פסחים לב ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לב - ב

אמר אביי: רבי אליעזר בן יעקב ורבי עקיבא ורבי יוחנן בן נורי, כולהו סבירא להו: חמץ בפסח אסור בהנאה! שהרי פטרו רבי אליעזר בן יעקב ורבי עקיבא את האוכל תרומת חמץ בפסח מתשלומין ומדמי עצים, משום שאין לו דמים. אלמא, אסור הוא בהנאה ואינו ראוי לכלום ^[1].

ואף רבי יוחנן בן נורי שמחייב, מודה שהוא אסור בהנאה. אלא דבהא פליגי. דרבי עקיבא סבר: האוכל תרומה בשוגג לפי דמים משלם! וכל שאין לתרומה דמים, אין בה חיוב תשלומין.

ורבי יוחנן בן נורי סבר: לפי מדה הוא משלם! ואף בתרומה שאין לה דמים נוהג חיוב זה. לפי שאינו בא אלא לכפר על עוון אכילת התרומה.

והוינן בה: פשיטא דהכי סבירא להו כל הני תנאי. ומה אתא אביי לאשמועינן?

ומשנינן: מהו דתימא, רבי יוחנן בן נורי נמי כרבי עקיבא סבירא ליה במאי דאמר "לפי דמים משלם". והתם [בתרומת חמץ] היינו טעמא דקא מחייב בתשלומין, הוא משום דסבר לה כרבי יוסי הגלילי, דאמר "חמץ בפסח מותר בהנאה", ושפיר יש לו לחמץ דמים. קא משמע לן אביי, דלא משום כן מחייב רבי יוחנן בן נורי. אלא משום דסבר "לפי מדה משלם".

ושוב הוינן: ואימא, דהכי נמי דסבר דרבי יוחנן בן נורי כרבי יוסי הגלילי. ומנא ליה לאביי דסבר "לפי מדה משלם".

ומשנינן: ליכא למימר הכי. משוסדאם כן, נהדר ליה רבי יוחנן בן נורי לרבי עקיבא [ששאלו "וכי מה הנאה יש לו בה"], וישיב לו דחמץ בפסח מותר בהנאה. כי היכי דמהדר ליה רבי אלעזר חסמא לרבי אליעזר בן יעקב! ומדלא השיבו כן, שמע מינה דלא משום כן הוא מחייב.

תנו רבנן: זר האוכל כזית תרומה [בכל ימות השנה] בשוגג, משלם קרן וחומש! שדי בשיעור זה כדי לחייבו. והוא ככל איסורי אכילה שבתורה, ששיעורן בכזית.

אבא שאול אומר: אינו חייב עד שיהיה בו [בתרומה] שוה פרוטה.

ומפרשינן: מאי טעמא דתנא קמא? - משום דאמר קרא בדין זה, "ואיש כי יאכל קדש בשגגה". ושיעור אכילה הוא בכזית.

ואבא שאול מאי טעמא דאינו מחייב אלא בשוה פרוטה? - משום דאמר קרא, "ונתן לכהן את הקדש". ואין "נתינה" בפחות משוה פרוטה ^[2].

והוינן בה: ואידך [אבא שאול], נמי יש לו למילף מהא דכתיב "כי יאכל", דשיעורו בכזית?

ומשנינן: ההוא "יאכל", לא להכי אתא. אלא למעט, "יאכל - פרט למזיק" הוא דאתא. שאין חיוב זה נוהג אלא באוכל תרומה. אבל מזיק תרומה אינו חייב לכהן אלא קרן בלבד, כשאר מזיק חולין.

ותו הוינן: ותנא קמא נמי יש לו למילף מהא דכתיב "ונתן", דשיעורו בפרוטה.

ומשנינן: ההוא "ונתן" לאו להכי אתא. אלא מיבעי ליה למידרש, דדוקא האוכל דבר הראוי להיות קדש מתחייב! אבל דבר שאין חלה עליו קדושת תרומה, כגון חמץ בפסח, אין נוהג בו דין תשלומי תרומה ^[3]. ואף "נתן" דכתיב ברישא דקרא, נכתב משום סופו.

תנו רבנן: האוכל תרומה פחות מכזית אינו חייב בדין תשלומי תרומה, אלא חייב משום גזל בלבד. לפיכך, הרי הוא משלם את הקרן, ואינו משלם את החומש.

והוינן בה: היכי דמי? - אי דלית ביה שוה פרוטה, קרן נמי לא לישלם! שהרי אף גזלן אינו מתחייב על פחות מפרוטה ^[4].

ואי דאית בה בתרומה שוה פרוטה אף שאין בה כזית, וכגון בשני בצורת שהפירות יקרים הרבה, חומש נמי לישלם, כדין תשלומי תרומה.

ומשנינן: לעולם איירי בדאית בה שוה פרוטה. ואפילו הכי, כיון דלית ביה כזית, אין בו חיוב תשלומי תרומה. דהא "אכילה" כתיב בה. ואינו חייב אלא מדין גזלן בעלמא. לפיכך, הוא משלם את הקרן, ואינו משלם את החומש.

אמרוה רבנן קמיה דרב פפא: הא ברייתא, דלא כאבא שאול היא. דאי כאבא שאול, האמר דבשוה פרוטה תליא. וכיון שיש בה בתרומה שוה פרוטה, הרי הוא משלם קרן וחומש על אכילתה, אף על גב דלית ביה כזית.

אמר להו רב פפא: אפילו תימא דכאבא שאול היא, נמי לא קשיא. דלא בא אבא שאול להחמיר על דברי תנא קמא, ולחייב אף בפחות מכזית. אלא בא להקל. דלא סגי בכזית לחייבו, אלא אם כן יש בו נמי שוה פרוטה, ותרתי בעי! כזית בעינן משום דכתיב "יאכל". ופרוטה בעינן משום דכתיב "ונתן".

ותמהינן: ומי בעי אבא שאול תרתי, גם כזית וגם פרוטה? והא תנן: אבא שאול אומר: האוכל את התרומה שיש בו שוה פרוטה, חייב בתשלומין. והאוכל את שאין בו שוה פרוטה, אינו חייב בתשלומין.

אמרו לו חכמים: לא אמרו שיעור שוה פרוטה, אלא לענין מעילה בלבד. שאין חיוב מעילה בפחות משוה פרוטה, משום דלא כתיב בה "אכילה" ^[5]. אבל לענין חיוב תשלומי תרומה, אינו חייב עד שיהא בו כזית.

ומדהשיבוהו חכמים "עד שיהא בו כזית", משמע שבאו להקל. ואבא שאול לא מצריך כזית, אלא סגי ליה בפרוטה. דהא אם איתא דאבא שאול בא להקל, ואינו מחייב אלא בדאיכא גם כזית וגם פרוטה, ואמרו לו חכמים דסגי בכזית, לא היה להם להשיבו בלשון הזה. אלא "כיון שיש בו כזית" מיבעי ליה [להם] להשיבו.

ומסקינן: תיובתא היא על דברי רב פפא!

ואף רב פפא הדר ביה מדבריו, וחזר לומר, דלאבא שאול לא בעינן כזית, אלא סגי בפרוטה.

דתניא: כתיב במעילה "נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה'". פרט למי שמעל במזיד שאינו חייב קרבן מעילה.

ולמה צריך הכתוב למעטו? והלא מדין קל וחומר הוא פטור מקרבן. ומה שאר מצות התורה שחייב בהן כרת במזיד, ואפילו הכי פוטר בהן הכתוב את המזיד מקרבן - מעילה שאין בה כרת על זדונה, אינו דין שפטר בה מקרבן את המזיד.

לא קל וחומר הוא. משום דאיכא למיפרך, אם אמרת בשאר מצוות שאין חייב קרבן על זדונן, הלא הוא משום קולתם, שכן לא חייב הכתוב בהן מיתה בידי שמים, אלא כרת. אבל האם תאמר כן אף במעילה במזיד, שחייב בה מיתה בידי שמים?! ודלמא מיתה בידי שמים חמורה יותר מכרת. וכיון דמעילה חמורה יותר משאר מצוות, דלמא מביאים קרבן אף על זדונה.

לכך, תלמוד לומר במעילה: "בשגגה", פרט למזיד שפטור מקרבן.

ואמר ליה רב נחמן בר יצחק לרב חייא בר אבין: דברי תנא זה תמוהים הם. דמעיקרא עביד קל וחומר משאר מצות למעילה. אלמא אית ליה, דאלימא ליה כרת דאיכא בשאר מצוות, יותר ממיתה בידי שמים דאיכא במעילה. ולבסוף קאמר, דמעילה חמורה טפי. אלמא, אלימא ליה מיתה בידי שמים יותר מכרת.

ואמר ליה רב חייא בר אבין: לעולם כרת אלימא טפי ממיתה בידי שמים. והא דפריך לקל וחומר, וקאמר דמעילה חמורה משאר מצות, הכי קאמר: לא אם אמרת בשאר מצות [איסורים] שאין מביאים קרבן על זדונן, שכן קלות הן בכך שלא חייב העובר בהן אפילו מיתה הקלה באם אכל מהם פחות מכזית. אבל האם תאמר כן אף במעילה החמורה, בכך שחייב העובר בה מיתה אף בפחות מכזית?!

ואמר ליה רב נחמן בר יצחק: תנוח דעתך, לפי שהנחת את דעתי!

ואמר ליה רב חייא בר אבין: מאי ניחותא יש לך מדברי? והרי התירוץ שאמרתי אינו ברור כלל. דהא רבה ורב ששת שדו ביה נרגא [השליכו בו מקל, כלומר, הפריכוהו].

הערות

^[1] ואף דאמרינן לעיל גבי הקדש, דיש לו דמים בפסח, משום דהוא גורם לממון לאחר הפסח, שאני הקדש דמותר להשהותו עד אחר הפסח. שהרי אין מי שעובר עליו ב"בל יראה". אבל תרומה, דחמץ גמור של ישראל הוא, אין לו דמים. לפי שאסור להשהותו עד אחר הפסח. מהר"ם חלאווה. והקשה הפני יהושע אמאי לא מוקמינן לה כרבי יהושע, דסבירא ליה לקמן [מו א] שאין הישראל עובר עליו, משום דטובת הנאה אינה ממון, ולא אמרינן "הואיל". ונעמיד בתרומה שעדיין לא הגיעה ליד כהן. ותירץ הצל"ח, דאי לא בא ליד כהן בין כך לא שייך חיוב ופטור בידי אדם. שהרי הוא ממון שאין לו תובעין. ובהכרח דאיירי לענין חיוב לצאת ידי שמים. ואם כן תקשה סיפא. דאף אי מוקמינן לה כרבי נחוניא בן הקנה דפטר משום "קים ליה בדרבה מיניה", הא לצאת ידי שמים חייב.

^[2] ודוקא נתינה דכתיב לגבי תשלומין בעי פרוטה. אבל בעלמא אשכחנא אף נתינה בפחות משוה פרוטה. וכגון בהפרשת תרומה, דכתיב בה "תתן לו". ואפילו הכי קיימא לן, דחטה אחת פוטרת את כל הכרי. תוספות. וצריך עיון, הא תשלומי תרומה נמי כפרה הם, ולא חיוב תשלומים ממוני. קובץ שיעורים. והמהר"ם חלאווה כתב, דאף בתרומה אינו מקיים מצות נתינה בפחות משוה פרוטה. ולא מהני אלא להתיר את הטבל. מיהו תוספות אזלו לשיטתם לקמן לג א, דכל דאין בו נתינה, לא חל בו שם תרומה אף לפטור את הכרי. ולכך שפיר הקשו מהא דחטה אחת פוטרת את הכרי. שפת אמת.

^[3] מיהו מתניתין אתי שפיר אף לרבנן. ואף דלדידהו האוכל תרומת חמץ בפסח פטור, הא מוקמינן לה כרבי יוסי הגלילי. ולדידיה, דוקא אם הפריש חמץ שלא היה לו שעת הכושר, לא חל בו שם תרומה. ושפיר איכא לאוקמא למתניתין, בחמץ שהיה לו שעת הכושר. ובזה ניחא מה שפסק הרמב"ם, דלפי דמים משלם. והקשה עליו הראב"ד, דאם כן יוכרח דמתניתין כרבי יוסי הגלילי. ולמה ליה לאוקמא למתניתין דלא כהלכתא. ולהנ"ל אתי שפיר. דאם לא נוקי למתניתין כרבי יוסי הגלילי, נוכרח להעמידה כאבא שאול, דפליג על תנא קמא דממעט האוכל תרומת חמץ בפסח. ושוב תהיה מתניתין דלא כהלכתא. צ ל"ח.

^[4] והמהר"ם חלאווה דייק מזה, דלרבנן בעינן תרתי, פרוטה וכזית. ולפי זה, למאי דסבר רב פפא דאף לאבא שאול בעינן תרתי, לא פליגי כלל. אלא בא אבא שאול לפרש את דברי תנא קמא. ויעוין ברש"ש שדחה ראיה זו. וכתב, דלא קאמר "אי דלית בה פרוטה קרן נמי לא לשלם" אלא משום דקאי על פחות מכזית. ויעוין בכסף משנה פרק י מהלכות תרומות הלכה כד.

^[5] מיהו נראה, דהמועל באכילה חייב נמי בכזית, אף כשאין בו שוה פרוטה. דלהכי אהני גזירה שוה מאכילת תרומה, המובאת להלן. אבל מהירושלמי והרמב"ם לא נראה כן. רש"ש.

אמר אביי: ר' אליעזר בן יעקב, ור' עקיבא ור' יוחנן בן נורי כולהו סבירא להו [כולם סבורים] כי חמץ בפסח אסור בהנאה, ובהא פליגי [ובבעיה זו נחלקו], שר' עקיבא סבר: לפי דמים משלם ולכן עבור תרומת חמץ אינו משלם כלל, ור' יוחנן בן נורי סבר: לפי מדה משלם ומחזיר כמדתה, אפילו תרומת חמץ בפסח,

ושואלים: פשיטא [פשוט מובן שכך הוא] שהרי אין דרך אחרת להסביר את השיטות! ודוחים: מהו דתימא [שתאמר]: ר' יוחנן בן נורי נמי [גם כן] כר' עקיבא סבירא ליה [סבור] לענין זה שאמר אף הוא לפי דמים משלם. והתם היינו טעמא דקא מחייב [ושם זהו הטעם שהוא מחייב] — משום דסבר לה כר' יוסי הגלילי, שאמר: חמץ בפסח מותר בהנאה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שר' יוחנן בן נורי סובר שחמץ בפסח אסור בהנאה.

ושואלים: ואימא הכי נמי [ואמור כך גם כן] אולי באמת כך סבור ר' יוחנן בן נורי? ודוחים: אם כן, אם סבור הוא שחמץ מותר בהנאה נהדר ליה [שישיב לו] ר' יוחנן בן נורי לר' עקיבא כי היכי דמהדר ליה [כפי שהשיב לו] ר' אלעזר חסמא לר' אליעזר בן יעקב שחמץ זה נותנו לכלבו. וכיון שלא השיב תשובה זו — משמע שאף הוא מסכים שחמץ בפסח אסור בהנאה.

א כיון שדובר בדיני המזיק את התרומה מביאים עוד דיון בנושא זה. תנו רבנן [שנו חכמים]: זר האוכל כזית תרומה — משלם קרן וחומש, אבא שאול אומר: אינו מתחייב בתשלום עד שיהא בו בדבר שאכל שוה פרוטה. ומבארים: מאי טעמא דתנא קמא [מה טעמו של התנא הראשון] הוא מתבסס על האמור "ואיש כי יאכל קדש בשגגה ויסף חמישיתו עליו ונתן לכהן את הקודש" (ויקרא כב, יד), ואכילה שיעורה הקטן ביותר הוא בכזית,

ואבא שאול מאי טעמא [מה טעמו]? אמר קרא [המקרא] בפסוק זה "ונתן" ואין נתינה פחות משוה פרוטה. ושואלים: ואידך נמי הא כתיב [והאחר אבא שאול, גם כן הלוא כתוב] "יאכל" ומשמעו שיהא בו שיעור אכילה שהוא בכזית! ומשיבים: ההוא [אותו פסוק] ללמדנו פרט למזיק הוא דאתא [שבא] כלומר, שהמזיק תרומה אפילו בשוגג בלא ליהנות ממנה איננו מוסיף את החומש אלא משלם קרן בלבד, כי גזירת הכתוב היא שרק האוכל יוסיף חומש.

ושואלים: ותנא קמא [ולדעת התנא הראשון] הכתיב [והרי נאמר] בכל זאת "ונתן"! ומשיבים: ההוא מיבעי ליה [פסוק זה נצרך לו] לענין דבר הראוי להיות קדש שאין דבר מתקדש מתחילה בקדושת תרומה אם אינו שוה משהו, פרט לאוכל תרומת חמץ בפסח, שכיון שאיננה שוה מאומה ואי אפשר להקדישה.

תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: האוכל תרומה פחות מכזית — משלם את הקרן ואינו משלם את החומש. ודנים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הענין]? אי דלית ביה [אם אין בו] באוכל זה שוה פרוטה — קרן נמי [גם כן] לא לישלם [ישלם] שהרי זה פחות מן השיעור הראוי להתחייב בו, ואי דאית [ואם יש] בה שוה פרוטה — חומש נמי לישלם [גם כן שישלם]! ומשיבים: לעולם תפרש דאית [שיש] בה שוה פרוטה, ואפילו הכי [כך] כיון דלית ביה [שאין בו] בדבר הנאכל כזית — משלם רק את הקרן ואינו משלם את החומש.

אמרוה רבנן קמיה [אמרו חכמים לפני] רב פפא הא [הלכה זו] שאמרנו שלא כאבא שאול היא, דאי [שאם] כאבא שאול האמר [הרי אמר]: כיון שיש בה שוה פרוטה חייב לשלם, אף על גב דלית ביה [אף על פי שאין בה] כזית אמר להו [להם] רב פפא אין זו הוכחה: אפילו תימא [תאמרו] שהלכה זו כאבא שאול, אבא שאול תרתי בעי [שתים הוא צריך] כלומר הוא דורש שיהא גם שיעור כזית וגם שווה פרוטה.

ושואלים: ומי בעי [והאם אמנם צריך] אבא שאול תרתי [שתים]? והא תנן [והרי שנינו במשנה]: אבא שאול אומר: את שיש בו שוה פרוטה — חייב בתשלומין עליו, ואת שאין בו שוה פרוטה — אינו חייב בתשלומין. אמרו לו חכמים: לא אמרו דין של שוה פרוטה אלא לענין מעילה בקודש בלבד, אבל לתרומה — אינו חייב עד שיהא בו כזית. ואם איתא [ואם אמנם יש] מקום להנחה שאבא שאול דורש את שני הדברים כאחד לשון זו איננה מדוייקת, ולא היו חכמים צריכים לומר "עד שיהא בו כזית", אלא "כיון שיש בו כזית" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר]. ומסכמים: אכן תיובתא [קושיה חמורה] היא ונדחו דברי רב פפא.

ומעירים: כי אף רב פפא הדר ביה [חזר בו] מפירוש זה. דתנן [שהרי שנינו במשנה] "נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה' והביא את אשמו לה' איל תמים מן הצאן בערכך כסף שקלים בשקל הקודש לאשם" (ויקרא ה, טו), ומפרשים: "וחטאה בשגגה" — פרט למזיד במעילה. והלא דין הוא שלכאורה אפשר ללמוד את הדבר בקל וחומר, ומה שאר מצו‍ת לא תעשה שחייב בהן כרת במזיד — פוטר בהן את המזיד מלהביא קרבן, מעילה שאין בה כרת במזיד אינו דין שפטר בה את המזיד?

ודוחים: לא אם אמרת בשאר מצו‍ת — שכן לא חייב בהן מיתה בידי שמים, תאמר במעילה שאין בה כרת, אבל עונשה שחייב בה מיתה בידי שמים, וכיון שאין ללמוד מן הסברה תלמוד לומר מן הכתוב עצמו "בשגגה" — פרט למזיד.

ואמר ליה [לו] רב נחמן בר יצחק לרב חייא בר אבין תמוהה ברייתא זו: כי האי תנא [תנא זה] מעיקרא אלימא ליה כרת [מתחילה היה תקיף, חמור בעיניו עונש הכרת] שהניח בפשטות שאיסור מעילה שאין עונשו כרת קל יותר. ולבסוף אלימא ליה מיתה [תקיפה בעיניו המיתה] שהוא אומר שאין ללמוד משאר עבירות שאין עונשן מיתה בידי שמים!

ואמר ליה [לו] רב חייא בר אבין, אפשר להחזיק בדעה המקובלת כי כרת חמור והכי קאמר [כך אמר]: לא אם אמרת בשאר מצו‍ת — שכן לא חייב בהן אדם מיתה על אכילת פחות מכזית, תאמר במעילה — שחייב בה מיתה אף בפחות מכזית. ואמר ליה [לו] רב נחמן בר יצחק: תנוח דעתך שהנחת את דעתי ותרצת לי קושי חמור זה. ואמר ליה [לו] רב חייא בר אבין: מאי ניחותא [מה הנוחות בדבר זה] דרבה ורב ששת שדו ביה נרגא [קוצצים אותו בגרזן] כלומר הם מפריכים את תירוצי זה, וטוענים כנגדו: מאן שמעת ליה דאמר [מי איזה חכם שמעת אותו שאמר]

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Abaye said: Rabbi Eliezer ben Ya’akov, Rabbi Akiva, and Rabbi Yoḥanan ben Nuri all hold that it is forbidden to derive benefit from leavened bread during Passover. And they disagree with regard to the following issue: Rabbi Akiva holds that one pays according to the monetary value, and therefore he need not pay anything for consuming teruma of leavened bread during Passover. And Rabbi Yoḥanan ben Nuri holds that one pays according to the measure of teruma that he consumed, such that even if he ate teruma of leavened bread on Passover he must repay this amount.

The Gemara asks: Isn’t this obvious? There does not seem to be another way to explain these opinions. The Gemara rejects this question: This statement is necessary lest you say that Rabbi Yoḥanan ben Nuri also holds in accordance with the opinion of Rabbi Akiva that states that one must pay according to the monetary value of the teruma. And there, in the case of leavened bread, this is the reason that Rabbi Yoḥanan ben Nuri deems him liable to pay for the teruma because he holds in accordance with the opinion of Rabbi Yosei HaGelili, who said: It is permissible to derive benefit from leavened bread during Passover. Therefore, he teaches us that Rabbi Yoḥanan ben Nuri agrees that one may not derive benefit from leavened bread during Passover.

The Gemara suggests: And say it is indeed so, that Rabbi Yoḥanan ben Nuri accepts Rabbi Yosei HaGelili’s position. The Gemara rejects this possibility: If this was the case, then Rabbi Yoḥanan ben Nuri should have responded to Rabbi Akiva in the same way that Rabbi Elazar Ḥisma responded to Rabbi Eliezer ben Ya’akov, by saying that this leavened bread may be fed to a dog thus deriving benefit from it. Since he did not offer this answer, it is clear that he agrees that deriving benefit from leavened bread during Passover is forbidden.

After mentioning cases where a person damages teruma, the Gemara continues with a discussion of this topic. The Rabbis taught: A non-priest who eats an olive-bulk of teruma must pay the principal value of the teruma itself and an additional fifth. Abba Shaul says: He is not required to pay unless the teruma he ate is worth a peruta. The Gemara explains: What is the reason for the opinion of the first tanna? It is because the verse states: “And if a man eats a sacred item in error, then he shall add a fifth part in addition to it, and he shall give to the priest the sacred item” (Leviticus 22:14). The minimal amount that is halakhically considered eating is an olive-bulk.

And what is the reason for the opinion of Abba Shaul? The verse states: “And he shall give,” and giving less than the value of a peruta is not legally considered to be giving. The Gemara asks: And according to the other one, Abba Shaul, too, isn’t it written: “Eats,” implying that there must be at least an olive-bulk portion? The Gemara answers: That verse comes to exclude one who damages teruma without deriving benefit from it, such that he is exempt from the requirement to add an additional fifth. This is derived from the fact that the verse specifies that only one who eats is required to add a fifth.

And according to the first tanna, one can ask: Isn’t it written “And he shall give”? The Gemara answers: That phrase is necessary to teach the requirement that teruma must be an item that is fit to be consecrated, as an item cannot become teruma unless it is has some value. This is meant to exclude one who eats teruma of leavened bread on Passover, since it is worthless and therefore cannot be designated as teruma.

The Sages taught in a baraita: One who eats less than an olive-bulk of teruma must pay the principal, but is not required to pay the additional fifth. The Gemara asks: What are the circumstances of this case? If there was not the value of a peruta of teruma, then he should also not be required to pay for the principal either, because that is less than the amount for which one is obligated to pay. But if there was the value of a peruta of teruma, then he should be required to pay the additional fifth as well. The Gemara explains the case: Actually, it should be understood that there was the value of a peruta of teruma, and nonetheless, since the food was not at least an olive-bulk, he is required to pay only the principal, but he does not pay the additional fifth.

The Sages said before Rav Pappa that this halakha is not in accordance with the opinion of Abba Shaul. As, if it were in accordance with the opinion of Abba Shaul, didn’t he say: One is obligated to pay because there is the value of a peruta, even if it is not at least an olive-bulk? Rav Pappa said to them: This is no proof, as even if you say that this halakha is in accordance with the opinion of Abba Shaul, Abba Shaul requires two conditions: That the teruma be at least an olive-bulk in volume, and that it be worth at least a peruta.

The Gemara asks: Does Abba Shaul actually require two conditions? Didn’t we learn in the mishna that Abba Shaul says: For that food which is at least the value of a peruta of teruma, one is liable to pay compensation to the priest, but for that food which does not contain the value of a peruta of teruma, he is not liable to pay compensation to the priest? The Rabbis said to Abba Shaul: They said that the item must be worth a peruta only with regard to misuse of consecrated items; however, with regard to teruma, one is liable to reimburse the priest only when he eats an olive-bulk or more. And if it is so, that Abba Shaul requires both conditions, and this is a case where there is an olive-bulk, then the Rabbis should have worded their objection differently. They should have said: Since it is at least an olive-bulk, he is liable to pay, even though it is not worth a peruta. The Gemara concludes: Indeed, this is a conclusive refutation, and Rav Pappa’s position is rejected.

The Gemara notes that Rav Pappa himself also retracted this explanation. As it was taught in a baraita with regard to the verse: “If any one commits a trespass, and sins through error, in the sacred items of the Lord, then he shall bring his guilt-offering to the Lord, a ram without blemish from the flock, according to your valuation in silver shekels, after the shekel of the sanctuary, for a guilt-offering” (Leviticus 5:15), the baraita explains: The phrase “and sins through error” excludes one who sins intentionally through misuse of consecrated property. Could this not be derived through an a fortiori inference, as follows: Just as with regard to other mitzvot for which one is liable to receive karet the verse exempts one from bringing an offering when the transgression was committed intentionally, is it not right that with regard to misuse of consecrated property, which does not incur the punishment of karet, it should exempt one who acts intentionally?

The baraita rejects this claim: No, if you say that this is true with regard to the rest of the mitzvot, even those for which one is liable to receive karet, for which one is not liable to receive the death penalty if he violates them, shall you also say that this is the case with regard to misuse of consecrated items, for which one is liable to receive the death penalty, as this offense is punishable by death at the hand of Heaven? Since one cannot logically deduce this principle, the verse states “through error” to exclude one who acted intentionally.

And Rav Naḥman bar Yitzḥak said to Rav Ḥiyya bar Avin in wonderment with regard to this baraita: This tanna initially considers the punishment of karet to be stronger by assuming that misuse of consecrated property was less severe because it was not punished by karet, and subsequently he considers the punishment of death at the hand of Heaven to be stronger by stating that one cannot deduce this principle from other sins whose punishment is not death at the hand of Heaven.

And Rav Ḥiyya bar Avin said to him that it is possible to maintain the accepted position that karet is more stringent by explaining that this is what he is saying: No, these are incomparable for the following reason: If you say that one is exempt from an offering when he violates the rest of the mitzvot, for which one is not liable to receive death at the hand of Heaven if he eats less than an olive-bulk of a forbidden substance, shall you also say that this is the case with regard to misuse of consecrated property, for which one is liable to receive death at the hand of Heaven if he eats less than an olive-bulk? Rav Naḥman bar Yitzḥak said to him: May your mind be settled, as you have settled my mind and put it at ease by answering this question that was troubling me. Rav Ḥiyya bar Avin said to him: What is settling about this explanation? Rabba and Rav Sheshet threw an axe at my answer; i.e., they reject my explanation, as follows: Who did you hear that said

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

תניא אידך ונתן לכהן את הקדש דבר הראוי להיות קדש פרט לאוכל חמץ תרומה בפסח שפטור דברי ר' אליעזר בן יעקב ר' אלעזר חסמא מחייב אמר לו ר' אליעזר בן יעקב וכי מה הנאה יש לו וכו' עד אמר לו ר' אלעזר חסמא אף חמץ בפסח יש לו היתר שאם רצה מסיקה תחת תבשילו או מריצה לפני כלבו ודאי ר' אלעזר חסמא אית ליה כי חמץ בפסח מותר בהנאה אבל ר' עקיבא ור' יוחנן בן נורי ור' אליעזר בן יעקב יש לומר כי כולהו סבירא להו חמץ בפסח אסור בהנאה ובהא פליגי מאן דפטר סבר לפי דמים משלם וחמץ בפסח אין לו דמים לפיכך פטור ומאן דמחייב סבר לפי מדה משלם ואע"פ שאין לו דמים כיון שאינו משלם אלא לפי מדה חייב לשלם ולית לן למימר ממאי (דר' יוחנן בן נורי) [דסבר לפי מדה משלם דלמא סבירא ליה כר"י הגלילי] ונמצא דחמץ בפסח מותר בהנאה סבירא ליה דאי הכי הוי ליה לרבי יוחנן בן נורי לאהדורי לר' עקיבא אף חמץ בפסח יש לו היתר שאם רצה מסיקה או מריצה לפני כלבו כי היכי דמהדר ר' אלעזר חסמא ש"מ:
ת"ר אכל כזית תרומה משלם קרן וחומש מ"ט דכתיב ואיש כי יאכל קדש בשגגה ויסף חמישיתו עליו ואכילה בכזית אכילה היא אבא שאול אומר אינו משלם עד שיהיה בה שוה פרוטה מאי טעמא דכתיב ונתן לכהן את הקדש ואין נתינה בפחות משוה פרוטה. תנא אכל פחות מכזית תרומה משלם קרן ואינו משלם חומש ואוקימנה דלא כאבא שאול דאי אבא שאול כיון דאית ביה שוה פרוטה אע"ג דלא הוי כזית ואמר רב פפא אפי' תימא אבא שאול [אבא שאול] תרתי בעי שיהיה בו כזית ושוה פרוטה. איני דאבא שאול לא בעי אלא אם יש כזית והתניא אבא שאול אומר כל שיש בו שוה פרוטה חייב בתשלומין וכל שאין בו שוה פרוטה אינו חייב אמרו לו לא אמרו שוה פרוטה אלא לענין מעילה אבל לענין תרומה עד שיהא בה כזית מכלל דהשתא לאבא שאול לא מחייב ואם איתא דאבא שאול לא הוה מחייב עד דאית ביה כזית כיון שיש בה כזית חייב הוה להו למימר ועלתה בתיובתא לרב פפא:

ואף רב פפא הדר ביה דתניא נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה' פרט למזיד שאינו מביא קרבן והלא דין הוא ומה שאר מצות שחייב בהן כרת פטור המזיד מקרבן מעילה שלא חייב בה כרת אינו דין שיפטור בה המזיד לא אם אמרת בשאר מצות שכן לא חייב בהן מיתה כו' וקשיא לן האי תנא מעיקרא אלימא ליה כרת ויליף מעילה שהוא במיתה מחייבי כריתות בקל וחומר והדר פריך תאמר במעילה שחייב בה מיתה מכלל שהמיתה חמורה מן הכרת ושנינן לעולם כרת חמורה כי פריך בפחות מכזית פריך דליתא בחייבי כריתות ואיתא במעילה שהיא במיתה ויליף חטא חטא מתרומה כתיב במעילה ונפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה' וכתיב בתרומה ולא תשא עליו חטא בהרימכם את חלבו ונדחה ולא אשכחן מאן דאמר הזיד במעיל' במיתה אלא רבי דתניא הזיד במעילה ר' אומר במיתה וחכמים אומרים באזהרה ואמרינן מאי טעמא דרבי גמר חטא חטא מתרומה מה תרומה במיתה דכתיב ומתו בו כי יחללוהו אף מעילה במיתה ומינה מה תרומה בכזית חייב פחות מכזית פטור אף מעילה כך.

האוכל כזית של תרומה במזיד לוקה אע"פ שאין בו שוה פרוטה ואינה משלם שאין אדם לוקה ומשלם ואם אכלה בשוגג משלם קרן וחומש וי"א בזו דוקא בשוה פרוטה שאין תשלומין לפחות משוה פרוטה הא פחות מכזית אפי' היה שם שוה פרוטה אינו משלם חומש איש כי יאכל כתיב ואין אכילה בפחות מכזית ומ"מ קרן מיהא משלם אבל בהקדשות ולענין קרבן מעילה כל שנהנה בשוה פרוטה אע"פ שאין שם כזית מעל שלא נאמר בו לשון אכילה אלא נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה':

כל שאכל תרומה בענין שהזיק בה את עצמו כגון שכסס שעורים או שאכלה אכילה גסה ר"ל אחר שהיה שבע וקץ במזונו אינו משלם חומש כי יאכל פרט למזיק ר"ל מזיק את עצמו וגדולי הרבנים פירשוהו במזיק תרומתו של כהן לומר שאינו קרוי אוכל תרומה אלא מזיקה ומפסידה ולמד בזו שאף בשוגג אינו משלם חומש אלא קרן כשאר מזיק של חולין:

כל הנהנה מן ההקדש בין מקדשי מזבח בין מקדשי בדק הבית בשגגה בשוה פרוטה משלם מה שנהנה ומוסיף חומש ומביא אשם איל בשני סלעים אבל במזיד אין שם קרבן ולא מיתה בידי שמים אלא שהוא באזהרה מדכתיב לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וגו' ונדריך אשר תדור ופירשו בו אזהרה לאוכל בשר עולה הואיל וכולה לה' והוא הדין לשאר קדשים:

כל עבירות שיש בזדונן כרת הן שיהא שם מיתת בית דין בהתראה כגון עובד עבודה זרה וקצת עריות הן שאין שם מיתת בית דין כגון חלב ודם ודומיהן יש בשגגתן חטאת כמו שביארנו במסכת הוריות ובלבד שיהיו עבירות שבלא תעשה ושיהא בהן מעשה ונמצא שפסח ומילה אע"פ שזדונן בכרת אין בשגגתן חטאת שהרי ממצות עשה הם וכן המגדף אע"פ שזדונו בכרת אין בו קרבן אלא כרת שהרי אין בו מעשה וכל שאין בזדונו כרת אפילו היה שם מיתת בית דין כגון מכה אביו ואמו ודומיהם אין בשגגתן קרבן:

איסורי מאכלות הן שהן בכרת כגון חלב ודם ודומיהם הן שהן במיתה בידי שמים כגון תרומה הן מלקות כגון נבלה וטרפה ודומיהן שיעורן בכזית ובנהנה מן ההקדש שיעורו בשוה פרוטה כמו שביארנו:

בד"ה ואין נתינה כו' מיהו קשה לר"י כו' אשר יתן ממנו כו' לילף מכל נתינה לחומרא דהוי בכ"ש כו' עכ"ל לעיל קשיא להו מקראי דהוו מן הדומה לדומה דמשתעי כולהו בנתינה ממש מיד ליד והכא קשיא להו נמי מן הדומה לדומה מקראי דמשתעי כולהו בנתינה שפירש שימה על ד"א וק"ל:

בד"ה מעילה שלא כו' אדרבה משבועת העדות ופקדון אית לן למילף דלחומרא מקשינן עכ"ל לכאורה למאי דמסיק אדעתייהו למימר היא הנותנת כיון שהיא קלה יש לזדונה כפרה א"כ הא דמייתי בשבועת עדות ופקדון קרבן לאו חומרא הוא אלא קולא הוא דיש לזדונה כפרה וע"ק היאך ס"ד למילף ממעילה דאימא מעילה כיון דהיא חמורה שיש בה מיתה אין לזדונה כפרה משא"כ הנך דאין בהן מיתה ויש לזדונן כפרה ודוחק לומר דקושייתם למאי דלא אסיק הכא בשמעתין אדעתיה למימר היא הנותנת וע"ק דהא משאר מצות איכא למילף בק"ו שפחה חרופה ונזיר טמא כדבעי למילף מעילה מק"ו ועוד קשה היאך קאמרי דלא נילף ממעילה דהא ממעילה שהיא במיתה איכא נמי למילף הנך בק"ו שאינן במיתה ואי משום דאיכא למימר דשבועת עדות ופקדון יוכיחו א"כ היינו קושיין דלעיל ולא הל"ל טעמא משום דלחומרא מקשינן והנכון בזה דעיקר קושייתם לרבנן דפליגי עליה דר' ולית להו מיתה במעילה דהשתא ודאי הא דמייתי בהנך קרבן משום חומרא הוא ולאו משום דיש לזדונן כפרה דאמאי יש לזדונן כפרה טפי מבמעילה דליתא נמי במיתה ומש"ה קשיא להו שפיר דלא אצטריך קרא לשפחה חרופה ולנזיר טמא דלחומרא מקשינן לאתויי קרבן בזדון כמו שבועת עדות ופקדון ולא מקשינן לקולא לילף ממעילה ותו לא מידי ודו"ק:

בתוס' ד"ה ואין נתינה פחותה משוה פרוטה וכו' מיהו קשה וכו' נ"ל ליישב הא דמקשה לילף ממתן בהונות וכו' ולא פריך דנילף מהנהו שהביא לעיל דחטה אחת וכו' משום דקדשים מקדשים ניחא ליה טפי להקשות ובלא ההוא תירוץ דלעיל לא היה יכול להקשות דנילף מתרומה דה"א ממתן בהונות ולא מתרומות דה"ה דניחא ליה טפי למילף מתרומה דגבי אכילת תרומה נהנה מאכילת קודש וגבי נתינה דשמן המשחה נמי נהנה משמן של קודש אבל גבי מתנות בהונות קאי אזריקה בעלמא אבל השתא קשה דהא לתרומה נמי לא דמיא דבתרומה הוי תשלומין אבל גבי נתינה דשמן המשחה לא הוי תשלומין וא"כ מאחר דלא דמיא ממש לשניהם הוה לן למילף לחומרא:

בא"ד והוי נמי דומיא דסיכה דהוי בכל שהוא כו' דכתיב על בשר אדם לא ייסך וגו' ואשר יתן ממנו על זר ונכרתה וסיכה הוי בכל שהוא ואית לן למימר דה"ה נתינה וכן סבר התם רבי מאיר דפליג אר"י דס"ל בכזית:

ד"ה ההוא מבעי ליה וכו' דמשמע שהפירות של נתינה בעינן ראוי להיות קודש וכו'. ור"ל כל מה שהוא נותן צריך להיות קודש:

בד"ה מעילה וכו' מיהו קשה לר"י אמאי אצטריך וכו' דבשלמא דבלאו זה ה"א דאצטריך קרא בשפחה חרופה משום דאי לאו קרא הוה ילפינן מק"ו דשאר מצות שיש בהן כרת כו' אבל השתא הא לא מצינו למילף מק"ו דשאר מצות משום דאיכא למימר דהיא הנותנת וכו' או ד' המביאין על הזדון יוכיחו דבלא זה ה"א דזה אינו יכול להיות פירכא דאם כן היכי יליף ק"ו משאר מצות בברייתא אבל השתא דתרצת דאין הכי נמי דקושיא היא אלא שבלאו הכי פריך שפיר לא אם אמרת וכו' קשה ודו"ק:

גמ' פרט לאוכל תרומת חמץ בפסח נמחק. ונ"ב דל"ג הכא דהא מיבעי ליה לגופיה שלא ישלם אלא דבר הראוי להיות קודש אלא דממילא שמעינן שאף הנאכל בעינן שיהא ראוי להיות קודש וממעטינן מיניה תרומת חמץ בפסח אבל הכא לא איכפת לן בזה אלא דצריכנא לגופא וכן יראה מן התוס' ודו"ק. רש"י בד"ה והלא דין כו' קרא הס"ד:

בד"ה וא"ל כו' מעיקרא דקתני מעילה כו' כצ"ל:

גמרא ת"ר האוכל תרומה פחות מכזית כו'. משנה מפורשת היא בפ"ז דתרומות מ"ג ולפלא שלא העירו בזה בעלי הגהה:

גמ' אי דלית בה ש"פ קרן נמי לא לשלם. פשוט דל"פ כן אלא משום דלית בה נמי כזית אבל אי איכא כזית ודאי אפי' לית בה ש"פ מחייב קרן וחומש לרבנן דא"ש מדכתיב כי יאכל. ואליבא דאמת ודאי כ"ה דהא האי ונתן דרשי לעיל לדבר הראוי כו'. ולחנם נתחבט בזה הכ"מ בפ"י מהל' תרומות הלכה כ"ד:

תוס' ד"ה ההוא. אבל כל פירות ישלם להכי כ' ונתן כו' שהפירות של נתינה כו'. נראה כוונתם למעוטי לקט כו' השנויין בפ"ו דתרומות מ"ה דאין משלמין מהן כמ"ש שם הר"ש והרע"ב הטעם ע"ש. ולע"ד נל"פ כוונת הגמרא דר"ל דונתן אתיא דאין התשלומין נעשין תרומה אשר למודן הוא מאת הקדש דבר הראוי כו' אלא משעת נתינה ולא משעת הפרשה והוא כרבי בתו"כ ובירושלמי:

ואין נתינה פחות מש"פ. הק' בתו' לילף נתינה דשמן המשחה לחומר' ממתן דמים ובהנות וי"ל דאיכא למילף מדדמי ליה ילפינן לכן ילפינן נתינה דשמן המשחה יתן מיתן דלא יתן עלי' לבונה במנחות נ"ט סוף ע"ב ע"ש והתם חומר' הוא דאי נתן עלי' פחות מכזית וחשב עליו מחשבת פגול חייב כרת לכשילקטם אח"כ יהיה פגול משא"כ כשנתן עלי' כזית ע"ש לעיל מני' ודוק כי הקצרתי במובן:

והלא דין הוא ומה שאר מצות כו'. יש לעי' נימא שפחה חרופה ונזיר ה"ל ב"כ הבאי' כא' ואין מלמדים הנהי מביאים על הזדון כשגגה אינך לא וי"ל דאיכא למימר דלמא דוקא לענין אי' לאו ה"ל ב"כ דלא נילף מנייהו אבל מעילה דבמיתה לא נילף מניה והשתא מיושבת ק' תו' תימא נימא היא הנותנת כו' והא"ש דא"כ דהקולא גורמת להביא קרבן ק' תי"ל מב"כ וא"נ נימא דהב"כ קאי אחייבי לאוין מכ"ש חייבי מיתות לפי סברא דהשתא דהקולא גורמת הבאת קרבן יותר וע"כ החומרא תגרום קרבן א"כ ק"ו מחי"כ:

דאית ביה שו"פ וליכא כזית. פרש"י בשנת בצורת היינו לשי' לקמן מ"ד א' דפרס ד' ביצים אבל למ"ד בעירובין פ"ג דככר בפונדיון ג' ביצים שהם י"ב זיתים ובפונדיון ט"ז פרוטות א"כ בלא בצורת נמי ליכא כזית בשו"פ ומ"מ י"ל אפי' להך מ"ד היינו חולין אבל תרומה בזול יותר כמבואר וק"ל:

לא אם אמרת בשאר מצות. יש לעי' למה לא אמר בקיצור בשאר מצות שכן אין שליח לד"ע משא"כ במעילה דיש שלד"ע וי"ל דבשאר מצות נמי בשוגג יש שלד"ע כמ"ש תו' בקידושין מ"ב ב' ד"ה אמאי מעל וע"ש ובזה נתיישבה ק' פ"י שהקשה אמאי דפריך לבסוף לא אם אמרת בשאר מצות שכן לא עשה בהן מתעסק כו' נימא ק"ו מחלבי' ועריות שמתעסק חייב בהן והא"ש דהומ"ל מה להנך שכן אין שלד"ע אפי' בשוגג שלא מצינו זה אוכל ובועל וזה מתחייב וזה פשוט דאפי' בשוגג אשלד"ע בחלבי' ועריות ולק"מ וק"ל:

לג ר. ראשית ששירי' ניכרים. בצל"ח הק' דא"כ מאי ארי' תרומת חמץ דמי לא משכחת תרומת מצה שהפריש על כרי חמץ והרי אין שירי' נכרים לישראל וכן בהפך תרומת חמץ על כרי מצה הרי שירי' נכרים לישראל ולע"ד הנהי תרי מיני תרומה שהזכיר לאו תרומה נינהי בלא"ה דנהי דקיימי' לריה"ג דחמץ מותר בהנאה מ"מ לשריפה קאי דכתיב תשביתו וכתיב לא יראה ולא ימצא אלא בשעת בעורו לתהני מניה ומ"מ לשריפה קאי וכשרוף דמי וכתותי מכתת שעורי' ונהי דתרומה אין לה שיעור מן התורה מ"מ חטה על חטין בעינין ולא אפר על חטין ולא חטין על אפר ולא משכח"ל רק חמץ על חמץ וק"ל:

אלמא קסבר משקין מפקיד פקידי. מ"ש רש"י ואעפ"י שמשקה מקבל טומאה בכ"ש כו' ונתקשו בו תי"ל דהזג אנינו כביצה שתקבל המשקה טומאה ממנו לא דקו דקי"ל יד מצרף כל הענבים פי' האשכול מצרפת כל הענבים כא' והו"ל כביצה ותקבל המשקין טומא' ממנו לכן פרש"י שאין שם משקין עליהם ודלא תימא נהי דלא הוה שם משקין עליהם לקבל בכ"ש מריבוי דכל המשקה מ"מ שם זיעה עליה ותקבל טומאה בכביצה ע"י צירוף משקין שבכל הזגין וע"ז כ' שאין המשקה שבזגין מצטרפין בלי נגיעת הזג במשקין ההמה ועי' צל"ח מ"ש בזה. והאש"נ מ"ש בד"ה לאימת מטמו כו' והנסחטי' נוגעים לכל הזגי' יחד הכונה בזה דקי"ל אם רק חשב לסוחטן אזי אין היד מכניס ומוציא טומאה ונ"ל דה"ה שאין מצרפן עוד לכן פרש"י שאז בשעת סחיטה הכלי מצרפן יחד כיון שהנסחטי' נוגעים לכל הזגי' יחד עי' פ"ק דסוכה י"ג ב' וי"ד א' ובפ' העור והרוטב קי"ח קי"ט ע"ש. והאש"נ מה שפרש"י ד"ה וטמא מת שסחט זתים וענבים כו' ואע"ג דאין משקה הנבלע באוכל מקבל טומאה עמו משלים הוא שיעורו עכ"ל ולכאורה כבר היה צריך לזה מיד בקו' הש"ס א"ה אפי' כביצה נמי והא"ש דבק' הש"ס אפשר מקשה בכביצה היינו שיש ענבים כביצה והיד מצרפן ואפ"ה אי סוחטם טהורים דמקשה דנימא שיסחטם ביד בלא כלי באופן שלא יצורפו ובשעת הסחיטה תתבטל היד וזה היה קו' הש"ס כיון שבאנו ליועצו איך יסחטם בטהרה היה לנו ליועצו שיסחטם אפי' בכביצה בלי כלי אבל במתניתין דטמא מת דקתני להדיא יתר מכביצה אפי' כ"ש טמא מיירי שסוחטם בכלי שמצרפם א"כ כביצה נמי וע"כ אין בענבים כביצה כ"א עם המשקה ולכן כביצה מכוונת בציר ליה שיעורא והוצרך רש"י לפרש דמשקה משלים לשיעורא אעפ"י שאינו מקבל טומאה עמו:

לאימת מתכשרי כו'. עמ"ש תוספות בשם הרר"א להק' על פרש"י ויש ליישב דלאו דוקא תשברו דהא גם בכלי חרס לאו בשבירה תלי' מלתא אלא בשאין עושי' מעין מלאכתן ראשונה וה"א באוכלים נמי כשאינו ראוי למה שהיה ראוי מתחלה דהיינו למאכל אדם יטהר קמ"ל עד שיפסל מאכילת כלב עי' בבכורות כ"ג א' בפלוגתת בר פדא ור"י ע"ש וא"ש. ומ"ש תוספות מפ' אותו ואת בנו דרש"י הדר בי' י"ל דהתם לר"ש פי' כן דאיהו דרש מכל אוכל אשר יאכל אוכל שאתה יכול להאכיל לאחרים מטמא לאפוקי איסורי הנאה וא"כ ה"ה דלא דרש מכל אוכל לטמא בכ"ש משא"כ לדידן דדרשינן מכל האוכל אשר יאכל אוכל שראוי לאכול בבת א' היינו כביצה וא"כ דרשינן מריבויי דכל לקבל טומאה סגי בכ"ש וכן יש ליישב פרש"י בבכורות י' א' ד"ה בכפרי' כו' ע"ש וגם התם אזלא הסוגיא לר"ש ויתיישב ג"כ בכנ"ל ועמ"ש בחי' למס' שבת ר"פ חבית:

בתוספות בד"ה ההוא מיבעי' כו' אע"ג דמאת הקודש קא דרשת כו' עס"ה. ולולי דבריהם נ"ל דקושטא דמילתא עיקר ילפותא היינו מאת הקודש אלא דממילא משום הך דרשא איצטריך נמי למכתב ונתן דלא סגיא בלא"ה דאורחא דקרא הוא כמ"ש התוס' בכמה דוכתי אלא דאבא שאול דלית ליה האי דרשא מייתר ליה כוליה קרא דונתן לכהן את הקודש דבלא"ה פשיטא דתשלומין קרן וחומש לכהן כדכתיב וחמישיתו יוסף עליו משו"ה משמע ליה מקרא יתירא היינו למידרש מיניה דבעינן שוה פרוטה. ובזה נתיישב' גם כן קושיית התוספות בדיבור הקודם דנהי דאשכחן בכמה דוכתי דשייך נתינה אפילו בפחות משוה פרוטה מ"מ הכא מקרא יתירא קא דריש כנ"ל:

בד"ה מעילה שלא חייב כו' תימא נימא היא הנותנת כו' עס"ה. ע' במהרש"א ומהר"ם שהאריכו בביאור כוונת התוספות בהאי דמיהו קשה לר"י. מיהו לולי שאיני כדאי מ"מ ללמוד אני צריך דלכאורה תירוץ התוס' דחוק מאד במ"ש דשפיר פריך בלא"ה ומאי שפיר בלא"ה דהא לפי האמת הוא להיפך דכיון דמסיק דמעילה חמורה פשיטא דיש לפוטרה מקרבן במזיד משום דהיא הנותנת אם לא שנאמר דכוונת התוספות דהאי לא אם אמרת היינו דבעי למימר דממ"נ איצטריך קרא דבשגגה אי מסברא דהיא הנותנת ואפילו את"ל דליתא להך סברא נמי איצטריך משום דאיכא למימר דמעילה חמורה אלא שכל זה דוחק. לכך היה נ"ל דקושיית התוספות מעיקרא ליתא דאיכא למימר דדוקא לענין גלות אמרינן הך סברא דהיא הנותנת כיון דשגגה זו נשתנית משאר שגגות שנתנו לכפרה משא"כ בזו שמסורה לב"ד לדונה בגלות דמה"ט קרי לרוצח חמורה לגבי שאר עבירות כדאיתא בפרק אלו נערות דף ל"ז ע"ב וכיון דאפילו בשגגות קפיד קרא דלא להוי ליה כפרה כ"ש היכא דאינו שוגג גמור. משא"כ בשאר חייבי כריתות שאף המזיד שלהם אין עונשן מסור לב"ד ואם עשה תשובה נפטר אף מכרת כדכתיב ונכרתה הנפש ההיא עונה בה לא אמרת אלא בזמן שעונה בה. ואם כן לפ"ז מצינו דאית ליה כפרה אפילו במזיד ע"י תשובה ואם כן היה מהדין דעכ"פ קרבן לייתי דהא בקרבן נמי לא הו"ל כפרה אלא אם שב מידיעתו וכ"ש במזיד ואפילו בעולה שמכפר' על חייבי עשה אמרינן בפ"ק דזבחים אי דלא עבד תשובה זבח רשעים תועבה וכיון דאפ"ה פטרה רחמנא בחייבי כריתות בתשובה גרידא ואפילו בלא קרבן והיינו ע"כ משום דלא אשכחן מזיד דמייתי קרבן אם כן מקשה שפיר והלא דין הוא:

ובזה נתיישב גם כן קושיא שניה שהקשו התוספות ועוד ד' המביאין על זדון כשגגה יוכיחו כו' דשאני התם דאיכא מלקות אפילו הכי גלי רחמנא דלייתו קרבן ולא לילקו כדאיתא בשבועות הפקדון דף ל"ז גבי הזיד בשבועה והתרה בו דמייתי התם נמי ברייתא דנזיר טמא וע"ש בתוספות באריכות. ובזה נתיישב' ג"כ מ"ש התוס' בסוף הדיבור מיהו קשה לר"י כבר הרגיש בזה ג"כ מ"ז ז"ל לתמוה על קושיית ר"י מהאי סוגיא דשבועות הפיקדון ע"ש ודוק היטב:

אמר אביי ר' עקיבא ור' יוחנן בן נורי. אע''ג דאיחייב בתשלומין סבירא להו דאין לו דמים ובהא פליגי רבי עקיבא ור' יוחנן בן נורי: א''כ. דסבירא ליה מותר ניהדר ליה ר' יוחנן לרבי עקיבא אף לזה יש לו היתר הסקה: כזית תרומה. בשאר ימות השנה קאי: פרט למזיק. תרומה של כהן אפי' בשוגג שאינו משלם חומש אלא קרן כשאר מזיק חולין: ההוא מיבעי ליה דבר הראוי להיות קדש. וכוליה קרא משום סיפא אצטריך: דאית בה שוה פרוטה. וליכא כזית כגון שנת בצורת: כיון דלית בה כזית כו'. דאכילה כתיבא בה: אמרוה רבנן קמיה דרב פפא. דקדקו מלבן ואמרו לפניו דהא מתני' דקפדא אכזית דלא כאבא שאול דהא שמעינן ליה דקפיד אפרוט' ולא אכזית: תרתי בעי. שיהא בו כזית דהא אכילה כתיבא ביה ושיהא בדמיו פרוטה דהא כתיב ונתן: חייב בתשלומין. אתרומת שוגג קאי וקרן וחומש קאמר: לענין מעילה. בנהנה מהקדש גבוה דהתם לא כתיב אכילה אבל לתרומה אפי' יש בו שוה פרוטה אין חייב חומש עד שיהא בו כזית מכלל לאבא שאול אע''ג דליכא כזית דאם איתא דתרתי בעי וביש בו כזית קאי אבא שאול וקאמר דאע''ג דאית ביה כזית בעינן פרוט' הכי הוה להו למימר כיון דיש בו כזית חייב: וחטאה בשגג'. במעיל' דהקדש כתיב: והלא דין הוא. דמזיד פטור מקרבן ולמה לי קרא: שחייב בהן הכתוב כרת. כגון חלב ודם: פטר בהן את המזיד. מקרבן דגבי חטאת שגגה כתיב: לא חייב בהן מיתה. בידי שמים אבל מעילה חייב על זדונה מיתה כדלקמן ודילמא מיתה חמירא מכרת: ואמר ליה רב נחמן גרסינן האי תנא אלימא ליה כרת ממיתה מעיקרא דקתני מעילה שלא חייב בה כרת אלא מיתה כו' אלמא כרת חמירא ולבסוף אלימא ליה מיתה דקתני תאמר במעילה כו': וא''ל. רבי חייא לעולם כרת אלימא ליה והך סיפא דמתני' הכי קאמר לא אם אמרת בשאר מצות שהרי לא חייב בהן אפילו מיתה בפחות מכזית תאמר מעילה שחייב בה מיהא מיתה בפחות מכזית בכולהו גרסינן ואמר ליה ומתקיף ליה רב פפא כו' עד הדר ביה: ומאי ניחותא. איכא דהא רבה ורב ששת שדו ביה נרגא בהאי תירוצא דתריצית ומקשו הכי היכי אמרי' דתנא אפחות מכזית מחייב מיתה: מאן שמעת ליה דאמר מעילה זדונה מיתה רבי. ועל כרחך מתרומה גמר לה כדמפרשינן וכיון דמתרומה גמר לא משכח בה מיתה אלא בכזית כתרומה דתרומה גבי מיתה כתיב בה אכילה דמיתה דתרומה נפקא לן מדסמיך וכל זר לא יאכל קדש גבי ומתו בו כי יחללוהו באלו הן הנשרפין בסנהדרין (דף פג:):

ואין נתינה פחות משוה פרוטה. ורבנן נמי לא פליגי אלא משום דכתיב אכילה וא''ת והא קיימא לן (חולין דף קלז:) דחטה אחת פוטרת את הכרי אע''ג דכתיב בה נתינה דכתיב תתן לו ובהזהב (ב''מ מז.) אמר קונין בכלי אע''פ שאין בו שוה פרוטה אע''ג דכתיב ונתן לרעהו וגבי גט נמי אמרינן (גיטין דף כ) כתבו על איסורי הנאה כשר אע''ג דכתיב ונתן בידה ויש לומר דהכא ודאי בעינן שוה פרוטה דנתינה קיימא אתשלומין והוי כמו השבת גזילה שאין בפחות משוה פרוטה ולהכי משום דכתיב ונתן משמע שפיר נתינה חשובה אבל שאר מילי אע''ג דכתיב בהן נתינה לא בעינן שוה פרוטה מיהו קשה לר''י דרבי יהודה דריש בכריתות (דף ו:) ואשר יתן ממנו על זר בכזית ויליף נתינה נתינה מתרומה ואדיליף מתרומה בכזית לילף מכל נתינה לחומרא דהוו בכל שהוא כגון מתן דמים ומתן בהונות שאין בהן שיעור והוי נמי דומי' דסיכה דהוי בכל שהוא ולמ''ד התם נתינה בכל שהוא א''ש: ההוא מיבעיא ליה לדבר הראוי להיות קודש. ואע''ג דמאת הקודש דרשינן דבר הראוי להיות קודש אצטריך נמי ונתן דאי כתב את הקודש לחודיה ה''א דלא אתא למעוטי אלא מעות אבל כל פירות ישלם להכי כתב ונתן דמשמע שהפירות של נתינה בעינן ראוי להיות קודש: מעילה שלא חייב בה כרת אינו דין. שפטר בה את המזיד. תימה נימא היא הנותנת דשאר מצות שהן חמורות שהן בכרת אין לזדונה כפרה אבל מעילה שהיא קלה שאין בה כרת יש לזדונה כפרה וכה''ג איכא בריש מכות (דף ב:) דקאמר ק''ו ומה הוא שעושה מעשה במזיד אינו גולה עדים שלא עשו מעשה אינו דין שלא יגלו היא הנותנת הוא שעשה מעשה במזיד לא יגלה כי היכי דלא תיהוי ליה כפרה הן שלא עשו מעשה יגלו דתיהוי להו כפרה ועוד ארבעה המביאין על הזדון כשגגה יוכיחו דאין בהן כרת וחייבין על זדונם הבא על שפחה חרופה ונזיר טמא ושבועת העדות והפקדון (תוספתא דכריתות פ''א) ואומר ר''י דשפיר פריך בלאו הכי לא אם אמרת וכו' ומיהו קשה לר''י אמאי איצטריך בכריתות (דף ט.) בשפחה חרופה אשר חטא לרבות זדון וגבי נזיר נמי דריש מפתאום לרבות זדון דאי משום דלא נילף ממעילה דאמעיט מזדון אדרבה משבועת העדות והפקדון אית לן למילף דלחומרא מקשינן:

דף לב - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד