דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 215ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כח - ב

רבי שמעון אומר: חמץ - לפני זמנו ולאחר זמנו, אינו עובר עליו באכילתו בלא כלום [1]!

ואם אכלו תוך זמנו, עובר עליו בכרת ובלאו!

ומשעה שאסור החמץ באכילה, הרי הוא אסור אף בהנאה!

והא מילתא אתאן לתנא קמא [רבי יהודה]! שמשש שעות ולמעלה, דאיכא לאו באכילתו, אף הנאתו אסורה.

רבי יוסי הגלילי אומר: תמה על עצמך! היאך החמץ אסור בהנאה כל שבעה?! דקים ליה לרבי יוסי, שאף בתוך הפסח אין החמץ אסור בהנאה, כי אם באכילה בלבד. וכל שכן שקודם זמנו אינו אסור בהנאה.

ומפרש ואזיל פלוגתייהו: ומנין לאוכל חמץ משש שעות ולמעלה שהוא עובר בלא תעשה? - שנאמר "לא תאכל עליו חמץ". ואקרבן פסח קאי. ומשמעות הכתוב היא, לא תאכל חמץ משעת שחיטת הפסח, שהוא בין הערבים. דהיינו משש שעות ולמעלה, שאז החמה מתחילה להעריב - דברי רבי יהודה.

אמר לו רבי שמעון: וכי אפשר לומר כן, ד"עליו" קאי על זמן שחיטת הפסח? והלא כבר נאמר בהאי קרא, "לא תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עני"! וכשם ש"עליו" דכתיב גבי אכילת מצה, קאי על זמן אכילת הפסח, שהוא ליל ט"ו, כן "עליו" דכתיב גבי איסור חמץ, קאי על זמן אכילתו, ולא על זמן שחיטתו בי"ד [תוספות].

אם כן, מה תלמוד לומר "לא תאכל עליו חמץ"? - להקישו לאכילת מצה. בשעה שישנו ב"קום אכול מצה" [2] [דהיינו מליל ט"ו], ישנו ב"בל תאכל חמץ". ובשעה שאינו ב"קום אכול מצה", אף אינו ב"בל תאכל חמץ" [3]! אלמא, ליכא בי"ד איסור אכילת חמץ.

והוינן: ומאי טעמא דרבי יהודה דאסר משש שעות? והרי לא שמעינן לה מ"לא תאכל עליו חמץ", כאמור.

ומשנינן: תלת קראי כתיבי באכילת חמץ. "לא יאכל חמץ". "וכל מחמצת לא תאכלו". ו"לא תאכל עליו חמץ". חד קרא אתא לאסור את החמץ לפני זמנו. וחד קרא לאוסרו לאחר זמנו. וחד קרא לאוסרו תוך זמנו [4].

ורבי שמעון סבר, חד קרא ["לא תאכל עליו חמץ"] בא לאוסרו באכילה תוך זמנו.

והא דכתיב "וכל מחמצת לא תאכלו", מבעי ליה לכדתניא: "לא תאכל עליו חמץ" - אין לי לאסור אלא חמץ שנתחמץ מאליו. אבל אם נתחמץ מחמת דבר אחר [כגון על ידי שמרי יין או כל דבר שאינו ממין החמץ [5]], מנין שאף הוא אסור באכילה?

תלמוד לומר: "וכל מחמצת לא תאכלו"! דמשמע, אף שנתחמץ על ידי דבר אחר.

והא דכתיב "לא יאכל חמץ", מיבעי ליה לכדתניא: רבי יוסי הגלילי אומר: מנין לפסח מצרים שאין חימוצו [איסור אכילת חמץ שלו] נוהג אלא יום אחד, ולא כל שבעה ימים כפסח דורות?

תלמוד לומר בו: "לא יאכל חמץ". וסמיך ליה להאי קרא, "היום אתם יוצאים בחדש האביב". וקרינן, "לא יאכל חמץ היום". אבל כל שאר הימים הוא נאכל.

לפיכך, צריכי כל הני תלת קראי. ולא אייתר שום קרא למידרש מיניה איסור אכילת חמץ לפני זמנו ולאחר זמנו.

והוינן: ורבי יהודה דדריש מהני קראי לאסור לפני זמנו ולאחר זמנו, איסור חמץ שנתחמץ מחמת דבר אחר מנא ליה?

ומשנינן: דריש ליה ממשמעות הכתוב ולא מייתורא. מדאפקיה רחמנא לחמץ בלשון "מחמצת ".

ותו הוינן: הא דרבי יוסי הגלילי [דפסח מצרים אין חימוצו נוהג אלא יום אחד], מנא ליה לרבי יהודה? הא איצטריך ליה קרא ד"לא יאכל חמץ" לאחר זמנו.

ומשנינן: אי בעית אימא, מדסמיך ליה להאי קרא "היום אתם יוצאים"! ואף דגופא דקרא לא אייתר, ילפינן כן מהסמיכות.

ואי בעית אימא: לעולם לית ליה לרבי יהודה הא דרבי יוסי הגלילי. משום דסמוכין לא דריש! אלא סבירא ליה, דאף איסור חמץ דפסח מצרים נהג כל שבעה.

אמר מר: ומנין לאוכל חמץ משש שעות ולמעלה, שהוא עובר בלא תעשה? - שנאמר: "לא תאכל עליו חמץ" - דברי רבי יהודה.

אמר לו רבי שמעון: וכי אפשר לומר כן? והלא כבר נאמר, "לא תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל עליו מצות"! משמע, דאין נוהג איסור אכילת חמץ אלא בזמן שנוהג חיוב אכילת מצה, דהיינו בערב. ולא משש שעות.

והוינן: שפיר קאמר ליה רבי שמעון, ומה יענה רבי יהודה על כך?

ומשנינן: רבי יהודה סבר, לא בא הכתוב להקיש חמץ למצה לענין זמן האיסור. אלא ההוא היקש, לקובעו לעשה דמצה חובה אפילו בזמן הזה הוא דאתא! שכשם שאיסור חמץ נוהג אף בזמן הזה, אף חיוב מצה כן.

שלולא ההיקש, הוה אמינא דאין חיוב אכילת מצה אלא עם קרבן הפסח. וכדכתיב, "צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו". קא משמע לן, דאף בזמן הזה דליכא פסח, נוהג חיוב מצה בלילה הראשון [6].

והוינן: ורבי שמעון לקובעו למצה לחובה אף בזמן הזה מנא ליה? והא דריש האי היקש להתיר חמץ לפני זמנו.

ומשנינן: נפקא ליה מהא דכתיב "בערב תאכלו מצות", דאייתר! שהרי כבר כתיב, "ומצות על מרורים יאכלוהו". אלא אתא לחייב אף בזמן הזה.

ורבי יהודה סבר, מיבעי ליה לקרא ד"בערב תאכלו מצות", למי שהיה טמא או שהיה בדרך רחוקה בשעת הפסח בזמן שבית המקדש קיים, שנדחה לפסח שני. דסלקא דעתך אמינא, הואיל ובקרבן פסח לא יאכל, מצה ומרור [7] נמי לא ניכול. קא משמע לן, שהוא חייב באכילת מצה בליל ט"ו בניסן.

ועדיין לא שמעינן מהא, דאף בזמן הזה באכילת מצה היא חובה [8]. ולכך איצטריך להיקש ד"לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות", לקובעו חובה אף בזמן הזה.

ורבי שמעון סבר, טמא ושהיה בדרך רחוקה לא איצטריך קרא לחייבו במצה. דהא לא גרע מערל [שמתו אחיו מחמת מילה, וסכנה היא למולו [9]] ובן נכר [מומר, שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים [10]] שאינם אוכלים בפסח, ואפילו הכי הם חייבים במצה.

דהא כתיב "וכל ערל לא יאכל בו". ודרשינן, בו [בקרבן פסח] הוא אינו אוכל. אבל אוכל הוא במצה ובמרור! והוא הדין לטמא ושהיה בדרך רחוקה.

ושוב אייתר קרא ד"לא תאכלו עליו חמץ שבעת ימים תאכלו עליו מצות". ובהכרח בא להקיש חמץ למצה, שאין איסורו נוהג אלא בלילה, ולא קודם זמנו.

ורבי יהודה סבר, אף על גב דמצי למילף להו מהדדי [11], כתיב בהאי [בערל ובן נכר] קרא לחוד, וכתיב בהאי [בטמא ושהיה בדרך רחוקה] קרא לחוד! ואכתי איצטריך להיקש ד"לא תאכלו עליו חמץ", כדי לקובעו חובה בזמן הזה.

[ואף שעוד כתובים נאמרו במצה, כגון "שבעת ימים מצות תאכלו", ליכא למילף מהם קביעות חובה. משום דלאו חובה נינהו, אלא אם רצה לאכול, לא יאכל חמץ אלא מצה. ואם רצה שלא לאכול כלל הרשות בידו. והראיה, שהרי "שבעת ימים" כתיב. וודאי ליכא חובה כל שבעה ימים, אלא בלילה הראשון בלבד, כדילפינן לקמן [קכ א].

אבל מהיקשא דלעיל, שפיר ילפינן קביעות חובה ללילה הראשון. שהרי ההיקש לחמץ נכתב אצל קרבן פסח. כדכתיב "תאכל עליו מצות". ו"עליו" היינו על הפסח. ואהני היקשא לחמץ, לקובעו חובה אף בזמן הזה. ואהני "עליו", ללמדנו דאינה חובה אלא בלילה הראשון, שהוא זמן אכילת הפסח.

והדרינן לקושיין: מני מתניתין? שהרי הא דקתני "חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה, ושל ישראל אסור בהנאה" דלא כמאן היא. דאי לרבי יהודה, הרי חמץ לאחר זמנו אסור באכילה ובהנאה מן התורה. ו"חמץ" סתמא קאמר, ואפילו חמץ דנכרי.

הערות

[1] ה' שיטות מצינו בראשונים בשיטת רבי שמעון. א. שיטת רש"י [ויש אומרים דאף הרמב"ם סבר הכי], דאסור להשהותו אף לרבי שמעון. משום שכשם שאיכא עשה ד"תשביתו" משש שעות, כן עובר מאז על "בל יראה". ב. שיטת תוספות, דאף דאין עובר קודם זמנו בלאו דאכילה, אסור החמץ מן התורה באכילה, משום עשה ד"תשביתו". ד"תשביתו" משמע, שצריך לבערו שלא באכילה. מיהו, להסיקו תחת תבשילו מותר, דשפיר קרינן בה "תשביתו". וכן משמע מהא דקאמר "משעה שאסור באכילה אסור בהנאה, אתאן לתנא קמא". אלמא, לרבי שמעון אינו כן. אלא דוקא אכילה אסורה משש שעות, אבל לא הנאה. ומן התורה מותר אף להשהותו עד הלילה, ולבערו מעט מעט על ידי היסק. מיהו מדרבנן אסור לעשות כן, שמא יאכלנו. ונסתפק ר"י, האם אף במכירה לנכרי מקיים "תשביתו". תוספות רבינו פרץ. וברא"ש איתא דשפיר מקיים בכך "תשביתו". ג. דעת הר"ן, דמן התורה אסור החמץ משש שעות אף לרבי שמעון, בין באכילה ובין בהנאה. שהרי "תשביתו" כולל אף ביטול. וביטול היינו שיוציא את החמץ בלבו לגמרי, ושיהיה אצלו כמבוער. ואם אתה אומר שהוא רשאי להנות ממנו, הא לא נתבטל אצלו כלום. ד. דעת העיטור והרמב"ן במלחמת ה', דאינו אסור באכילה ובהנאה אלא מדרבנן. שמא ישהנו ולא יבערו, ויעבור על מצות "תשביתו". ה. דעת בעל המאור, דלרבי שמעון מותר לאוכלו אף לכתחלה עד הלילה. ושפיר מיקיים בכך עשה ד"תשביתו".

[2] וצריך עיון לישנא ד"קום אכול מצה". דמשמע דקאי אכל שבעת ימים. והא ליכא חובה אלא בלילה ראשון, וכל שבעה אינו אלא רשות. וצריך לומר, דאף ארשות שייכא האי לישנא. פני יהושע. עוד כתב, דאפשר דאית ליה לרבי שמעון דאיכא מצוה כל שבעה. וכבר כתב החזקוני [שמות יב יח], דכל אימת שאוכל בפסח מצה מקיים מצוה, אף דאינה חובה. וכן היא דעת הגר"א. [וכן יש להוכיח מדברי בעל המאור בסוף "ערבי פסחים", שהקשה אמאי אין מברכין על אכילת מצה כל שבעה, ומאי שנא מסוכה?].

[3] ומתוך פשט דברי הגמרא נראה, דמהאי היקשא יליף רבי שמעון דאין איסור לחמץ לפני זמנו. וקשה, אמאי איצטריך קרא להכי? הא מבואר בסמוך, דלרבי שמעון איצטריך כל הני קראי דרבי יהודה לדרשות אחרות, ולא אתי קרא לאסור לפני ולאחר זמנו. תוספות. ותירץ הר"ן, דלולי היקש זה, הוי מוקמינן חד מהך ג' קראי ללפני זמנו, כיון דאשכחנא בו מצות השבתה.

[4] ואף בהנאה אסור. ואף לחזקיה דאמר לעיל [כא ב] דאיסור הנאה ילפינן "מלא יאכל", אבל "לא תאכלו" לא משמע איסור הנאה, מכל מקום אסור. דכיון דבחדא מהנך תלת קראי גלי קרא אף איסור הנאה, שוב אין לחלק ביניהם. תוספות.

[5] אבל כשנתחמץ על ידי שאור מיקרי "חמץ" יותר מאשר חמץ שנתחמץ מאליו. תוספות. אבל רבינו חננאל לקמן פירש, ד"דבר אחר" היינו שאור.

[6] ותימא לר"י, הא בקידושין [לז ב] נפקא לן מ"בכל מושבותיכם תאכלו מצות". תוספות. ושם תירצו התוספות, דתרוייהו קראי צריכי. חד לחוץ לארץ בזמן שבית המקדש קיים, וחד לחוץ לארץ בזמן שאין בית המקדש קיים. ויעוין במהרש"ל ובמהרש"א שם. [ועדיין צריך עיון, אמאי מצריך הכא קרא למי שהיה בדרך רחוקה? הא מ"מושבותיכם" מרבינן חוץ לארץ בזמן הבית, והיינו דרך רחוקה].

[7] והא דנקיט "מרור", לאו בדוקא הוא. שהרי במרור אינו אוכל אף אליבא דאמת. דהרי כתיב "על מצות ומרורים יאכלוהו". ואין חיובו מן התורה אלא עם הפסח. ודוקא במצה חייב, משום דאהדרה קרא ד"בערב תאכלו מצות". ר"ן. [ולכאורה אינו כן אלא אליבא דרבי יהודה. אבל לרבי שמעון, דיליף טמא מערל ובן נכר, הרי להדיא נתרבה בו אף חיוב מרור בפני עצמו. ומסתבר, דהוא הדין לטמא ושהיה בדרך רחוקה]. מיהו הרמב"ם בפרק ז הלכה יב כתב דאכילת מרור תלויה באכילת הפסח, ואינה מצוה בפני עצמה. ומשמע מסתימת דבריו, דאף בערל ובן נכר הוא כן. ולפי זה, אף מה דנקיט "אבל במצה ומרור הוא אוכל", לאו דוקא הוא. מיהו, בפרק ט מהלכות קרבן פסח הלכה ח כתב: ערל שאכל כזית מבשר הפסח לוקה. שנאמר "כל ערל לא יאכל בו". בו הוא שאינו אוכל. אבל אוכל במצה ומרור. ויעוין במנחת חינוך [מצוה יז] שהאריך בזה.

[8] וכן סבר לקמן [קכ א] רב אחא בר יעקב אליבא דאמת. וצריך ביאור, מאי שנא הזמן הזה, מטמא ושהיה בדרך רחוקה בזמן הבית? והא אף בזמן הזה אפשר מעיקר הדין להקריב. וכדקיימא לן "מקריבין אף על פי שאין בית". ורק בפועל מנועים אנו מלהקריב, משום שאין בגדי כהונה וכדומה. ויש לבאר על פי החינוך [מצוה תמ], שכתב דאין מצות קרבנות נוהגת אלא בפני הבית. ויעוין ב"העמק דבר" פרשת "בחוקותי", שכתב דהמקור לזה הוא מדכתיב "והשימותי את מקדשכם ולא אריח בריח ניחוחכם". בד קודש. [ועדיין יש לדון בזה. שהרי דקדק שם הנצי"ב, דחיוב פסח שאני. והוא נוהג אף בזמן הזה, משום דלא כתיב ביה "ריח ניחוח". וממילא לא נתמעט מהכתוב הנ"ל. ושמא יש לפרש איפכא. דהוה אמינא, דוקא טמא ושהיה בדרך רחוקה שנדחו מפסח, נתחדשה בהם מצות מצה בפני עצמה. אבל הזמן הזה דלא נדחה מפסח, אין בו מצות אכילת מצה לחוד. שבמקום שיש חיוב פסח, אין חיוב נפרד במצה, אלא כלול הוא עם הפסח. ויש קצת סמך לזה ממה שכתב רש"י להלן לחלק בין ערל לטמא. ויעוין בהערה 11].

[9] רש"י. ולשיטתו אף בתרומה אינו אוכל. וצריך לומר, דלא דמי לקטן שהוא פחות משמונת ימים, דמיבעי לן אי מותר לסוכו בשמן תרומה או לא. משום דמי שמתו אחיו מחמת מילה, אף שהוא פטור, כיוצא בו חייבין. תוספות. אבל רבינו תם [חגיגה ד ב] מפרש, דדוקא מי שלא מל מחמת שדואג מן הצער, אינו אוכל בפסח. אבל מי שמתו אחיו מחמת מילה, אנוס הוא, ואוכל בפסח.

[10] ומיירי במי שהיה מומר בשעת שחיטת הפסח, ואחר כך עשה תשובה. דלולא קרא הוה אמינא, כיון דלא אכיל בפסח [שהרי לא נמנה עליו בשעת שחיטה, ואין הפסח נאכל אלא למנוייו], אף ממצה הוא פטור. קא משמע לן דאוכל במצה. תוספות.

[11] רש"י. אבל לקמן [קכ א] מבואר דתרוייהו צריכי. ופירש רש"י שם, דאי כתיב בערל ובן נכר, הוה אמינא דדוקא הם חייבים במצה, משום שנדחו מפסח לגמרי. אבל טמא ושהיה בדרך רחוקה, שנדחים לפסח שני, אימא דאינם אוכלים בראשון, אלא יאכלוהו עם הפסח, בפסח שני. ואי הוה כתיב "בערב תאכלו מצות" לחוד, הוי מוקמינן ליה בערל ובן נכר.

ר' שמעון אומר: חמץ לפני זמנו ולאחר זמנו — אינו עובר עליו בלא כלום, ואין בו איסור הנאה כלל. תוך זמנו — עובר עליו כמפורש בתורה בכרת ובלאו, ומשעה שאסור באכילה מחצות ערב פסח אסור בהנאה, ומעירים: במשפט זה אתאן לתנא קמא [באנו לתנא הראשון], שמשפט זה אינו כשיטת ר' שמעון אלא לדעת ר' יהודה הוא. ור' יוסי הגלילי אומר: תמה על עצמך, היאך חמץ אסור בהנאה כל שבעה! שהוא חולק על עיקרה של ההנחה שחמץ אסור בהנאה אפילו בכל שבעת ימי הפסח.

ומכאן באים לדון בבעיה קרובה: מנין לאוכל חמץ משש שעות ולמעלה בערב פסח שהוא עובר בלא תעשה — שנאמר "וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר במקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם, לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות, לחם עוני" (דברים טז, ב— ג). ולמד מכאן שמזמן ששוחטים את קרבן הפסח משעת הצהריים של יום ארבעה עשר בניסן, אסורה אכילת החמץ, אלו דברי ר' יהודה.

אמר לו ר' שמעון: וכי אפשר לומר כן? והלא כבר נאמר "לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות", שהכתוב קשר את אכילת המצות עם איסור החמץ, ולדעתך יש לאכול מצות עוד ביום ארבעה עשר בניסן! אם כן מה תלמוד לומר "לא תאכל עליו חמץ", יש לדייק ממנו כך: בשעה שישנו במצוות עשה של קום אכול מצה — ישנו גם באיסור בל תאכל חמץ, ובשעה שאינו בקום אכול מצה — אינו בבל תאכל חמץ.

ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יהודה שאיננו מקבל דחיה זו? ומסבירים: לדעתו תלתא קראי כתיבי [שלושה מקראות כתובים] כאן: נאמר "ולא יאכל חמץ" (שמות יג, ג), ונאמר "כל מחמצת לא תאכלו בכל מושבותיכם תאכלו מצות" (שמות יב, כ), ונאמר "לא תאכל עליו חמץ" (דברים טז, ג). חד [פסוק אחד] בא ללמד שיש איסור חמץ לפני זמנו בערב פסח, וחד [ופסוק אחד] בא לומר שישנו גם לאחר זמנו לאחר שעבר עליו הפסח, וחד [ופסוק אחד] בא ללמד לתוך זמנו.

ושואלים: אם כן, ור' שמעון כיצד הוא מבין כתובים אלה? ומשיבים: חד [פסוק אחד] — לתוך זמנו, ופסוק זה שנאמר בו "כל מחמצת לא תאכלו "— מבעי ליה [נחוץ לו] לכדתניא [לכמו ששנינו בברייתא אחרת]: אין לי אלא חמץ אסור כשנתחמץ מאליו מחמת ששהה והחמיץ מעצמו, ואולם דבר שהחמיץ מחמת דבר אחר, מנין שהוא בכלל חמץ? תלמוד לומר: "כל מחמצת לא תאכלו" משמע לאסור כל שיש בו צד חימוץ, בין מעצמו בין מאחרים.

ואילו "ולא יאכל חמץ" — מבעי ליה [נחוץ לו] ללמוד ממנו ענין אחר לכדתניא [לכמו ששנינו בברייתא], ר' יוסי הגלילי אומר: מנין לפסח מצרים שאין חימוצו נוהג כלומר, שלא נהגו בו איסור אלא יום אחד בלבד — תלמוד לומר "לא יאכל חמץ", ונאמר בפסוק שסמיך ליה [סמוך לו הבא אחריו] "היום אתם יצאים בחודש האביב" (שמות יג, ד), שאיסור אכילת חמץ בפסח מצרים חל באותו יום בלבד.

ושואלים: ור' יהודה חמץ שמחמת דבר אחר מנא ליה [מנין לו] שהוא אסור? ומשיבים: מדאפקיה רחמנא [מכיון שהוציאו הכתוב] בלשון מחמצת אין אנו צריכים לריבוי בפסוק מיוחד, והדבר נלמד מלשון זו.

ושואלים: ודבר זה שאמר ר' יוסי הגלילי בענין פסח מצרים מנא ליה [מנין לו] לר' יהודה? שהרי מפסוק זה למד הלכה אחרת! ומשיבים: אי בעית אימא מדסמיך ליה [אם תרצה אמור מכיון שנסמך לו] "היום", ולדעתו לא כל הפסוק נאמר לצורך זה, אלא דבר זה נלמד אגב סמיכותו של פסוק אחר. אי בעית אימא [אם תרצה אמור] ר' יהודה סמוכין לא דריש [דורש]. ששיטתו בכלל היא שאין לומדים מסמיכות המקראות, אלא במקרים מיוחדים. ובאמת ר' יהודה אינו מקבל את שיטת ר' יוסי הגלילי וסבור שבפסח מצרים היה איסור חמץ כל שבעת ימים.

א אמר מר [החכם] בברייתא שהבאנו: ומנין לאוכל חמץ משש שעות ולמעלה שהוא עובר בלא תעשה — שנאמר: "לא תאכל עליו חמץ", אלו דברי ר' יהודה. אמר לו ר' שמעון: וכי אפשר לומר כן? והלא כבר נאמר "לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות", שסמך זמן איסור אכילת חמץ לזמן אכילת מצה.

ושואלים: ור' יהודה הלוא שפיר קאמר ליה [יפה אמר לו] ר' שמעון, וכיצד יכול הוא להביא ראיה מפסוק זה? ומשיבים: ור' יהודה אמר לך [יכול היה לומר לך] שכך יש להבין את הדברים: ההוא [אותו] הקשר בין איסור חמץ לאכילת מצה — לקובעו חובה אפילו בזמן הזה הוא דאתא [שבא]. שהרי יכולנו לחשוב שלאחר חורבן הבית, כשאין קרבן פסח, שוב אין גם חובת אכילת מצה. על כן מצרף הכתוב את מצות המצה עם איסור החמץ, לומר: כשם שאסורים באכילת חמץ בזמן הזה, כן גם חייבים באכילת מצה.

ושואלים: ור' שמעון לקובעו חובה בזמן הזה מנא ליה [מנין לו]? ומשיבים: נפקא ליה [יוצא לו] דבר זה מכתוב מפורש שנאמר בו "בראשון בארבעה עשר יום לחודש בערב תאכלו מצות עד יום האחד ועשרים לחודש בערב" (שמות יב, יח), הרי שחובת מצה קשורה בזמן מסויים ולא רק בקרבן הפסח. ור' יהודה, שאינו למד דבר זה מכאן, מיבעי ליה [נחוץ, לו] פסוק זה ללמדנו חיובו של מי שהוא טמא או שהיה בדרך רחוקה, שאינו יכול להקריב את הפסח בזמנו. סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] הואיל ובפסח לא יאכל, מצה ומרור נמי [גם כן] לא ניכול [לא יאכל]. לכן קא משמע לן [השמיע לנו] שאף הוא חייב במצה.

ומצד שני, ור' שמעון טוען כי מי שהיה טמא ושהיה בדרך רחוקה לא איצטריך קרא [צריך כתוב מיוחד] ללמד שחייבים באכילת מצה, משום שהוא לא גרע [גרוע] מערל ובן נכר. שהרי נאמר בקרבן הפסח: "וכל ערל לא יאכל בו" (שמות יב, מח), ומן ההדגשה "בו" אנו מדייקים: בקרבן הפסח בלבד הוא אינו אוכל, אבל אוכל הוא במצה ובמרור. ושואלים: ור' יהודה, מה אומר הוא כנגד טענה זו? ומשיבים: לדעתו כתיב בהאי וכתיב בהאי [כתוב בזה וכתוב בזה] שפירש הכתוב גם לדין טמא ושהיה בדרך רחוקה וגם לדין ערל ובן נכר החייבים מכל מקום במצה ומרור.

ב מעתה לאחר בירור שיטות ר' יהודה, ר' שמעון ור' יוסי הגלילי, שואלים: מני מתניתין [כשיטת מי היא משנתנו]? אי [אם] תאמר שהיא כר' יהודה — הלוא ר' יהודה חמץ סתמא [סתם] קאמר [אמר] משמע, אפילו חמץ של גוי אסור בהנאה בפסח, שלא כמשנתנו, ואי [ואם] כשיטת ר' שמעון

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rabbi Shimon says: One who eats or derives benefit from leavened bread, both before its time and after its time, does not transgress any prohibition. During its time one is liable to receive karet and transgresses a negative mitzva for eating or deriving benefit from leavened bread. And from the time that it is prohibited to eat leavened bread, beginning at midday on Passover eve, it is also prohibited to derive benefit from it. The Gemara comments: With this last sentence we have come to the opinion of the first tanna, as this statement appears to present Rabbi Yehuda’s opinion and not that of Rabbi Shimon. Rabbi Yosei HaGelili says: Be astounded with yourself. How can it be prohibited to derive benefit from leavened bread for all seven days? In other words, he disagrees with the premise that it is prohibited to derive benefit from leavened bread even during the seven days of Passover.

The baraita discusses a related issue: From where is it derived that one who eats leavened bread on Passover eve from the sixth hour and onward transgresses a negative mitzva? As it is stated: “And you shall sacrifice the Paschal lamb to the Lord your God, of the flock and the herd, in the place which the Lord shall choose to cause His name to dwell there. You shall eat no leavened bread with it; for seven days you shall eat matzot, the bread of affliction” (Deuteronomy 16:2–3). The juxtaposition of the Paschal lamb with the prohibition of leavened bread teaches that the prohibition to eat leavened bread begins from the time that the Paschal lamb is slaughtered, namely, the afternoon of the fourteenth of Nisan. This is the statement of Rabbi Yehuda.

Rabbi Shimon said to him: Is it possible to say this? Isn’t it already stated: “You shall eat no leavened bread with it; for seven days you shall eat matzot”? Since the verse links the prohibition of leavened bread to the mitzva of eating matza, one should also say that one must eat matza on the fourteenth of Nisan. If so, what does it mean when the verse states: “You shall eat no leavened bread with it”? The verse indicates that at a time when he is under the obligation to get up and eat matza, he is subject to the prohibition of: You shall eat no leavened bread. And at a time when he is under no obligation to get up and eat matza, he is not subject to the prohibition of: You shall eat no leavened bread.

The Gemara asks: What is the reason for the opinion of Rabbi Yehuda? The Gemara explains: There are three verses that are written with regard to this prohibition, and in Rabbi Yehuda’s opinion each one teaches that the prohibition applies at a different time. One verse states: “Leavened bread shall not be eaten” (Exodus 13:3). Another verse states: “And all that which is leavened you shall not eat; in all your habitations you shall eat matzot” (Exodus 12:20). And a third verse states: “You shall eat no leavened bread with it” (Deuteronomy 16:3). One verse indicates that there is a prohibition against eating leavened bread even before its time, on Passover eve. One verse indicates that there is a prohibition against eating leavened bread after its time as well, if a Jew owned it during Passover. And one verse indicates that the prohibition applies during Passover itself.

The Gemara asks: And how does Rabbi Shimon interpret these three verses? The Gemara explains: One verse is required to teach about the prohibition during its time. The verse: “And all that which is leavened you shall not eat” is required for another halakha, as it was taught in a baraita: I have derived that leavened bread is prohibited only if it became leavened on its own, through its own natural process. From where do I derive that if it became leavened due to another substance it is considered to be leavened bread as well? The verse states: “All that which is leavened you shall not eat.” This indicates that all leavened bread, no matter how it became so, is forbidden during Passover.

The verse “Leavened bread shall not be eaten” is also required for another halakha. As it was taught in a baraita that Rabbi Yosei HaGelili says: From where is it derived that the prohibition against eating leavened bread during the first Passover in Egypt applied for only one day? The verse states: “Leavened bread shall not be eaten,” and this is juxtaposed to the verse that states: “This day you go forth in the month of spring” (Exodus 13:4). This indicates that the prohibition against eating leavened bread during the first Passover in Egypt applied for only that one day.

The Gemara asks: And Rabbi Yehuda, from where does he derive that leavened bread that became leavened due to another substance is prohibited? The Gemara answers: He derives it from the fact that the Merciful One expresses this halakha with the general term: “That which is leavened”; no additional amplification is required.

The Gemara asks: And this teaching of Rabbi Yosei HaGelili with regard to the Passover in Egypt, from where does Rabbi Yehuda derive it? The Gemara answers: If you wish, say that he derives it from the fact that the phrase “this day” is juxtaposed to it. In Rabbi Yehuda’s opinion, the entire verse: “Leavened bread shall not be eaten” is not required to make this point; instead, this verse indicates that there is an additional time when leavened bread is prohibited. Nonetheless, the juxtaposition with the following phrase does indicate something significant, namely, that the prohibition in Egypt was limited to one day. If you wish, say instead that Rabbi Yehuda does not employ the homiletic method of juxtaposition of verses, except in limited circumstances. Accordingly, Rabbi Yehuda does not accept Rabbi Yosei HaGelili’s opinion at all and holds that the prohibition against eating leavened bread during the Passover in Egypt applied for all seven days.

The Master said in the aforementioned baraita: From where is it derived that one who eats leavened bread from the sixth hour and onward transgresses a negative mitzva? As it is stated: “You shall eat no leavened bread with it”; this is the statement of Rabbi Yehuda. Rabbi Shimon said to him: And is it possible to say this? Isn’t it already stated: “You shall eat no leavened bread with it; for seven days you shall eat matzot,” linking the time of the prohibition against eating leavened bread with the time of the mitzva to eat matza?

The Gemara asks: And indeed, Rabbi Shimon is saying well to Rabbi Yehuda, so how does Rabbi Yehuda use this verse to support his opinion? The Gemara answers that Rabbi Yehuda could have said to you: That verse comes to establish it as an obligation even nowadays. One might have assumed that after the destruction of the Temple, when the Paschal lamb can no longer be brought, the obligation to eat matza no longer applies either. Therefore, the verse links the prohibition against eating leavened bread to the obligation to eat matza in order to teach that just as it is prohibited to eat leavened bread even in the absence of the Temple, so too, there remains an obligation to eat matza as well.

The Gemara asks: And Rabbi Shimon, from where does he derive the need to establish it as an obligation even after the destruction of the Temple? The Gemara answers: He derives it from the following verse: “In the first month, on the fourteenth day of the month in the evening, you shall eat matzot, until the twenty-first day in the evening” (Exodus 12:18). This verse connects the obligation to eat matza to the date of Passover and not only to the Paschal lamb. The Gemara asks: And Rabbi Yehuda, what does he derive from this verse? The Gemara answers: He requires it to teach that there remains an obligation for one who is ritually impure or on a distant journey and cannot bring the Paschal lamb. It could enter your mind to say that since he will not eat the Paschal lamb, he is also not obligated to eat matza and bitter herbs. Therefore, the verse teaches us that he is obligated to eat them.

And Rabbi Shimon, from where does he derive this halakha? In his opinion, a verse is not necessary to teach that one who is ritually impure or on a distant journey is obligated to eat matza and bitter herbs, as he is no worse than an uncircumcised man or a resident alien. As it is written: “And no uncircumcised man shall eat of it” (Exodus 12:48). The added emphasis in “of it” indicates that only it, the Paschal lamb, he does not eat; however, he must eat matza and bitter herbs. The Gemara asks: And Rabbi Yehuda, how would he respond? The Gemara answers: Granted, the Torah did not need to add this verse. Nonetheless, it is written in this context that one who is impure or on a distant journey is obligated to eat matza and bitter herbs. And it is written in that context with regard to the uncircumcised man and the resident alien as well.

After clarifying the opinions of Rabbi Yehuda, Rabbi Shimon, and Rabbi Yosei HaGelili, the Gemara asks: In accordance with whose opinion is the mishna taught? If one suggests that it is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, this cannot be, as Rabbi Yehuda said leavened bread without stipulation that the leavened bread belong to a Jew, indicating that one may not even benefit from leavened bread of a gentile over which Passover elapsed. Therefore, since this opinion contradicts the statement made in the mishna discussed here, Rabbi Yehuda can be ruled out as its author. And if it is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

איסור חמץ האמור בתורה בין לאכילה בין להנאה אין בו שום חלוק בין שנתחמץ מאליו לחמצו הוא בדבר אחר אלא שניהם שוים לשיעור אחד ולענין האיסור הן לאכילה הן להנאה הן לזמן האיסור ולכל הדברים ומה שיש לחלק ביניהם הוא שאם חמצו הוא בידים בדבר אחר או שקנאו לוקה וכל שלא חמצו אלא שנתחמץ מאליו ונשתהא ברשותו או שהניח חמץ ברשותו אינו לוקה הואיל ואין בו מעשה:

פסח מצרים לא הושוה ענינו לפסח דורות בכל הדברים שפסח מצרים הוצרך להיות מקחו מבעשור והיה טעון הגעת דם באגודת אזוב למשקוף ואל שתי המזוזות והיה טעון ליאכל בחפזון ודברים אלו כולם לא נהגו לדורות וכן איסור חמץ לא נהג בפסח מצרים אלא יום אחד ולדורות שבעה ימים ויש חולקין בזו אלא שאין לנו בה דין ודברים ומאי דהוה הוה:

טמא ומי שהיה בדרך רחוקה אע"פ שהם נדחים לפסח שני חייבים הם בראשון למצה ומרור וכן ישראל ערל אע"פ שאין שוחטין את הפסח עליו חייב הוא במצה ומרור ויש מי שפירש שאין חייבין אלא במצה ואע"פ שבסוגיא הזכיר מצה ומרור אשגר לישן הוא שהתלמוד רגיל להזכיר מרור אצל מצה ומ"מ מרור אין חיוב בו מן התורה אלא אצל הפסח וזהו שאמרו בערבי פסחים ק"כ א' מרור בזמן הזה דרבנן:

אף בן נכר והוא המשומד לעבודה זרה נאמר עליו בכאן בו הוא דאינו אוכל אבל אוכל הוא במצה ומרור ויש לחקור בה אם בשלא עשה תשובה ומתורת רשות אפי' בגוי כן ואם בשעשה תשובה ובתורת חובה היאך אתה פוטרו מפסח ופי' גדולי הדורות בשעשה תשובה ואעפ"כ נדחה מפסח ואע"פ שהערל כל שמל חייב בפסח זהו מפני שלא נדחה אלא מצד ערלתו וכיון שמל הרי הוא כישראל גמור אבל בן נכר שנתנכרו מעשיו אע"פ שעשה תשובה מאוס הוא אצל הקדשים והרי הוא ככהנים ששמשו בבית חוניו שאסורין לעבוד לעולם ואני תמה ומה בין זה לגוי שנתגייר אלא שאני מפרשה במשומד שעשה תשובה לשעתו ר"ל בערב הפסח ואמר שאע"פ שלכל המצות שמצה ומרור בכללם הרי הוא כישראל גמור לענין פסח מיהא הרי הוא כגוי שנתגייר בארבעה עשר ומל וטבל שאין שוחטין עליו מפני שהוא כפורש מן הקבר וצריך שבעה וכמו שאמרו וכי יגור אתך גר ועשה פסח יכול מיד ת"ל כחקת הפסח וכו' וי"מ אותה בשלא עשה תשובה אלא שאינו רוצה להיות משומד לענין הפסח ורוצה לעשות פסח ולאכול מצה ומרור ואמר שמניחין אותו לאכול מצה ומרור ולא לאכול אז הפסח:

ומנין לאוכל חמץ משש שעות ולמעלה שהיא בל"ת שנא' לא תאכל עליו דברי ר' יהודא פי' עליו קאי אפסח והכי משמע מזמן דחייל הפסח דהיינו זמן שחיטתו שהיא משש שעות ולמעהל לא תאכל חמץ אמר לו ר"ש וכי אפשר לומר כן והרי כבר נאמר שבעת ימים תאכל עליו מצות בשעה שישנו בקום אכול מצה ישנו בכל תאכל חמץ פי' דה"ק קרא לא תאכל על הפסח חמץ אלא מצות א"כ בע"כ האי עליו לאו אזמן שחיטתו קאי אלא אזמן אכילתו שהיא מוזהר לאכול עליו מצות ואז אם יאכל חמץ עובר בלאו אבל לא ביום י"ד ור' יהודא שפיר קאמר ר"ש פי' מדסמוך לי' שבעת ימים תאכל עליו מצות בע"כ לא קאי קרא אלא אזמן אכילתו והיכי דריש לי' ר' יהודא אזמן שחיטתו אמר לך האי לקובעו חובה לדורות היא דאתי פי' אמר לך ר' יהודא לעולם האי לא תאכל עליו חמץ אזמן שחיטתו קאי וסיפי' דקרא קאי אלא באנפי נפשי' קאי דאזהר רחמנא שיאכלו על הפסח מצות ואע"ג דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו איצטריך האי קרא יתירא לקובעו חובה לדורות אע"ג דליכא פסח וה,ק בזמן אכילת הפסח דהיינו בלילה הראשון תאכל מצות ושבעת דכתיב היא רשות שכל מקום שכתיב שבעה היא מתפרש רשות:

בד"ה חד לפני זמנו כו' ואור"י כיון דחד מהני קראי משמע איסור הנאה לא נחלק ביניהם עכ"ל יש לדקדק מדבריהם דהכא אדבריהם דלעיל שכתבו תימה לרשב"א לימא דא"ב חמץ נוקשה כו' דמרבינן ליה מכל מחמצת לא תאכלו דלחזקיה שרי בהנאה כיון דלא כתיב לא יאכל ולר' אבהו כו' ע"ש הא איכא לתרוצי כי הכא כיון דחד מהנהו קראי איסור הנאה משמע לא נחלק ביניהם דליכא למימר דא"כ להוי נמי חמץ נוקשה בכרת משום דלא נחלק ביניהם דא"כ ה"נ מהאי טעמא הכא בלפני זמנו ולאחר זמנו ליהוי בכרת וי"ל דאיכא הכא שום מיעוטא לר"י דתוך זמנו בכרת ואין לפני זמנו ולאחר זמנו בכרת וק"ל:

בתוס' ד"ה א"כ מה תלמוד לומר כו' הלשון דחוק נ"ל דר"ל דמשום הכי הלשון דחוק דהא תשובת ר"ש שהוא דברי ר"י הוא מראיית פסוק שבעת ימים ובדבריו מתרץ פסוק לא תאכל עליו וכו' לכך מתרצו התוס' שתשובת ר"ש היה ג"כ מכח עליו ודו"ק:

רש"י ד"ה לקובעו חובה. האי ז"י תאכל עליו מצות כו'. כצ"ל וכדפי' בסוה"ע:

תוס' ד"ה ר"ש. וי"ל דגזרינן שמא יאכלנו. ק"ק א"כ לר"ש הל"ל תולין כל שש ויאכיל לבהמתו דהוי כמו גזירה לגזירה:

תוס' ד"ה א"כ. וקשה אמאי איצטריך כו'. לע"ד י"ל דאתי למעוטי. תוס' יו"ט. וע"ד שממעט תנא דעצם עצם (ביומא פא) ע"ש ושפיר יליף לה מההיקש דאכילת מצה אינה אלא בלילה ממש כמ"ש התוס' בר"פ ע"פ. ועי' בהה"מ בפ"א מהל' שביתת עשור ה"ו:

תוס' ד"ה וחד. וא"ת ולחזקיה מנלן אה"נ לפני זמנו. נראה הא דל"ק להו מלאחר זמנו משום די"ל אה"נ דמותר ואע"ג דלאוקימתא דראב"י לקמן מוכח דאסור י"ל דסבר כר' אבהו. אבל בלפני זמנו איתא בברייתא ומשעה שאסור כו':

בא"ד וההוא מסברא מוקמינן לתוך זמנו. לכאורה הא בהדיא אר"י ומנין לאוכל חמץ משש ולמעלה כו' שנאמר לת"ע חמץ הרי דמל"ת יליף אלפני זמנו ולא מלא יאכל. ואולי דאתו לאפוקי שלא תאמר דלא יאכל אתי לאח"ז ושפיר ילפינן לפ"ז מן לאח"ז דשניהם אינן בכרת. אבל לקמן אמרינן אלא לראב"י משום לא יאכל חמץ מב"ל. הרי דלא יאכל מוקמינן אלאח"ז וכן איתא להדיא בירושלמי:

גמ' מדאפקיה רחמנא בלשון מחמצת. נ"ב מהנוסף היוצא:

שם כתיב בהאי וכתיב בהאי. נ"ב וצריכי (וכ"ה לקמן קכ. אבל מרש"י משמע דל"ג כאן ועי' צל"ח):

תוס' ד"ה ר' שמעון [אב"ה עי' מ"ש לקמן במסכת מכות דף טז ע"ב]:

בתוספות בד"ה רבי שמעון אומר חמץ וכו' נראה דלרבי שמעון וכו' ונראה דנפקא ליה מתשביתו ומאך חלק כו' עכ"ל. ונראה דמה שהוצרכו לכל הראיות ממשנה וברייתא וכתבו גם כן בלשון ונראה ולא כתבו בפשיטות דוודאי אסור לכ"ע לאחר שש מדאורייתא מתשביתו ומאך חלק היינו משום דלכאורה מדקאמר ר"ש אינו עובר עליו בלא כלום הוי משמע אפילו עשה נמי ליכא. ועוד דהוי משמע לפני זמנו דומיא דלאחר זמנו ולאחר זמנו ודאי אף לפי המסקנא אינו אסור באכילה לר"ש אלא מדרבנן ולמאי דס"ד מעיקרא אפילו איסורא דרבנן ליכא ולפ"ז הוי משמע דלפני זמנו לר"ש נמי ליכא איסורא דאורייתא כלל דלית ליה הך דרשא דאך חלק או כסברת בעל המאור שהביא הטור סימן תמ"ג שבאכילתו הוא משביתו לכך הוצרכו התוספות לאתויי ראיה לדבריהם ממשנה וברייתא דאסור באכילה. ולפ"ז משמע להו דהאי איסורא היינו מדאורייתא מתשביתו ומאך חלק משום דלא משמע להו כלל שום סברא לומר דלפני זמנו מותר מדאורייתא ואסור מדרבנן משום דלא אשכחן כי האי גזירה בשום דוכתא לאסור יום שלפניו משום יום של אחריו וכ"ש הכא דבין יממא לליליא לא טעו אינשי כנ"ל בכוונת התוס'. מיהו לסברת בעל העיטור שהביא הטור שם דלפני זמנו אינו אלא מדרבנן אפשר דהיינו משום דבזמן הבית לכ"ע הוי אסור לשחוט את הפסח על החמץ והיה צריך לבערו קודם זמן שחיטת הפסח דהיינו לאחר שש מדאורייתא משו"ה גזרו נמי אף שלא בזמן הבית דשורפן קודם שש כנ"ל ודו"ק:

בגמרא רבי יוסי הגלילי אומר תמה על עצמן כו' לכאורה לשון תמה על עצמך תמוה ויש ליישב לפמ"ש לעיל בפירקין בדף כ"ב בלשון התוס' בד"ה חולין שנשחטו בעזרה ליישב שם קושיית הרשב"א והיינו דלרבי יהודה אע"ג דאית ליה חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא ותו לא מצי למילף איסור הנאה בחמץ ממיעוטא דאותו ומנבילה נמי לא מצי ר"י למילף למאי דאית ליה לדברים ככתבן הוא דאתא אפ"ה אתי שפיר דלר"י חמץ אסור בהנאה מק"ו דנותר כי היכי דיליף לענין שריפה וכתבתי גם כן לעיל בדף הסמוך דהא דיליף ר"י באמת ק"ו מנותר אע"ג דחולין מקדשים לא ילפינן אלא משום דר"י ס"ל כריב"ל דהא דחמץ אסור בהנאה לא ילפינן אלא מקרא דוכל חטאת אשר יובא מדמה ואע"ג דבקדשים כתיב מ"מ כיון דבקדשים לא איצטריך דכתיב והנה שורף אע"כ דחמץ אסור ובאם אינו ענין וכמו שהארכתי לעיל ולפ"ז א"ש הא דקאמר ר"י הגלילי לר"י דוקא ותמה על עצמך האיך חמץ אסור בהנאה כל ז' דנהי דלית לך הך דרשה דידי למידרש מלא יראה לך שלך יהא ומוקמת לה לדרשא אחריתי אפ"ה מנין לך לאוסרו בהנאה דהא מנבילה לא מצית למילף דלדידך לדברים ככתבן הוא דאתא ומיעוטא דאותו לדידך למעוטי חולין שנשחטו בעזרה הוא דאתא והך דרשא דריב"ל דיליף מוכל חטאת אשר יובא מדמה לא ס"ד דר"י הגלילי כלל דלדידיה איצטריך האי קרא וכל חטאת לגופה לפרים ושעירים הנשרפים כו' כדאיתא לקמן פרק כיצד צולין דף פ"ג ע"ש והארכתי עוד בזה דבלא"ה אפשר דלר"י לא שייך הך דרשא דריב"ל לדבריו בפרק טבול יום אלא שאין כאן מקומו להאריך ועכ"פ שפיר קאמר ר"י הגלילי לר"י תמה על עצמך דווקא:

שם אמר ליה רבי שמעון וכי אפשר כו' אם כן מאי תלמוד לומר לא תאכל עליו חמץ בשעה שישנו כו'. וקשיא לי דהא בלא"ה איצטריך האי הקישא לכ"ע לאשמעינן דאינו יוצא ידי חובת מצה אלא בחמשת מינים שבאין לידי חימוץ כדאיתא לקמן ודוחק לומר דרבי שמעון סובר כרבי יוחנן בן נורי לקמן ועוד דבסמוך דמקשה בגמרא שפיר קאמר ליה רבי שמעון לר"י ומשני דר"י מוקי להאי היקישא לקובעו חובה כו' ושקיל וטרי טובא בהך דרשא ואמאי לא קאמר בפשיטות דרבי יהודה מוקי האי הקישא לענין חמשת מינים תו קשיא לי דאכתי לר' שמעון האי עליו דכתיב בחמץ למה לי דבלא"ה הוי שפיר יותר הך הקישא בלא עליו ונראה לי ליישב חדא מגו חדא דמהקישא לחוד לא הוי מצי למילף היתירא ללפני זמנו כיון דהיקישא בלא"ה איצטריך למילתא אחריתי לענין חמשת מינים ואי משום דאין היקש למחצה הא איכא למימר נמי לאידך גיסא דאיתקש השבתת שאור די"ד לאכילת חמץ דשבעת ימים א"כ נימא נמי דאין היקש למחצה כי היכי דשבעת ימים עובר בלאו דאכילה ה"ה בי"ד בין לענין ביעור ובין לענין אכילה דעבר בלאו וכמ"ש ג"כ מ"ז ז"ל בס' מג"ש ע"ש ועמ"ש בזה לעיל דף ה' ומש"ה איצטריך למיכתב עליו בחמץ ועליו במצה לאשמעינן מהאי הקישא נמי לענין זמן אכילת חמץ ואפשר נמי דהנך תרי עליו הוי כמו ג"ש להך מילתא כן נ"ל ועיין עוד בסמוך:

שם בשעה שישנו בקום אכול מצה כו' לכאורה נראה דהך הקישא דר"ש לא איצטריך אלא למעוטי לפני זמנו משא"כ להיתירא דלאחר זמנו לא איצטריך דמהיכא תיתי דאסור לפי זה אתי שפיר הא דקאמר בשעה שישנו בקום אכול מצה דמהאי שעתא עיקר זמן חיובא בליל ט"ו ומהאי שעתא מתחיל איסור חמץ ולא קודם לכן אלא דאכתי איכא למידק אם כן מאי קאמר ובשעה שאינו בקום אכול מצה אינו בבל תאכל חמץ דהא ודאי ליתא דהא בכל שבעת ימים אינו בקום אכול מצה לבר מלילה ראשונה דהוי חובה ובאינך רשות וע"כ צריך לומר דאע"ג דאינן מצוה אלא רשות אפ"ה שייך לישנא דישנו בקום אכול מצה בכל שבעת ימים כיון דכתיב להדיא שבעת ימים תאכל עליו מצות. ועוד אפשר לומר דלר"ש בכל שבעת ימים אכילת מצה מצוה כפשטא דקרא דהא לקמן ס"פ ערבי פסחים משמע דהא דאין מצות אכילת מצה אלא בלילה ראשונה לא ידעינן אלא מרומיא דקראי כתוב אחד אומר שבעת ימים תאכל עליו מצות וכתוב אחד אומר ששת ימים תאכל עליו מצות וע"כ דרשינן מה שביעי רשות אף ששה רשות ואם כן לר"ש אפשר דלית ליה הך דרשא דדריש להאי רומיא דקראי למילתא אחריתא לענין חדש וישן כדאיתא בסיפרא פ' ראה והובא שם בילקוט ע"ש ועיין במנחות דף ס"ו בד"ה כתוב אחד אומר כו'. נמצא דלפ"ז מצינן למימר שפיר דהך הקישא דר"ש שייך נמי להיתירא דלאחר זמנו דאז אינו בקום אכול מצה כלל לכל הפירושים שכתבתי והא דאיצטריך קרא להיתירא דלאחר זמנו נראה לי משום דמסברא הו"א דאסור כיון דמסתמא ר"ש כר"ע רביה סבירא ליה כדאשכחן במנחות ולעיל בפ"ק אמרינן דלר"ע אין ביעור חמץ אלא שריפה מדאורייתא ובאמת לא אשכחן בכל הנך שהקפידה התורה בשריפה דוקא שיחזור להיתירא בשום זמן אלא אסורין לעולם ועוד דק"ו נמי איכא מערלה לשאר איסורין שאינן בבל יראה ובל ימצא אפ"ה אין היתר לאיסורן דפירות ערלה אסורין לעולם אף לאחר ג' שנים מכ"ש חמץ שנעבד בו עבירה ועבר ג"כ בבל יראה ובל ימצא אינו דין שאותו החמץ יהא אסור לעולם ומשו"ה איצטריך הך הקישא להתירא לאחר זמנו כנ"ל נכון בעז"ה יתברך ובזה נתיישב מה שהקשו בתוס' בד"ה א"כ מה תלמוד לומר ודוק היטב:

בתוס' בד"ה וחד לפני זמנו וא"ת ולחזקיה מנלן איסור הנאה כו' וההוא מסברא מוקמינן לתוך זמנו עכ"ל. לע"ד נראה ליישב דלר"י קראי הכי דייקא דמסתמא קרא קמא דוכל מחמצת לא תאכלו מוקמינן לתוך זמנו דאדלעיל מיניה קאי דכתיב שבעת ימים וכתיב נמי כרת וקרא בתרא דלא תאכל עליו חמץ דכתיב בפ' ראה מסתמא נמי מוקמינן ליה אלפני זמנו דהיינו בי"ד מדכתיב לא תאכל עליו ולר"י האי עליו אשחיטת פסח קאי דבקרא דלקמן כתיב וזבחת פסח. ולפ"ז ע"כ לא יאכל חמץ דכתיב בפרשת קדש לי כל בכור אלאחר זמנו קאי וכיון דמהאי לא יאכל דרשינן מיניה איסור הנאה והיינו לאחר זמנו דהתם לא כתיב שבעת ימים ופשטא דלישנא לא יאכל נמי משמע דלא יאכל לעולם ולפ"ז שפיר ילפינן איסור הנאה לתוך זמנו ולפני זמנו בקל וחומר מלאחר זמנו ומכ"ש דא"ש טפי לפמ"ש בפירקין דחזקיה גופא דמצריך קרא לאיסור הנאה בחמץ לא איצטריך אליבא דר"י דכיון דר"י סובר דאין ביעור חמץ אלא שריפה ויליף לה בק"ו ובבנין אב מנותר למאי דאית ליה דחמץ נמי אין היתר לאיסורו דאף לאחר זמנו אסור אם כן מהאי טעמא גופא יליף נמי איסור הנאה בחמץ בקל וחומר ובנין אב מנותר ועיקר מילתא דחזקיה ורבי אבהו לא איצטריך אלא להנך תנאי דפליגי אדר"י בין לענין שריפה ובין לענין לאחר זמנו מותר מדאוריי' והא בהא תליא כדפרישית בדוכתי טובא כנ"ל נכון ועיין מה שאכתוב בסמוך בזה בלשון הגמרא בהא דמקשה מני מתניתין ודוק היטב:

בא"ד ואומר ר"י כו' לא נחלק ביניהם עכ"ל. ועיין במהרש"א שכתב דאיכא שום מיעוטא לענין כרת דלפני זמנו ולאחר זמנו ויש לתמוה עליו דאישתמיטתיה קרא דכתיב להדיא ונכרתה הנפש ההיא מיום הראשון עד יום השביעי משמע דליכא כרת אלא באותו זמן בלבד:

בגמרא אמר לך האי לקובעו חובה ופרש"י דלהכי איצטריך הקישא לר"י. ונראה דאף ע"ג דקי"ל אין היקש למחצה אפ"ה לא דרשינן האי הקישא נמי למידרש בשעה שישנו בקום אכול מצה להתיר לפני זמנו משום דפשטא דקרא דלא תאכל עליו משמע לר"י דהיינו דוקא בי"ד דאוזבחת פסח דלעיל מיניה קאי כדפרישית ולאחר זמנו נמי ע"כ אסור מדמייתר קרא דלא יאכל חמץ ולפ"ז נתיישב גם כן מה שהקשיתי לעיל דאמאי איצטריך הכא לאוקמי הקישא לר"י לקובעו חובה בזמן הזה ואמאי לא מוקי בפשיטות הך היקישא לענין חמשת מינים במצה ולמאי דפרישית כיון דעיקר ילפותא דר"י בלפני זמנו מעליו דחמץ אם כן אכתי עליו דמצות למה לי כיון דלא דרש ר"י בשעה שישנו ומשו"ה קאמר שפיר דהיינו לקובעו חובה בזמן הזה ונראה דכוונתם בזה דלאו מהקישא לחוד יליף לה כיון דהקישא איצטריך לחמשת מינים וליכא למימר דאכתי אין היקש למחצה הא ליתא דאדרבה מצינן למימר איפכא כפרש"י דלא תימא על מצות ומרורים יאכלוהו כתיב אי איכא פסח מחויב במצה ואי לא לא משא"כ השתא דכתיב עליו בחמץ וכתיב עליו במצה משמע דהאי הקישא לענין עליו גופא קאי מה עליו דחמץ לאו דוקא דנוהג אפילו בדליכא פסח ה"ה עליו דמצה ואפשר נמי דהאי עליו עליו הוי כמו גזירה שוה להך מילתא כדפרישית ודוק היטב שנראה לע"ד נכון מאד בעזה"י:

בתוספות בד"ה ואידך נפקא ליה כו' תימא לר"י דבפ"ק דקידושין כו' ועוד תימא לרב אחא כו' דלא ככל התנאים עכ"ל. מה שהקשה בפ"ק דקידושין ע"ש בתוספות ומה שהקשה מדרב אחא דהוי דלא ככל התנאים נראה לע"ד ליישב דלא קשה מידי דהא הך אוקימתא דהקישא לקובעו חובה לאו רבי יהודה גופא קאמר ליה אלא סתמא דתלמודא מסיק הכי אליבא דר"י והיינו דוקא לשקלא וטריא דשמעתין דטעמא דר"י באיסורא דלפני זמנו היינו משום דתלתא קראי כתיבי וכתבתי גם כן דעיקר טעמא דר"י מעליו דחמץ ומשום הכי איצטריך ליה לאוקמי נמי הקישא לענין עליו דמצה דהיינו לקובעו חובה משא"כ רב אחא ב"י דפרק ערבי פסחים אזל לטעמיה דמסיק בשמעתין בסמוך דמתניתין ר"י ויליף שאור דאכילה משאור דראיה ולפ"ז סובר רב אחא ב"י לגמרי כר"י כיון דסתם מתניתין כוותיה וסובר גם כן דטעמא דר"י באיסורא דלפני זמנו לאו משום דתלתא קראי כתיבי ולאו משום יתורא דעליו אלא דבלא"ה א"ש הא דלר"י עובר לפני זמנו בלאו דאכילה כיון דיליף ר"י שאור דאכילה משאור דראיה ולפ"ז אפי' בלא יתורא דעליו מוקמינן קרא דעליו לי"ד:

בגמרא מני מתניתין אי רבי יהודא חמץ סתמא קאמר אפילו דעכו"ם. ולכאורה נראה דהאי שקלא וטריא דשמעתין באוקימתא דמתני' היינו דוקא אליבא דרבי אבהו דאמר לא יאכלו לא תאכל ולא תאכלו כולהו איסורי הנאה משמע ולפ"ז מקשי שפיר דלבתר דדייק הש"ס דטעמא דר"י ע"כ משום דתלתא קראי כתיבי לא יאכל ולא תאכל ולא תאכלו דשלשתן איסורי הנאה משמע וכיון דכולהו קראי סתמא כתיבי משמע דאין לחלק בין ישראל לעכו"ם אפילו לענין איסור הנאה. משא"כ לחזקיה דלא שייך איסור הנאה אלא היכא דכתיב לא יאכל אם כן מצינן למימר דע"כ הא דאוסר ר"י בהנאה לפני זמנו ולאחר זמנו לאו מפשטא דקרא יליף אלא בק"ו מערלה ובשר בחלב וכלאי הכרם כדאיתא לעיל בברייתא דאיסי בן יהודה לענין בשר וחלב ומכ"ש דהשתא נמי דלרבנן דילפי איסור הנאה בבשר וחלב מקראי אחרינא ממילא ילפינן נמי חמץ בפסח לאחר זמנו בק"ו מערלה שלא נעבדה בה עבירה ואסור בהנאה מכ"ש בחמץ שלאחר זמנו שנעבדה בו עבירה ואסור באכילה שאסור נמי בהנאה. וליכא למיפרך מה לערלה שלא היה לה שעת הכושר משא"כ בחמץ בשר וחלב יוכיח וחזר הדין. ומכ"ש לשיטת התוס' לעיל בשמעתין דאיסי בן יהודה בפשיטות מצי למילף איסור הנאה בבשר וחלב מבנין אב מכלאי הכרם לחוד שנעבדה בה עבירה ואסור בהנאה. ואם כן ממילא שייך האי בנין אב גופא לענין איסור הנאה בחמץ דלאחר זמנו דכיון שנעבד בו עבירה שעבר בבל יראה אסור בהנאה. ואם כן לפ"ז לא שייך האי טעמא אלא לענין חמץ דישראל משא"כ בחמץ דעכו"ם שלא נעבדה בו עבירה אם כן אין לאוסרו אלא באכילה מקרא דלא תאכלו הא בהנאה שרי ולא תאכל איסור הנאה לא משמע ואם כן שפיר מצינו לאוקמי מתניתין כרבי יהודה וכיון דע"כ מחלק בין ישראל לעכו"ם לענין איסור הנאה כדפרישית. ואין להקשות אם כן אמאי איצטריך חזקיה לאהדורי למילף איסור הנאה בחמץ מלא יאכל אמאי לא יליף לה בפשיטות מהאי ק"ו דערלה או מבנין אב דכלאי הכרם. הא ליתא לפי מה שכבר כתבתי שם במימרא דחזקיה דאיצטריך למילף מקראי לאפוקי מדרשא דרבי יוסי הגלילי דחמץ מותר בהנאה דכתיב לך שלך תהא ואם כן הו"א דהך דרשא מפקא מק"ו משו"ה איצטריך חזקיה למילף דאסור בהנאה מפשטא דקרא דלא יאכל דממילא ע"כ דרשינן קרא דלך לענין שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה כו' חד בשאור וחד בחמץ וכמ"ש שם במימרא דחזקיה ע"ש כך היה נראה לי לכאורה. אלא שנראה בעיני דוחק לאוקמי כל שקלא וטריא דהכא אליבא דרבי אבהו לחוד ולא אליבא דחזקיה ומכ"ש דהוי קשה טפי על אותן פוסקים שפסקו כחזקיה דא"כ מסקנת השמעתין דהכא הוי דלא כהלכתא דלחזקיה כיון דמתני' דהכא מתוקמי שפיר כר' יהודה ממילא הוי לן למיפסק כר"י דהא ר"ש ור"י הלכה כר"י מכ"ש דסתם מתני' דהכא נמי כר"י אתיא לכך נראה דסוגיא דהכא אליבא דכ"ע מתוקמא דמשמע ליה להש"ס בפשיטות דכיון דר"י קאמר בהאי לישנא משעה שאסור באכילה אסור בהנאה משמע דבכל ענין קאמר ל"ש דישראל ול"ש דעכו"ם כל מה שאסור באכילה אסור בהנאה כן נ"ל ועדיין צ"ע ודוק היטב:

(כח ב) סמוכין לא דריש.—פירש"י: הלכך לית ליה דר' יוסי הגלילי. ולפ"ז צ"ל דהא דכתיב "ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עגות מצות כי לא חמץ כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה" (שמ' יב לט), לא שהיו יכולים לאכול חמץ אלא שהכתוב מספר גודל הנס כדאיתא במכילתא פ' בא, שמרעמסס לסוכות ק"כ מילין*[כך הנוסח במדרשב"י הוצ' אפשטיין־מלמד עמ' 32, במדר"י פסחא רפי"ד נוסח' אחר', ועי' בהערת הורוביץ בעמ' 47.] וכהרף עין באו לסוכות ולא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ ואפו אותן מצות כמו שנצטוו.

ומשעה שאסור באכילה. היינו משש שעות ולמעלה דאמרן לפני זמנו בלאו והא מילתא רבי יהודה קאמר לה כדמפרש בגמרא אתאן לתנא קמא: תמה על עצמך וכו'. דאפילו בתוך המועד קאמר דמותר בהנאה וקא מתמה אהני דאסרי: לא תאכל עליו. משעת שחיטה דהיינו משש שעות ולמעלה שחמה נוטה להעריב: הכי גרסינן חמץ אין לי אלא שנתחמץ מאליו: מנין לפסח מצרים. שלא נהגו בו איסור חמץ אלא יום אחד: ת''ל לא יאכל חמץ וסמיך ליה היום אתם יוצאים. לא יאכל חמץ היום: ואי בעית אימא סמוכין לא דריש. רבי יהודה אלא במשנה תורה לחוד והכי שמעינן ליה בפרק קמא דיבמות (ד' ד.) הלכך לית ליה דרבי יוסי הגלילי: לקובעו חובה. האי שבעת ימים תאכלו מצות לאו לאקושי איסור חמץ למצות אכילת מצה אתא אלא לאקושי אכילת מצה לאזהרת חמץ לקבוע אכיל' מצה חובה לדורות כל זמן שהוא מוזהר על החמץ ואפילו בזמן שאין פסח דלא תימא על מצות ומרורים יאכלוהו כתיב אי איכא פסח מיחייב באכילת מצה ואי לא לא: בערב תאכלו מצות. קרא יתירה הוא דהא כתיב על מצות ומרורים יאכלוהו: לטמא ושהיה בדרך רחוקה. שאף על פי שאינו עושה פסח חייב באכילת מצה: לא ניכול. לא נתחייב: ערל. שמתו אחיו מחמת מילה: בן נכר. מי שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים ולא לכל התורה: כתיב בהאי. ערל ובן נכר וכתיב טמא ושהיה בדרך רחוקה דליכול מצות ואף על גב דמצי יליף מיניה הלכך איצטריך היקישא לקובעו חובה ומקראי אחריני טובא כגון שבעת ימים מצות תאכלו וכגון מצות יאכל את שבעת הימים לא נפקא ליה קביעות חובה דהנהו לאו חובה נינהו אלא מצות יאכל ולא חמץ ואם רצה ליזון שלא מחמץ ושלא ממצה הרשות בידו ותדע דהא בכולהו כתיב את שבעת הימים וחובת מצה אינו אלא לילה הראשון כדילפינן בפרק בתרא אבל מההוא קרא נפקא לן חובת לילה הראשון מדכתיב להיקישא גבי פסח וכדכתיב תאכל עליו מצות כי פסח לילה הראשון אף היקישא שלא בזמן פסח ללילה ראשונה ואהני היקישא לקובעו חובה בזמן הזה ואהני עליו למימרא דקביעת חובה דהיקישא לאו לכל שבעה אלא ללילה הראשון:
רבי שמעון אומר חמץ לפני זמנו ולאחר זמנו אינו עובר עליו בלא כלום. נראה דלרבי שמעון נהי דאין עובר עליו בלאו דחמץ לפני זמנו מודה הוא דאסור באכילה משש שעות ולמעלה מדאמרינן בפ''ק (לעיל דף יד.) אין שורפין תרומה טהורה עם הטמאה משמע הא לבדה שורפין בשש ואי מותרת לאכול יאכלנה עד הלילה ועוד דקאמר משעה שאסור באכילה אסור בהנאה אתאן לת''ק מכלל דלרבי שמעון אסור באכילה אע''פ שאינו אסור בהנאה דהיינו אחר שש ונראה דנפקא ליה מתשביתו ומאך חלק ומשמע תשביתו שלא כדרך הנאה דהיינו אכילה אבל להסיקו תחת תבשילו מותר לרבי שמעון וא''ת למה שורפין בשש לרבי שמעון יסיקנו עד הלילה מעט מעט תחת תבשילו וי''ל דגזרינן שמא יאכלנו וכן לרבי יוסי הגלילי דשרי חמץ להסיקו תחת תבשילו היינו הכל ביחד אבל מעט מעט לא שמא יאכלנו דמסתמא אית ליה אור לארבעה עשר בודקין וכו': אם כן מה תלמוד לומר לא תאכל עליו. הלשון דחוק ונראה לרשב''א דהכי פירושו והלא כבר נאמר תאכל עליו מצות וההוא עליו ע''כ אאכילת פסח קאי הכי נמי לא תאכל עליו חמץ קאי נמי אשעת אכילת פסח וקשה אמאי איצטריך קרא להכי מהיכא תיתי שיהא בבל תאכל חמץ בי''ד דהא כולהו קראי מצרכינן לקמן אליבא דרבי שמעון: וחד לפני זמנו. וא''ת ולחזקיה מנלן איסור הנאה לפני זמנו דליכא אלא חד לא יאכל וההוא מסברא מוקמינן לתוך זמנו ואור''י כיון דחד מהנהו קראי משמע איסור הנאה לא נחלק ביניהם: מחמת דבר אחר. פי' ריב''א מחמת דבר אחר דלאו מינו דעל ידי שאור מיקרי חמץ טפי משנתחמץ מאליו כדמוכח בפרק כל המנחות (מנחות נב:) אלא כגון שנתחמץ על ידי שמרי יין שמייבשין השמרים בתנור כאשר עושין בארץ אשכנז ול''ד לעיסה שנילושה ביין דלית ביה כרת ויש בה לאו: ואידך נפקא לה מבערב תאכלו מצות. תימה לר''י דבפ' קמא דקדושין (ד' לז:) נפקא לן בזמן הזה ממושבותיכם דכתיב גבי מצה והיינו דלא כחד ועוד תימה לרב אחא בר יעקב דאית ליה בשילהי ערבי פסחים (לקמן קכ.) מצה בזמן הזה דרבנן ודריש התם לכולהו קראי דלא ככל התנאים: כל ערל לא יאכל בו וכל בן נכר לא יאכל בו בו הוא אינו אוכל אבל אוכל הוא במצה ומרור. תימה גבי בן נכר שהוא מומר אמאי איצטריך קרא פשיטא שחייב לאכול מצה דהא חייב בכל מצות האמורות בתורה ואי קמשמע לן דמצי אכיל מצה אע''ג דאסור בפסח הא נמי פשיטא דאטו מצה קדושה אית בה וי''ל דאיצטריך להיכא דנשחט הפסח כשהיה מומר ועשה תשובה דאף על גב דלא אכיל בפסח דאין נאכל אלא למנויו מכל מקום חייב לאכול מצה ומרור: ערל. פי' הקונטרס שמתו אחיו מחמת מילה ולפירושו פסול נמי בתרומה דבהערל (יבמות ע. ושם) יליף תרומה מפסח בגז''ש דתושב ושכיר והא דמיבעיא לן התם (דף עא) ערל קטן מהו לסוכו שמן של תרומה ערלה שלא בזמנה פוסלת או לא יש לחלק בין שלא בזמנה דקטן שאין חייב למול כיוצא בו למתו אחיו מחמת מילה דכיוצא בו חייבין ותדע דהא טומטום אינו אוכל בתרומה בפרק הערל (שם עב.) אף על גב דמסברא אין חייב לקרוע הוא הדין מתו אחיו מחמת מילה דאינו אוכל אף על גב דאינו חייב למול: .
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד