פסחים לד ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לד - ב

והתנן: זה הכלל כל שפסולו של הקרבן הוא פסול ודאי בגופו של הבשר, ישרף מיד!

ואם אין פסולו בבשר אלא בדם, וכגון שנשפך הדם [ובלא זריקה אין ניתר הבשר בהקטרה ובאכילה], או שפסולו בבעלים, כגון פסח שנטמאו בעליו ואין הוא ראוי לאוכלו - אף על פי שפסולים גמורים הם אלו, מיהו הואיל ואינם בבשר עצמו, אינם נשרפין, עד שתעובר צורתן בלינה. שעל ידי כך יפסלו בפסול הגוף דנותר. ואז הם יוצאין לבית השריפה!

אמר ליה ריש לקיש: האי תנא [דאמר שהיו זורקים את פסולי חטאת העוף ללול], תנא דבי רבה בר אבוה הוא. דאמר: אפילו בשר שנפסל בפיגול, שהוא פסול הגוף, טעון עיבור צורה ^[1]!

תו איתיביה רבי יוחנן לרבי שמעון בן לקיש: תנן: נטמא או שנפסל הבשר של הקדשים, או בשר קדשי קדשים שיצא חוץ לקלעים ונפסל בכך [שמחיצת קדשי קדשים היא חומת העזרה, והיינו "קלעים"], ועדיין הדם כשר לזריקה - רבי אליעזר אומר: יזרוק את הדם על גבי המזבח.

ורבי יהושע אומר: לא יזרוק את הדם! שאם אין הבשר ראוי להקטרה ולאכילה, הרי הוא כמו שאינו. ואין זורקים את הדם אלא אם כן ישנו לבשר.

ומודה רבי יהושע לרבי אליעזר, שאם זרק את הדם כשנטמא הבשר, בדיעבד הורצה הקרבן לבעליו. ואין צריך להביא אחר תחתיו! ובסמוך יבואר טעמיה.

קתני מיהת, "נטמא או נפסל". דמשמע פסול אחר חוץ מפסול טומאה. מאי "נפסל"? מאי לאו, נפסל בהיסח הדעת?

אי אמרת בשלמא, "היסח הדעת פסול טומאה הוי", משום הכי מודה רבי יהושע שהורצה בדיעבד. דהא היינו דמשכחת לה, דמרצי ציץ אף על טומאה ודאית. וכיון שמרצה הציץ על טומאת הבשר, שפיר חשיב כישנו לבשר. ומיהו לכתחלה לא יזרוק. משום דקסבר, אין הציץ מרצה אלא בדיעבד.

והא דמכשיר רבי אליעזר בדיעבד אם נפסל הבשר ב"יוצא", אינו משום ריצוי ציץ. שהרי אינו מרצה אלא על עוון טומאה. אלא דבפסול "יוצא" עדיין נחשב הבשר קיים, לענין דיעבד. לפי שאין פסולו מחמת עצמו, אלא מחמת חסרון מחיצת העזרה סביב הבשר. ופסול מחמת דבר אחר מיקרי ^[2].

אלא אי אמרת, "היסח הדעת פסול הגוף הוי", אמאי הורצה הדם בדיעבד, כשנפסל הבשר בפסול זה? והרי אין הציץ מרצה אלא על עוון הטומאה, כמבואר בפרק קמא.

ומשנינן: לא מפסול היסח הדעת איירי. אלא מאי נפסל? - נפסל במגע טבול יום ^[3]! שטבול יום פוסל את הקדשים.

ותמהינן: אי הכי, היינו פסול "טמא", וכבר קתני "נטמא".

ומשנינן: תרי גווני "טמא" קתני. נטמא בטומאה גמורה, ונטמא בטבול יום.

כי סליק רבין מבבל לארץ ישראל, אמרה להא שמעתיה דרב ששת [דגידולי תרומה אסורים משום היסח הדעת], קמיה דרבי ירמיה.

ואמר רבי ירמיה: הני בבלאי, טפשאי הם. ומשום דיתבי בארעא דחשוכא [שבבל חשוכה, לפי שהיא עמוקה], אמריתון שמעתתא דמחשכו!

וכי לא שמיע לכו, הא דאמר רבי שמעון בן לקיש משמיה דרבי אושעיא: מי החג [שהוכנו לצורך נסוך המים] שנטמאו, ואי אפשר לשאוב מים אחרים במקומם [כגון שנטמאו בשבת שבתוך החג. שאי אפשר לילך בשבת ולשאוב מהשילוח, אלא מערב שבת היו מביאין אותו] - אפשר לטהרם על ידי השקה באמת המים שבעזרה. שבכך הם נעשים חיבור למקוה ^[4]. ומי מקוה אינם בני טומאה.

מיהו, דוקא אם נטמאו כשעדיין לא נתקדשו בקדושת הגוף [על ידי נתינתם בכלי שרת. או שקרא עליהם שם הקדש], והשיקן, ואחר כך הקדישן, הרי הם טהורין.

אבל אם הקדישן, ואחר כך נטמאו, ואחר כך השיקן, תו לא מהני להו השקה, והם טמאים!

וקאמר רבי ירמיה: מכדי השקת המים באמה שבעזרה, כזריעה בקרקע היא, וכמחוברים נינהו. ואם כן, מה לי אם השיקן ואחר כך הקדישן, דטהורים, ומה לי הקדישן ואחר כך השיקן, דטמאים? והלא משנזרעו המים בקרקע, שוב אינם מקבלים טומאה.

ומסיק רבי ירמיה: אלמא, אין זריעה להקדש! דמעלה עשו בהקדש, והחמירו במי קדשים, שלא תפרח טומאתם על ידי זריעתם בקרקע.

אם כן, הכא בשתילי תרומה טמאה, נמי החמירו בה. ואמרו, אין זריעה מועלת לתרומה, להתירה מאיסור אכילתה בטומאה, על אף שמעיקר הדין בטלה ממנה תורת אוכל.

יתיב רב דימי וקאמר לה להא שמעתא.

אמר ליה אביי: האם מה שהחמירו בקדשים שלא תועיל בהם זריעה לטהרם מטומאתם, דוקא בהקדישן על ידי נתינתם בכלי שרת קאמר. אבל אם הקדישן בפה וקרא עליהם שם הקדש, ועדיין לא נתנם בתוך כלי שרת, לא עביד להו רבנן מעלה זו?! לפי שאינם מתקדשים בקדושת פה, אלא בקדושת דמים. ואין בהם קדושת הגוף עד שינתנו בכלי שרת.

או דלמא, אף אם הקדישן בפה בלבד, נמי עבוד בהו רבנן מעלה זו.

אמר ליה רב דימי: שאלה זו, לא שמעתי את פתרונה. אבל בשאלה אחרת שהיא כיוצא בה, שמעתי תשובה.

דאמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: ענבים שנטמאו - אם דרכן, המשקין היוצאים מהם טהורים! ואין הענבים מטמאים אותם במגעם. ולקמן יתבאר.

וכן הוא בחולין. אבל לא בהקדש. לפיכך, אם דרכן ואחר כך הקדישן למשקין, הרי הם טהורין! שהרי בזמן מגעם בענבים, היו עדיין חולין.

אבל אם הקדישן לענבים ואחר כך דרכן, אף אם דרכן בפחות מביצה, הרי המשקין טמאין! ואף זו היא מעלה בקדשים. ואף שהמשקין מיפקד פקידי בפרי, ואינם חיבור לו, החמירו בהם לומר שהמשקין נטמאים יחד עם הפרי בעודם בתוכו, על אף דמן הדין אין הם חיבור עמו כגוף אחד ^[5].

וקא סליק אדעתיה דרב דימי, דבמקדיש את היין לנסכים איירי. ולכן הוכיח ואמר: והא ענבים, דקדושים בקדושת פה נינהו. שהרי אף אם ינתנו בכלי שרת לא יתקדשו בקדושת הגוף. לפי שהם עצמן אינם קרבים, ואינם ראויים להנתן בכלי שרת. וקיימא לן, "אין כלי שרת מקדש אלא דבר הראוי לו". ואפילו הכי עבוד בהו בענבי ההקדש רבנן מעלה זו, שהמשקין שבהם נטמאים יחד עמם. אלמא, מעלת קדשים נוהגת אף בהקדש פה בלבד.

אמר רב יוסף: מענבים קא אמרת להוכיח כן? הא לא מוכח מידי. משום דהכא, בענבים של תרומה עסקינן, ולא בקדשים. שאף בתרומה עשו מעלה זו, כמו שעשו בקדשים. ושאני ענבי תרומה, משום דקדושת פה דידהו, כקדושת כלי שרת של קדשים דמיא. שהרי על ידי פה חלה לגמרי קדושת הגוף של תרומה. הלכך עבוד בהו רבנן מעלה. אבל הני קדשים, דבעי כלי שרת כדי להתקדש בקדושת הגוף, דלמא בקדושת פה גרידא לא עבוד רבנן מעלה.

והדרינן לפרש דברי רבי יוחנן, דאמר: דרכן ואחר כך הקדישן - טהורים!

והוינן בה: וכי "דרכן" ואפילו טובא [הרבה יחד], נמי טהורין המשקין? אם כן קשיא. ומי אמר רבי יוחנן הכי? והאמר רבי יוחנן: ענבים שנטמאו, דורכן פחות פחות מכביצה. ודוקא בכהאי גוונא הם טהורים. לפי שאין האוכל מטמא אחרים בפחות מכביצה. אבל אם דרכן הרבה יחד, נטמאים המשקין ביציאתם, מחמת מגעם בענבים.

ומשנינן: אי בעית אימא, הכא נמי קאמר. דאם דרכן בפחות מכביצה ואחר כך הקדישן, טהורין.

ואיבעית אימא: לעולם, אף אם דרכן הרבה יחד מטהר רבי יוחנן. אלא התם דמצריך לדרוך בפחות מכביצה, איירי בענבים דנגעו להו בראשון לטומאה. דהוו להו אינהו [הענבים], שני לטומאה. לפיכך הם מטמאים את המשקין הנוגעין בהם ביציאתם. שהמשקין נטמאים אף על ידי שני לטומאה, ונעשים מחמתו ראשון לטומאה. כדקיימא לן "כל הפוסל את התרומה מטמא את המשקין להיות תחלה". והשני מטמא את התרומה. ולכך הוא עושה את המשקה ראשון לטומאה.

אבל הכא, איירי בענבים דנגעו בשני לטומאה, דהוו להו שלישי לטומאה. לפיכך אין הם מטמאים את המשקין היוצאים. שאין שלישי מטמא את המשקין. שהרי אף אינו פוסל את התרומה.

אמר רבא: אף אנן נמי תנינא, דעבוד רבנן מעלה בקדשים, ואף בהקדש פה. דתניא: כתיב במי חטאת "ונתן עליו מים חיים אל כלי". ודרשינן, שתהא חיותן של מים בכלי. שצריך שיתמלאו המים מן המעין, באותו כלי שלבסוף נותנים בו את אפר הפרה. ולא ישאבם בכלי אחר, ואחר כך יערם לכלי שנותן בו את אפר הפרה.

והוינן בה: הא כתיב "ונתן עליו מים חיים". דמשמע, שלא בעינן שיתמלא הכלי מן המעין מאליו, אלא מהני אף אם נוטלים מים מן המעין ונותנים בו. אלמא מי חטאת כשרים, אף כשתלושין נינהו ^[6]! ואמאי אין לערות מכלי לכלי?

הערות

^[1] וצריך עיון, דאכתי תקשה הא דתניא "בדם ובבעלים תעובר צורתו". ולמה לא ישרף מיד משום היסח הדעת? והרי כל שנפסל, הרי הוא מסיח דעתו ממנו. וצריך לומר, דסבירא לה לגמרא, דאף אחר שנפסל משום דם או בעלים, צריך עדיין שמירה מטומאה [שהרי גוף הבשר עדיין כשר, אלא שאין לו דם שיתירו]. ודוקא בזריקה ללול כתבו התוספות דחשיב היסח הדעת. שפת אמת.

^[2] רש"י. ותוספות כתבו, דביוצא חשיב כ"יש בשר" בדיעבד, משום שהזריקה מועלת אף לבשר היוצא, להתירו מידי מעילה.

^[3] וקשיא, הא כיון שנפסלו בטבול יום, ממילא אסח דעתיה מיניה. ואי פסול הגוף הוי, איך מהני תו ריצוי ציץ. ויש ליישב, דכיון דהיסח דעת זה בא מן הטומאה, ומהני ריצוי ציץ על הטומאה עצמה, ממילא מהני נמי להיסח הדעת. מהרש"א. ותירוצו צריך ביאור. דהא אין הטומאה אלא היכי תימצי להיסח הדעת. והוא פסול בפני עצמו, ואין לו קשר לפסול טומאה. ואפשר, דאף פסול היסח הדעת אינו אלא משום שמסיח דעתו לשומרו מן הטומאה. ודבר שאין שייך בו טומאה, אף פסול היסח הדעת לא שייך בו [וכן איתא באחיעזר, יורה דעה סימן א]. שהרי אין ממה לשומרו. ולפיכך, קדשים שנטמאו, וכבר לא שייך בהו תוספת בפסול הטומאה, שוב אין נוהג בהם פסול היסח הדעת. קהלות יעקב.

^[4] וצריך עיון, אמאי מהני השקה? הלא אף זריעת שתילים טמאים אינה מטהרתם, אלא כשהשרישו. ובלאו הכי אינם נעשים מחוברים. ולמה במים אמרינן דחשיבי מחוברים בהשקה בעלמ א. ואין לומר דהיינו משום שאף הם מקבלים דין מקוה. דלא כן הוא. שהרי להיעשות מקוה, צריכים הם חיבור כרוחב שפופרת הנוד. ואילו לטהרם מטומאתם, סגי בהשקה דטופח על מנת להטפיח. קובץ שיעורים. וצריך לומר, דזרעים לא נחשבים לחיבור בקרקע בלא השרשה. דכמאן דמנח בכדא דמי. אבל מים מתחברים למי מקוה בהשקה בלבד. קהלות יעקב.

^[5] ומעתה שוב אין אנו צריכים שינויא דלעיל [לג ב], דתרומת תותים ורמונים לא חזיא למידי, משום תקלה. אלא דבהקדישן ולבסוף דרכן, החמירו חכמים שיטמאו המשקים עם הפרי, אף דמיפקד פקידי. מהרש"א.

^[6] רש"י. ותוספות כתבו על פירושו, דדחוק הוא. ופירשו, דכשהמים בתוך הכלי ועדיין הכלי בתוך המעין, אף על פי שעדיין מחוברים הם למעין, הרי הם מקבלים טומאה. דמדקרי בהו "ונתן", משמע דדינם כתלושים לענין קבלת טומאה. והיינו מעלה דקדשים, שמקבלים טומאה אף שהם מחוברים. ויעוין ברבינו חננאל.

כל קרבן שפסולו הוא בגופו בגוף הבשר — ישרף מיד, ואם היה פסולו בדם וכגון שנשפך, או שהיה פסולו בבעלים וכגון שנטמאו — תעובר צורתן ויוצאין לבית השריפה. אמר ליה [לו] ריש לקיש: האי תנא [תנא זה] ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה כשיטת התנא שנשנו דבריו דבי [מבית מדרשו] של רבה בר אבוה הוא שאמר: אפילו פיגול טעון עיבור צורה. שאפילו פסול כזה שבתורה נאמר במפורש שיש לשורפו, גם הוא טעון שתעובר צורתו עד למחרת.

איתיביה [הקשה לו] מברייתא אחרת, שנינו: נטמא או שנפסל הבשר, או שיצא חוץ לקלעים (חוץ מאותן מחיצות, תחומים שראוי לו להיות בהם), ר' אליעזר אומר: יזרוק את הדם של אותם הקרבנות, שלדעתו אין זריקת הדם תלויה כלל בבשר הקרבנות, ר' יהושע אומר: לא יזרוק שאין זריקת הדם אלא אם כן הבשר קיים וכשר לקרבן. ומודה ר' יהושע שאם זרק את הדם בכל זאת — הורצה הקרבן.

ומעתה נברר מאי [מהו] נפסל זה שנזכר כאן? לאו [האם לא] שנפסל בהיסח הדעת? שהרי פסול טומאה ויציאה מחוץ לקלעים נאמרו במפורש! אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] שהיסח הדעת פסול טומאה הוי [הוא], היינו דמשכחת לה דמרצי [זהו שמצאנו אותה אפשרות להכשיר מפני טעם שמרצה] ציץ, אלא אי אמרת [אם אומר אתה] פסול הגוף הוי [הוא] אמאי [מדוע] הורצה קרבן זה לדעת ר' יהושע? הלוא פסול הוא!

ודחה ריש לקיש: לא, פסול זה אינו פסול היסח הדעת אלא מאי [מהו] נפסל ששנינו, משמעו נפסל בטבול יום כי טבול יום הנוגע בדבר אינו גורם לו טומאה (לטמא אחרים) אלא רק פוסלו (טומאה רק לעצמו). ושואלים: אי הכי היינו [אם כך הרי זה] כשאר טמא! ומה ההבדל בין טומאה זו וטומאה אחרת שכבר נשנתה קודם בברייתא? ומשיבים: תרי גווני [שני מיני] טמא נמנו כאן, טומאה גמורה המטמאה גם אחרים, ופסול טומאה שהיא טומאה של הדבר עצמו בלבד.

כי סליק [כאשר עלה] רבין לארץ ישראל אמרה לשמעתיה קמיה [אמר את ההלכה הזו של רב ששת לפני] ר' ירמיה, ואמר ר' ירמיה: בבלאי טפשאי [בבליים טפשים], משום דיתבי בארעא דחשוכא אמריתון שמעתתא דמחשכו [שיושבים בארץ חשוכה אומרים אתם הלכות חשוכות], וכי לא שמיע לכו הא [שמעתם הלכה זו] שאמר ר' שמעון בן לקיש משמיה [משמו] של ר' אושעיא:

מי החג מים של ניסוך המים בחג הסוכות שנשאבו מבעוד יום בכלי כדי לנסכם למחרת ונטמאו, אם השיקן כלומר הכניסם בתוך מקוה מים טהורים באופן שהמים שבכלי נוגעים (משיקים) למי המקוה, ואחר כך הקדישן — טהורין, הקדישן ואחר כך השיקן — טמאים.

ויש לשאול: מכדי [הרי] אופן זה של טהרת המים הוא כעין זריעה נינהו [אותם], שאנו דנים את המים בהשקתם וחיבורם למי המקוה כזרעים שנזרעו באדמה, שחזרו למקומם הראשון ומשום כך נטהרים. ואם כן מה לי השיקן ואחר כך הקדישן, מה לי הקדישן ואחר כך השיקן? אלמא [מכאן] נלמד כי: אין זריעה להקדש שדבר של הקדש אין לסמוך בו על טהרה זו שבדרך זריעה. ואם כן אף הכא נמי [כאן גם כן] אין זריעה לתרומה שאין טומאת התרומה מתבטלת בזריעה ולכן אפשר להסביר את הברייתא שגידולי התרומה אסורים לזרים מטעם תרומה.

א יתיב [ישב] רב דימי וקאמר לה להא שמעתא [ואמר את ההלכה הזו] של רב אושעיא לענין השקה. אמר ליה [לו] אביי: האם מה שאמר רב אושעיא שאין השקה מועילה בהקדש הוא רק כאשר הקדישן את המים והכניסם בכלי שרת קאמר [אמר], אבל אם הקדישם רק על ידי דיבור בפה לא עבוד רבנן [עשו חכמים] מעלה יתירה בהם, והם נטהרים בהשקה כשאר משקים שנטמאו. או דילמא [שמא] בקדושת פה נמי עבוד רבנן [גם כן עשו חכמים] מעלה?

אמר ליה [לו] רב דימי: זו לא שמעתי, אבל כיוצא בה שמעתי. שאמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן: ענבים שנטמאו, דרכן ואחר כך הקדישן — טהורין, שלשיטתו אין היין שבענב נטמא על ידי בשר הפרי. הקדישן ואחר כך דרכן — טמאין, שעשו חכמים מעלה בקדשים שייחשבו אף המשקים טמאים. והא [והרי] ענבים, שקדושת פה נינהו [הם] שהרי אם מונחים הענבים בתוך כלי שרת אינם קדשים בכך אלא על ידי הקדשתם בפה, ואפילו הכי, עבוד רבנן [כך, עשו חכמים] מעלה שלא ייחשבו טהורים לאחר הקדשתם.

אמר רב יוסף: אין להוכיח מכאן, ענבים קאמרת [אומר אתה] הכא [כאן] בענבים של תרומה עסקינן [עוסקים אנו] שקדושת פה דידהו [שלהם] כקדושת כלי דמיא [נחשבת] שהרי בהפרשה לתרומה אין קידוש התרומה נעשה בכלי. אבל הני דבעי [אלה, כגון מי הנסכים, שצריכים] כלי להקדישם קדושה נוספת, אם הקדישם בפה לא עבוד רבנן [עשו חכמים] מעלה, ואם כן אין לפתור את שאלתו של אביי.

ב על ההלכה שאמר ר' יוחנן, בטהרת יין היוצא מענבים שנטמאו, תוהים: "דרכן" — ואפילו טובא [הרבה] ענבים יחד?! ומי [והאם] אמר ר' יוחנן הכי [כך]? והאמר [והרי אמר] ר' יוחנן: ענבים שנטמאו — דורכן פחות פחות מכביצה, שכן אז אין בענבים כדי שיעור לטמא טומאת אוכלים. ואילו מדבריו כאן משמע שאפשר לדרוך כל כמות של ענבים!

ומשיבים: איבעית אימא [אם תרצה אמור] תירוץ זה: הכא נמי [כאן גם כן] מדובר שדרכן פחות פחות מכביצה. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] תירוץ אחר: התם [שם] מדובר שנגעו להו [להם] הענבים בדבר שהוא ראשון לטומאה, דהוו להו אינהו [שנעשו הם עצמם] שני ומשקה הנוגע בשני הריהו נעשה מדברי חכמים ראשון לטומאה. ולכן יש להיזהר שלא לדרוך יותר מכביצה. הכא [כאן] מדובר שנגעו בשני לטומאה דהוו להו [שנעשו להם] שלישי והמשקה היוצא מהם ונוגע בהם אינו נטמא כלל.

אמר רבא: אף אנן נמי תנינא [אף אנחנו גם כן שנינו] שעשו חכמים מעלה בטהרת קדשים. ששנינו: נאמר "ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת ונתן עליו מים חיים אל כלי" (במדבר יט, יז), ואמרו: מים חיים — שתהא חיותן בכלי שצריך שהמים יישאבו במישרין מן המעין אל הכלי בו מקדשים אותם. ומצד שני נאמר "ונתן" ומשמעו אף שישפוך את המים אל כלי אחר, אלמא [מכאן] שמים אלה תלושין נינהו [הם] והא [והרי] מחוברין נינהו [הם] שכפי שאמרנו צריכה להיות חיותם בכלי — מן המעיין!

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Any offering that has a disqualification in the body of the animal, i.e., it has a definite disqualification with regard to the meat itself, should be burned immediately. If it has a disqualification in the blood of the animal, e.g., if the blood was spilled, or a disqualification of its owner, e.g., if the owner became impure, then it should be left until its form is decayed and taken out to the place designated for burning. Rabbi Shimon ben Lakish said to him: This tanna, Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yoḥanan ben Beroka, is of the same opinion as the tanna who taught in the school of Rabba bar Avuh, who said: Even piggul, an offering that was invalidated due to inappropriate intent while being offered, requires decay of form. Even with regard to an inherent disqualification in the meat of the offering, where the Torah says explicitly that the offering should be burned, as is the case with regard to piggul, the animal should be set aside until the next day, when its form has decayed.

Rabbi Yoḥanan raised a further objection to the opinion of Rabbi Shimon ben Lakish based on another baraita, where it is taught: If the meat became impure or disqualified, or if it was taken out of the walls that delineate its permitted area, Rabbi Eliezer says: He sprinkles the blood of these offerings nonetheless, as in his opinion the blood may be sprinkled regardless of the status of the meat of the offering. Rabbi Yehoshua says: He does not sprinkle the blood unless the meat is fit to be brought as an offering. And Rabbi Yehoshua concedes that if the blood was sprinkled, the offering is accepted.

The Gemara clarifies: To what type of disqualification is the baraita referring? Is it not disqualification on account of a diversion of attention? It cannot be a case where it was disqualified due to impurity or being taken outside of the walls, since these are mentioned explicitly. Granted, if you say that a diversion of attention is a disqualification based on a concern about ritual impurity, this is how you can find a case that the offering is accepted because the frontplate atones for cases where there is a disqualification related to ritual impurity. But if you say that it is an inherent disqualification, why is the offering accepted according to Rabbi Yehoshua, given that it is a disqualified offering?

Rabbi Shimon ben Lakish rejects this interpretation of the baraita: No, this is not a case where the offering was disqualified due to a diversion of attention. In what way was the offering disqualified? It was disqualified due to contact with one who immersed himself during the day. One who immersed himself during the day invalidates items due to ritual impurity. Although these items themselves are invalidated, they cannot in turn render other items ritually impure. The Gemara asks: If that is so, this is the same as the disqualification of ritual impurity. What, then, is the difference between this disqualification and that of ritual impurity previously mentioned by the baraita? The Gemara answers that two types of ritual impurity are mentioned here: One type of impurity can also impart impurity to other objects, and a second type can invalidate another object but will not impart impurity.

When Ravin ascended to Eretz Yisrael, he stated this halakha of Rav Sheshet before Rabbi Yirmeya. And Rabbi Yirmeya said: Foolish Babylonians! Because you dwell in a dark land, you state halakhot that are dim. Have you not heard this statement of Rabbi Shimon ben Lakish in the name of Rabbi Oshaya?

Rabbi Shimon ben Lakish said in the name of Rabbi Oshaya: With regard to the water used for the water libation during the festival of Sukkot which was drawn over the course of the day in order to be poured the next day and consequently became impure, the following distinction applies: If it was brought into contact with a ritual bath of pure water and was then consecrated, it is ritually pure. However, if it was consecrated and was then brought into contact with the ritual bath, it is ritually impure.

The question arises: Since this type of purification is similar to planting, as when the impure water came in contact with the water of the ritual bath, it is considered as though the water was planted in the ground and thereby purified, what does it matter if it was brought into contact and then consecrated or consecrated and then brought into contact? Apparently planting is not effective with regard to consecrated items, i.e., such items are not purified through this process. Therefore, here too, planting is not effective with regard to teruma. Despite the fact that planting is generally effective in removing the impure status of the water, the Sages imposed higher standards with regard to consecrated items. Similarly, the Sages imposed higher standards for removing the teruma status of the plants. One can explain that the produce grown from teruma mentioned in the baraita remains prohibited for non-priests because it is still considered teruma.

Rav Dimi sat and said this halakha that was stated by Rav Oshaya with regard to principle of bringing liquid into contact with a ritual bath. Abaye said to him: Did Rav Oshaya state his ruling that bringing a liquid into contact with a ritual bath is not effective for consecrated items with regard to a case where he consecrated the water by placing it in a sacred vessel, but if he consecrated it through speech then the Sages did not impose a higher standard, in which case the water can be purified by being brought into contact with a ritual bath? Or perhaps the Sages imposed a higher standard in a case where one consecrates it through speech as well?

Rav Dimi said to him: I did not hear the halakha with regard to this case; however, I heard the halakha with regard to a similar case. As Rabbi Abbahu said that Rabbi Yoḥanan said: With regard to grapes that became ritually impure, if one trod on them and afterward consecrated them, they are pure. According to this opinion, the wine inside the grape does not become impure from the grape itself. However, if he consecrated the grapes and afterward pressed them, they are impure, because the halakha is especially stringent with regard consecrated items. And yet with regard to grapes which are only consecrated through speech, as the wine/grapes offered on the altar are not brought in a sacred vessel, even so, the Sages imposed a higher standard such that these grapes become impure after they have been consecrated.

Rav Yosef said: This case does not serve as a proof since you spoke of grapes, and here we are dealing with grapes of teruma, whose consecration through speech is comparable to consecration in a sacred vessel, as teruma cannot be consecrated by being placed in a sacred vessel. However, with regard to those items that require a sacred vessel in order to be fully consecrated, such as water used for a libation, the Sages did not impose a higher standard in a case where one consecrated it through speech. Therefore, this case cannot be used to resolve Abaye’s question.

The Gemara asks about Rabbi Yoḥanan’s statement with regard to wine pressed from impure grapes: The phrase if one tread upon them is stated without qualification, indicating that the wine is ritually pure even if he pressed many grapes at once. And did Rabbi Yoḥanan actually say this? Didn’t Rabbi Yoḥanan say: With regard to grapes that became ritually impure grapes, one should tread on them less than an egg-bulk at a time. When there is less than an egg-bulk of grapes, they do not impart ritual impurity.

The Gemara answers: If you wish, say this answer: Here, too, it is to be understood that one must tread on less than an egg-bulk at a time. And if you wish, say this answer instead: There, where the Gemara requires less than an egg-bulk, it is a case where the grapes came into contact with an item that was impure with first-degree ritual impurity, such that they became impure with second-degree ritual impurity. When a liquid touches an object that is impure with second-degree ritual impurity, it becomes impure by rabbinic decree with first-degree ritual impurity. Therefore, in that case one must be careful to tread only on less than an egg-bulk at a time. Here, it is speaking of a case where they came into contact with an item that was impure with second-degree ritual impurity, such that they became impure with third-degree ritual impurity. In that case, the liquid that comes out of the grapes would not become ritually impure at all.

Rava said: We, too, have learned that the Sages created higher standards with regard to consecrated items. As it was taught that the verse says with regard to the red heifer: “And for the impure they shall take the ashes of the burning of the sin-offering, and he shall put flowing water into a vessel” (Numbers 19:17), which teaches that the flowing water from the spring should flow directly into the vessel in which it will be sanctified. On the other hand, the verse says “and he shall put,” meaning that the water should be poured into the vessel. Apparently the water is detached, but it is clearly attached to the spring, as it was previously stated that the water must flow directly into the vessel.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ותוב מותיב עליה מהא [דתני'] נטמא הבשר או נפסל או יצא חוץ לקלעי' כו' קתני מיהא אם זרק הורצה וכי פסול הגוף בר הרצאה הוא ומשני' רבי שמעון בן לקיש מאי נפסל דקתני נפסל בטבול יום דלא מסח דעתיה ותרי גוני טומאה קתני:
ר' ירמיה פשיט ליה לבעיא דרבה בר מתנה מהא דאמר ריש לקיש מי החג שנטמא השיקן ואחר כך הקדישן טהורין הקדישן ונטמאו ואחר כך השיקן טמאין פי' כיצד משיקן נותנן בכלי גללים או בכלי אבנים או בכלי אדמה וממלא אותו הכלי מן המים ומטבילן במי מקוה כדי שיהיו מי מקוה צפין עליו ועלתה להם טהרה והיינו השקתן וכבר פירשנוה ביום טוב. פי' הקדיש מים לנסך אותם בחג ונטמאו והשיקן פי' ושקען במי מקוה לטהרן אע"פ שנכנסו תחת המים שנמצאו כאלו זרועים הם במקוה לא עלתה להם טהרה שאין הזריעה מטהרת בהקדש כך שתילי תרומה אע"פ ששקען וזרען בקרקע לא עלתה להם (התרה) [טהרה] ומאי אסורה אסורה לכהנים:

א"ל לרב דימי בקדושת כלי קאמרת כגון אלו ימי החג וכיוצא בהן שנקדשו בכלי הקדש עבדו בהן רבנן מעלה שאין זריעה מטהרת בהקדש שנקדש בכלי הקדש אבל אם הקדישה קדושה בפה שאמר זה קדש ועדיין לא בא בכלי קדש הא מיבעיא לי יש לו זו המעלה שהרי כבר נקדש או לא אמר לו זו בהדיא לא שמעתי כיוצא בה שמעתי דאמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן ענבים שנטמאו דרכן ואח"כ הקדישן טהורין הקדישן ואח"כ דרכן טמאין הרי ענבים הללו קדושת פה נינהו שעדיין לא באו בכלי ואינם יין לנסך ואפילו הכי עבוד להו מעלה ודחי רב יוסף ואמר הני ענבים דאמר רבי יוחנן ענבים דתרומה הן דקדושת הפה (נינהו) [דידהו] קדושה גמורה היא וכיון שאמר הרי אלו תרומה כקדושת כלי דמיא קדושתן אבל קדש דבעו כלי כגון ניסוך המים וכיוצא בו בפה בלא קדושת כלי לא עשו בהן מעלה ואקשי' אהא ומי אמר ר' יוחנן ענבים שנטמאו דורכן כלו וטהורים והא איהו דאמר סוחטן פחות פחות מכביצה ושני' הכי נמי מאי דרכן דקתני נמי פחות פחות מכביצה.

איבעית אימא התם דאמר רבי יוחנן פחות פחות מכביצה דנגעי בשרץ והוו להו ענבים ראשון דמטמו אחריני והכא דקתני כגון שנטמאו במים שנטמא בשרץ דהוו להו ענבים שני ואין שני עושה שלישי בחולין ואי תרומה נינהו דנגעי בולד שני דהוו להו ענבים שלישי ואין שלישי עושה רביעי בתרומה:

בשר קדשים שנטמא קודם זריקת הדם אם של צבור הוא זורק את הדם ואם של יחיד הוא אם נטמא בשר ולא נטמא החלב או שנטמא החלב ולא נטמא הבשר זורק הא נטמאו שניהם לא יזרוק ואם זרק הורצה שהציץ מרצה על הטומאה אע"פ שאינו מרצה על פסול הגוף נפסל בהיסח הדעת או באיזה ספק או יצא חוץ לעזרה לא יזרוק ואם זרק הורצה אבל אם נפסל במחשבת זמן ומקום וכיוצא בהם מפיסולי הגוף לא יזרוק ואם זרק לא הורצה:

מי החג שנטמאו ר"ל כגון של שבת שבתוך החג שהיו ממלאין אותה מערב שבת וכשנטמאו אין יכולין לילך ולמלאות בשבת והלך וטהרן בהשקה באמת המים שבעזרה והשקה זו מטהרתן מתורת זריעה כמו שהתבאר במקומו אם טהרן ואח"כ הקדישן הרי אלו מתנסכים אבל אם הקדישן ואח"כ השיקן פסולות שאין זריעה להקדש ואין בזה הפרש בין הקדישן בפה ר"ל בקריאת שם במלואן לשם חג בין שהקדישן בכלי שרת:

כבר ביארנו בזיתים וענבים שנטמאו שדורכן בפחות פחות מכביצה ויינן כשר לנסכים ומ"מ דוקא שדרכן תחלה ואח"כ הקדישן אבל הקדישן תחלה הואיל ונדחו ידחו מעלה עשו בקדשים ותרומה ליטמא המשקה עם האוכל והרי אלו אין להם אלא קדושת הפה שקדושת כלי אין כאן שאפי' נתנן בכלי אין כלי מקדשם שאין כלי שרת מקדש אלא הראוי לו וענבים אינם ראויים למזבח:

זה שהצרכנו בדריכה זו בפחות פחות מכביצה דוקא בשנטמאו הענבים בראשון לטומאה כגון שנגעו בטמא שרץ או טמא נבלה שנעשו הענבים שניים והרי הם עושים את המשקין ראשון שכל הפוסל את התרומה מטמא משקין אף בחולין להיות תחלה אבל בנגעו בשני שנעשו הם שלישי וכגון חולין שנעשו על טהרת תרומה שאין חולין נעשין שלישי אלא בדרך זה אף ביתר מכביצה כן שהרי אין שלישי עושה רביעי ואינו מטמא משקה כלל אף לתרומה וכל שכן בחולין אע"פ שנעשו על טהרת תרומה ואין לפרשה בתרומה שהרי מעלה עשו בה ליטמא המשקה עם האוכל כקדשים אלא בחולין שנעשו על טהרת תרומה והוא הדין לנגעו בשני ולענין חולין שנעשו על טהרת הקדש שאף אלו לא עשו בהם מעלה:

מי חטאת צריך למלאותן מן המעין באותו כלי עצמו שבו האפר ושהוא מקדש בו ולא שימלא בכלי אחר ויערה לזה ואע"פ שמן התורה אינו צריך שהרי כתיב ונתן עליו מים חיים אל כלי ומדכתיב בהו נתינה אלמא בתלושין נאמרה מעלה הוא שעשו חכמים בפרה ויש חולקים בה:

איתבי' ניטמא בשר או שנפסל או שיצא חוץ לקלעים כו' הרבה נ"ל דחוקים דברי המורה על היוצא והנכון בעיני דל"ג או שיצא אלא ניטמא ונפסל בלחוד אבל לעולם אם יצא לא אמרינן אם זרק הורצה וכך מצאתי כתוב במקצת ספרים ואין צורך עכשיו לשבש פסול הגוף מי מרצה ציץ:

תרי גוונא טמא פי' כשניטמא מטמא אחרים אבל כשנפסל בטבול יום הוא פסול ואינו מטמא אחרים ודלא כר"מ דתנן בפ' י"א דפרה כל הטעון ביאת מים מד"ת מטמא את הקודש ואת התרומה ואת החולין ואת המעשר ואסור על ביאת המקדש לאחר ביאתו מטמא את הקודש ופוסל את התרומה דברי ר"מ וחכמים אומרים פוסל בקודש אלמא טבול יום הויא פלוגתא דר"מ ורבנן דר"מ סבר התרומה פוסל אבל הקודש מטמא שיפסול גם הוא אחרים ורבנן סברי אין כח לטבול יום אלא לפסול בין בתרומה ובין בקודש:

בפרש"י בד"ה אא"ב פסול כו' איכא למימר בדיעבד הורצה עכ"ל לאו דבדיעבד הורצה משום דהציץ מרצה בדיעבד דא"כ לר' יהושע אין חילוק בין פסול טומאה לפסול יוצא דבשניהם לכתחלה אין הציץ מרצה ובדיעבד מרצה וקרא כתיב אינו נושא אלא עון טומאה אלא דביוצא קאמר דבדיעבד הורצה ממילא בלאו ציץ ומה"ט דקאמר דקילא ליה פסול יוצא דמחמת ד"א חשבינן ליה וק"ל:

בד"ה ה"ג כו' ושני עושה ג' בתרומה ל"ג דהא בחולין עסקינן דאי בתרומה הא אמרי' דעבוד מעלה כו' עכ"ל וה"ה דהוה מצי לדחויי דאי בתרומה עסקינן הוי אסור לדרוך אפילו בפחות פחות מכביצה משום תקלה ולכתחלה קאמר דורכן כדאמרי' לעיל מיהו הא דקאמר הקדישן ואח"כ דרכן טמאין היינו ע"כ בדיעבד דלכתחלה א"נ דלא היו טמאין אסור לדורכן אפילו בפחות מכביצה משום תקלה כדאמרי' לעיל ואיכא למימר השתא דאסיק אדעתיה משום מעלה עשו בתרומה ואע"ג דמשקין מפקיד פקידי לר יוחנן בתרומה עבוד רבנן מעלה לטמא משקה עם האוכל אין אנו צריכין לעיל כלל לטעמא דתקלה ובההיא דתותים וענבים שנטמאו שאין בה היתר כו' היינו נמי משום מעלה ודו"ק:

בד"ה אף אנן נמי תנינא כו' אפילו בקדושת פה עכ"ל לא ידענא מהיכא קא אייתי מהתם ראיה דאפילו בקדושת פה ואפשר שע"ז כוונו התוס' לומר ופ"ה דחוק ודו"ק:

תוס' בד"ה שאם זרק כו' וכ"ש להרצאה דהא ר"א דאמר הכא יזרוק כו' דלהוציאה ממעילה לא כו' עכ"ל ר"ל דע"כ עדיף הרצאה מלהוציא מידי מעילה דהא לר"א לענין הרצאה קאמר הכיא יזרוק לכתחלה ולהוציאה מידי מעילה לא מהני אפילו בדיעבד וצ"ל לר' יהושע דלהוציאה מידי מעילה נמי לא הוי אלא בדיעבד דאם לא כן לדידיה הוי הוצאה עדיפא מהרצאה וק"ל:

בתוס' ד"ה שאם זרק וכו' דאמר זריקה מועלת להוצאת בשר מידי מעילה כו' פי' דקדשי קדשים לאחר זריקה אין בהן מעילה וס"ל לר"ע דאע"פ שיצא הבשר לחוץ אפ"ה הויא זריקה להוציא הבשר מידי מעילה כזריקה כשרה וכ"ש כו' דהא ר"א וכו' וא"כ שמעינן דמעילה הוי יותר מהרצאה וק"ל:

רש"י בד"ה ר' יהושע כו' אין דם יוצא כו' כצ"ל והד"א:

בד"ה אא"ב כו' דבר אחר הוא חשבינן ליה כו' כצ"ל:

בד"ה הכא דנגעו כו' הקדישן שקרא להן שם תרומה טהורין כו' מעלה הקדישן כו' כצ"ל והד"א:

גמרא אב"א ה"נ פחות פחות מכביצה. שיגרת לישנא דריו"ח נקיט דהכא דאיירי בדיעבד כדאמר דרכן אפילו כביצה נמי כדלעיל:

[רש"י ד"ה ה"ג אב"א כו'. דאי בתרומה הא אמרן דעבוד מעלה וכו'. לכאורה י"ל דנעשו על טהרת תרומה וכמש"כ לקמן בדבור הסמוך] :

תוס' ד"ה שאם. דהא ר"א כו'. לא הבינותי דהא טעמא דר"א הוא משום דס"ל דאפי' אבד הבשר לגמרי יזרוק ותדע להא לדידיה יזרוק לכתחלה אף דלענין מעילה אינו מועיל ודברי מהרש"א ג"כ אינם ברורים:

גמ' מי החג שנטמאו. נ״ב לשמואל טומאת עצמן יש בהן לעולם. ולרב דתני מטבחיא והני דבי מדבחיא נינהו:

רש״י ד"ה מי החג וכו' דשבשת שבתוך החג וכו'. נ"ב הר"מ בחבורו לא זכר שבת. אלא סתמא כפירושו דבחול הכי לפי שטורח גדול לחזור ולמלאות מן השילוח ובעסק גדול היו ממלאין אותן כמ"ש בהחליל הלכך בכל גוונא אית בהו קפידא ומשיקן:

תוס' ד"ה ונתן וכו' ופ"ה דחוק. עיין בר"ש פ"ט מ"ג דפרה:

בגמרא יתיב רב דימי וקאמר כו' אמר ליה אביי הקדישן בכלי קאמר אבל בפה לא עבוד רבנן מעלה או דלמא כו'. ולכאורה משמע מכל השקלא וטריא דמספקא ליה לאביי אי שייך שום מעלה דרבנן בקדושת פה או לא והא ודאי ליתא דודאי אשכחן כמה מעלות וחומרות שהחמירו חכמים אפילו בקדושת פה בחולין גרידא נמי מצינו כמה חומרות שהחמירו חכמים בין לענין טומאה וטהרה ובין לענין איסורין. ואם נאמר דאה"נ דדוקא בהאי מעלה דהשקה מספקא ליה לאביי דא"כ לא א"ש הא דפשיט ליה רב דימי כיוצא בה שמעתי דמה ענין זו לזו ואין תקנות חכמים דומה זו לזו וכ"ש לכל הנך אף אנן נמי תנינא דמייתי הש"ס בסמוך לא א"ש לפ"ז שהרי אין הנדון דומה לראיה כלל וכ"ש במאי דמייתי דהעריב שמשו אסור בקדשים מדאורייתא היא ולאו מעלה ולא אשכחן לה נמי אלא בקדושת הגוף. והנלע"ד בזה דדוקא בכה"ג דהכא מספקא ליה לאביי דכיון דהשקה מדאורייתא היא שמטהרת המשקין מטומאתן ואם כן כבר יצאו מטומאה לטהרה גמורה אלא דמשום מעלה דקדשים תקנו חכמים שלא יועיל להם השקה לטהרן מטומאתן דמעיקרא משו"ה כמו זר נחשב לומר דשייך תקנה בכה"ג כיון דבשעת השקה חולין גמורין הוי ולא היה בהם אלא קדושת פה דלא הוי אלא כהזמנה בעלמא לשם מי חג דאפשר דבכה"ג מיחזי כחוכא וטלולא שתועיל הטבילה לחצאין. ועוד דהא ודאי פשיטא דהאי מעלה דלא מהני השקה היינו דוקא לענין טומאת עצמן כמו שפרש"י בדיבור הקודם לענין שתילי תרומה אם כן אפשר דכה"ג לא שייך למיעבד מעלה אלא בהקדש גמור שיש עליהם חיבת הקודש ובהא פשיט ליה שפיר מענבים שנטמאו דאע"ג דלכל דבר משקין מיפקד פקידי ואם כן לא קיבלו טומאה כלל אפ"ה עבדו רבנן מעלה אפילו ע"י הזמנה בעלמא שיהא להם טומאת עצמן בענין זה אף ע"ג דעדיין טהורין גמורין הם כ"ש למאי דמסקינן דאיירי דנגעו בשני. והשתא א"ש נמי הא דקאמר רבא אף אנן נמי תנינא ונתן עליו מים חיים אל כלי שתהא חיותן בכלי והיינו כפרש"י אלא דמהרש"א כתב על פירושו דלא ידע מהיכן משמע ליה לרש"י דאפילו בקדושת פה איירי ולמאי דפרישית א"ש דכיון דפשטא דקרא ונתן עליו מים משמע שעיקר מצותו שיתן האפר לכתחילה בתוך הכלי ואח"כ מקבל בכלי אחר מים מן המעיין ונותן לתוך אותו הכלי ואפ"ה משמע מהך ברייתא דדריש מים חיים אל כלי שתהא חיותן בכלי דמשמע שנותן המים תחילה ואח"כ האפר וזה דלא כמשמעות הכתוב דכתיב ונתן עליו וע"כ דמשום הך מעלה שראו חכמים דליטול המים מן המעיין באותו הכלי עצמו כדי שיהא לו שם מים חיים בשעת השקתן וע"כ היינו משום מעלה בעלמא שעשו באפר פרה אע"ג דהשתא בשעת השקתן לא היה עליהם שום קדושת אפר פרה שלא נקרא המים מקודשין אלא לאחר נתינת האפר ואם כן ע"כ דאפילו ע"י הזמנה בעלמא שהוזמנה לאפר פרה עשו חכמים הך מעלה שתהא חיותן בכלי אף שהן שלא כעיקר מצותן כיון דבדיעבד מיהא רשאי לעשות יוכל להקדים איזה מהן שירצה כדאיתא בסוטה דף ט"ז ע"ב ע"ש כן נראה לי ועיין עוד בסמוך:

(לד סע"ב) מים חיים אל כלי שתהא חיותן בכלי ונתן אלמא וכו'.—עי' פירש"י ומה שפירשו בתוספות. והר"ש בפרה פ"ט מ"ג דחה פירש"י בשתי ידים והסכים לפי' התוס'. אבל גם פירושם דחוק כמובן. וראיתי להרמב"ן בפי' התורה פ' חקת (יט יז) עוד פירוש ג' חיותן בכלי, דכשנותנין לכלי מים חיים יהיו, ואח"כ נותן עליהם את האפר. ופלא דא"א לפרש כן בסוטה טז ב, דשם אמרינן: "ורבנן אל כלי דוקא (פי' מים תחלה בכלי) עליו (פי' דמשמע אפר תחלה והמים על האפר) לערבן. ואימא עליו דוקא אל כלי שתהא חיותן בכלי". והרי מבואר שא"א לפרש שם "חיותן בכלי" כפי' רמב"ן ז"ל. לכך נ"ל לפרש, "שתהא חיותן בכלי" עניינו שצריך למלאות המים בכלי דוקא, וכמו ששנינו בפרה פ"ה מ"ה: "שאין ממלאין ואין מקדשין ואין מזין מי חטאת אלא בכלי". וע"ז הקשו "ונתן אלמא תלושין נינהו", פי' דה"ל למכתב "ושאב" או "ומלא", דהיינו שאיבה מן המעיין, וכתיב "ונתן" דמשמע שכבר הם שאובים, והכתוב בא להצריך רק קידוש, וכמו ששנינו ג"כ דין קידוש בכלי במשנת פרה שם. וכן באמת נדרש מקרא זה על קידוש בכלי בספרי חקת [פיס' קכח] (ע"ש). "והא מחוברין נינהו" פי' דלפי הדרש "שתהא חיותן בכלי" מוכח שהכתוב בא להצריך כלי למלאות את המים ממקום חיבורן מן המעיין, "אלא מעלה" פי' דודאי עיקר הכתוב בא להצריך כלי לקידוש בשעה שהמים כבר תלושין, ומה שהצריכו חכמים כלי גם במילוי אינו אלא מעלה בעלמא דרבנן, והסמיכו זה אל המקרא ודרשו "מים חיים אל כלי שתהא חיותן בכלי". וכן בסוטה שם מסקינן דלא דרשינן "אל כלי שתהא חיותן בכלי" אלא שצריך ליתן בכלי מים תחלה ואח"כ אפר, פי' וממילא שמעינן דהקידוש הוא בכלי דוקא.

כל שפסולו בגופו. פסול ודאי ובבשר עצמו ישרף מיד: בדם. כגון נשפך הדם: ובבעלים. כגון נטמאו בעלים והפסח קיים ואין כאן מי שיאכלנו ודם אע''פ שפסול גמור הוא אפילו הכי הואיל ואינו כבשר עצמו בעי עיבור צורה: תנא דבי רבה בר אבוה. עיקר מילתא לא ידענא היכא וטעמא דמילתיה בכיצד צולין: אפילו פיגול. שפסול הגוף הוא טעון עיבור צורה והכא לא מצי לשנויי כדמשני לקמיה מאי פסולי חטאת העוף שנפסלו בטבול יום דהיינו טומאה וצורה למה לי: רבי אליעזר אומר יזרוק. את הדם ר' אליעזר לטעמיה דאמר בכיצד צולין דם אף על פי שאין בשר: רבי יהושע אומר לא יזרוק. ר' יהושע לטעמיה דאמר אם אין בשר אין דם ויצא חוץ לקלעים בבשר קדשי הקדשים קאמר שמחיצה שלהן חומת עזרה כדכתיב בכולהו בחצר אהל מועד יאכלוה ואם יצאת נפסלת כדילפינן בכיצד צולין מאל הקודש פנימה: מאי נפסל לאו בהיסח הדעת. בתמיה דכיון דתנא נטמא ויצא מאי פסול איכא תו אי נפסל בעבודת דם כגון במחשבת חוץ למקומו וחוץ לזמנו לא קרי נפסל בשר שהרי אף הדם נפסל ובהא לא נימא ר' אליעזר יזרוק: אי אמרת בשלמא. פסול חשש טומאה הוא משום הכי מודה רבי יהושע שאם זרק הורצה דאפילו נטמא ודאי ואע''ג דטומאה פסול הגוף הוי מרצה ציץ ולכתחלה לא יזרוק דקא סבר ריצוי ציץ בדיעבד הוא ויוצא אע''ג דלא מהני ליה ציץ הורצה בדיעבד דאע''ג דרבי יהושע בעי תרתי דם ובשר מיהו הואיל והבשר בעין ופסול יוצא פסול מחמת דבר אחר הוא חשבינן ליה פסול חסרון מחיצות בפרק קמא דמנחות בסופו איכא למימר בדיעבד הורצה: אלא אי היסח הדעת פסול הגוף הוא. וציץ נמי לא מרצי עליה אמאי הורצה: ה''ג אלא אי אמרת פסול הגוף הוי אמאי הורצה. ולא גרסינן פסול הגוף מי קא מרצי ציץ דהא פסול יוצא נמי לא מרצי ציץ כדאמרינן בפרק קמא (דף טז:) הא אינו נושא אלא עון טומאה: נפסל בטבול יום. וטעמא משום ציץ: אמרה קמיה דר' ירמיה. הא דרב ששת לעיל דאסורין מלאכול משום היסח הדעת הוא: שמעתתא דמחשכן. כשאין יודעין טעמו של דבר בודין מלבם טעם שאינו: אתרא דמחשכא. בבל עמוקה: לא שמיע לכו כו'. ומכאן יכולין ללמוד טעמה של משנה דאסורין מלאכול משום מעלה דאף על גב דמהניא זריעה לחולין עבוד רבנן מעלה דלא תהני לתרומה להעלות לה טהרה גמורה להיתר אכילה ומיהו מלטמא טהרו דלהא לא עבוד מעלה: מי החג. כגון של ניסוך המים דשבת שבתוך החג היו ממלאין אותן מערב שבת וכשנטמאו אין יכולין לילך ולמלאות מן השילוח בשבת וטורח הוא למלאות מבור הגדול בגלגל והלך והשיקם באמת המים שבעזרה ומים סלקא להו השקה דזו היא זריעתן משעברו עליהן מי המקוה ונעשה חיבור ובטלו: ואח''כ הקדישן. שעדיין לא קרא עליהן שם או לא קידשו בכלי שרת טהורין: אין זריעה להקדש. לטהרו בכך דמעלה עשו בקדשים הכא נמי אין זריעה לתרומה דמעלה עשו: להא שמעתא. דרבי אושעיא: הקדישן בכלי שרת קאמרת. דכיון דקדושין הן קדושת הגוף עבדינהו להו רבנן מעלה אבל משום קדושת פה דמלאן בכלי חול לשם חג לא עבדי להו מעלה ומהניא להו השקה: זו לא שמעתי. במעלה זו דזריעה לא שמעתי אם בפה אם בכלי אבל במעלה אחרת שמעתי דאף בקדושת פה עבדוה רבנן ואיכא למילף מינה דהוא הדין לכל מעלות שבקודש: דרכן ואחר כך הקדישן טהורות. לנסכים ור' יוחנן לטעמיה דאמר לעיל משקין מיפקד פקידי ולא קבילי טומאה עם האוכל ולקמיה מפרש היכי דריך להו: הקדישן ואח''כ דרכן טמאות. קא ס''ד הקדיש יינו לנסכים: טמאות. דעבוד רבנן מעלה בקדשים דמיטמא משקה עם האוכל ולא אמרינן בהו משקין מיפקד פקידי והא ענבים קדושת פה הן דאי נמי נתנן לכלי אין כלי מקדשן דאין כלי שרת מקדשין אלא דבר הראוי לו כדילפינן בשחיטת קדשים גבי מזבח שנאמר כל הנוגע במזבח יקדש שומע אני בין ראוי בין שאינו ראוי תלמוד לומר עולה וכלי שרת דומיא דמזבח נפקא לן התם: בענבים של תרומה. והאי הקדישן קדושת תרומה קאמר דבתרומה לא שייכא קדושת כלי לא ביין ולא בענבים: אבל הני. מי החג: דרכן ואפילו טובא. לעיל קמהדר אמרת דרכן ואחר כך הקדישן טהורות ואפילו טובא בבת אחת בתמיה והא אמרת לעיל פחות פחות מכביצה דאי יותר הא איטמו משקין בכביצה מיציאת טיפה ראשונה טומאת האוכל שהרי יש בה כשיעור: הכי גרסינן אי בעית אימא הכא נמי בפחות מכביצה ואי בעית אימא התם דבעינן פחות מכביצה שנגעו ענבים בראשון. כגון טמא שרץ או טמא נבילה וכל שכן טמא מת דכיון דהוו ענבים שני טימאו את המשקין בכביצה משיצאת טיפה ראשונה ואף על פי שהן חולין דכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה ושני עושה שלישי בתרומה לא גרסינן דהא בחולין עסקינן דאי בתרומה הא אמרן דעבוד מעלה שמטמאה משקה עם האוכל: הכא דנגעו. ענבים בשני דהוו להו שלישי ענבים שנעשו על טהרת תרומה משכחת בהו שלישי הלכך דרכן ואחר כך הקדישן שקרא להן שם תרומה טהורין ואפילו דרך הרבה יחד שהאוכל שלישי לא עשה למשקה כלום ומתחלה לא נטמאו עם האוכל דקודם קריאת שם לא עבוד מעלה הקדישן לתרומה ואח''כ דרכן טמאין דמקריאת שם חלה המעלה עליהן ונעשה המשקין כאוכל הכל אחד: אף אנן נמי תנינא. דעבוד רבנן מעלה בקדשים ואפילו בקדושת פה: שתהא חיותן בכלי. באותו כלי עצמו שהוא מקדש בו מי חטאת באפרן צריך למלאותו מן המעין ולא ימלאם בכלי אחר ויערם לתוך זה וכתב ונתן דמשמע תלושין דמותר למלאותו בכלי אחר ויערם לתוך זה:

שאם זרק הורצה. אף על גב דאין ציץ מרצה על היוצא רבי יהושע סבר זריקה מועלת ליוצא כרבי עקיבא דריש מעילה (דף ו:) דאמר זריקה מועלת להוציא בשר מידי מעילה וכל שכן להרצאה דהא רבי אליעזר דאמר הכא יזרוק קאמר התם דלהוצאה ממעילה לא מהניא: ונתן אלמא תלושין והא מחוברין נינהו. פירוש דונתן משמע דחשיב להו תלושין והיינו לענין קבלת טומאה אף על פי שהן מחוברין והשתא מייתי ראיה דאין השקה להקדש מן התורה וכן בתרומה נמי עבוד רבנן מעלה ופ''ה דחוק:

דף לד - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד