פסחים כז ע"ב

דף כז - ב

ותמהינן: מכלל, דרבנן דפליגי עליה דרבי, שרו אפילו כשאבוקה כנגדו! משום דסבירי להו, דאין השלהבת באה מהעץ בעודו בעין, אלא מהמשהו שכבר נשרף ופקע איסורו [תוספות].

ואם כן, אלא עצים דאיסורא דאסורים בהנאה, לרבנן, היכי משכחת להו? והרי לעולם הנאת ההסקה מותרת.

אמר רב אמי בר חמא: משכחת להו בשרשיפא [כסא]! שאם התקין כסא או הדום לרגליו מעצים האסורים בהנאה, אסור אותו כסא בישיבה. שהרי הוא נהנה מהעצים בעודם בעין. ^[1] בעא מיניה רמי בר חמא מרב חסדא: תנור שהסיקו בעצי הקדש, ואפה בו בהיסק זה את הפת, מהו?

לרבי, הפת ודאי אסורה, שהרי יש שבח עצי הקדש בפת. אבל לרבנן דשרי בקמייתא [בקליפי ערלה] את הפת, ולית להו "יש שבח עצים בפת", מאי דינא בעצי הקדש? ^[2]

אמר ליה רב חסדא: אף לרבנן הפת אסורה. וחמור דין ההקדש משאר איסורי הנאה. ^[3] ותמה עליו רמי בר חמא: ומה בין פת זו שנאפתה בעצי הקדש, לפת שנאפתה בעצי ערלה?

אמר רבא: הכי השתא! הא ודאי הקדש חמיר טפי. שהרי ערלה בטילה בתערובת של מאתיים חלקים של היתר כנגדה. אבל הקדש, אפילו באלף חלקי חולין כנגדו לא בטיל. ^[4]

אלא אמר רבא: אי קשיא ליה לרמי בר חמא על דברי רב חסדא שאסר את הפת, הא קשיא ליה:

והלא מעל המסיק בעצי ההקדש, ונתחייב בחיובי מעילה משעה שנטלן להסיק בהם. ^[5] וכל היכא דמעל המסיק, נפקי להו העצים לחולין.

וכדתנן: אין מועל אחר מועל אלא בבהמת קרבן וכלי שרת בלבד. שכל הקדש שאינו קדוש קדושת הגוף אלא קדושת דמים בלבד, המועל הראשון הוציאו לחולין, ושוב אין מועלין בו.

וכיון שיצאו העצים לחולין מיד כשמעל בהם המסיק, איך יאסרו לאחר מכן את הפת שנאפית בהם? אמר רב פפא: הכא בעצי שלמים עסקינן. שהתפיס בעצים קדושת דמים, להביא מדמיהם שלמים. ואין דין מעילה בשלמים, משום דקדשים קלים נינהו, ולא קרינן בהו "קדשי ה'". מיהו, איסור הנאה ודאי יש בהם. וכן הוא דין העצים שנתפסו בקדושת דמי שלמים, דאיסור יש בהם, אבל אין בהם דין מעילה.

ופשיט ליה רב חסדא, דאין העצים מתחללים על ידי המסיק, משום דלא מעל. ואליבא דרבי יהודה דאמר: הקדש, במעילת שוגג הוא מתחלל. אבל במעילת מזיד אינו מתחלל!

במזיד, מאי טעמא לא מתחלל? - כיון דלאו בר מעילה הוא - [שהרי אין חיוב קרבן מעילה במזיד, אלא בשוגג]. הלכך לא נפיק לחולין במעילת מזיד.

ולפי זה, המועל בקדושת שלמים נמי - כיון דלאו בר מעילה נינהו [דהרי לא קרינן בהו "קדשי ה'"], לא נפקא לחולין כשמעלו בהם.

ומקשינן: וכי כל היכא דמעל המסיק, נפקי העצים לחולין? והא תניא: כל איסורי ההנאה הנשרפין, אפרן מותר בהנאה. חוץ מעצי אשירה! וילפינן כן, מדכתיב בעבודה זרה "לא ידבק בידך מאומה מן החרם".

ואפר הקדש לעולם אסור.

[ודוקא בהקדש הוא אסור לעולם. אבל עצי אשירה, אם שרפם העכו"ם, הרי הם מותרים. משום שהעכו"ם יכול לבטל את העבודה זרה ^[6]].

ואי כדקא אמרת, דעל ידי מעילה נפק לחולין, הרי נתחללו העצים משעה שנטלום לשורפן, ואמאי אפרן אסור?

אמר רמי בר חמא: הכא במאי עסקינן, כגון שלא מעלו בהם אלא שנפלה דליקה מאיליה בעצי ההקדש. דליכא איניש דנמעול בהו. ^[7]

רב שמעיה אמר: הכא במאי עסקינן, באותן [באותו אפר] שטעונין גניזה! והיינו אפר של תרומת הדשן. שלא היתה מעילה בשריפתו, אלא נשרף על גבי המזבח כמצותו.

ואסור להנות בו, כדתניא: כתיב בדשן, "ושמו אצל המזבח".

ודרשינן: "ושמו" - בנחת. "ושמו" - כולו. "ושמו" - שלא יפזר אותו, אלא יניחו צבור. "ושמו" - שלא יהנה ממנו.

שנינו במשנה: רבי יהודה אומר: אין ביעור חמץ אלא שריפה!

תניא: אמר רבי יהודה: אין ביעור חמץ אלא שריפה.

והדין נותן כן. שקל וחומר הוא מהנותר מבשר הקדשים ^[8].

ומה נותר, שאינו ב"בל יראה" וב"בל ימצא" ^[9], ואפילו הכי הוא טעון שריפה - כדכתיב "והנותר מבשר הזבח, ביום השלישי באש ישרף" - חמץ, שישנו ב"בל יראה" ו"בל ימצא", לא כל שכן שהוא טעון שריפה!

אמרו לו חכמים: כל דין קל וחומר, שאתה דן בתחלתו להחמיר על הדבר החמור וליתן בו חומר אחר, וסופו של דין זה להקל, אינו דין.

שהרי החומר שאתה מוסיף עליו גורם לבסוף להקל בו. ^[10]

ואף כאן, אם אתה מצריכו בדוקא שריפה, סופו שבא לידי קולא.

שהרי אם לא מצא עצים לשורפו, יהא יושב ובטל, ^[11] ולא יבערנו בדבר אחר.

אבל לולא הקל וחומר, לא היתה מתבטלת מצות ביעורו. לפי שהתורה אמרה "תשביתו שאור מבתיכם". דמשמע - תבערנו בכל דבר שאתה יכול להשביתו! ואם אין לו עצים, יבערו על ידי פירור וזריה לרוח, וכדומה. ^[12]

[ואף על גב דאמרינן לעיל [יב ב], דאף לרבי יהודה, בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר, אכתי אתי לידי קולא. וכגון במי שרוצה לצאת בשיירה תוך ל' יום שקודם הפסח. שכבר חלה עליו חובת ביעור. ואם אין לו עצים, לרבנן ישבית את חמצו בכל דבר. ואילו לרבי יהודה, יהיה יושב ובטל, ולא יבערנו ^[13]].

חזר רבי יהודה מחמת תשובה זו, ולא דן דין זה בקל וחומר. ^[14] אלא דנו בדין אחר של בנין אב [מה מצינו]. וכיון דלאו קל וחומר הוא, לא אכפת לן בכך שסופו להקל. שהרי גזירת הכתוב היא. ויש לנו להשוות חמץ לנותר בין קולא ובין לחומרא.

וכך דן: הרי נותר אסור באכילה, ואף חמץ אסור באכילה. מה נותר בשריפה, אף חמץ בשריפה!

אמרו לו חכמים: נבילה תוכיח, שאף שהיא אסורה באכילה, אינה טעונה שריפה. ואף חמץ אינו טעון שריפה.

אמר להן רבי יהודה: הפרש יש בין נבילה לנותר וחמץ.

שהרי נותר אסור באכילה ובהנאה. וכן חמץ אסור באכילה ובהנאה. ושפיר ילפינן ליה מנותר: מה נותר בשריפה, אף חמץ בשריפה.

מה שאין כן נבילה, שאינה אסורה אלא באכילה בלבד, אבל מותרת היא בהנאה.

אמרו לו חכמים: שור הנסקל יוכיח, שאף שהוא אסור באכילה ובהנאה, אינו טעון שריפה. ואף בחמץ נימא כן.

אמר להן: הפרש יש בין חמץ ונותר לשור הנסקל.

שהנותר אסור בהנאה ובאכילה, וענוש כרת על אכילתו. ואף חמץ אסור באכילה ובהנאה, וענוש כרת על אכילתו. הלכך ילפינן להו מהדדי. מה מצינו בנותר שהוא בשריפה, אף חמץ הוא בשריפה.

מה שאין כן שור הנסקל, שאין ענוש כרת על אכילתו.

אמרו לו חכמים: חלבו של שור הנסקל יוכיח, שהוא אסור באכילה ובהנאה [משום איסור שור הנסקל], ואף ענוש כרת על אכילתו [משום איסור חלב]. ואפילו הכי אין הוא טעון שריפה. והכי נמי נימא בחמץ.

בעי מיניה רמי בר חמא מרב חסדא תנור שהוסק בעצי הקדש ואפה בו פת לר' המתיר [מהו] וא"ל הפת אסורה ומה בין עצי הקדש לעצי ערלה אמר רבא משום דערלה בטלה במאתים והקדש אפי' באלף לא בטיל קשיא ליה לרבא והא קיי"ל כי המסיק בעצי הקדש מעל וכיון דמעל נפקי להו העצים לחולין [ואמאי] הפת אסורה ומשני רב פפא בעצי הקדש שאמרנו במאי עסקינן כגון שהקדישם בתורת שלמים וכר' יהודה [דתני] בקדושין פ"ב הקדש בשוגג מתחלל במזיד אין מתחלל במזיד מאי טעמא אינו מתחלל משום דלאו בר מעילה הוא הכא נמי בעצי הקדש המוקדשים בתורת שלמים כיון דשלמים לאו בני מעילה נינהו לא נפקי לחולין ומקשי' וכל היכי דמעל המסיק נפקי לחולין והתניא כל הנשרפין אפרן מותר חוץ מעצי אשרה ואפר הקדש דלעולם אסור ואי אמרת מעל המסיק ונפקי לחולין אמאי אסור ושניה כגון שנפלה דליקה מאיליה דליכא איניש דלימעול לפיכך תאני אפר הקדש לעולם אסור.

רב שמעיה אמר האי דקתני אפר הקדש לעולם אסור כגון תרומת הדשן שטעון גניזה ושמועה זו תרומת הדשן שהוא טעון גניזה בסוף תמורה כדתניא ושמו אצל המזבח ושמו בנחת ושמו כלו (בנחת) ושמו שלא יפזר:

ר' יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה.

מתני' ר' יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה. בתוס' פסקו הלכה כר' יהודה משום דסתם כותיה בתמורה. וכתב הרי"ט דאינו הגון דיחיד ורבים הלכה כרבים ואההיא סתמא לא סמכינן דילמא סתם ואח"כ מחלוקת היא: וחכמים אומרים אף פורר וזורה לרוח:

עצי ערלה שעשה מהם כסא לישב עליו אין צריך לומר שהוא אסור לישב עליו שהרי עכשו הנאת האיסור בעין ואף לדעת המתיר באבוקה כנגדו בזו אין פקפוק באיסורו:

תנור שהסיקוהו בעצי הקדש ואפה בו את הפת אסורה שאע"פ שזה וזה גורם מותר דוקא בערלה שיש לה ביטול במאתים אבל הקדש אפי' באלף לא בטיל וי"מ הטעם מפני שהוא דבר שיש לו מתירין ואע"פ שבעצים שנשרו מן הדקל אמרו מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקם ואע"פ שכל שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל הואיל ומיקלא קלי איסוריהו אין חוששין בה והרי אלו היה לנו לומר גם כן מקלא קלי איסוריהו שמא לא אמרו כן אלא בדרבנן אבל הקדש שהוא מן התורה לא או שמא בעצים שנשרו מן הדקל יש בהם רוב עצים של היתר וכמו שאמרו מרבה עליהם וכו' אבל אלו שהם בעין לא ושמא תאמר והרי בתנור שהסיקוה בעצי אשרה התרנוה והעמדנוה לדעתם באשרה של ישראל שאין לה בטילא לא היא שאע"פ שאין ביטול לגוף האשרה אם נתערבו עצים בעצים אלו היה איזה דבר שבה מתערב בשאינו מינו ואינו ניכר בטל שהרי יין נסך בשאינו מינו בטל בשיעור שלא יהא נותן טעם מה שאין כן בהקדש שהוא ממון וממון אינו בטל וכן תערובתה כל שבספק ספיקא מותר:

זה שביארנו שבעצי הקדש הפת אסורה פירושו בשאין בהסקתו קרבן מעילה כגון שהסיק במזיד שאין בה קרבן מעילה וכל שאין בה קרבן מעילה לא יצא לחולין או שהם עצי שלמים ר"ל שהתפיסם לדמי שלמים למכרם וליקח בדמיהם שלמים וקדשים קלים אין בהם מעילה אבל כל שיש בו קרבן מעילה כבר יצאו לחולין בהסקתו ומשיצאו לחולין נאפה בהם הפת ואין כאן איסור וכן זה שאמרו שכל הנשרפין אפרן מותר חוץ מעצי אשרה ועצי הקדש שאפרן לעולם אסור פירושו בשלא היה בהיסק קרבן מעילה כגון שנפלה דליקה מאליה אבל אם הוסק על ידי אדם מעל המסיק ויצא לחולין ואפרו מותר אא"כ הסיק במזיד או שהיו עצי שלמים וזה שתפס באפר הקדש לעולם ולא באשרה פירשו בו מפני שהאשרה יש בה צדדים שיש לה ביטול כגון שהיא של נכרי ונתבטלה על ידו משא"כ בהקדש ואני תמה שהרי אף ההקדש יש לו פדיון וא"ת שכל שנפדה מיהא אינו קרוי הקדש אף האשרה משנתבטלה אינה קרויה אשרה ומ"מ גדולי המחברים פסקו שכל הנשרפים של הקדש אפרן מותר חוץ מדשן מזבח החצון ופנימי ודשון המנורה:

זה ששאלו בסוגיא והלא מעל המסיק וכיון דמעל נפקי לחולין כתבו בה גדולי הרבנים בנוסח זה וכל שאין בה קדושת הגוף כבהמת קרבן וכלי שרת כיון שמעל בו יצא לחולין והוא שאמרו אין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בהמה וכלי שרת הא כל שאין בו קדושת הגוף במעילה ראשונה יצאו לחולין שאין מעילה אלא שנוי קדושתו והפקעתה ולמדנו מדבריהם שכל שאין בו קדושת הגוף אין בו מועל אחר מועל וכן הסכימו בה גדולי המפרשים ומ"מ לגדולי המחברים ראינו שאף בקדשי בדק הבית כגון קרדום וחמור יש בהם מועל אחר מועל ולא אמרו אין מועל אחר מועל בקדשי בדק הבית אלא כגון שנטל האחד ונתן לאחר שהראשון מעל ולא השני אבל אם כל אחד ואחד נטל מעצמו ונהנה בלא נתינת אחר שניהם מעלו וכן שמעתיה בשם תוספתא של מסכתא מעילה בהדיא ומה שאמרו במסכת מעילה י"ט א' והביאוה בשני של קדושין נ"ה א' אין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בהמה וכלי שרת כיצד רכב על גבי בהמה ובא חברו ורכב היתה שותה בכוס של זהב ובא חברו ושתה כלן מעלו אלמא שבבדק בית מיהא אף בדרך זה לא מעל אלא הראשון וכדברי גדולי הרבנים והמפרשים אפשר לדחק ולפרשה במוציא כגון שהראשון נתן לשני הבהמה לרכוב או הכוס לשתות ולימד שאע"פ שנהנה והוציא יש בו מעילה אחר מעילה במוקדשין אבל לא בבדק הבית ובעצים הנזכרים כאן אע"פ שאם היו בעין היה בהם מועל אחר מועל ולא היה לו להקשות מכיון שמעל המסיק נפקי לחולין מ"מ לענין אותם שהוסקו הרי הוא כמוציא ומ"מ קשה לפרש לשיטה זו מה שאמרו במסכת ראש השנה כ"ח א' שופר של עולה לא יתקע ואם תקע יצא שמאחר שהיא בת מעילה כיון דמעל נפיק לחולין שהרי הקרן אין בו קדושת הגוף ואם כדבריהם היאך יצא לחולין והלא לדבריהם יש מועל אחר מועל בנהנה ואף במה שאין בו קדושת הגוף ואפשר לפרשה במוציא כגון שיצא בו אחד ונתנו לאחר לצאת בו והדברים זרים:

הרמת הדשן בכל יום מצות עשה כמו שביארנו למעלה ואחר שתרמו את הדשן ר"ל שחתו במחתה והורידו לרצפה היו גורפין את הנשאר במגרפות ועושין אותו ערימה על גבי התפוח וגורפין מתחת אותה ערימה בפסכתר והוא כלי גדול המחזיק לתך ומורידין אותו למטה ואח"כ בא אחד מן הכהנים ומוציא חוץ לעיר וצריך להזהר שלא יניחנו במקום שהרוחות מנשבות או הזרמים שוטפים כדי שלא יתפזר הנה והנה ונמצא שאין כלו לשם ומפני זה גם כן צריך שיוציאוה בנחת שלא תשפך בידיו והוא שדרשו ושמו ושמו בנחת ושמו כלו ושמו שלא יתפזר וכמו שביארנו שכל שבמזבח החיצון יש בו מעילה זו היא שיטת גדולי המחברים ומ"מ גדולי המפרשים כתבו בפירושיהם ובהגהותיהם שלא נאמרה דרשת ושמו אלא בתרומת הדשן וכן שאין מעילה אלא בתרומת הדשן וכן מוכיח בסוגיאות שבתלמוד:

נותר אסור באכילה וטעון שריפה והאוכלו ענוש כרת והנבלה אסורה באכילה ומותרת בהנאה ואיסור אכילתה בלאו שור הנסקל אסור באכילה ובהנאה ואין איסור אכילתו בכרת אלא בלאו וחלבו מיהא בכרת כשאר חלבים:

אשם תלוי שנודע שלא חטא אחר שנזרק דמו או שאירע בו פסול או נותר וחטאת העוף הבאה על הספק כגון הפילה ספק ולד ספק אינו ולד שהיא קרבה ואינה נאכלת הרי הן נשרפין אבל עולת העוף קרבה בתנאי שאם הוא ולד יהא לחובתה ואם אינו ולד יהא לנדבתה:

כל קל וחומר שאתה מכוין בו להחמיר ונמצא שנמשך ממנו קולא אינו קל וחומר הואיל והופקעה משם קצת כונת הקל וחומר וכן הדין בהפך:

אלא עצים דאיסורא לרבנן היכי משכחת לה פי' אע"ג דאמרי' רבנן חדש יוצן אלמא אסור לאפות בו באותו ההיסק אותו האיסור מדרבנן ואין לוקין עליו מפני שבטלו העצים מעינם ואין לוקין עליהן אלא כשנהנה מהם בעודם בעינם שלא בטלו ואי הוה אסר בלוחשות ה"א דלא פליגי רבנן עלי' אלא בגחלים אבל באבוקה כנגדו אפילו רבנן מודו דאבוקה כגוף העצים דמיא אבל השתא דשרי אפילו בעודן דולקין אלמא כמבוטלין חשיב להו א"כ בהסקה לא תמצא לאו לרבנן והיכי משכחת בהו לאו ומתרץ רמי בשרשיפא:

ומה בין זה לערלה פי' אע"ג דחלופי ערלה מותרין וחלופי הקדש אסורין הני מילי כשנתכוין להחליף ההקדש אז תופס חליפי' בקדושה אבל זה שלא נתכוין להחליפם למה נאסור הפת:

גמרא לרבנן דשרו בקמייתא כו' כתב מהרש"ל תימה כו' פשיטא שנאסר הפת אפילו לרבנן דהא ל"פ וכו' והכא גבי הקדש שאסור אפילו האפר א"כ הוי האיסור בעין ממש ופשיטא דאסור ונ"ל דלא מיבעי ליה אלא באפה הפת בתנור חדש שלא הותץ ובישן שלא הוצן [ג] דה"ל זה וזה גורם ורבנן קשרו גבי הקדש מאי וקפסק רב חסדא להחמיר אע"פ שאין כאן גחלים ולא אפר אלא חום התנור כו' עכ"ל ואין דבריו מובנים לי דודאי אם נימא דקמבעי ליה הכא למאי דבעי לאוקמא פלוגתייהו בזה וזה גורם איכא לפרושי בפשיטות ולא תיקשי מידי ואע"ג שהאפר נאסר והוא בעין ה"ל זה וזה גורם בישן שלא הוצן ובחדש שהוצן מיהו מדקאמר סתמא לרבנן קמבעיא משמע דהיינו למאי דפליגי בשבח עצים בפת ובזה וזה גורם לכ"ע שרי דהכי מסיק לעיל ולשמואל נמי לא פליגי אלא בשבח עצים בפת כמ"ש התוס' לעיל ומסתמא בהכי קמבעיא ליה ועוד דאי בזה וזה גורם קמבעיא ליה ומטעם דהקדש אפילו באלף לא בטיל תפשוט ליה מדין עבודת כוכבים דפליגי ביה רבנן ור"א דעבודת כוכבים נמי לא בטיל אפילו באלף ויש להגיה על דבריו דודאי למאי דמסיק לעיל דבשבח עצים בפת פליגי קמבעיא ליה ובחדש באפה בהיסק ראשון דשרי לרבנן בקמייתא בהקדש מאי ובגרוף שאין שם אפר כלל מיהו גם בזה קשה כיון דהתנור חדש נגמר באיסור ה"ל גוף האיסור כמו האפר כמש"כ לעיל והנראה בעיקר קושיית מהרש"ל דהשתא אכתי לא אסיק אדעתיה הך דמייתי מברייתא דאפר הקדש לעולם אסור כדמוכחת הסוגיא וקושטא הוא לפי האמת הא דא"ל רב חסדא לרמי ב"ח דהפת אסורה היינו מה"ט דמייתי מברייתא דאפר הקדש לעולם אסור וק"ל:

שם כגון שנפלה דליקה מאליה בעצי כו' ק"ק דמ"מ הנהנה אח"כ מאפר ההוא למעול ונפיק האפר לחולין ואמאי קאמר לעולם אסור וק"ל:

תוס' בד"ה מה נותר כו' דלית לן למעוטי מנותר אלא שאר אסורין כו' עכ"ל שאר אסורין דלעיל דהיינו שור הנסקל לא אצטריך ליה למעוטי כיון דלא דמי לנותר דהוי בכרת אלא משום דההוא יתורא דקרא דלא יאכל דמוקמינן ליה לשאר איסורים בבשר טמא הוא דכתיב דלית ביה כרת ואיכא למילף מיניה שפיר שור הנסקל שיהיה בשריפה אי לאו האי מיעוטא דהנותר בשריפה ודו"ק:

בא"ד לעיל היכי יליף שאר אסורין כו' דלחמץ בפסח לא צריך קרא דמצי למילף במה מצינו עכ"ל ר"ל במה מצינו מנותר דהוה נמי בכרת אבל שאר אסורין לא מצי למילף לאסור בהנאה במה מצינו מבשר טמא שאינו בכרת ואסור בהנאה דנבילה תוכיח שאסור באכילה ואינו אסור בהנאה ודו"ק:

בד"ה חלבו של שור כו' ותירץ דלא דמי ליה בבל תותירו עכ"ל ואין להקשות כיון דאסקי אדעתייהו הך פירכא דבל תותירו א"כ מה יוכיח איכא דהא חמץ דמי לנותר בבל תותירו משא"כ שור הנסקל וי"ל דסמכו עצמם למימר יוכיח נמי אהא לדברי ר"י כדמסיק דאשם תלוי וחטאת כו' לדבריך יוכיחו וק"ל:

גמ' לרבנן דשרו בקמייתא מאי. נ"ב תימה מאי קמבעי ליה ממ"נ אי איירי בעצי הקדש שמועל בו א"כ יצא מיד לחולין ואי איירי בכה"ג שאינו יוצא לחולין כגון עצי שלמים או במזיד א"כ פשיטא שנאסר הפת אפי' לרבנן דהא לא פליגי לעיל אלא משום דלא חשוב האיסור בעין שהשלהבת באה מן הגחלים שהן מותרים והכא גבי הקדש שאסור אפי' האפר א"כ הוי האיסור בעין ממש ופשיטא דאסור ונ"ל דלא מיבעי ליה אלא באפה את הפת בתנור חדש שלא הותץ ובתנור ישן שלא הוצן דהוה ליה זה וזה גורם ורבנן קשרו (בקמייתא) גבי הקדש מאי וקפסק רב חסדא דיש להחמיר ואע"פ שאין כאן גחלים ולא אפר אלא חום התנור לבד ודו"ק ומש"ה נ"ל דקאמר בקמייתא מאי כלומר בדין הראשון השנוי בברייתא דהיינו דין תנור כו' לאפוקי אפה בו את הפת דאיירי באבוקה כנגדו או בשלה ע"ג גחלים דפשיטא דאסור לענין עצי הקדש כדפרישית ודו"ק. (עיין במהרש"א):

גמרא ושמו שלא יפזר. מפיה"מ להרמב"ם בסוף תמורה ובחבורו ספ"ב מה' תומ"ס נראה שהיה גורס שלא יתפזר. וכן העתיקו התוס' (ביומא נט ב) ד"ה והרי. ובזה אתיא לנכון הלמוד שטעונין גניזה ועמש"כ לעיל (כו):

גמ' לא מצא עצים כו'. עמש"כ (בשבת סו) בס"ד:

רש"י ד"ה שאם לא מצא. לצאת בשיירא או העושה את ביתו אוצר בתוך ל' כו'. כצ"ל. והש"א בתשו' ע"ז העתיקו כמ"ש לפנינו אך בלא מלת או:

רש"י ד"ה ודנו דין אחר. אלא גז"ש. ל"ד שאינו אלא במה מצינו (ועי' ביצה יב ב) במשנה ובפירש"י:

גמ' אמר ר' אמי בר חמא נ"ב הייני רמי ב"ח דסמיך ליה כי רמי אינו אלא קיצור השם (כמו) רבא רב אבא וכן רבים. להכי רב אמי גרסינן לא רבי:

גמ' כל דין שאתה דן תחלתו להחמי'. עי' שבת קלו ע"ב תוס' ד"ה דתניא וזבחים יב ע"ב תד"ה בן עזאי:

תוס' ד"ה חוץ, [אב"ה עיין מ"ש לקמן סוף מסכת תמורה]:

בגמרא מכלל דרבנן דפליגי עליה שרו אפילו כשאבוקה כנגדו אלא עצים דאיסורי לרבנן היכי משכחת להו. נראה דהא דמקשה הכא בפשיטות היינו משום דבמתניתין דפ' כל הצלמים קתני בעצי אשירה נטל ממנה עצים אסורין בהנאה והך בבא דרישא משמע דד"ה היא אם כן מקשה שפיר משו"ה מוקי לה בשרשיפא משא"כ לענין ערלה וכלאי הכרם לא שייך להקשות לרבנן היכי משכחת להו דאפשר דאה"נ דלרבנן לא משכחת להו כלל ותדע שכן הוא דאי ס"ד דאערלה וכלאי הכרם קאי לא שייך לאוקמי בשרשיפא שהרי אין דרך לעשות שרשיפא מקליפין וקשין אע"כ כדפרישית דאעצי אשירה קאי ולישנא דעצי איסורא נמי הכי משמע דלא איירי בקליפין וקשין אלא בעצים ממש ואע"ג דבעצי אשירה קי"ל אפילו אפרן אסור אפ"ה כיון דהשתא בעי למימר דלמ"ד אפילו לוחשות מותרין ע"כ דפלוגתייהו דרבי ורבנן בשאבוקה כנגדו א"כ לפ"ז ממילא משמע דהא דשרו רבנן אפילו כשאבוקה כנגדו היינו משום דס"ל דאין שבח עצים ניכר כלל בפת אם כן כ"ש דאין שבח האפר והגחלים וחום התנור ניכר בפת ומשו"ה אע"ג דגחלים ואפר אסורין מ"מ לרבנן מה שנאפה ונתבשל מהם מותר כיון שאין השבח עצים ניכר כלל אפילו חד גורם לא מיקרי וכדפרישית לעיל בתחלת הסוגיא. ואף לשיטת הרמ"ה והרא"ש שהביא הטור בסי' קמ"ב דבעצי אשירה אפילו פת שנאפה בו אסור משמע דאפילו כשאין אבוקה כנגדו וכמו שהאריך הש"ך בזה והכריע כדבריהם מ"מ נראה דהיינו דוקא למאי דקי"ל כרבי דיש שבח עצים בפת כדפסק שמואל לעיל דבהא אפילו מחביריו ואם כן שפיר אית לן למימר דנהי דבשאר איסורין לא מיתסר אלא כשאבוקה כנגדו היינו משום דבאין אבוקה כנגדו הו"ל זוז"ג כיון דהאפר וגחלת מותרין משא"כ בעצי אשירה וכיוצא בו שאפילו אפרן אסור אם כן אפילו באין אבוקה כנגדו הו"ל חד גורם הרי כל שבח עצים הניכר בפת נעשה באיסור וכמ"ש הש"ך בזה לשיטתו וכמו שכתבתי לעיל בכוונתו נמצא דכל זה היינו למאי דקי"ל כרבי דיש שבח עצים בפת משא"כ למאי דבעינן למימר השתא אליבא דרבנן דאפילו כשאבוקה כנגדו שרי והיינו ע"כ משום דס"ל לגמרי אין שבח עצים אוסר הפת אם כן כ"ש דאין שבח הגחלים והאפר אוסר הפת א"כ אליבא דרבנן לא שייך כלל לחלק בין הנך דאפרן אסור להנך דאפרן מותר. ומעתה לפ"ז בחנם נדחקו מהרש"ל ומהרש"א בהא דבעא מיניה רמי בר חמא מר"ח בסמוך תנור שהסיקו בעצי הקדש ואפה בו הפת לרבנן דשרו בקמייתא מאי ע"ש ולמאי דפרישית אין צורך לדחוק כלל בל' האיבעיא דשפיר מתוקמא בפשטא מטעמא דפרישית ונראה דמה שהכריחו מהרש"ל ומהרש"א ז"ל לפ' כן היינו משום שכן דקדקו מל' רש"י ז"ל לעיל בתחלת הסוגיא בד"ה אימר דשמעת ליה דמשמע שם מלשונו דהא דס"ל לרבנן דאין שבח עצים בפת היינו משום דשבח היסק איסור שבו כבר כלה מש"ה משמע להו דלא שייך לומר כן אלא היכא דגחלים ואפרן מותר משא"כ היכא דגחלים ואפרן אסורין מודו רבנן דיש שבח עצים לאסור הפת אבל למאי דפרישית אין סברא לומר כן אלא דוקא למ"ד דבלוחשות אסורין לרבי ואם כן משמע דכשאבוקה כנגדו אפילו רבנן מודו דיש שבח עצים לאסור הפת ואם כן היכא דגחלים ואפרן אסור לרבנן הוי כאבוקה כנגדו ומשו"ה הוצרך רש"י לפרש לעיל דפלוגתייהו דרבי ורבנן היינו כה"ג ששבח ההיסק כבר כלה דניחא ליה לפרש מילתא דפסיקא משא"כ למאי דבעינן למימר השתא אליבא דמ"ד דאפילו לוחשות מותרין דע"כ לא פליגי רבי ורבנן אלא כשאבוקה כנגדו ואפ"ה שרו רבנן והיינו ע"כ משום דסברי דלגמרי אין שבח עצים בפת כדמשמע נמי לעיל לישנא דגמרא דקאמר אימר דשמעת ליה לרבי משום דיש שבח עצים בפת ופשטא דלישנא שבח עצים משמע דהיינו כשאבוקה כנגדו דמיקרי עצים משא"כ גחלים ואפרן לא מיקרי עצים (ונראה שלזה נתכוין הר"ן במ"ש בטעם הרי"ף והרמב"ם ז"ל שפסקו לקולא כמ"ד אפילו לוחשות מותרין דהיינו משום דסוגיא דתלמודא משמע הכי אולי נתכוין למה שכתבתי) אם כן תו לא שייך לחלק בין הנך דאפרן אסור להנך דאפרן מותר דודאי לרבנן בכל ענין אין השבח ניכר בפת ואפילו חד גורם לא מיקרי כנ"ל ודוק ועיין בסמוך:

שם בעא מיניה רמב"ח מר"ח תנור שהסיקו בעצי הקדש וכו' לרבנן דשרי בקמייתא מאי. כבר כתבתי בסמוך דלע"ד נראה ברור דלמאי דס"ל לרבנן דאין שבח עצים בפת אפילו כשאבוקה כנגדו שוב אין סברא לומר לאסור הפת מטעמא דאפרן אסור וכדפרישית דמה"ט לא אשכחן לרבנן עצי אשירה דאסורין אלא בשרשיפא וכל שכן אם נאמר דהך אבעיא קאי אליבא דמאן דאמר דבגחלים לוחשות פליגי רבי ורבנן ואם כן כיון דסברי רבנן דאין שבח גחלים ניכר בפת ממילא דאפילו בהנך דאפרן אסור אין לאסור הפת מטעמא דשבח אלא דעיקר האיבעיא דהכא דנהי דאין לאסור מצד השבח הפת לגמרי אפילו הכי איכא למימר דאסור בצד הנאה שבו דהנאה כל דהו ודאי איכא ונהי דבערלה ודאי מותר משום דהנאה עצמה יש לה ביטול שהרי אפילו האיסור עצמו בטל במאתים וכ"ש בהנאה כי האי כיון שאינה ניכרת ממילא נתבטלה שאין לך ביטול גדול מזה משא"כ בעצי הקדש אפילו באלף לא בטלה אם כן שפיר שייך לאסור מצד הנאה שבו ונפקא מיניה דבפדיון כל דהו כדי הנאה סגי דלישדי בנהרא והיינו דקמיבעיא ליה אי צריך פדיון או לא וע"ז מהדר ליה שפיר דפת אסורה והיינו שצריך פדיון שהרי כן הוא לפי האמת כדמשמע מל' התוס' ד"ה הקדש ואע"ג דלפ"ז ה"ה דהוי מצי למיבעיא כה"ג בעצי אשירה גופא אלא דאפשר דבעצי אשירה כיון דכתיב לא ידבק בידך מאומה מן החרם אם כן מדאורייתא הנאה שלה אפילו באלף לא בטיל א"כ פשיטא דפת אסור דנהי דשבח ליכא אפ"ה הנאה איכא מיהו בהולכת הנאת דמי העצים ליה המלח סגי ואפי' לרבנן דר"א דלעיל דאמרו אין פדיון לעכו"ם נראה דהיינו דוקא משום דס"ל דיש שבח עצים ניכר בפת משא"כ למ"ד אין שבח עצים ניכר בפת אם כן הך הנאה כל דהו שפיר יש לה פדיון וכן נראה לי גם כן מל' הש"ך בי"ד סימן קמ"ב ס"ק ח' ע"ש. ולפ"ז לא שייך הך אבעיא אלא בעצי הקדש לחוד דמה שאינה בטילה באלף לא הוי אלא מדרבנן מטעם דשיל"מ כנ"ל ברור בעזה"י:

בתוספות בד"ה הקדש אפילו באלף לא בטיל תימא מה חומרא היא זו הלא הקדש דשיל"מ וכו' עס"ה. ולמאי דפרישית בסמוך אין מקום לתמיה זו דאה"נ דלאו מצד החומרא מסיק רבא ואמר הכי השתא אלא דטעמא קיהיב דאע"ג דבערלה הפת מותר' ולא מיתסר מצד הנאות שבה היינו משום דיש לה ביטול ואם כן הנאה כי האי שאין ניכר הוי כביטול משא"כ בהקדש כיון דבאלף לא בטיל והיינו מטעם דשיל"מ מש"ה פת אסורה מה"ט גופא דדשיל"מ הוא והיינו ע"י חילול ואם כן צריך לחללו והיינו ע"י הולכת הנאת דמי עצים כדפרישית ועיין מ"ש מ"ז ז"ל בזה כמדומה לי שנתכוין גם כן לסברא זו שכתבתי לעיל בסמוך אלא דאפילו אם נפרש לשון האיבעיא כמו שפירשו מהרש"ל או מהרש"א מ"מ לא ידעתי לפרש תמיהת התוס' כיון דלקושטא דמילתא אע"ג דאמרינן דבעצי הקדש הפת אסורה מ"מ ודאי ניתרת ע"י הפדיון שהיה החילול ולדעתי דברי התוס' צ"ע ודו"ק:

בד"ה חוץ מעצי אשירה ותימא לרשב"א תהוי כנשתברה מאיליה וכו' עס"ה. וכבר תמה מ"ז ז"ל בס' מג"ש על תמיהת הרשב"א דאשתמיטא הא דמקשה הש"ס התם כמה קושיות כאלו ומשני רבא התם דטעמא משום גזירה דילמא מגבה לה והדר מבטל לה ע"ש באריכות ובסוף דבריו כתב שלולי שהתוס' הזכירו שמו של רבינו הגדול הרשב"א היה אומר שלא יצאו דברי התוס' מפיהם ולענ"ד אחר המחילה מכבוד תורתו ועצמות הקדושים של מ"ז ז"ל נראה לי דבחנם תמה על רשב"א ז"ל דודאי יש מקום לתמיהת הרשב"א כאן שמפרש להך מתני' דסוף תמורה דהנקברין אפרן אסור והנשרפין אפרן מותר היינו מדאורייתא (ועיין מה שכתבתי לעיל דף ה' בל' התוס' ד"ה ואומר כל מלאכה ובר"פ כל שעה ד"ה בהדי דקשריף) ולפ"ז הא דקתני כל הנשרפין אפרן מותר חוץ מעצי אשירה היינו נמי מדאורייתא וכמ"ש התוס' שם להדיא בסוף תמורה מדכתיב לא ידבק בידך מאומה אם כן לפי זה יפה תמה הרשב"א ז"ל דלהוי כנשתברה מאיליה דנהי דאסורה מדרבנן משום גזירה דרבא דילמא מגבה לה וכו' מ"מ כיון דשריא מדאורייתא לא שייך למתנייה גבי הנך דקחשיב בסוף תמורה דאפרן אסור מדאורייתא כן נראה לי לפרש שתהא תמיהת הרשב"א קיימת לפי שיטתו ושיטת התוס' דתמורה מיהו לולי דבריהם היה נ"ל דמחמת קושיא זו של הרשב"א אית לן למימר דהא דקתני בשילהי תמורה דאפרן אסור נמי אינה אלא מדרבנן כמו שהארכתי בזה במקום אחר וכמו שאבאר עוד בזה לקמן בסמוך ואם כן איכא למימר דאפר אשירה נמי אינו אלא מדרבנן דאע"ג דכתיב לא ידבק בידך מאומה מ"מ כיון ששורפה ונעשית מצותה אין לך ביטול גדול מזה ולא גרע מנשתברה מאיליה אלא הא דאפרה אסור היינו מדרבנן ומשום גזירה דרבא וכמ"ש מ"ז ז"ל כן נ"ל ודו"ק:

פיסקא רבי יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה וכו' והלא דין הוא ומה נותר וכו' עכ"ל. וקשיא לן מאי ס"ד למילף בק"ו הא פשיטא לן בכולא תלמודא דחולין מקדשים לא ילפינן וכ"ש דקשיא למאי דמסיק רבי יהודה בסוף נותר בבל תותירו וחמץ בבל תותירו וכתבו התוס' דהיינו בבנין אב גרידא ודלא כפירש"י דיליף בג"ש ואם כן קשה כנ"ל. וראיתי בל' הרא"ש ז"ל דלמאי דפסיק כרבנן ודלא כרבי יהודה ומסיק דהא דפליגי רבנן עליה דר"י ולא ילפי מנותר אע"ג דלדידהו חטאת העוף בקבורה ולא הוי יוכיח מ"מ ס"ל דחולין מקדשים לא ילפינן ולפ"ז קשה יותר מ"ט דר"י ובמאי קמיפלגי ועוד דלפירוש הרא"ש עיקר דברי רבנן חסרים מהברייתא וכל השקלא וטריא דרבנן בכל הברייתא מותר הן. ולולי שאיני כדאי היה נ"ל ליישב בפשיטות פלוגתא דר"י ורבנן דאזדו לטעמייהו דלא יאכל ולא תאכל לא משמע איסור הנאה דמנבלה לא ילפינן דלדברים ככתבן הוא דאתא כדלעיל ר"פ כל שעה ומטריפה דכתיב אותו נמי לא מצי למילף איסור הנאה בחמץ בפסח משום דס"ל אותו למעוטי חולין שנשחטו בעזרה וכמו שהקשה הרשב"א בתוס' שם מברייתא דת"כ דר"י סובר בהדיא חולין בעזרה דאורייתא ואם כן ע"כ דר"י יליף איסור הנאה בחמץ מקראי דרבי יהושע בן לוי לעיל דף כ"ד אי מנותר גופא או מוכל חטאת אשר יובא בקדש לא יאכל באש תשרף או מקרא והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש תשרף והיינו באם אינו ענין כדלעיל ולפ"ז ממילא דחמץ בשריפה מהנך קראי גופייהו כדמקשה הש"ס לעיל אי מה כאן בשריפה וכו' אלא דמשני הש"ס לעיל אמר קרא והנותר נותר בשריפה וע"ז מסיק רבי יהודה שפיר דלא משמע ליה למעט מנותר בשריפה לענין חמץ כיון דאיכא ק"ו ולא שייך לומר חולין מקדשים לא ילפינן כיון דבלא"ה מוקמינן לקרא באם אינו ענין מקדשים לחמץ וכ"ש דלא שייך למעט מוהנותר אלא שאר איסורי הנאה דחולין כגון שור הנסקל או חלב שור הנסקל או חולין בעזרה ועיין מ"ש בזה לעיל דף כ"ב משא"כ רבנן דרבי יהודה היינו ר"מ לטעמיה דלא יאכל משמע איסור הנאה מנבילה או אינך רבנן דילפי מאותו בטריפה דחולין בעזרה לאו דאורייתא או מלא יאכל כדחזקיה והנך קראי דריב"ל לא משמע להו ומוקי להו בלאוי יתירי כיון דליכא למידרש לאיסור הנאה וא"כ אין מקום ללמוד חמץ בשריפה מנותר דחולין מקדשים לא ילפינן כן נ"ל נכון. ואף אם נאמר דרבי יהודה ס"ל דחולין בעזרה לאו דאורייתא ודרשא דת"כ שהביא הרשב"א לעיל אסמכתא בעלמא היא כדפרישית לעיל דף כ"ב לחד לישנא אפ"ה מצינן למימר דאי לאו קרא דריב"ל לא הוי ילפינן איסור הנאה בחמץ מאותו אלא לאיסור הנאה דשור הנסקל לחוד כמ"ש לעיל משום דטפי מסתבר לומר דחמץ שרי בהנאה מדכתיב לך תרי זימני ולא מסתבר לאוקמי חד בשאור וחד בחמץ או חד בכבשתו וחד בלא כבשתו אלא דוקא לבתר דילפינן איסור הנאה מקרא אחרינא והיינו מדרשא דריב"ל וכדפרישית לעיל דעיקר הילפותא היינו לגלויי דלשון לא יאכל היינו איסור הנאה וע"כ מוקמינן לך תרי זימני למילתא אחריתי כדפרישית לעיל כנ"ל ודוק:

פיסקא רבי יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה וכתבו התוס' נראה דהלכה כר"י דסתם לן תנא כוותיה בפ' בתרא דתמורה עכ"ל. וכ"כ הרא"ש ז"ל בשם רש"י ושאר גאונים אלא שכתב בשם גאונים אחרים שפסקו כחכמים דמסתמא דתמורה אין ראיה דהוי כמחלוקת ואח"כ סתם בתרי מסכתא דאין סדר למשנה ולע"ד לכאורה יש לי ליישב שיטת רש"י והתוס' וסייעתם דמשום הא לא איריא דהא לפי הסוגיא דשמעתין בברייתא דבסמוך משמע דשריפה חמורה וא"כ לפ"ז יפה פסקו לחומרא דנהי דאין סדר למשנה ומספקא לן הי מינייהו נישנית ברישא דאי דפסחים נישנית ברישא הוה ליה מחלוקת ואח"כ סתם והל' כסתם ואי האי דתמורה נישנית ברישא הוה ליה סתם ואח"כ מחלוקת ואין הלכה כסתם וא"כ הו"ל ספיקא דאורייתא דפלוגתא דר"י ודרבנן בדאורייתא איירי וספיקא דאורייתא לחומרא. מיהו שיטת הגאונים החולקים נראה דהיינו משום דסברי דהא דקי"ל בתמורה כל הנקברין לא ישרופו משום דהנקברין אפרן אסור הוי נמי מדאורייתא וכמו שכתבתי לעיל בשם התוס' דתמורה ואם כן אדרבה אית לן למיזל לחומרא דקבורה חמורה שאפרן אסור אלא דלפ"ז הוי משמע כגירסת הספרים דלא גרסינן במשנתינו אף מפרר אלא מפרר דכיון דמהנקברים הוא ותנן כל הנקברין לא ישרופו מיהו גרסת הספרים שלנו גרסי אף מפרר וכן הוא בש"ע הלכות פסח סי תמ"ה וכבר הרגיש בזה בעל מג"א ותמה שם על הרמב"ם ז"ל שאף ע"פ שפסק שמותר לשורפו אפ"ה פסק אפרן אסור ולמאי דפרישית אדרבה שיטת הרמב"ם ז"ל עולה יפה דכיון דהך מלתא דסתם ואח"כ מחלוקת הוי ספיקא ומשו"ה פסק בכולהו לחומרא דלכתחילה מפרר כיון דמהנקברין הוא ועוד שאם לא מצא עצים לשורפו יהא יושב ובטל מיהו אם יש לו עצים ורוצה לשורפם מותר דהוי נמי לחומרא כיון דבסתמא דתמורה משמע דחמץ דוקא בשריפה מן התורה כדמשמע נמי הכי בברייתא דבסמוך מיהו כששורפו כתב הרמב"ם דאפרן אסור דהוי נמי לחומרא שמא מהנקברין הוא ואפרן אסור. ואין להקשות אם כן האיך שורפו לכתחילה דילמא אתי לאתהנויי מאפרן מ"מ כיון דליכא אלא חשש גזירת חכמים בעלמא אית לן למיעבד לחומרא בעיקר מצות ביעור כנ"ל ודו"ק:

בתוספות בד"ה אין ביעור חמץ וכו' נראה דהלכה כר"י וכו' ונראה דהכא קי"ל כר"י משום דיליף במה מצינו וכו' עס"ה. נראה דמ"ש דיליף במה מצינו היינו במאי דמסיק ר"י בסוף נותר בבל תותירו וחמץ בבל תותירו דמשמע להו דהוי במה מצינו ולא כפירש"י שכתב דהוי ג"ש וכמו שאבאר עוד לקמן וכן מה שכתבו התוס' עוד בדיבור הסמוך יש לומר דלחמץ בפסח לא צריך דמצי למילף במה מצינו היינו נמי במה שהוא בבל תותירו ולא ידעתי למה כתב מהרש"א ז"ל הך במה מצינו דכרת טפי מבל תותירו שהיא מסקנת הברייתא ועפ"ז יש לי ליישב ג"כ הא דפשיטא להו להתוס' בתחילת דבריהם דהל' כר"י משום סתמא דשילהי תמורה אע"ג דהוה ליה סתם ומחלוקת בתרי מסכתא אלא שסמכו בזה אמה שכתבו בסוף דבריהם דכיון דקי"ל דחטאת עוף ואשם תלוי בשריפה ממילא דע"כ חמץ בשריפה מהך במה מצינו דבל תותירו דליכא תוכיח ואם כן ממילא אידחי להו נמי הך מילתא דחכמים דמשנתינו דסברי מפרר והיינו משום דע"כ בחטאת עוף ואשם תלוי סברי כר"י דבקבורה ואנן קי"ל דבשריפה אם כן לפי זה הא דפסק נמי בשילהי תמורה דחמץ מהנשרפין ומוקמינן לה כר"י היינו דבעיקר דינא סבירא ליה כר"י דחמץ בשריפה מיהו בחטאת עוף ואשם תלוי לא קי"ל כוותיה ואם כן יפה כתבו התוס' דהלכה כר"י מסתם מתניתין דשילהי תמורה כן נ"ל ודו"ק:

בגמרא חמץ שישנו בבל יראה ובבל ימצא אינו דין שטעון שריפה. משמע מהכא דשריפה הוי חומרא לגבי חמץ ואף ע"ג דבשילהי תמורה משמע איפכא דקתני התם כל הנקברין לא ישרופו משום דנשרפין אפרן מותר ונקברין אפרן אסור מ"מ רבי יהודה לטעמיה דפליג התם וקאמר אם רצה להחמיר על עצמו ולשרוף הנקברין רשאי ומשמע מסוגיא דהתם דהיינו משום דס"ל דנקברין נמי אפרן מותר כמו שהארכתי בזה במקום אחר וכאן אין להאריך (ואף ע"ג דלפ"ז לא הוי צריכי רבנן להשיב לו על דבריו כיון דלדידהו ליכא ק"ו מ"מ לדבריו דרבי יהודה אמרי כמו שאבאר בסמוך בל' התוס' ד"ה אמרו לו דבלא"ה צריך לומר כן) דבלא"ה נראה לי דאף למאי דקי"ל דנקברין אפרן אסור אפ"ה לא הוי אלא מדרבנן לענין חמץ דהא קי"ל דכל איסורי הנאה שבתורה אינן אסורין מדאורייתא אלא כדרך הנאתן דהא בחמץ אכילה כתיב ביה ואפר שריפת חמץ ודאי לאו דרך הנאה מיקרי ומכ"ש דא"ש לפמ"ש בסמוך דכל הנך נקברין דשילהי תמורה דקתני דאפרן אסור לא הוי אלא מדרבנן (ודלא כמ"ש התוס' שם דהוי מדאורייתא) והבאתי ראייה מסוגיא דלעיל בסמוך ועוד דמה"ת נאמר דאסור דהא לא אשכחן קרא לאיסורא וכמ"ש שם התוס' דלא ידעינן מאי טעמא ולא אשכחן נמי קרא דטעונין קבורה ומה שכתבו התוס' דמסברא אית לן למימר הכי דלעולם באיסורן עומדין דאם כן האיך פליג רבי יהודה התם אע"כ דרבנן דפליגי עליה נמי לא איירי אלא מדרבנן והכי משמע להדיא התם בהא דמשני התם כאן בשק כאן בשיער ע"ש ודוק. ומתוך מה שכתבתי יש לי ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל שפסק בחמץ בפסח כחכמים דר"י ואפ"ה פסק שמותר לשורפו וכמו שאבאר בק"א ע"ש ודו"ק:

שם אמרו לו לא מצא עצים לשורפו יהא יושב ובטל פירש"י דאף ע"ג דר"י מודה בשעת ביעורו דהשבתתו בכל דבר אפ"ה גבי פלוגתייהו מיהו קולא הוא ביוצא לשיירא וכו' עכ"ל. ונראה בכוונתו משום דאי אפשר לאוקמי פלוגתייהו בשעה ששית דהוי נמי שלא בשעת ביעורו לפירש"י לעיל פ"ק אלא משום דודאי עיקר פלוגתייהו היינו מדאורייתא אם כן מסתמא בשעת ביעורו דאורייתא איירי ובששית ודאי אין עיקר זמן ביעור מדאורייתא אלא שעת ביעורו דרבנן משום יום המעונן משו"ה הוצרך לפרש דאיירי ביוצא בשיירא דהוי זמן ביעורו דאורייתא ואפ"ה לענין עיקר דינא הוי כשלא בשעת ביעורו כן נ"ל בכוונת רש"י. מיהו מה שיש לדקדק בעיקר פירושו במ"ש דפלוגתא דר"י ורבנן איירי שלא בשעת ביעורו להיפך מ"ש התוס' לעיל בפ"ק דף י"ב ע"ב כבר כתבתי שם באריכות דאלו ואלו דברי אלקים חיים ע"ש ותמצא נחת דלפ"ז מתפרשת לשון הברייתא דהכא כמין חומר ועיין בסמוך:

שם יהא יושב ובטל והתורה אמרה תשביתו. וקשיא לי טובא דלשיטת רש"י דאיירי קודם זמן ביעורו אם כן מאי מהדרו ליה רבנן והתורה אמרה תשביתו דהא לכאורה ודאי מודה ר"י דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ונהי דלא מהני הביטול מדאורייתא לר"י כדי שיהא מותר להשהותו עד לאחר הפסח דהא שמעינן ליה לר"י דחמץ אפילו של כותים ושל אחרים אסור לאחר הפסח מדאורייתא (וכבר האריך בזה מ"ז ז"ל בשו"ת בספרו פני יהושע) מ"מ ודאי מהני מיהו הביטול שלא יעבור בבל יראה ובאמת דאעיקר דינא דר"י נמי שייך להקשות כן דמשמע בשמעתין דלר"י לא מהני מפרר וזורה לרוח דהיינו פלוגתייהו ואמאי אסור מי גרע מפרר וזורה לרוח מביטול בעלמא. מיהו למאי דפרישית לעיל בריש מכילתין בכמה דוכתי דלשיטת רש"י הא דאמרינן מדאורייתא בביטול בעלמא סגי היינו כדי שלא יעבור בלאו דבל יראה אבל לענין עשה דתשביתו לא מהני כל זמן שבידו לבערו אם כן אתי שפיר דביוצא בשיירא אתי לידי קולא כשלא ימצא עצים לשורפו שיעבור בעשה דתשביתו בחמץ ידוע כן נראה לי בשיטת רש"י ודו"ק: