פסחים לה ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לה - ב

מי פירות. ומי פירות אין מחמיצין ^[1]!

שנינו במתניתין: ויוצאין בדמאי ובמעשר וכו'!

והוינן בה: ואמאי יוצא בדמאי? הא לא חזי ליה לאכילה! שהרי חכמים אסרוהו באכילה. וקיימא לן, כל דבר שחייבין על חימוצו משום איסור אחר מלבד איסור חמץ, אין יוצאים בו ידי חובת מצה ^[2].

ומשנינן: כיון דאין איסור דמאי אלא חומרא דרבנן [שהרי רוב עמי הארץ מעשרין], לא אסרוהו חכמים אלא לעשיר. אבל עני מותר בו. וכיון דאי בעי מפקר ליה לנכסיה, הוי עני, ושוב הוא אוכל דמאי, השתא נמי מיקרי דהדמאי חזי ליה לאכילה! משום שעל ידי הפקר הוא ראוי לו. וכיון שבידו להביא את הדמאי למצב שלא יהיה בו אלא איסור חמץ בלבד, הרי הוא יוצא בו ידי חובת מצה ^[3].

והעני מותר בדמאי, כדתנן: מאכילין את העניים דמאי ^[4] . וכן מאכילין את האכסניא [חילות מלכי ישראל ^[5], המגינים מפני האויבים, וישראלים הם. ומוטל על בני העיירות חיוב מזונותיהם] דמאי! שכיון שאינם נמצאים במקום מגוריהם, דינם כעניים המותרים בדמאי.

ואמר רב הונא: תנא: בית שמאי אומרים: אין מאכילין את העניים דמאי. ואין מאכילין את האכסניא דמאי!

ובית הלל אומרים: מאכילין את העניים ואת האכסניא בדמאי!

שנינו במתניתין: ויוצאין במעשר ראשון שנטלה תרומתו וכו'!

והוינן בה: והלא פשיטא הוא דיוצאין בו. דהא כיון שנטלה תרומתו [תרומת מעשר שלו], הרי חולין גמור הוי. ומאי אתא מתניתין לאשמועינן?

ומשנינן: לא צריכא לאשמועינן, אלא במעשר ראשון שהקדימו בשבלים, קודם שנתמרחו!

שאין התבואה נאסרת באיסור טבל עד גמר מלאכתה, שהוא המירוח בגורן. מיהו, אם תרם ועישר ממנה קודם גמר מלאכה, חלים התרומות והמעשרות.

ותבואה שכבר נגמרה מלאכתה, חייב קודם להפריש ממנה תרומה גדולה. דהא רחמנא קרייה "ראשית". ואחר כך הוא מפריש מן הנותר, מעשר ראשון. ואחר כך מפריש מן המעשר, תרומת מעשר.

אבל אם עדיין לא נגמרה מלאכתה [שעדיין לא נקבעה לטבל], מותר לו להקדים את המעשר לתרומה גדולה. ועל ידי כך מרויח הלוי את חלק האחד מחמישים שבמעשר. שאילו היה מקדים לתרום תרומה גדולה שהיא אחד מחמישים, היה תורם אף מהחלק המיועד להיות מעשר. והשתא שהקדים את המעשר, אותו מעשר פטור מתרומה גדולה. ואינו חייב אלא בתרומת מעשר.

ובהכי איירי מתניתין. ואשמועינן, דכיון שהקדים לעשר קודם מירוח, ונטלה הימנו [מהמעשר] תרומת מעשר, הרי הוא מותר באכילה. ואף על פי שלא נטלה הימנו תרומה גדולה. וכדינא דרבי אבהו.

דאמר רבי אבהו אמר רבי שמעון בן לקיש: מעשר ראשון שהקדימו בשבלים, פטור מתרומה גדולה. שנאמר במעשר ראשון "והרמותם ממנו תרומת ה', מעשר מן המעשר". דהיינו חיוב תרומת מעשר, שהלוי תורמה ונותנה לכהן. ודרשינן, רק "מעשר מן המעשר" אמרתי לך להפריש ממנו. ולא חייבתי גם בהפרשת תרומה גדולה מן המעשר, וגם בתרומת מעשר מן המעשר ^[6].

אמר ליה רב פפא לאביי: אלא מעתה, אפילו הקדימו למעשר ראשון בכרי [לאחר שנתמרחה התבואה ונקבעה לתרומה] לפני שהפריש תרומה, נמי ליפטר אותו מעשר מן התרומה. דהא ממעטינן מהאי קרא, דהמעשר פטור מן התרומה.

אמר ליה אביי: עליך [על שאלתך זו] אמר קרא: "מכל מתנותיכם תרימו את כל תרומת ה"'! משמע, אף ממתנת המעשר תרימו תרומה גדולה.

והוינן בה: ומה ראית להעמיד את הכתוב הפוטר מתרומה גדולה במעשר שהקדימו בשבלין, ואת הכתוב המחייב בתרומה גדולה במעשר שהקדימו בכרי ^[7]? ומשנינן: האי מעשר שהקדימו בכרי, מסתבר טפי לחייבו בתרומה גדולה. דהא אידגן [נתמרח ונגמרה מלאכתו]! וכבר נקבע בטבל לענין תרומה. וכיון שכבר נתחייב בה, שוב אינו נפטר. אבל האי מעשר שהקדימו בשבלין, עדיין לא אידגן! וכיון דבזמן שנעשה מעשר אכתי לא היה טבול לתרומה, מסתבר לפוטרו מתרומה.

שנינו במתניתין: ויוצאין במעשר שני והקדש שנפדו!

והוינן בה: פשיטא דיוצאין בהן. שהרי כבר חולין גמורים הם.

ומשנינן: הכא במאי עסקינן, שנתן בפדיונם רק את הקרן. ולא נתן את החומש! שהבעלים הפודה אותן חייב להוסיף בפדיונם חומש משווים, בנוסף על דמיהם.

וקא משמע לן, דאין נתינת החומש מעכבת מהם לצאת לחולין.

שנינו במתניתין: והכהנים יוצאים במצה של חלה ובשל תרומה! והוינן בה: פשיטא דיוצאים בהן, שהרי הן מותרות לכהנים באכילה.

ומשנינן: מהו דתימא, במצה שהיא שוה ומותרת לכל אדם בעינן. קא משמע לן, מדכתיב "מצות" בלשון רבים, משמע דאף מצות שאינן מותרת לכל ריבה! שאותם בני אדם שמותרים לאוכלם יוצאים בהם. שנינו במתניתין: אבל לא יוצאין במצה של טבל וכו'!

והוינן בה: פשיטא ^[8]! שהרי אם החמיצה אסורה אף משום טבל. ואין יוצאין אלא במי שאין איסורו אלא משום חמץ.

ומשנינן: לא צריכא, אלא בטבל שהוא טבול רק מדרבנן. וכגון שזרעו בעציץ שאינו נקוב. שאינו חייב במעשר מן התורה, לפי שאינו מחובר לקרקע ^[9]. קא משמע לן, דאפילו הכי אין יוצאין בו ^[10]. משום דהוי מצוה הבאה בעבירה ^[11].

ולא דמי לדמאי, שיוצאין בו אף שהוא אסור מדרבנן. משום שדמאי מותר לעניים ולאכסניא. הלכך אף עשיר שאסור בו, יוצא מיהא בדיעבד. מה שאין כן טבל דרבנן, שהוא אסור לכל.

שנינו במתניתין: ולא יוצאין במעשר ראשון שלא נטלה תרומתו!

וקא סליק אדעתין, דאיירי ממעשר שלא נטלה תרומת מעשר שלו.

והוינן בה: פשיטא דאין יוצאין בו. שהרי טבל הוא.

ומשנינן: לא צריכא, אלא מעשר ראשון שלא נטלה תרומה גדולה שלו. וכגון שהקדימו בכרי, לאחר שכבר נטבל לתרומה. מהו דתימא, שאף מעשר זה פטור מתרומה גדולה, וכדאמר ליה רב פפא לאביי, שאף הוא יהיה בכלל המיעוט ד"מעשר מן המעשר", ולא תרומה גדולה מן המעשר.

קא משמע לן, דלא כן הוא. אלא כיון דכבר נגמרה מלאכתו ונתחייב בתרומה קודם שהופרש המעשר, שוב אינו נפטר ממנה. וכדשני ליה אביי לרב פפא.

שנינו במתניתין: ולא יוצאין במצה של מעשר שני והקדש שלא נפדו וכו'! והוינן בה: פשיטא! והלא אסורים הם באכילה.

ומשנינן: לעולם איירי במעשר שני והקדש דנפדו. ומאי "לא נפדו" דקתני? - שלא נפדו כהלכתן קאמר. וכגון מעשר שני שפדאו על גב אסימון, שהוא מעה של כסף שלא הוטבעה בצורת מטבע. ולכתחלה אין פודים מעשר שני אלא על מטבע שהוטבעה צורתה. משום דרחמנא אמר, בפדיון מעשר שני "וצרת הכסף בידך", והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלקיך בו". ומדכתיב "וצרת", דרשינן שמחללים דוקא על דבר שיש בו צורה.

וכן איירי בהקדש שנפדה. אלא שלא נפדה כהלכתו. כגון שחיללו על גבי קרקע! שאין פודין את ההקדש אלא בכסף או במטלטלין שהן שוה כסף. כדכתיב גבי מי שהקדיש שדה ובא לפדותה, "ונתן הכסף וקם לו" ^[12].

תנו רבנן: יכול יהא אדם יוצא בטבל שלא נתקן? -

ומפסיקה הגמרא באמצע דברי הברייתא, ומקשה: מאי קאמר "טבל שלא נתקן"? והלא כל טבל נמי לא נתקן.

ומפרשינן: אלא איירי בטבל שלא נתקן כל צרכו. וכגון שנטלה ממנו תרומה גדולה. ועדיין לא נטלה ממנו תרומת מעשר, ולא מעשר ראשון, ולא מעשר שני. ולא אלו בלבד שיש בהם קדושה [שהרי תרומת מעשר קדושה כתרומה גדולה. ואף מעשר ראשון קדוש, משום תרומת המעשר הכלולה בו. וכן מעשר שני קדוש, ואינו נאכל אלא בטהרה ובירושלים], אלא אפילו אם רק מעשר עני לא ניטל ממנו, אין יוצאין בו ידי מצה! ואפילו שאין במעשר עני שום קדושה, והוא חולין לכל דבר.

ועל זה שאל התנא: מנין שאין יוצאין בו ^[13]? ומשיב: תלמוד לומר: "לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות". מי שאיסורו משום "בל תאכל עליו חמץ" [אם נתחמץ], יוצאין בו ידי חובת מצה [כשלא נתחמץ]. יצא טבל זה, שאם נתחמץ, אין איסורו משום "בל תאכל חמץ", אלא משום "בל תאכל טבל". ואף מעשר עני טובל את הכרי ואוסרו באכילה, כל זמן שלא הופרש ^[14].

ותמהינן: היכי קאמר בטבל שנתחמץ שאין איסורו משום חמץ? וכי איסורא דחמץ להיכן אזלא?! אמר רב ששת: הא מני רבי שמעון היא, דאמר: אין איסור חל על איסור! וכיון שכבר קדם איסור טבל על תבואה זו, שוב אין חל עליה איסור חמץ.

הערות

^[1] ודוקא חימוץ גמור שחייבים עליו כרת אינן מחמיצין. אבל לאו אית ביה. דחמץ נוקשה מיהו הם עושים. רש"י [לקמן לו א]. והקשו תוספות, הא לקמן [מ א] מסקינן, דמי פירות אין מחמיצין כלל, ולכתחלה שרי. לכך פירש רבינו תם, דאין מחמיצים כלל. והא דקאמר לקמן, דחמץ נוקשה מיהא הוי, איירי כשלש במי פירות עם מים יחד. ויעוין בתוספות במנחות נד א, שכתבו ליישב את שיטת רש"י מכל קושיותיהם כאן.

^[2] ואיירי ביש לו מצה אחרת. דאם לא כן, אפשר דאפילו בטבל גמור יוצא. משום דעשה דוחה לא תעשה [ויעוין בהערה 10, בשם רבינו דוד]. ואף לדרשה המובאת להלן, דכל שיש בחימוצו משום איסור אחר אין יוצאים בו, מכל מקום לא הוי מקשינן מידי מדמאי. שהרי מצינו בכמה מקומות, שלא העמידו חכמים דבריהם לדחות עשה דאורייתא. פני יהושע.

^[3] ומסופק ר"י, האם דוקא דיעבד יוצא במצת דמאי, אבל לכתחלה לא. ואף דאי בעי מפקר לנכסיה, מכל מקום עדיין לא הפקירם. או דיוצאים אף לכתחלה. משום דאכילת מצה נקרא אכילת עניות [כדכתיב בה "חלם עוני"]. וסגי בכך דלעניים היא ראויה. תוספות. ודיעבד פירושו, שאם כבר אכל יצא ידי חובה. ואין צריך לאכול שוב. פני יהושע. ויעוין בשפת אמת שנתקשה בצד הראשון. דממה נפשך, אם אכתי חשיב איסור, אמאי יצא בדיעבד. והמלוא הרועים פירש בכונתם, דלא מהני "הואיל" לקולא, אלא בדיעבד.

^[4] והירושלמי פירש, דמותר לתת לעני דמאי, אבל העני עצמו חייב לעשר. אבל בתלמוד שלנו מסיק, שמותר לו לאכול דמאי, ואין צריך לעשר. שנות אליהו, דמאי פרק ג משנה א. וגם מסוגיין מוכח כן.

^[5] ובירושלמי איתא, דאיירי באכסניה של נכרים, שמוטל על הישראל לפרנסם. ואף שטבל ודאי אסור להאכילן, משום שהוא פורע חובו בממון כהן, בדמאי הקלו. תוספות, ברכות מז. ודוקא לאכסניה מותר, לפי שאין מחויב ליתן להם אלא מפני דרכי שלום. אבל לפרוע חובו לישראל בדמאי אסור. שנות אליהו. ויעוין בתוספות רבי עקיבא איגר שם שכתב, דלא אתי שפיר לשיטות הפוסקים, דבדמאי אין מעורב ממונו של כהן. ומותר למכור לו את תרומת הדמאי בדמים. ולא גזרו חכמים אלא רק לאוסרו באכילה. אולם למה שפירשו התוספות בעירובין יז, דקא משמע לן שמותר להנות מהדמאי על ידי נתינתו לאכסניה אף שטבל גמור אסור בהנאה של כילוי, אתי שפיר.

^[6] ומכאן יש להקשות לדעת התוספות, דאם נתמרחו הפירות הלקוחים ביד הלוקח, הרי הם פטורים. דאם כן, למאי איצטריך קרא לפטור מעשר ראשון שהקדימו בשבלים? והלא מעכשיו הם כלקוחים ביד הלוי, ונתמרחו ברשותו. ותיפוק ליה דפטור מתרומה משום "לקוח". ואולי איצטריך קרא לתבואה של הלוי עצמו. שפת אמת.

^[7] ופירשו התוספות בביצה יג ב, דפריך: מה ראית להעמיד את החיוב בכרי ואת הפטור בשבלים. אימא דהא והא בהקדימו בכרי. אלא כאן שהפרישו קודם ראית פני הבית, וכאן כשהפרישו לאחר ראית פני הבית. אבל רש"י שם כתב, ואימא איפכא. והקשו תוספות, מאי סברה לומר איפכא. והר"ן פירש, דנימא איפכא. דאם הקדימו בכרי, יתחייב הלוי ולא הישראל. ומשני, "דהא אידגן" ! וכיון שברשותו של הישראל נתחייב, תו לא פקע חיובו מיניה. והרש"ש בעירובין כתב ליישב דברי רש"י, על פי שיטת התוספות, דלקוח קודם מירוח חייב במעשר, ולאחר מירוח פטור.

^[8] תימא, מאי פריך פשיטא? והא בסמוך שואלת הברייתא איפכא, מנא לן דאין יוצאים בטבל. ויש לומר, דפריך אמאי איצטריך למימר דאין יוצאים לכתחלה. תוספות שאנץ. ויעוין בפני יהושע בברכות מז ב, שנתקשה, דלמא הא גופא קא משמע לן, דאף בדיעבד אין יוצאים. והר"ן תירץ, דלא פריך פשיטא אעיקרא דדינא. אלא דמרישא כבר שמעינן לה. [ונראה דכונתו למה שפירש הפני יהושע שם. דמקתני ברישא דיוצאין בדמאי, משמע דדוקא דמאי. דאף ספק טבל לא חשיב מעיקר הדין, לפי שרוב עמי הארץ מעשרין, אבל בספק טבל אין יוצאין. וכל שכן בודאי טבל].

^[9] וצריך עיון, למה לא יהיה פסול למצה, מגזירה שוה ד"לחם" "לחם" מחלה? שהרי עציץ שאינו נקוב, פטור מחלה. וכמו דפסלינן לקמן מצת מעשר שני, משום דהוא פטור מחלה. שפת אמת.

^[10] ותימה, אמאי לא נימא בזה עשה דוחה לא תעשה, ולא יחשב כמצוה הבאה בעבירה. ואף אם יש לו מצה אחרת, נדחה הלאו. דלא קיימא לן כריש לקיש דאמר "כל מקום שאתה יכול לקיים שניהם, מוטב. ואם לאו, יבא עשה וידחה לא תעשה". ויש לומר, דאין העשה דוחה את הלאו אלא היכא שהעשה והלאו פוגעים זה בזה, במקום שאין לתפוש אותו בדבר כלל. וכגון במילה בצרעת. או סדין בציצית. רבינו דוד. ודבריו צריכים ביאור. ואולי כוונתו למה שכתב רבינו פרץ בעירובין, דדוקא היכא דעיקר העשה הוא גם במקום לאו, נדחה הלאו. שכשחייב הכתוב ציצית, חייב אף בבגד פשתים. וכן במילה חייבה תורה, אף כשיש במקומה צרעת. אבל היכא דגוף הכתוב לא קאי במקום לאו, אין הלאו נדחה. ויעוין בשאגת אריה סימן צו שכתב ביישוב הקושיה, דטבל אית ביה מיתה בידי שמים. ואינו נדחה מפני העשה, כשם שאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת. עוד דייק שם אף מהרמב"ם פרק ו מחמץ ומצה הלכה ז, דאין עשה דמצה דוחה לא תעשה. וכתב ד' דרכים בטעמא דמילתא. והאור שמח שם ביאר בדעת הרמב"ם, דאין איסור החפצא נדחה מפני מצות הגברא. ואף שלכאורה נסתרים הדברים מכמה מקומות, יישב את כל הסתירות בטוב טעם.

^[11] ודוקא משום טעם זה אין יוצאים בו. אבל דרשה ד"מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ יוצאים בו", לא שייך כי אם באיסורים דאורייתא, ולא בטבל דרבנן. מיהו גבי דמאי שפיר פריך לעיל דמשום ההיא דרשה לא יצאו בו, כדפירש שם רש"י. והיינו משום שאיסור חכמים בטבל, הוא משום שחששו לספק דאורייתא. מהרש"א.

^[12] ולאו דוקא כסף, אלא כל מטלטלין. דילפינן בכלל ופרט וכלל. "ויסף חמישיתו", כלל. "כסף", פרט. "וקם לו", חזר וכלל. מה הפרט מפורש, דבר המטלטל וגופו ממון, אף כל דבר המטלטל וגופו ממון. יצאו קרקעות ועבדים ושטרות.

^[13] וקשה, תיפוק ליה משום דהוי מצה הבאה בעבירה. תוספות, סוכה ל א. ויש לומר, דדוקא בלולב שמשבחין בו לפני המקום, וקרבנות שבאים לרצות, פסלינן בהו כל שבא בעבירה. אבל בשאר מצוות אינו פוסל. תוספות שאנץ. מיהו למסקנת הגמרא לא ממעטינן מ"מי שאין איסורו מחמת חמץ" אלא לרבי שמעון. אבל לדידן, לית לן הך מיעוטא. ולפי דברי התוספות שאנץ יצא, דמתניתין היא דלא כהלכתא. ויעוין בר"ן שעמד על זה. והביא בשם הרמב"ן. דאף במצה איתא לטעמא דמצוה הבאה בעבירה. אלא שאין זה אלא מדרבנן. ולא קאמר בברייתא, אלא דלרבי שמעון אין יוצאים בטבל מן התורה. אבל לדידן, מדרבנן מיהא אין יוצאים. עוד כתב הריטב"א, דלא שייך הכא דין מצוה הבאה בעבירה. משום דאין חיוב המצוה גורם לעבירה. ודוקא במצה גזולה אמרינן כן. משום שעל ידי המצוה הוא קונה את המצה בשינוי השם. דמעיקרא "לחם" והשתא "מצה". נמצא שהמצוה היא הגורמת לו את העבירה. והשאגת אריה בסימן צו כתב לתרץ קושייתם, דאיצטריך קרא למצה הטבולה ממעשר עני, שאין איסורה אלא בלאו. ואם אין לו מצה אחרת היה ראוי להתיר משום עשה דוחה לא תעשה. וחזר והקשה [בסימן צז] על פי דברי התוספות לקמן לח ב, דבלאו קרא נמי לא היה יוצא, אלא אם כן אכל יותר מכזית. דלפי זה הדרא קושיה לדוכתה. שהרי בשיעור הנוסף על הכזית אינו מקיים מצוה. ולא שייכא בה "עשה דוחה לא תעשה". ויעוין בקהלות יעקב שתמה בדבריו. וכתב להוכיח דאף בהכשר מצוה אמרינן עשה דוחה לא תעשה, היכא דהוה בעידניה.

^[14] ובירושלמי [הובא בתוספות, קידושין לח א] מקשה, למה לא אכלו בני ישראל מצה מהחדש. ויבוא עשה ד"בערב תאכלו מצות" וידחה לא תעשה דחדש. ומשמע מזה, דמשום העבירה שיש באכילת מצה אין יוצאים בה. וקשיא, הא מבואר כאן, דכל שחייבים על חימוצו משום דבר אחר, אין יוצאין בו ידי מצה. ואף חדש יש למעט מטעם זה. ואף דמסקינן, דדוקא לרבי שמעון איתא להך דרשה, אבל לדידן דאיסור לא על איסור אף בכולל ליתא להך דרשה, מכל מקום קשיא. שהרי לגבי חדש לא חשיב חמץ איסור כולל. שהרי כל התבואה שבעולם אסורה משום חדש. ויעוין בקהלות יעקב, שכתב בכמה דרכים לבאר דחשיב שפיר איסור מוסיף. עוד כתב, דהירושלמי לשיטתו ודאי לא קשיא. דכתב כאן [פרק ב הלכה ג] דאיסור חמור חל על איסור קל.

ומי פירות אין מחמיצין ואף שניתנים לאפיה אין עיסה הנעשית על ידיהם נחשבת כחמץ לכל דבר.

א ומעתה מבארים את פרטי הדברים במשנה. שנינו ש"אדם יוצא ידי חובת מצה בדמאי ובמעשר ראשון". ותוהים: דמאי, והא [והרי] הוא לא חזי ליה [ראוי לו] לאכול, שהרי אסרו חכמים לאכול דמאי בלא תיקון (הפרשה)! ומשיבים: כיון דאי בעי מפקר לנכסיה [שאם ירצה להפקיר את נכסיו], הוי [והריהו] עני, והינו אוכל דמאי, השתא נמי חזי ליה [עכשיו גם כן שלא הפקיר ראוי לו] לצאת בו ידי חובה בדיעבד, שאין זו אלא חובה מדברי סופרים.

דתנן [שהרי שנינו במשנה]: מאכילין את העניים דמאי, וכן מאכילים את אכסניא (את החיילים הישראלים הבאים להתאכסן) בדמאי. ואמר רב הונא: תנא [שנינו] בית שמאי אומרים: אין מאכילין את העניים דמאי ואת האכסניא דמאי, ובית הלל אומרים: מאכילין, ומכאן נבין שאיסור הדמאי אינו איסור גמור כמו טבל שאין לו היתר, אלא תיקון חכמים שבמקרים מסויימים לא עמדו על שמירתו.

ב ועוד שנינו במשנה: שמעשר ראשון שנטלה תרומתו וניתנה לכהן — יוצאים בו ידי חובת מצה. ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שכיון שנטלה תרומתו חולין הוי [הוא] ומה החידוש שבדבר?

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא במקרה שהקדימו הלוי לכהן בשיבלים. כי כרגיל מקבל הלוי את המעשר הראשון לאחר שנטל הכהן מן התבואה תרומה גדולה, ואילו במקרה זה הקדים הלוי את הכהן וקיבל את המעשר לפני הפרשת התרומה ונטלה הימנו ממעשר זה תרומת מעשר שהפריש הלוי כדי להתיר לו את המעשר באכילה, אבל לא נטלה הימנו תרומה גדולה, והכהן יקח תרומה ממה שנשאר אחר נטילת המעשר על ידי הלוי ובכך החידוש, וכדברי ר' אבהו

שאמר ר' אבהו אמר ר' שמעון בן לקיש: מעשר ראשון שהקדימו הלוי בשיבלים אף על פי שבכך צימצם את כמות התבואה שבשדה ובאופן יחסי אף את כמות התרומה גדולה שצריכה להינטל ממנה — פטור מהפרשת תרומה גדולה מן החלק היחסי שבו גדלה כמות המעשר ראשון על חשבון התרומה גדולה, שנאמר "ואל הלויים תדבר ואמרת אליהם כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר אשר נתתי לכם מאתם בנחלתכם והרמתם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר" (במדבר יח, כו), ודורש: מעשר מן המעשר אמרתי לך להפריש, ולא תרומה גדולה ותרומת מעשר מן המעשר.

אמר ליה [לו] רב פפא לאביי: אלא מעתה אם נקבל את הוראת פסוק זה, אפילו הקדימו בכרי כאשר כבר העמיד בעל הבית את הדגן בכרי מסודר, נמי ליפטר [גם כן שיפטר] מנתינת תרומה גדולה. אמר ליה [לו]: עליך על טענה כגון זו אמר קרא [המקרא] "מכל מתנתיכם תרימו את כל תרומת ה' מכל חלבו את מקדשו ממנו" (במדבר יח, כט), שהלויים חייבים לתת לכהן מכל מתנותיהם שלהם.

ושואלים: ומה ראית להעמיד את הפסוקים באופן שאם הקדים הלוי בעוד התבואה בשבלים אינו חייב בהפרשת תרומה, ואם הקדימו בכרי — חייב?! ומשיבים: האי [זה] שחייב — הוא משום שכבר אידגן [נעשה דגן], והאי [וזה] שאינו חייב — הוא משום שעדיין לא אידגן [נעשה דגן]. כי תבואה שסודרה בכרי קרויה כבר בלשון התורה דגן, וחובת התרומה מפורשת בתורה שהיא מן הדגן, ומשחלה חובת הפרשת התרומה, חל החיוב להקדים נתינה לכהן ואחר כך ללוי, ואם מקדים הלוי ונוטל חייב אז לתת מחלקו גם תרומה גדולה לכהן.

ג במשנה שנינו כי מעשר שני והקדש שנפדו יוצאים בהם ידי חובת מצה. ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] הרי הם כשאר חולין! ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] במקרה שנתן את הקרן של פדיון המעשר או ההקדש, ועדיין לא נתן את החומש, שהפודה מעשר או הקדש צריך להוסיף חומש. וקא משמע לן [והשמיע לנו] בכך שאין חומש מעכב, שאף שיש חובה לשלם, מכל מקום כיון שנתן את הקרן, שוב אין קדושה בדבר שנפדה.

ד שנינו עוד כי הכהנים יוצאים בחלה ובתרומה, ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן] שכיון שהכהן רשאי לאכול חלה ותרומה מדוע לא ייצא בה ידי חובת מצה? ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] מצה שוה לכל אדם בעינן [צריכים אנו] ומצה שכל ישראל אינם רשאים לאכלה אף כהנים אין יוצאים בה חובת מצה, קא משמע לן [השמיע לנו] מכפילות הלשון בפסוק "מצות" "מצות" ריבה שכל מיני מצות בכלל זה, אף מצות שמותרות רק לאנשים מסויימים בלבד.

ה במשנה למדנו: אבל אין אדם יוצא ידי חובת מצה בטבל. ושואלים: פשיטא [פשוט מובן] הרי טבל אסור באכילה! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא בטבל טבול (שאיסור טבל חל עליו) רק מדרבנן [מדברי סופרים] כגון שזרעו בעציץ שאינו נקוב. שמן התורה דבר הצומח בעציץ כזה אין בו איסור טבל, ואין חובת ההפרשה ממנו אלא מדברי סופרים, והם העמידו דבריהם שלא ייצא במצה הנעשית מטבל כזה.

ו שנינו עוד במשנה שלא יוצאים ידי חובה במעשר ראשון שלא נטלה תרומתו. ושואלים: פשיטא [פשוט מובן מאליו] הרי אסור הוא באכילה! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא במקרה שהקדימו בכרי ו"שלא נטלה תרומתו", הכוונה לתרומה גדולה.

מהו דתימא [שתאמר] שדין זה יהא כמו שאמר ליה [לו] רב פפא לאביי שאף במקרה זה פטור מהפרשת תרומה, לכן קא משמע לן [השמיע לנו] כדשני ליה [כפי שתירץ לו] שאף במקרה זה יש חיוב להפריש, וקודם הפרשה הריהו אסור באכילה.

ז שנינו שלא יוצאים ידי חובת מצה במעשר שני והקדש שלא נפדו. ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שהרי הם אסורים באכילה!

ומשיבים: לעולם מדובר כאן שנפדו, ומאי [ומה פירוש] ש"לא נפדו" — הכוונה שלא נפדו כהלכתן כגון מעשר שני שפדאו על גב (על ידי) אסימון. דרחמנא [שהכתוב] אמר בפדיון מעשר: "ונתת בכסף וצרת הכסף בידך והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלוהיך בו" (דברים יד, כה), ודרשו חכמים: "וצרת הכסף" שכסף זה צריך להיות דבר שיש לו צורה כלומר: מטבע שיש עליה טביעה.

וכן הקדש — שחיללו שלא כיאות על גבי (על ידי) קרקע, דרחמנא [שהכתוב] אמר: "ונתן הכסף וקם לו" ואם לא נתן כסף ממש אלא רק החליף (חילל) את ההקדש על קרקע — אין זה מועיל.

תנו רבנן [שנו חכמים]: יכול יוצא אדם ידי חובתו לאכילת מצה בטבל שלא נתקן. מתחילה מבררים את הלשון התמוהה: "טבל שלא נתקן", הרי כל טבל נמי [גם כן] הא [הרי] לא נתקן!

אלא יש להבין כך: בטבל שלא נתקן כל צרכו. כיצד? שנטלה ממנו תרומה גדולה אבל לא נטלה ממנו תרומת מעשר, או שניטל ממנו מעשר ראשון ולא ניטל ממנו מעשר שני ואפילו תבואה שלא ניטל ממנה מעשר עני אף שאין בו קדושה ואינו אלא מתנה לעניים, עדיין נחשבת תבואה זו לטבל, מנין שאיננו יוצא בטבל כזה משום מצה?

תלמוד לומר "לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות" (דברים טז, ג), מי שאיסורו משום "בל תאכל עליו חמץ" יוצאים בו ידי חובת מצה אם שמרוהו מחימוץ, יצא זה שאין איסורו משום "בל תאכל חמץ" אלא משום "בל תאכל טבל". על ברייתא זו תוהים: כיצד יתכן שאין בטבל איסור משום "בל תאכל חמץ"?

ואיסורא [ואיסור] אכילת חמץ להיכן אזלא [הלך]? אמר רב ששת: הא מני [ברייתא זו כשיטת מי היא], כשיטת ר' שמעון היא, שאמר: אין איסור חל על איסור, שדבר שחל עליו איסור אחד (כגון תבואה שהיא טבל), אין איסורים נוספים יכולים לחול עליו, וממילא אין איסור חמץ חל על איסור טבל. דתניא [שהרי שנינו בברייתא], ר' שמעון אומר:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and fruit juice does not cause dough to be leavened. Therefore, dough prepared with these liquids is not considered full-fledged leavened bread.

The Gemara turns to the cases of the mishna. The mishna taught that one can fulfill his obligation to eat matza with doubtfully tithed produce and with produce of the first tithe, from which teruma has been separated. The Gemara asks: Can one really fulfill his obligation with doubtfully tithed produce? It is not suitable for him to eat. The Sages prohibited the eating of doubtfully tithed produce that has not been tithed. The Gemara answers: Since, if one so desires he may renounce all his property, thereby becoming a poor person who is permitted to eat doubtfully tithed produce, now too it is suitable for him, even though he did not declare his property ownerless. Consequently, if he used doubtfully tithed produce as matza, he has fulfilled the mitzva after the fact.

As we learned in a mishna: One may feed the poor doubtfully tithed produce, and he may also feed Jewish soldiers [akhsanya] who lodge with him doubtfully tithed produce. And Rav Huna said that it was taught that Beit Shammai say: One may neither feed the poor doubtfully tithed produce, nor feed soldiers doubtfully tithed produce. And Beit Hillel say: One may feed these groups doubtfully tithed produce. This mishna indicates that doubtfully tithed produce is not prohibited to the same extent as entirely untithed produce, as in certain situations the prohibition pertaining to doubtfully tithed produce does not take effect.

The mishna taught that one can fulfill the obligation to eat matza with produce of the first tithe from which its teruma, the teruma of the tithe, was taken and given to a priest. The Gemara asks: Isn’t that obvious, as, since its teruma has been taken, it is non-sacred food? What novel element is taught by this statement?

The Gemara answers: No, it is necessary to teach the halakha in a case where a Levite preceded the priest while the grain was still on its stalks. Ordinarily, the Levite would be given his first tithe only after the priest had taken the teruma gedola; however, in this case the Levite took his portion before the priest. And the teruma of the tithe was taken by the Levite from his tithe so that he would be permitted to eat the tithe; however, the teruma gedola was not taken from the produce at all. And the novel element of the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Abbahu.

As Rabbi Abbahu said that Rabbi Shimon ben Lakish said: First tithe in which the Levite preceded the priest while the grain was still on the stalks is exempt from teruma gedola, even though the Levite thereby reduces the amount of grain the priest receives. As it is stated: “Moreover you shall speak to the Levites and say to them: When you take from the children of Israel the tithe which I have given you from them as your inheritance, and you shall set apart from it a gift for the Lord, a tithe from the tithe” (Numbers 18:26). This verse teaches that the Levite is obligated to set apart a tithe from the tithe, i.e., the teruma of the tithe, and not teruma gedola and the teruma of the tithe from the tithe.

Rav Pappa said to Abaye: However, if that is so, even if the Levite preceded the priest after the kernels of grain were removed from the stalks and placed in a pile, the Levite should not have to separate teruma gedola in this case either. Abaye said to him: With regard to your claim, the verse states: “From all that is given to you, you shall set apart all of that which is the Lord’s teruma, of all the best of it, even its consecrated portion” (Numbers 18:29). This verse teaches that the Levites must designate a portion of the gifts they receive and give it to the priests.

The Gemara asks: And what did you see to lead you to require the separation of teruma gedola from first tithe that was taken from grain in piles and not from first tithe that was taken from grain on stalks? Abaye answers: This produce, after being threshed and placed into piles, is completely processed and has become grain; and that produce on the stalk did not yet become grain, and the Levite is therefore exempt from separating teruma gedola from it. Produce that has been arranged in a pile is called grain by the Torah and is given to the priest. Once it is classified as grain, the right of the priest takes effect and the Levite is required to separate teruma gedola from it.

The mishna taught that one can fulfill his obligation to eat matza with second-tithe grain and with consecrated grain that was redeemed. The Gemara asks: It is obvious that this is the case, as consecrated grain that has been redeemed is non-sacred produce. The Gemara answers: With what are we dealing here? We are dealing with a case where the consecrated property was not completely redeemed, i.e., where one gave payment for the principal, the value of the tithe, but he did not give payment for the additional fifth due when redeeming consecrated items. And the mishna teaches us that failure to add the fifth does not invalidate the redemption. Although there is an obligation to pay this additional fifth, the neglect of this duty does not prevent the grain from becoming non-sacred.

And the mishna further taught that priests can fulfill their obligation with matza of ḥalla and with teruma. The Gemara again asks: It is obvious that this is the case. Since a priest is permitted to eat ḥalla and teruma, he can fulfill his obligation to eat matza with them. The Gemara responds: This ruling is nevertheless necessary, lest you say that we require matza that may be eaten equally by anyone, which would mean that matza that may not be eaten by regular Israelites is prohibited to priests as well. The mishna therefore teaches us that the repetition of the words “matzot,” “matzot” (Deuteronomy 16:3, 8) comes to amplify, i.e., one can fulfill one’s obligation to eat matza even with foods that may be eaten only by specific people.

We learned in the mishna: However, one may not fulfill this obligation with untithed produce. The Gemara asks: It is obvious that this is the case, as it is always prohibited to eat tevel. The Gemara explains: No, it is necessary to teach this halakha in a case where it is considered untithed produce by rabbinic law, and by Torah law the produce is permitted. For instance, this is the case with regard to grain that one sowed in an unperforated flowerpot. Anything grown disconnected from the ground is not defined as produce of the ground, and its owner is exempt by Torah law from tithing it. However, by rabbinic law, grain sowed in an unperforated flowerpot is considered untithed.

It was also taught in the mishna: And one does not fulfill his obligation with matza from produce of the first tithe, whose teruma, teruma of the tithe, was not taken. The Gemara asks: It is obvious that this is the case, as this produce may not be eaten. The Gemara answers: No, it is necessary for the mishna to teach this with regard to a case where the Levite preceded the priest after the kernels of grain were placed in a pile but before teruma gedola was separated from the produce.

The Gemara elaborates: Lest you say, as Rav Pappa said to Abaye, that in that case too, the Levite should be exempt from the requirement to separate teruma gedola from this produce, the tanna of the mishna teaches us, as Abaye responded to Rav Pappa, that there is a difference between a case when the grain was on the stalks and when it was collected in a pile. Therefore, one may not eat this produce before separating teruma gedola from it.

It was further taught in the mishna: And one does not fulfill his obligation to eat matza with second-tithe produce or consecrated grain that was not redeemed. The Gemara asks: Isn’t that, too, obvious, as it is prohibited to eat these foods?

The Gemara answers: Actually, this is speaking of a case where they were redeemed, and what is the meaning of the expression: They were not redeemed? It means that they were not redeemed properly, e.g., second-tithe grain that was redeemed with an unminted coin [asimon]. As the Merciful One says with regard to the redemption of the second tithe: “And you shall turn it into money, and bind up the money in your hand, and go to the place which the Lord your God shall choose” (Deuteronomy 14:25). The phrase “and bind up [ve’tzarta] the money” indicates that the produce must be exchanged for an object that has a form [tzura], not unminted metal.

And with regard to consecrated property, we are dealing with a case where he redeemed it by exchanging it for land instead of money, as the Merciful One says: “And he will give the fifth part of the money of your valuation unto it and it shall be assured to him” (see Leviticus 27:19). If one redeemed consecrated property with land rather than money, the consecrated status is not transferred to the land.

The Sages taught: I might have thought that a person fulfills his obligation to eat matza with untithed produce that was not amended with regard to tithes. The Gemara analyzes the apparently redundant phrase untithed produce that was not amended. But isn’t all untithed produce also not amended, by definition?

Rather, this baraita is referring to untithed produce that was incompletely amended. How so? For example, produce from which teruma gedola was taken, but the teruma of the tithe was not taken from it. Alternatively, the first tithe was separated from the produce, but not the second tithe; or, it is referring even to grain from which all the tithes were separated, apart from the poor man’s tithe. Although no sanctity applies to the poor man’s tithe, which is simply a monetary gift to the poor, until this tithe has been separated the grain remains untithed. From where is it derived that these types of grain cannot be used for matza?

The verse states: “You shall not eat leavened bread with it; seven days you shall eat with it matza” (Deuteronomy 16:3). One fulfills his obligation to eat matza with food whose prohibition is solely due to the prohibition: Do not eat leavened bread with it, if it was not preserved in an unleavened state. This command excludes this grain, which is not prohibited due to the prohibition: Do not eat leavened bread, but rather due to the prohibition: Do not eat untithed produce.

The Gemara expresses surprise at this baraita. And the prohibition of leavened bread, where did it go? In other words, doesn’t the prohibition: “You shall not eat leavened bread” apply to untithed produce as well? Rav Sheshet said: In accordance with whose opinion is this baraita? It is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who said: One prohibition does not take effect where another prohibition already exists. No additional prohibitions can apply to an object that is already prohibited, e.g., untithed grain. Consequently, the prohibition of leavened bread does not take effect on untithed produce. As it was taught in a baraita that Rabbi Shimon says:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ירושל' אין לשין עיסה במשקין אבל מקטפין אותה במשקין אמר רבי עקיבא מעשה שהייתי עם רבי אליעזר ורבי יהושע בספינה ולשתי מצתם במשקין. אין לשין בחמין מפני שחולטין ולא בפושרין מפני שהן מחמיצין:

דמאי כב"ה דאמר מאכילין את העניים דמאי וכיון דחזו לעניים יוצא אדם בו בפסח וכבר פרשנוהו בכמה מקומות דדמאי הוא הלוקח פירות מעם הארץ ואינו יודע אם הן מעושרין אם לאו נותן מהם חלק אחד ממאה לכהן והן תרומת מעשר שחייב הלוי ליתן לכהן מעשר מן המעשר אבל תרומה גדולה שהיא אחד מחמישים ודאי הן מפרישים ואפילו עמי הארץ וכן מי שהפריש עמיר אחד מעשרה ונתנו לכהן קודם שיעשהו גורן וקודם שיוציאו ממנו תרומה גדולה לכהן ונתן הלוי ממנו תרומת מעשר והוא מעשר מן המעשר ואע"פ שתרומה גדולה לא נתן לכהן מותר ללוי אותו מעשר שלא נתחייב הלוי בתרומה גדולה אלא אם קבל הלוי מעשר מן הגורן אחר שהעמיד ישראל כרי אם הפריש ממנו מעשר ונתנו ללוי מקודם התרומה חייב בתרומה וחייב בתרומת מעשר הלוי ופשוטא היא והיא מפורשת בסוטה פרק אחרון:

ובמעשר שני והקדש שנפדו אם נתן הקרן אע"פ שלא נתן עדיין החומש כבר שלו הוא וכן החלה והתרומה לכהנים הן ואע"פ שלישראל אסורה מצות מצות ריבה. טבל הוא שלא הורמה ממנו התרומה והמעשר ואע"פ שהיא תבואה שנזרעה בעציץ שאינו נקוב ואינה תרומת הארץ אלא תבואה זרועה בכלי מדאוריי' פטור מדרבנן חייב להפריש ממנו תרומה ומעשר לפיכך אינו מותר ואינו ראוי לאכילה וכ"ש טבל דאוריי':

ולא במעשר ראשון שלא נטלה תרומתו כגון שהקדים בכרי ונתן אחד מעשרה בו ללוי ונמצא במעשר שלקח הלוי אחד מחמישים והיא תרומה גדולה וחייב עוד אחרי כן לתת לכהן מן הנשאר בידו חלק אחד מעשרה והיא תרומת מעשר ואפילו אם נתן תרומת מעשר ולא נתן התרומה גדולה אין יוצא בו ידי חובתו בפסח וכן במעשר הקדש שנפדו על אסימון והן מעות שאין בהן צורה כלומר לא נטבעו במטבע אלא הוחלק בלא צורה כאלו לא נפדו דפדיה כי האי גונא לא שמה פדיה משום דאין מתחלל אלא על כסף שיש עליו צורה שנאמר וצרת הכסף בידך ודייקינן וצרת דבר שיש עליו צורה למעוטי אסימון שאין עליו צורה:

ת"ר יכול יוצא אדם בטבל שלא תקנו כהלכתו כגון שהפריש כל מה שחייב להפריש חוץ מדבר אחד ואפי' מעשר עני שמוציא בשנה השלישית ת"ל לא תאכל עליו חמץ מי שאיסורו משום לא תאכל חמץ יצא זה שאיסורו משום לא תאכל טבל פי' כל תבואה שלא נתקנה כהלכתה נקראת טבל ואקשי' עליה ואיסורא דחמץ היכא אזיל ודחי' הא מתניתא ר' שמעון היא דסבר אין איסור חמץ חל על איסור טבל דתניא האוכל נבלה ביום הכפורים פטור ולא אתי איסור יום הכפורים חייל אאיסור נבלה:

[אמר רב ששת הא מני ר' שמעון היא.] נ"ל דיוצאין בטבל ובמעשר ראשון שלא נטלה תרומתו ובמעשר שני והקדש שלא נפדו. משום דמתני' אוקמה רב ששת כר"ש וקי"ל איסור כולל ומוסיף חל על איסור וחמץ בפסח כולל הוא ומוסיף נמי הוא דאסור בהנא' הילכך יוצאין בהן. ורבינו ז"ל שכתב בתחלת המשנה יוצאין בדמאי לא הקפיד עליה וצ"ל משום מצוה הבאה בעבירה ולא מצאתי כן אלא בגזלה והכי משמע הכא בגמ' אבל במס' שבת בפ' ר"א דאורג מצאתי בירושלמי ראיה דאפי' בשאר עבירות.
ושוב מצאתי בתוס' שאמרו דאין בשאר המצות משום מצוה הבאה בעביר' אלא בקרבן ובלולב שמהללין בה דהא סוכה צריך בה לך למעוטי גזולה ולא ממעטינן לה משום מצוה הבאה בעבירה. וגם זה אינו נכון בטעם והוא (מסתבר) מן הירוש' שהזכרתי אבל מ"מ קשי' הך בריית' לרבי יוחנן דאצטריך לה קרא משום מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ וכן סוגי' דסוכה גזולה קשי'.
ויש לי לתרץ שאין בטבל דין מצוה הבאה בעבירה מפני שבידו לתקן כדאמרי' במס' ביצה טבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ותקנו מתוקן. וסוכה מתוך שריבה הכתוב כל האזרח בישראל להכשיר שאולה שלא נלמוד מלולב הוצרך למעוטי גזולה שלא נכשיר אותה מכל האזרח ישבו.
אבל העיקר שנ"ל שמצוה הבאה בעבירה פסולה דרבנן היא ואקרא דקבלה מיסמיך ליה הא מדאוריית' יצא חוץ מהני דכתיבי בהו מיעוטי' ולא כדברי מקצת המפרשים דבר תורה חטאת הגזולה אינה מכפרת משום מצוה הבאה בעבירה, ועכשיו נתקיימו דברי רבנן והמחברים הפוסקים אבל לא בטבל ונאמר משום מצוה הבאה בעבירה:

פיסקא ולא במעשר ראשון וכו'. תנו רבנן יכול יוצא אדם ידי חובתו בטבל וכו' עד הא מני ר' שמעון היא. כתב הרי"ט ז"ל ומעתה מתני' דקתני שאין יוצאין בטבל כר' שמעון וכיון שכן לרבנן דסברי דאיסור חל על איסור יוצאין בטבל וקיל"ן כוותיהו ואע"ג דדמיא למצוה הבאה בעבירה כתבו בתוס' דלא אסרו מצוה הבאה בעבירה אלא בתוך (נ"ל דצ"ל באותן, המעתיק) שבא לרצות וכן לולב אבל בשאר מצות לא תדע דהא איצטריך קרא למעוטי סוכה גזולה וכן ציצית ומעתה מצה גזולה וכן של טבל יוצאין בה בדיעבד מיהו לכתחילה אסור משום ובוצע ברך. והרמב"ם ז"ל כתב דמצה גזולה אין יוצאין בה בדיעבד ובירושלמי נחלקו בדבר. וכתב הרי"ט ואנן הא פרישנא לה בכמה דוכתין וברירנא בראיות ברורות דלא אמרינן מה"ב אלא בשהמצוה מסעיית בקנינא אבל בשאין המצוה מסעיית בקנינא לא שהרי דמים הוא חייב לו וכל היכא דגזל קמח ועשאו מצה דאיכא יאוש ושינוי מעשה דכ"ע יוצאין בה אבל גזל מצה אפויה ואיכא יאוש בעלים ועל ידי המצוה איכא שינוי השם דמעיקרא לחם והשתא מצה אי נמי שינוי רשות למאן דסבר מדרבנן בקדושת מצוה חשיב שינוי רשות דאשכח דעל ידי המצוה הוא קונה מצה זו דהא איפליגי בירושלמי וקי"ל כמאן דאסר הלכך טבל דעבירתו מעצמו ואין המצוה מסעיית לאו מצוה הבאה בעבירה חשיבא ושרייא:

ממה שכתבנו במשנתנו למדת שהטבל שלא נתקן כל צרכו כגון שניטלה ממנו תרומה גדולה ולא ניטלה ממנו תרומת מעשר או מעשר ראשון ולא שני או אפי' מעשר עני אין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח ואע"פ שהעמידה רב ששת לדעת ר' שמעון שסובר שאין איסור חל על איסור בשום צד ומאחר שאיסור טבל קודמו אין איסור חמץ חל עליו ומתוך כך אין יוצאין בו ידי מצה הא לדעת רבנן הואיל ואיסור חמץ חל על טבל יוצא בטבל אי אפשר לומר כן שאם כן משנתנו שלא כדעת חכמים ועוד היאך אמרו למעלה אבל לא בטבל פשיטא והרי חכמים מתירין בו אלא ודאי אינו כן ואע"פ שאמרו אלא מחוורתא כרב ששת לישוב סוגיא לבד נשתבחו הדברים לא לענין פסק הא לענין פסק הלכה כרבינא מפני שפירש הטעם מפני שכל שאיסור אחר מעורב בו אין יוצאין משום מצה ויש טורחים להעמיד דברי רב ששת ושלא לאסרו מצד איסור מעורב אלא שאף הם פוסקים כמשנתנו מצד אחר והוא מטעם מצוה הבאה בעבירה ואע"פ שבלולב לא פסלנו את הגזול אלא בראשון ומתורת לכם הא בשני כשר אע"פ שבאה בעבירה במצה לילה הראשון החמירו מפני שהיא מן התורה או מפני שבשעה שעושה את המצוה עושה את העבירה ולולב כבר נעשית העבירה משעת גזלה או שמא מפני שיש לחוש שיאכל כמה זיתים ומשאכל כזית נתקיימה מצותו ונמצא אוכל שאר זיתים באיסור שלא בצד מצוה וכל אלו דברים זרים ועיקר הדברים כדעת ראשון:

שם ולא נטלה ממנו מעשר ראשון ולא כו' כצ"ל:

בפרש"י בד"ה טבול מדרבנן ואפ"ה מצוה הבאה בעבירה היא כו' עכ"ל אבל משום מי שאסורו משום בל תאכל חמץ לבדו אתה כו' לא שייך הכא כיון דאינו טבול אלא מדרבנן ולעיל גבי דמאי הא לא חזי ליה שפרש"י מטעמא מי שאיסורו כו' היינו משום דאית ביה מלתא דספיקא דאורייתא דשמא לא עישר ודו"ק:

תוס' בד"ה מי פירות כו' ואפילו אם משימין מים עמהם אכתי לא הוי אלא חמץ נוקשה כו' עכ"ל דמעולם לא היה כאן חמץ דגן גמור כלל כיון שהשעורה נתחמץ ע"י מים שמחמיצין וע"י מי פירות שאין מחמיצין אבל אי מי פירות בלא מים נמי מחמיצין שפיר מקרי החומץ חמץ דגן גמור ע"י תערובות שהשעורה הוא חמץ גמור ויש חילוק בין חמץ דגן גמור ע"י תערובות לחמץ נוקשה דהא לר"א מסיק לקמן דחמץ דגן גמור ע"י תערובות הוא בלאו וחמץ נוקשה בולא כלום ודו"ק:

בפרש"י בד"ה או אפילו כו' דאילו מעשר ראשון פתיכא ביה תרומת כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה מי פירות כו' אכתי לא הוי אלא חמץ נוקשה כו'. נ"ב ואמאי חשיב התם במתני' חמץ דגן גמור ע"י תערובות שהרי בסיפא נקט אותן שהן משום חמץ נוקשה וכן כתב הסמ"ג להדיא שג' הן חמץ דגן גמור ע"י תערובות כגון כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי וכל אינך הן חמץ נוקשה:

גמרא מע"ר שנטלה תרומתו פשיטא כו'. ק"ל לדעת הש"א תשו' צ"ו וצ"ז דאיסור לאו גרידא כגון חדש כה"כ נדחין מפני מ"ע של אכילת מצה ואפילו לכתחלה נימא דמתני' ר"מ היא דסבירא ליה (ביבמות פו) דמע"ר אסור לזרים דכן מוקמינן התם סתם מתניתין כוותיה בזה וקמ"ל דאפ"ה יוצאין בו זרים משום דאין בו מיתה כדאיתא התם ולכן מ"ע דמצה דוחהו. וי"ל משום דאם אין לו מצה אחרת של היתר יקשה ג"כ פשיטא דע"כ לא שמעינן דעשה דוחה ל"ת ואי דאית לי' כיון דלכתחלה אסור משום דר"ל כ"מ שאתה כו' אם אתה יכול לקיים א"ש כו' אף בדיעבד ל"י משום מצוה הבאה בעבירה אלא דמשמע שם בתשו' צ"ו בסופה [הוא בק"א שם בשם יד המלך] דאין בזה משום מהב"ע דהואיל אם לא היה לו אחרת היה מותר וצ"ל דא"כ ה"ל לתנא לאשמעינן שאר ח"ל ואליבא דכ"ע:

גמ' מ"ד כדא"ל ר"פ לאביי קמ"ל כדשני ליה. לכאורה אינו מוכח רק לאפוקי מהא דקא"ל אפי' הקדימו בכרי נמי. אבל קושיית מאי ראית מנ"ל דאתי לאפוקי. ולפמש"כ תר"י בברכות דלהכי בסיפא קורא תרומתו לת"ג כיון שכבר הגיע שעת חיובה בשעה שנטל המעשר ע"ש וגם למה שפירשתי אנכי בס"ד בעירובין דמאי ראית ר"ל דנימא איפכא כפשטיה א"ש. אבל לפי' התוס' שם ובביצה קשיא:

גמ' מי שאיסורו משום בת"ע חמץ יצא זה כו'. כה"ג דריש ר"י (בזבחים סט ב) קרא דנו"ט ל"י לטמאה בה וממעט מזה נבלת עוף טמא ע"ש. וק"ל לפמש"כ התוס' שם דדוקא טמא ממעט שאין במינו משום נבלה משא"כ עוף קדשים ע"ש. ה"נ לא נמעט אלא אורז ודוחן שאין במינן משום חמץ משא"כ טבל ובלא"ה קושייתם שם דל"ח איסור נבלה אאיסור קדשים תמוה דהא אמרי' בריש מעילה קדשים שמתו יצאו מידי מעילה ועי' (יבמות לג) רש"י ד"ה אלא מליקה וצע"ג:

גמ' ואיסורא דחמץ להיכן אזלא כו' ר"ש היא כו'. משמע דלרבנן חל איסור חמץ עה"ט אפי' נתחמץ בתוך הפסח בשעה שהוא יוצא בו יד"ח אע"פ דאותה שעה שנתחמצה שאז ראוי שיחול עליה איסור חמץ אינה גורמת לחול על שאר עיסות החמוצות מ"מ כיון דבאותה שעה מוטל על שאר עיסות איסור חמץ כוללת גם זו עמהן וסייעתא מזה להצ"צ בביצה שנולדה מן הטרפה ביו"ט חל עליה איסור נולד ע"י כולל ודלא כהגרע"א ז"ל בתשוב' ס"ה וכ' שגם בתרומה שנתחמצה בפסח דלא הוי כולל:

תוס' ד"ה מי פירות. וקשה כו'. דאבישונא שרי דמ"פ א"מ כו' כצ"ל ותיבות אבל מ"פ למחוק:

בא"ד דקאמר התם שיאור דר"מ לר"מ דפסול כו'. כן הגיה הנו"ב במ"ת חלק או"ח סימן נ"ז ועי' (מנחות נד) תוד"ה אין:

תוס' ד"ה יוצאין. מסופק ר"י כו'. ולרש"י לקמן בד"ה טבול מדרבנן פסיקא ליה דדוקא דיעבד:

תוס' ד"ה שחילל. ויסף חמישית (כצ"ל) כו' והיה לו חזר וכלל. הנה כאן בגמרא ובכ"ד מביא קרא דוקם לו הכתוב אצל מקדיש שדה ובאמת קרא דוהיה לו מוקדם בפרשה אצל מקדיש בית. וכן רש"י (בב"מ נד) הביא קרא דוהיה לו וצ"ע [וע"ש ברש"א] :

בסה"ד והא עיקר המיעוט בחומש כתיב ויסף כו'. תימה דהא כסף ערכך היינו הקרן ואמר קרא דחמישיתו יוסף עליו ונוכל לפרש דאפי' בקרקע רק שיהא שוה חמישית כסף הקרן [אח"ז מצאתי במורמ"ש שם שקדמני בזה] :

גמרא ל"צ בטבל טבול מדרבנן. עיין לקמן קיד ע"ב תוד"ה אכלן דמאי:

יוצאי' בדמאי כו'. פרש משום מהב"ע ומשום שכל שאיסורו משום ב"ת חמץ לבד וכבר כתבתי לעיל בסמוך מ"ט פרש"י כרבינא לקמן ועמ"ש בצל"ח ודבריו תמוהים אטו דמאי איסורא דאורי' הוא דנימא איסורא דחמץ לא יחול עליו או יחול עליו העיקור הוא דאנן חיישי' למיעוט דטבל ואם הוא טבל באמת אזי לא יחול עליו אי' דחמץ שהרי טבל אסור גם לעניים כעשירים והוא פשוט:

אלא בטבל שלא נתקן כל צרכו. נראה דמש"ה נקטה הבריתא טבל כי האי דטבל גמור בלא"ה אינו יוצא בו כמ"ש תו' לקמן ל"ח א' ד"ה אתי' לחם לחם וכן משמע להדי' ממהרש"א שם ויש ליישב בזה פסק הרמב"ם ועלח"מ שם:

הא מני ר"ש. כבר כתבתי דאנן לא קמ"ל כר"ש ואפי"ה פסק הרמב"ם דאין יוצאין במצה של טבל. והנה שמעתי מאמ"ו הגאון בעל ס' הפלאה דבשג"א סי' צ"ו מיישב ק' תו' ר"פ לולב הגזול דלמ"ל הקישא דמי שאיסורו תי"ל משום מהב"ע ותי' בשאג"א דה"א היכי דלי"ל אלא כזית טבל מצומצם דניתי עשה דמצה ולדחי ל"ת דטבל קמ"ל הקישא דלא יי"ח בטבל כלל ואמר אמ"ו הגאון דזה אינו דהא אפשר לקיים שניהם ע"י שיפריש כ"ש מהכזית לתרומה ומעשרות ויהי' המותר חולין גמורים ואח"כ יבללם ויאכלם וה"ל האיסור היינו התרומה והמעשרות פחות מכשיעור ונהי דאסור מן התורה מ"מ מלקות וחיוב מיתה ליכא משא"כ השתא דאוכל כזית בטבלא ה"ל שפיר מהב"ע והדרא קו' תו' לדוכתה למ"ל הקישא תי"ל משום מהב"ע וצ"ל דשמעתין אזלא לר"ש ולדידי' הא אית ליה כ"ש למלקות ולא מהני מידי כשיפריש תרומות ומעשרות וה"א דליתי עשה ולדחי ל"ת דטבל קמ"ל הקישא וא"כ כ"ז לר"ש דאית לי' כ"ש למלקות משא"כ לדידן דבעי' שיעורא למלקות אה"נ דבלא הקישא אינו יוצא במצה של טבל משום מהב"ע ושפיר פסק הרמב"ם. והנה דבריו צריכין תבלין דהא אי בללן ואכלן ליכא איסורא כלל אפי' לר"ש דס"ל כ"ש למלקות דהרי בטלי זב"ז כמבואר בזבחים דאמר ר"ל הפגול והנותר והטמא שבללן זב"ז ואכלן פטור א"א שלא ירבה מין על חברו ויבטלנו וצ"ל לפמ"ש הר"ש בטבול יום פ"ב מ"ג (וע"ש וצ"ע בנדה מ"ז א') דר"ש אית לי' מב"מ לא בטיל ע"ש ולע"ד י"ל לפי דרכו של אמ"ו הגאון הנ"ל בזה האופן דאפשר לקיים שניהם ע"י שיאכל הכזית טבל שלכ"ה כגון אכילה גסה וכדומה דמשום טבל לא מחייב ואלו משום מצות מצה יצא לפי ספיקתו של המל"מ פ"ה מיסה"ת וצ"ל לפמ"ש המרש"ל בשבועות דלר"ש דאית לי' כ"ש למלקות ה"ה שלכ"ה וא"כ לדידן דאית לן שלכ"ה פטור ה"ל מהב"ע וא"ש פסק הרמב"ם. א"נ י"ל פסק הרמב"ם בשנבין אמאי דחיק לאוקמי כר"ש הא כר"י נמי אתי' דהא בחולין ק' ב' מבואר דקל על חמור אינו חל אפי' לר"י וה"נ חמץ קל הוא לגבי טבל שהרי אין היתר לטבל בלי מעשה דהפרשה משא"כ חמץ דממילא שרי' אחה"פ וזהו קולא כמבואר ר"פ הערל דמידי דמחוסר מעשה ה"ל חמור לגבי מידי דלא מחוסר מעשה ותלה בזמן ע"ש גבי ערלת ואנינות אע"ג דמ"מ חמץ עונשו חמור דבכרת ז"א עי' בחולין ק"א א' דקאמר טומאת בשר דבלאו חמור מטומאת הגוף דבמיתה משום דלבשר לי"ל טהרה במקוה משא"כ לגוף יש לו טהרה במקוה וא"כ ה"נ ה"ל חמץ קל דתיקון שלו תלוי בזמן משא"כ טבל וא"כ כר"י נמי אתי' וצ"ל דז"א דהא לר"י אסור חמץ לאחר זמנו והא"ש פסק הרמב"ם דלפי מה דקי"ל בחמץ לאחר זמנו כר"ש ה"ל חמץ קל ולא חל אטבל וא"ש:

בתוספות בד"ה ומי פירות אין מחמיצין כו' אבל לאו אית ביה עכ"ל. נראה דמ"ש דלאו אית ביה היינו דכיון דמשמע להו השתא דמי פירות נוקשה מיקרי א"כ הא אמרינן לקמן בר"פ אלו עוברין להדיא דהרי אלו באזהרה וכדמסיק הש"ס התם דהיינו כר"מ דנוקשה וחמץ ע"י תערובת כהדדי נינהו ומרבינן לה ללאו מריבויא דכל מחמצת ולקמן בפרק אלו עוברין אבאר באריכות אי"ה ע"ש:

בא"ד וקשה דלקמן מסקינן גבי קמחא דאבשונ' כו' משמע דשרינן לגמרי כו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה על קושי' זו דאטו גברא אגברא קא רמית דהתם מר זוטרא קאמר לה ומשמע נמי לקמן בהך סוגיא גופא דאביי ורבא פליגי בהאי דמי פירות דלאביי מחמיצין. ועוד דבר"פ כל המנחות מייתי הש"ס דפלוגתא דתנאי היא לענין מחמיצין בתפוחים ע"ש ומייתי נמי מתניתין דתפוח שריסקו. ואם כן לפ"ז תו לא קשיא הך סוגיא דהכא כיון דאליבא דר"ל איירי אם כן שפיר מצי סבר ר"ל דבכל מי פירות כרת הוא דליכא הא איסורא איכא. והנראה בזה דמשמע להו להתוספות כיון דכל הנך אמוראי בתראי דשמעתין שקלו וטרו במילתא וטעמא דר"ל משמע דס"ל כוותיה וא"כ מקשו שפיר מסוגיא דלקמן דמשמע אליבא דהלכתא דמי פירות גרידא אין מחמיצין כלל. ועוד נראה דהתוס' לאו מקושיא זו דקמחא דאבשונא לחוד קא סמכו דבלא"ה אין זו קושיא כל כך דהתם לענין חששא בעלמא איירי כמו שיבואר שם וע"כ שכן צריכין אנו לפרש לפי שיטת רש"י דשמעתין שכתב להדיא דבלא מים איירי ר"ל משמע דאיסורא מיהא איכא וא"כ ע"כ צריך לפרש סוגיא דלקמן כדפרישית וכן מצאתי להדיא בלשון התוס' עצמן במנחות דף נ"ד ע"ש וא"כ לפ"ז נראה דהתוס' לא כתבו קושיא זו אלא לרווחא דמילתא אבל עיקר קושייתם היינו דקשיא להו דר"ל אדר"ל גופא מסוגיא דמנחות כמ"ש בשם ר"ת ומה שיש לדקדק עוד בזה בל' התוס' יבואר בר"פ אלו עוברין דף מ"ג ובקונטרס אחרון אבאר יותר ודו"ק:

בד"ה וקשה לרשב"א דחומץ האדומי כו' והא חומץ אדומי מפרש התם דרמו ביה שעורים כו' עס"ה. משמע דפשיטא להו להתוספות דהאי דמי פירות אין מחמיצין כלל גמור הוא בכל הפירות שבעולם וצ"ע דהא לעיל דף כ"ח ע"ב כתבו התוספות בד"ה מחמת דבר אחר פי' ריב"א דהיינו שמחמץ ע"י שמרי יין וכתבו שם דלא דמי לעיסה שנילושה ביין אלמא דלאו כלל גמור הוא דא"כ בפשיטות מצינן למימר דהאי דחומץ האדומי לא הוי בכלל מי פירות אלא שדומה לשמרי יין וצ"ע שלא נזכר דין זה דשמרי יין בשום פוסק ראשון או אחרון. דלפ"ז אפשר דכי היכי דאשכחן דשמרי יין מחמיץ ה"ה נמי איכא מיני אחרינא שמחמיץ ולקמן בפ' אלו עוברין אבאר יותר:

פיסקא ויוצאין בדמאי וכתבו התוספות דר"י מסופק אי איירי דיעבד או לכתחילה ונראה דהאי דיעבד דר"י לאו היינו בענין שאין לו שום כזית מצה אלא זו דאם כן לא הוי מקשה בגמרא דמאי הא לא חזי ליה דהא אפילו בטבל גמור מדאורייתא אפשר דאתי עשה דמצה ודחי לא תעשה כמ"ש התוס' בשם הירושלמי לענין חדש אם לא למאן דדריש הך דרשא דברייתא בסמוך כל מה שאין אסור משום בל תאכל חמץ לבד אינו יוצא בו ואם כן אפי' את"ל דעשה דמצה אין דוחה ל"ת דטבל דחמיר אפ"ה מדמאי לא קשה מידי דהא בכמה דוכתי העמידו חכמים דבריהם במקום עשה אע"כ דהאי דיעבד היינו אם אכל כבר כזית מצה של דמאי אם צריך לחזור ולאכול כזית מצה אחרת וא"כ לפ"ז שפיר מקשה הש"ס דמאי הא לא חזי ליה ואם כן פשיטא דאינו יוצא אפילו בדיעבד וצריך לחזור ולאכול כזית מצה אחר כיון דדמאי ספק טבל הוא והיינו בא' מהטעמים שכתב רש"י דהמקשה לא אסיק אדעתיה דבדמאי יש להקל יותר כיון דרוב ע"ה מעשרין הן כן נראה לי ומה שיש לדקדק עוד בהאי שקלא וטריא דדמאי ובהא דמייתי ר"ה בסמוך ברייתא דב"ש וב"ה כתבתי בפרק ג' שאכלו ע"ש. ומתוך מ"ש שם נתיישב גם כן הא דמקשה הש"ס בסמוך אבל לא בטבל פשיטא אע"ג דבסמוך מייתי ברייתא דקתני להדיא יכול יוצא אדם י"ח בטבל ולמאי דפרישית התם א"ש:

דמאי הא לא חזי ליה. ואמרינן לקמן מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ לבדו אתה יוצא בה לשום מצה יצא מי שיש לו איסור אחר א''נ הויא לה מצוה הבאה בעבירה: השתא נמי חזי ליה. דחומרא דרבנן בעלמא הוא דרוב עמי הארץ מעשרין הן: אכסניא. חיילות מלכי ישראל המוטלין על בני העיירות לזונן להגין עליהם מאויביהן וישראלים הן והרי הן כעניים הואיל ואינן במקומן: שהקדימו בשיבלים. את המעשר הקדים לתרומה גדולה קודם מירוח דמן התורה תרומה קודמת למעשר דראשית קרי' רחמנא ומן הנותר הוא נותן מעשר ראשון ללוי ועכשיו הערים הלוי וקידמו כדי שלא יחסרנו הכהן אחד מחמשים ונטלה הימנו תרומת מעשר כדינו אבל תרומה גדולה הראשונה לא נטלה הימנו ואשמעינן מתני' דמותר כרבי אבהו: מכל מתנותיכם. בלוים כתיב: את כל תרומת ה'. אפילו תרומה גדולה: ומה ראית. דאוקמת קרא דחיוב' כשהקדימו בכרי וקרא דפטורת כשהקדימו בשיבלין: האי. דנתמרח בכרי אידגן וכיון דנקרא דגן נעשה טבל לתרומה כדכתיב ראשית דגנך: האי לא אידגן. וכי שקליה לוי עדיין לא הוה טבול לתרומה: טבול מדרבנן. ואפ''ה מצוה הבאה בעבירה היא חשיב לה ולא דמי לדמאי וכדאמרן דהתם אשכחן ביה היתירא לכתחילה הלכך הכא בדיעבד נפיק: ולא במעשר ראשון שלא נטלה תרומתו. קא ס''ד בתרומת מעשר קאמר וקא פריך פשיטא: לא צריכא שהקדימו בכרי. והאי תרומתו דקתני תרומה גדולה דהוי חזי לאפרושי מינה מעיקרא קאמר: כדאמר ליה רב פפא לאביי. לעיל בשמעתין: אסימון. מעה בלא צורה פלאט''ה בלע''ז: ונתן הכסף וקם לו. במקדיש שדה כתיב ויסף חמישית כסף ערכך וגו': כל טבל נמי לא איתקן. קושיא היא: או אפילו (אכילת) מעשר עני. שאין בו שום קדושה דאילו מעשר ראשון אית ביה תרומת מעשר שהיא קדושה ומעשר שני כולו קדוש: מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ. אתה יוצא בו ידי מצה בפסח אם עשאו מצה:

ומי פירות אין מחמיצין. היינו להתחייב כרת כדאמרינן בהדיא אין חייבין על חימוצו כרת אבל לאו אית ביה ובסמוך נמי אמרינן אין לשין ביין ושמן ודבש ואם לש תשרף מיד וחכמים נמי דאמרי תאכל היינו משום שיכולין לשומרה מן החמץ כשאר עיסה אבל לכולי עלמא מחמיצין וקשה דלקמן (דף מ.) מסקינן גבי קימחא דאבישונא אבל מי פירות שרי דמי פירות אין מחמיצין משמע דשרינן לגמרי וכן פי' ר''ת דאין מחמיצין כל עיקר והא דאמר תשרף מיד כשעירב עמהן מים דאז ממהרות יותר להחמיץ ועל הא אמר דאין בהן כרת אבל לאו אית ביה אבל היכא דלית ביה תערובת מים כגון יין וחומץ ושאר מי פירות שרו לגמרי וכן מוכח בסוף כל המנחות באות מצה (מנחות דף נז: ושם) דאמר אשר תקריבו לרבות מנחת נסכים לחימוץ דברי רבי יוסי הגלילי ופריך מנחת נסכים מי פירות הן ואין מחמיצין אמר ריש לקיש אומר היה רבי יוסי מנחת נסכים מגבלה במים והיא כשירה והשתא אי סלקא דעתיך דריש לקיש ורבי יוחנן מיירי הכא בלא מים כלל ואפילו הכי כרת ליכא אבל מלקות איכא דחמץ נוקשה הוי אמאי איצטריך למימר התם מגבלה במים בלא גיבול מים נמי איצטריך קרא שלא תאפה חמץ דהוי חמץ נוקשה וחמץ נוקשה פסול למנחה כדמשמע התם במנחות (דף נג.) דקאמר התם שיאור דר' יהודה לרבי יהודה דפסול למנחות אלא ודאי היכא דליכא מים אינו מחמיץ כלל וקשה לרשב''א דחומץ האדומי חשיב ליה בפרק אלו עוברין (לקמן דף מג.) חמץ דגן גמור ע''י תערובת ואמאי והא חומץ האדומי מפרש התם דרמו ביה שעורים פי' משימין השעורים ביין כדי שיחמיץ היטב והא מי פירות אין מחמיצין ואפילו אם משימין מים עמהן אכתי לא הוי אלא חמץ נוקשה ואומר ר''י שהשעורים שורין במים קודם שמשימין ביין ובמי ביצים נסתפק רש''י אי חשיב מי פירות או לא לפי שאנו רואים שהעיסה נעשה עבה בהן יותר מבמים אבל ר''ת נהג היתר בדבר והיה נוהג לאכול בערב הפסח אחר ארבע שעות עוגה שנילושה בביצים והא דקאמרינן בירושלמי האוכל מצה בערב פסח קודם זמנה כאילו בועל ארוסתו בבית חמיו היינו מצה הראויה לצאת בה ידי חובה וזו מצה עשירה היא: יוצאין בדמאי. מסופק ר''י אי בעי למימר יוצא דוקא דיעבד כדאמרינן הואיל ומפקיר לנכסיה וחזי ליה מכל מקום עדיין לא מפקיר להו אי נמי יוצאים אף לכתחלה הואיל ושרי לעניים ואכילת מצה נמי נקרא אכילת עניות: אכסניא. מפרש בירושלמי נכרים: שחילל על גב קרקע דרחמנא אמר ונתן הכסף. תימה אי כסף משמע ליה דווקא נימעוט שוה כסף ואי יליף מישיב דשוה כסף ככסף אפילו קרקע נמי ונראה לר''י דילפינן בכלל ופרט וכלל ויסף חמישיתו כלל כסף פרט והיה לו חזר וכולל מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון וכו' יצאו קרקעות ועבדים ושטרות וכן מוכח בפרק יש בכור (בכורות דף נא.) דתנן אין פודין לא בעבדים ולא בשטרות ולא בקרקעות ולא בהקדשות ומפרש התם בגמרא ולא הקדשות בכל אלו ובכור יליף התם בכלל ופרט וכלל וכן נמי יש לפרש הקדשות ומיהו תימה מאי מיבעי ליה בפ' הזהב (ב''מ דף נד.) חומש מהו שיתחלל ע''ג קרקע והא עיקר המיעוט בחומש כתיב ויסף חמישית כסף ערכך (ויקרא כז):

דף לה - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד