פסחים לג ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לג - ב

כי אתא רב הונא בריה דרב יהושע, אמר: אפילו דגן שהחמיץ בתלוש, והיתה לו שעת הכושר, אין חל עליו שם תרומה בפסח. משום דאמר קרא בתרומה "ראשית דגנך". דמשמע, תהיה היא ראשית, ועל ידה יהיו השירים מותרים מאיסור טבל. ואינה קרויה "ראשית", אלא בזמן ששיריה ניכרין שהותרו לישראל. יצתה תרומת חמץ זו, שאין שיריה ניכרין ^[1]. שהרי אף שאר הטבל נשאר אסור באיסור חמץ. וכיון שאינה מתרת את השירים, ואינה קרויה "ראשית", לא נתקדשה ^[2].

ואף לרבי יוסי הגלילי דסבר דחמץ מותר בהנאה, לא התירה התרומה את השירים במאומה שהרי אף קודם לכן היה הטבל מותר בהנאה. שהרי לא נאסר אלא באכילה.

יתיב רב אחא בר רב עויא קמיה דרב חסדא, ויתיב ואמר משמיה דרבי יוחנן: ענבים שנטמאו, הרי הוא דורכן פחות פחות מכביצה.

ולא ידרוך יחד כמות ענבים שיש בה כביצה. שהרי בכך יתטמא היין ביציאתו, מחמת מגעו בענבים הטמאים טומאת אוכלין. לפיכך, אם הוא רוצה שלא יטמא היין, ידרוך כל פעם בנפרד, שיעור שאין בו כביצה. לפי שאין האוכל מטמא משקה, אלא אם כן יש בו באוכל כשיעור ביצה. ואם הוא עושה כן, יינן היוצא מהם טהור. והרי הוא כשר לנסכים.

ודייקינן: אלמא קסבר רבי יוחנן, משקין הבלועין בענבים, מיפקד פקידי! שהיין בעודו בפרי, אינו חיבור לו, ולא חשיב כגוף אחד עמו. אלא הענבים הם כמו כלי שהיין נתון בתוכם. לפיכך, כשנטמא הזג [קלפת הענב], לא נטמא המשקה עמו בטומאת אוכלין. שהרי אינו אוכל.

ואף על פי שהוא נוגע בזג, והמשקה מקבל טומאה בכל שהוא, בכל זאת אינו נעשה שני לטומאה במגעו. משום שאף תורת משקה אין עליו, כל זמן שהוא בתוך הפרי ^[3].

ולאימת קא מיטמאי המשקין - לכי סחיט להו. שאז נוגע משקה של ענב אחד בזגי שאר הענבים. וכיון דלכי סחיט להו, הרי הוא סוחט בנפרד פחות מכביצה, ליתיה בזגים לשיעוריה של אוכל המטמא אחרים, שהוא כביצה.

ובהכרח שכך סבר רבי יוחנן. דאילו הוה סבר דמשקין מיבלע בליעי, והרי הם גוף אחד עם הענב, הרי הם נטמאים עמו יחד בטומאת אוכלין, עוד קודם יציאתם ממנו. שהרי לא משקין נינהו, אלא אוכלין. ומה יועיל אם ידרכם בפחות פחות מכביצה?

ומקשינן: אי הכי, למה צריך לדורכם פחות מכביצה? הא אף ענבים בשיעור כביצה, נמי לא יטמאו את היין היוצא מהם. שהרי כשנסחט המשקה מהם, הרי נחסר שיעורם, ושוב אין בהם כביצה.

דהתנן: טמא מת ^[4] שסחט זיתים וענבים שיש בהם כביצה מכוונת, אם לא נגע במשקין היוצאים מהן [וכגון שדרכן בפשוטי כלי עץ, שאינם מקבלים טומאה], המשקין טהורין! ואף שהזגין נטמאו במגע הטמא מת, אין הם מטמאין את המשקין. לפי שמיד לכשיצאה הטיפה הראשונה מהם, כבר נחסרו משיעור כביצה, ואינם מטמאים.

אבל אם יש בענבים משהו יותר מכביצה, המשקין טמאים. שכיון שיצאה הטפה הראשונה, הרי היא נטמאת מהענבים. שהרי עדיין נותר בהם כשיעור ביצה. ואף שאין בזגים לבדם כביצה אלא בצירוף המשקים הבלועים בהם, מצטרפים המשקים להשלים את השיעור ^[5]. ולא אמרינן דאינם גוף אחד עם הפרי, אלא לענין שלא יתטמאו יחד עמהם בטומאת אוכלין.

קתני מיהת, דאם יש בהם כביצה מכוונת, אין הם מטמאים את המשקים היוצאים מהם. וקשיא לרבי יוחנן דמטהר דוקא בפחות מכביצה.

ומשנינן: התם, לענין דיעבד מיירי. דאי עבד וסחט כביצה, המשקין טהורין. אבל הכא קאמר רבי יוחנן, דלכתחלה לא ידרכם אלא פחות פחות מכביצה. שמשום גזירה, לא יסחוט אף כביצה מכוונת. דלמא אתי למיעבד ולדרוך יותר מכביצה בפעם אחת.

אמר ליה רב חסדא לרב אחא: מאן ציית לך ולרבי יוחנן רבך, המטהר את המשקין כשדורכן בפחות מכביצה?! והלא בעודם בתוך הפרי כבר נטמאו יחד עמו. ולמה יחזרו ויטהרו ביציאתן. וכי טומאה שבהן להיכן הלכה?!

ודייקינן: אלמא קא סבר רב חסדא, משקין שבתוך הענבים מיבלע בליעי בפרי. והרי הם חיבור לו, וכגוף אחד חשיבי. וכיון דאיטמו ליה אוכלא [הענבים], איטמו ליה עמם נמי המשקין הבלועים בהם בטומאת אוכלין.

אמר ליה רב אחא: וכי את לא תסברא דמשקין מיפקד פקידי בענבים, ואינם חיבור עמהם?!

והתנן: טמא מת שסחט זיתים וענבים כשיעור ביצה מכוונת, אם לא נגע במשקין, הרי הם טהורין!

אי אמרת בשלמא, משקין מיפקד פקידי, משום הכי טהורין! שאין הם נטמאים במגע הזגים, לפי שכבר נחסרו הזגים משיעור כביצה.

אלא אי אמרת, משקין מיבלע בליעי, אמאי הם טהורין? והרי בעודם בתוך הזיתים והענבים כבר נטמאו יחד עמהם בטומאת אוכלין, מחמת נגיעת הטמא מת בזגים.

אמר ליה רב חסדא: הכא במאי עסקינן, בענבים שעדיין לא הוכשרו במשקין לקבל טומאה [שאין האוכלין מקבלים טומאה עד שיבואו משקין עליהם]. ואותם ענבים שנגע בהם הטמא מת, לאימת מתכשרי להו - הלא מוכשרים הם רק מלכי סחיט להו, על ידי המשקה הנסחט שטופח עליהם. ואם אין בהם אלא כביצה מכוונת, הרי כי סחיט להו, בציר להו משיעורא דכביצה. הלכך אף הענבים עצמם טהורין, משום שאין בהם שיעור לקבלת טומאה ^[6].

[ואף המשקין טהורים. שהרי אין הטמא נוגע אלא בענבים, כמפורש התם במתניתין].

והוכיח רב חסדא כדבריו: ובהכרח דמשקין מיבלע בליעי. דאי לא תימא הכי, אלא תאמר דמיפקד פקידי, תקשה הא ברייתא דלעיל.

דתניא: אמר רבי יוחנן בן נורי לרבי עקיבא: והרי אין לתרומת חמץ הנאה כלל. הא למה זה דומה, לתרומת תותין וענבים שנטמאה, שאין לו בה לא היתר אכילה ולא היתר הסקה [שהרי אינה ראויה להסקה]. לפיכך, זר שאכלה פטור מתשלומין.

ואי אמרת "משקין מיפקד פקידי", הא היתר אכילה נמי אית ביה. דהרי אי בעי, דריך להו לתותים ולענבים הטמאים פחות פחות מכביצה, ^[7] והמשקין טהורים. אמר רבא: אסור לדרוך את התרומה הטמאה כדי להוציא ממנה את המשקין, על אף שהמשקין עצמן טהורים. גזירה דלמא אתי בה לידי תקלה ^[8]! דחיישינן שמא בשעה שידרוך אותה, יאכל ממנה. וקא עבר על איסור אכילת תרומה טמאה. אמר ליה אביי לרבא: ומי חיישינן לתקלה מעין זו? והא תניא: מדליקין בפת ובשמן של תרומה שנטמאת! והרי אין הפת והשמן נכלים בבת אחת, אלא מעט מעט. אלמא, לא חיישינן שמא יאכל ממנה בשעה שמשתמש בה. אמר ליה: לא הותר להדליק בפת של תרומה טמאה, אלא רק אי זריק לה בין העצים! העומדים להסקה שבכך היא נמאסת, ותו לא יבוא לאוכלה. וכן מה שהתירו להדליק בשמן טמא של תרומה, לא התירו אלא היכא דרמי ליה בכלי מאוס! דכיון דמאיס, אין לחוש שיאכלנו. גופא: מדליקין בפת ובשמן של תרומה שנטמאת! אביי אמר לה להא ברייתא משמיה דחזקיה. ורבא אמר לה בשם דבי רבי יצחק בר מרתא.

אמר רב הונא: הא דתניא דמדליקין בתרומה טמאה, לא שנו כן אלא בפת של תרומה. אבל בחיטין תרומה טמאה, לא מדליקין. שמא יבוא בהם לידי תקלה! שמאחר שאינן נמאסות בהסקה, חיישינן שמא יאכל מהן.

ורבי יוחנן אמר: מדליקין אפילו בחיטי תרומה טמאה!

והוינן בה: ואמאי מותר לעשות כן? הא מאחר ולא מאיסי, ניחוש דילמא אתי בהן לידי תקלה, ויאכלם.

הערות

^[1] וצריך עיון, אם כן אין זה דין בתרומה, שצריך שתהיה מותרת באכילה. אלא הוא דין בשירים. ולפי זה יוכל להפריש תרומת חמץ על טבל שאינו חמץ. וכן להפך, לא יוכל להפריש תרומה שאינה חמץ על טבל חמץ. צל"ח. וגליון הש"ס. ויעוין ברש"ש שכתב לתרץ על פי הירושלמי, דלא יוכל להפריש חמץ על שאינו חמץ, משום דהוי כמפריש מן הפטור על החיוב.

^[2] ואם תאמר, הא שייריה ניכרים. דהא מעיקרא היה הטבל אסור בהנאה של כילוי. וכגון הדלקה וכיוצא בה. [יעוין לעיל ט א בהערה]. והשתא היא מותרת בהנאה. ויש לומר, דדוקא בטבל טמא אסור להדליק. משום דכתיב "משמרת תרומתי", וקרינן "תרומתי". בשתי תרומות הכתוב מדבר. אחת תרומה טמאה, ואחת תרומה טהורה. מה טהורה, אין לך בה אלא משעת הרמה ואילך, אף תרומה טמאה אין לך בה הנאת הדלקה אלא מהרמה ואילך. אבל טבל של חמץ, מדליקין בו. תוספות. ויעוין במהרש"א שנתקשה טובא בדבריהם. שהרי אף טבל טהור אסור בהדלקה קודם הרמה. משום דהדר גמרינן תרומה טהורה מתרומה טמאה, וכדכתבו לעיל ט א.

^[3] עוד הוסיף רש"י, "ואין צירוף חביריו עמו. דהא זג זה לא נגע במשקיו שבחבירו". כלומר, משקה שבכל ענב לחוד לא נוגע בשיעור ביצה שלם. וצריך עיון, למה הוצרך לומר כן? והא אף אם יצטרפו המשקין שבענב זה למשקין שבענבים האחרים, הא מכל מקום אינם נטמאים. שהרי אין להם לא תורת משקה ולא תורת אוכל. וגם איפכא קשיא. הרי אינו נוגע אלא בזג שלו, ולא בזגים אחרים, ובזג שלו אין שיעור כביצה כדי שיטמאו. ולמה הוצרך רש"י לומר דאין לו תורת משקה. צל"ח.

^[4] ודוקא טמא מת וכיוצא בו, שאינו מטמא בהיסט אלא במגע. אבל זב שמטמא בהיסט, אפילו סחט גרגיר יחידי, נטמא המשקה. דאף אם סחט בפשוטי כלי עץ, הרי הטיפה הראשונה מוסטת על ידי הכלי שביד הזב. ומשקין מקבלים טומאה בכל שהו. וכשאותה טיפה חוזרת ומתערבת במשקים, נטמאים כל המשקין מחמת הטפה הטמאה המעורבת בהם. רש"י, על פי המבואר במשנה התם.

^[5] רש"י. וכן מצינו בכזית חלב או פיגול ונותר שהניחם בגשמים ותפחו. שכל האוכל מהם כזית חייב. ואף שבתוך הכזית בלועים נמי מי גשמים, שאינם אסורים באיסור חלב. ומכל מקום משלימים הם לשיעור.

^[6] ומכאן מקשה רבינו תם על שיטת רש"י, דאוכלין מקבלים טומאה בכל שהוא. דאם כן, לכשיצאה טיפה ראשונה מהענבים והוכשרו, יטמאו אף שאין בהם כביצה. ואף המשקין נטמאים עמם, דהא מיבלע בליעי. והרב יוסף תירץ, דאף על פי שהאוכלין נטמאים בכל שהוא, מכל מקום אינו מקבלים הכשר משקין אלא כשיש בהם כביצה. ואומר ר"י, דהיינו טעמא דחלוק הכשר מטומאה, שהרי לטמא אחרים לכולי עלמא בעינן כביצה. משום דכתיב בטומאת אחרים, "מכל האוכל אשר יאכל". ודרשינן, אוכל הנאכל בבת אחת, דהיינו כביצה [שבית הבליעה מחזיק עד כביצה]. ועלה קאי קרא דהכשר דכתיב בתריה, "אשר יבוא עליו מים". הלכך אף בהכשר בעינן כשיעור זה. תוספות. מיהו, הסיקו דלא כרש"י. אלא אין אוכל מקבל טומאה בפחות מכביצה. וקרא דהביא רש"י מתורת כהנים, אינו אלא אסמכתא. ואף רש"י בחולין חזר בו משיטתו הכא. מיהו מדרבנן ודאי נטמא האוכל בכל שהוא. מהרש" א. מיהו מהרשב"א בחולין קיח משמע, דסובר דאפילו מדרבנן אין נטמא בפחות מכביצה. המגיה על המשנה למלך, פרק ד מטומאת אוכלין הלכה א. והראשונים בסוגיין כתבו לתרץ שיטת רש"י, על פי הרמב"ן בחולין לד א. שכתב, דאף למאן דאמר משקין מיבלע בליעי, מיהו משעה שיצאה הטיפה הראשונה, שוב אין חשובים אף המשקין שעדיין לא יצאו, כגוף הפרי. ואם כן, שפיר קאמר, דמכי יצאה טיפה ראשונה, שוב אין המשקין הנותרים נטמאים יחד עם הפרי. אלא הם מקבלים טומאה ממנו. ושוב צריך שיהיה בו כביצה כדי שיטמאם.

^[7] ולדעת הרמב"ם בפרק א מטומאת אוכלין הלכה ד, דמי פירות אינם מקבלים טומאה, הוה מצי למיפרך, דתותים ורמונים טמאים יכול לסוחטם אפילו הרבה בבת אחת. ולא יטמאו המשקים כלל. רש"ש.

^[8] ואף דלעיל כ ב סברי בית הלל דלא חיישינן לתקלה, ומותר לזלף בתרומה טמאה, שאני הכא דעושה בה מלאכה המביאה לידי מאכל. שהדרך לאכול מהפירות תוך כדי כך. מהר"ם חלאווה.

אמר: אמר קרא "ראשית" משמעו — ששיריה ניכרין לישראל כלומר שנשאר גם חלק אחר, הראוי להיאכל לישראל, ויצתה תרומה זו שאין שיריה ניכרין שהרי כולה חמץ, ולכן אף לאחר שנתרמה התרומה, אסורים שייריה באכילה ולכן אין להפריש ממנו תרומה.

א יתיב [ישב] רב אחא בר רב עויא קמיה [לפני] רב חסדא ויתיב [וישב] ואמר משמיה [משמו] של ר' יוחנן: ענבים שנטמאו — דורכן בשיעור פחות פחות מכביצה, ויינן היוצא מהן כשר לנסכין שלא נטמא כלל, וכשר אף לקדשים. אלמא קסבר [מכאן סבור הוא] ר' יוחנן: משקין מיפקד פקידי [מופקדים, שמורים בענב] שהמיץ שבענבים אינו נחשב כחלק מגופם של הענבים אלא כאילו היה רק שמור בתוכם כבכלי קיבול, ולכן לאימת קא מיטמאי [מתי נטמאים] המשקין, היין, מן הענבים — לכי סחיט להו [כאשר סוחט אותם] אבל קודם לכן היה המיץ שבענב טהור שלא הוא אלא בשר הענב נטמא. אולם לכי סחיט להו ליתיה לשיעוריה [כאשר סוחט אותם אין כאן בבשר הענב שיעורו הראוי] שבפחות מכביצה אינו מטמא טומאת אוכלין.

ומקשים: אי הכי [אם כן] כביצה שלימה נמי [גם כן] יסחוט שהרי אינו יכול להיטמא? דהתנן [שהרי שנינו במשנה] טמא מת שסחט זיתים וענבים על ידי פשוטי כל עץ כביצה מכוונת (בדיוק) ולא נגע במשקים עצמם — טהורין, שכאשר ייסחט המיץ מהם לא יהא בבשרם עוד שיעור כביצה. ומדוע לא התיר ר' יוחנן אלא בפחות מביצה? ומשיבים: התם [שם] מדובר במקרה של דאי עבד [שאם עשה, שכבר נעשה מעשה], הכא [כאן] מדובר לכתחלה. ולכתחילה אין עושים אלא בפחות מכביצה, גזירה דילמא אתי למיעבד [שמא יבוא לעשות] יותר מכביצה, ואז ייטמא הכל.

אמר ליה [לו] רב חסדא: מאן ציית [מי יציית יקשיב] לך ולר' יוחנן רבך בענין זה? וכי טומאה שבהן שבמיץ הענבים, להיכן הלכה? אלמא קא סבר [מכאן שסבור הוא] רב חסדא: משקין מיבלע בליעי [מובלעים] בתוך הענב וכחלק ממנו הם. וכיון דאיטמו ליה אוכלא [שנטמא לו האוכל] בשר הענב, איטמו ליה [נטמאו להם] אף המשקין.

אמר ליה [לו] רב אחא: ואת לא תיסברא [ואתה אינך סבור] שמשקין רק מיפקד פקידי [מופקדים, שמורים] הם בתוך הענב? והתנן [והרי שנינו במשנה]: טמא מת שסחט זיתים וענבים אם היתה מידתם מכוונת כביצה — טהורין. אי אמרת בשלמא מיפקד פקידי [נניח אם אומר אתה שהמשקין רק מופקדים שם] — משום הכי [כך] טהורין הם, אלא אי אמרת [אם אומר אתה] מיבלע בליעי [שהמשקין מובלעים שם] אמאי [מדוע] הם טהורין? שבשעה שנטמא בשר הענב, נטמאו אף המשקים המחוברים ובלועים בו.

אמר ליה [לו] רב חסדא: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] בענבים שלא הוכשרו לטומאה, שלא נפלו עליהם משקים להכשירם לכך. לאימת מתכשרי, לכי סחיט להו [מתי מוכשרים הם לקבל טומאה, כאשר סוחט אותם] והמיץ יוצא ומכשירם. ואולם כי סחיט להו בציר להו שיעורא [כאשר הוא סוחט אותם מתמעט להם שיעורם] מכביצה ושוב אינם ראויים להיטמא, דאי לא תימא הכי [שאם לא תאמר כן], הא דתניא [זו ששנינו בברייתא] הא למה זה דומה — לתרומת תותין, זיתים וענבים שנטמאה, שאין לו בה לא היתר אכילה ולא היתר הסקה, ואולם לפי מה שאמר ר' יוחנן הא [דבר זה] היתר אכילה נמי אית ביה [גם כן יש בו], דאי בעי [שאם ירצה] דריך להו [ידרוך אותם] פחות פחות מכביצה ויהיו מותרים אף לאוכלם.

אמר רבא: אפשר לדחות ראיה זו, שאמנם עקרונית אפשר לעשות תקנה זו, אלא גזירה דילמא אתי בהו [שמא יבוא בהם] לידי תקלה שאם ישהה את הפירות הללו ישכח ויאכל תרומה טמאה. אמר ליה [לו] אביי: ומי חיישינן [והאם חוששים אנו] לתקלה כגון זו? והא תניא [והרי שנינו בברייתא]: מדליקין בפת ובשמן של תרומה שנטמאת, משמע שאיננו חוששים שמא בינתיים ישכח ויבוא לאכול מהם. אמר ליה [לו] רבא: כשהתירו פת — מדובר שזריק ליה [שזורק אותה] בין העצים העשויים להסקה ונמאסת, ושוב אינה ראויה לאכילה. שמן של תרומה — רמי ליה [משליך אותה] בכלי מאוס שלא יבואו לשתות ממנה.

ב גופא [לגוף] הלכה זו שנינו: מדליקין בפת ובשמן של תרומה שנטמאת. וכן הוסיפו חכמים הגבלה, אביי אמר אותה משמיה [משמו] של חזקיה, ורבא אמר בשם חכמים דבי [של בית מדרשו] של ר' יצחק בר מרתא אמר רב הונא: לא שנו שמסיקים אלא בפת ממש, אבל חיטי [בחיטים] שנטמאו לא מסיקים, שמא יבא בהן לידי תקלה שישכח ויאכלן, שהרי חיטים אינן נמאסות מאכילה על ידי הנחתן במקום מאוס. ור' יוחנן אמר: אפילו חיטי [חיטים] יכול להשתמש בהם להסקה. ושואלים: ואמאי [ומדוע מתיר]? ניחוש דילמא אתי בהן [נחשוש שמא יבוא בהן] לידי תקלה? ומתרצים כפי שאמר רב אשי בענין אחר:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

he said that the verse states: “The first fruits of your grain, your wine, your oil, and the first of the fleece of your sheep, shall you give him” (Deuteronomy 18:4), implying that its remnants are recognizable for an Israelite, as the notion of a first part indicates that there is another portion remaining which is fit to be consumed by the Israelite. This teruma is excluded as there is no recognizable remnant left that may be consumed by the Israelite, because it is leavened bread. Since even after this portion has been separated the remainder of the produce may not be eaten, that which was separated does not become teruma.

Rav Aḥa bar Rav Avya sat before Rav Ḥisda, and he sat and said in the name of Rabbi Yoḥanan: With regard to grapes that became ritually impure, one should tread on them less than an egg-bulk at a time, and the wine that comes from them is kosher even for libations because it is ritually pure. Apparently Rabbi Yoḥanan holds: The liquid is stored inside the grape, as the juice is not considered to be part of the grape itself but rather stored in the grape as though contained in a receptacle. According to Rabbi Yoḥanan’s opinion, when do these liquids become ritually impure? This occurs only when one squeezes them, and prior to this the juice remains pure even if the grape was impure. And when one squeezes them, there is less than the minimum measure of grape flesh that would transfer ritual impurity, as food can impart ritual impurity only if it is at least an egg-bulk in size.

The Gemara challenges this statement: If that is so, then even if he squeezes an egg-bulk of grapes, the juice will still not become impure. Didn’t we learn in a mishna: In the case of one who is ritually impure with impurity imparted by a corpse and who squeezed olives or grapes in the exact amount of an egg-bulk, the liquid is ritually pure. Once the first drop of liquid is squeezed out, less than an egg-bulk of food remains, and it cannot render the liquid impure. In that case, why did Rabbi Yoḥanan permit squeezing only less than an egg-bulk? The Gemara answers: There, it was speaking of a case where the ruling was after the fact; however, here, it is discussing the ruling ab initio, and the mishna states that one may press juice only from less than an egg-bulk of grapes due to a rabbinic decree lest one come to perform the act of squeezing on more than an egg-bulk, causing the liquid to become impure.

Rav Ḥisda said to Rav Aḥa bar Rav Avya: Who will listen to you and to Rabbi Yoḥanan your teacher with regard to this issue? As, where did the impurity that was in the grape juice go? The Gemara notes that apparently Rav Ḥisda holds: Liquids are absorbed within the fruit and are therefore considered to be part of the grape itself. And since the flesh of the grape became ritually impure, the liquid became ritually impure as well.

Rav Aḥa said to him: Do you not hold that liquids are stored inside the grape? Didn’t we learn in the mishna: In the case of one who is ritually impure with impurity imparted by a corpse and who squeezed olives or grapes in the exact amount of an egg-bulk, using a flat wooden utensil without touching the liquid itself, the liquid is ritually pure. Granted, if you say that the juice is stored inside the grapes, then it is due to that reason that the liquid is pure. But if you say that the liquid is absorbed within the grapes, why is the juice pure? According to this opinion, once the grape itself becomes impure, the juice, which is attached to it and absorbed in it, becomes impure as well.

Rav Ḥisda said to him: With what are we dealing here? We are dealing with a case where the grapes have not been rendered susceptible to ritual impurity, since they have not come in contact with liquids. When do they become susceptible to ritual impurity? This is only once one presses them and they become wet with their own juice. However, when he presses them, they decrease in volume and are lacking the measure of volume required to become impure. This must be the explanation, for if you do not say so, it is difficult to reconcile this mishna with that which was taught in the baraita cited above: To what may this case of teruma of leavened bread be compared? It may be compared to teruma of berries, olives, and grapes that became impure, which can neither be eaten nor burned. However, according to Rabbi Yoḥanan’s statement they may even be eaten, as if one wishes he may tread less than an egg-bulk at a time.

Rava said: It is possible to reject this proof, as even if this action is permitted in principle, there is a rabbinic decree prohibiting it lest he encounter a stumbling block. If one keeps ritually impure fruit of teruma in order to press it for its juice, it is possible that he will forget its status and accidentally eat it. Abaye said to him: Are we concerned about this type of stumbling block? Wasn’t it taught in a baraita: One may light a fire with bread and oil of teruma that became ritually impure? It can be deduced from this baraita that there is no concern that a person will forget and eat these foods. Rava said to him: Bread is only permitted when one throws it among the wood used for fuel so that it is ruined and no longer considered edible. Teruma oil is permitted only when one puts it into a repulsive vessel so that no one will drink it.

With regard to the matter itself, it was taught: One may light with bread and oil of teruma that became ritually impure. The Sages limited the application of this halakha, as Abaye said in the name of Ḥizkiya and Rava said in the name of the Sages from the school of Rabbi Yitzḥak bar Marta that Rav Huna said: They taught that one may use impure teruma as firewood only with regard to bread; however, with regard to wheat, no, one may not light a fire with it, lest one encounter a stumbling block and eat it, because wheat will not become inedible by being placed among the firewood. And Rabbi Yoḥanan said: Even wheat may be used as fuel. The Gemara asks: And why does he permit this? Let us be concerned lest he encounter a stumbling block. The Gemara answers based on what Rav Ashi said with regard to a different issue:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

רב הונא בריה דרב יהושע אמר בעינן ראשית ששיריה מותר לישראל יצאת תרומת חמץ בפסח ששיריה אסורה לישראל:

אמרי משמיה דר' יוחנן ענבים שנטמאו דורכן פחות פחות מכביצה ויינם כשר לנסכים אלמא קסבר משקין מיפקד פקיד בזוגין ולא נגע בהו טומאה אימת איטמו לכי סחיט להו בתר דסחיט להו ליכא אוכל כביצה דלטמא להו להני משקין ואקשי' אי הכי לדרכינון אפי' כביצה נמי דהא תנן בטהרות פ"ג טמא מת שסחט זיתים וענבים כביצה מכוונת משקה הנסחט מהן טהור ובלבד שלא יגע במקום המשקה יתר מכביצה טמא שמכיון שיצאת טיפה ראשונה נמצאת מכביצה ושני' מתני' התם משום דאיעבד וסחט אבל לכתחלה לא שרינן ליה דאי שרינ' כביצה חיישי' דלמא אתי למעבד הוא ביותר מכביצה ותנן יתר מכביצה טמא שמכיון שיצאת טיפה ראשונ' נטמאת מכביצה לפיכך לא שרינן אלא פחות פחות מכביצה:
אמר רב חסדא והלא ענבים הללו שנטמאו קתני מכלל דטמאין הם ואם כן טומאה שלהם להיכן הלכה דיינן כשר לנסכים ודייקי' מדבריו דאמר אנה הלכה טומאתן מכלל דקסבר הוא משק' בענבים מבלע בליעי וכיון שנטמאו הענבים הן והמשקין שבהן נטמאו ביחד וכיון שנטמאו יחד אנה הלכה טומאתן ואקשי' איני שאם נטמאו הענבים נטמאו גם המשקין והא טמא מת שנגע בענבים טמאן ותנן טמא מת שסחט ענבים כביצה מכוונת טהור אע"פ שנגע בהן וטמאן ואי אמרת נטמאו גם המשקין אמאי תנן טהור ושנינ' אליבא דרב חסדא בשלא הוכשרו ולא טמאן מגע טמא מת אימת מטמו לכי מתכשרו מן המשק' דמסחטי מינייהו בתר דסחטו מינייהו כל דהו בצר ליה שיעורו דביצה דהא כביצה מכוונת הוו וכיון דבצרו מכביצה לא מטמו אבל הני ענבים דאמר ר' יוחנן הוכשרו דהא נטמאו קאמר דאי לא תימא הכי דמשקה בענבים בליע הא דתניא הא למה זה דומה לתרומת תותים וענבים שנטמאת שאין לה היתר אכילה ולא היתר הסקה כלל אמאי לית ליה והא אי דרך להו פחות פחות מכביצה שרו בשתיה. אמר רב פפא ההיא גזירה היא משום דחיישי' דלמא אתי לידי תקלה כלומר כמות שהם או יסחטם יתר מכביצה:

כבר ביארנו כמה פעמים שהאוכל אינו מטמא אוכלין בפחות מכביצה אבל מקבל הוא טומאה בכל שהוא ושהמשקין מטמאין ומיטמאין בכל שהן מעתה טמא מת שסחט זיתים וענבים שכבר הוכשרו ואע"פ שנטמאו הענבים בנגיעתו לא נטמא המשקה שבתוכם בנגיעת הענבים שהמשקה המובלע בתוך האוכל כפקדון הוא אצל האוכל והוא כגוף אחר מובדל הימנו אם היה שם כביצה מכוונת בין המשקה והאוכל הרי המשקין היוצאים מהם טהורים אחר שלא נגע בהם שהרי משיצאה טיפה ראשונה נתמעטו הענבים מכביצה ולא טמאו הזיתים והענבים את המשקה ושמא תאמר היאך אפשר לסחוט בידו שלא יגע במשקה יראה שהיו מונחים על גבי טבלא ומניח ידו עליהם וסוחט ואם היה שם יותר מכביצה אפי' משהו טמאים שמשיצאה טיפה ראשונה נטמאת בכביצה ואותה טיפה מטמאה כל המשקים הבאים אחריה ושמא תאמר אחר שאתה פוסק כדעת האומר משקין מיפקד פקידי היה לך להצריך כביצה באוכלין לבד אפשר שלא אמרו מיפקד פקידי אלא מקודם שנסחטו הא משנסחטו נתערב הכל ונעשה אחד או שמא אע"פ שאין מקבל טומאה עמו משלים הוא את שיעורו לטמא אחרים ומ"מ יש מפרשים אותה באוכלין לבד שאף בכביצה מכוונת לכתחלה מיהא אסור לעשות כן שמא יבא לטעות ביתר מכביצה לכביצה אבל כל שהוא דורך בפחות פחות מכביצה מותר לכתחלה ויינם כשר אף לנסכים:

שמא תאמר אחר שכן היאך אמרנו למעלה בתרומת זיתים ורמונים שאין להם לא היתר אכילה ולא היתר הסקה והלא אם רוצה דורכן בפחות פחות מכביצה ושותה מיץ שלהם פי' בגמ' הטעם שזה אסור שמא יבא בהם לידי תקלה כשהוא דורכן ויאכל מהם ותרומה טמאה אסור לאכלה ואלמלא שבגמ' פירשו כן היה נראה לפרש שבתותים ורמונים המשקה מעורב עם האוכל והוא כגוף אחד עמו ואינו דומה לענבים ומ"מ יש גורסים בה תרומת תותים וענבים:

זה שביארנו שלא נאמר שיעור כביצה באוכלין אלא לטמא אחרים אבל לענין קבלת טומאה אף בכל שהוא מקבלין טומאה יראה בסוגיא זו ההפך שהרי לדעת האומר משקין מבלע בליעי כלומר שהם גוף אחד עם האוכל וכל שנטמא האוכל נטמא המשקה שבתוכו העמידו זו של טמא מת שסחט זיתים וענבים שבכביצה מכוונת טהור בענבים שלא הוכשרו ונמצא הכשרם בשעת סחיטתם ואותה שעה כבר נתמעטו מכשיעור אלמא שאף לקבלת טומאה צריך כביצה אלא שיש לומר שאע"פ שמקבל טומאה בכל שהוא מ"מ אינו מקבל הכשר טומאה אלא בכביצה שהרי במקרא של הכשר כתיב מכל האוכל אשר יאכל ואין אוכל בפחות מכביצה ומ"מ י"מ שיש צדדים שאף לקבלת טומאה צריך שיעור כביצה וכבר ביארנוה במסכת שבת פרק חבית וכן ביארנו שם בדבר זה שלא נאמר אלא בטמא מת שאינו מטמא במשא והוא הדין לטמא שרץ ולכל טמאי מגע אבל בזב אפי' גרגיר אחד שסחטו אפי' לא הוכשר ולא נגע במשקה ואפי' בפשוטי כלי עץ הכל טמא שהרי נטמאת טיפה ראשונה בהיסט שלו בנדנודו ונתן בתוכו נתערב טמא בטהור ונטמא הכל:

מאחר שביארנו שחוששין לתקלה פת תרומה שנטמא אם רצה להסיקו מעט מעט משליכו בין העצים ושמן תרומה שנטמא ורצה להדליקו מעט מעט נותנו בכלי מאוס כדי שיתבונן בהם שאינם ראויים לאכילה ושאינו ראוי לא להסקה ולהדלקה כגון יין הרי זה יקבר:

טמא מת שסחט זתים וענבים כו' פי' המורה דאוכל ומשקה מקבלי טומאה בכל שהן אבל אין מטמאין אחרים אלא אכול כביצה ומשקה ברביעית ולגבי זב דתנן זב שחלב את העז החלב טמאה שכיון שיצאת טרפה הראשונה ניטמאת במשא פי' דמשקה מקבל טומאה בכל שהו וכשחזר אמרי' נתערב טמא בטהור והכל טמא וזהו לא יתכן כלל שאלו אין המשקה מטמא אאל ברביעית מה יעשה לנו אם נתערבה טיפ טמאה בשאר משקין טהורין והלא היא בטלה ברוב ואפילו לר' יהודא דאמר מין במינו לא בטיל אם ישתה אותה הטיפה הטמאה מה בכך כיון שאין בו כח לטמא אחרים אלו נתערב פירור אחד של אוכל טמא בשאר אוכלין טהורין כלום אנו מפסידין כל האוכלין בעבור אותו הפירור אלא כיון שאין בו כח לטמא אחרים הכל טהורין שאפילו אם יבא לאכול אותו הפירור עצמו אין בכך כלום כיון שאין בו כח לטמא אחרים והם הכי בטיפה טמאה של משקין שנתערבה במשקין טהורין אלא לאו ש"מ שהמשקה מטמא בכל שהו מדאורייתא אפי' בטיפה אחת כדתנאי בתוספתא דטבול יום חומר במשקין מבאוכלין שהמשקי מטמאין בכל שהן והאוכלין בכביצה וכמה ראיות הבאתי בתשובות י"ד שהמשקין מטמאין בכל שהן בין אוכלין ומשקין בין בכלים ולא הוזכרה רביעית אלא לשותה משקין טמאים לפסול את הגוי' וגם ברישא דההיא תנן בפ"ג דמסכת טהרות גוש של זתים שנפל לתנור והוסק כביצה מכוון טהור יתר מכביצה טמא שכיון שיצאת טיפה הרשונה ניטמאת מכביצה פי' הגוש הי' טמא ואין אוכל טמא מטמא תנור כ"א משקה והילכך הטיפה הראשנונה שניטמאת מטמאה את התנור והכא מאי תערובת איכא אלא ש"מ שהטיפה הטמאה יש לה כח לטמא את התנור:

אמר לי' הכא בענבים שלא הוכשרו עסקי' אימת מתכשרו לכי סחיט להו כי סחיט להו בציר להו שיעורי' פי' דכתיב מכל האוכל אשר יאכל אשר יבא עליו מים יטמא אלמא לגבי הכשר בעינן אשר יאכל דהיינו כביצה אבל פחות מכביצה לא מקבל הכשר ואע"ג דלענין טומאה מקבל טומאה מדרבנן בכל שהי אכדתניא בסיפרא דוקא לעינן טומאה אדאורייתא דפחות מכביצה לא מקבל הכשר וקשיא לי למה לא הוכיח לו מן הרישא מגוש של זיתים שהיו הזתים טמאים והשמן היוצא מהם רוצה לטמא התנור ואי משקין מיבלע בליעי אפילו פחות מכביצה יטמא התנור אלא ש"N מיפקד פקודי ואם לא יקבל השמן טומאה אחר יציאתו מן הזתים בעודו מובלע בזתים לא נטמא ויש לומר שגם זה יכול למחות ולומר בזתים טהורים שלא הוכשרו והתנור טמא והתנרו רוצה לטמא את הזתים ואכתי קשיא לי שנוכל להוכיח לו מריש פירקא דתני הרוטב והגריסין והחלב בזמן שהן משקה טופח הרי אלו תחלה קרשו הרי אלו שניים חזרו ונימוחו כביצה מכוון טהור יתר מכביצה טמא שכיון שיצאה טיפה הראשונה נטמאת מכביצה ואי משקין מיבלע בליעי אפילו פחות מכביצה נמי:

תוס' בד"ה אמר קרא כו' דדוקא בטבל טמא אין מדליקין כו' אבל בטבל של חמץ מדליקין כו' עכ"ל דבריהם תמוהין דבלאו איסור חמץ נמי בכל טבל בין טמאה בין טהורה אין מדליקין דהנאה של כילוי אסור בטבל כמ"ש התוס' בפ"ק בד"ה כדי שתהא בהמה כו' דהנאה של כילוי אסור בכל טבל דהדר גמר טהורה מטמאה מה טמאה מיתסר בהדלקה קודם הרמה אף טהורה כו' וכל הנאה של כילוי כו' עכ"ל ע"ש וצ"ע:

בד"ה לאימת כו' דהא מכי נפיק מינה פורתא מתכשרי ומיד מקבל טומאה כו' עכ"ל ר"ל שהרי הטומאה נוגע בזג ואע"ג שנוגע במקום הנגוב בזג כפרש"י ומשום דאל"כ ודאי דנטמא המשקה בכל שהוא מן הטמא גופא מ"מ היה נטמא הזג כיון דמתכשר אי לאו דבציר להו שיעורא כדקאמר תלמודא וק"ל:

בא"ד וההיא דת"כ שהביא רש"י שאוכל מטמא בכל שהוא אסמכתא כו' עכ"ל ומדרבנן ודאי דאוכל מטמא בכל שהוא מיהו לענין הכשר אפילו מדרבנן אינו מקבל בכל שהוא כדקאמר לאימת מתכשרי לכי סחיט כו' בציר ליה שיעורא דדוחק הוא לומר דהך מתני' דטמח מת שסחט איירי בטומאה דאורייתא ודפריך נמי בפ' אלו עוברין מקום מגעו אמאי פסול כבר פירשו התוס' שם דהכי פריך הא לא הוי כביצה והואיל שלא מקבל טומאה אלא מדרבנן אית לן למימר דבטלי אגב מקפה כו' ע"ש ובההיא דכריתות דאמרי' דלא מקבל הבצק טומאה משום דלית ביה שיעור כמ"ש התוס' בשם רש"י אטומאה דאורייתא קאי התם בכריתות ועיין בזה בתוס' פרק מרובה בד"ה פרה כו' ודו"ק:

בא"ד ומקבל האי בצק טומאה אם יגע בטומאה כו' שאין נוגעין בנבילה כו' עכ"ל מה שיש לדקדק בזה עיין בתוס' פרק מרובה ובחדושינו פרק אותו ואת בנו:

בתוס' ד"ה לאימת מתכשרי וכו' ומקפה של חולין וכו' לא פסל אלא מקום מגעו וכו'. פי' מאחר דהעיקר שהיא המקפה היא חולין:

רש"י בד"ה קסבר משקין כו' עליו מעולם ואין צירוף חבירו עמו שאין זג זה נוגע למשקין שבחבירו כצ"ל ונ"ב מצאתי בשני פרושים מדויקים:

גמרא יצאת זו שאין שיריה נכרין. עי' תמיהת גה"ש וקדמו בזה הצל"ח וכבר הקשו זה בירושלמי ומשני ר"ז מאחר שאילו מינה עליה אינה תרומה ואפי' הימנה למק"א א"ת ונ"ל משום דהוה מן הפטור עה"ח:

גמ' דאלת"ה הא דתניא כו' דאי בעי דריך להו פחות כו'. הן לדעת הרמב"ם בפ"א מהל' טומאת אוכלין ה"ד דמ"פ א"מ טומאה כלל קשה דליפרוך מתותים דמצי למידרכינהו אפי' טובא בב"א:

גמ' והתניא מדליקין בפת ובשמן ש"ת שנטמאת. משנה מפורשת היא בלשון זה שלהי תמורה (אלא שתיבת שנטמאת ליתא שם אבל אטמאה קאי כדפי' הרמב"ם והרע"ב שם ומוכרח הוא) ולכן נ"ל להגיה והתנן (ותיבת שנטמאת הוסיף אביי לביאור עמש"כ בשבת קנג ב) שוב ראיתי להר"ש ברפ"ה דתרומות שכתב דפליגי חזקיה וריו"ח כו' בהא דתנן מדליקין כו' ע"ש. אלא דלשון גופא לא א"ש לפירש"י (בסוכה יד) ע"ש דהא על מסכת תמורה יש גמרא:

[רש"י ד"ה קסבר משקין כו' (בסופו). ואין צירוף חבירנו עמו כו'. נראה דהוא טעם אחר ואפילו תאמר דשם משקה עליו מ"מ לא נטמאו משום דאין צירוף כו'] :

גמ' יצתה זו שאין שיריה נכרין. תמוה לי דא"כ לא תליא כלל בתרומ' אם היא חמץ או לא ותלי הכל בשיריים דמשכחת דמפריש תרומת חמץ ביש לו סאה חמץ וט' סאין שאינן חמץ דיכול לקרות לסאה חמץ תרומה על הט' סאין דהא שיריה נכרין ובהיפוך אם הט' סאין חמץ וסאה שאינו חמץ א"י להפריש סאה זו על הט' סאין דאין שיריה נכרין:

שם דורכן פחות. עיין חולין קי"ז ע"ב תוס' ד"ה ולא שומר:

שם א"ל אביי ומי חיישינן לתקלה. ק"ל דאיך סבר אביי דלא חיישי' לתקלה דמשקין בלועי וטמאים מ"מ הא חזי לזילוף אע"כ דחיישי' לתקלה וכמ"ש רש"י לעיל דף לב ע"א וצ"ע:

בתוס' ד"ה לאימת וכו' אין מקבל הכשר. עיין כריתות יג ע"א תוס' ד"ה כיון:

גמרא א"ר הונא בריה דרב יהושע [דטעמא דהפריש חמץ תרומה דאינה קדושה, משום דכתיב ראשית ששיריה ניכרין לישראל יצאה זו כו' דמה היתר יש בשיריה, דהא עדיין אסורים באכילה כמו בהיתר טבל].
תמוה לי, דא"כ לא תלי כלל בתרומה רק בשירים, ומשכחת תרומת חמץ דקדושה בהפריש סאה חמץ, וקרא עליה שם תרומה על ט' סאין שאינו חמץ, דהשתא שיריה ניכרים, ובהיפוך אם הט' סאין חמץ, והעשירי אינו חמץ אינו יכול להפריש הסאה עשירית לתרומה על ט' סאין של חמץ דלא יהי' שיריה ניכרים, וצלע"ג:

גמרא אמר ליה אביי ומי חיישינן לתקלה:
קשה לי, דא"כ דלא חיישינן לתקלה, אף דמשקין בלועין וטמאין מ"מ הא חזי לזלוף, אע"כ דמשום תקלה הוא, וכמ"ש רש"י ז"ל לעיל (דף ???? לב ע"א):

דאמר קרא ראשית. משמע שתהא היא ראשית ואלו שיריים ניכרים שתהא היא מתירתן לישראל ואי במפריש תרומת חמץ מה היתר יש בשיריה שתהא ראשיתן עושה שיריים כי הוו מעיקרא טבל הוו שרי בהנאה ואסורין באכילה השתא נמי שרו בהנאה ואסורין באכילה משום חמץ ולענין מאי הוו שיריים: פחות מכביצה. אוכל טמא אין מטמא אחרים: ויינן כשר לנסכים. דאינו מטמא: קסבר משקין מיפקד פקידי. מופקדין הן בתוך הזג ואינן חיבור לו אלא כמי שנותנין בכלי וכשנטמא הזג לא נטמא משקה בכלל זג טומאת אוכלין דלאו אוכל דכוותיה חשיבי בהדייהו וטומאת משקין נמי לא נטמאו ואע''פ שמשקה מקבל טומאה בכל שהוא דלא היה שם משקה עליו מעולם ואין צירוף חביריו עמו דהא זג זה לא נגע במשקין שבחבירו: לאימת מיטמו. משקין לכי סחיט להו והנסחטין נוגעין לכל הזגים יחד וכי סחיט להו ליתיה לשיעוריה דאין בזגין כביצה ליתן טומאה דהא פחות מכביצה דרך: בכביצה נמי. דהא כי נפיק משקין מינייהו חסר ליה שיעוריה אוכל ומשקה מקבל טומאה בכל שהן אבל אין מטמא אחרים אלא אוכל כביצה ומשקה ברביעית והכי תניא בתורת כהנים מכל האוכל מלמד שמטמא בכל שהוא יכול יטמא לאחרים בכל שהוא ת''ל אשר יאכל אוכל הנאכל בבת אחת והיינו כביצה כדאמרינן בפרק יוה''כ (יומא פ.) אין בית הבליעה מחזקת יותר מביצת תרנגולת ואני שמעתי דאף לקבל טומאה בעי כביצה: טמא מת שסחט זיתים וענבים כביצה מכוונת טהור. וכדמסיק מילתא במסכת טהרות ובלבד שלא יגע במשקה וכגון שדרכן בפשוטי כלי עץ שאין מטמאין שאין כאן מטמא משקה אלא הזגין שנגע בהן הטמא קודם לכן בידים שהוא לא נזהר אלא משיצא משקה וכשהמשקין נוגעין בזגין כבר חסר שיעור כביצה ויותר מכביצה כל דהו קתני התם בהדיא טמא שכיון שיצא טפה ראשונה נטמאת הטפה בכביצה שעדיין היה באוכל כביצה אע''ג דאין משקה הנבלע באוכל מקבל טומאה עמו משלים הוא את שיעורו דדכוותה תנן התם טובא ובמנחות (דף נד:) נמי מייתי לה בגמרא כביצה אוכלין שהניחו בחמה ונתמעטו טהורין וכן כזית חלב ופיגול ונותר חזר והניחן בגשמים ותפחו טמאין וחייבין עליהן משום פיגול ונותר וחלב ואע''ג דגשמים הנבלעין בתוכו לאו חלב נינהו דאי סחיט להו ושתי מינייהו כזית פטור אפילו הכי כל כמה דבגווה נינהו משלמי לשיעוריה וטמא מת דוקא נקט שאינו מטמא בהיסט והוא הדין לטמא שרץ וכל טומא מגע ורישא דכולהו נקט אבל זב שמטמא בהיסט שסחט אפילו גרגיר יחידי תנן התם דמטמא אפילו בפשוטי כלי עץ דכיון דיצאת טפה ראשונה ונטבל העץ והגביהו נטמאו משקין שעל העץ במשא דמשקה מקבל טומאה בכל שהוא וכשחזר ונתנו לתוכו נתערב טמא בטהור והכל טמא: התם דאי עביד קאמר. שסחט אבל הכא בבא לימלך מה יעשה נימא ליה דרוך פחות מכביצה אבל כביצה לא דילמא אתי למיעבד יותר מכביצה כל שהוא וכשיוצאה טפה ראשונה עדיין יש באוכל כביצה ונטמאת הטפה וחוזרת ומתערבת במשקין: טומאה שבהן. שקיבלו תחלה עם האוכל כשנטמאו הענבים: משקין בליעי. באוכל הן בלועין מכל דפנותיו וחיבור הן לו ונטמאו עמו: אמאי טהורין. הרי נטמאו הענבים במגע טמא מת ואע''פ שלא נגע במשקה נטמא: כי סחיט להו ליתיה לשיעוריה. וכשנוגע באוכל הנגוב ודוחהו אל תחת המדוך אין בהן שיעור כדי לקבל טומאה והוא זהיר מליגע במשקה כדקתני בהדיא ובלבד שלא יגע במקום המשקה: דאי לא תימא הכי. דמשקין בליעי ואיטמאו אלא מיפקד פקידי ואין מטמאין בנגיעת טומאה באוכל: הא דתניא. לעיל כו' לתרומת תותים וענבים דמשמע שנטמאו תותים וענבים קודם דריכה וקתני אין לו בו היתר אכילה הא היתר אכילה נמי אית בה דאי בעי דריך לה פחות פחות מכביצה: לידי תקלה. כשהוא דורכן שמא יאכל מהן: מדליקין בפת ובשמן כו'. והא ודאי בחד שעתא לא מדליק שמן כולה אלא לזמן מרובה ולא חיישינן דילמא אכיל מיניה: אלא פת. דכי זרק ליה ממאיסא ותו לא אתי למיכליה: אבל חיטי. אי נמי זריק להו לא ממאיסי:

אמר קרא ראשית ששיריה ניכרים. ואם תאמר והא שיריה ניכרים דמעיקרא הוה אסירא בהנאה של כילוי כגון הדלקה וכיוצא בו מידי דהוה אטבל טמא דאין מדליקין בו ומשעת הרמה ואילך מדליקין בו וי''ל דדוקא בטבל טמא אין מדליקין כדדרשינן את משמרת תרומותי בשתי תרומות הכתוב מדבר מה תרומה טהורה אין לך בה אלא משעת הרמה ואילך אף תרומה וכו' אבל בטבל של חמץ מדליקין דלא איירי אלא בשתי תרומות: לאימת מתכשרי לכי סחיט להו וכי סחיט להו בציר ליה שיעוריה. מכאן מקשה ר''ת לפ''ה דפירש דכל שהוא מקבל טומאה מן התורה דהא מכי נפיק מינה פורתא מתכשרי ומיד מקבל טומאה כל הנשאר דמשקין מיבלע בליעי וה''ר יוסף תירץ דאע''פ שאוכל מקבל טומאה בפחות מכביצה אין מקבל הכשר בפחות מכביצה ואומר ר''י דהיינו טעמא דמאשר יאכל נפקא ליה לטמא אחרים בכביצה אוכל הנאכל בבת אחת ועלה קאי אשר יבא עליו מים אלמא לא מקבל הכשר בפחות מכביצה ועוד מקשה ר''ת דאמרינן בפ' אלו עוברין (לקמן מד.) השום והשמן של תרומה ומקפה של חולין ונגע טבול יום במקצתו לא פסל אלא מקום מגעו וכתב בכל הספרים והוינן בה מקום מגעו אמאי פסול והא לא הוי כביצה אלמא לא מקבל טומאה בכל שהוא ורש''י מוחק שם מן הספרים ומפרש בדוחק ועוד ה''ר אליהו מביא ראיה. מת''כ דדרשינן גבי כלי חרס דכתיב ואותו תשבורו אותו אתה שובר לטהרתו ואי אתה שובר אוכלין לטהרתן ואי מקבלין טומאה בכל שהוא פשיטא דלא מהני להו שבירה וההיא דת''כ שהביא רש''י שאוכל מטמא בכל שהוא אסמכתא היא ומילי טובא מפיק מקרא בת''כ וליתנהו אלא אסמכתא ורש''י בעצמו חזר בו בפ' אותו ואת בנו (חולין דף פב.) בשמעתא דפרה מטמא טומאת אוכלים דהקשה למה לה קבלת טומאה היא גופה מטמא אדם ובגדים ותירץ רש''י דכי האי גוונא מפרש בכריתות בפ' דם שחיטה (דף כא.) כגון שחיפוה בפחות מכביצה בצק אי משוית ליה אוכל מצטרף ליה בהדי בצק ומקבל האי בצק טומאה אם יגע בטומאה ומטמא שאר אוכלין ואי לאו אוכל הוא לא מקבל האי בצק טומאה דלית בה שיעור וכי נגעי ביה אוכלין אחריני טהורין הן שאין נוגעין בנבילה אלא בבצק לשון רש''י: [וע''ע תוס' שבת צא. ד''ה אי לענין ותו'זבחים לא. ד''ה אמר]:

דף לג - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד