פסחים לד ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לד - א

ומשנינן: לא התיר רבי יוחנן אלא במקום דליכא חשש תקלה.

וכדאמר רב אשי לתרץ במקום אחר, והעמידו בתבואה שליקתא [מבושלת]. וכשזורקה לבין העצים נעשית מאיסתא.

הכא נמי, לא התיר רבי יוחנן להדליק בחיטי תרומה טמאה, אלא בחיטי שליקתא ומאיסתא. שאחר שנטמאו ישלקם. ^[1] ואחר כך יזרקם בין העצים. וכיון דמאוסים הם, לא יבוא לאוכלם.

ורב הונא אסר אף בהם, להשהותם אחר שנטמאו, אלא מיד צריך לבערם. משום דחיישינן שיאכל מהם קודם שישלקם, או בשעת השליקה.

והיכא איתמר הך אוקימתא דרב אשי?

אהא דאמר רבי אבין בר אחא אמר רבי יצחק:

אבא שאול, גבל [לש עיסות] של בית רבי היה. והיו מחמין לו חמין בהיסק של חיטין של תרומה טמאה, ^[2] כדי ללוש בהן [בחמין אלו] את העיסה בטהרה. שרבי היה אוכל חולין בטהרה. ולא חשש שמא יגעו החיטין בחמין ויטמאום. לפי שמזמן שניתנו בהיסק, נתבטלה מהן תורת אוכל, ושוב אינן מטמאות אחרים.

והוינן בה: ואמאי עשו כן? ניחוש דלמא יאכלו מהן, ואתי בהו לידי תקלה.

ואמר רב אשי: לא עשו כן אלא בחיטי שליקתא ומאיסתא. שכיון שנתבשלו, הרי הן נמאסות בנתינתן בין העצים.

אביי בר אבין ורב חנניא בר אבין, תנו [למדו] מסכת תרומות בי [אצל] רבה. פגע בהו רבא בר מתנה, ואמר להו: מאי חידוש אמריתו במסכת תרומות, דבי [בבית] אדם גדול כמר [רבה]?

אמרו ליה: ומאי קשיא לך בתרומות? אמר להו: קשיא לי בהא דתנן: העושה שתילים מירקות של תרומות שנטמאו [כגון שתילי כרוב וכרישין], ושתלן, אותם שתילים טהורים מלטמא. שעל ידי שנעשו מחוברים לקרקע, בטלו מתורת אוכל, ^[3] ופרחה טומאתם.

אבל אף לאחר שנשתלו, אסורין הם מלאכול.

וסבר רבא בר מתנא, דאסור לכהן לאוכלם, משום איסור אכילת תרומה טמאה. ולכן הקשה:

וכי מאחר שטהרו השתילין מלטמא - אמאי אסורין הם מלאכול לכהנים? והא פרחה טומאתם, ותרומה טהורה נינהו.

אמרו ליה: הכי אמר רבה: מאי אסורין? - אסורין הם באכילה לזרים! שאף שטהרו מטומאתם מחמת חיבורם לקרקע, מיהו עדיין קדושת תרומה יש בהם.

ושוב שאלם: אם כן, מאי קא משמע לן מתניתין - האם דין גידולי תרומה כדין תרומה, ואסורים לזרים?

והא כבר תנינא לדין זה במתניתין. דתנן: גידולי תרומה הרי הם תרומה!

וכי תימא, דמגידולי גידולין איירי, ומאי קא משמע לן? - דבדבר שאין זרעו כלה, אף גידולי גידוליו קדושים בקדושת תרומה.

וכגון ששתל כמה בצלי תרומה דקים, כל אחד במרחק מה חבירו. והם גדלים ומתרחבים, עד שמתחברים ונעשים בצל אחד. ותוספת זו קרויה "גידולי גידולין". וקא משמע לן תנא, דאף שגוף הבצל עומד בעינו, והגידולין האלו אינם מגופו של הבצל ממש, ומעולם לא היו תרומה, מכל מקום קדושת תרומה עליהם -

הא ליכא למימר הכי.

דהא חידוש זה נמי תנינא כבר במשנה אחרת.

דתנן: הטבל, גידוליו מותרין, בדבר שזרעו כלה. ואף על פי שנתמרח בכרי ונגמרה מלאכתו, וכבר חל עליו שם טבל, אם זרעו שוב ונכלה הזרע בקרקע והצמיח תבואה אחרת, פקע איסור טבל ממנו. ואחר שקצרו מותר לאוכלו [אכילת ארעי] בלא מעשר, עד שיתמרח בכרי ויקבע שוב למעשר.

ומה ששנינו "גידולי תרומה כתרומה" אינו מן התורה. לפי שכל שזרעו כלה, פנים חדשות הם, והתרומה עצמה כבר כלתה לגמרי. אלא שחכמים החמירו עליהם לאוסרם לזרים, כדי שלא יפסידו הכהנים [ומגזירת י"ח דבר היא ^[4]]. ודוקא בתרומה החמירו, ולא בטבל.

אבל אם שתל פירות טבל בדבר שאין זרעו כלה, ועדיין הפרי קיים בקרקע אלא שהוסיף וגדל, לא זו בלבד שהגידולים אסורים, אלא אף גידולי הגידולין אסורין באכילה. אף קודם שיגמור מלאכתם.

לפי שעדיין איסור הטבל הראשון עליהם. ו"גידולים" היינו אותם עלים ששתלם, אלא שהוסיפו ונתרחבו. ו"גידולי גידולין", היינו עלים חדשים שנוספו על העלים הקיימים. ^[5]

אלמא, חמירי גידולי גידולין של דבר שאין זרעו כלה שאסורים אף בטבל, יותר מגידולי דבר שזרעו כלה, שמותרין בטבל. וכל שכן תרומה, שאם גידוליה אסורים אף בדבר שזרעו כלה, ודאי שאף גידולי גידוליה אסורין בדבר שאין זרעו כלה. ושוב קשיא, למה אצטריך למיתני דשתילי תרומות אסורים באכילה לזרים?

אישתיקו אביי ורב חנינא, ולא השיבו לרבא בר מתנא.

אמרו ליה: האם מידי שמיעי לך בתירוץ הא קושיה.

אמר להו: הכי אמר רב ששת: הא דקתני "שתילי תרומות שנטמאו ושתלן, אסורין מלאכול", לאו למימרא דאסורים לזרים. דהא תנינא כבר, כאמור.

אלא מאי אסורין? - אסורין אף לכהנים!

ואף על פי שטהרו, ואין לאוסרם משום תרומה טמאה, הרי הם אסורים הואיל ואיפסילו להו בהיסח הדעת. דהא כתיב גבי תרומה "את משמרת תרומותי". וצריך לשמר את התרומה ולא להסיח את הדעת ממנה.

וכיון שנטמאו התרומות, הרי הוא מסיח דעתו מהן, ואינו משמרן. ואף דאיסור הטומאה נפקע כששותלן, אסורות משום היסח הדעת.

ומקשינן: הניחא למאן דאמר "היסח הדעת פסול הגוף הוי" - שפיר! דמשום מעלת קדשים ותרומה נתחדש בהם פסול זה. ולא משום חשש טומאה הוא.

אלא למאן דאמר "היסח הדעת פסול טומאה הוי", דכיון שהסיח דעתו מהקדשים חיישינן שמא נגעה בהם טומאה שלא בידיעתו - מאי איכא למימר?! והלא נטהרו השתילים אף מטומאה ודאית שעליהם, על ידי שנשתלו בקרקע. ושוב ליכא למיחש למידי.

דאתמר: היסח הדעת בתרומה ובקדשים - רבי יוחנן אמר: פסול טומאה הוי. ואף שלא נודע שנטמאו, כיון שלא שימרן חיישינן שנגעה בהם טומאה.

ורבי שמעון בן לקיש אמר: פסול הגוף הוי. ואינו משום סרך טומאה, אלא פסול בפני עצמו הוא. ^[6]

ואיכא בינייהו, דלרבי יוחנן דאמר "פסול טומאה הוי", נמצא שאם יבוא אליהו ויעיד שלא נטמאה ויטהרנה, שומעין לו. ותחזור התרומה לכשרותה. דבכהאי גוונא שוב ליכא למיחש לטומאה.

ולרבי שמעון בן לקיש דאמר "פסול הגוף הוי", נמצא שאף אם יבוא אליהו ויטהרנה, אין שומעין לו! כי אף אם יוסר כל ספק טומאה, עדיין פסולה היא.

איתיביה רבי יוחנן לרבי שמעון בן לקיש:

תניא: רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא אומר: לול [חלל] קטן היה ברצפת העזרה, בין הכבש למזבח. והיה במערבו של הכבש, כדי שיהיה סמוך למקום עשיית חטאת העוף שהוא בקרן מערבית דרומית. לפי שלשם [לאותו לול] היו זורקין את פסולי חטאת העוף, עד שתעובר צורתן בלינה [שאחר שעובר עליהם לילה משתנה מראיתם]. ואחר כך, יהיו יוצאין לבית השריפה. לפי שאסור לשורפן קודם שתעבור צורתן, משום בזיון קדשים.

ומדקתני דטעונות עיבור צורה, בהכרח דלא איירי מחטאות עוף שנפסלו בפסול הגוף. שהרי קדשים שנפסלו בפסול הגוף, כגון טומאה או פיגול או נותר, נשרפים מיד, ואינם טעונים עיבור צורה. אלא ודאי מחטאות שנפסלו בפסול היסח הדעת איירי. ^[7]

ואסיק רבי יוחנן לקושייתו: בשלמא אי אמרת "היסח הדעת פסול טומאה הוי", לכך אינו נשרף מיד. שהרי אין בו טומאה ודאית, אלא חשש טומאה בעלמא. ומשום הכי בעי עיבור צורה, כדי לפוסלו בלינה. שאם לא כן, שמא יבוא אליהו ויטהרנה, ונמצא ששרף בחינם. ויש בזה משום בזיון קדשים.

אלא אי אמרת "היסח הדעת פסול הגוף הוי", למה לי עיבור צורה? ישרפו מיד.

הערות

^[1] רש"י. ותוספות כתבו, דדוקא כשהן כבר מאוסות מותר להשהותן. אבל להמאיסן לכתחלה אסור. שמא יבוא תוך כדי כך לאוכלן.

^[2] וצריך לומר, דלצורך כהנים של בית רבי עשו כן. אבל לצורך ישראל, כל הנאת כילוי אסורה. משום ד"משמרת תרומתי" כתיב. אחת תרומה טמאה ואחת טהורה. וכשם שטהורה אינה מותרת אלא לכהן, כן תרומה טמאה. ואף שאינה עומדת אלא להדלקה, אסורה לישראל. תוספות.

^[3] רש"י. וצריך עיון, הרי משמע במנחות ע א, דאף לאחר השרשת שתילי התרומה, עדיין איכא בהם איסור זרות. ולכאורה מוכח מזה דלא בטיל מינייהו תורת אוכל. שאם לא כן, למה לא יפקע איסור אכילת זרים, כדין כל איסורי אכילה. שאם נפסלו מאכילת אדם פקע איסורם. ולולי דברי רש"י היה נראה לפרש, דאף דעדיין תורת אוכל עליהם, על ידי ההשרשה הם נטהרים. משום דנעשו מחובר לקרקע. ומקור דין זה הוא בתורת כהנים, מקרא ד"כל זרע זרוע אשר יזרע טהור הוא". קובץ שיעורים. וביישוב דברי רש"י יש לומר, דכל אוכל שבטל ממנו תורת אוכל, אבל עדיין אפשר לתקנו לאכילה, לא פקע איסורו. וכמו שמצינו בפת שעיפשה, דחייבים עליה משום שראוי לחמע בה עיסות אחרות. מיהו דוקא לענין איסור אכילה מהני האי טעמא. אבל לא לטומאת אוכלין. הלכך איסור זרות לא פקע מהשתילים, אלא דין הטומאה בלבד. קהלות יעקב.

^[4] ובשבת טז ב מסקינן, דטעמא דמילתא הוא משום תרומה טמאה ביד כהן. שלא ישהה אותה כדי לזורעה ולהתירה לזרים, ובינתיים יבוא לידי תקלה. ואף דגם לאחר הגזירה עדיין ירויח אם יזרענה, שהרי יטהרנה מטומאתה, מיהו כיון דעדיין תשאר תרומה, אין לו על ידי הזריעה אלא ריוח מועט. ומשום זה לא יבוא להשהותה. תוספות. ויעוין בשפת אמת, שביאר למה לא הביא רש"י את מסקנת הגמרא בשבת.

^[5] רש"י. ותוספות פירשו, ד"גידולים" היינו הצומח מהזרע הראשון. ואם אחר כך חזר וזרע את אותם גידולים, היינו "גידולי גידולין".

^[6] ולפי זה קשיא על מה דאיתא לעיל, דתרומה שספק נטמאה אסור לטמאה בידים. והלא מיד כשמסיח דעתו ממנו נפסלה, אף אם כלפי שמיא גליא דלא נטמאה. ולמה לא יהיה מותר לשורפה ? תוספות.

^[7] וקשה, דלמא פסולי חטאת העוף, היינו חטאות שנפסל דמם או שמתו בעליהם. ומשום כן הם צריכים עיבור צורה. ויש לומר, דמכל מקום מקשה שפיר. שהרי מכיון שנזרקו ללול, שוב נפסלים בפסול היסח הדעת. ואי פסול הגוף הוי, ישרפו מיד. ולמה צריך להמתין בהם עד לבוקר. תוספות.

בשליקתא ומאיסתא [בשלוקות ומאוסות], שמבשלן לאחר שנטמאו ואחר כך משליכן במקום מאוס שאין לחשוש שמא יבוא לאוכלן, הכא נמי בשליקתא ומאיסתא [כאן גם כן מדובר בשלוקות ומאוסות]. ושואלים: והיכא איתמר [והיכן נאמרה] במקור הלכה זו של רב אשי? אהא [על זו] שאמר רבי אבין בר רב אחא אמר ר' יצחק: אבא שאול גבל (האיש המגבל את הבצק) של בית רבי היה, והיו מחמין [מחממים] לו מים חמין לגיבול על ידי שהיו שורפים חיטין של תרומה טמאה, שהיו קונים אותם מן הכהנים במחיר מוזל כדי ללוש בהן עיסה בטהרה. ושאלו: אמאי [מדוע] עשו כן? ניחוש דילמא אתי בהו [נחשוש שמא יבוא בהן] לידי תקלה ושמא בטעות יקחו מן החיטין הללו ויאכלום, על זה אמר רב אשי שמדובר בשליקתא ומאיסתא [בשלוקות ומאוסות] שלא יבואו לאוכלן, ואינן ראויות אלא להסקה.

א כיון שדובר בדרכי השימוש בתרומה טמאה, מביאים עוד הלכות שונות בנושא זה. מסופר, אביי בר אבין ור' חנניא בר אבין תנו [שנו] במסכת תרומות בי [בבית מדרשו] של רבה. פגע בהו [פגש אותם] רבא בר מתנה, אמר להו [להם]: מאי אמריתו [מה אומרים אתם] מה דברי חידוש שמעתם במסכת תרומות שלומדים דבי [בבית מדרשו] של מר [אדוננו, רבה]? א מרו ליה [לו]: ומאי קשיא לך [ומה קשה לך] שוודאי שואל אתה שאלה זו ביחס לבעיה שאתה מתקשה בה, אמר להו תנן [להם שנינו במשנה] במסכת תרומות: שתילי תרומות שנטמאו ושתלן, טהורים מלטמא שכיון ששתלם בטלה טומאתם, ואסורין מלאכול בתרומה, והשאלה היא: וכי מאחר שטהורין מלטמא, אמאי [מדוע] אסורים מלאכול? שהרי הן מעתה כשאר תרומה טהורה.

אמרו ליה [לו]: הכי [כך] אמר רבה בפירוש הדבר: מאי [מה פירוש] אסורין מלאכול — משמעו שאסורין לזרים. שמי שאינו כהן אסור לאכול אותם, לא מפני הטומאה אלא מפני קדושת תרומה שבהן שאף ששתלם לא פקעה מהן קדושתם. על תירוץ זה הקשה רבא בר מתנה: אם כן מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו] בהלכה זו — שגידולי תרומה תרומה שאף הגידולים יש בהם קדושת תרומה, אולם אם כן אין בכך כל חידוש, הרי תנינא [שנינו] כבר דבר זה במפורש: גידולי תרומה תרומה ומה הטעם בחזרה על הלכה ידועה?!

וכי תימא [ואם תאמר] גידולי גידולין, שפה מדובר לא בגידולי התרומה עצמה אלא בגידולי גידולים — בצמחים חדשים שצמחו מתוך גידולי תרומה הראשונים, ומאי קא משמע לן [ומה השמיע לנו] בדבר שאין זרעו כלה, כלומר במקרה שזרע צמח שאינו נרקב באדמה אלא רק מוסיף וגדל בה כגון בצלים או שומים, שבאלה אף גידולי גידולים אסורים. הרי הא נמי תנינא [זה גם כן שנינו במשנה]: הטבל (תבואה שהתחייבה במעשר ולא הופרשו ממנה תרומות ומעשרות) — גידוליו מותרין, אימתי — בדבר שזרעו כלה. אבל בדבר שאין זרעו כלה — אפילו גידולי גידולין אסורין באכילה עד שיעשרם. ואם כן אף בדין זה אין כל חידוש ואין טעם איפוא להשמיעו במשנה נוספת. אישתיקו [שתקו] ולא מצאו תשובה.

אמרו ליה [לו]: מידי שמיע לך בהא [וכי דבר שמעת בענין זה] ושמא אתה יודע תירוץ לדבר? אמר להו [להם]: הכי [כך] אמר רב ששת: מאי [מה פירוש] אסורין — אסורין לכהנים, וטעם האיסור — הואיל ואיפסילו להו [ונפסלו להם] בהיסח הדעת, שדבר של תרומה או קודש שאין שומרים אותו ומסיחים את הדעת מלשומרו נחשב כטמא. ואם כן, אף שתילי תרומה אלה, כיון שנטמאו פעם ראשונה — הסיחו דעת מהם, ולכן אף כשגדלו פסולים משום היסח הדעת.

ושואלים: הניחא [דבר זה נוח] לשיטת מאן [מי] שאמר היסח הדעת פסול הגוף הוי [הוא], כלומר שפסול היסח הדעת אינו נובע מתוך חשש טומאה אלא הוא ענין פסול לעצמו. שגזרו שדבר קודש שלא נשמר נפסל, אף אם ברור שלא נטמא. ולשיטה זו שפיר [יפה] מדוע פסולים הגידולים, אלא לשיטת מאן [מי] שאמר היסח הדעת פסול טומאה הוי [הוא] שאנו חוששים רק שמא נטמא, מאי איכא למימר [מה יש לומר]?! שהרי במשנה זו אמרנו שעל ידי שתילה נטהרו השתילים אפילו מטומאה ודאית, כל שכן שנטהרו מחשש טומאה שבהיסח הדעת!

ב כיון שעסקו בנושא מביאים מה דאתמר [שנאמר] שנחלקו אמוראים בשאלה זו: היסח הדעת מה מהותו? ר' יוחנן אמר: פסול טומאה הוי [הוא] שחוששים שמא נטמא החפץ בלא יודעין ור' שמעון בן לקיש אמר: פסול הגוף הוי [הוא] ופסול כשלעצמו.

ומבארים משהו מתוצאות המחלוקת העקרונית הזו: ר' יוחנן אמר: פסול טומאה הוי [הוא] שאם יבא אליהו ויטהרנה שיאמר בבירור שבחפץ זה לא נגעה טומאה — שומעין לו ומטהרים, שהרי לא פסלנו אלא מתוך חוסר ידיעת העובדות. ואילו ר' שמעון בן לקיש אומר: פסול הגוף הוי [הוא], שאם יבא אליהו ויטהרנה — אין שומעין לו, שכן אין הדבר תלוי בשאלה האם נטמא או לא.

איתיביה [הקשה לו] ר' יוחנן לר' שמעון בן לקיש ממה ששנינו בתוספתא, ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא אומר: לול (כעין חור) קטן היה בין כבש (השיפוע שעולים בו אל המזבח) למזבח, במערבו של כבש, ששם היו זורקים פסולי חטאת העוף שנפסלו בשל חששות שונים כגון בשל היסח הדעת, כדי שתעובר צורתם, שיתקלקלו כליל בגלל שהייתם שם עד הבוקר הבא, ואז בודאי נפסלים כי הושארו (לנו) מעבר לזמן הראוי להם ודינם בשריפה מן התורה, ואז יוצאין לבית השריפה. ומעתה אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] שהיסח הדעת פסול טומאה הוי [הוא], משום הכי בעי [כך צריך] בעיבור צורה, שכן פסולי החטאת פסולים רק מספק, ושמא יבא אליהו ויטהרנה, אלא אי אמרת [אם אומר אתה] פסול הגוף הוא, אם כן למה לי עיבור צורה? דיו בטומאת היסח הדעת שהיתה בו ואינו צריך לעיבור צורה עוד, והתנן [והרי שנינו במשנה] זה הכלל:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

This is referring to boiled and repulsive wheat, i.e., wheat that one boiled and then placed in a repulsive area, in which case he need not be concerned that this wheat will accidentally be eaten; so too here, it is referring to boiled and repulsive wheat. The Gemara asks: Where was Rav Ashi’s explanation stated? It was stated with regard to this: As Rabbi Avin bar Rav Aḥa said that Rabbi Yitzḥak said: Abba Shaul was the dough kneader of Rabbi Yehuda HaNasi’s house, and they would heat water for him, to make dough, with wheat of ritually impure teruma, which was purchased from priests at a low price, in order to knead dough in ritual purity. The Gemara asks: Why did they do this? Let us be concerned lest they encounter a stumbling block by accidentally eating this wheat. With regard to this Rav Ashi said that it was only done when the wheat was boiled and repulsive and could only be used for lighting a fire.

After mentioning ways in which impure teruma was used, the Gemara mentions other halakhot pertaining to this issue. Abaye bar Avin and Rav Ḥananya bar Avin taught the tractate of Terumot in the school of Rabba. Rava bar Mattana met them and said to them: What novel idea can you say has been taught with regard to Terumot in the school of our Master, Rabba? They said to him: What is difficult for you? There must be some issue troubling you that has caused you to ask this question. He said to them: The following statement that we learned in the mishna in Terumot is unclear: Saplings of teruma that became ritually impure and were planted are pure such that they do not impart ritual impurity once they have been planted, but they are prohibited to be eaten as teruma. The question arises: If they do not impart ritual impurity, why is it prohibited to eat them? If their impurity has been eliminated then it should be permitted to eat them, like other ritually pure teruma.

Abaye bar Avin and Rav Ḥananya bar Avin said to Rava bar Mattana: This is what Rabba said in explaining this mishna: What does it mean that they are prohibited to be eaten? It means that they are prohibited to be eaten by non-priests, but a priest may eat them. Once these saplings are planted, they lose their ritual impurity but retain their status as teruma. Rava bar Mattana challenged this answer: If this is the case, what is the mishna teaching us with this statement? Is it teaching us that growths of teruma are considered teruma? It is unnecessary to teach this principle, as we already learned: Growths of teruma, i.e., produce that grows from teruma that was planted in the ground, are considered teruma. Why, then, is it necessary to teach this principle again?

And if you say as follows: This case is referring to the growths of growths of teruma, i.e., plants that grew from the original growths of teruma, and what is it teaching us? It is teaching that an item whose seed does not disintegrate when planted in the ground maintains its teruma status. While most seeds will disintegrate, other plants, such as onions and garlic, merely continue growing when planted. In that case, this mishna would be informing us that even the growths of growths of such plants retain their teruma status. However, we already learned that as well. As the mishna states: With regard to untithed produce [tevel], its growths, the produce that grows from it, are permitted in the case of items whose seed disintegrates; however, in the case of items where the seed does not disintegrate, it is prohibited to eat even the growths of growths unless they are tithed. There would be no need for the mishna to teach us this halakha a second time. They were silent and did not have an answer to this question.

They said to Rava bar Mattana: Have you heard something in this regard? He said to them: This is what Rav Sheshet said: What is the meaning of the word prohibited in this context? It means that it is prohibited for priests, since it has been disqualified for them due to the diversion of attention. Teruma and other consecrated property must be guarded, and when one fails to do so, it is treated as though it were impure. Therefore, these teruma saplings are treated as though they have become impure once the priest diverts attention from them, and they remain prohibited to him even after another generation grows from them.

The Gemara asks: Granted, according to the one who says that a diversion of attention constitutes an inherent disqualification, it works out well. According to this opinion, a diversion of attention does not disqualify teruma due to a concern that it became impure. Instead, there is an independent rabbinic decree rendering teruma that has not been watched impure even when this teruma could not possibly have become impure. According to this opinion, one can understand why this growth may not be eaten by a priest. But according to the one who says that a diversion of attention is a disqualification due to a concern about ritual impurity, what is there to say? It is stated in the mishna that by planting these saplings they become pure, even if they were certainly ritually impure prior to being planted. If this is the case with regard to teruma that is certainly impure, all the more so should it apply to a case where there is only a chance that the teruma is ritually impure.

Apropos the discussion of diversion of attention, the Gemara cites a dispute between amora’im with regard to this issue, as it was stated: What is the nature of the disqualification of diversion of attention? Rabbi Yoḥanan said: It is a disqualification due to a concern about ritual impurity that may have been contracted while one’s attention was diverted. And Rabbi Shimon ben Lakish said: It is an inherent disqualification.

The Gemara discusses the ramifications of this dispute: According to Rabbi Yoḥanan, who said it is a disqualification due to a concern about ritual impurity, if Elijah comes and renders it ritually pure then we will listen to him, because it was treated as impure only due to a doubt with regard to its actual status. However, according to Rabbi Shimon ben Lakish, who said that it is an inherent disqualification, even if Elijah comes and renders it pure we will not listen to him. The reason for this is that Rabbi Shimon ben Lakish believes that this decree is unrelated to the question of whether the object actually became impure.

Rabbi Yoḥanan raised an objection to the opinion of Rabbi Shimon ben Lakish based on what is taught in the Tosefta: Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yoḥanan ben Beroka, says: There was a small gap between the ramp and the altar on the western side of the ramp, where they would throw disqualified birds that had been designated as sin-offerings. If birds became disqualified for any reason, such as a diversion of attention, they were left there until their form decayed, i.e., until the next morning, at which point they would be definitively disqualified due to remaining in the Temple overnight and could be taken out to the place designated for burning. Granted, if you say that a diversion of attention is a disqualification due to a concern for ritual impurity, for this reason it requires decay of form to ensure that the bird is certainly disqualified. Currently the bird is disqualified only due to uncertainty, and Elijah may come and render it ritually pure. However, if you say that it is an inherent disqualification, then why do I need to leave it until it has decay of form? It should be definitively disqualified once there has been a diversion of attention. But didn’t we learn in the mishna that this is the principle:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מותיב עליה אביי מדליקין בפת ובשמן של תרומה שנטמאת ואי חיישינן דלמא אתי לידי תקלה היכי שרינן ליה ושני' פת זורקה לבין העצים שמן נמי רמי ליה בכלי מאוס וכיון דמאיסי לא אתי למיכל מינייהו וכן חיטי שליקתא ומאיסתא שרי לאדלוקי בהו אבל חיטי שפירן וכיוצא בהן דחיישי' דלמא אכיל להו ואתי לידי תקלה לא משהינן להו וכן אבא שאול גבל של בית רבי היה מחמם חמין בחיטין שליקתא של תרומה [טמאה] ומאיסתא כדי ללוש עיסה בטהרה:

בעי רבה בר מתנה מאביי ורב חנניה בר אבין הא דתנן פ"ט דתרומה שתילי תרומה שנטמאו ושתלן טהרו מלטמא ואסו' מלאכול עד [שיגום] את האוכל וכיון שטהרו [מלטמא] אמאי אסורין לאכול א"ל הכי אמר רבה אסורה לזרים כלומר תרומה הן ובקדושתן קיימי אמרו לו מאי קמ"ל דגידולי תרומה הן תנינא גידולי תרומה תרומה וכ"ת בגידולי גידולין עסקינן ובדבר שאין זרעו כלה הא נמי תנינא דתנן גידולי תרומה תרומה וגידולי גידולין חולין ואוקימנא בדבר שזרעו כלה אבל בדבר שאין זרעו כלה אפי' גידולי גידולין אסורין אשתיקו פי' דבר שאין זרעו כלה כגון הלוף והשום והבצלים אמר להו הכי א"ר ששת אסור לכהנים מ"ט הואיל ונפסלו בהיסח הדעת כלו' כיון שנטמאו הסיח דעתו מהן ונפסלו.

ואמרי' הניחא למאן דאמר היסח הדעת פסול הגוף הואי כלו' הרי הוא כבשר חטאת שאין לו היתר לעולם אלא למאן דאמר היסח הדעת פסול טומאה הואי לא יהא הטפל חמור מן העיקר כיון ששתלן אמרת טהרו מטומאתן ולמה לא יהו מותרין מפסול (טומאה) [היסח הדעת] ונדחו גם דבריו וחזרנו לברר מחלוקת ר' יוחנן ור"ל דאיתמר היסח הדעת [ר"ל אמר פסול הגוף הוי] שאם יבוא אליהו ויטהרנה אין שומעין לו ומותיב עליה ר' יוחנן מהא דתניא בסוף תמורה ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא אומר לול קטן [היה] בין כבש למזבח למערבו של כבש ששם היו זורקין פסולי חטאת העוף שתעובר צורתן ויצאו לבית השרפה וכיון שנפסל הסיח דעתו ממנו הניחא לדידי דאמינא פסול טומאה הוא מש"ה בעי עיבור צורה אלא לדידך דאמרת פסול הגוף הוא למה לי עיבוד צורה התנן זה הכלל כל שפסולו בגוף ישרף מיד בדם ובבעלים תעובר צורתו כלומר כל זמן שיתכן שיאכל מניחין אותו שמא יבוא אליהו ויתירנו באכילה עד שיסריח וישנה מצורת בשר שאי אפשר להאכל כלל ויצא לשרפה קתני מיהא כל שפסולו בגופו ישרף מיד ושנינ' האי תנא סבר אפילו פגול שאינו מרצה לעולם והוא ודאי פסול הגוף טעון עיבור צורה דיליף עון עון מנותר:

זה שהתרנו תרומה טמאה בהנאה דוקא לכהן אבל לישראל אסור וכמו שביארנו במקומו בכהן ששכר בהמתו של ישראל שלא יאכילנה תרומה וזה שהזכירו כאן על אבא שאול שהיה גבל של בית ר' והיו מחמין לו חמין בחיטי תרומה שנטמאו ללוש בהם עיסה בטהרה פי' גדולי הרבנים שלוקחין היו אותה מן הכהנים בזול או שמא לצורך כהנים שהיו שם היו עושין כן ואע"פ שאמרו מערבין לישראל בתרומה בזו אינה אלא מאחר שהתרומה חוזרת בעינה וכמו שאמרו בככר של תרומה שמותר לישב עליו אבל הנאה שגוף התרומה כלה בה אסור וכן כתבוה קצת רבני צרפת:

שתילי ירקות כגון כרוב וכרישין שאדם תולשן אחר שצמחו וחוזר ונוטען ונטמאו כשנתלשו לכשחזר ושתלם ונשרשו טהרו שחיבורן לקרקע בטלן מתורת אוכל ופקעה טומאתן מאחר שהושרשו וכן הדין בזרעים כגון מיני התבואות שנטמאו וזרעם מכיון שנשרשו טהורים ואין צריך לומר שהצומח מהם טהור ואף בדבר שאין זרעו כלה כגון מין אחד של בצלים רקים כששותלין אחת כופלות ומתחברות שלשה או ארבעה ביחד והראשונה קיימת וכן קצת ממיני השומים הא קודם השרשה הרי הם בטומאתם אף בדבר שזרעו כלה וכל שהושרש ופרחה טומאתו אפי' עשאו תרומה אח"כ מותר שהרי טהרו בזריעה והשרשה:

זרעים של תרומה טהורה שזרעם אם הם דבר שזרעו כלה כגון תבואה וקטניות מן הדין פרחה תורת תרומה מהם ומותרת אף לזרים וכן מן הדין מותר לכהן לאכלן בטומאה ומ"מ יראה מסופה של סוגיא זו שהם כתרומה עצמה ליאסר לזרים וכן ליאסר אכילתה בטומאה לכהן וזהו שאמרו בסוף סוגיא זו אין זריעה לתרומה ומעלה הוא שעשו בה ובראשון של שבת י"ז ב' פירשו הטעם מחמת תרומה טמאה ביד כהן שעומדת לשריפה ושמא יזרענה להפקיע טומאתה ולעשותה חולין שהרי בזריעתה יהא נפקע ממנה שם תרומה ושם טומאה ומ"מ גדולי המחברים כתבו שלא גזרו עליה אלא ליאסר לזרים וכמו שאמרוה בתחלת סוגיא זו הא ליאכל לכהן בטומאה מותר שאין שם תרומה עליה אלא לזרים וא"כ גידולי תרומה פירושו לזרים הא לכהן הרי הן כחולין ליאכל בטומאה וגידולי גידולין בדבר שזרעו כלה כגון עלים חדשים הנעשין בקלח הכרוב מלבד מה שנתוספו הראשונות ונתרחבו שהן גדולין הרי הן חולין לכל דבר וגדולי המחברים מתירין בגידולי גידולין אף בדבר שאין זרעו כלה ואין נראה כן שהרי הטבל גידוליו מותרין בדבר שזרעו כלה ובדבר שאין זרעו כלה אף גידולי גידולין אסורין וכל שכן בתרומה וכן כתבוה גדולי המגיהים ומ"מ זרעים של תרומה טמאה שזרעם אע"פ שהגדולין טהורים כתבו גדולי המחברים שאסורין באכילה ונראה לומר אף לכהן הואיל והתרומה שנזרעה טמאה היתה כבר נדחית וזהו שאמרו שתילי תרומה שנטמאו ושתלם טהרו מלטמא ואסורין מלאכול כלומר שמעלה הוא שעשו בתרומה:

היסח הדעת ר"ל שהסיח דעתו משמירת בשר הקדשים פוסל בקדשים מתורת ספק טומאה ומ"מ כל שפיסולו בהיסח הדעת אינו פסול הגוף לגמרי עד שאפי' יתברר שלא נטמא ישרף כדין קדשים שנטמאו אלא ספק טומאה הוא וכל שנתברר שלא נטמא טהור מעתה כל שנפסל בהיסח הדעת או באיזה ספק טומאה אין שורפין אותן מיד שמא טהורים הם ויש עבירה בשריפתם אלא ממתינין עד שתעובר צורתו ר"ל שישהנו עד שיעשה נותר וישתנה מראיתו שיהא טעון שריפה בודאי וגומא קטנה חלולה היתה בבנין הרצפה בין כבש למזבח במערבו של כבש ששם היו זורקין פסולי חטאת העוף שפיסולן מספק עד שתעובר צורתן ויצאו לבית השריפה מפני שבקרן מערבית דרומית היתה נעשית הא כל שפיסולו בודאי ישרף מיד בד"א בשפיסולו בגוף הבשר אבל אם היה הפסול בדם כגון שנטמא הדם או שמחמת הדם כגון שנשפך אין שורפין אותו עד שתעובר צורתו וכל שכן אם היה הפסול בבעלים כגון שנטמאו בעלים והפסח נשחט ואין מי שיאכלנו:

ה"נ בשליקתא ומאיסתא פי' מאי דאמר ר' יוחנן אפילו חיטי כגון שניטמאו לאחר שנשלקו שמשליכן לצד אחד ונמאסין דתו לא אתי בהו לידי תקלה ורב הונא דאמר אבל חיטי לא מיירי בחיטין חיות ול"פ ודברי המורה לא נ"ל:

ומאי קמ"ל גידולי תרומה תנינא גידולי תרומה תרומה אי קשיא היכי ניחא לי' למימר מאי קמ"ל גידולי תרומה תרומה כו' דמשמע דהאידקתני ואסורין מלאכול משום טעמא דגידולי תרומה היא ומש"ה אסורין לזרים והא בפ"ק דשבת מוכח דהאי דתנן גידולי תרומה תרומה היא שאסורין אפילו לכהנים דהכי אמרי' התם אף גידולי תרומה תרומה בו ביום גזרו מ"ט אמר ר' חננאי גזירה משום תרומה טהורה ביד ישראל אמר רבא אי חשיידי אפרושי נמי לא ליפרשו אלא אמר רבא כיון דאיפשר למיעבד כשמואל דאמר חטה אחת פוטרת את הרכרי ולא עברי לאפרושי מפרשי המיני מהימני אלא גזירה מושם תרומה טמאה ביד כהן שאסור לאוכלה ובא לזורעה וגזור שתהא כשמה הראשון והויא תרומה טמאה אלמא לא אמרי' גידולי תרומה תרומה אלא לאוסרן אפילו לכהנים והשתא מפרשי' אמר רבא מאי אסורין אסורין לזרים ומקשה לי' ומאי קמ"ל גידולי תרומה תנינא אדרבה הכי הו"ל לאקשויי והתנן גידולי תרומה תרומה והוינן בה ומסקי' משום תרומה טמאה ביד כהן והן אסורין אפילו לכהנים והיכי תני הכא שתילי תרומה שניטמאו ושתלן טהרו למטמא דמשמע שהתרו לכהנים ואינן אסורין אלא לזרים תשובה לעולם גידולי תרומה תרומה לא משמע אל אדאסורין לזרים ואל לכהני' ואע"ג דמסיק התם גזרי משום תרומה טמאה ביד כהן ה"פ מ"ט גזור רבנן על גידולי תרומה שיהו תרומה ואל בטלו אגב קרקע ויותרו לזרם כדאמרי' התם גבי טבל ושביעית שבטלין אגב קרקע ומסקי משם תרומה טמאה ביד כהן שאם אתה אומר שיהו הגידולין חולין לעולם לא יבא הכהן לשרוף חטין של תרומה שניטמאו אלא ישהא אותם עד מר חשוון זמן הזריעה ויזרעם ודילמא אדהכי והכי אתי בהו לידי תקלה להכי גזור שיהי' תרומה שכיון שידע הכהן שלא יותרו לזרים אע"פ שיותר לו לא טרח לזרוע ולקצור ולהוציא הוצאות כדי להרבות לו תרומה מפני שהתרומה בא לו במתנה בלי דמים א"נ מוצא לקנות תרומה בזול או מדומע של ישראל שהיא מוכרו לכהנים בדמי תרומה הילכך אי הוו הגידולין מותרין לזרים הוה טרח בהו אבל השתא דידע שהן תרומה לעולם לא טרח בהו לזורען שהיא צריך הוצאות מרובות לחרוש ולזרוע ולקצור ולדוש ומימנע ושריף להו. מש"ה מקשה לי' דהאי דתנן אסורין באכילה אי לזרים קאמר תנינא עד דמסיק דלא איצטריך הא אלא לאוסרן אפילו לכהנים שאע"פ שטהרו מטומאתן הנ"מ שלא למנות בהן ראשון ושני אבל באיסורן הראשון עומדין שהן אסורין אפילו לכהנים משום היסח הדעת:

בד"ה בשליקתא כו' אבל למאס אסור כו' דבפ' הלוקח כו' תירום ותרקב כו' ואור"ת דבמאיסתא כו' עכ"ל לכאורה שהביאו ראיה לדבריהם דלמאס אסור מהא דבפ' הלוקח אר"א תירום ותרקב ובפ"ה דתרומות גרסו ותשרף וע"כ בשכבר מאוסות אמר תישרף דאי שרי למאס לישרף אמאי תנא כלל תרקב שהרי יוכל למאס וליהנות בשעת שריפה וק"ק דלפ"ז רב הונא דפליג דאסר בחיטי היינו אפילו בשכבר שלוקות ומאוסות ותקשי ליה אההיא דתני תישרף ויש לישב ודו"ק:

בד"ה טהרו מלטמא כו' דתניא בתוס' גידולי תרומה ומעשר שני הרי הוא כחולין כו' עכ"ל והר"ש בפי' המשנה כתב דבתוספתא דמס' טהרות מתנייה ואיכא לאוקמי לענין טומאה וטהרה ע"ש וק"ל:

בא"ד גידוליהם אסורין מלאכול בירושלים אף לזרים כו' בלאו הכי לא א"ש לישנא אף לזרים כו' ונראה דזרים דהתם ההיינו נכרי כו' עכ"ל מהרש"ל כתב בזה דברי הרמב"ם אבל אינן מענין כוונת דברי התוס' דהכא וע"כ אין להאריך בהם אבל הנראה כמו שהעיד על עצמו בעל התוס' הר"ש מקוצי*) בפי' המשנה פ"ט דתרומות אמתניתין דגידולי תרומה וז"ל שם הא דתנן בפרק ב' דבכורים דמעשר שני ובכורים גידוליהם אסורים מלאכול בירושלים אף לזרים משא"כ בתרומה במס' פסחים לא כווננו יפה דאין ענינה לכאן ופירושה כמו שפירשנו במקומה כו' עכ"ל ותוכן דברי הר"ש במקומה במס' בכורים בשם הירושלמי לתרץ אלו הקושיות דאף לזרים ולבהמה לא קאי אאיסורא דקאמר ת"ק אלא אהתירא דקתני התם ר"ש מתיר ומשום בכורים נקט זרים ודקתני משא"כ בתרומה פירש הר"ש שם דלאו לענין גידולין קאמר אלא לענין גידולי גידוליהן ולענין שאוסר בכל שהו דמשכחת [בבכורים] שאוסרת בכל שהוא כגון שנתערב בתרומה אבל בתרומה לא משכחת בשום מקום שאוסרת בכל שהוא כו' ע"ש באורך ושכתב שם דהכא בפסחים לא נתכוון יפה דהיינו ממה שפי' כאן לתרץ הקושיות דזרים היינו נכרי ור"ל דאע"ג דשנינו במס' טהרות דגידולי תרומה אסורין מלאכול דהיינו לישראל משום כדי שלא ישהה אותה כהן לזריעה מיהו טהורים מלטמא דמשום ריוח פורתא דשרי לכהן לא ישהה אותה הכי נמי לזורעה כדי למוכרה גידוליה לנכרי ודאי לא ישהה אותה כיון דאסורה לישראל והשתא שפיר קאמר אף לזרים גבי מעשר שני ובכורים דזרים היינו נכרי וקאמר דאף על גב דגבי תרומה אמרינן גידוליה אסורין לישראל אבל לנכרי שרי דלא ישהה אותה הכהן משום ריוח פורתא כדי לזורעה למכרה לנכרי מכל מקום במעשר שני ובכורים גדוליהן אסור אף לנכרי ועל דברי אלו והפי' שכתב הר"ש כתב שם דלא נתכוין יפה אלא שהפי' הוא כמו שפי' במקומה במס' בכורים וכמ"ש לעיל ודו"ק:

בד"ה ל"ל עיבור צורה קשה לר"י כו' וי"ל מ"מ אחר שנזרק בלול יש בו היסח הדעת כו' עכ"ל יש לדקדק דהא טומאה נמי מביא להיסח הדעת כדאמר לעיל גבי שתילי תרומה שנטמאו וא"כ ה"נ נימא לקמן בנטמא או בנפסל בטבול יום שמסיח דעתו שוב מן הבשר והיסח הדעת פסול הגוף הוא והדרן קושיא לדוכתיה אמאי קתני הורצה ויש ליישב כיון דההוא היסח הדעת בא מן הטומאה שפיר קאמר דהורצה על הטומאה גופה וק"ל:

בגמ' טהורין מלטמא ואסורין מלאכול וכי מאחר וכו' כצ"ל אמרו ליה הכי אמר רבה וכו' כצ"ל:

שם משום הכי בעי עיבור צורה שמא יבא אליהו וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה בשליקתא וכו' ר"א אומר תרום ותירקב וכו' ר"ל דאם איתא דמותר למאסה אמאי תירקב:

בא"ד ואר"ת וכו' לתרץ השני משניות בא דהא תנן תירקב היינו כשאינה מאוסה כבר והא דתנן תשרף במאוסה ורב הונא דאית ליה דאפילו במאיסה אסור לפי סברת התוס' צ"ל דהוא מפרש המשנה דתשרף והיינו בלא הנאה ועיין בתוס' בבכורות פרק הלוקח:

ד"ה טהרו מלטמא וכו' ועוד הקשה הר"ר משה וכו' אסורים מלאכול בירושלים אף לזרים וכו' כצ"ל ופי' אסורים לאכול חוץ לירושלים והיינו פירוש אסורים מלאכול בירושלים:

ד"ה גידולי גידולין פי' ריב"א וכו' ואין להקשות לפי' זה מאי פריך נמ' מאי קמ"ל תנינא וכו' דדלמא גידולי גידולין בדבר שזרעו כלה קמ"ל דהא בזה נמי שייך לומר גידולי גידולין לפירוש זה דבהדיא תנן התם במסכת תרומות גידולי תרומה תרומה גידולי גידולין חולין והיינו בדבר שזרעו כלה:

רש"י בד"ה שפיר כו' מעליהן הס"ד:

בד"ה ששם זורקין כו' בקרן מערבית דרומית למטה. נ"ב פי' למטה מחוט הסיקרא כדאיתא בזבחים פרק קדשי קדשים:

תוס' ד"ה טהרו כו' אסורין מלאכול בירושלים אף לזרים ולבהמה כו' כצ"ל. ונ"ב פי' שלא לאכול חוץ לירושלים אפי' גידוליו ומ"ה הקשו בתוס' שהיה לו לומר אף לכהנים וק"ל:

בא"ד דגידולי תרומה שרי לזרים. נ"ב והכי פירושו לענין מעשר ובכורים אמרינן שגידול שלהן כמותן אבל גידולי תרומה הרי היא נעשית חולין גמורין דאי אסורים לזרים א"כ מה מעלה במעשר משא"כ בבכורים והרמב"ם פי' לשם דה"ק גידוליהן אסורין מלאכול בירושלים אף לזרים ולבהמה אסורין הגידולין אפי' בירושלים וזרים נקט משום בכורים ובהמה משום מעשר ואפשר שהתוס' היה נראה להם דוחק לחלק ולפרש חד אמעשר וחד אבכורים ומ"ה פירשו בתחלה דקאי אמה שלמעלה מלאכול בירושלים ולפי זה קשה דהל"ל אף לכהנים ומש"ה כותבין אח"כ ונראה דזרים דכתב הוא עכו"ם וקאי שפיר אף אמעשר וכפי' הרמב"ם ולפי זה לא יהיה קשה לישנא דאף וק"ל. אבל מה שכתבו התוס' וכן משמע בירושלמי הוא תימה שבתוס' רבינו שמשון מביא כל הירושלמי ולא הזכיר זה ובעבור שפירושו דחוק ע"כ לא הבאתי אותו שלמה לורי"א (עיין במהרש"א):

בד"ה פסול הגוף כו' במקום התורפה נראה בעיני הגלוי וההפקר:

גמרא הא נ"ת הטבל כו'. עמש"כ בס"ד (בנדרים ס):

גמ' איתיביה כו' לול כו'. הצל"ח הקשה מדוע לא אותבי' ממתניתין דשקלים פ"ז בשר הנמצא כו' ותירץ דהנאבד לא מיקרי הסה"ד ע"ש ונעלם מכ"ת שכבר קדמו בסברה זו הר"י בתוס' רפ"ג דחגיגה בסד"ה האונן והרר"א סייעו שם ממתניתין דשקלים הלזו אלא שהועתק שם המשנה בשבוש ע"ש ובגה"ש. ואנכי מצאתי בירושלמי שם על המשנה ר' אלעזר כו' הס"ד טעון צורה אר"ה מתניתין אמרה כן כו' אר"י ויאות כו' והוא בלשון תמיה כאשר פי' הק"ע שם רק טעמו שפי' תמוה וגם מאתו נעלם התוס' הנ"ל דמתפרש יפה התמיה דר"י בסברתם גם על רבותינו בעה"ת תימה שלא הביאו הירושלמי הזה:

גמרא הא נמי תנינא הטבל וכו'. לכאורה תמוה דהא באמת בתרומה בדבר שאין זרעו כלה גדולי גדולים מותרים ודוקא טבל אסור משום דהוי דשיל"מ ולא בטל כמ"ש להדי' במתני' דתרומות. וצ"ל דהכי פריך הש"ס וכ"ת גדולי גדולי' ומיירי באין בהם שיעור ביטול נגד האיסור תנינא הטבל וכו' וכי היכי דהטבל כיון דהוי דשיל"מ אסור. ה"נ ממילא בתרומה היכא דליכא שיעור ביטול. אולם בסוגיא דנדרים בספ"ז דקאמר דהך מתני' דטבל מיירי בלא רבוי גדוליו על עיקרו. ע' בר"ן שם. תמוה לי הא באמת טבל לא מהני ביטול מטעם דשיל"מ:

איתבי ר"י לרשב"ל כו'. לול קטן הוה כו' בצל"ח הק' מ"ט לא פריך ממשנה ג' דשקלים פ"ז בשר שנמצא בעזרה אברין עולות וחתיכות חטאות בירושלם זבחי שלמים זה וזה תעובר צורתן ויצא לביה"ש והמל"מ כ' שע"ז המשנה סמך הרמב"ם ולא הביא הא דר' יוחנן דהסח הדעת פסול טומאה הוי משום דמייתי הך מתניתין בפי"ט מה' פסוהמ"ק ומוכח דפסול טומאה הוי דאי פסול הגוף למ"ל עיבור צורה והשתא הק' הצל"ח א"כ מ"ט לא מקשה ר"י מינה לר"ל והניח בצ"ע על הרמב"ם ולפע"ד לא הומ"ל דאיכא לאוקמי בעומד ורואהו נופל מיד הבעלים דהשתא לא הסיחו דעתם ממנו לא הבעלים ולא הרואה תדע שכן הוא דאלת"ה לרב דחושש לבשר שנתעלם מן העין שמא עורבים החליפוהו מרובא דעלמא כ"ש דיש לחוש הכא שהחלפוהו מרוב ישראל דחולין הוא ואיך ישרפהו בקדש וע"כ בעומד ורואהו כדמתרץ הש"ס בפ' ג"ה אשארי משניות דמס' מכשירי' ע"ש ולכן לא הומ"ל מניה לר"ל אמנם לדינא הא קי"ל דבשר שנתעלם מן העין מחומרי אסרי' ולא מדינא דמתניתין עי' בתוי"ט שם בשקלים וברמב"ם במ"א אבל בזמן המשנה לא חשו לזה ולא מיירי ברואהו ושפיר סמך הרמב"ם במאי דמייתי הך מתני' דהלכה כר"י ועמ"ש תו' חגיגה כ"א א' והק' הר"ר אלי' כו' ועמ"ש בחי' למס' חולין פג"ה שם:

בתוס' בד"ה מחמין לו חמין כו' אומר ר"ת דלכהנים של בית ר' היו עושין כו' עס"ה. ולכאורה מלשון רש"י לא משמע כן מדכתב להדיא אע"ג שר' אוכל חולין בטהרה היה משמע דלרבי ולבני ביתו עצמו היו עושין כן ומאי דקשיא ליה לר"ת דלישראל אסור בהנאה של כילוי יש ליישב ע"פ מ"ש בפרק במה מדליקין דף כ"ד וכ"ה דהא דהנאה של כילוי אסור אפשר דאינו אלא מדרבנן והאי דרשא דמשמרת תרומותי דמייתי ר"י כאן אסמכת' בעלמא היא וכמו שכתבתי שם ג"כ בשם בעל ספר משנה למלך וא"כ יש לקיים פרש"י דאפשר דהני חטין של תרומת ח"ל היו שהיו לוקחין בזול וא"כ הא אשכחן שהקילו חכמים הרבה בתרומת ח"ל וא"כ לא שייך להחמיר לאסור בהנאה של כילוי אפילו את"ל דמסתמא איירי בתרומת א"י דר' בא"י הוי אפ"ה איכא לאוקמי בתרומה שנטמאת ע"י טומאה מדרבנן וא"כ אפשר דבכה"ג נמי לא אסרו בהנאה של כילוי וק"ל:

בגמרא אמר רב ששת מאי אסורין כו' הואיל ואיפסלו להו בהיסח הדעת. ופרש"י כשנטמאו מתחלה הסיח דעתו מהם שוב מלשומרן ונפסלים בהיסח הדעת דכתיב גבי תרומה כו' וכן נראה בכוונת התוס' דמשו"ה כתבו בד"ה פסול הגוף הוי תימא דלעיל אמרינן כו' ואמאי אין מותר לשורפה מיד כשמסיח דעתו ממנה עכ"ל והיינו דקשיא ליה נמי למהרש"א ז"ל בהא דאמרינן לקמן גבי אם זרק הורצה אמאי הורצה כיון דהיסח הדעת פסול הגוף הוי ע"ש. מיהו לולי פרש"י בזה היה נ"ל דהאי היסח הדעת דהכא לאו משום דכשנטמאו מתחילה הסיח דעתו מהם דמאי פסקא דכיון שמוזהר הוא לשמור תרומה טמאה אם כן מסתמא לא הסיח דעתו מהם ועביד לה שימור מעליא אלא הא דקאמר הכא שנפסלו בהיסח הדעת היינו כגון ששתלן ומהאי שעתא ודאי מעיקרא אסח דעתיה ולא עביד לה שימור אם כן לפ"ז אין מקום לקושיית התוספות אמאי אין מותר לשורפה מיד כשמסיח דעתו ממנה דהא קמן שלא הסיח דעתו מהם שהרי היתה מונחת במקום המוצנע ועוד דבספק טומאה איירי התם והוא מוזהר עליה שלא יסיח דעתו מכ"ש לשורפן ולהפסידן בידים ודוקא ע"י גרמא התירו לו להניחן במקום התורפה וכמ"ש לעיל בפ"ק באריכות והעתקתי לשון הירושלמי ע"ש. ואם כן לפי זה כ"ש דאין מקום למה שדקדק מהרש"א ז"ל בהאי דאם זרק הורצה דלקמן. כך היה נראה לי לכאורה אלא דמלשון רש"י והתוספות לא משמע כן מיהו יש ליישב קצת דמ"ש רש"י דהאי כשנטמאו מתחילה כתב כן אליבא דמ"ד היסח הדעת פסול טומאה הוי משא"כ למ"ד היסח הדעת פסול הגוף הוי ומשום מעלה תקנו חכמים שלא יסיח דעתו מהם אלא לשומרן בשמירה מעולה בין בקדשים ובין בתרומה א"כ שפיר י"ל דלא שייך האי היסח הדעת אלא היכא דקים לן שהסיח דעתו ממנה כגון שלא הניחה במקום המשתמר. נמצא דלפ"ז אכתי נתיישב' קושיית התוס' וקושיית מהרש"א ז"ל ודו"ק:

בתוספות בד"ה למה לי עיבור צורה קשה לר"י דילמא האי פסול היינו בדם כו' עס"ה. יש לתמוה דמאי קשיא ליה לר"י מעיקרא כיון דפשטא דמילתא משמע כמו שתירץ הר' אלחנן דמשעה שנזרק בלול יש בו היסח הדעת ולמאי דפרישית בסמוך אפשר דר"י נמי נחית לסברא זו דלמ"ד היסח הדעת פסול הגוף הוי היינו היכא דניכר שהסיח דעתו מהם כגון שהניחה במקום התורפה שיד כל אדם ושרצים ממשמשין בהם. אם כן לפ"ז הזריקה בלול לא היה מיקרי היסח הדעת כיון שהיה במקום מיוחד בעזרה ומסתמא אותו מקום מוצנע הוי שהרי מוזהר לשומרן שלא יסיח דעתו מהם כן נראה לי בכוונת ר"י אם כן לפי זה האי קושיית התוספות בדיבור הקודם לאו אליבא דר"י נינהו ודו"ק:

בשליקתא ומאיסתא. לאחר שנטמאו שולקן ואח''כ זורקן לבין העצים והן נמאסות ורב הונא חייש דלמא אכיל לה מקמי דלישלקינהו או בשעה ששולקן: והיו מחמין לו חמין בחיטין של תרומה טמאה. שהיו לוקחין אותם מכהנים בזול: ללוש בהן עיסה בטהרה. כלומר אע''פ שרבי אוכל חולין בטהרה היה לא חייש דילמא נגעו הני חטים טמאים בעיסה דבטלו להו מתורת אוכל ולא מטמאו: תנו תרומות. מס' תרומות: מאי אמריתו. חידוש וטעמא בתרומות שאתם שונים בבית אדם גדול כרבה: שתילי תרומה. כגון שתילי כרוב וכרישין: טהרו מלטמא. אחרים שחיבורן לקרקע בטלן מתורת אוכל: ואסורין מלאכול. וקא ס''ד משום טומאה ולכהנים: אסורים לזרים. דלא אמרינן פקע שם תרומה מינייהו: ומאי קא משמע לן גידולי תרומה כתרומה. אפילו בדבר שזרעו כלה כגון חיטין או צלעות שומין תנינא: וכי תימא. האי אסורין מלאכול בדבר שאין זרעו כלה קאמר כגון בצלים דקים שקורין ציבו''ש וכששותלים אחת אחת לבדה הן נוספות ומתחברות ששה וד' יחד והיינו גידולי גידולין אותן הנוספות עליהן שלא היו תרומה מעולם וגידולין עצמן כגון שתילי כרוב שהולכים ומרחיבין העלין הראשונים ובדים החדשים העולין בקלח הוו גידולי גידולים: הטבל גידוליו מותרין. אע''פ שנתמרח בכרי והוקבע למעשר וחל עליו שם טבל וזרעו ולא הפריש מעשרותיו תחלה וצמח ונגמר וקצרו מותר לאכילת עראי עד שימרח בכרי ואף על גב דגידולי תרומה תרומה מדרבנן הוא ולחומרא שלא להפסיד את הכהנים אבל גידולי טבל חולין הן והרי הן כשקוצרן כשאר תבואה ואוכל מהן עראי עד שימרחם: בהיסח הדעת. כשנטמאו מתחלה הסיח דעתו מהם שוב מלשומרן ונפסלין בהיסח הדעת דכתיב גבי תרומה (במדבר יח) את משמרת תרומותי עביד לה שימור ולא תסיח דעתך: פסול הגוף הוי. מעלה היא בקדשים שנפסלין בכך ושם פסול הוא לעצמו ואפילו יבוא אליהו ויאמר שלא נטמאו כל אותן הימים שהסיח דעתו מהן אין שומעין לו: שפיר. משום הכי אסורין שאין שתילתן מועלת להן להסיר שם פסול מעליהן: אלא למ''ד. כל מה שקדשים נפסלין בהיסח הדעת אינו אלא משום חשש טומאה שמא ע''י שהסיח דעתו משמירתן נגעה בהן טומאה ואינו יודע: מאי איכא למימר. הני אמאי מיפסלי משום חשש טומאה הא אפילו טומאה ודאית שבהן טיהרתם שתילתן: ויטהרנו. ויאמר שלא נגעה בו טומאה כל ימי היסח: לול קטן. כעין גומא חלולה עשויה בבנין הרצפה: בין כבש למזבח. כלומר בקרן זוית סמוך לכבש וסמוך למזבח במקום שהם מתחברים: במערבו של כבש. אצל שפת מערבית של כבש: ששם זורקין פסולי חטאת העוף. לפי שהיא נעשית בקרן מערבית דרומית למטה וכשאירע פסול בה שאינו פסול הגוף ממש ואין יכול לשורפה מיד משום בזיון קדשים נותנין אותה שם: ותעובר צורתה. היינו פסול לינה עיבור צורת מראית בשר בלינת לילה אחד הוא וכיון שלנה בלילה הרי היא נותר וטעון שריפה ונשרף ועל כרחך מדבעינן העברת צורה לאו כשפיגל בה או נטמאת או יצתה או מלקה שלא כמצותה קמיירי דהא פסול מעליא הוא ולמה לן לאהדורי אפסול לינה ואין לנו דניבעי לינה אי לאו פסול היסח הדעת וא''א פסול חשש טומאה הוא איכא למימר דהאי פסול בהיסח הדעת קאמר וכיון דלא חזינן ליה דאיטמי אלא חששא בעלמא הוא בעי עיבור צורה דלא מצינן למשרפה להדיא שמא יבוא אליהו אחרי כן ויאמר טהורה היתה ונמצאת ששרפנו קדשים טהורין אלא אם שם פסול הוא לעצמו אפי' לא נטמא למה לי עיבור צורה:

בשליקתא ומאיסתא. קצת נראה דוקא שהן כבר מאוסות מותר להשהותן אבל למאס אסור דבתוך כך אתי ביה לידי תקלה כמו בדריכת ענבים דבפרק הלוקח בהמה (בכורות דף כב.) אמרינן סאה תרומה טמאה שנפלה לתוך מאה חולין טהורים ר''א אומר תרום ותרקב ובמס' תרומות בפ''ה גרסינן תרום ותשרף ואומר ר''ת דבמאיסתא תשרף ויהנה ממנו בשעת שריפה: מחמין לו חמין בחיטין של תרומה. אור''ת דלכהנים של בית רבי היו עושין דלישראל לא שריא אלא הנאה שאינה של כילוי כמו עירוב דמערבין לישראל בתרומה אבל הנאה של כילוי כגון להאכיל לבהמתו או להדליק אסור לישראל כדאמרינן בפ''ק דמס' ע''ז (טו.) כהן ששכר פרה מישראל לא יאכילנה כרשיני תרומה ובמסכת תרומות (פי''א משנה י') נמי אמרי'מדליקין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות בשמן של תרומה שנטמא ברשות כהן פירוש אם יש שם כהן דנר לאחד נר למאה ור''י אומר טעמא משום דדרשינן משמרת תרומותי מה תרומה טהורה וכו' ומה טהורה דוקא לכהן אף טמאה דוקא לכהן ובטמאה ליכא אלא הדלקה: טהרו מלטמא. תימה לר''י דבפ' קמא דשבת (דף טז:) מסקינן דהיינו טעמא דגזרו גידולי תרומה תרומה משום תרומה טמאה ביד כהן פי' שלא ישהה אותה לזריעה והשתא כיון דטהרו ישהה אותה לזריעה כדי לטהרה ואומר ר''י דמשום ריוח פורתא לא ישהה אותה מאחר שעדיין היא תרומה ולא נעשית חולין הקשה רבינו נסים גאון דתניא בתוספתא גידולי תרומה ומעשר שני הרי הן כחולין ומצא תירוץ בירושלמי דמסכת תרומות דהרי הן כחולין היינו להתחייב בלקט ושכחה ופאה ועניי ישראל ועניי כהנים מלקטין אותן אלא שאסורין לזרים והיינו דתניא עניי ישראל מוכרין את שלהן לכהנים בדמי תרומה וטעמא לפי שמדאורייתא אין תרומה ומעשר חייבין בלקט שכחה ופאה ולא אתי גזירה דרבנן ומפקע ליה ועוד הקשה הר''ר משה נבריי''ש דתנן במסכת בכורים (פ''ב מ''ב) יש במעשר ובכורים מה שאין כן בתרומה שהמעשר ובכורים גידולן אסורים מלאכול בירושלים אף לזרים ולבהמה משא''כ בתרומה משמע דגידולי תרומה שרו לזרים מיהו בלאו הכי לא א''ש לישנא אף לזרים דאדרבה אף לכהנים מיבעי ליה למימר ונראה דזרים דהתם היינו נכרים וכן משמע בירושלמי: גידולי גידולין. פירש ריב''א דגידולים היינו גידולי ראשון מן הזרע ואח''כ חזר ונטע אותן גידולים זהו גידולי גידולין ומביא ראיה מירושלמי דמסיק התם אגידולי גידולין משיעשו שני גורנות דהיינו בכה''ג שנזרע ונלקט שתי פעמים ולפ''ה הכל הוי גידול ראשון ומה שפ''ה דשומין הוי דבר שזרעו כלה לא משמע הכי דבמסכת תרומות תנן בפ''ט (מ''ו) איזהו דבר שאין זרעו כלה הלוף והשום והבצלים: פסול הגוף הוי. תימה דלעיל (דף כ:) אמרינן אם היתה במקום המוצנע יניחנה במקום התורפה ואמרי' גרמא אין בידים לא ואמאי אין מותר לשורפה מיד כשמסיח דעתו ממנה: למה לי עיבור צורה. קשה לר''י דילמא האי פסול היינו בדם ובבעלים דבעי עיבור צורה וי''ל מ''מ אחר שנזרק בלול יש בו היסח הדעת הר''ר אלחנן:

דף לד - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד