פסחים מט ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מט - ב

תנו רבנן: לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו, וישא בת תלמיד חכם.

לא מצא בת תלמיד חכם, ישא בת גדולי הדור, אנשי מעשה וצדיקים.

לא מצא בת גדולי הדור, ישא בת ראשי כנסיות.

לא מצא בת ראשי כנסיות, ישא בת גבאי צדקה, שמינויים מוכיח שהם טובים ונאמנים.

לא מצא בת גבאי צדקה, ישא בת מלמדי תינוקות.

ובלבד שלא ישא בת עמי הארץ. מפני שהן שקץ, ונשותיהן שרץ, שאינן זהירות במצוות.

ועל בנותיהן הוא אומר: "ארור שוכב עם כל בהמה", שהן דומות לבהמה, שאין להם לב להבין, כמותה.

תניא: רבי אומר: עם הארץ - אסור לו לאכול בשר. לפי שנאמר "זאת תורת הבהמה והעוף"..

מדכתיב "תורת" לפני ה"בהמה והעוף", שמע מינה: רק כל העוסק בתורה, מותר לו לאכול בשר בהמה ועוף.

וכל מי שאינו עוסק בתורה, אסור לו לאכול בשר בהמה ועוף.

אמר רבי אלעזר: עם הארץ - מותר לנוחרו [לשסעו מנחיריו] ביום הכיפורים שחל להיות בשבת. ^[1]

אמרו לו תלמידיו: רבי, אמור "מותר לשוחטו". ולמה אמרת "לנוחרו"?

אמר להם: נחירה דוקא אמרתי. לפי שהיא מיתה יותר מגונה.

שהרי זה השוחטה, טעון ברכה. וכיון שמברכים על השחיטה היא מיתה יותר מכובדת.

ואילו זה, הנוחרה, אין טעון ברכה. וכמו כן עם הארץ ראוי למות במיתה מגונה כנחירה.

אמר רבי אלעזר: עם הארץ - אסור להתלוות עמו בדרך.

שהרי נאמר על התורה "כי היא חייך ואורך ימיך". נמצא, שמי שאינו עוסק בתורה, מסכן את חייו.

ואם על חייו לא חס - על חיי חבירו לא כל שכן שאינו חס?!

הילכך, לא יתלווה אליו, שמא יהרגנו בדרך.

אמר רבי שמואל בר נחמני, אמר רבי יוחנן: עם הארץ, מותר לקורעו כדג!

אמר רבי שמואל בר יצחק: ולקורעו מגבו קאמר, שבכך ודאי הוא מת.

תניא: אמר רבי עקיבא: כשהייתי עם הארץ, אמרתי: מי יתן לי תלמיד חכם, ואנשכנו כחמור!

אמרו לו תלמידיו: רבי, אמור "אנשכנו ככלב". ולמה אמרת בדוקא "כחמור"?

אמר להם חמור זה, החמור נושך ושובר עצם בנשיכתו.

אבל כלב זה, נושך ואינו שובר עצם.

וכה גדולה שנאת עמי הארץ לתלמידי חכמים, עד שאינם מסתפקים בנשיכתם. אלא אף רוצים לשבור את עצמותיהם.

תניא: היה רבי מאיר אומר: כל המשיא בתו לעם הארץ - כאילו הוא כופתה ומניחה לפני ארי.

כי מה ארי דורס בהמה ואוכלה, ואין לו בושת פנים [שאינו ממתין עד שתמות. תוספות] - אף עם הארץ כן.

שהוא מכה את אשתו, ומיד בועלה, ואין לו בושת פנים [שאינו ממתין עד שתתפייס עמו. תוספות].

תניא: רבי אליעזר אומר: אלמלי אנו צריכין להם לעמי הארץ לצורך משא ומתן עמהם, היו הורגין אותנו.

תנא רבי חייא: כל העוסק בתורה לפני עם הארץ, הרי הוא מביישו כאילו היה בועל את ארוסתו של עם הארץ בפניו. ^[2]

שנאמר, "תורה צוה לנו משה, מורשה קהלת יעקב".

אל תקרי "מורשה", אלא "מאורסה". ^[3]

שהתורה היא בבחינת "ארוסה" לכל קהילות יעקב, כולל עמי הארצות. דהיינו שהיא שייכת לכולם.

אבל אין היא בבחינת "נשואה" להם, אלא רק למי שעוסק בה. נמצא, שלעם הארץ התורה היא בבחינת "ארוסה" בלבד [מהרש"א].

גדולה השנאה ששונאין עמי הארץ לתלמיד חכם, יותר מהשנאה ששונאין עובדי כוכבים את ישראל.

ונשותיהן של עמי הארץ, שונאין תלמידי חכמים עוד יותר מהן.

תנא: מי ששנה ופירש מן התורה, שונא תלמידי חכמים יותר מכולן! שהרי מכיר הוא את תלמידי החכמים. ויודע כמה מגונים עמי הארץ בעיניהם.

תנו רבנן: ששה דברים נאמרו בעמי הארץ. ואלו הן:

א. אין מוסרין להן עדות, כלומר, אין מזמנין אותם לשמוע דבר, כדי שיעידו עליו אחר כך בבית דין.

ב. ואין מקבלים ממנו [מעם הארץ] עדות.

ג. ואין מגלין להן סוד. לפי שהם הולכי רכיל, ויגלו את הסוד.

ד. ואין ממנין אותן אפוטרופסין על נכסי היתומים.

ה. ואין ממנין אותן אפוטרופסין על קופה של צדקה, לפי שחשודים הם על הגזל.

ו. ואין מתלוין עמהן בדרך משום סכנה. לפי שחשודים הם על שפיכות דמים.

ויש אומרים: אף אין מכריזין על אבידתו של עם הארץ.

שהמוצא אבידה חייב להכריז עליה כדכתיב "כן תעשה לכל אבידת אחיך". אך עם הארץ לאו בכלל "אחיך" הוא. לפי שאינו עושה מעשה עמך.

ותנא קמא, שלא מנה דבר זה בין הדברים שנאמרו בעם הארץ, סבר, דמכריזין על אבידתו. משום דזימנין דנפיק מיניה זרעא מעליא [שייצא ממנו בן צדיק]. ועל ידי שמחזירין את האבידה לאביו, היא תגיע אליו, ואכיל ליה.

וכמו שנאמר "הרשע יכין - וצדיק ילבש". שנינו במשנתנו: וכן מי שיצא מירושלים ונזכר שיש בידו בשר קדש. רבי מאיר אומר: זה וזה בכביצה. רבי יהודה אומר: זה וזה בכזית.

והוינן בה: למימרא, דרבי מאיר סבר, דשיעור כביצה הוא דחשיב. ולכך חוזרין בשבילו כדי לקיים את מצות שריפתו כהלכתה. ורבי יהודה סבר, שיעור כזית נמי חשיב לטרוח ולחזור בשבילו.

ורמינהי מהא דתנן: שלשה שאכלו כאחד, חייבין לזמן, להצטרף יחד לברכת המזון, ואינם רשאים ליחלק.

ועד כמה הן מזמנין, מה הוא שיעור האכילה המחייבת בזימון?

לדברי רבי מאיר - עד שיאכלו כל אחד כזית ביחד. אבל באכילה בשיעור פחות מזה אינם מזמנים.

ורבי יהודה אומר: אינן חייבים בזימון, אלא עד שיאכלו כביצה!

אלמא, לרבי יהודה אין חשוב אלא שיעור כביצה.

ואילו לחכמים החולקים על רבי יהודה [דהיינו רבי מאיר], אף שיעור כזית הוא חשוב.

ואילו הכא איפכא תנן.

אמר רבי יוחנן: מוחלפת היא השיטה. ולעולם אמר רבי יהודה במתניתין "זה וזה חוזרין עליהו בכביצה". ורבי מאיר אמר, "זה וזה בכזית".

אביי אמר: לעולם לא תיפוך את שיטתם. ואפילו הכי לא קשיא.

משום דהתם בזימון, בקראי פליגי. ואילו הכא בשריפת חמץ וקדשים, בסברא פליגי.

התם בקראי פליגי, דרבי מאיר סבר כיון שמקורה של ברכת המזון הוא מדכתיב "ואכלת ושבעת וברכת", יש לדרוש פסוק זה כך:

"ואכלת" - זו אכילה. "ושבעת" - זו שתייה [לשון "סביאה"].

וכיון ששיעור אכילה בכל התורה הוא בכזית, לפיכך כל שאכלו יחד כזית הרי הם חייבים בזימון.

ורבי יהודה סבר שיש לדרוש את הפסוק כך:

"ואכלת ושבעת" - זו אכילה שיש בה שביעה. ואיזו היא אכילה שיש בה שביעה?

זו אכילה שיש בה שיעור כביצה.

אבל בפחות מכך אין היא משביעה. ואין היא חייבת בברכת המזון.

הלכך, אם לא אכלו יחד כשיעור זה, אינם מצטרפים לזימון. ^[4] אבל הכא, בביעור חמץ ובשריפת קדשים - בסברא פליגי.

שביעור חמץ הוא מדרבנן שהרי מן התורה סגי בביטול.

וכן שריפת קדשים קלים בירושלים, אינה אלא מדרבנן. ^[5]

ופליגי בצורת התקנה, על מה הסמיכוה.

דרבי מאיר סבר, דין חזרתו לביתו ולירושלים כדי לשרוף את החמץ ואת הקודש, הוא כדין טומאתו, שהסמיכו זאת על שיעור טומאת אוכלים.

מה טומאתו של האוכל היא בכביצה, שאין טומאת אוכלים בפחות מכביצה - אף חזרתו למקומו כדי לשורפו, לא חייבוהו חכמים אלא בכביצה.

הערות

^[1] המדובר בעם הארץ שהוא כופר להכעיס, וחשוד על שפיכות דמים. לפיכך מותר להורגו, ואף תוך כדי חילול שבת ויום כיפור. משום פיקוח נפש. תוספות.

^[2] המשילו חכמים את התורה לאשה, שהיא שייכת לבעלה כשהיא ארוסה לו, אך אין היא נקראת עדיין נשואה לו אלא כשמביאה לביתו. וכן התורה ניתנה לכלל ישראל, אך כל זמן שלא לומדים אותה היא רחוקה מהם כמו הארוסה שאינה נמצאת בבית בעלה. מהרש"א

^[3] הוציאו חכמים את המילה "מורשה" ממשמעותה שהיא לשון ירושה, ודרשוה ללשון מאורסה, משום שרצו לומר שאין התורה ירושה העוברת מתלמיד חכם לבנו, אלא כל החפץ ליטול יבוא ויטול. מהרש"א

^[4] מחלוקתם של רבי מאיר ורבי יהודה היא כיצד לדרוש את הפסוק "ואכלת ושבעת" ביחס לחיוב ברכת המזון, אלא שהגמרא משייכת לכך גם את המחלוקת ביחס לחובת הזימון.

^[5] כי מן התורה, דוקא קדשי קדשים או אימורי קדשים קלים נשרפים בקודש. וגזרו רבנן גם על בשר קדשים קלים, אטו קדשי קדשים. תוספות.

ואינו מתקבל.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו, וישא בת תלמיד חכם. לא מצא בת תלמיד חכם — ישא בת גדולי הדור, שהם חסידים וצדיקים אף שאינם תלמידי חכמים. לא מצא בת גדולי הדור — ישא בת ראשי כנסיות (הממונים על בתי הכנסת). לא מצא בת ראשי כנסיות — ישא בת גבאי צדקה. לא מצא בת גבאי צדקה — ישא בת מלמדי תינוקות. ואולם לא ישא כלל בת עמי הארץ, מפני שהן שקץ מפני היותם שקועים באיסורים, ונשותיהן שרץ, ועל בנותיהן הוא אומר: "ארור שכב עם כל בהמה" (דברים כז, כא), שאין בהן לא מוסר ולא דעת.

ועוד בגנות עמי הארץ, תניא [שנויה ברייתא], רבי אומר: עם הארץ אסור לאכול בשר, שנאמר: "זאת תורת הבהמה והעוף" (ויקרא יא, מו), ודרש: כל העוסק בתורה — מותר לאכול בשר בהמה ועוף, וכל שאינו עוסק בתורה — אסור לאכול בשר בהמה ועוף.

ועוד אמרו חכמים דברי גנאי חריפים על עמי הארץ אותם הבורים שהם גם רשעים, והפליגו והגזימו (גאונים) בגנותם הרבה: אמר ר' אלעזר: עם הארץ מותר לנוחרו (להורגו בנעיצת סכין) ביום הכיפורים שחל להיות בשבת. אמרו לו תלמידיו: רבי, אמור לפחות זאת שאפשר לשוחטו! אמר להם: בכוונה אמרתי לנוחרו, כי זה (השחיטה) טעון ברכה עליה, וזה (הנחירה) אינו טעון ברכה.

אמר ר' אלעזר: עם הארץ אסור להתלוות עמו בדרך מפני הסכנה שבדבר, שנאמר בתורה: "כי הוא חייך וארך ימיך" (דברים ל, כ), ועם הארץ שלא למד תורה מראה שאף על חייו שלו לא חס אינו חושש, על חיי חבירו לא כל שכן שאינו חושש.

אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יוחנן: עם הארץ מותר לקורעו כדג. אמר ר' שמואל בר יצחק: ומגבו, שהוא גורם למותו המיידי, שקורע גם את חוט השדרה ולא רק את בטנו.

תניא [שנויה ברייתא], אמר ר' עקיבא: כשהייתי עם הארץ אמרתי: מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור. אמרו לו תלמידיו: רבי, אמור אנשכנו ככלב! אמר להם: בכוונה אמרתי כחמור, כי זה החמור נושך ושובר עצם, וזה הכלב נושך ואינו שובר עצם.

תניא [שנויה ברייתא], היה ר' מאיר אומר: כל המשיא בתו לעם הארץ, כאילו כופתה ומניחה לפני הארי. ומפני מה? מה ארי דורס ואוכל, ואין לו בושת פנים על מה שעשה, אף עם הארץ מכה את אשתו קודם, ואחר כך בועל אותה, ואין לו בושת פנים, לפחות לפייסנה קודם.

תניא [שנויה ברייתא], ר' אליעזר אומר: אילמלא אנו צריכים (נחוצים) להם לעמי הארץ לצורך משא ומתן, היו הורגין אותנו.

ומאידך לגבי עמי הארץ שיש בהם צד של רגישות (מאירי) תנא [שנה] ר' חייא: כל העוסק בתורה לפני עם הארץ, והרי הוא מביישו ומצערו בכך, שכן אין עם הארץ יכול לעסוק בה כמותו, וכאילו בועל ארוסתו בפניו, שנאמר: "תורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב" (דברים לג, ד), אל תקרי [תקרא] "מורשה" אלא מאורסה, שהתורה נמשלת כארוסה לכלל ישראל, ותלמיד חכם העוסק בה נחשב כבעלה של התורה, ואילו עם הארץ אינו יכול לעסוק בה ומרוחק ממנה אף שהיא שלו.

ועוד אמר: גדולה שנאה ששונאים עמי הארץ לתלמיד חכם יותר משנאה ששונאים אומות העולם את ישראל, ונשותיהם של עמי הארץ שונאות יותר מהן. תנא [שנה בתוספתא] מי ששנה (למד תורה) ופירש מן הלימוד, שונא יותר מכולן.

תנו רבנן [שנו חכמים]: ששה דברים נאמרו בעמי הארץ: אין מוסרין להן עדות, שאין להביאם כדי שיראו ויעידו על הדבר שנעשה. ואין מקבלין ממנו עדות, שאינו נאמן. ואין מגלין להן סוד, שוודאי יגלוהו לכל. ואין ממנין אותן אפוטרופוס על היתומים, שמא ימעלו באימון, ויעשו שימוש שאינו הוגן בכספי היתומים. ואין ממנין אותן אפוטרופוס על קופה של צדקה, מאותו טעם. ואין מתלוין עמהם בדרך, מפני הסכנה שבדבר. ויש אומרים: אף אין מכריזין על אבידתו, שאם אבידה נפלה מעם הארץ, אינו צריך להשתדל להחזירה (מאירי).

ושואלים: ותנא קמא [והתנא הראשון] שאינו סבור כן, מה טעמו? ומשיבים: זימנין דנפיק מיניה זרעא מעליא ואכיל ליה [פעמים יש שיוצא ממנו זרע, בנים, מעולים ויאכלו הם מן הנכסים], שהרי נאמר: "יכין וצדיק ילבש" (איוב כז, יז), שייתכן שהרשע מכין דברים לעצמו, ולבסוף משתמש בהם הצדיק.

ב ומעתה שבים אנו לפירוש המשנה. שנינו: וכן מי ששכח ויצא מירושלים ובשר קודש בידו, צריך לחזור כשם שחוזרים לבטל את החמץ. ונחלקו ר' מאיר ור' יהודה בשיעור שעליו חוזרים, אם כזית כדברי ר' יהודה, או כביצה כדברי ר' מאיר.

ושואלים: למימרא [האם לומר] שר' מאיר סבר כביצה הוא דחשיב [שחשוב], ור' יהודה סבר כזית נמי חשיב [גם כן חשוב]. ורמינהו [משליכים מראים סתירה]: עד כמה הן מזמנין, מהו שיעור האוכל שחייבים אחריו בברכת המזון וברכת זימון? עד כזית לדעת סתם משנה, שהיא כרגיל כר' מאיר, ור' יהודה אומר: עד כביצה הפך דעותיהם כאן!

אמר ר' יוחנן: מוחלפת השיטה כלומר, יש להחליף את השיטות באחד המקורות.

אביי אמר: לעולם לא תיפוך [אל תזדקק להפוך] התם [שם] — בקראי פליגי [במקראות הם חלוקים], הכא [כאן] — בסברא פליגי [הם חלוקים], כיצד? התם בקראי פליגי [שם במקראות הם חלוקים] כי ר' מאיר סבר שהכתוב "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך" (דברים ח, י) מתפרש: "ואכלת" — זו אכילה, "ושבעת" — זו שתיה, וסתם אכילה האמורה בתורה שיעורה בכזית. ור' יהודה סבר: "ואכלת ושבעת" הוא ענין אחד, באכילה שיש בה שביעה, ואיזו זו? בכביצה.

ואילו הכא בסברא פליגי [כאן בסברה נחלקו] שר' מאיר סבר: חזרתו לירושלים כדי לשורפו — כטומאתו, מה טומאתו של דבר מאכל אינו פחות מבכביצה, אף חזרתו בכביצה. ור' יהודה סבר: חזרתו

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and unacceptable.

The Sages taught: A person should always be willing to sell all he has in order to marry the daughter of a Torah scholar. If he cannot find the daughter of a Torah scholar, he should marry the daughter of one of the great people of the generation, who are pious although they are not Torah scholars. If he cannot find the daughter of one of the great people of the generation, he should marry the daughter of one of the heads of the congregations. If he cannot find the daughter of one of the heads of the congregations, he should marry the daughter of one of the charity collectors. If he cannot find the daughter of one of the charity collectors, he should marry the daughter of one of the schoolteachers. However, he should not marry the daughter of an ignoramus [am ha’aretz] because they are vermin and their wives are similar to a creeping animal, as their lifestyle involves the violation of numerous prohibitions. And with regard to their daughters the verse states: “Cursed is he who lies with an animal” (Deuteronomy 27:21), as they are similar to animals in that they lack any knowledge or moral sense.

The Gemara continues its discussion with regard to an ignoramus. It was taught in a baraita that Rabbi Yehuda HaNasi says: It is prohibited for an ignoramus to eat meat, as it is stated: “This is the law [torah] of the beast and of the fowl” (Leviticus 11:46). He expounds: Anyone who engages in Torah study is permitted to eat the meat of animals and fowl, and anyone who does not engage in Torah study is prohibited to eat the meat of animals or fowl.

The Gemara proceeds to mention some sharply negative statements of the Sages in which they overstated their negative sentiments with regard to ignoramuses, although these ignoramuses were wicked in addition to being boors (ge’onim). Rabbi Elazar said: It is permitted to stab an ignoramus to death on Yom Kippur that occurs on Shabbat. His students said to him: Master, at least say that it is permitted to slaughter him. He said to them: I intentionally used the word stab, as this term, slaughtering, requires a blessing when one slaughters an animal, and that term, stabbing, does not require a blessing in any context.

Rabbi Elazar said: It is prohibited to accompany an ignoramus while traveling on the road due to concern that the ignoramus might try to harm his traveling partner, as it is stated with regard to Torah: “For it is your life and the length of your days” (Deuteronomy 30:20). An ignoramus has not studied any Torah, indicating that he is not concerned about his own life; with regard to another’s life, all the more so.

Rabbi Shmuel bar Naḥmani said that Rabbi Yoḥanan said: It is permitted to tear open an ignoramus like a fish. Rabbi Shmuel bar Yitzḥak said: And one may cut him open from his back and thereby cause his immediate death by piercing his spinal cord rather than his stomach.

It was taught in a baraita that Rabbi Akiva said: When I was an ignoramus I said: Who will give me a Torah scholar so that I will bite him like a donkey? His students said to him: Master, say that you would bite him like a dog! He said to them: I specifically used that wording, as this one, a donkey, bites and breaks bones, and that one, a dog, bites but does not break bones.

It was taught in a baraita that Rabbi Meir would say: Anyone who marries off his daughter to an ignoramus is considered as though he binds her and places her before a lion. Why is this so? Just as a lion mauls its prey and eats and has no shame, so too, an ignoramus strikes his wife and then engages in sexual relations with her without appeasing her first, and has no shame.

It was taught in a baraita that Rabbi Eliezer says: If we did not need the ignoramuses for business, they would kill us.

The Gemara shifts to a discussion of an ignoramus who has some degree of sensitivity (Me’iri). Rabbi Ḥiyya taught: Anyone who engages in Torah study in the presence of an ignoramus, causing the ignoramus embarrassment and anguish over his inability to study Torah, is considered as though he had sexual relations with the ignoramus’s betrothed bride in his presence, as it is stated: “Moses commanded us the Torah, an inheritance [morasha] for the congregation of Jacob” (Deuteronomy 33:4). Do not read it as inheritance [morasha]; rather, read it as betrothed [me’orasa]. The Torah is compared to the betrothed bride of the Jewish people until one studies it and thereby consummates his marriage with it.

Similarly, he said: The hatred which ignoramuses have for a Torah scholar is greater than the hatred that the nations of the world have for the Jewish people. And the wives of the ignoramuses hate Torah scholars more than the ignoramuses themselves. It was taught in the Tosefta that one who studied Torah and left his studies hates Torah scholars more than all of them.

The Sages taught: Six statements were made with regard to ignoramuses: One may not entrust them with testimony, i.e., one may not appoint them as witnesses to a particular event or transaction. Additionally, one may not accept testimony from them, as they are not considered trustworthy, and one should not reveal a secret to them, as they will reveal it. One may not appoint them as steward [apotropos] over an estate belonging to orphans, due to concern that they might make improper use of the orphans’ property. Likewise, one may not appoint them as guardian over a charity fund. Finally, one should not accompany them while traveling on the road, due to concern for one’s safety. And there are those who say: One does not even announce their lost items, meaning that if one finds a lost article from such a person, he is allowed to keep it without making an effort to locate the owner (Me’iri).

The Gemara asks: What is the reasoning of the first tanna, who holds that one must announce having found the lost article of an ignoramus? The Gemara explains: Sometimes upstanding offspring will come from him and will consume the property, as it is stated: “He may prepare it but the just shall put it on” (Job 27:17). It is possible for a wicked person to prepare something for himself that will later be used by a righteous person.

The Gemara returns to explaining the mishna. It was taught: And so too, one who left Jerusalem with sacrificial meat in his possession must return to Jerusalem to burn it, just as one is required to return in order to remove leaven from his possession. According to Rabbi Meir, this halakha applies with regard to an egg-bulk of sacrificial meat or leaven, whereas Rabbi Yehuda disagrees and says the minimum amount for both is an olive-bulk.

The Gemara asks: Is that to say that Rabbi Meir holds that an egg-bulk is the minimal amount that is considered significant, and Rabbi Yehuda holds that an olive-bulk is also considered significant? The Gemara raises a contradiction from a mishna in Berakhot: How much food must one eat in order to obligate those with whom he ate in a zimmun? An olive-bulk of food is sufficient according to the unattributed opinion in the mishna, which is generally that of Rabbi Meir. And Rabbi Yehuda says: An egg-bulk is the minimum measure to obligate those with whom one ate in a zimmun. This seems to contradict the opinions of Rabbi Meir and Rabbi Yehuda stated in the mishna here.

Rabbi Yoḥanan said: The opinions are reversed in one of these sources, and must be emended.

Abaye said: Actually, do not reverse the opinions. There, they disagree with regard to the interpretation of verses, while here, they disagree with regard to logical reasoning. How so? There, with regard to zimmun, they disagree with regard to the interpretation of verses. Rabbi Meir holds that the verse: “And you shall eat and be satisfied and bless the Lord your God” (Deuteronomy 8:10) should be understood as follows: “And you shall eat,” that is eating; “and be satisfied,” that is drinking. The standard halakhic principle is that eating is defined as the consumption of an olive-bulk. And Rabbi Yehuda holds: “And you shall eat and you shall be satisfied” refers to eating that includes satisfaction. And what is considered eating with satisfaction? It is consumption of an egg-bulk.

However, here, in the cases of leaven and consecrated food, they disagree not with regard to the interpretation of verses but with regard to logical reasoning, as Rabbi Meir holds: The requirement to return consecrated food is analogous to its ritual impurity. Just as its susceptibility to ritual impurity is only when it is the size of an egg-bulk, so too, the requirement to return it is only when it is the size of an egg-bulk. And Rabbi Yehuda holds: The requirement to return consecrated food

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

תניא ר' אומר עם הארץ אסור לאכול בשר שנאמר זאת תורת הבהמה.

אמר ר' אלעזר עם הארץ מותר לנוחרו ביום הכפורים שחל להיות בשבת אמרו לו תלמידיו כו' ואסור להתלוות עמו בדרך:

ת"ר גדולה שנאה ששונאין עמי הארץ תלמידי חכמים כו' ונשותיהן כו' שנה ופירש יתר מכולן:

ת"ר ששה דברים נאמרו בעמי הארץ אין מוסרין להם עדות ואין מקבלין מהן עדות ואין מגלין להם את הסוד ואין ממנין מהם אפוטרופין על היתומים ואין ממנין אותן אפוטרופין על קופה של צדקה ואין מתלוין עמהן בדרך ויש אומרים אף אין מכריזין על אבדתן ות"ק זימנין דנפיק מיניה זרעא מעליא יכין וצדיק ילבש:

מתני' וכן מי שיצא מירושלים ונזכר שיש בידו בשר קדש אם עבר צופים שורפו כו' פי' שם מקום שעומד שם וצופה בכל צד שורפו במקום שנזכר ואם לא עבר הצופים חוזר כו' עד כמה חוזרין ר"מ אומר בין חמץ בין בשר קדש כביצה ר' יהודה אומר זה וזה בכזית וחכמים אומרים בשר קדש כזית וחמץ (ככותבת) [כביצה] ואקשי' ורמינהי עד כמה מזמנין עד כזית ר' יהודה אומר עד כביצה מכלל דלר"מ כזית חשוב ולר' יהודה כביצה ומשני' ר' יוחנן מוחלפת השיטה כלומר חלף דברי ר' מאיר לר' יהודה ודברי ר' יהודה לר' מאיר כי תני מדבריהם על דבריהם.

אביי אמר לעולם לא תפוך והתם בענין זימון בקראי פליגי ר"מ סבר ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתיה ומצינו אכילה כזית ור' יהודה סבר לא בעינן אכילה שיש בה שביעה ולא תהיה פחות מכביצה והכא בסברא פליגי ר"מ מקיש ליה לטומאה מה טומאה בכביצה אף חזרתו בכביצה ר' יהודה אומר כנותר מה נותר איסורו בכזית דאכילה כתיב ביה אף חזרתו:

גמרא עם הארץ אסור לאכול בשר. פי' הרי"ט ז"ל כי מתוך עמיתו אינו יודע לשחוט ולמלוח כראוי:

עם הארץ מותר לנוחרו ביום הכיפורים. פי' רבינו אלפסי והגאונים ז"ל כגוי שהיה רץ אחר הזכור או אחר נערה מאורסה. וכתב הרי"ט ז"ל רץ לאו דוקא דאם כן אפי' חכם אלא שעמיתתו מביאו לדינך: והנכון שדיברו חכמים לשון הבאי וגוזמא וזהו שאמרו ביום הכיפורים שחל להיות בשבת אבל ודאי ההורגו שלא כדין נהרג עליו ונראין דברים בכל אלו הגוזמות בעם הארץ שאינו אפי' במצות ודרך ארץ או איפשר במי שלא קרא ושנה בלבד אעפ"י שעוסק במצות כי לא עם הארץ חסיד ובודאי לסרס בני אדם לתורה מגזמין על עם הארץ בכל זה. הרי"ט ז"ל:

ת"ר ששה דברים נאמרו בעם הארץ אין מוסרין לו עדות ואין מקבלין ממנו עדות כו' והא דאמרינן במסכת חגיגה אמר רב פפא כמאן מקבלינן האידנא סהדותא דעם הארץ כמאן כר' יוסף תירץ רבינו אלפסי בההיא לא פליגי והתם מיירי בעם הארץ דאיתיה במצות ובדרך ארץ אבל הכא דליתיה אף במצות ובדרך ארץ והיינו דחשיד לן מסתמא אכל אגפי פסילותא דמשום דחשיד אגזל אין ממנין אותו על קופת צדקה ומשום דסתמיה חשיד אשפיכות דמים אין מתלוין עמו בדרך וכתב הרי"ט ז"ל בהא דאמרינן בפ"ק דקידושין כל שאינו במקרא ובמשנה ובדרך ארץ אינו מן הישוב ואמר ר' יוחנן עלה ופסול לעדות משום דהכא קתני אין מקבלין והוה משמע לכתחילה ופירש ר' יוחנן דאפי' בדיעבד פסול: עוד כתב ז"ל ובעניני עם הארץ יש דינים חלוקים כי יש עם הארץ שאינו במקרא ובמשנה אבל ישנו בדרך ארץ ובמצות וזהו לשונו דרך כלל והוא פסול לעדות לכתחילה אלא משום איכא וכשאינו במצות הוא פסול בדיעבד כברייתא דלעיל ובודאי שסתמן של אילו אינן מעשרין פירותיהם ולא אוכלין חוליהם בטהרה ויש בני אדם שנוהגים באמיתות בדברים האלו ואעפ"י שיודעין תורה ושונין וקוראין נקראין עמי הארץ כדי זה וראי' שאמרו איזהו עם הארץ כל שאינו אוכל חוליו בטהרה דברי ר' מאיר וחכמי' אומרי' כל שאינו מעשר פירותיו ע"כ:

סליק פירקא

עם הארץ במקום שאין גדול ממנו עמו אסור לאכול בשר שכמה ספקות מזדמנות בשחיטה ובטרפות ובמליחת בשר ובתערובות אוכלין והוא אינו יודע דרך צחות אמרו זאת תורת הבהמה כל העוסק בתורה מותר לאכול בשר ושאינו עוסק בתורה אינו אוכל בשר:

עם הארץ פעמים שמותר לנחרו אף ביום הכפורים שחל להיות בשבת שהרי אינו יודע טיבן של מצות ודרכי הדתות ונמשך אחר טבעו כבהמה ופעמים שימצאוהו רץ אחר הזכור או אחר נערה המאורשה ויהא מותר להרגו אף בשבת כמו שהתבאר במקומו ואע"פ שאף בחכם שאירע לו כן עושין לו כן מ"מ אין ספק עליו בדברים אלו חס ושלום ומ"מ יש מפרשים מתוך כך עם הארץ אף כשנראהו בדרך עם איזו ערוה חושדין אותו שבדעתו לאנוס ודנין אותו במחשבתנו כאותם שמותר להרגם ולא נאמרה לעשות בו מעשה שאין הורגין על האומד אלא שמותר להחזיקו בכך וראוי ליתן לב על כך ודרך צחות והפלגת דברים אמרו בה רבי אמור לשחטו ואמר להם זה טעון ברכה וזה אין טעון ברכה וזה כולו דרך צחות שאף השוחטו אף לכוונת אכילה אין בו ברכה אין זה מברך אלא מנאץ ואע"פ שאין לאו באכילת בשר מהלכי שתים מ"מ איסור יש בו כמו שהתבאר במקומו וכן אמרו מותר לקרעו כדג כלומר אף במיתה מנוולת ומה שאמרו מגבו כלומר הכאה שלא תהא בה רפואה וכמו שאמרו קרעו כדג מגבו מטמא באהל אע"פ שמפרפר ואסור להתלוות עמו בדרך מחשד שפיכות דמים על חיי עצמו לא חס על חיי חברו לא כל שכן:

כל המשיא בתו לעם הארץ כאלו כופתה לפני ארי מה ארי דורס ואוכל ואין לו בשת אף עם הארץ מכה ובועל ואין לו בשת ומ"מ עם הארץ שאינו מלוכלך במדות צריכים אנו להזהר שלא לביישו דרך הפלגה אמרו כל העוסק בתורה בפני עם הארץ כאלו בועל ארוסתו בפניו כלומר שאף היא היתה ראויה לו שנאמר מורשה קהלת יעקב ר"ל ההמון אל תקרי מורשה אלא מאורשה כלומר שהיא ארוסה של עם הארץ גם כן אלא שלא נכנסה עמו לחופה:

מ"מ תלמיד חכם צריך לו להזהר ולהשמר ממנו ושלא לבטוח בו מפני שתכלית שנאה יש לו עליו מצד קנאתו כשרואה בפחיתותו ומכיר במעלת שכנגדו ונעשית בשרו חידודין חידודין בפירוש אמרו גדולה שנאה ששונאים עמי הארץ את תלמידי חכמים יותר משנאה ששונאים אומות העולם את ישראל ונשותיהם יותר מהם מפני שמדת הקנאה מתגברת בהם ושנה פירש ונעשה עם הארץ יותר מכלם מפני שיודע כמה נבזים עמי הארץ בעיניהם של תלמידי חכמים דרך צחות אמרו אמר ר' עקיבא כשהייתי עם הארץ הייתי אומר מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור שנושך נשיכה גדולה ושובר עצם עכשיו אני אומר מי יתן לי עם הארץ ואנשכנו ככלב ויש גורסין אף בזו כחמור ובמסכת שבת ס"ג א' אמרו אם תלמיד חכם נחש הוא חגרהו על מתניך אם עם הארץ חסיד הוא אל תדור בשכונתו:

ששה דברים נאמרו בעם הארץ אין מוסרין לו עדות ר"ל שאין מזמנין אותו לעדות לשום דבר ואין מקבלין ממנו עדות ר"ל אם נזדמן לשם מאליו נראה מפני שמן הסתם חושדין אותו על השבועה ועל הגזל ודנין אותו פסול לעדות לגמרי וקשה לפרש אחר שאין מקבלין ממנו עדות כלל מה הוצרך לומר שאין מוסרין לו כלומר שאין מזמנין אותו להעיד ונראה לי שאין מוסרין לו עדות על קבלת עדות נאמר שאין מצרפין אותו להיותו נמנה עם שלשה לקבל עדות אחרים אע"פ שאין אחד מצוי לחטוא בפני שנים שמאחר שאין עדותו עדות אף קבלת עדותו אינה קבלה ואין מגלין לו את הסוד שמחזיקין אותו כהולך רכיל מגלה סוד ואין ממנין אותו אפוטרופוס על היתומים מפני שחשוד על הגזל ועל הגניבה ומטעם זה גם כן אין מוסרין לו קופה של צדקה והוא הדין שאין ממנין אותו פרנס על הצבור ובכלל זה היא ואין מתלוין עמו בדרך מפני שחשוד הוא על שפיכות דמים ועל העריות ומ"מ מכריזין על אבדתו זימנין דנפיק מיניה זרעא מעליא ואכיל לה וכתיב יכין וצדיק ילבש ואין הלכה כדברי האומר אין מכריזין על אבדתו:

ולענין ביאור מיהא לא הכרזה ממש היא שאם יודע של מי היא אין מקום להכרזה ושמא תאמר שאם הכרזנו ונודע שהיא של עם הארץ אין מחזירין אותה חס ושלום שזו ודאי לא חלקו בה אלא פירושו אין מחזרין על הצלת אבדתו שאם ראה חמורו תועה והוא מכיר שהוא של עם הארץ אינו חייב לחזר אחריה ולשון הכרזה בכאן הוא שאינו הומה עליה להשמיע קולו להשתדל בחזרתה ומ"מ הלכה שחייב הוא לחזר אחריה כמו שכתבנו:

עם הארץ זה שהזכרנו ענינו שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא במצות ולא בדרך ארץ ומתוך כך חושדים אותו על כל הדברים על הדרך שהזכרנו ופסול לעדות לגמרי כמו שהתבאר בסוף ראשון של קדושין והוא שאמרו שם כל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ אינו מן היישוב ואמר ר' יוחנן ופסול לעדות ומ"מ יש כת אחרת של עמי הארץ שאינם לא במקרא ולא במשנה אלא שמ"מ עוסקים ביישובו של עולם וישנם במצות ובדרך ארץ וכת זו חומלין עליה ודנין אותה כישראל גמור לכל הדברים כשאר העם ואין חושדין אותם בשום דבר ומקבלין עדותן לכתחילה ומשום איבה וכן שאר הדברים ועל זו אמרו במסכת חגיגה כ"ב א' כמאן מקבלינן האידנא סהדותא מעם הארץ כר' יוסי שהוא חושש לאיבה כמו שהוזכר שם זהו דעת גדולי הפוסקים ומ"מ גדולי הרבנים סוברים שזו של חגיגה חולקת עם זו של פסחים שר' יוסי חושש לאיבה ומתיר לכתחילה וכאן לא חששו לאיבה וזו שנאמרה כאן לכתחילה נאמרה ומ"מ שתיהן בישנן בדרך ארץ ובמצות הם שנויות ואע"פ כן לדעת סוגיא זו לכתחילה לא וכן אין ממנין אותו אפוטרופוס על היתומים ועל קופה של צדקה שמתוך טרחו ועמלו יורה היתר לעצמו ואין מתלוין עמו בדרך שאינו יודע חומר שפיכת דמים וסבור שאין העמידה על דם רעהו קרויה שפיכות דמים הואיל ואינו עושה וכן בעדות לכתחילה לא שאינו יודע בהלכות עדות ואף הם מודים שכל שאינו אף במצות ודרך ארץ פסול הוא לעדות אף בדיעבד וכמו שהוזכרה בראשון של קדושין בהדיא כמו שביארנו שם ועיקר הדברים כדעת ראשון ודבר למד מענינו שהרי זו שאמרו מותר לנחרו ומותר לקרעו בלי ספק בשאינו במצות ובדרך ארץ היא אמורה:

שלשה שאכלו כאחת חייבים לזמן ואינם רשאין ליחלק ושיעור אכילה המחייבת לכך בכזית ואע"פ שכתוב ואכלת ושבעת וברכת לא נאמרה אלא על השתיה וכמו שאמרו ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתיה ואכילת כזית קרויה אכילה ואין אנו אחראין לאכילת שובע וכבר ביארנוה במקומה במסכת ברכות וכן ביארנו שעל שמועות רעות אומר ברוך דיין האמת ועל שמועות טובות מברך הטוב והמטיב:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

אין מוסרין להן עדות בפ' חומר בקודש אמרי' אמר ר"פ כמאן מקבלינן סהדותא מעם הארץ כמאן כר' יוסי פי' דחייש לאיבה ופליג ארבנן לפסלי לי':

מפני שהן שקץ ונשותיהן כו'. מלת שקץ נאמר על הרוב לגבי עבודת כוכבים דכתיב ולא ידבק בידך מאומה כך אסור לידבק בע"ה ולישא את בתו ונשותיהן שרץ בו' שטומאת מגע שרץ היא במשהו בכעדשה כך נשותיהן בטומאת נדתן במשהו דברואה טפת דם כחרדל יש להרחיק מהן ועל בנותיהן הוא אומר שוכב עם גו' (מפורש במסכת עירובין):

ע"ה אסור לאכול בשר כו' כבר אמרו המפרשים טעם בזה ומיהו יש לדקדק אמאי נקט בשר בהמה ועוף ולא נקט נמי דגים ושאר נפש חיה דכתיבי נמי בהאי קרא ונראה לפרש דודאי בן נח הותר לאכול כל בשר כדכתיב כירק עשב נתתי לכם את כל וגו' אלא ישראל שקבלו התורה נצטוו להבדיל בין הטמאה לטהורה וע"ז רמז ברירא זאת תורת דהיינו העוסק בתורה ויודע להבדיל בין הטמא לטהור וכל שאר איסורים הנוגעים לאכילת בשר כגון דם וחלב ובשר וחלב וגיד הנשה הותר לאכול בשר וכל שאינו עוסק בתורה בכל הני איסור והיתר דאכילת בשר אסור לאכול בשר דודאי יכשל בו להתיר האיסור ועל כן נקט בשר בהמה ועוף דרבו דיניהם להבדיל בין איסור להיתר משא"כ בדגים דבקל יוכל להבדיל בין איסור להיתר כשידע סי' קשקשת וק"ל:

מותר לנוחרו בי"ה כו'. לכאורה הוא רחוק מן השכל דאפי' בעלי חיים המזיקין אינו רשאי להורגן בשבת וי"ה כדאמרינן פרק כל כתבי ונראה דנקט מותר לנוחרו כו' ולא קאמר מותר להורגו כו' שכוונו בזה שהנחירה והשחיטה הוא רמז לנטילת דם במקום בית השחיטה ור"ל שמותר לביישו וליטול דמו כדאמרינן אזל סומקא ואתי חיורא והיינו אפילו בי"ה שחל להיות בשבת שכל ישראל יש להם שלום זה עם זה מותר לביישו ולהתקוטט

עמו וא"ל תלמידיו אמור לשוחטו. שיש בו יותר נטילת גם גם בלשון הנאמר בתורה בהכשר שחיטה וא"ל זה טעון ברכה כו' דלכך נקט בלשון נחירה שהוא יותר בלשון גנאי וע"ז הכוונה אמר ג"כ בסמוך מותר לקורעו כדג ומגבו דהיינו נמי רמז דדמו מותר ליטול ע"י ביוש כדם דג שנוטל ע"י קריעה מגבו אבל בתוספות הבינו הדברים כפשטן ע"ש וק"ל:

אסור להתלוות עמו שנאמר כי הוא וגו' ומהא דאמר לקמן שיותר שונאין ע"ה את ת"ח מעכו"ם מסברא דאסור ללוות עם עכו"ם אסור ללות גם עמו ויש לחלק דגם ששנאתו גדולה ביותר מ"מ חס הוא מלהורגו דקפיד אשפיכות דמים:

ואנשכנו כו' אין דרך השונא לנשוך ממש ובשבירת עצם כדמסיק אבל ר"ל שהייתי מתרגז עליו להרע לו שכן דרך המתרגז על חברו הוא נושך שיניו זה על זה כמ"ש חורק עליו שניו ושבירת עצם כחמור היינו להרע לו הרבה:

מכה ובועל כו' היינו שמכה ממש את אשתו ביד ומיד בועל ואינו מפייס כפירוש רבינו תם בתוספות:

כאלו בועל ארוסתו שנאמר תורה וגו' הוציאו מלת מורשה מלשון ירושה ע"פ מ"ש שאינה ירושה לך והיא מונחת בקרן זוית כל מי שרוצה ליטול יטול וע"כ דרשוהו מלשון מאורסה כי התורה נמשלה לאשה בכמה מקומות ובתחלת נתינתה לישראל הרי היא כארוסה עד אחר שילמדה שנעשית לו כאשה וא"כ עם הארץ שאיננו לומד הרי היא נשארת לו כארוסתו ות"ח העוסק בה בפניו כו' וק"ל:

ואין מכריזין על אבדתו כו' עיין בטוי"ד דמיירי באבדת בגד שנמצא עליו רבב או מנעלים המטולאים דאינן של תלמיד חכם כדאמרינן פרק ואלו קשרים וקל להבין:

שנאמר יכין רשע וילבש גו'. בסוף מס' ב"ק מייתי לה נמי לגבי מסור ושם מפורש:

גמ' וילבש צדיק. נ"ב יכין וצדיק ילבש איוב:

שם ורמינהו עד כמה הן מזמנין כו'. נ"ב ותימה לפי דעת המקשה דלא פליגי בקראי אדמפלגי בזימון לפליגי בסתם ברכת המזון למר בכזית ולמר בכביצה וצ"ע:

תוס' ד"ה וי"א כו' אינו חס דמכיר וכופר וכו' נ"ב משמע דאי ליכא מכיר אינו חשוד על שפיכות דמים והלא בהאי ברייתא דאין מכריזין על אבידתו משמע דאינו מכיר וכופר ואפ"ה קאמר ואין מתלוין עמהן בדרך וצ"ל דהכי פירושו אין מכרזין על אבידתו אבל אסור לגזלו דשמא אינו מכיר וכופר ואסור להתלות עמו בדרך [דשמא] מכיר וכופר ודו"ק שוב עייניתי באשרי שכתב דאפי' בע"ה שאינו מכיר וכופר ואע"פ שאינו חשוד על שפיכת דמים אפ"ה אין טוב להתלות עמו וא"כ לעיל במכיר וכופר אסור להתלות עמו ומסכן בנפשו ודו"ק:

גמ' תניא ר' יהודה אומר ע"ה אסור לאכול בשר שנאמר כו' כצ"ל ותיבת בהמה נמחק:

שם אמר ר״א ע״ה כו' ביוה״כ שחל להיות בשבת. נ"ב מפרש בספר חסידיס כשרודף ע"ה ביוה"כ אחר יהודי חברי להרגו ונראה דהיינו נמי דאר"י בסמוך מותר לקרעו כדג ומגבו. וכי מה טעם בזה אם לא משום דמיירי במציל את הנרדף שבא מאחוריו של רודף וקורעו מגבו שהוא אחריו. וא"ת א"ה מאי קמ"ל בהא. כל רודף נמי ומאי איריא ע"ה. י״ל דבסתם רודף אם יכולים להציל לנרדף באחד מאבריו של רודף אין רשאין להרגו. משא"כ בע״ה אין חוששין לו כל כך כיון שעל חייו אינו חס אבל באופן אחר ודאי חלילה להרגו דלא גרע מאנסים עע"ז רקיי"ל מורידין כו' דגרמא במלמא הוא. והריגה בידים אסירא עאכ"ו ישראל ע"ה ובכן סרה תמיהת ר"י בתוס' לא יהא ממונו חמור מגופו וא"ש נמי הא דאר"א אלמלא צריכין אותנו כו' דלכאורה קשה מה חידש בזה הלא כתיב כמים הפנים וגו' ועוד גם הם צריכין לנו כדאמרינן שמגינים עלינו ומסייעים אותנו ואמרי במערבא ליבעי רחמי אתכליא כו' (ועוד) דכמה גווני ע"ה איכא:

תוס' סד"ה אמר רב כהנא כו' אלא שכך היה שמו. נ״ב הוא דבר תמוה דמידי הוא טעמא במתנות כראב"י דמעוט אחר מעוט והא לא אשכחן גבי פדיון. שוב ראיתי בתוס' חולין דקל״ב דלא ס"ל כמ"ש תוס' דהא גם הרא״ש והטור לא ס״ל הכי:

שם בסוף ד"ה לא מצא כו' עדיף מזוהר הרקיע. נ"ב עיין תוס' שם בהשותפין דף ח':

שם שנאמר יכין רשע וגו'. נ״ב בכתוב אינו אך דרך התלמוד להוסיף ביאור:

שם גלולה שנאה ששונאים כו' יותר משנאה ששונאין כו'. נ"ב עיין מזיגה דידי:

וְלֹא יִשָּׂא בַּת עַמֵּי הָאָרֶץ, מִפְּנֵי שֶׁהֵם שֶׁקֶץ וּנְשׁוֹתֵיהֶם שֶׁרֶץ. נראה לי בס"ד הטעם דקרי לזכר שֶׁקֶץ ולנקבה שֶׁרֶץ, דאיתא בזוהר הקדוש פרשת בראשית (זהר חלק א' ב, ב) ק"ר אתוון דאתחזיאו על סטרא בישא אינון יעוין שם. והקשו והלא בגמרא אמרו (שבת קד.) קוּף קָדוֹשׁ, רֵישׁ רָשָׁע? ותרצו כי 'קוף' [186] במילואו מורה על קדוש כי במילואו הוא מספר 'מקום' [186] והוא שמו של הקב"ה כמו שאמרו בתיקונים אבל ק' בלא מלוי רומז 'לסט"א' [100] עכ"ד.
נמצא לפי דברי זוהר הקדוש אותיות ק"ר הם אתוון דאתחזיאו על סטרא בישא. ופרשנו הענין בס"ד דאות ק' הוא מצד פלוני יען כי פלוני אותיות ס"מ [100] הם חלק הרע שבו ואותיות א"ל הם חלק הטוב שבו ולעתיד יתבער הרע שהוא אותיות ס"מ וישאר בו אותיות א"ל דוקא.
נמצא הרע של קליפת הזכר הוא אותיות ס"מ שהם מספר ק' בלא מלוי, אמנם הרע שבשם הנקבה שהיא 'לילית' הוא באותיות לילי, כמו שכתב מהר"ם גלאנטי ז"ל שקליפה זו היא יללה ועיקר שמה 'לילי' ואותיות אלו שהם 'למ"ד יו"ד למ"ד יו"ד' מספר קפ"ח [188] ועם הכולל י"ב אותיות הם מספר ר' [200], ולפי זה נמצא הרע של הנקבה הוא ר' ולכך אמרו בזוהר הקדוש ק"ר אתוון דאתחזיאו על סטרא בישא שהם זו"ן [זכר ונקבה] דקליפה פלוני ופלונית.
ולכן אלו העמי הארצות שנבדלו מן הקדושה ופירשו מן התורה ונדבקו בסטרא בישא קראו להם שם לזכר שֶׁקֶץ שהוא שץ ק' ולנקבה שֶׁרֶץ שהוא שץ ר' כי הזכר דבק בזכר דקליפה שהרע שלו ק' והנקבה דבקה בנקבה דקליפה שהרע שלה ר' ובשניהם יש שץ שהוא לשון כריתה כי תרגום 'כִּי יַכְרִית הֳ' אֱלֹהֶיךָ' (דברים יט, א) הוא 'אֲרֵי יְשֵׁצֵי יְיָ אֱלָהָךְ'. גם הזכר נקרא שֶׁקֶץ [490] מספר 'איש קטע' [490] והנקבה שֶׁרֶץ [590] הוא 'אשה פרד' [590].

וְעַל בְּנוֹתֵיהֶם הוּא אוֹמֵר: (דברים כז, כא) "אָרוּר שֹׁכֵב עִם כָּל בְּהֵמָה". הא דקרא להו בשם 'בְּהֵמָה' נראה לי בס"ד כי לאביהם קראו שֶׁקֶץ ולאמם קראה שֶׁרֶץ. והנה אותיות שֶׁקֶץ כזה שי"ן קו"ף צד"י אותיות הקרב שהם האמצעים המה יו"ד ועם כולל ג' אותיות וכולל הכל הם מספר כ"ד, וזה באביה אך באמה שנקראת שֶׁרֶץ שהוא שי"ן ריש צדי הקרב שלה הוא מספר כ"ד ועם הכולל ג' אותיות וכולל הכל הרי כ"ח נמצא סך הכל [28+24=52] קרב השקץ וקרב השרץ הוא מספר בְּהֵמָה [52] לכן בנותיהם שיצאו מקרבם של שקץ ושרץ נקראים בשם בְּהֵמָה.
והא דלא אמר על בְּנֵיהֶם כלום? מפני כי הבנים שהם זכרים אפשר שיהיו טובים שיזדמן להם אדם שילמדם תורה מקטנותם ויביאם למוטב ופורשים ממנהג אביהם ויהיו חברים וכמו שאמרו לקמן: וְתַנָּא קַמָּא? זִמְנִין דְּנָפִיק בְּרָא מַעַלְיָא מִינֵיהּ, וְאָכִיל לֵיהּ וּמִיקַיֵּם בֵּיהּ מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: (איוב כז, יז) 'יָכִין וְצַדִּיק יִלְבָּשׁ', מה שאין כן הבנות שהם נעצרים בבית עם השקץ והשרץ ודאי ישארו במנהגם ויהיו כבהמה שאין להם היכר להבדיל בין טוב לרע כי מי יבינם ומי יבדילם?!
והא דאמר עִם כָּל בְּהֵמָה ולא אמר עִם בְּהֵמָה כי זאת הבת כולה בהמה הן מצד האב והן מצד האם.

עַם הָאָרֶץ אָסוּר לֶאֱכֹל בָּשָׂר. נראה לי לאו איסורא ממש קאמר כשאר איסורים שצריך להפרישו מהם בחזקת היד אלא הכוונה רוצה לומר 'אינו ראוי שיאכל בשר' וכיוצא בזה פירש הר"ן ז"ל [על הרי"ף] סוף פרק קמא דעבודה זרה על מה שאמרו אסור לעשות שותפות עם הגוי ד'אפילו איסורא דרבנן ליכא אלא ממידת חסידות היא דאסור' יעיין שם.
ועל פי הפשט נראה לי בס"ד טעם שראוי למנוע עם הארץ מאכילת הבשר מפני דאכילת הבשר תלויה בכמה הלכות של שחיטה וטרפיות ואם עם הארץ יאכל בשר וירגיל בו אז כאשר יזדמן במקום שאין שם שוחט ישראל כגון בספינה או במדבר הוא אינו יכול לכבוש תאותו ורוצה הרגל שלו ואז אוכל בשר נבילה וטריפה של גוים דמאחר שאין לו תורה אינו יכול לכבוש תאותו, ולכך טוב לו שלא יאכל בשר גם במקום שמצוי לו בשר כשרה כדי שלא ירגיל תאותו בו, כך יאות לו. ונפקא מינה לדידן אם אפשר לנו שלא נרגיל אותו באכילת הבשר כגון שהוא כבוש תחת ידינו כך יאות לעשות לו.
וכל זה כתבתי לפי הפשט, אמנם רבינו האר"י ז"ל בשער טעמי המצות פרשת עקב, פירש הסיבה שראוי למנוע לעם הארץ מאכילת הבשר מפני שאינו יכול לתקן לברר ניצוצות קדושה מן הבשר באכילתו אותו, יעיין שם הטעם באורך וברוחב.
ועוד כתב טעם אחר כדי שלא ידבקו בו הסיגים שיש בבשר, ונפשות הרעות שמגולגלים בו מפני שאין לו תורה כדי שיוכל לדחותם יעיין שם. ולפי דברי רבינו האר"י ז"ל יובן בס"ד הטעם מה שלא נזכר בדברי רבי מניעה מבשר דגים, כי הדגים אין בהם סיגים הרבה דלכן אסיפתם מתירתן, ודוק:
ובדרך דרש נראה לי בס"ד הטעם ד'עַם הָאָרֶץ אָסוּר לֶאֱכֹל בָּשָׂר' כי יעקב ועשו חלקו העולמות ולכן אין לזרע יעקב בעולם הזה המותרות שהוא בשר אלא רק מאכל קיום הנפש, ברם הם זוכים בבשר ובכל מותרות מכח עסק התורה המקיים עולם הזה, והוה ליה כמציל מזוטו של ים, ועל כן עם הארץ שאין לו תורה אין לו זכיה בבשר שהוא מותרות, דנמצא אוכל מחלק עשו.

עַם־הָאָרֶץ, מֻתָּר לְנוֹחֲרוֹ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת. הנה לפי פשוטן של דברים הוא דנאמר זה בדרך הגזמה כלומר ראוי לעשות לו כך אם היה מותר לנו וכיוצא בזה נאמר בדברי דוד המלך ע"ה שאמר על הגונב את הכבשה 'חַי הֳ' כִּי בֶן מָוֶת הָאִישׁ הָעֹשֶׂה זֹאת' (שמואל ב' יב, ה) דאמר כן בלשון הגזמה דודאי אין חיוב מיתה בעבור ממון! אלא רוצה לומר ראוי הוא לכך אם היה מותר להרגו, ואמרו רבותינו ז"ל (חולין צ:) דברה תורה בלשון גוזמא, דברו חכמים בלשון גוזמא. והרי"ף ז"ל ביאר המאמר הזה בלשון אחר יעיין שם.
ונראה לי בס"ד כי רבותינו ז"ל דברו בזה בדרך רמז ובלשון חכמה ומליצה והוא כי אי אפשר לעם הארץ בלתי היות בו תערובת נצוצי קדושה והוא לרוב רשעתו ושנאתו לבעלי תורה לא יש תקוה להחזירו למוטב ולתקנו בתשובה על כן תקנתו היא למשוך ממנו חלקים הטובים שבו, ולסילוק והמשכת חלק הטוב מקרבו מכנה אותו בשם נְחִירָה שמושך זה ממנו בעודו חי, ואמר אפילו בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁחָל בְּשַׁבָּת שקדושתו יתירה והוא יום המיוחד לתשובה יותר מכל ימות השנה ויש בו סיוע לאדם מכח הארת עצומו של יום לקבלת התשובה, עם כל זה אין תקוה שזה העם הארץ יחזור בתשובה ולכן אין תקנה אל חלק הטוב שבו אלא על ידי נְחִירָה שצריך לעשות כונות ויחודים אשר על ידם ימשוך ויסלק חיות הקדוש של חלק הטוב שיש בקרבו.
וְאָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: רַבִּי אֱמֹר: 'לְשׁוֹחֲטוֹ'! שהם הבינו כונת רבם דלא איירי לעשות נְחִירָה בידים לגופו להרגו אלא הבינו כונתו לְנוֹחֲרוֹ על ידי כונות ויחודים שהם מתוקנים למשוך בהם חיות האדם של חלק הטוב שבו דלזה קרי לה בשם נְחִירָה ולכן אמר לו יותר נכון למנקט לשון לְשׁוֹחֲטוֹ שהוא לשון המשכה כמו זָהָב שָׁחוּט (מלכים א' י, טז) שתמשוך ממנו חלק הטוב שבו על ידי כונות ויחודים, וכמו שאמרו גורי האר"י ז"ל על מאמר 'קם רבה, שחטיה לרבי זירא' (מגילה ז:) דהכוונה לא שחטו ממש אלא משך ממנו חיות גופו על ידי סודות וכונות וכאן הוה ליה למימר לְשׁוֹחֲטוֹ.
והשיב להם הן אמת כי יצדק על זה לשון שחיטה יותר עם כל זה תפסתי לשון נחירה כדי לגנותם כי בעלמא הנחירה הממשית היא מגונית משחיטה ממשית יען שבשחיטה יש ברכה אך בנחירה תהיה נבלה ואין בה ברכה לכן כניתי ההמשכה של חיותו בשם נְחִירָה כדי לגנותו כי הנחירה היא לשון גנאי בעלמא.
וגם רבי שמואל בר נחמני שאמר 'מֻתָּר לְקָרְעוֹ כְּדָג' הוא כונתו על דרך זה דהרשע מתלבש בבגד טומאה מכף רגלו ועד קדקדו וכמו שאמרו בזוהר הקדוש על פסוק 'בְּבִגְדוֹ בָהּ' (שמות כא, ח) ותוך הלבוש הזה שהוא קליפה יש נצוצי קדושה אסורים ובלועים שם כנשמה בתוך הגוף, ולזה בגד הטמא צריך לקרעו בשם קר"ע שט"ן כדי להוציא את בלעו ממנו הם נצוצי הקדושה וכאשר אומרים בבקשות בשם קר"ע 'קרע ממלכת הרשעה כולה' והניצוצות המה יעשו ער"ק וכו'.
ולזה אמר רבי שמואל בר יצחק: וּמִגַּבּוֹ והיינו דכל אדם יש לו פנים ואחור והסטרא אחרא תלביש הרשע מלפניו ומאחריו ולזה אמר 'וְהָסֵר שָׂטָן מִלְּפָנֵינוּ וּמֵאַחֲרֵינוּ' אך ידוע דהקליפות יתאחזו באחור יותר ולזה אמר וּמִגַּבּוֹ רוצה לומר הקריעה של בגד הטמא הנזכר תהיה מִגַּבּוֹ מצד האחור ששם הקליפה קשה ביותר ומשם יקרענו על ידי כונות שמות הקודש להוציא ניצוצות קדושה.
ודע כי אחד אפיקורוס שהתריס במאמרים אלו נחה דעתו במ"ש על מאמר 'מֻתָּר לְהָרְגוֹ' שהוא לשון גוזמא רוצה לומר ראוי להיות לו כך אם היה מותר לנו, אך בדברי רבי שמואל בר נחמני שאמר 'לְקָרְעוֹ כְּדָג' ובדברי רבי שמואל בר יצחק שאמר 'וּמִגַּבּוֹ' לא נחה דעתו.
ואמרתי בס"ד פשט נכון בזה דרבי שמואל בר נחמני מיירי בחולה שמת בחליו ודרך הרופאים לקרוע בטן החולה אחר שמת כדי לידע סיבת מחלתו ומה ענינו על כן ודאי במת ישראל לא ניתן להם רשות בכך משום ניוול ובזיון ועל זה אמר רבי שמואל בר נחמני דעם הארץ שמת 'מֻתָּר לְקָרְעוֹ כְּדָג' מראשו ועד רגלו כדי להתלמד בו דבר בחכמת הרפואה ולא חיישינן לבזיון דידיה דיהיה לו כפרה בכך. והוסיף רבי שמואל בר יצחק לומר שרי לקרעו 'מִגַּבּוֹ' אף על גב דהוי ניוול טפי כשקורעו מגבו.
ודברים אלו היו נמצאים בדורות הראשונים דמצינו בגמרא דתלמידי רבי עקיבא שלקו זונה אחת ומצאו בה רנ"ב איברים נמצא גם בזמן התנאים היו עוסקים בחכמת הניתוח לדעת ולראות באיברים הפנימים ולא רצו לעשות ניוול אלא רק לזונה כי באמת חכמת הניתוח וחכמת הרפואה היתה נמצאת אצל ישראל גם כן מזמן קדמון ואי אפשר להשיג חכמות אלו על בוריין אלא אם כן יעשו קריעה בגוף האדם שכבר מת ובהכי איירי הכא, וְלֹא נִפְלֵאת וְלֹא רְחֹקָה כוונה מן המאמר הזה ובכך הודה אותו אפקרוס ונסתם פיו.

אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: כְּשֶׁהָיִיתִי עַם־הָאָרֶץ, אָמַרְתִּי: "מִי יִתֵּן לִי תַּלְמִיד חָכָם וַאֲנַשְּׁכֶנּוּ כַּחֲמוֹר". נראה לי בס"ד טעם לדברים אלו על פי מה שכתב רבינו האר"י ז"ל בביאור מדרש הנעלם ברות, דרבי עקיבא היה שרשו מיששכר יעוין שם. והנה ביששכר כתיב (בראשית מט, יד) 'יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם' ודרשו רבותינו ז"ל (עבודה זרה ה:) שקיבל עליו עול תורה כחמור למשוי שאינו קץ בריבוי עול תלמודו, לכן רבי עקיבא שהיה שרשו מיששכר בהיותו עם הארץ שעדיין לא שיבר הקליפה היה רוצה לעשות הדמיון של החמור בענין המזיק שהוא הנשיכה לעמלי תורה ואחר כך כששבר הקליפה ולמד תורה קיים בעצמו הדמיון של החמור בענין טוב שקבל עול תורה כחמור למשוי. ובאמת אמרו (בראשית רבה שלהי פר' נג ועוד) 'זרוק חוטרא אאוירא אעיקרא קאי' כי שרשו יששכר.
והנה נודע כי הוא היה עם הארץ ארבעים שנה וארבעים למד וארבעים לימד, נמצא לפי זה הוא היה אומר כן בארבעים הראשונים, אך בשמנים שנה הבאים אחריהם שהיה לו אהבה עצומה בתורה ולומדיה ודאי נהפכה אצלו הנשיכה לנשיקה כי במקום השנאה נעשה אהבה. וההפרש בין זה לזה כאן כ' וכאן ק' שהפרש במספר הוא שמונים, רמז כי באותם השמונים שנה היתה נשיקה במקום נשיכה.

כָּל הַמַּשִּׂיא בִּתּוֹ לְעַם־הָאָרֶץ, כְּאִלּוּ כּוֹפְתָהּ וְנוֹתְנָהּ לִפְנֵי אֲרִי. נראה לי בס"ד בארי יש שבח מצד גבורתו שהיא בפנימיותו, ולזה נדמו החכמים לאריות, ויש גרעון שהוא דורס ואוכל ואין לו בשת פנים, ולזה נדמה עם הארץ, וזה הדמיון על הנבלה שהיא לפני הארי, ולכן אמר הכתוב (במדבר כג, כד) 'הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם' שדימה אותם ללביא אך לא לדמיון הגרעון אלא 'כַאֲרִי יִתְנַשָּׂא' דמיון שיש בו התנשאות.

כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה בִּפְנֵי עַם־הָאָרֶץ, כְּאִלּוּ בּוֹעֵל אֲרוּסָתוֹ בְּפָנָיו. יש להקשות למה קורא את התורה ארוסתו של עם הארץ כאילו שלו ולא של התלמיד חכם, וכי יגרע ח"ו התלמיד חכם ממנו?! ואם חושב את התורה ארוסה לכל ישראל בשותפות, אין מציאות כזו במשל ד'אתתא לבי תרי לא חזיא'!
ונראה לי בס"ד דכל אחד מישראל יש לו חלק מסויים בתורה כפי כוחו ושורשו ובמעמד הר סיני כל אחד מישראל קבל את חלקו ונעשה חלקו שם בסוג אשה ארוסה ואחר שיבא לעולם הזה ויעסוק בה אז אותו החלק שלו שהיה בסיני בסוג ארוסה יהיה לו עתה בסוג אשה נשואה. ולכן עם הארץ שלא למד בה נשאר אצלו חלקו בסוג ארוסה אבל אצל תלמיד חכם נעשה חלקו בסוג נשואה, ולזה אמר 'כְּאִלּוּ בּוֹעֵל אֲרוּסָתוֹ' כי עם הארץ אין לו בתורה חלק שהוא בסוג נשואה אלא הוא בסוג ארוסה דוקא.

וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף אֵין מַכְרִיזִין עַל אֲבֵדָתוֹ. הקשו התוספות 'מאין יודע שהיא של עם הארץ?' עיין שם. ונראה לי כגון שמצאה במבוי שכל חצרות שבו דרים בהם עמי הארץ דרוב העוברים שם הם עמי הארץ.

זֶה נוֹשֵׁךְ וְשׁוֹבֵר הָעֶצֶם. הנה ענין הנשיכה אינה נשיכה ממש אלא הכונה על הנזק שיזיק לו כמו נשיכה וצריך להבין ענין שבירת העצם מה היא?
ונראה לי בס" ד על פי מה שאמר בילקוט ראובני בפרשת ויחי בשם ציוני שאם יעשו איזה כלים מעצמות האדם לא יהיה לאותו אדם מנוחה! והוה עובדא במלכה אחת שעשתה קובייאות מן השיניים של אוייבים בשביל שחוק שקורין דאמ"א או טאוול"י כדי שלא יהיה להם מנוחה, ולכן כתיב בירמיה (ירמיה ח, א) בָּעֵת הַהִיא נְאֻם הֳ' וַיוֹצִיאוּ אֶת עַצְמוֹת מַלְכֵי יְהוּדָה וְאֶת עַצְמוֹת שָׂרָיו וְאֶת עַצְמוֹת הַכֹּהֲנִים וְאֵת עַצְמוֹת הַנְּבִיאִים וְאֵת עַצְמוֹת יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלָ‍ִם מִקִּבְרֵיהֶם וּשְׁטָחוּם לַשֶּׁמֶשׁ וְלַיָּרֵחַ וכו' והיינו ששטחום כדי שתלך הליחות מהם ויהיו עושים מהם כלים להשתמש בהם שאז לא יהיה להם מנוחה עיין שם, ולזה אמר זֶה נוֹשֵׁךְ וְשׁוֹבֵר הָעֶצֶם והדמיון בזה אצלו שהוא שונא את תלמידי חכמים שנאה גמורה לא מבעיא בחייו אלא גם אחר מותו משתוקק לשבור העצם שלו לעשות ממנו כלים כאשר עשתה אותה המלכה בעצמות אוייביה כדי שלא יהיה לו מנוחה.

מָה אֲרִי דּוֹרֵס וְאוֹכֵל וְאֵין לוֹ בֹּשֶׁת פָּנִים. פירוש אוכל אותה מחיים קודם שתמות, וכמו שאמרו חז"ל גבי העוף שהוא דורס ואוכל, כלומר אוכל הבריה בעודה בחיים קודם שתמות, וכן הארי עושה כן, וזה המהירות שאוכל אותה תכף קודם שתמות, מורה שהוא ירא פן תבא חיה אחרת ותתגבר עליו ותחטפנה ממנו, ולכך ממהר לאכלה ואינו ממתין ואין לו בשת פנים על הדבר דנמצא שהוא ירא פן תתגבר חיה אחרת עליו, ודא עקא כי הוא מלך שבחיות, וגם זה מכה ובועל ואינו ממתין עד שתתרצה מאיליה ויעשה ברצונה, ואין לו בשת פנים בכך.

גמ' אמר ר"ע כשהייתי ע"ה. עי' כתובות סב ע"ב תוס' ד"ה דהוא צנוע:

ישא בת גבאי צדקה. עבצל"ח דבר נאה ומתקבל ולע"ד לעשות סמוכין לדברי התו' דנהי דככבים מזהירים טפי מ"מ אין האור משלהם כ"א מה שמקבלי' מהחמה אבל הרקיע אינו מזהיר כ"כ אבל אורו משל עצמו ומאיר לנו היום וה"ק גבאי צדקה אינו כ"כ כמלמדי תנוקות מ"מ הוא מחלק לאחרים ובתו רגילה לפזר לעני' כאשתו של חנן הנחב' בתענית כ"ג ב משא"כ בת מלמדי תינוקות שרגילות להנות מכבוד התורה וק"ל:

שהן שקץ ונשותיהן שרץ. שהע"ה מובדל בכמה דברים מת"ח משא"כ אשת ע"ה מאשת חבר שאינה מובדלת אלא בהא שאשת חבר כל כבודה בת מלך פנימה והיא פעם בחוץ פעם ברחובות ובבית לא ישכנו רגליה עמ"ש מרש"א ח"א לקמן ר"פ מקום שנהגו ועמש"ל תו' כ"ד ב' ד"ה צירעה כו' שהשקץ היא בהמה טמאה גדולה שיש בה כמה סי' טומאה וניכרת לעין כל משא"כ שרץ אינו ניכר אלא מתוך שירוצה ונענועו ע"ש ברש"י ותו' לכן קורא לע"ה שקץ ולאשתו שרץ אמנם בתו א"א להחליט עלי' שם טומאה ח"ו כי כמה פעמים נ"מ בנין דמעלי ומכ"ש אם תנשא לת"ח אלא מ"מ בהמה היא לא יהי' אלא בהמה טהורה הלא ארור שוכב עם כל בהמה אפי' טהורה:

ע"ה אסור לאכול בשר כו'. מתחיל בבהמה ומסיים בבהמה ועוף ותו דא"כ דגים נמי ונראה משום דכל הני דבעי שחיטה צריכין תיקון וע"ה א"א לו לתקן שום מין אדרבא מקלקל לכן אסור לאוכלם והנה שחיטה ב' סימנים בושט וקנה הוא תיקון כפול א' במעשים נגד הושט והשני בדבור התורה וברכה והוא הקנה והנה כל מי שקבל התורה גם שהוא ע"ה מ"מ מלאים מצות כרמון ויכול לתקן חלק המעשיי אבל לא חלק הדבור לכן אסור לו לאכול בשר בהמה דוקא שהכשירה בב' סי' אבל עוף יוכשר בסי' א' ומייתי מקרא מי שאינו עוסק בתורה כלל היינו אפי' בחלק המעשיי שבה לא יאכל אפי' עוף כנ"ל וק"ל:

ביה"כ שחל להיות. י"ל ע"ד הלצוי דהנה הגזום הזה בהריגת ע"ה הוא מפני ששונא חכמים ורוצה להרגם וה"ל רודף ואמרי' לקמן אלמלא צריכים אנו להם למו"מ הי' הורגים אותנו וא"כ עתה שצריכים אותנו למו"מ לא הי' הורגים אותנו ואסור לנו להורגם ג"כ אך ביה"כ עיקר תפלתו של כה"ג הי' שלא יצטרכו עמך ישראל זל"ז ומכ"ש כשחל בשבת ששמירת שבת גורם לכפר עונות ובשגם שזכות השבת מעשיר כמבואר במס' שבת וא"כ קרוב בתקובל תפלתינו שלא יצטרכו זל"ז וא"כ אם לא נצטרך להם למו"מ דעתם להרוג את הת"ח לכן מותר לנוחרו דה"ל רודף:

אמור לשוחטו. דלקמן אמרי' מה ארי דורס ואוכל גם הוא מכה ובועל ואינו מפייס וכן דרכו עם כל אדם עם כל שנאתו מושך תועלת עצמו והיינו כארי שדורס ואוכל ואינו ממתין עד שימות לכן ראוי להורגו על זה האופן ג"כ והיינו שאמרו לקורעו כדג שאז הוא נבלה מחיים עד שלא ימות ולכן אמרו דאז אעפ"י שמפרכס הרי הוא כמת דבשחיטה תליא מילתא משא"כ בנחירה דבמיתה תליא מילתא כמבואר במס' חולין:

מותר לקורעו כדג ארשבר"י ומגבו. להורות שאעפ"י שנכשל בכמה עבירות מ"מ חיוב מיתתו בא לו ע"י שאינו נכנע בפני הת"ח ומתגאה עליו ולכן נקרע כדג ר"ת דל גאה ומגבו ע"ד ובנית לך גב שהוא גובה וגאון:

מי יתן לי ת"ח ואנשכנו כחמור. דע"ה שונא לת"ח בכל מעלליו ולא יכול לו בעסק תורתו שע"כ הוא גדול ממנו ע"כ כל ישעו ללמוד בנו תורה או להשיא בתו לת"ח ויהי' אח"כ שנה ופירש וע"י בנו וחתנו ירע לת"ח בתלמודו ג"כ כנהוג. והנה ע"ה בחינת כלב ע"ד פרנסני כעורב וככלב ות"ח חמור גרם פי' כחמור בעל עצמות לסבול עול תורה וזה הי' הלצת ר"ע מי יתן לי ת"ח פי' שיהי' בנו או חתנו ת"ח ועי"ז אנשכנו לת"ח הלזה כחמור ואמרו לו אמור ככלב שהרי אז היית בבחי' כלב ואמר שרוצה לשבור עצם להרע לו בתורתו חמור גרם בעל עצמות וק"ל:

אלמלא אנו צריכים להם כו'. הלשון צריך תיקון והכונה ע"י שאנו צריכים לעסקי עה"ז הם מרויחים על ידינו והיינו דקאמר לבן ליעקב נחשתי ויברכני ה' בגללך פי' לכן אל תירא שארע לך כיון שאני מרויח ע"י והיינו דקאמר יעקב אח"כ לנשיו לא נתנו ה' להרע עמדי וספר להם איך הראהו בחלום עתודים העולים וגו' הכונה שכיון שלבן אינו מרויח כלום ע"י יעקב א"כ יש לחוש שיהרגנו והם השיבו בחכמה הלא נכריות נחשבנו לו כי מכרנו ויאכל גם אכל את כספינו כי אחז"ל מצאנו להם תרופה במה שמשיא בתו לת"ח ומטיל מלאי לכיסם והיינו דאמרו מה תועלת נצפה מאבינו אם שהשיא בנותיו לת"ח הלא נכריות נחשבנו לו כי מכרנו ולא השיאנו לך ואם שיטיל מלאי לכיסך הלא אכל את כספנו ולזה אמרו חלק ונחלה בבית אבינו כי בשתים אלו יהי' מעלת ע"ה או ע"י הנחלה שהוא שמשיא בתו לת"ח ויחלוק נחלה עם בניו כמ"ש מרש"א על פסוק חוסן ישועות או מטיל מלאי ויחלוק חלק כחלק עם תורתו כשמעון אחי עזרי' והם אמרו היש לנו חלק או נחלה לא זה ולא זה. או יאמר אלמלא אנו צריכים להם למו"מ פי' עי"ז הם מתנחמים מגודל הקנאה שיאמרו שיהי' להם חלק בתורתינו ע"ד לבעי רחמי אתכלי' על עלי' וק"ל:

כל העוסק בתורה לפני ע"ה. דלדידי' ע"כ אל תקרא מורשה שהרי אינה לו מורשה אלא מאורסה משא"כ לפני ת"ח ולע"ד ההכרח לקרות מאורסה ג"כ דהרי במקום אחר קורא לה לקח טוב ואיך קורא לה השתא ירושה אע"כ מאורסה היא לנו ואנחנו בעלה ובעל בנכסי אשתו כלוקח וכיורש ודטבא לי' עבדא לי' עי' ס"פ יש נוחלין:

גדולה שנאה ששונאים ע"ה כו'. משום ששנאת חנם יותר שנאה גדולה היא משנאה תלוי' בדבר וידוע מ"ש הרמב"ם באגרת תימן ששנאת האומות עלינו מקנאת קבלת התורה וא"כ ע"ה שעמדו על הר סיני שנאתם על חנם ומ"מ יש בהם יותר טעם מנשותיהם שהי' יכולה להנשא לת"ח אם רצת ומי עכב בידה לכן שנאתה גדולה ושנה ופירש יותר מכולם דמי הכריחו לפרוש ושנאתו על מגן. ושמעתי ממורי הגאון מה' מענדלי לילג ז"ל רב בבה"מ דק"ק פפד"מ דשנה ופירש יותר מהם משום דהגדול מחברו יצרו גדול ממנו והאי ששנה הי' לו יצה"ר גדול ונשאר לו אחר שפירש ג"כ ודפח"ח. ויש לפרש כן בטעם זה ע"ה ששונא יותר מגוי וכן נשותיהם וק"ל:

אין מכריזין על אבידתו. מה שהק' תו' ממונו לשתרי לפמ"ש לעיל לק"מ דעי"ז שאנו חסים על ממונו אינו רודף להרוג הת"ח ואם איננו רודף פשיטא שלא יהרגהו הת"ח ג"כ:

אר"א עם הארץ מותר לנוחרו ביה"כ שחל להיות בשבת וכו' הרי"ף פירשה כגון שרץ אחר הערוה וכיוצא. ומכאן הוכיח הרב משנה למלך פכ"ד מה' שבת דכל אלו דמצילין אותן בנפשן הוא אפילו בשבת אלא דכתב דלר"י דמפרשה בע"ה שכופר להכעיס דהו"ל הריגתו כמו פקוח נפש אין ללמוד דין זה עש"ב ומדברי הרא"ש דמביא דברי הרי"ף והקשה דלדבריו מאי איריא ע"ה דנקט ר' אלעזר ומש"ה פירש כפירוש התוספות מוכח דמודה לדין הרי"ף ומסתמא גם התוספות מודו בזה וכמ"ש בעניותין בס' הקטן ברכי יוסף א"ח סי' של"ט ועתה ראיתי בלקוטי רב בצלאל כ"י שכ' דברי רב שרירא גאון והרב אלברגלוני שהם כהרי"ף וכמ"ש הר"ן ומשם הרשב"א כתב דמה שהקשה על הרי"ף דאפילו ת"ח נמי ל"ק דע"ה הדבר מצוי שיהא מותר לנוחרו וכו' מה שאין כן ת"ח שיודע ונזהר הא למדת דדעת הגאון והרב אלברגלוני והרשב"א כהרי"ף דמותר אפי' בשבת ושם בסי' של"ט בס' הקטן מחזיק ברכה הבאתי דברי רבינו יונה בחידושיו לסנהדרין כ"י דפשיטא ליה דכל הנך אפילו בשבת. והארכתי עוד בענין זה בדברי האחרונים בקונטרס כסא דוד בס"ד:

ביה"כ שחל להיות בשבת פירש רבינו האר"י זצ"ל שעמי הארץ פוגמים בעשיה ואינו כל כך חמור אך בשבת דהעשיה עולה למעלה והעולמות נקשרים יחד אף ע"ה כשחוטא בשבת פוגם עד האצילות עכ"ד קדשו. וזה אפשר שהוא טעם הירושלמי פ"ד דדמאי שאמרו דאימת שבת על הע"ה ואינו משקר בשבת ע"ש ובפירוש המשנה להרמב"ם שם. דנשמתיה חזי דפגמו בשבת גדול יתר מאד ואימת שבת עליו ואינו משקר ודוק:

תני ר' חייא כל העוסק בתורה בפני ע"ה כאלו בועל ארוסתו בפניו. פירש"י שמביישו. ובמושכל ראשון היה נראה דהיא ארוסתו של ע"ה וא"כ הבא על ארוסת חבירו בסקילה. ותו דאמאי מייחס התורה לע"ה טפי מת"ח ובודאי הפשוט בזה הוא דהתורה ארוסה דידיה נמי וזהו שכתב רש"י מאורסה לכל קהלת יעקב כלומר דזאת התורה מאורסה לע"ה ולת"ח. ולהמתיק הענין אפשר דהכונה כאלו הע"ה הי"ל ארוסה ולא אסתייעא מלתא ונתגרשה ממנו לפי שהיה רועה זונות. אמנם הארוסה כלה נאה וחסודה ונתגרשה שאינו לפי כבודה זה הארוס וחרפה הוא לה. ואתא איניש אחרינא יקר מחכמה וארס ארוסתו שהיתה כבר ואם בא עליה בפניו ודאי מביישו בושה גדולה דאחר שהיתה מאורסת לו לא זכה וגרשה והיא כבודה בת מלך מושלמת בכל. ונמצא הארוס השני גורם להדיא בושת ופגם לראשון וגדל צערו מאד. וכן הדבר הזה דהתורה מאורסה לכל ישראל. והע"ה מצד מעשיו והתרשלותו באהבתו אותה מתגרשת ממנו כמ"ש אם יום תעזבני יומים אעזבך. ובא זה הת"ח וזכה בה ולומד בפניו הוי כאלו בא על ארוסתו של ע"ה שהיתה כבר ונתגרשה ממנו וזכה בה הת"ח וק"ל:

ונשותיהם יותר מהם. הטעם פשוט כי גדלה שנאת נשי ע"ה כי הע"ה בעבידתיה טריד ומתרחק מהת"ח. אך נשיהם כשדרות סמוך לאשת ת"ח. הנה אשת ת"ח אינה משאלת כליה לאשת ע"ה ומתרחקת ממנה בזמנם שהיו שומרי משמרת הטהרה. וא"כ אשת הע"ה רואה בניוולה שהיא מתועבת מאשת ת"ח. ונשמתה חזי דאשת ת"ח פלגא בהדיה לעה"ב שכר ת"ת וכמ"ש מי לא פלגן בהדיהו. ורע לה לאשת ע"ה בעה"ז דהע"ה מכה ובא אליה כמ"ש בסוגיין והע"ה אינו מעביר על מדותיו. והת"ח עלוב בתוך ביתו ומכבדה יותר. לכן אשת ע"ה שנאה תעורר מחמת קנאה יותר מהע"ה בעלה:

ואינו מתקבל. לשומעים: גדולי הדור. אנשי מעשה וצדיקים: בת גבאי צדקה. שאין ממנין אלא אם כן טובים ונאמנין: נשותיהן שרץ. שאינן זהירות במצות: עם כל בהמה. שדומות לבהמה שאין להן לב להבין: כי היא חייך ואורך ימיך על חייו לא חס. ללמוד תורה ולחיות: על חיי חברו לא כל שכן. ויש לדאג שמא יהרגנו: ומגבו. דתו לא חיי כדאמרינן בשחיטת חולין (דף כא:) קרעו כדג מטמא באהל מיד ואף על גב שמפרפר ואמר רבי שמואל בר רב יצחק ומגבו: אילמלא צריכין אנו להם. למזונותיהן ולעזרתם היו הורגין אותנו: כאילו בא על ארוסתו בפניו. שמביישו: מאורסה. לכל קהילות יעקב: שנה ופירש. תלמיד ששנה ופירש מן התורה ויודע כמה תלמידי חכמים מגנים את עמי הארץ וכמה הם שפלים בעיניהם שונא יותר מכולם: אין מוסרין לו עדות. אין מזמנין אותו לשמוע דבר להעיד עליו: ואין מגלין לו סוד. שום דבר סתר לפי שהולך רכיל ומגלה: על היתומין. שחשוד על הגזל: המוצא אבידה חייב להכריז. כדאמרי' באלו מציאות (ב''מ כא.) ועם הארץ לאו אחיך הוא דאינו עושה מעשה עמך: מזמנין. שלשה שאכלו כאחת דתנן חייבין לזמן ואין רשאין ליחלק: ואכלת ושבעת. מהאי קרא נפקא לן ברכת (הזימון) בברכות (דף מח:): חזרתו. ומדרבנן היא ואשיעור טומאתו אסמכוה וטומאת אוכלין בכביצה:

אמר רב: כהנא אי לאו דנסיבי כהנתא לא גלאי. משמע שלא היה כהן והא דאמרינן בפ''ק דקדושין (דף ח.) רב כהנא שקל סודרא בפדיון הבן בשביל אשתו היה לוקח כדאמרינן בפ' הזרוע (חולין דף קלב.) רב כהנא הוה אכיל בשביל אשתו והא דאמר בפרק ערבי פסחים (לקמן קיג.) א''ל רב לרב כהנא פשוט נבילתא בשוקא ושקול אגרא ולא תימא כהנא [וגברא] רבא אנא לא בשביל שהיה כהן אלא שכך היה שמו: לא מצא בת גבאי צדקה ישא בת מלמדי תינוקות. משמע דגבאי צדקה עדיפי ממלמדי תינוקות והא דאמר בפרק השותפין (ב''ב ח:) והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע אלו גבאי צדקה ומצדיקי הרבים ככוכבים אלו מלמדי תינוקות צ''ל דזוהר הרקיע עדיף מזוהר כוכבים: מה ארי דורס ואוכל. פר''ת דורס ואוכל ואין ממתין עד שתמות אף עם הארץ אינו ממתין עד שתתפייס: ויש אומרים אף אין מכריזין על אבידתו. וא''ת מאין יודע שהיא של ע''ה ואור''י כגון ששיירא של ע''ה עוברת וראינו שנפל מהם והשתא משמע דדוקא אין מכריזין על אבידתו אבל לגזול בידים לא אע''ג דלית ליה האי סברא דבסמוך אפשר דנפיק מיניה ברא מעליא ותימה לר''י אמאי ממונו אסור השתא גופו מותר שמותר לקורעו כדג ממונו לא כל שכן דכה''ג אמר בהגוזל בתרא (ב''ק קיט.) ובע''ז (דף כו.) גבי מוסר למאן דלית ליה סברא דאפשר דנפיק מיניה ברא מעליא ונר' לר''י דלעיל מיירי במכיר וכופר להכעיס דה''ל הריגתו כמו פיקוח נפש שהוא לסטין וחשוד על הדמים דאי לאו הכי היאך מותר להורגו ביום הכפורים שחל להיות בשבת הלא אפילו נכרי אסור וכן משמע הלשון על חייו אינו חס דמכיר וכופר דיש הרבה עניני ע''ה כדמוכח בסוטה בפ' היה נוטל (דף כב.) ואור''י דמה שאנו מקבלים עדות מע''ה כדאמר בפרק חומר בקדש (חגיגה כב.) כמאן מקבלים האידנא סהדותא מע''ה כרבי יוסי: ואכלת זו אכילה. נראה דהני שיעורי כזית וכביצה דלא הוי אלא אסמכתא וכן פ''ה בפרק מי שמתו (ברכות כ:) גבי הא דאמר בן מברך לאביו ומוקי לה כגון דאכל האב שיעור דרבנן ופ''ה שם דהיינו כזית וכביצה דמדאורייתא בעינן שביעה גמורה וכן מוכח התם דקאמר לא אשא פנים לישראל שכתבתי להם ואכלת ושבעת וברכת והן מדקדקים על עצמם בכזית וכביצה וקשה דבפרק ג' שאכלו (שם מח.) אמר ינאי מלכא ומלכתא כרכי ריפתא בהדי הדדי אמר מאן יהיב לן גברא דמברך לן אייתוהו לרבי שמעון בן שטח וכו' שתה ובריך להו וקאמר רבי שמעון בן שטח לגרמיה הוא דעבד דלעולם אינו מוציא אחרים ידי חובה עד שיאכל כזית דגן משמע דאם אכל כזית דגן היה מוציא אחרים ואי כזית דרבנן היכי מפיק להו הא אמר דלא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא ואור''י דהיינו דוקא קטן אינו מוציא אותו שאכל שיעור דאורייתא אבל גדול אפילו לא אכלי כלל יכול להוציא אחרים מדאורייתא:

דף מט - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד