלל וכ' שכן הוא בהדיא בירושלמי היינו הך ירושלמי הנ"ל א"כ תו לא מוכח מידי דאין להתיר לת"ח בעצמם אפי' במנהג שאינו בטעות לכן נסתפק ר"י וק"ל. והנה פר"ח מייתי ראיה להתו' דפ"ק דמגלה אמרי' דרב לטי' לההוא גברא דזרע כיתנא בפורי' ולטי' ולא צמח כיתנא משום דה"ל דברים מותרים ואחרים נהגו בו איסור והתם לא הוה מנהג בטעות ומייתי עלה הך בריתא ולע"ד לא דק דא"נ נימא שי' תו' אכתי תיקשי דע"כ מנהג חשוב היה דאל"כ אמאי דחיק באתרא דרבי לא נהיג לימא אתרי' דר' ת"ח הוה דהרי בטבריה נטע כמבואר והיא היתה מלאה חכמים וסופרים ואפי' רקני' שבה כמבואר שם במגילה גבי רקת זו טבריה ואע"כ שהיה מנהג חשוב וכן בדין שאותו מנהג נתקן עפ"י אגרות ראשונות של מרדכי דגזר עליהם י"ט כמבואר שם ואיך מייתי הך בריתא אע"כ דלישנא בעלמא נקט דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור הוו ולא מייתי סיפא דאי אתה רשאי להתירו לפניהם דתידוק מני' שלא בפניהם שרי והיינו מנהג שאינו חשוב זה לא מייתי שם כלל ועככנ"ל ולא מוכח מידי וק"ל:

אלא רוחצין מ"ט לא. הא דלא קאמר שמא יבואו למשכב זכור כפרש"י ועמרש"ל משמע כהר"ן לעיל דכל מנהג שאינו מיוסד על איסור אחר לאו כלום הוא ע"ד משל אם ינהיגו שלא לעשות מלאכה כלל בע"ש וי"ט שיהיה פנוי לצרכי שבת אעפ"י שהסברא נכונה שראוי שיהיה אדם פנוי לצרכי שבת מ"מ אין ממש באותו מנהג אבל בע"פ שמחצות ואילך יש בו איסור מדרבנן מיהת יכול להנהיג איסור קודם חצות גזרה אטו אחר חצות וה"נ דכוותיה חששא דמשכב זכור לא מצינו שחששו חכמים להכי אבל גזירה אטו בעל אחותו הוה חששא מעלי' ומהני מנהגא וק"ל:

ורבב"ח דעתו לחזור הוה. הק' בתו' דלצדדי' קתני ובחולין כ' תו' דרב אשי סמך נמי אשינויי דאביי ומתני' איירי מבבל לבבל וכדומה ע"ש וממילא נשמע דלאביי לק"מ ק' תו' לצדדי' קתני ונעלם זה מהמרש"א ז"ל. והנה הר"ן כ' דמשנתינו מיירי רק בדעתו לחזור ולכן נותנים עליו חומר מקום שיצא משם ומ"מ חומר מקום שהלך לשם צריך לנהוג בפרהסיא משום מחלוקות ובהכי איירי מתני' וממילא נשמע ממתני' דבאין דעתו לחזור נותנים עליו חומרי מקום שהלך לשם ע"ש ולק"מ ק' תו' דלאו לצדדי' קתני ונראה דהתו' מיאנו בזה משום דא"כ אמאי קאמר אבוה דשמואל שווינכו ככותאי הא מדינא בעי למיכסי' והר"ן נדחק בזה ע"ש. ובזה מיושב ק' המהרש"א אפי' רשב"א שבתו' לעיל דה"ל להש"ס להק' ממתני' אברייתא דאכתי לא ידע לחלק בין דעתו לחזור לאין דעתו לחזור והא"ש דמתני' אברייתא לא הומ"ל דידע לחלק בין דעתו לחזור לאין דעתו לחזור ואפ"ה מתני' לאו לצדדי' קתני אלא כמ"ש הר"ן אבל הכא דאמר אבוה דשמואל שווינכו ככותאי משמע דלא היה צריך לכסות קשה ממתני' ודחיק דע"כ לצדדין קתני. והנה בסוגי' דחולין צ"ע לפמ"ש פר"ח במנהגי איסור סי' ב' דאם הורה להם רב איסור בדבר ואח"כ בא רב אחר והורה להם היתר באותו הדבר ופליג עליו מותרי' לשנות דאין לך אלא שופט שבימיך ולפי אותו השופט טעה הראשון א"כ לאיזה צורך הכחיש ר"ז דרב ושמואל לא אמרה מעולם ואי נמי אמרו כן מ"מ הא בא עתה לא"י והשופט שם פסק להתיר ואלו היה אותו השופט בבבל גם הם היו מורים כוותיה ולא יהיה ר"ז חמיר מבני עירו. אמנם לשינויי דאביי א"ש דאיכא למימר הא דאמר אביי אנן כייפי' להו היינו בסתמא אבל רב אחז"ל דאפי' רב אמי ורב אסי כהני חשיבי דא"י מיכף הוה כייפי לרב ור' יוחנן מרא דא"י כ' לרב לקדם רבינו שבבבל לכן אי משכחת מנהג שהנהיגו רב ע"כ גם מבבל לא"י צריך לנהוג מקום שיצא משם והרשב"א בחולין כ' שר"ז אמר לא אמרו רב ושמואל מעולם אלא חומר הוא שהחמירו בני בבל על עצמם ומעתה י"ל דודאי אי הוה סד"א דרב ושמואל אסרו להם מדינא א"כ למרא דא"י היה זה מנהג בטעות ואין לך אלא שופט שבימיך אך שמא יאמרו שרב ושמואל הנהיגו החומרא להם ואז גם בא"י ינהג אחריהם לכן אמר להם שרב ושמואל לא הנהיגו מנהג זה מעולם וא"ש וכן לרב אפי אלי' דהתו' דחולין דגם הוא מודה דמבבל לבבל ומא"י לא"י צריך לנהוג חומרא מקום שיצא משם אפי' דעתו לחזור א"כ במנהג שהנהיגו רב ה"ל מבבל לא"י כמא"י לא"י כנ"ל והוצרך להכחיש דרב ושמואל לא הנהיגו המנהג הזה אבל לשי' תו' דשמעתין דלרב אשי באין דעתו לחזור א"צ לנהוג חומרי מקום שיצא משם כלל א"כ לאיזה צורך הכחיש שרב ושמואל לא אמרו מעולם ממ"נ אי מדינא אמרוה אין לך אלא שופט שבימיך ואי ממנהגא הא אין דעתו לחזור וצ"ע:

פאנצ"ן הוא פלוגתת רבנו יואל ורבנו אפרים בשעי"ד סי' ס"ח ומדינא נותנים חומרי מקומות על הבחורים משא"כ הבדיקות יש מהם מנהגי טעות ויש מהם חומרת מכוונים ואין אנו בקיאין בהם א"כ במקומן צריכים לנהוג חומרא מספיקא אבל הבחורים הנכנסים והיוצאים אין להם להחמיר מספק ופסק מהרי"ל ברור אך הכותב ס' מהרי"ל היה תלמידו וכמה פעמים כ' כסומא בארובה במ"כ ולא הבין דברי רבו על מתכונתן:

ותו' כ' דלצדדי' קתני וכ' ראשונים דלאו לצדדי' ממש אלא מתני' לא מיירי אלא ממקום שדעתו לשקוע שם אם דעתו לשקוע במקום שיצא הרי עליו חומרת אותו המקום מדינא ואם דעתו לשקוע במקום שהלך לשם נותנים עליו חומרת אותו מקום מדינא ולפ"ז מ"ש תו ולא ישנה מפני המחלוקות היינו כרבא אין בשינוי זו מפני מחלוקות ולפ"ז אביי לשי' דמפרש מפני מחלוקות ממש לא הו"מ לפרושי כרב אשי ומ"ש מרש"א לאביי נמי צ"ל לצדדי' קתני דבריו תמוהים כמ"ש פ"י ורדב"ז בתשו' סי' ע"ג כ' דאי"צ לדחוק כלל ותרי גווני דעתו לחזור איכא מי שדעתו לחזור מיד כרבב"ח סגי ליה בצינעא וכיסוי ומי שאין דעתו לחזור כלל כר"ז דמוגרמת נעתק ממקומו בין להקל בין להחמיר אך מי שדעתו לעכב זמן רב כגון בחורי' בישיבה ובעלי חנות המשתהי' על איזה שנים ודעתם לחזור לבסוף עיקר דינם כמקומם ומפני המחלוקות כחומרי המקום שהלכו לשם ולא סגי להו בצינעא ולפ"ז בפסחים קאמר מתני' באין דעתו לחזור פי' אין דעתו לחזור מיד כמו שהיה רבב"ח ובחולין קאמר מתני' דעתו לחזור ר"ל אחר זמן רב לאפוקי מדר"ז שלא היה דעתו לחזור לעולם והוא פי' נפלא ולזה שומעין שאמר כהלכה:

אמר ליה ר"ס לר"א כגון אנן דידעינן כו'. ויש גורסי' כגון אנא והגי' כגון אנן יתפרש עפמ"ש תו' שהיה דר במקום שהגיעו שלוחים ומעולם לא עשה ב' ימים רק עכשיו בא למקום שעושים ב' ימים כל ימיהם והוא והם בקיאים אלא שהם קבלו חומרא מנהג אבותיהם וצריך הוא לעשות כחומרי מקום שהלך לשם וא"נ היה במקום שמגיעים שלוחי ניסן ולא שלוחי תשרי כמ"ש תו' במס' סוכה וב' הפי' בפ"י ע"ש. והגי' אנא ידענא בקביעא י"ל עי' ר"ה כ"א א' לוי איקלע וכו' ושם עוד מדמהרי' דם תהיה אחריתו ע"ש ובתו' והמתבאר משם דלוי יצא ממקום ב"ד קודם שקידשו החודש אעפ"י שהיה יודע זמן הקידוש מ"מ לא היה יכול להעיד כיון שלא שמע מפי ב"ד מקודש והאי גברא דמדמהרי' שמע או מב"ד או מפי שלוחם ששמע מקודש והיה יכול להעיד לר"נ ולא תקשי הא מכריז ר"נ גזרה שלוחי תשרי אטו שלוחי ניסן מכ"ש שאין לקבל מי שבא במקרה והזדמן י"ל הך גזרה לב' י"ט של גליות אבל יה"כ לעולם לא עשו ב' ימים א"כ מקבלים משליח ששמע מקודש כצ"ל. והנה לפ"ז במקום שסוף דרכו של שליח ב"ד סמוך לי"ט ושובת שם ושם עושי' יום א' ובעיר הסמוכה שאין השליח יכול להגיע שם עושי' ב' ימים ושוב במוצאי י"ט של העיר שהגיע השליח אם באים לעיר השני הרי הם יודעים בקידוש החודש ומ"מ אינם יכולים להעיד להם כי בב' י"ט של גליות אפי' תשרי אטו ניסן גוזרים מכש"כ כה"ג ומ"מ צריך יישוב איך ינהגו אלו שידעו מפי שליח קיה"ח וידעו שהיום חול וי"ל היינו דרב ספרא וא"ש הגי' כגון אנא דידענא שהוא היה יודע עפ"י שליח ב"ד שהגיע לעירו ולא היה יכול להעיד להם ע"כ ביישוב אסור ובמדבר מותר. ועיינתי בפנים בלשון ר"ת בס' הישר במס' פסחים סי' רס"ג וז"ל שאני רגיל לבוא מא"י לבבל ויודע אני מתי קדשו ב"ד את החודש כו' עכ"ל מ"ש שאני רגיל היינו כדאמרינן בחולין ק"י ב' כי סלקת להתם בעי מינייהו כבדא מה אתון ביה שם מבואר שהיה רגיל תמיד לעלות ולחזור ויראה מדברי ר"ת שכ' ויודע אני מתי קדשו ב"ד את החודש שהיה עובדא דר"ס כעובדא דלוי בר"ה כ"א הנ"ל שיצא מא"י ער"ח ויודע מחר יקדשו ב"ד החודש ולא שמע מפיהם מקודש וידע שהם עושים י"ט ב' בטעות אלא שלא יכול להעיד לפניהם ויען הוא בעצם בן בבל ועושה לעולם ב' ימים יש להסתפק אם גם על היחיד גזרו כמו מקום שהגיעו שלוחי ניסן ולא שלוחי תשרי ה"נ אפי' ידע פעם א' האמת מ"מ גזרינן עליו או לא גזרו אלא מקום עיר מלאה ולא על יחיד ואמר ביישוב לא עבידנא ולא גרס ר"ת מפני המחלוקות כמו שלא גרס ראב"ן שאכתוב לקמן אי"ה ובמדבר מותר כאשר יבואר לקמן אי"ה בדברי ראב"ן ומ"מ הרוחנו דאין ענין ר' ספרא לדרבב"ח הנ"ל כלל ומש"ה השמיטוהו הרי"ף והרא"ש משום דלא שייך אלא בזמן דאיכא ב"ד בא"י דמקדשי' עפ"י הראיה וזה בטל בזה"ז בעו"ה ושייך שפיר לשון אנא ידענא. והילך לשון הראב"ן במס' פסחים ובספרו דף ע"ג א"ל ר"ס לר"א אנא דידענא בקביעא דירחא ובני מקומי עושי' ב' ימים כי קאזלינא לא"י דלי"ל אלא חד יומא ביישוב לא עבידנא משום חומר מקום שאני משם במדבר של א"י מי עבידנא ביום שהוא חול מי אמור רבנן בכה"ג במדבר נותנים עליו חומרי מקום שיצא משם א"ל הכי אמר ר"א ביישוב אסור במדבר מותר מדבעא מיניה מדבר של א"י מכלל בכל מקומות ארצו אסור ש"מ דדבר שנוהגים בו אי' במדינת בבל בכל פרווהא אסור לשנות והיינו דאמרינן בבל וכל פרווהא נהוג כרב נהרדעי וכל פרווהא נהוג כשמואל עכ"ל ודבריו נראי' תמוהים ואני אפרשם בעזה"י הנה מסוף דבריו ניכר שהיה ראוי לומר דמנהג בי"ט היינו בעיר מושב משום מנהג אבותינו אבל השובת בי"ט במדבר וכדומה שלא במקום יישוב אשר מעולם לא היה מנהג אבות אפשר שיהיה מותר בי"ט ב' כי הך מנהג דב' י"ט עיקרו אמקומות ולא אקרקפתא דגברא וכן משמע בשאילת יעב"ץ ח"א סי' קע"ח ע"ש וקמ"ל ראב"ן דבבל וכל פרווהא עושים ב' ימים אפי' מדבר שבבבל ומעתה תחלת דבריו דהוה פשיטא לר"ס כשהוא מתאכסן בא"י במקום יישוב צריך לנהוג חומרא מקום יישוב של בבל אך כשהוא במדבר שבא"י אם נותנים עליו חומרת מדבר בבל דבבבל גופיה אינו אלא משום לא פלוג ובא"י הוה כמו גזרה לגזרה וכעין שכ' עט"ז שבש"ך יו"ד סי' פ"ב הנ"ל ומסיק במדבר בא"י מותר דהוה גזרה לגזרה ולפ"ז לא גרס ראב"ן ביישוב לא עבידנא מפני מחלוקות. ועי' ח"צ סי' קס"ז דחוכך להחמיר לבן חו"ל שבא"י אם יחוג י"ט ב' ה"ל בל תוסיף ומראב"ן מוכח דליתי' ואפשר להשמר מזה יצא למדבר ויעשה קצת מלאכה כדי שלא יהיה כמוסיף. ויש לעי' להס"ד דראב"ן במדבר בבל מותר אולי היה מותר ללכת מעיר לעיר חוץ לתחום כי כל זמן היותו עוסק בהליכה בשדה הרי הוא במדבר ומותר ובכניסתו לעיר אינו ניכר שבא מחוץ לתחום דאמרי' חוץ לחומה לן כדאיתא ס"פ מי שהחשיך מיהו הרי מסיק ראב"ן דבמדינת בבל אסור ובכל פרווהא וליתא להנ"ל מ"מ אפשר דההיא דרב נתן בר אסיא נכשל בהנ"ל ואזיל מבי רב לפומבדיתא:

בגמרא מאי איריא ערבי פסחים אפילו ערבי שבתות ועי"ט נמי דתניא העושה מלאכה בע"ש ובעי"ט מן המנחה ולמעלה כו'. ולכאורה הסוגיא תמוה טובא דמאי לשון מאי איריא שייך הכא דהתם מן המנחה ולמעלה ואיסורא והכא קודם חצות ומנהגא ואף שרש"י הרגיש בזה מ"מ פירושו ג"כ דחוק. ולמאי דפרישית א"ש דהא גופא קשיא ליה כיון דבע"ש ועי"ט נמי אשכחן דאסור מן המנחה ולמעלה אפ"ה קודם לכן מותר ואפילו מנהגא ליכא משום גדר וא"כ מ"ש בע"פ דנהגו איסור משום גדר כל היום כולו וע"ז משני שפיר דאיסורא דע"פ חמיר טפי והיינו כדפרישית. וכמ"ש נראה בלשון הר"ן ז"ל אלא שדבריו מגומגמים קצת ולמאי דפרישית ניחא טפי:

בפירש"י בד"ה מן המנחה ולמעלה תשע שעות ומחצה. ומהרש"ל בח"ש הגיה בל' רש"י שש ומחצה דאי גרסינן ט' ומחצה לא הוי מקשה הש"ס מידי דהא ודאי אסיק אדעתיה לחלק בין ע"פ לע"ש ועי"ט ולע"ד דבריו תמוהים דמאי הועיל בהגהתו דאכתי קושיא במ"ע מנ"ל להמקשה דהאי מן המנחה ולמעלה היינו בשש ומחצה שהיא מנחה גדולה דלמא בט' ומחצה שהוא מנחה קטנה כדאשכחן במתניתין דריש ע"פ דקתני נמי סמוך למנחה ומסקינן דהיינו סמוך למנחה קטנה וכה"ג בפ"ק דשבת גבי לא ישב לפני הספר סמוך למנחה אבל למאי דפרישית בסמוך א"ש בפשיטות דאפילו אי הוי האי סמוך למנחה סמוך למנחה קטנה אפ"ה מקשה שפיר מ"ש הכא דעשו גדר אפילו כל היום ומ"ש הכא דלא עשו גדר כלל וע"ז משני שפיר דהתם מן המנחה ולמעלה הוא דאסור והיינו משום גדר בעלמא משו"ה לא עשו גדר לגדר אבל הכא מחצות ואילך איכא איסור גמור דמחצות ואילך איקרי מועד מדאורייתא או מדרבנן משו"ה נהגו איסור אפילו קודם חצות משום גדר כדפרישית. וכמו שכתבתי כן נראה מל' הפוסקים דלא אשכחן בשום דוכתא שיש איסור לעשות אפילו מלאכה גמורה בע"ש ובעי"ט משש ומחצה ולמעלה וכדמשמע נמי בברייתא בס"פ במה מדליקין גבי שש תקיעות ע"ש. ואף דמל' הרמב"ם ז"ל משמע דתקיעה ראשונה היא מן המנחה ולמעלה ע"כ דכוונתו ג"כ מט' ומחצה שהיא מנחה קטנה כדאשכחן האי לישנא בכמה דוכתי כנ"ל ודו"ק:

וקוצצי אילנות טובות. בפסקי תוספות כתוב הקוצץ אפי' אילן סרק אינו רואה סימן ברכה ושרש דבריהם ליתנהו קמן. ונראה דקשיא להו דהא פרק החובל מבואר דעובר על בל תשחית ולהכי אוקמוה באילן סרק. איברא דלשון קוצצי אילנות טובות אילני מאכל משמע. ומהרש"א באגדתיה רצה לישב דעוברי בל תשחית וענשן דאינן רואים סימן ברכה. ובדבר זה אי במקום דאמרו אינו רואה סימן ברכה איסורא איכא או לא עמדו כת הקודמין ואת אחרונים. ואני בעניי הארכתי בדין קציצת אילן מאכל בתשובה ושם צדדתי במאי דקמן ליתובי מילתא בס"ד:

ואל ישנה אדם. בגמרא פריך ממקום שאין עושין למקום שעושין ואיהו נמי אל ישנה וליעבד והא אמרת נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם: המוליך פירות שביעית ממקום שכלו. לחיה מן השדה וחייבין בני המקום לבערן מן הבית והוליכן זה למקום שלא כלו ובני אותו מקום עדיין אוכלין הכנוסין בבית: חייב לבער. משום חומרי מקום שיצא משם: צא והבא לך אף אתה. מפרש בגמרא: גמ' מאי איריא ערבי פסחים. דקתני עד חצות במנהגא מכלל דמחצות ולהלן אסור ולמה ליה למיתני חצות לאשמעינן הך דיוקא הא כל ערבי ימים טובים אסירי: מן המנחה. תשע שעות ומחצה: סמוך למנחה. קודם לכן: נידנוד עבירה. רמז עבירה: תענית צבור. אסור במלאכה במסכת תענית (דף יב:) כשהיו מתענין על הגשמים אבל שאר תענית ציבור לא כדאמר שמואל אין חומר תענית ציבור בבבל (לקמן דף נד:): במוצאי שבתות. משום כבוד שבת שמוסיפין מחול על הקדש: זריז. בעל מלאכה: שפל ונשכר דלא עביד כולה שבתא ולא במעלי שבתא. ואע''ג דלאו לשום מצוה מיכוין מצוה שלא לשמה מיהא הויא דאמרינן לקמן יעסוק אדם במצוה ואפילו שלא לשמה: ה''ג ואע''ג דהאי דלא קעבדן כו': עושין לשמה. מעל שמים ושלא לשמה עד לשמים דמצוה מיהא קא עביד כדרב יהודה: מתקולתא. נוטלת מאזנים בידה ומהלכת בשוק להשכירן לכל הצריכין דשכר מועט הוא ומתבזה אשתו על שכר מועט: אגרתא. שכר ריחיים שמשכירין טורח גדול ושכר מועט אבל קונה ריחיים ומוכרן הרי הוא כשאר פרקמטיא: בקנים. כל מקלות דקים קרי קנים שעושין מהן גדרות ומחיצות: אפחזייהו. נפח שלהן: תגרי סימטא. יושבין ומוכרין בשוק ועין שולטת בהן: ומגדלי בהמה דקה. הכל צווחין עליהן: וקוצצי אילנות טובות. למוכרן לעצים הכל תמיהים ומלעיזין עליהם ומתוך כך עין שולטת בהן וצעקת בני אדם: ונותנין עיניהם בחלק יפה. כשחולקים עם אחרים תמיד מקפידין ליטול חלק יפה: מתורגמנין. שעומדין לפני החכם בשבתות ושומעין מפיו ומשמיעין לרבים: ומעות יתומין. למחצית שכר: ממדינת הים. משלח ספינותיו תמיד במקום סכנה: תכלת. לציצית: אינן רואין. כדאמרן שאם יתעשרו לא יהו עסוקין: ואם עוסקין לשמה. להיות המצוה מצויה לצריכין לה: רואין. דהואיל ולשמה עושין לא יניחו בשביל עשרן: מצור לצידון. יום השוק של צידון בע''ש והם מחמירים על עצמן שלא להיבטל מצרכי שבת: הוה אפשר להו. להמנע מן השוק שעשירים היו: מארוזא. אורז:

העושה מלאכה במוצאי שבתות. אור''י דאיתא בירושלמי הכי הני נשי דנהיגי דלא למעבד עבידתא באפוקי שבתא לאו מנהגא עד דתיתפני סידרא מנהגא פי' שישלים התפלה מנהג כשר ובהא איירי נמי הכא: וכאן בעושים שלא לשמה וכדרב יהודה. תימה (דרב) גופיה אמר בפ''ב דברכות (ד' יז.) כל העוסק בתורה שלא לשמה נוח לו שלא נברא ואור''י דהתם מיירי כגון שלומד כדי להתיהר ולקנטר ולקפח את חביריו בהלכה ואינו לומד ע''מ לעשות אבל הכא מיירי דומיא דההיא דלעיל יש שפל ונשכר דלא עביד כוליה שבתא ולא במעלי שבתא שאין מתכוון לשום רעה אלא מתוך עצלות אפ''ה גדול עד שמים חסדו: מתקולתא. מטוה לכך קורא אותה מתקולתא לפי שנשכרת לשיעור משקל מטוה כדתנן בכתובות (ד' סד:) כמה היא עושה לו משקל ה' סלעים ופר''ח שהיא מתבזה על כך שהיא מגלה זרועותיה בשעת טוויה: ומגדלי בהמה. וקשה לר''ת דאמר (בחולין ד' פד:) הרוצה שיתעשר יעסוק בבהמה דקה ואמר נמי עשתרות שמעשרות את בעליהן וי''ל דהתם בחורשין: כותבי ספרים. אור''י בשם ריב''א דדוקא הכותבים כדי למכור עליהן בקשו דלעולם ימצאו לוקחין כדקתני הן ותגריהם אבל על המשכירים עצמן לבעלי בתים לא בקשו שלא היו מקפחים פרנסתן שלא ימצאו כל כך להשתכר: . דילמא אתי לאפרושי מן הפטור על החיוב. וא''ת והיכי אתי למיטעי תיפוק ליה דמפריש ממין על שאין מינו וי''ל דבבלול איכא למיטעי דלית ביה משום מין על שאין מינו כדפי' בפ' כל שעה (לעיל לה.) ואיכא למיחש שתהא עיסה רובה אורז במקום אחד ויפריש מאותו צד על צד אחר:

דף נ - ב

גמרא:

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד