פסחים מו ע"א

דף מו - א

א. וכן הוא  לענין צירוף טומאה בפסח.

דקיימא לן, אין אוכלין מטמאים אוכלים אחרים אלא אם כן יש בהם שיעור כביצה.

ואותו בצק שבסידקי עריבה, אם היה זה בפסח, ויש בו כזית, הרי הוא מצטרף עם אוכלין אחרים לשיעור ביצה כדי לטמאות אוכלים אחרים.

ואם אין בו כזית אין הוא מצטרף.

אבל בשאר ימות השנה, לא בשיעור של כזית תליא מילתא. אלא איכא פלוגתא [חילוק] בין אם הוא מקפיד על הבצק שלא להשאירו בסדקי העריבה, אלא רוצה ליטלו משם, ובין אם אינו מקפיד ליטלו משם, ולא אכפת לו שיבטל הבצק לעריבה.

ולא שנא בין יש בו כזית, או לא.

והיכי דמי?

כגון דאיכא לפנינו פחות מכביצה של אוכלין אחרים. ונגעו אותם אוכלים בהאי בצק שדבוק בסידקי העריבה, ונצטרפו יחד עמו לשיעור כביצה. ונגעה בהם טומאה בעודם מחוברים זה לזה, ונטמאו, ואחר כך נגעו באוכלים אחרים.

בפסח - אם יש בבצק זה כזית, הרי למרות שאין בעליו מקפיד ליטלו משם, אין הוא בטל לכלי, משום דאיסורו בכזית מחמת חמץ בפסח עושהו לדבר חשוב בפני עצמו, שאינו מתבטל לכלי, על אף שאין הבעלים מקפידו ליטלו משם.

וכמו שמצינו ברישא, שכזית חמץ בסדקי עריבה הוא חשוב לענין איסור חמץ בפסח, שאין בצק בשיעור כזית מתבטל לגבי העריבה.

הלכך, הוא מצטרף עם האוכלין שנתחברו עמו לשיעור כביצה, כדי לטמאות אוכלים אחרים.

אך אם אין בו כזית, שאין בו חשיבות של איסור חמץ בכזית, ואינו מקפיד ליטלו משם - אינו חשוב להצטרף לטמא טומאת אוכלין, היות והוא מתבטל אל הכלי.

אבל בשאר ימות השנה, שלא בשיעורא תליא מילתא, כיון שאין כאן איסור חמץ שיחשיבנו.

אלא דבקפידא תליא מילתא - הרי דוקא אם מקפיד עליו ובדעתו ליטלנו משם, והוא חשוב אוכל הואיל וסופו ליטלו משם, הרי הוא מצטרף עם אוכלין אחרים לשיעור כביצה לענין טומאת אוכלים.

אבל אם הוא רוצה בקיומו בתוך סדקי העריבה - הרי הוא כעריבה. ובטל ממנו תורת אוכל. ואינו מצטרף לאוכלין אחרים להשלימם לשיעור כביצה, על אף כשיש בו כזית. ^[1]

מתקיף לה רבא לאביי: וכי מי קתני במתניתין "אם מקפיד עליו מצטרף"!?

והא "אם מקפיד עליו חוצץ" קתני.

אלא, אמר רבא: לעולם בחציצת טבילה איירי.

והכי קאמר: וכן להעלות טהרה לעריבה.

שאם יש בבצק שבסידקי העריבה כזית, הרי הוא חוצץ.

והיכי דמי? כגון דאיטמי הך עריבה, ובעי לאטבולי.

בפסח - כיון דבגלל איסורו הוא חשוב, שהרי על כרחו צריך ליטלו משם, הרי על אף שאינו מקפיד עליו ליטלו משם, הוא חוצץ בטבילה, היות והוא אינו נחשב כחלק מהכלי.

אבל אם אין בו כזית, כיון שאין צריך ליטלו משם, וגם אינו מקפיד בו, אינו חוצץ.

אבל בשאר ימות השנה, לאו בשיעור כזית תליא. אלא בקפידא תליא מילתא.

אי מקפיד עליו ובדעתו ליטלו משם, הרי הוא חוצץ.

ואם הוא רוצה בקיומו ובדעתו להשאירו בקביעות בסדקי העריבה, הרי הוא כעריבה, ואינו חוצץ.

מתקיף לה רב פפא לרבא: וכי מי קתני "וכן לענין טהרה"?

הא "וכן לענין טומאה", קתני! ^[2]

אלא, אמר רב פפא: הכי קאמר: וכן לענין להוריד טומאה לעריבה, וקא מפרש ואזיל.

היכי דמי? כגון דנגע שרץ בהאי בצק, ולא נגע בעריבה עצמה.

כל זמן שהבצק חשוב כדבר בפני עצמו, אין השרץ נחשב כנוגע בעריבה עצמה, ואין היא נטמאת מחמתו.

לפיכך, בפסח - אם יש בו כזית, דמחמת איסורו הוא חשוב כדבר העומד להנטל מהעריבה, אין הוא בטל לעריבה אף כשאינו מקפיד עליו. ולכן הוא חוצץ מפני טומאת השרץ, ולא נחתא לה לעריבה טומאה.

ואם אין בו כזית, כיון שאינו צריך ליטלו משם, וגם אינו מקפיד עליו, הרי הוא בטל לעריבה, ואינו חוצץ בינה לבין השרץ. וכיון שנגע בו השרץ, חשיב כאילו נגע בגוף העריבה, ומטמאה. ^[3]

אבל בשאר ימות השנה, שלא בשיעורא תליא מילתא, אלא דבקפידא תליא מילתא. הרי אף כשיש בו כזית, דוקא אם מקפיד עליו הוא חוצץ בין השרץ לעריבה מפני טומאת השרץ.

אבל אם הוא רוצה בקיומו, הרי הוא כעריבה. ואם נגע בו השרץ, הרי זה כאילו נגע בעריבה.

מתניתין:

סתם בצק, נתנו בו חכמים סימנים של שלבי ההחמצה, לידע אם החמיץ או לא. כגון שהכסיפו פניו, או שנוצרו בו סדקים כגודל קרני חגבים, או שנתערבו סדקיו זה בזה, כמפורט במשנה לקמן.

אלא, שלעתים אי אפשר לעמוד על טיבו של הבצק, ולהכיר אם הופיעו בו סימנים אלו או לא. ואז הוא קרוי "בצק החרש", לפי שמשונה הוא כאדם חרש, שיש לו אזנים אבל אין ניכר בו אם הוא שומע או לא. ^[4]

בצק החרש - כיצד יודעים בו אם החמיץ או לא?

אם יש בצק אחר כיוצא בו, שנילוש עמו בעת ובעונה אחת - דנים אותו לפי החמץ האחר. שאם ניכר האחר על פי סימניו שהחמיץ, הרי אף בצק חרש זה אסור. שהרי נילושו באותו הזמן. וכיון שהחמיץ השני, סימן הוא שכבר עבר עליהם הזמן שיש בו כדי להחמיץ.

גמרא:

והוינן בה: אם אין שם חמץ אחר כיוצא בו - מהו? כיצד נדע אם החמיץ אם לאו?

אמר רבי אבהו, אמר רבי שמעון בן לקיש: אם עבר עליו משך זמן שיש בו כדי שילך אדם ממגדל נוניא לטבריא, בידוע שהחמיץ. ^[5] והוא שיעור מהלך מיל. ^[6]

והוינן בה: ונימא רבי אבהו "כדי מהלך מיל"? ומשנינן: בכך שנקט רבי אבהו האי לישנא, קא משמע לן דשיעורא דמיל הוא כמרחק שממגדל נוניא ועד לטבריא.

אמר רבי אבהו, אמר רבי שמעון בן לקיש: לגבל [פועל הלש עיסות], ארבעה מיל!

והיינו, שאם שכר אדם את חבירו שיגבל לו את עיסתו בשכר, ונתן בידו כלים טמאים לגבל בהם את העיסה - מחויב הגבל לטרוח וללכת עד ארבעה מיל כדי לטובלם במקוה, כדי ללוש את העיסה בטהרה. ^[7] וכן לתפלה - אם מהלך אדם בדרך והגיע העת ללון, ויש לפניו בית הכנסת בריחוק ארבע מילין - הרי הוא חייב ללכת ארבעה מילין נוספים לפניו כדי להתפלל עם הציבור. ^[8] וילון שם. ^[9] וכן לנטילת ידים לאכילה - אם יש לפניו מים בתוך מרחק ארבעה מילין, יש לו לטרוח ולילך עד שם, כדי ליטול את ידיו. ^[10]

אמר רב נחמן בר יצחק: אייבו אמרה להא שמעתא. ולא שלשה דברים בלבד אמר, אלא וארבעה דברים אמר בה [בהליכת ד' מילין].

וחדא מינייהו [הדבר הנוסף על השלושה האמורים] הוא "עבוד העור".

העור הרגיל של נבילה הוא עור קשה ואינו נחשב בשר, ולכן הוא אינו מטמא כבשר הנבילה. אבל יש עורות רכים שדרכם להיאכל כבשר, ואותם עורות מטמאים טומאת נבילה כבשר עצמו.

ותנן: וכולן [כל העורות הרכים המטמאים כבשר], אם אירע שעיבדן כדרך עיבוד העורות, או ששטח את עורותיהם והילך בהן עד שדרס עליהם כדי שיעור עבודה [עיבוד, שהדריסה היא תחילת העיבוד] - בטל מהם תורת בשר.

והרי הם טהורין מלטמא טומאת נבילה.

חוץ מעור האדם, שאף לאחר שעיבדו, דינו כבשר. ועדיין הוא מטמא טומאת מת.

והוינן בה: כמה הוא שיעור הילוך שיש בו כדי עבודה?

אמר אייבו, אמר רבי ינאי: כדי הילוך ארבעה מילין.

אמר רבי יוסי ברבי חנינא: הא דמטרחינן ליה לילך ד' מילין לתפילה ולנטילת ידים, לא שנו כן אלא כשבית הכנסת או המים נמצאים לפניו. והם בכיוון הליכתו.

אבל אם הם לאחריו, אינו צריך לחזור אחורנית בשבילם. אלא אפילו מרחק מיל אינו חוזר. ^[11]

אמר רב אחא: ומינה [מדברי רבי יוסי ברבי חנינא] שמעינן, כי דוקא מרחק מיל הוא דאינו חוזר.

הא אם בית הכנסת או המים רחוקים ממנו פחות ממיל, הרי הוא חוזר בשבילם אף לאחריו.

מתניתין:

כל המלאכות שהם צורך אוכל נפש, כגון בישול ואפיה, הותרו לעשותם ביום טוב. וכל דבר שאינו ראוי לאכילה מחמת איסורו, לא הותר ביום טוב לאפותו. משום דלא קרינן ביה "אוכל נפש".

ומעתה, הבא לאפות עיסה טמאה ביום טוב של פסח, מתעוררת לו בעיה בהפרשת החלה. שהרי אם יפריש חלה קודם האפיה, שוב לא יוכל לאפותה. לפי שחלה טמאה אסורה באכילה, ^[12] ואין היתר לאפותה כ"אוכל נפש". ^[13]

ואם יניחה בלא לאפותה, תבוא לידי חימוץ, ויעבור עליה ב"בל יראה". ^[14]

ואף לשורפה או להאכילה לכלבים ^[15] קודם שתחמיץ, אסור. לפי שאין שריפת קדשים או ביעורם דוחה יום טוב. ^[16]

אם כן, כיצד מפרישין חלה ביום טוב של פסח בטומאה [בעיסה טמאה]?

רבי אליעזר אומר: לא תקרא לה שם חלה מתוך העיסה, עד שתאפה כל העיסה.

אלא, אופה מהעיסה לחמים לחמים של מצה מבלי להפריש חלה. ומותר לאפות את כל הלחמים, לפי שאפיית כולם צורך "אוכל נפש" היא. שהרי לאחר האפיה יהיה כל לחם ראוי לאכילה, על ידי שיפריש ממנו דבר מועט לחלה.

הילכך, כיון שבשעת אפייה היה כל לחם ראוי לצורך היום, אם רצה, יכול להפריש לאחר האפיה לחם שלם על כולן. כמבואר בגמרא.

בן בתירא אומר: יפריש חלה קודם האפיה. ותטיל [יטילו] את החלה לצונן. ^[17] והצונן מעכבה מלהחמיץ. ובמוצאי יום טוב ישרפו את החלה, כדין חלה טמאה. ^[18]

וכן לענין הטומאה אם בצק זה שבעריבה מקפיד עליו לקלפו חוצץ ולא עלתה לו טבילה ואם רוצה בקיומו כדי להיות הסדק סתום הרי הוא כעריבה ואינו חוצץ ואקשינן וכן לענין הטומאה מכלל שדין זה כדין זה והא בפסח בשיעור כזית חייב ובטומאה בקפידא תליא מילתא ואינו דומה זה לזה ואמר אביי וכן לענין צירוף טומאה וכי קתני לענין טומאה בפסח ובשאר ימות השנה איכא פלוגתא כיצד כגון דאיכא פחות מכביצה אוכלין בהאי עריבה ואית בה כזית בצק ונגעי בה בפסח דאיסורא חושבו להאי בצק ולמשקליה קאי מצטרף ואי נגעה בה טומאה איטמי אבל בשאר ימות השנה אם מקפיד עליו ובעי למשקליה מצטרף ואי לא לא אלא הרי הוא כעריבה דלא מצטרף ודחי רבא אי הכי מצטרף מיבעי ליה למתני במתני' אלא הכי קתני וכן להעלות טהרה לעריבה כגון שזו העריבה טמאה היא והטבילה ונמצא בה בצק בסדקיה בפסח דאיסורא חושבו וחייב לבערו חוצץ ולא עלתה לה טבילה בשאר ימות השנה אם רוצה בקיומו הרי בצק זה כעריבה ועלתה לו טבילה ואינו חוצץ ואוקמה רב פפא הכי וכן לענין טומאה להוריד טומאה לעריבה היכי דמי כגון דדביק בצק בהאי עריבה ונגע שרץ בבצק בפסח דחייב לבערו לאו כגופה דעריבה דמי ולא נטמאת העריבה בשאר ימות השנה אי מקפיד לקלפו ולא נחתה לה טומאה לעריבה ואם רוצה בקיומו הרי הוא כעריבה וכאלו נגע השרץ [בעריבה] ונטמאת:

בצק החרש אם כיוצא בו שהחמיץ. כלומר אם יש מי שלש בבת אחת עמו והחמיץ אותו הבצק גם זה אסור שחמץ הוא ואע"פ שהוא חרש ואין אדם יכול להרגיש בו אין שם כיוצא בו אם שהה משעה שגמר הלישה כשעור הליכת מיל אסור שודאי החמיץ:

אמר ר' אבהו אמר ריש לקיש לגבל כגון שיש לפניו המגבל בטהרה ולתפלה כגון שצריך להתפלל ויש לפניו מים ליטול ידיו ולנטילת ידים רוצה לאכל ואין לו מים ליטול ידיו ארבעת מילין פי' אם יש גבל העושה עיסתו בטהרה או אם יש מים ברחוק ארבעת מילין לפניו ימתין עד שיגיע לגבל ההוא שעושה בטהרה ויעשה לו עיסתו בטהר' וכן לא יתפלל ולא יאכל עד שיגיע למים ויטול ידיו:
והני מילי דבעינן ד' מילין לפניו אבל לאחריו אפי' מיל אחד אין מטריחין אותו לחזור אלא עושה עיסתו במה שמזדמן לו ומקנה ידיו ומתפלל גם אוכל בבלאי חמתות בלא נטילה. וכן עבודת העור בהלוך ארבעת מילין נקרא עבודה ונטהר העבודת העור בהלוך מפורש בפרק העור והרוטב (חולין דף קכב) מתני' כיצד מפרישין חלה בטומאה.

מתני' בצק החרש. פי' רש"י שאינו ניכר אם החמיץ אם לאו שמשונה הוא כחרש הזה שיש לו אזנים ואינו ניכר אם שומע אם לאו ואין אדם עומד על בוריו ועל דעתו. ל"א בצק החרש קשה כחרש שאינו ניכר אם החמיץ אם לאו אם יש כיוצא בו כו':

גמרא אין שם כיוצא בו מהו אמר ר' אבהו אמר ר' שמעון בן לקיש כדי שיהלך אדם ממגדל נוניא לטבריא דהיינו מיל. ופי' ר"ח ז"ל וכן הרמב"ם ז"ל שזה כנשתהה שלא בשום עסק ואז נחמצת כשיעור מיל אבל אם היו עוסקות בו לעולם לא היה בא לידי חימוץ. וכתב הרי"ט ז"ל ולדבריהם משנתנו בעיסה שלשוה שלא ברצון חכמים דהא לכולי עלמא אסור להשהות העיסה לכתחילה בלא שום עסק כשיעור הזה. והרי"ט ז"ל נשא ונתן הרבה בשיטתי' והעלה שאין לנו סמך להקל על כך ופי' דמשנתנו בעסק מיירי ואפי' על ידי עסק אם יש כיוצא בו שהחמיץ אסור ואם אין שם כיוצא בו אסורה כשיעור מיל. וכתב הוא ז"ל ומכל מקום כשאנו למדין דאפי' בעסק בגמ' כשיעור מיל לא שנלמוד מכאן שאם שהה כלל ולא נתעסקו בו שיהא אסור שזה דבר שאי אפשר הוא ואינו עולה על דעת. ועוד דא"כ תהא האשה צריכה לעשות עיסתה עוגה אחת כדי שלא תשהה כלל או שתהא אשה א' לכל עוגה ועוגה וזה אינו נראה וכי תימא מהו שיעור שיש לנו בזה או על כרחך תאמר שנאסר מיד או שהוא חצי מיל או שניכר בסימני שאור כי האיך לא נתנו חכמים שיעור בדבר תשובתך הרבה נתנו שיעור בדבר כי תוך שיעור מיל שנתנו בעיסה ללוש ולקטף אעפ"י שיש שהיות בנתים דלא סגי בלאו הכי אין באותן שהיות כדי לאסור העיסה אחר שנעשית בצונן ובצינון ידים ובמים שלנו כי תוך שיעור מיל אי אפשר לשהות כל כך כדי לאחר ומ"מ הזהרו להן שתעשה האשה כל מה שאפשר שלא לשהות האישה (נ"ל דצ"ל העיסה, המעתיק) ובודאי שאם בא לעשות עיסתה עוגות הרבה לא אמרו שתקטף עוגותיה זו אחר זו שיהיו כולם לפניה עד שתכניסם לתנור זו אחר זו אלא עוגה תכניסנו מיד בתנור ולא עוד אלא שיכול אדם לומר שלא התירו לישת עיסה בפחות משנים וכמו שאמרו הוא מסיק ואשתו אופה כדי שלא תשתהה העיסה בעוד שהתנור ניסוק ולא עוד אלא כל מה שאמרו הוא מסיק ואשתו אופה למדו אותנו שיהא הוא מסיק התנור תחילה ואח"כ תלוש ותאפה מיד כמו שאמרו שעושה עוגה עוגה ידביקנו מיד בעלה בתנור ונמצא שלא שהתה כלל:

והא דתניא כל זמן שעוסקת בבצק אינו בא לידי חימוץ. היינו כשעוסקים כסדר ההוא הנזכר למעלה. ע"כ לרי"ט ז"ל:

ואמר ר' אבהו אמר ריש לקיש לגבל ולתפילה ולנטילת ידים ארבעה מילין. פי' ר"ח ז"ל לגבל אדם שאוכל חולין בטהרה צריך לחזור אחר גבל היודע לעשות בטהרה עד פרסה:

וכן לתפלה לרחוץ ידיו לתפלה.

ולנטילת ידים היינו לאכילה כלו' שיש לנו להמתין שלא יתפלל ושלא יאכל עד שיטול ידיו אם יש מים עד פרסה וכן פי' רבינו האי והרב בעל הערוך ז"ל:

וכתב הרי"ט ז"ל ולפי שיטה זו שפיר יש לומר דכולהו מיירי במי שהולך בדרך ע"כ: ויש שהיו מפרשין לתפלה לאדם המתפלל וצריך לנקביו שאמרו בפ' מי שמתו שאם יכול לעמוד בעצמו עד פרסה ולפי זה לא שייך הא אמר לך (נ"ל דצ"ל אמהלך, המעתיק) בדרך וכי אמרינן לפניו ולאחריו אשארא קאי: אבל רש"י ז"ל פי' לתפלה להתפלל בבית הכנסת ואתי שפיר למהלך בדרך שאם רוצה ללון בכפר שאין בו י' ויש לפניו מקום שיש בו י' צריך ללכת ללון שם: וכתב הרי"ט ז"ל ובלבד שיש שהות ביום דליכא שום סכנה ושאיני מעקם דרכו וצריך [ללכת ללין (נ"ל כמיותר)] ללכת שם מחר ופי' נכון הוא ע"כ: ורב אלפסי ז"ל כתב שם בברכות רב חסדא לייט אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא והני מילי לקריאת שמע אבל לתפלה בעי הדורי ועד כמה עד פרסה דאמר ריש לקיש לגבל ולתפלה וכו'. וכתב הרי"ט ז"ל נראה שהוא מפרש לתפלה כפי' ר"ח ז"ל ובודאי דקשיא ליה לההיא גירסא מאי שנא קריאת שמע מתפלה וכי תימא דתפלה אין לה זמן קבוע הניחא תפלת מנחה ותפלת ערבית אבל תפלת השחר יש לה קבע עד ארבע שעות ועוד קשה של ערבית נמי אין ואי דאיכא שעות אק"ש נהדר ואי דליכא שהות אתפלה נמי לא נהדר ואפשר לומר דבאיכא שהות ואפי' הכי ק"ש דאוריתא לא רצו לעקב קריאתו: ומיהו בנוסחי דיוקנאי לא גרסינן אלא רב חסדא לייט אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא ותו לא מידי ופי' בתוספת דלא שנא לק"ש ולא שנא לתפלה אבל אומר שאם יש שהות ביום איבעי ליה למיהדר כל מה דאיפשר ואין לדבר שיעור וזה עיקר ע"כ לרי"ט ז"ל: וכתב עוד ז"ל ומ"מ כל המפרשים מודים דלנטילת ידים דקאמר ריש לקיש היינו לאכול שאפי' לאכילה מתירו לו אם אין לו מים עד פרסה או שהם לאחריו בהרחק מיל ונראה בשאינו יכול לעמוד בעצמו להתענות שהדרך טורדתו ולפיכך הקלו בו כיון דנטילת ידים דרבנן אבל כשאיפשר לעמוד בעצמו או שהוא בעיר ודאי יש לו לטרוח כל מה שאיפשר לקיים נטילת ידים ולא שרי ליה בכל מידי דמנקי ידי' דבנטילת ידים טרחו בכמה הלכות דבעי כח גברא וכח מנא ופסלו בכמה משקין והאיך ידחו אותם בכדי במקום הזה: ואי לאו דמיסתפינא מרבוותא ז"ל הוה אמינא שלא אמרו לנטילת ידים אלא למי שנטל ידיו שחרית והתנה עליהם דקיימא לן נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהן כל היום כלו ולפיכך אמרו שהיוצא לדרך יש לו ליטול ידיו ולהיות מתנה עליהם וכל שאיפשר לו למצוא מים עד פרסה לא יסמוך על התנאי: אי נמי דלנטילת ידים היינו למי שנצרך לנקביו ונפנה יהא צריך ליטול ידיו מפני שחייב לברך ברכת אשר יצר ועוד שאסור לילך בידים מזוהמות וכל שכן כשהוא תלמיד חכם שאי אפשר לו בלא הירהור תורה ועד פרסה הטריחוהו שימתין ליטול ידיו במים ואם לא יתנקה בכל מה שאפשר לו ואעפ"י שמאחר ברכת אשר יצר אין בכך כלום כי אינה ברכת המצוה ולא ברכת הנהנין אלא ברכת השבח וכן ברכת נטילת ידים ואעפ"י שהיא ברכת המצוה לא קבעו בה תכיפה כיון שאי איפשר קודם נטילת ידים וכל שכן ברכת אשר יצר שהיא ברכת השבח ומצינו בסדור גאונים הראשונים וכן נוהגים היום שאומרים אותה בבית הכנסת ואין זה כראוי למי שאמרה כבר כשנטל ידיו אלא שנתנו לו רשות לאחר אותה לסדרה עם שאר ברכות השבח וכן לזה נתנו לו רשות לאחרה כדי שיטול ידיו במים עד פרסה אבל לא יותר אבל לצורך תפלה וק"ש לא נתנו שיעור אלא הכל לפי מה שהוא ולאכילה שהיא דבר של רשות לא נתנו שיעור אלא שיחזור כל מה שאיפשר לו עד כאן לרי"ט ז"ל:

מתני' כיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט ר' אליעזר אומר וכו'. פירש הרי"ט ז"ל דמתני' בשהגיע לכלל הפרשה דהיינו שגלגלה כבר שאלמלא כן היה עושה אותו פחות מכשיעור דאפילו למאן דאמר אין הסל מצרפן לחלה (נ"ל חסר כאן איזה תיבות) בכי האי גוונא שרי ליה ומתני' ביו"ט של פסח שאילו מפרישה ומניחה היא מחמצת ואם תאמר שישרפנה אין שורפין קדשים ביו"ט ואפי' תרומה כדאיתא בפ' במה מדליקין: והא דקאמר ר' אליעזר לא תקרא לה שם עד שתאפה לומר דלאחר שתאפה מפריש ממנה חלה או שיטול פרוס מכל ככר וככר או שיטול ככר אחד על כולן ובלבד כשהן כולן לפניו כדי שיתרום מן המוקף ואין צריך ליתנם כולן לסל לצרפן לחלה דהא מחייבא משעת גילגול כדפרישית:

ובן בתירא אומר תטיל לה בצונן. פי' הרי"ט ז"ל לאו דסגי בפעם אחת אלא שתטיל לה תדיר תדיר כדי שתהא כדלף הטורד שלא יניחה להחמיץ:

מי שצריך ליטול ידיו לתפלה ואין לו מים ראוי לו לחזר אחריהן עד פרסה ואם היה מהלך בדרך ימתין עד שילך לפניו פרסה אבל לאחריו אינו צריך לחזור אפילו מיל הא פחות ממיל חוזר כמו שביארנו בשני של ברכות ויש פוסקים כן אף לגבל ר"ל לעשות עיסתו בטהרה ולתפלה ר"ל לענין תפלה בעשרה וי"מ דברים אלו בדרכים אחרים וכבר ביארנו ענינם בפרק העור והרוטב:

הרבה עורות נאמר עליהם שהם כבשרן ליתן לעור אף בפני עצמו טומאת הבשר אם עבדן או אפילו לא עבדן אלא שהלך עליהן ברגליו כשהונחו לפני הדורסן שזהו תחילת עבודן כל שהלך עליהן ברגליו כדי עבודה והוא שיעור ארבעת מילין הופקעו מדין בשר וטהורים חוץ מעור האדם שאפילו עבדו לגמרי העמידוהו על טומאתו כדי שלא יהא אדם רגיל בכך וכבר ביארנוה בפרק העור והרוטב:

המשנה השלישית והכונה בה בקצת עניני החלק השני והוא שאמר כיצד מפרישין חלה טמאה ביום טוב ר' אליעזר אומר לא תקרא לה שם עד שתאפה בן בתירא אומר תטיל לצונן אמר ר' יהושע לא זהו חמץ שמוזהרין עליו בבל יראה ובל ימצא אלא מפרישתה ומניחתה עד הערב ואם החמיצה החמיצה אמר הר"ם כבר הודעתיך ששרפת קדשים ביום טוב אסור ובנטמאת העיסה חלה טמאה שיוציאו ממנה דינה שתשרף ואמר ר' אליעזר שיאפה הבצק כלו ולא יוציאו ממנה חלה עד תשלום אפייתה ואז תטול חלה מן החלות ותקרא לה שם וזה מותר כאשר ביארנו במסכת חלה ומניחין אותה עד מוצאי יום טוב ושורפין אותה ובן בתירא אומר מוציאין אותה עיסה ומטבילין אותה במים צונן ומניחים אותה שם עד שתשרף למוצאי יום טוב כי אסור לאפותה לפי שאין אופין ביום טוב אלא מה שראוי לאכילה והלכה כר' אליעזר:

אמר המאירי כיצד מפרישין חלה בטומאה ביום טוב פירוש ביום טוב של פסח שאילו היתה טהורה הואיל וראויה לכהן מפרישה ואופה לצורך כהן ונותנה לו אבל מאחר שהיא טמאה אינה ראויה לכהן אפילו לכהן טמא כמו שלמדוה ביבמות ע"ג ב' מבשעריך תאכלנו לזה ולא לאחר ואם יפרישנה ויאפה אותה נמצאת אפייתה שלא לצורך ולא אמרו מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה שלא לצורך אלא בדבר שיש בו צורך מצוה או לאיזה צורך היום בדבר השוה לכל נפש כמו שביארנו בראשון של יום טוב וא"ת שיפרישנה וישרפנה הוא או הכהן תחת תבשילו לאלתר אין שורפין קדשים ביום טוב והוא הדין שאין מאכילין אותה לכלב של כהן שאף זו ביעור הוא ואין מבערין קדשים ביום טוב כמו שביארנו בשני של שבת ועוד שאוכלי אדם בתרומה אין מאכילין אותם לבהמה בעוד שהם ראויים לאדם וא"ת שיפרישנה ויניחנה עד מוצאי יום טוב וישרוף הרי באה לידי חמוץ ואע"פ שאינה שלו וכבר התרת בחמץ של אחרים אמרו עליה בגמ' הואיל ואי בעי מיתשיל עלה כדידיה דמיא ושמא תאמר א"כ חמץ של הקדש האיך הותר להעמידו בביתו והרי יש שאלה בהקדש ויש כאן הואיל פירשו בו שבהקדש שלו ודאי אסור ולא נאמר אלא בשל אחרים שאין לו בהם שאלה ואע"פ שאפשר לו לפדותו אף כשתמצא לומר שיפדנו אינו שלו אלא של אחרים אבל בהקדש שלו הואיל ויכול לישאל עליו אסור שהנשאל עוקר את הדבר מעיקרו ונמצא שלו וא"ת שיפרישנה ויבטלנה קודם שתתחמץ כמו שאמרוה בפרק ראשון ז' א' בתלמיד היושב לפני רבו אין זה כלום שהרי משהפרישה אינה שלו כדי לבטלה ואם מפני שיכול לישאל עליה הרי אם נשאל אין כאן חלה וחזרה לטיבלה ועוד שאין הואיל זה נאמר להעמיד ברשותו מה שאינו שלו וא"ת שיתננה לכהן והכהן יבטלנה אפשר שאין כאן כהן מצוי ויש לחוש שעד שהוא מחזר אחריו תבא לידי חימוץ וי"מ שאין נתינה זו מוציאה מידי טבל הואיל ואף בלא טומאת התרומה יש בה צד אחר שאינה ראויה לכהן והוא מצד שעל כל פנים באה לידי חימוץ ונמצאת שאינה ראויה לא לו ולא לאורו ואין הדברים נראין הואיל ומ"מ בשעת הפרשה אין בו איסור חמץ וטומאת התרומה אינה מפסדת שהרי מ"מ טמאה על טמאה הפריש ומה שבידו לעשות כבר עשהו וא"ת שיפריש ויאפה הואיל ואי בעי מתשיל עלה וחזיא ליה אין זה כלום שהרי אילו ישאל עליה אין כאן חלה ולא הועיל כלום כמו שביארנו ועוד שאין הואיל זה נאמר לקולא ואע"פ שאומרין הואיל וכל חדא וחדא חזיא ליה וכו' שהוא קולא בזו לא אמרוה אלא מפני שאין שם חסרון מעשה אבל הואיל זה שצריך שאלה ועקירת הקדש מעיקרו מחוסר מעשה הוא ואין אומרין אותו לקולא כמו שביארנו בראשון של פסח שני:

וא"ת שיביא עיסה טהורה ממקום אחר ויטול ממנה כשיעור הצריך לטמאה ולטהורה ואח"כ יצרפנה עם זו על ידי חוט של פחות מכביצה מן הטמאה שאינו מטמא אוכלין ותהא הטהורה נוגעת באותו פחות מכביצה מצד אחד והטמאה נוגעת בו מצד השני כדי שתהא נטילתה מן המוקף ועל ידי כך הוא יכול להפריש מן הטהורה על הטמאה כמו שביארנו בראשון של חלה במשנה שביעית שבו הרי פסקנו שם הלכה שאין מפרישין מן הטהור על הטמא אלא צריך להפריש מן הטהורה לעצמה ומן הטמאה לעצמה ואף לדעת ר' אליעזר שהיה מתיר בדרך זה כמו שביארנו שם שמא אין לו עיסה טהורה וא"ת שילוש ויביא שמא אין לו קמח ועוד שעד שילוש עיסה אחרת באה זו לידי חימוץ שהרי על כרחך עיסה זו כבר נתגלגלה בשעה זו ונתחייבה בחלה מצד גלגולה ונמצא שכבר נילושה הרבה קודם לזו שאתה אומר שילוש עכשיו ונמצאת באה לידי חימוץ ונטמאת אחר חיובה שאם נטמאת קודם גלגולה אף הוא עושה קבין קבין ר"ל שלא בשיעור חלה שכך אמרו בשני של חלה מי שאינו יכול לעשות עיסתו בטהרה יעשנה קבין ר"ל שלא תתחייב בחלה ואע"פ שנחלק בה ר' עקיבא לומר יעשנה על ידי טומאה ולא יעשנה קבין שכשם שהוא קורא שם לטהורה כך קורא הוא שם לטמאה נראין הדברים שאף הוא לא אמרה אלא בחול אבל ביום טוב יעשנה קבין וא"כ משנתנו בשכבר נתחייבה בחלה ואינו יכול להפקיעה בעשייתה קבין והוא שאמרו בתלמוד המערב מתניתין בשנטמאת אחר גלגולה אבל נטמאת קודם גלגולה יעשנה קבין ואע"פ שקצת מפרשים מצאוהו בירושלמי בהיפוך אף הם קורין אותה בתמיהה כמו שיתבאר למטה וחזר הענין לדין זה בעצמו אחר שכן כיצד יעשה:

ר' אליעזר אומר לא תקרא לה שם עד שתאפה והוא שר' אליעזר סובר שכל שהוא מפרישה ממון שלו הוא ומוזהר עליה ולא משום טובת הנאה שיש לו בה ליתנה לכל כהן שירצה אלא מטעם הואיל ואי בעי מתשיל עלה ונמצא שהיא שלו למפרע והילכך לא יפריש אלא יעשה חלותיו ולא יקרא שם חלה לאחת מהן אלא אופה את כולן ונמצאת כל אחת ראויה לו ונמצאת אפיית כולן לצורך ואע"פ שמצינו לר' אליעזר במסכת ערכין פרק שום היתומים בסוגיית המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה שהוא סובר אין שאלה להקדש ואחר שכן אין כאן הואיל ואי בעי מתשיל עליה והיה לנו לומר שיפריש ויניח ואם החמיצה החמיצה שמא בהקדש הוא שאמרה כן משום פסידא דהקדש אבל בחלה הרי אם נשאל עליה חייב הוא להפריש על כל פנים ואין כאן פסידא והילכך אמרינן הואיל ואין לו תקנה אלא בשלא יקרא לה שם כלומר שאפשר להיות דעתו על אחת מהן לשם חלה אלא שלא יקרא לה שם או שמא לא תקרא לה פירושו לשום אחת מהן ופירושו לא יקרא לאותה עיסה שם חלה כלל עד שתאפה ואחר אפייה מפריש ונוטל פרוסה מכל אחת מהן או אחת על כולן מן המוקף ואין צריך צירוף סל שאין צירוף סל צריך אלא לעושה קבין קבין ולחייבה בחלה אבל זו שכבר נתחייבה דיו שיטלנה מן המוקף ומניחה עד מוצאי יום טוב ושורפה ולמדת שר' אליעזר סובר הואיל בין לקולא בין לחומרא הואיל ואי בעי מיתשיל עליה לחומרא לעשותה ממונו לעבור עליה והואיל וכל חדא וחדא חזיא ליה לקולא שלא להיותה אפייה שלא לצורך ומ"מ אינו סובר הואיל אי בעי מיתשיל עליה לקולא לומר שאע"פ שהפרישה יהא יכול לאפותה הואיל ואי בעי מיתשיל עליה שכל הואיל שהוא מחוסר מעשה אומרין אותו לחומרא אבל לא לקולא כמו שכתבנו:

ולענין ביאור יש שאין גורסין במשנה זו שתאפה מלשון נפעל דמשמע דקאי אחלה שהרי אינו יודע איזו היא אלא שגורסין שתאפה מבנין הקל ואאשה קאי כלומר לא תקרא לה שם חלה לאחת מהן כלל עד שתאפה כל הככרות ואחר כך תקרא שם לאחת מהן:

בן בתירא אומר תטיל לה צונן שהוא סובר הואיל ואי בעי מיתשיל לחומרא כר' אליעזר לעשותה ממון שלו אבל אינו סובר הואיל וכל חדא וחדא חזיא ליה לקולא ואף בלא קריאת שם אסור לו לאפות שעל כל פנים הוא אופה אחת שאינה ראויה לו ואף כשדעתו ליטול פרוסה מכל אחת שנמצאת רוב כל אחת לצורך מ"מ הואיל ואפשר לו למיפלגא בלישה הרי הוא עליהם בכלל אופה שלא לצורך ואע"פ שאמרו ממלאה אשה את התנור פת אע"פ שאינה צריכה אלא לככר אחד בזו טעם הדבר מפני שהלחם [נאפה] יפה בזמן שהתנור מלא וכאן אין חלה אחת בין כמה חלות ממלאה התנור כל כך או שמא לא נאמר כן אלא במה שהוא יכול לאכול כל זמן שירצה אע"פ שאין צורך לו עכשיו אבל חלה טמאה שאינה ראויה לו לא תדע שהרי עיסה חציה של גוי וחציה של ישראל אסור לאפותה הואיל ואפשר למפלגה בלישה ולא הותרה אפייתה מטעם מלוי התנור שאחר שאינה שלו ואינו יכול לאפותה אינו רשאי לטרוח בשבילה כלל כל שכן במה שאינו ראוי כלל הילכך נוח לו שיקרא שם לאחת מהן ותיאסר היא לבדה באפייה וישמרנה מחימוץ והוא שיטילנה בצונן וקרירות המים מונעתה מחימוץ וי"מ שיטיל עליה כל היום מים צוננין טיף טיף כנגד טיף טיף על הדרך שאמרו למעלה בדלף שהיה טורד כל היום כולו:

ור' יהושע אינו סובר הואיל אף לחומרא ואע"פ שיש שאלה להקדש כל שלא נשאל אין אומרין הואיל אלא שהוא סובר שיכול להפרישה ויניחנה ואם החמיצה החמיצה שאינה שלו ונמצא שאינו עובר כלל לא על הפקעת תרומה שהרי הפרישה ולא על החמץ שהרי אינה שלו ואע"פ שאין חיוב חלה עכשיו דבר תורה וא"כ היאך היא מפקעת מחמץ שהוא מן התורה מ"מ הואיל והפרישה הויא לה כהפקר ואם מפני טובת הנאה שיש לו בה שיכול ליתנה לכל כהן שירצה ואפשר שאוהבו של כהן עושה לו טובת הנאה כדי שיתננה לכהן קרובו כבר ביארנו בכמה מקומות שטובת הנאה אינה ממון והכהן אינו עובר שלא באה לידו והעיסה יצאה מידי טבל אע"פ שאינה ראויה לכהן שהרי טמאה על טמאה הפריש ואע"פ שאינה ראויה לכהן מ"מ מה שבידו לעשות כבר עשהו כמו שביארנו למעלה ואם מפני צד החמוץ הרי מ"מ בשעת הפרשה לא היה בה איסור חמץ כמו שביארנו למעלה שמאחר שחמץ לאחר הפסח אין איסורו אלא משום קנס מפני שעבר עליו בבל יראה ובל ימצא אף זו מותרת לאחר הפסח מצד החימוץ אלמלא מצד הטומאה שהרי אחד מהם לא עבר בה בבל יראה ובל ימצא וזהו ביאורו של משנה:

ולענין פסק אין הלכה כר' יהושע מ"מ הא בר' אליעזר ובן בתירא נחלקו בה בגמרא ר' אומר הלכה כר' אליעזר ור' יצחק אמר הלכה כבן בתירא וגדולי הפוסקים פסקו בה כר' אליעזר ומביאין ראיה ממה שרבי פסק כמותו ואע"פ שפסק של תנאים אין חוששין לו כמו שאמרו במס' ב"ב ק"ל ב' אין למדין הלכה מפי משנה ולא מפי תלמוד נראה דוקא כשהשמועה והפסק נאמרים כאחת כלומר ר' פלוני אומר כך והלכה כדבריו אבל כל שבא לפסוק הלכה לבד למדין ועוד שאף כשתאמר אין למדין מ"מ ר' סובר כמותו והלכה כר' מחברו ואע"פ שבזו חבריו איכא דהא בן בתירא ור' יצחק אף הם רבים הם ומחברו אמרו מחבריו לא אמרו מ"מ אוקי גברא להדי גברא ר"ל בן בתירא כר' אליעזר ונשאר ר' אצל ר' יצחק וחברו הוא:

ואף הם הוסיפו עוד ראיה לפסוק כר' אליעזר בלשון זה והוא שאמרו ועוד דהא דר' אליעזר שייכא בהך אחריתי דר' אליעזר דאמר אף הרודה ונותן לסל הסל מצרפן לחלה וכבר נפסקה בזו הלכה כר' אליעזר בהדיא נראה מדבריהם שהם סוברים שזו שבמשנתנו אחר שאפאן צריכין סל לצרפם שהרי דברי ר' אליעזר לענין צירוף הם אמורים והדברים מתמיהים שלא מצינו צורך צירוף סל לר' אליעזר אלא בלישה שלא נתחייבה העיסה בחלה מצד שאין בה שיעור כגון שעשאה קבין וכמו שאמרו שם בשני של חלה העושה עיסתו קבין ונגעו זה בזה פטורין מן החלה עד שישוכו ר' אליעזר אומר אף הרודה ונותן לסל הסל מצרפן לחלה ולא סוף דבר ככרות הנושכות זו בזו כגון ככרות של בבל שהיו רחבות ועגולות כעין שלנו וכשמדביקין זו אצל זו בתנור נושכות זו מזו אלא אפילו כעכין והם ארוכים וקצרים שאין נושכין זה מזה בתנור הסל מצרפם ולמדנו שלא הצריך ר' אליעזר סל אלא שלא נתחייבה בחלה בעודה עיסה אבל משנתנו כבר פירשוה בנטמאת אחר גלגולה שכבר נתחייבה בחלה ומה צורך לסל ואם מפני שאין תורמין אלא מן המוקף הרי בתלמוד המערב אמרו בהדיא שלענין מוקף אויר הבית מצרפן ואע"פ שבענין תרומה טהורה כשהיא ניטלת על הטמאה צריך לחוט של בצק שיחברם כמו שכתבנו למעלה ואף כלי אינו מצרפם עד שיגעו זה בזה בזו אין הטעם אלא מפני שהוא מקפיד לערב טמאה עם הטהורה ואינה ראויה לבילה וכל שאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו והוא שאמרו בתלמוד המערב כל שאין מקפיד על תערובתו אויר הבית מצרפם וכל שמקפיד על תערובתו אין אויר הבית מצרפם ולתלמוד שלנו אף כלי בלא מגע אינו מצרפן הא טהורה על טהורה וטמאה על טמאה אויר הבית מצרפם וא"כ זו של משנתנו אין לה שייכות עם אותה של סל האמורה לענין צירוף כמו שביארנו אלא שאפשר שגדולי הפוסקים סוברים שאף לענין מוקף צריך סל וכן פסקוה רבים על סמך סברא זו והוא תימה ומ"מ מפרשים בדעת גדולי הפוסקים שהם סוברים בדברי בן בתירא במה שאמר תטיל לה צונן שהטעם מפני שהוא סובר שאין חלה אלא בעיסה אבל מכיון שאפאה ולא הפריש אין תורמין מן האפוי ועל דרך מה שאמרו בראשית הגז שאם לא הספיק ישראל ליתנו עד שצבעו פטור ואף בפאה היינו אומרים כן אלא משום דתעזוב יתירא כתיב כמו שביארנו בפרק הגוזל קמא ובזו פסקו כר' אליעזר לומר שיש תורת חלה אף בלחם ומענין זה הם אומרים שיש לה שייכות עם אותה של רדיית הפת ונתינתו לסל:

וגדולי המפרשים מצדדים להעמיד דבריהם בדרך אחרת והוא שהם גורסים בירושלמי שכתבנו למעלה בנוסח זה מתניתין בשנטמאת ואח"כ נתגלגלה גלגלה ואח"כ נטמאת יעשנה קבין הפך מה שכתבנוהו ומפרשים אותו בתמיהא כלומר מתניתין אפשר לעשות כר' אליעזר ברדייה ונתינה לסל בשנטמאת קודם גלגול שמאחר שנטמאת קודם שבא עליה חיוב חלה יכול לעשותה קבין ויצרפם בסל ואף ר' אליעזר כך הוא אומר לא תקרא לה שם עד שתאפה אלא תלוש מעט מעט ותאפה ויצרף בסל ובזו אין אנו צריכים להואיל וכל חדא חזיא ליה אבל גלגלה ואח"כ נטמאת מה יכול לעשות וכי יעשנה קבין והלא אין עשייתה קבין מפקיעתה מחיוב חלה שכבר נתחייבה אלא בזו ודאי יעשה כדרכו ויאפה ויפריש אחת ועל זו הוצרכנו להואיל וכל חדא וחדא חזיא ליה ונמצא שדברי ר' אליעזר כוללים שני דברים נטמאת עד שלא גלגל ולעשייתה קבין ונטמאת אחר גלגול ובאפייה כדרכו ומשום הואיל ומה שנזכר בו הואיל הוא לנטמאת אחר גלגול אבל לנטמאת קודם גלגול אין צורך אלא לעשיית קבין ולנתינה לסל לצרפם ונמצא שמקצת דבריו צריכים למה שאמר במקום אחר שהסל מצרפם לחלה ור' יהושע חולק בשניהם בעשיית קבין מפני שמפקיעה מחלה מפני שהוא סובר שאין הסל מצרפם לחלה ובאפייה כדרכה מפני שאינו סובר הואיל ומאחר שמקצת דבריו של ר' אליעזר מצטרפות עם צירוף סל שאמרו במקום אחר ונפסקה הלכה כמותו אף במקצת האחר הלכה כמותו ומ"מ כל שאפשר לו בעשיית קבין עושה שכל שהוא יכול לחזר לעשות הדבר בהיתר עושה:

זהו יסוד דבריהם של גדולי המפרשים בזו והדברים רחוקים ולא עוד אלא שאני תמה במה שכתבו שר' יהושע אינו סובר שהסל מצרפם לחלה והלא בגמ' אמרו ר' אליעזר אומר סל מצרפם ור' יהושע אומר התנור מצרפם ואם התנור מצרפם כל שכן סל ואם כן נמצא שר' יהושע לא חלק בצירוף סל ולא הוצרך בה להביא ראיה בזו על דברי ר' אליעזר ואף אם תפרש שהאומר תנור מצרפן פירושו ולא סל וכמו שאמרו בתלמוד המערב שבמסכת חלה אית תניי תני סל מצרף ולא תנור ואית תניי תני תנור מצרף ולא סל מ"מ לר' יהושע יעשה קבין והתנור מצרף וא"ת שאין לו תנור אחד שיכללם ועל הדרך שאתה צריך לפרש תנור מצרף ולא סל אם לא נצטרפו בתנור אחד דבר רחוק הוא ומ"מ בזו נראה לי כמו שכתבנו למעלה שלא הוצרך להביא ראיה שלא לפסוק כר' יהושע שעל כל פנים הלכה או כר' אליעזר או כבן בתירא כמו שפירשו בגמרא ושמא בן בתירא חולק בצירוף סל ועליו הביא ראיה לפסוק כר' אליעזר ומ"מ הדברים יגעים ולא עוד אלא שקשה לפרש לדבריהם האיך הקשה לו ר' יהושע בגמ' הרי הוא אומר לא תעשה כל מלאכה ואם קבים קבים הוא עושה מאי מלאכה איכא ומ"מ אפשר להעמידה על החלק האחר והוא כשנטמאת אחר גלגולה ומ"מ ראיתי לקצת חכמי נרבונאה שפירשו בירושלמי שהזכרנו שהוא אמור לדעת ר' יהושע שמאחר שהוא אומר שמפריש ממילא מתיר הוא ללוש ולקטף כל העיסה והוא שאמר דוקא שנטמאת קודם גלגולה שמאחר שאין חלתה נאכלת לא תקנו הפרשתה אלא לבסוף ורשאי ללוש ולקטף אבל לאחר גלגולה שנמצא החיוב חל קודם הטומאה הרי חלה מעורבת בה שכיוצא בזה ודאי תקנו להפרישה מתחילה והאיך יקטף מה שחלה שאינה ראויה מעורבת בו וקטוף תולדת לש הוא אלא יעשנה קבין לא לפטר מחלה שהרי נתחייבה אלא יעשנה לחצאין עד שנתלה בכל חלק וחלק שאינו זה שהחלה מעורבת בו ויפריש אח"כ מכולה ויניחנה לשום חלה ולא יגע בה:

ואחר שטרחנו להעמיד דברי גדולי הפוסקים בדבר זה צריכים אנו לברר דבר אחר בפסק זה והוא שאף הם כתבו שמשנתנו בחלת הארץ שהיא מן התורה וכשהיא טמאה אינה ראויה לאכילה לא לגדול ולא לקטן אבל חלת חוצה לארץ שנטמאת או אף בלא נטמאת שהרי מ"מ טמאה היא הואיל ואינה אלא מדברי סופרים אינה צריכה כלום אלא קורא לה שם ואופה אותה לכתחילה ואוכל לה כהן קטן שאין חלת חוץ לארץ אסורה לכהן אלא למי שטומאה יוצאה מגופו באיש עד שיראה קרי ובאשה עד שתהא נדה ומ"מ אם אין שם כהן קטן עושה כר' אליעזר כך כתבוה גדולי הפוסקים ומ"מ אחר שחלת חוצה לארץ טמאה היא הרי היא נטמאת קודם גלגולה ומוטב לעשותה קבין והסל מצרף וכן כתבוה גדולי הדורות ולדעת מה שפירשו גדולי המפרשים בדבריהם של גדולי הפוסקים אף אתה מפרש בדבריהם עביד כר' אליעזר בעשיית קבין שהרי כל עיסותינו טמאות הן ואף לעיקר הענין יש לתמוה על דבריהם שבמסכת בכורות כ"ז א' משמע שאף גדול אם טמא מת הוא אוכל בחלת חוצה לארץ אף בלא טבילה ואם הוא בעל קרי טובל ואוכל ולא אמרו שאסורה למי שטומאה יוצאה עליו מגופו אלא עד שיטבול הא לאחר טבילה הכל מותרין בה:

ומ"מ יש מפרשים שהגדול צריך הערב השמש ונמצא שאינה ראויה לו ביום טוב עצמו ומתוך כך צריך לעשות כר' אליעזר ואינו כלום שהרי באחרון של חלה אמרו וטבול יום אוכלה וודאי על חלות האור נאמרה שאם תפרשה במקום שעושין שתי חלות אחת לאור ואחת לכהן ושתפרשה על אותה של כהן הרי ודאי אותה של כהן מותרת היא אף לגדול ואף בשלא טבל לקירויו שהרי כל עצמה אינה אלא כדי שלא תשתכח תורת חלה ואותה של אור היא עיקר ונשרפת שלא יאמרו תרומה טמאה נאכלת ואעפ"כ לא נאסרה אלא לגדול ושלא טבל הא כל שטבל אע"פ שלא העריב שמשו אוכלה ואין צורך לכהן קטן ולא לחלה אחרת:

ויש מפרשים שצריכין לכהן קטן מפני שהגדול חוששין לו לזיבה שטעונה שבעה נקיים וכדין האמור בצינורא של עם הארץ ואע"פ שבמסכת נדה י"ג ב' אמרו שוטה מטבילין אותו ומאכילין אותו תרומה לערב ואין חוששין לזיבה שמא משום תקנת שוטה להאכילו בתרומה הקלו בה שאם תחוש לו לזיבה אין לו תקנה עולמית ואף גדולי המפרשים נוטים לדעת זה ונעזרים בה ממה שאמרו בבכורות כ"ו א' אמר רבינא נדה קוצה לה חלה ואכיל לה כהן קטן ואי ליכא כהן קטן שקיל לה בריש מסא ר"ל רחת הנקרא בלשון לעז פאלא ושדי ליה בתנורא ר"ל שישרפנה אלמא שלא התירה לגדול אף בטבילה וא"כ מה שאמרו שם בגדול טמא מת שטובל ואוכל ואמרו שם לית הלכתא כותיה אין הענין לומר לית הלכתא כותיה שיהא צריך טבילה כמו שעלה על דעתנו תחלה אלא לית הלכתא כותיה שיהא אוכל בתרומה אף בטבילה ולא משום טומאת מת ושרץ אלא משום חשש זיבה וא"כ כל שאין שם כהן קטן אע"פ שיש שם גדול צריך לעשות כר' אליעזר ואין אומרים הואיל ואי מקלע ליה כהן קטן כמו שאמרו הואיל ואי מקלעי ליה אורחים שלא אמרוה אלא בדיעבד ושלא ללקות עליה ועוד שכהן קטן מיעוטא הוא ודבר שאינו מצוי:

ומ"מ אף בשאין שם כהן קטן יש תקנה אחרת שלא הזכירוה גדולי הפוסקים והיא לאפותה על דעת שיבטלנה ברוב ויאכלנה הוא שהרי ביטול זה מותר לעשותו לכתחילה כמו שביארנו במסכת חולין והוא שאמרו במסכת בכורות שם רבה מבטל לה ברוב ואכיל לה בימי טומאתו וטעם הדבר פירשוהו קצת מפרשים מפני שאין איסורה שוה בכל המקומות אלא באותם הסמוכים לארץ ישראל ומתוך כך הקלו עליה אף במקומות שנוהגת בהם וזה שלא הזכירוה גדולי הפוסקים נראה הטעם מפני שהדברים מוכיחים שאין לו עיסה אחרת לבטלה בתוכה ואין בטול בדבר היבש אלא במין במינו ומ"מ י"מ שלא נאמר לבטלה ברוב אלא ביין ושמן וכמו שאמרו שם רב הונא בריה דרב יהושע כי מתרמי ליה חמרא דתרומה רמי תרי נטלי וכו' על דרך מה שאמרו בראש השנה י"ג ב' בענין צובר גרנו בתוכו לכל אין בילה אלא ליין ושמן ואין הדברים נראין וכן י"מ שלא התירו לבטלה אלא עם תרומה אחרת אבל עם חולין ולהאכילה לזר לא ואף זו אינה:

ומ"מ למדת ממה שכתבנו שכל שיש שם כהן קטן או גדול שטבל לקירויו לדעת קצת עושין חלה אחת ונותנין לו ואין צריך לעשות אחרת לשריפה ואם אין שם כהן קטן או גדול הטובל לקירויו מפרישים שתים אחת לאור והיא עיקר חלה ונקראת חלת האור ואחת ליתנה לכהן אפילו לגדול שלא טבל לקירויו ואוכלה כדי שלא תשתכח תורת חלה ונקראת חלת כהן וא"כ משנתנו בחלת ארץ ישראל היא שנויה ואם תפרשה בשל חוצה לארץ תפרשה בשאין שם כהן כלל:

ואם כן גדולי הרבנים שפירשוה בשל חוצה לארץ דוקא בשאין שם כהן ומ"מ הם סותמים את דבריהם עד שקצת חכמי הדורות מבינים מדבריהם שהם אמורים אף כשיש שם כהן קטן ולומדים מדבריהם שאף במקום שיש שם כהן קטן צריך לשתי חלות להיות האחת נשרפת ומביאין ראיה ממה שפירשו בתלמוד המערב טעם הנשרפת שלא יאמרו ראינו תרומה טמאה נאכלת וא"ת שאף אם יש שם כהן קטן או גדול הטובל לקירויו נאכלת הרי בארץ העמים היא ולא פקעה חששא זו כלל וא"ת א"כ האיך אמרו אין חלת חוצה לארץ אסורה אלא למי שטומאה יוצאה עליו מגופו שהרי חלת כהן אף בלא טבל מותרת לו הם גורסים תרומת חוצה לארץ ובפירות ובאים בה מטעם שמא לא הוכשרו ואע"פ שבמשניות אמרו על החלה וטבול יום אוכלה הם מפרשים אותה על חלת כהן ואף לשון המשנה נראה כן שכך היא ההצעה שלש ארצות לחלה מארץ ישראל עד כזיב חלה אחת מכזיב עד הנהר אמנוס שתי חלות אחת לאור ואחת לכהן ופירשו בזה שמקומות אלו הם מאותם שכבשו עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל וגזרו עליהם טומאת ארץ העמים ולפיכך צריכה שתי חלות של אור יש לה שיעור של כהן אין לה שיעור מן הנהר ומאמנוס ולפנים ר"ל לפנים מן הים והוא חוץ לארץ עד שגדולי המחברים כתבו בה מאמנוס ולחוץ שתי חלות אחת לאור ואחת לכהן של אור אין לה שיעור של כהן יש לה שיעור וטעם הדברים בחלוף זה שמכזיב ועד אמנוס הואיל ונתקדשה בכבוש ראשון חלת ארץ ישראל היא ואעפ"כ הואיל ולא נתקדשה בימי עזרא ארץ העמים היא לענין טומאה ואם כן עושין שם חלה ראשונה בשיעורה והוא אחד מארבעים ושמונה ושורפין אותה ומפרישין שניה מדבריהם ונותנין אותה לכהן לאכלה ופירשו הטעם בתלמוד המערב שלא יאמרו תרומה טהורה נשרפת מצד הראשונה שנשרפת בלא טומאה ידועה ומאחר שזה מדבריהם אין לה שיעור אלא כמה שירצה ומאמנוס ולחוץ אף בסוריא אינה ארץ ישראל כלל ואין שם חלה אלא מדברי סופרים ואף זה הכל יודעין בטומאתה ומפרישין שתי חלות אחת נשרפת שלא יאמרו תרומה טמאה נאכלת ואחת לאכילה שלא תשתכח תורת חלה והואיל ושתיהן מדברי סופרים מוטב לרבות בנאכלת:

ונחזור לענין המשנה והוא שסמכו לזה וטבול יום אוכלה ואסורה לזרים כו' אלמא על של כהן אמר כן ומ"מ גדולי המחברים כתבו שאותה של כהן מותרת אף (לזרים) [לזבים] על הדרך שכתבנו למעלה ויש מפרשים שזו שמאמנוס ולחוץ מותרת (לזרים) [לזבים] אבל זו מכזיב ועד אמנוס דוקא לטבול יום וזו שאמרו וטבול יום אוכלה פירושו שמכזיב ועד אמנוס הא מאמנוס ולחוץ אף לזבים והוא שאמרו בבכורות ומפריש אחריתי ואכיל לה אפילו כהן גדול ויש יוצאין ידי שתי סברות אלו ומכריעים שאף בשיש כהן קטן עיקר המצוה בשתים שלא יאמרו טמאה נאכלת וכדי שלא תשתכח ומעתה גדולי הרבנים סוברים הואיל ושל אור עיקר אע"פ שמותרת לכהן קטן מ"מ מצותה בשריפה שלא יאמרו כו' והילכך אף במקום שיש כהן קטן עושה כר' אליעזר ולדעת גדולי הפוסקים הואיל ולקטן אין בו מיהא איסור אכילה מצד עצמה בפסח מיהא שאי אפשר בדרך אחרת אלא על ידי הדחק מותר להפרישה ולהאכילה לכהן קטן על הדרך שביארנו:

ולענין מה שכתבנו יש שאלה בהקדש ממה שכתבנו אתה למד שאנו מפרשים אותה אף בלא טעות וכן כתבוה גדולי הרבנים והוא שאמרו שכל הקדוש בדבור ובאמירת פה כגון נדר והקדש ותרומה יכול לישאל לחכם ולעקור את דבריו ומ"מ מקצת גאוני ספרד ומתלמידיהם של גדולי הפוסקים ראיתי שכתבו שכל שידע בחלה זו שאסור לאפותה והפרישה וקרא עליה שם קודם אפייתה אסור לאפותה ולהשאל עליה אינו יכול שהרי לאו טועה הוא ולא אמרו יש שאלה בהקדש אלא בטועה וכמו שאמרו הקדש טעות אינו הקדש ולדעת זה צריך לעיין למה אמרו הואיל ואי בעי מיתשל עליה הוה ליה כדידיה אחר שאין שאלה אלא במקום טעות ואפשר לפרש לדבריהם הואיל ואילו היה בה טעות נשאל עליה ואע"פ שאם אין כאן טעות אין שאלה מ"מ שמא לפעמים יש שם טעות ויכול לישאל עליו ועוד שהרי אף זה בעצמו טעות שאפשר לישאל עליו שאלמלא ידע שלא יוכל לאפותה וישאר חמץ לא היה מפרישה ומ"מ נראין הדברים כדעת ראשון כמו שיתבאר במקומו:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

בפירש"י בד"ה בפסח דכזית כו' ובפחות מכזית כי אינו מקפיד עליו לא עכ"ל וה"ה דהוה מצי לאוקמא כולה מתני' בפסח וסיפא איירי בפחות מכזית דתליא בקפידה וק"ל:

בד"ה כיצד כו' לשורפה לערב כו' או להאכילה לכלבים א"א שאין כו' עכ"ל ולשון הרע"ב ולהאכילה לכלבים א"א שאין מבערין קדשים בי"ט ולשון הר"ן יש לכוין עד"ז כיון שהוא ראוי לאדם נתינתו לכלבים הוי כמו שריפתו וביעורו בי"ט שאסור ומהרש"ל לא הבין מדברי הר"ן כן ע"ש ודו"ק:

תוס' בד"ה עד שתאפה אור"י אנן שרינן לקרות לה שם כו' עכ"ל ר"ל אנן בני חו"ל ומתני' מתנייא לבני א"י וכ"ה ברי"ף וק"ל:

בא"ד ואפי' ליכא כהן כו' דחזיא ליה על ידי ביטול ברוב כו' עכ"ל מדברי מהרש"ל והסמ"ג כתב כהן גדול שטבל לקריו כו' עכ"ל אבל הר"ן כתב על דברי הרי"ף והשיבו עליו דאפילו ליכא כהן קטן מצי למיכל לכה"ג שיטבול לקריו ולאו קושיא היא דהשתא מיהו לא חזיא ליה וכ"ת כו' עכ"ל ע"ש באורך ודו"ק:

בתוס' ד"ה ולתפלה וכו' דהיכי דמי אי בעידנא דצלותא וכו' מקשין העולם דלמא לעולם איירי לענין נטילה לתפלה ומיירי שלא בעידן צלותא ודקשיא לך לעולם אפילו ח' נמי י"ל דמיירי שרוצה ללון הכא בעיר זאת ואי איכא ד' מיל למים צריך לילך שם כמו שפרש"י לענין תפלה בעשרה וצריך לומר דהא נמי פשיטא אפי' אם רוצה ללון אי לא הוי בעידן צלותא אפי' ח' נמי אבל בלהתפלל בעשרה היינו רבותיה דאפילו הוי בעידן צלותא צריך לילך ד' מילין ודו"ק נ"ל:

בא"ד הא אמרינן בברכות אביי לייט אמאן וכו' פירוש דשמא יעבור זמן התפלה:

בא"ד דכתיב ארחץ בנקיון כפי וכו' פי' ולא כתיב ארחץ במים אלא בנקיון בכל מידי דמנקי עיין בברכות דף ט"ו:

רש"י בד"ה גבל המגבל כו' טמאין עד ד' כו' הד"א:

בד"ה כיצד מפרישין כו' להאכילה לכלבים. נ"ב פירוש לכלבים של כהן וכן הוא בס"א להדיא ונ"ב עוד פירוש וה"ה שאין מבערין אותה בכה"ג בי"ט ליתנה לפני כלבים דדוקא בחול שרי אבל בי"ט הרי זה ביעורו ואסור וכן מצאתי בפי' אחר להדיא אבל רבינו נסים פי' כל מאכל הראוי לאדם גבי תרומה אין נותנין לפני כלבים ע"ש:

בד"ה ר"א כו' חלה הס"ד (עי' במהרש"א):

תוס' בד"ה עד שתאפה כו' אי איכא כ"ג שרי כו' נ"ב והסמ"ג כתב כ"ג שטבל לקריו א"נ ע"י ביטול ברוב וכן באשר"י וכל זאת בחלת חו"ל אבל מתני' איירי בחלת א"י ודו"ק (עיין במהרש"א):

גמרא א"ר אינייא כו'. הגרי"פ הגיה אייבו ואי משום דרנב"י מביאו על הא דאמר אייבו אמרה (ועי' בחולין סדור המאמרים ותראה שאין זה דקדוק) עדיין לא תקן כלום שהרי רש"י פירש אייבו אמרה משמי' דר"ל והכא אמרה משמי' דרבי ינאי ובחולין הגי' ר"ה אמר רבי ינאי:

רש"י במשנה ד"ה כיצד. שנטמאת העיסה. עי' צל"ח מש"כ בכוונתו עפ"י הירושלמי וכ"ה בהר"ן ולפלא שלא הביאו וי"ל עוד שכוון לאפוקי אם נטמא בעודה קמח דה"ל שלא היתה לה שעת הכשר דהמפריש חלתו קמח אינה חלה (פ"ב דחלה מ"ה) ופטורה מה"ח כדלעיל (לג) והצל"ח במחכ"ת ל"ד בהבאתו בשם הירוש' אבל אם נטמא הקמח כו'. עושה עסתו קבא קבא דאז הוה פטורה לגמרי ולשון הירושלמי קודם לגלגולה וכ"ה לשון הר"ן ור"ל אחר נתינת המים דזה מיקרי שעת הכשר דתנן (חלה רפ"ג) כיון שהיא נותנת אה"מ מגבהת חלתה וע"ש בר"ש ובשנ"א ועי' לעיל ל"ג ובמש"כ שם:

בא"ד ולשורפה או להאכילה כו'. עי' תוי"ט מה שהביא בשם תוספות ביצה שהקשו עליו וכן מה שתמה בעצמו ועמש"כ לעיל ברפ"ב ובביצה שם בישוב דברי רש"י:

תוספות ד"ה עד שתאפה. וא"ר התם הלכה כרשב"א. כצ"ל וכמו שהגיה הגרי"פ למעלה:

במשנה בצק החרש וכו'. לפירוש הראשון שברש"י נקוד הה"א בפת"ח ולפי' השני הוא בסגול:

גמרא כגון דאיכא פחות מכביצה. עיין שבת צא ע"א תד"ה אי לענין:

שם הא קמ"ל דשיעורא דמיל. עיין טורי אבן מגילה ב ע"ב ד"ה הא קמ"ל:

במתני' כיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט.
קשה לי, אם נימא דבחצי שיעור ליתא לאיסור דבל יראה לפרוש פחות מכזית, דהא ליכא פסידא דכהן בזה:

ממגדל נוניא לטבריא מיל. במגילה ב' ב' אמר מחמתן לטבריא מיל ונראה דהכא הוי מיל דוקא והתם מחמתן מקדרין בהרים עי' בטא"ח וב"י סי' תרפ"ח ובמג"א סק"ג שם:

כיצד מפרישין חלה בטומאה בי"ט. הקשני למדן א' יתננה לכהן ויבטלנה קודם שתחמיץ כדתניא היושב בבהמ"ד כו' לעיל ז' א' והארכתי בפלפול דזה תלי' אי שייך הפקר לישראל ולא לגוי דהרי כשיפקירה הכהן ע"כ ישמרנה שלא יטלנה גוי שהיא תרומה עי' תו' בגטין פ' השולח מ"ז א' ד"ה אדעתא דנכרי כו' ע"ש. וגם מצי איירי שאין כאן כהן ליתנו לו והבעה"ב לא מצי מבטל ליה שאינו שלו לגמרי והיותר נראה דאין כאן נתינה אם יתננה לכהן שיפקירנה ולא יי"ח חלה עי' לעיל ל"ב א' תוד"ה דבר הראוי להיות קודש ע"ש ר' יהושע דס"ל לא זהו חמץ כו' אע"ג דלא הוה נתינה אולי וס"ל כר"ש דחמץ אחה"פ מותר ורק משום קנס אסור והשתא אי לא עבר לא קניס כמ"ש רש"י לעיל כ"ט א' ד"ה מעל חייב וה"ל נתינה מעליא שיתנה לכהן אחה"פ והא"ש דס"ד דפליגי בט"ה ממון ולא בהואיל וא"כ מ"ט דר"א דמתיר לאפות בי"ט בלא הואיל והא"ש כיון דט"ה ממון נאסר החמץ גם אחה"פ אפי' לר"ש ויאסר כל העיסה דאין בחלה נתינה וה"ל כבהמה חצי' של נכרי דמותר לשוחטה משום דא"א לכזית בשר בלא שחיטה:

ר"א אומר לא תקרא לה שם. כ' תו' בשם ריב"א דתרומה טמאה דמותרת בהנאה משולחן גבוה קזכו ודבריו צ"ע בש"ס דסוכה ל"ה א' סוגיא דהיתר אכילה ע"ש דלריב"א קשה מ"ש תרומה טמאה ממע"ש בירושלם וכבר כתבתי שם בחי' ע"ש עוד כ' תו' דר"י פי' דגזרינן לצורך אטו שלא לצורך והתר למ"ש תו' בפ' במה מדליקין דדוקא אטו קדשי' גזרי' ולא אטו תרומה שלא לצורך ע"ש ובמרש"א שם וי"ל דוקא תרומה טמאה דעלמא לא גזרי' אטו שלא לצורך דמה"ת ישרוף שלא לצורך משא"כ הכא בפסח שפיר איכא למגזר שישרוף אפי' שלא לצורך כדי שלא יתחמץ וק"ל:

לא תקרא לה שם. מ"ש תו' דבח"ל אפשר לבטלה ברוב צ"ע ממ"ש מג"א סי' שכ"ג סקי"ד ואולי דמ"מ אם עבר ובטלו מבוטל:

לא תקרא לה שם כו'. משמע אי עבר וקרא לה שם לא תאפה אעפ"י שתחמיץ וכ"כ רש"י לקמן דלולי סברת הואיל הי' אסור משום דלא אתי בל יראה ודחי ל"ת כל מלאכה ואין להק' להסוברים דהמוצא חמץ בי"ט אי לא בטלו יבערנו מיד וא"כ ה"נ יאפה שלא יעבור בל יראה שאני התם שכבר החמיץ ואיכא עשה דתשביתו ובעידנא דמיעקר ללאו מקיים עשה דתשביתו משא"כ הכא שלא החמיץ עדיין לא הוה בעידנא וק"ל. ואין להק' נמי לסברת תו' דב"י מינתק לעשה א"כ מה כל הרעש הא מקיימו כדי לבערו ולא יעבור עליו ודוחק דמיירי בשביעי של פסח וי"ל דמ"מ לא מיפטר עיסתו ע"י החלה כיון שאינה עומדת אלא לביעור לית בה נתינה כנ"ל בסמוך:

עד שתאפה. כ' רש"י דאח"כ נותנו לסל ומצרפן וק' תו' מפורסמת דר"א מיירי בלש קבין קבין ועמ"ש לקמן אי"ה בישוב דברי הרי"ף וכעת נ"ל דס"ל לרש"י דכיון דבשעת חיובו לא הי' ראוי להפריש א"כ גם אח"כ לא יפריש כמו עיסת הגוי שקנאו ישראל שפטור כיון שבשעת חובתו הי' פטור א"כ ה"נ דכוותי' לולי שר"א ס"ל שעדיין נחית לי' שעת חיובו בשעת הורדה לסל:

שתאפה. הק' תו' מראבר"ש דאשה ממלאה תנור פת והתם בביצה תי' תו' כיון דלא חזי לי' כולם דע"כ יתן לגוי אחד מהם ואמר א' מן התלמידים דהכא לא שייך הך תירוצו דמ"מ מחשב הך דהפת נאפה יפה צורך קצת ושרי' במתוך משא"כ בביצה דבשל נכרי איירי דלא משרי במתוך כמ"ש שי' מקובצת והר"ן בביצה דלהדיא אמר רחמנא לכם ולא לנכרי' ולע"ד נראה דהכא איכא למשרי טפי משום דאם לא יאפנו ויצטרך להחמיץ יאסר כל הפת של ישראל מפני שאין נתינה בחלה כנ"ל אבל דברי התלמיד צריכין תיקון דהרי לר"א קיימי' שהוא מתלמידי שמאי דלי"ל מתוך וק"ל:

במשנה כיצד מפרישין חלה בטומאה בי"ט כו' ופרש"י דלשורפ' או להאכילה לכלבים א"א דאין שורפין קדשים בי"ט. כאן קיצר רש"י ובמסכת' ביצה דף כ"ז ע"ב מפרש רש"י באריכות דכיון דעיקר איסורא דאין שורפין קדשים בי"ט לאו משום מלאכה אסרה רחמנא והיינו כקושיית התוספת כאן אע"כ משום דרחמנא אחשבה למצות ביעור כמלאכה גמורה אם כן ה"ה לאכילת כלבים וע"ש בחידושינו שכתבתי דעיקר מלתא דרש"י בפירושו היינו לענין קדשים גופייהו דכתיב באש תשרופו משא"כ לענין חלה לא הוי אלא מדרבנן לפי שיטת רש"י בפרק במה מדליקין ועיין גם שם בחידושינו בפירש"י ובלשון התוספת. אלא דלפ"ז יש לי לדקדק דאם כן דעיקר מילתא דאכילת כלבים לא הוי אלא מדרבנן אם כן לא הוי צריך להאי טעמא דרחמנא אחשבה דהא ע"כ האי מפרישין חלה בטומאה דמתניתין היינו כשנטמאת לאחר לישה דאי קודם לישה היה צריך ללוש פחות מכשיעור כדאיתא בירושלמי והר"ן ז"ל הביאו כאן ואם כן בכשנטמאת בי"ט איירי בלא"ה אינו רשאי ליתן לכלבים דהא מאתמול לא הוי מוכן לכלבים כי אם לאדם למאי דקי"ל כר"י הגלילי דלכם ולא לכלבים ועיין מה שכתבתי בזה בפ"ב דביצה דף כ"א גבי הני סופלי לחיותא היכא שדינן ע"ש באריכות. מיהו בעיקר הדבר מאי דפשיטא להו לרש"י והתוספות כאן ובמס' ביצה דמותר ליתן חלה טמאה לכלבים של כהן בלשון הר"ן ז"ל לא משמע כן וכמ"ש מהרש"ל בכוונתו ודלא כמהרש"א ועיין בתוס' י"ט ובספר בית דוד ואין להאריך כאן יותר:

בתוספות בד"ה לא תקרא לה שם כו' דאין שורפין קדשים בי"ט כו' ותימא בשלמא קדש כו' עס"ה. ולכאורה נראה דלא שייך הך קושיא זו כאן בשמעתין כלל דדוקא לענין שמן שריפה שעומד להדלקה שייך להקשות וכי מפני שמצוה לשרוף מיגרע גרע כיון דצורך י"ט ממש הוא משא"כ לענין חלה דבשמעתין דבשום ענין לא שייך בה שריפה לצורך י"ט ממש אם כן אין מקום לקושייתם וכבר עלה בלבי לומר דאפ"ה קשיא להו הכא בשמעתין לענין אכילה לכלבים דלפי שיטתם בפ"ג דביצה דמותר לטלטל בי"ט לצורך כלבים אפילו למאן דדריש לכם ולא לכלבים ואם כן שפיר קשיא להו הכא דאטו משום שיש בו מצות ביעור מגרע גרע כך היה נראה לי. אלא דאי אפשר לפרש כן שהרי כתבו התוס' שם בפ"ג דביצה דמצות ביעור חלה טמאה דוקא בשריפה עיין גם שם בחידושינו ולפי זה צריך לומר דאה"נ דלא שייך קושיית התוספות ותירוצם הכא בשמעתין אלא דאגב גררא מייתי להו כיון דרש"י הביא לשון דאין שורפין קדשים בי"ט ויש ליישב בדוחק ועיין בחידושינו בפרק במה מדליקין בכל הסוגיא דשריפת קדשים ודו"ק:

בד"ה עד שתאפה כו' ואם תאמר אמאי לא שרי לאפות חלה טמאה מטעם דאמר ר"ש בר"א ואמר רבה התם הלכה כר"ש בר"א כו' עס"ה. ויש לדקדק דלפמ"ש בחידושי ביצה בדף כ"א בלשון התוס' בד"ה עיסה דע"כ סברת התוס' דהתם דמטעמא דר"ש ב"א לחוד לא שרינן איסורא דאורייתא אלא איסור דרבנן. אם כן לפי שיטתם בדיבור הקודם דחלה טמאה הוי כמו נדרים ונדבות דגזרת הכתוב הוא דאסורה מדאורייתא ולא אמרינן בה מתוך שהותרה לצורך אם כן אין מקום לקושייתם כאן שהרי אם יקרא לה שם קודם שתאפה יהא אסור לאפותה ולשורפה מדאורייתא. ואפשר דקושיית התוס' היא ע"פ מ"ש בסמוך בד"ה הואיל ואי בעי מתשיל דהקשה בקונט' דאם כן יקרא לה שם ואח"כ תאפה מטעם הואיל ואי בעי מתשיל ותירצו דאומר ר"י דאין לנו לעשות על ידי הואיל כיון דאפשר בענין אחר ע"כ דכוונתם דעל ידי הואיל נמי איסורא דרבנן מיהא איכא ואם כן קשיא להו הכא שפיר דמהאי טעמא דהלכה כר"ש ב"א איסורא דרבנן נמי ליכא ואם כן יהא מותר מטעם הואיל כן נראה לי ועדיין צ"ע ודו"ק:

לענין צירוף טומאה. כדמפרש ואזיל דבפסח תליא מילתא בשיעוריה: ובשאר ימות השנה איכא פלוגתא. חילוק בין מקפיד לשאינו מקפיד והיינו דתנא סיפא אם מקפיד עליו: דאיכא פחות מכביצה אוכלין דנגעו בהאי בצק. הדבוק בעריבה ונגעה בהן טומאה ואיטמי והדר נגעו בהן אוכלים טהורים: בפסח. דאיסור חמץ מחשבו ועושהו חשוב הואיל וכזית הוזכר להיחשב לענין איסור חמץ דלא בטיל לגבי עריבה כדתניא רישא השתא לענין טומאה נמי לא בטיל לגבי עריבה ומצטרף להשלים לכביצה ואע''ג דאין מקפיד עליו ומטמא את אחרים: בשאר ימות השנה. דליכא למימר איסורו חישובו. בקפידא תליא מילתא אם מקפיד עליו מצטרף דחשיב אוכלא הואיל וסופו ליטלו: וכן להעלות לה טהרה לעריבה. תליא נמי בשיעורא ולא שיעורא בפסח ואם מקפיד עליו קאי אשאר ימות השנה כגון דאיטמי וקא מטביל לה וקאמר דבפסח הואיל ובכזית עובר עליה ובדפנות איסורו חישובו דעל כרחו צריך ליטלו וחייץ דלא הוי כעריבה ואפי' אינו מקפיד עליו: אבל בשאר ימות השנה. בין מרובה בין מועט בקפידא תליא מילתא: וכן להוריד טומאה לעריבה. על ידי בצק זה תליא נמי בימות הפסח בשיעורא ולאו שיעורא ואם מקפיד עליו אשאר ימות השנה קאי: ה''ג והיכי דמי כגון דנגע שרץ בהאי בצק: בפסח. דכזית איסורו חישובו חייץ ולא הוי כעריבה ולא נחתא לה שום טומאה לעריבה ואפילו אין מקפיד עליו ובפחות מכזית כי אינו מקפיד עליו לא: ובשאר ימות השנה. אם מקפיד עליו אפילו בפחות מכזית חוצץ: ואם רוצה הוא בקיומו הרי הוא כעריבה. והוי כאלו נגע שרץ בעריבה ממש: מתני' בצק החרש. שאין ניכר אם החמיץ אם לאו שמשונה הוא כחרש הזה שיש לו אזנים ואינו ניכר אם שומע אם לאו דאין אדם עומד על ברורו ועל דעתו לישנא אחרינא בצק החרש קשה כחרש ואינו ניכר שהחמיץ ר''ל הכסיפו פניו ואין סידוק לסימן החימוץ: אם יש כיוצא בו שהחמיץ. אם יש עיסה אחרת שנילושה בשעתה וכבר החמיצה: גמ' ממגדל נוניא לטבריא. דהיינו מיל: לגבל ולתפלה כו'. משום דר' אבהו אמר ריש לקיש נקט לה: לגבל. המגבל עיסת אחרים בשכר וכלי בעל הבית טמאים עד ארבע מילין הטריחוהו חכמים לילך למקוה לטבול כליו וכן לתפלה אם מהלך אדם בדרך ובא עת ללון ולהתפלל אם יש בית הכנסת לפניו ברחוק ארבע מילין הולך ומתפלל שם ולן שם וכן לנטילת ידים לאכילה אם עתיד למצוא מים לפניו בד' מילין הולך לשם ונוטל את ידיו: ר' אייבו אמרה. להא מילתא משמיה דריש לקיש ולא ר' אבהו אמרה: וארבעה מילי אמר בה. לשיעור ארבע מילין היינו תלת וחדא מוסיף: ומאי היא עבוד. שיעור עבוד של עור רך המטמא כבשר כגון הנך דחשיב בהעור והרוטב ארבע מילין הוא לבטלו מתורת בשר מחמת עיבודו: כולן. כל אלו שמנו חכמים בהעור והרוטב שעורותיהן מטמאין כבשרן מפני שהוא רך ודרכו לאכול: שהילך בהן. דרך עורות לשוטחן לפני דריסת רגלי אדם וזהו תחילת עיבודן: אלא לפניו. אנטילת ידים ואתפלה דמהלך בדרך קאי דאילו גבל ילך עד ד' מילין דמה יש לו להפסיד: ומינה. מהא דר' יוסי בר חנינא דאמר בהדיא אפי' מיל אינו חוזר דוקא מיל קאמר הא פחות ממיל חוזר: מתני' כיצד מפרישין חלה בטומאה. שנטמאת העיסה ושוב אין חלה הניטלת ממנה ראויה לאכילת כהן כיצד מפרישין אותה ביום טוב של פסח הרי אין יכול לאפותה מאחר שאינה ראויה לאכילה ולשהותה לשורפה לערב אי אפשר שלא תחמיץ ולשורפה או להאכילה לכלבים. אי אפשר שאין שורפין קדשים ביום טוב: רבי אליעזר אומר לא תקרא לה שם. חלה: עד שתאפה. תחלה דאכתי כל חדא וחדא חזי ליה דמפריש מכל חדא פורתא ולאחר אפייה אם רצה יפריש חלה שלימה על כולן כדתניא בגמרא דקסבר רבי אליעזר הסל שהוא רודה מן התנור לתוכו מצרפו לחלה:

לגבר. פי' בערוך דבאדם המהלך בדרך מיירי דומיא דתפלה דאם יש גבל העושה עיסתו בטהרה ברחוק ד' מילין ימתין עד שיגיע לאותו גבל והשתא א''ש דלא שנו אלא לפניו קאי אכולהו: ולתפלה. נראה כפירוש הקונטרס ולא כערוך דפירש לתפלה היינו לרחוץ ידיו להתפלל דהיכי דמי אי בעידנא דצלותא הא אמרינן בברכות (דף טו.) (אביי) לייט אמאן דמהדר. אמיא בעידן צלותא דכתיב ארחץ בנקיון כפי ואי שלא בזמן תפלה מאי איריא ד' מילין אפי' טובא נמי: לא תקרא לה שם עד שתאפה. שאם היה קורא לה שם לא היה יכול לאפותה ולא לשורפה דאין שורפין קדשים ביו''ט כדיליף בבמה מדליקין (שבת כד:) והיינו נמי טעמא הא דתנן התם אין מדליקין בשמן שריפה ביו''ט ותימה בשלמא פסול קודש אין שורפין ביו''ט שאין יכול להנות ממנה בשעת שריפה אבל תרומה טמאה שיכול להנות ממנה בשעת שריפה אמאי אין שורפים כמו שמותר להדליק בשמן של חולין להנאתו כך ישרוף תרומה טמאה להנאתו וכי מפני שמצוה לשרוף מיגרע גרע ותירץ ריב''א דשמן של חולין מותר להדליק להנאתו כמו שמותר לאכול אבל תרומה טמאה דאסורה בכל ההנאות נמצא שההבערה אינה להנאה אלא לשם מצות שריפה אלא שהתורה לא הקפידה אם יהנה ממנה בשעת שריפה לכך אין דוחה יו''ט כשאר שריפת קדשים מידי דהוי אנדרים ונדבות למ''ד אין קרבים ביו''ט (ביצה דף יט.) אע''פ שיש בהן היתר לאכילת אדם כיון דעיקרו לגבוה וכהנים משולחן גבוה קזכו אסור לשוחטן ולמ''ד קרבים קסבר עיקר שחיטה לצורך אדם אבל שריפת תרומה טמאה אינה לשם הנאה מדאסר כל שאר הנאות אלא ודאי לשם מצות ביעור הוא ור''י פי' דודאי מותר לשרוף ביו''ט תרומה לצורך אוכל נפש דלא שייך למימר משולחן גבוה קא זכו אלא דגזרינן לצורך אטו שלא לצורך דשלא לצורך אסור מן התורה דגמרינן מקדשים שאין שורפין ביו''ט: עד שתאפה. אומר ר''י אנן שרינן לקרות לה שם קודם אפייה אע''ג דפסקינן כר''א דהא אי איכא כהן קטן חזיא ליה כדאמר בפרק עד כמה (בכורות כז.) אין תרומת ח''ל אסורה אלא למי שטומאה יוצאה עליו מגופו וכן פסק בה''ג בסדר פסח בשם רב כהן צדק ריש מתיבתא ואפי' ליכא כהן קטן אי איכא כהן גדול שרי דחזיא ליה ע''י ביטול ברוב כדאמר התם רבה מבטל לה ברוב ואכיל לה בימי טומאה וא''ת ואמאי לא שרינן לאפות חלה טמאה מטעם דאמר (ר''א בר' שמעון) בפ''ב דביצה (דף יז.) אף ממלאה אשה תנור פת אע''פ שאינה צריכה אלא לככר אחד מפני שהפת נאפה יפה כשהתנור מלא ואמר (רבה) התם הלכה כר''א ברבי שמעון ואפילו נאמר דאסור לאפות מפני שאסור לטלטלה מכל מקום כי לא קרא לה שם אמאי צריך לטעמא דהואיל ואור''י דטעמא [דאמרינן] בביצה לא שייך אלא בתנור אבל כשאופה תחת גחלים לא: תטיל בצונן. אור''י דר''א ורבי יהושע לא פליגי אבן בתירא שלא תועיל הטלה לצונן והיכא שאירע שקרא לה שם אור''ת תטיל בצונן: