פסחים כה ע"ב

דף כה - ב

כי אתא רבין, אמר משמיה דרבי יוחנן: בכל איסורים שבתורה מתרפאין. חוץ מעבודה זרה, וגילוי עריות,  ושפיכות דמים! וכגון שאמרו לו, "הרוג את ישראל חבירך, ואם לא, נהרגך", יהרג ואל יעבור ^[11]. שג' עבירות אלו אינן נדחות מפני פיקוח נפש ^[12]

עבודה. זרה, טעמה משום הא דאמרן! כדכתיב "בכל נפשך".

ואף גילוי עריות ושפיכות דמים הם ביהרג ואל יעבור. וכדתניא: רבי אומר: כתיב ברודף אחר נערה המאורסה לאונסה, "כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש, כן הדבר הזה".

וכי מה ענין רוצח אצל נערה המאורסה? ומה הוצרכנו ללמוד ממנו? אם לומר שהנערה פטורה, הא להדיא כתיב, "ולנערה לא תעשה דבר".

אלא הרי זה הרוצח בא ללמד על נערה המאורסה, ונמצא למד ממנה. מה נערה המאורסה, ניתן הרשות לכל הרואה להצילה מיד הרודף אחריה, בנפשו של הרודף [כלומר, שמותר להורגו], כדכתיב "ואין מושיע לה", דמשמע הא אם יש מי שיכול להושיעה, הרי הוא צריך להושיעה בכל מה שהוא יכול, ואף על ידי הריגת הרודף - אף רוצח כן. וניתן להצילו לנרדף בנטילת נפשו של הרוצח.

ושוב ילפינן נערה המאורסה מרוצח. ^[1] מה באיסור רוצח, אם אמרו לו עכו"ם, "הרוג את ישראל חבירך, ואם לאו נהרגך", יהרג ואל יעבור - אף איסור נערה המאורסה כן. שאם אומרים לה לעבור על גילוי עריות, ואם לאו יהרגוה, תהרג ואל תעבור. ^[2]

[ותוספות לא גרסו "תיהרג", אלא "יהרג" האיש ולא יבעל. אבל האשה תבעל ולא תיהרג. ^[3] משום דקרקע עולם היא. ^[4] כדאיתא בסנהדרין עד ב, לגבי אסתר ^[5]].

והוינן: שפיכות דמים גופיה - מנלן דיהרג ואל יעבור?

ומשנינן: סברא הוא. כי ההוא דאתא לקמיה דרבא, ואמר ליה: מרי דוראי [מושל עירי] אמר לי: זיל קטליה לפלניא, ואי לא, קטלינא לך! האם מותר לי להורגו משום פיקוח נפשי, כשם שכל איסורי התורה מפני פיקוח נפש?

אמר ליה רבא: ליקטלוך, ולא תיקטול! אסור לך להרוג את חבירך, ואפילו יהרגוך אם לא תהרגו. משום דמאי חזית דדמך דידך סומק טפי מדמא דחברך? דלמא דמא דההוא גברא שנצטוית להורגו סומק טפי?! ואין שפיכות דמים נדחה מפני פיקוח נפש. שלא התירה התורה את כל האיסורים משום פיקוח נפש, אלא מפני חיבת נפשו של ישראל. ומי יאמר לך שנפשך חביבה לפני המקום יותר מנפש חבירך? שמא נפש חבירך חביבה יותר. ואם תהרגהו, נמצא שגם נאבדה נפש וגם נעשתה עבירה. ^[6]

מר בר רב אשי אשכחיה לרבינא דשייף לה לברתיה בגוהרקי דערלה [משח את בתו בזיתי בוסר של ערלה] לרפואה.

אמר ליה מר בר רב אשי: אימור, הא דאמור רבנן "בכל איסורי הנאה מתרפאין", בשעת הסכנה אמרו כן, ומשום פיקוח נפש. אבל שלא בשעת הסכנה מי אמור כן? והרי הרפואה דרך הנאה היא.

אמר ליה רבינא: האי אישתא צמירתא [חום, צמרמורת] שחלתה בה בתי, נמי כשעת הסכנה דמי.

איכא דאמרי: אמר ליה רבינא: מידי דרך הנאה קעבידנא?! והרי אין דרך למשוח את הזיתים, אלא לאחר שנתבשלו ויצא שמנן בבית הבד ^[7].

איתמר: אם נמצא אדם במקום מסוים, והוא מוכרח ליהנות שם מדבר האסור בהנאה, ^[8] ונמצאת אותה הנאה, הבאה לו לאדם בעל כרחו ^[9] -

אביי אמר: מותרת, ואין צריך לפרוש משם.

ורבא אמר: אסורה. וצריך לפרוש מהמקום ההוא, כדי שלא יהנה מהאיסור.

ומפרשינן: אם אפשר לו להבדל משם ולא ליהנות מהאיסור, וגם קא מיכיון בדעתו לאותה הנאה, כולי עלמא לא פליגי דאסור. שהרי נהנה מהאיסור מדעתו ומרצונו.

וכן אף אם לא אפשר לו שלא יהנה במצב שבו הוא נמצא, אלא שהוא קמיכוין בדעתו ליהנות, כולי עלמא לא פליגי דאסור. שכל שמתכון לאיסור ודאי עבר.

ואם לא אפשר לו שלא יהנה, ואף לא מיכוין בדעתו להנאה זו, כיון דאיכא שתי סיבות להתיר, כולי עלמא לא פליגי דשרי. ^[10]

כי פליגי, היכא דאפשר לו שלא ליהנות, אבל לא מיכוין בדעתו לאותה הנאה.

שכבר נחלקו רבי יהודה ורבי שמעון בכל איסורים שבתורה, היכא שעושה האדם מעשה מסוים, וכתוצאה ממנו נעשית גם פעולת איסור, והוא אינו מתכון לאותה תוצאה [וכגון בגרירת מטה וספסל בשבת על גבי הקרקע. שהוא אינו מתכון אלא לגרירה. אבל כתוצאה מזה נעשה חריץ בקרקע, שהיא תולדה דחורש]. שרבי יהודה אוסר בזה, ורבי שמעון מתיר.

ואליבא דרבי יהודה דאמר "דבר שאין מתכוין אסור", כולי עלמא לא פליגי, דכל שאפשר להבדל מהאיסור אסור לעשותו, ואף שאינו מתכוין אליו.

כי פליגי אביי ורבא, אליבא דרבי שמעון דאמר "דבר שאין מתכוין מותר" פליגי ^[11]. אביי אמר "אפשר ולא מיכוין" מותר, משום דסבר דהיינו כרבי שמעון.

ורבא אמר: עד כאן לא קא אמר רבי שמעון ד"אין מתכוין" מותר, אלא היכא דלא אפשר לו להמנע מהאיסור אם יעשה את המעשה המותר. וכגון שצריך להעביר ממקום למקום מטה וספסל כבדים, שאין באפשרותו להעבירם אלא על ידי גרירה על הקרקע. וכיון דגם אי אפשר לו באופן אחר, וגם אינו מתכון, איכא תרתי להיתרא.

אבל היכא דאפשר לו לעשות את מעשה ההיתר בלא לבוא לידי תוצאת האיסור, וכגון בספסל ומטה קטנים שיכול להעבירם על כתיפו, לא התיר רבי שמעון לגוררם, אף שאינו מתכון לעשית חריץ.

איכא דאמרי: לא בהכי פליגי אביי ורבא. אלא לכולי עלמא "אפשר ולא מיכוין" היינו פלוגתייהו דרבי יהודה ורבי שמעון.

והיכא דלא אפשר וגם לא מיכוין, כולי עלמא [אביי ורבא] לא פליגי, דבין לרבי יהודה ובין לרבי שמעון ^[12] שרי. ^[13]

כי פליגי אביי ורבא, היכא דלא אפשר לו להבדל מההנאה במצב שבו הוא נמצא, אבל קא מיכוין הוא ליהנות.

ואליבא דרבי שמעון דאמר "אין מתכוין מותר", ואזיל בתר כוונה, כולי עלמא לא פליגי, דכל היכא דמכוין אסור! ואף דבמקום זה אי אפשר לו שלא יהנה, חייב הוא לפרוש משם. שכשם שחסרון הכונה מתיר את המעשה בכל אופן, כן כונת המעשה גורמת לאסור אותו בכל אופן, בין באפשר ובין בלא אפשר.

כי פליגי אליבא דרבי יהודה דאמר "לא שנא מתכוין, ולא שנא אין מתכוין". וכל היכא דאפשר לו להבדל מהאיסור, אסור לו לעשותו. אביי סבר, כשם שאזיל רבי יהודה בתר אפשר ולא אפשר לחומרא, ולא תליא בכונה כלל, אלא כל דאפשר אסור אף בלא כונה, כן אזלינן בתר הכי לקולא. וכל היכא דלא אפשר, לא אכפת לן במה שמכוין לאיסור ^[14], ומותר.

אמר רבי יוחנן בכל מתרפאין חוץ מע"ז וגלוי עריות ושפיכות דמים ע"ז הא דאמרן עריות ושפיכות דמי' מנא לן כדתניא רבי אומר [כתיב] אין לנערה חטא מות כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש וכי מה למדנו לרוצח מעתה וכי יש לומר אם יקום על ורצחו אין לו דין מות כמו זו הנערה שכתוב בה אין לנערה חטא מות אלא הרי זו הנערה באת ללמד לאחרים ונמצאת היא למדה הוקשה זו הנערה לרוצח מה רוצח יהרג ואל יעבור כך נערה המאורסה אם יאמר לה הישמעאלי השמעי לי ואם לאו הנני הורגך תהרג ואל תשמע לו ואם תפסה ונתחזק עליה אין לה חטא מות ורוצח גופיה שלמדה ממנו הנערה מנא לן דדינו ליהרג ואל יהרוג סברא [הוא] כההוא דאתא קמי' דרבא א"ל אמר לי מרי דוראי זיל קטליה לפניא ואי לא קטלינא לך וכו':

מר בר רב אשי הוה שאיף גרקי דערלה. פי' גרגרים של ערלה לברתיה דהוה בה אישתא צמירתא ואמר ליה האי אישתא צמירתא סכנה היא ובמקום סכנה שרי.

איכא דאמרי מידי דרך הנאתן קא עבידנא ושלא כדרך הנאתן שרי:

איתמר הנאה הבאה לו בעל כרחו כגון שהיה עובר והריח ריח בשמים של ע"ז אביי אמר מותר רבא אמר אסור.

מר בר רב אשי אשכחי' לרבינא דקא שאיף לברתיה בגוהרקי דערלה. א"ל אימור דאמור רבנן בשעת הסכנה שלא בשעת הסכנה מי אמור, א"נ האי אישתא צמירתא כשעת הסכנה דמיא. ואיכא דאמרי ה"ק ליה מידי דרך הנאתן קא עבידנא. פי' משום שכל שלא כדרך הנאתן איסורא דרבנן הוא. כדאמרינן התם כל איסורים שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך הנאתן. למעוטי שאם הניח חלב של שור הנסקל ע"ג מכתו שהוא פטור. וכיון דאיסור' דרבנן במקום חולי אעפ"י שאב"ס מותר.
ושמעינן מינה דמתרפאין באיסורי הנאה של דבריהם. כגון חמץ שעבר עליו הפסח וכלאי הכרם בחוץ לארץ. אעפ"י שאין בו סכנה ומיהו לענין אכילה אין לנו. אפשר שעשאום כשל תורה שלא להתרפאות בהן אלא במקום סכנה:

מה רוצח יהרג וכו' אף נערה המאורסה יהרג ואל יעבור. ורבי' אלפסי ז"ל גריס אף נערה המאורסה תיהרג ואל תעבור ופי' המפרשים דמשכחת לה כגון שאומרין לה לעשות מעשה הערוה עליה דאי לא למה תיהרג דהא קרקע עולם היא כדאמרי' גבי אסתר ואמרינן בפ"ק דכתובות ולידרוש להו דאונס דישראל מישרא שרי. וכתב הרי"ט ז"ל ומכאן אנו למדין דכל שאינו עושה מעשה כלל כגון בנערה המאורסה לא יהרג וכיון שזה בג"ע החמור ודאי ה"ה בכל דבר שבעולם ואפי' בשעת השמד וכן מוכיח מעשה שבפ' במה טומנין שבשראה אלישע בעל כנפים עול תפילין מעל ראשו והיאך לא נהרג אלא ודאי דכיון שבידם לאונסו שלא יניח תפילין אין לו ליהרג כלל מעתה לא תמצא בשום מקום שיהרג ואל יעבור אלא באונסין על מצות לא תעשה שאומרין לו (נ"ל דחסר כאן וצ"ל. אבל בשאומרין לו וכו'. המעתיק) שב ואל תעשה אין לו ליהרג. ודניאל על התפלה לפנים משורת הדין עבד לפי שראה הדור פרוץ. וכתב עוד ז"ל והוי יודע שאמונת הישמעאלים אעפ"י שהם מייחדים ע"ז גמורה חשיבא ליהרג ואל ישתמד שהרי המודה באמונתם כופר בתורת משה שאינה אמת כמות שהיא בידינו וכל כיוצא בו ע"ז היא ולא אמרו בשאר מצות יעבור ואל יהרג במתכוין להעביר אלא כשאומרין לו חלל שבת במודה שאין תוך אמת ולא ציוה הקב"ה לשמור את השבת כך שמעתי ומיהו בר מכל דין היכא דבפרהסיא יהרג ואל יעבור. ע"כ לשון הרי"ט ז"ל:

מר בר רב אשי אשכחיה לרבינא דשייף לברתיה בגוהרקא דערלה. פי' בפירות שאינן מבושלין דליכא לפרושי בעצי ערלה הוא דבערלה לא מסתבר (נ"ל דצ"ל דבערלה לא מיתסר אלא פריו והטפל לפריו. המעתיק) אלא פריו והטפל לפניו ולא עצים. א"ל האי אשתא צמירתא בשעת הסכנה דמיא פי' דחשובא כמכה של חלל וכדאמרינן התם האי אשתא צמירתא כמכה של חלל דמיא דאע"ג דאין זו מכה של חלל ממש שאין קרוי מכה של חלל אלא היכא שנתקלקל אחד מן האברים הפנימים מחמת מכה שיש בו או מחמת בועא אי נמי שיש מכה בחוץ והיא עוברת לחלל אבל מיחושין בעלמא אינן נקראין מכה בחלל ואין מחללין עליהן השבת שא"כ על כל חולי שבעולם מחללין את השבת ולפיכך אמרו האי אשתא צמירתא מיחוש שיש בו סכנה הוא וכמכה של חלל חשוב בדינא להיות מחללין עליו את השבת ולהתרפא בכל איסורין שבתורה חוץ מע"ז ג"ע ושפיכות דמים ע"כ להרי"ט ז"ל. וצמירתא פי' רש"י ז"ל חם:

איכא דאמרי א"ל מידי דרך הנאתן קא עבידנא. פי' וכיון דהכי ליכא אלא איסורא דרבנן וכתב הרי"ט ז"ל ולמדנו שמתרפאין באיסורין של דבריהם אפי' שלא במקום סכנה ובלבד לענין הנאה אבל לאכילה ושתייה לא שמענו בשום מקום ואע"ג דשרי לעשות כל צורכי חולה בשבת על יד גוי ומשמע אפי' אפייה ובישול הרי שהתירו לו לאכול בישולי גוים מיהא הא פרישנא בדוכתא דכי האי גוונא דעביד לצורך חולה דלא שייך משום חתנות ליכא משום בישולי גוים ואפי' לבריא מותר למוצאי שבת דאלו בשבת איכא ירבה בשבילו ומיהו אפשר שלא התירו לאפות ולבשל לו אלא מן המוכן ולא מן המוקצה ומשום מעשה שבת ליכא למחשבה מאכל איסור דרבנן דהא המבשל בשבת בשוגג מותר והכא כמבשל בשוגג חשיב כיון דבהיתר גמור עביד הרי"ט ז"ל בשם הרא"ה ז"ל:

אתמר הנאה הבאה לו לאדם בע"כ כו'. כתב הרי"ט ז"ל דכל היכא דאמרינן בשמעתין אפשר ולא איפשר היינו איפשר בלא שום טורח או לא איפשר אלא בטורח תדע דהא גורר אדם מטה וכסא אוקימנא בכלים גדולים ומשום הכי לא אפשר אלא בגרירא והאי ודאי אפשר ע"י טורח וכן פי' הרא"ה ז"ל. עוד כתב ז"ל בשם הרא"ה ז"ל שאמר בשם רבו ז"ל דמתכוין דאמרינן לענין הנאת ריח זה לאו דוקא מתכוין ממש להריח כי מה לו לעשות להתכוון ליהנות מריח איסור. ועוד דבהנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו אתמר והיינו שיש לו לאדם לעבור סמוך לע"ז בשעה שמקטירין הקטורת זכה ואם מתכוין להריח הרי אינו בעל כרחו אלא מתכוין דאמרינן בהאי היינו שנהנה מאותו ריח כי יש הרבה מבני אדם שאין נהנין בדבר ואינו ערב להם וכל שנהנה מן הריח חשיב לן מתכוין:

איכא דאמרי איפשר ולא מכוון וכו' כתב הרי"ט ז"ל וקיימא לן כהאי לישנא וכיון דכן קיימא לן כרבא חדא דאביי ורבא הלכה כרבא ועוד דהא כ"ע לא פליגי אליבא דר' שמעון דאסור ופלוגתייהו דאביי ורבא אליבא דר' יהודה ואנן הא קי"ל כר' שמעון דאיפסקא הלכתא כוותיה במס' שבת פ' בתרא הלכתא (נ"ל דצ"ל הלכך, המעתיק) כל שנהנה דהיינו שמתכוין אסור וכל שאינו נהנה היינו שאינו מתכוין מותר ע"כ:

הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו כגון שעובר בצד עבודה זרה ומריח ריח הקטורת שמקטירין לעבודה זרה בכונת עבודה שכך היה דרכם של עובדי עבודה זרה שמקטירין לפני האליל על שם הכוכב שהאליל נעשה על כונתו אם הוא צריך על כל פנים להלך למקום שרוצה לילך אלא באותו הדרך וכן שאינו מתכוין כלל להנאת הריח מותר לכתחילה ואם אפשר לו לילך למקום שהוא רוצה לילך בדרך אחרת אלא שהוא מתכוין לילך בדרך זו כדי ליהנות מן הריח אסור ובדיעבד הרי איסור העבירה בידו היה אפשר לו לילך אלא שעבירתו אינה לכונת הבאת הריח הזה אלא דרך עברה אף זו מותרת שכל שאין מתכוין מותר כמו שפסקנו לענין שבת שגורר אדם מטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ אע"פ שאפשר לו בלא אותה מטה או שאפשר לו ליטלה בלא גרירה היה צריך לילך על כל פנים וא"א לו בדרך אחרת ומ"מ אף הוא מתכוין בהלוכו לקבל הנאת הריח בזו נחלקו אביי ורבא שלדעת אביי מותר ולדעת רבא אסור ופירשו בגמ' שלא נחלקו בזו לדעת ר' שמעון שבודאי לדעת ר' שמעון אסור הואיל וכונה חשובה לו להקל בשאין שם כונה כל שכן שחשובה לו להחמיר במקום שיש שם כונה ומ"מ לדעת ר' יהודה נחלקו בה שלאביי מותר הואיל ואין כונה חשובה לו להקל במקום שאינה כן אינה חשובה לו להחמיר במקום שישנה ולרבא אין חשיבות כונה נפקעת לר' יהודה אלא להחמיר אף במקום שאינה אבל לא להקל במקום שישנה ומ"מ הלכה כר' שמעון ואין אנו צריכים לפסוק בו כרבא וכל שיש כונה לקבלת הנאה אסור בין אפשר בין לא אפשר ומן התימה על גדולי הפוסקים שהראו עצמם כצריכים לפסוק כרבא והלא אף אביי לא נחלק בה אלא לדעת ר' יהודה אלא שיש לומר שתפשו לשונם דרך קצרה ולא כיונו אלא להודיע לר' שמעון שאף בלא אפשר הואיל ומתכוין אסור שהכל תלוי בכונה והלכה כמותו:

ויש מקשים בסוגיא זו דרבא אדרבא וממה שהתיר הוא בעצמו בת תיהא מטעם ריחא לאו מילתא היא כמו שביארנו במסכת עבודה זרה ואי אפשר לתרץ בה שהטעם מפני שאינו מתכוין לריח אלא לבדוק טעם היין שהרי הביאו עליה שמועת פת חמה וחבית פתוחה ר"ל פת חמה שנתנה על פי חבית פתוחה שהוא בודאי מכוין להנאת הריח ולא תירץ בה כן אלמא שאף במתכוין ליהנות בריח היה רבא מתיר מ"מ אינה קושיא שהיין אין עיקרו להריח אבל במה שעיקרו להריח ודאי אסור וכמו שביארנו במס' עבודה זרה בחניות של עבודה זרה המעוטרות בורד והדס ואע"פ שאף בדבר שעיקרו לאכילה אנו אוסרין בתורת ריח כדין האמור שם בפת חמה ובחבית פתוחה ובחתיכת נבלה שצלאה עם שחוטה בתנור אחד באלו לא משום הריח נאסרו אלא שההיתר קבל טעם האיסור מצד קליטת הריח שנקלט לשם לפי דרכך למדת שזה שאמרו קול ומראה וריח אין בהם משום מעילה לענין הקדש נאמרה ומעילה הוא דלית בהו הא איסורא אית בהו:

אביי כר' יהודא פי' אביי סבר דכל היכא דלא אפשר אע"ג דמיכוין שרי כגון בגרירת מטה וספסל כיון דלא אפשר בהגבהה אל אבגרירה א"כ כל כוונתו אינו גורר אלא כדי לישב עליהן ואע"פ שמתכוין לעדות חריץ כיצד הוא מתכוין שהאו שמח בו וצריך לאותו חריץ אפ"ה מותר כיון שעיקר גרירתו אינה אלא כדי לישב בהן הנאת החריץ בע"כ ואמלי' היא באה והילכך היא מותרת אבל אם הי' אפשר בהגבהה וגיררן אע"פ שאינו מתכוין לאותו חריץ ואינו צורך לו הי' אוסר דכיון דאפשר בהגבהה ועביד גרירה זאת הוא חשובה לו כוונה ור"ש היכא דמכוין הוה אסר ואע"ג דלא אפשר והיכא דלא מיכוין שרי ואע"ג דאיפשר נמצא במה שהחמיר ר' יהודא מיקל ר"ש ובמה שמקל ר"ש מחמי רר' יהודא וכן נמי כשעובר לפני ע"ז כיון דלא אפשר שאין לו דרך אחת לעבור אלא משם נמצא שאינו עובר להריח אל לעשות צרכיו ואע"פ שבדרך עברתו היא מתכוין להריח מותר לזאת היא הנאה הבאה לו בע"כ מאלי' וכן נמי ר' יוחנן בן זכאי לא אפשר לי' לדרוש לצבור אל ברחוב הר הבית וכל כוונתו לא היתה ולא הלך לשם אלא להכיל את העם ואע"פ שהי' שם צל ההיכל והי' שמח ומתכוין בצלו הי' מותר כיון שעיקר הליכתו לא מפני הצל היתה ואין לחלק בין ריח ע"ז ובין גרירת הספסל כאשר חילקתי במהדורא קמא ותנינא אלא כולן שוין הן ובכולן הי' מתרי אביי אליבא דר' יהודא ולק"מ דלא חשיבא לי' כוונה לאביי אלא אם הי' גורר בעבור החריץ ואל כדי לישב עליו אם הי' עובר לפני ע"ז כדי להריח שאין לו צורך אחר לעבור שם וצל ההיכל נמי אם הי' לו מוקם אחר פנוי והלך לשם מפני הצל אבל כל זמן שהליכתו מחמת דבר אחר אע"פ שמתכוין באותה ההליכה ליהנות מן האיסור הי' מתיר אביי אליבבא דר' יהודא:

בד"ה לא אפשר כו' ולא פליגי דשרי היינו לר"ש דר' יהודה אסר כו' עכ"ל וה"ה דהמ"ל בהיפך באפשר ולא מכוין כ"ע ל"פ דאסור לר"י כי פליגי בלא אפשר ולא מכוין רבא כר"י ואביי אמר ע"כ לא קאמר ר"י אלא היכא דאפשר אבל דלא אפשר שרי וק"ל:

בא"ד וצ"ל דההיא סוגיא כר' ירמיה דב"מ דאסר לר"י לא אפשר כו' עכ"ל וה"ה דהמ"ל דההיא סוגיא כלישנא קמא דהכא והיא היא אלא משום דלישנא בתרא עיקר נקטו ר' ירמיה דמצי סבר הכי אף לפי האמת דלא אתותב בהכי כמ"ש התוס' וק"ל:

תוס' ד"ה אף (בסופו). דלמ"ל ל"ע מעשה כיון שתוקעין אותו דאין קישוי אלא לדעת. כצ"ל:

תוס' ד"ה לא. מש"כ המהרש"א וה"ה דהמ"ל כו' ואביי אמר ע"כ ל"א ר"י כו'. ל"י מהיכא פסיקא ליה דילמא ל"ק ס"ל דלכ"ע בין לאביי בין לרבא לר"י אסור וכסוגיא דכתובות. גם מש"כ בא"ד דהמ"ל דההיא סוגיא כל"ק דהכא צריך להוסיף ע"ד וכרבא לפמש"כ בעצמו:

דְּמַאי חָזִית, דְּדָמָא דִּידָךְ סוּמָק טְפֵי. מקשים מהא דאתמר בגמרא (ירושלמי מסכת תרומות, סוף פרק ח, דף מז.) באומרים לשנים או לשלשה ויותר תנו לנו אדם פלוני ונהרגנו ואם לאו נהרוג את כולכם יהרגו כולן ואל ימסרו להם אותו אדם, והתם לא שייך האי טענה 'דְּמַאי חָזִית' דודאי דמא דרבים סומק מדמא דיחיד?
ונראה לי דהתם אומרים מאי חזית לכל חד וחד בפני עצמו, דאם ירצה למסור אותו אדם בשביל הצלת עצמו אמרינן ליה מַאי חָזִית, דְּדָמָא דִּידָךְ סוּמָק טְפֵי? ואם ירצה למסרו כדי להציל את הרבים אמרינן ליה מי שם אותך גואל הדם שלהם? ומי הכניסך בדבר זה להציל את אלו בדמו של זה?

גמ' מידי דרך הנא' קעבידנא. עי' בב"ק קא. תוס' ד"ה ולא יצבע:

שם כי פליגי דאפשר ולא מיכוין. עי' בחידושי הרמב"ן ע"ז ד' יג ע"א אהא דאמרינן שם דמיתהני מריח ע"ז:

בגמרא מר בר רב אשי אשכחיה לרבינא דשייף לה לברתי' בגוהרקי דערלה וכו' ופי' רש"י דגוהרקי דערלה היינו בוסר. ונ"ל להוכיח מכאן דרבינא ומר בר רב אשי תרווייהו סבירא להו דערלה בח"ל הלכה למשה מסיני הוא דהא האי עובדא בח"ל הוי וכדמשמע נמי בברכות דף ל"ז ע"ב בעובדא דרבינא ומר בר"א גופייהו בענין דקא זורק את האביונות וקאכיל הקפריסין ואי ס"ד דסבירא להו דערלה בח"ל אינו אלא הלכות מדינה וכפי' רש"י בסוף פרק קמא דקדושין דהיינו מנהג מדינה בעלמא וא"כ אפילו בחולה שאין בו סכנה וכדרך הנאתן נמי לא הוי להו למיסר בפשיטות אע"כ דהל"מ הוא ועיין מה שכתבתי בזה שם בברכות באריכות:

שם אתמר הנאה הבאה מאיליו וכו' אע"ג למאי דמסיק הש"ס בלישנא קמא דפליגי אביי ורבא בכל אפשר ולא מכוין דעלמא אפ"ה נקטו האי לישנא דהנאה הבאה מאיליו לאשמעינן אגב אורחיה כוחא דהיתירא דאפילו בדבר שהגוף נהנה ממנו אפ"ה שרי כשאינו מתכוין ולא דמי למתעסק דקי"ל המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה אע"ג דבשאר איסורין פטור ואפ"ה באינו מתכוין לא משמע להו לחלק בין היכא דנהנה הנאת הגוף ובין שאר איסורין ובזה מתיישב היטב דברי הרמב"ם ז"ל דבפ' י"ד מהלכות מאכלות אסורות הלכה י"ב שכתב דין המתעסק בחלבים ועריות ודין הנאה הבאה בע"כ דשמעתין תכופין וסמוכים זה לזה בהלכה אחת והדבר ברור שנתכוין למה שכתבתי מיהו לקושטא דמילתא לא ניחא ליה להש"ס בסוגיא דשמעתין לחלק בין איסורי הנאת הגוף לשאר איסורים לענין שאינו מתכוין ודו"ק:

אתמר הנאה הבאה לו לאדם וכו' לכאורה משמע מסוגיא דשמעתין ומפי' רש"י ותוס' לקמן גבי מעילה הוא דליכא דעיקר פלוגתא דאביי ורבא היינו באיסורי הנאה מדאורייתא אפ"ה קאמר אביי דשרי ללישנא קמא באפשר ולא מתכוין וללישנא בתרא בלא אפשר ולא קמכוין ולפ"ז אתי שפיר טובא מה שכתב רש"י ז"ל דהיינו כגון ריח של עכו"ם וכן כתב הר"ן ז"ל משום דפשטא דלישנא דהנאה הבאה לאדם משמע דהנאה זו באה לו מאיליו בלי שום מעשה בגופו והא לא משכחת אלא בכגון קול ומראה וריח דמייתי הש"ס בסמוך וכיון דמסקינן דקול ומראה אין בהם מעילה וכ"ש דליתא בשאר איסורין א"כ תו לא משכחת להך מילתא דהנאה הבאה מאיליו אלא בריח לחוד והיינו דוקא בעכו"ם דאילו בשאר איסורין הא פליגי אביי ורבא בעכו"ם בפרק השוכר את הפועל דף ס"ו ע"ב דאביי אמר ריח מילתא היא ורבא אמר ריח לאו מילתא היא אם כן האיך יחמיר רבא טפי מאביי לענין ריח ולכך הוצרך רש"י לפרש דאיירי בריח דעכו"ם ובכה"ג כ"ע מודים דאסור מדאוריי' כמ"ש תוס' בפ' קמא דעכו"ם דף י"ב גבי חנויות מעוטרות בוורד והדס דכיון דבעכו"ם לא כתיב ביה אכילה אסורין אפילו שלא כדרך הנאתן מדאורייתא משא"כ בשאר איסורין דלא הוי אלא באיסורא דרבנן היכא שאין עיקרן עומד לריח משו"ה נקיט רש"י ריח דעכו"ם משום דהוי מילתא דפסקא דאסור מדאורייתא. אלא לפ"ז לכאורה יש לתמוה טובא דאם כן מאי קאמר לא אפשר ולא מכוין כ"ע לא פליגי דשרי דהא מסקינן לעיל בשמעתין משמיה דרבי יוחנן דאסור להתרפאות בעצי אשירה ואפי' במקום סכנת נפשות ולקצת פוסקים אפילו באומר הבא לי עצים סתם אף ע"פ שאין מזכיר לעבודת כוכבים אסור כמו שכתב הב"י וש"ע בי"ד בסימן קנ"ה בשם הירושלמי דאפילו בכה"ג ימות ואל יתרפא אבל בחולה שאין בו סכנת נפשות ממש אסור אליבא דכ"ע אע"פ שאין לך לא אפשר ולא קמכווין יותר מזה מיהו בהא מצינו למימר דכיון דנתכווין מיהו לרפואה הוה ליה כמתכוין להנאה דרפואה עצמו היינו הנאתו אלא דאכתי יש לתמוה טובא אהא דקאמר אביי לאידך לישנא דאיכא דאמרי דבלא אפשר וקא מכוין נמי שרי וכתבו התוס' דכל לא אפשר דשמעתין היינו ע"י טורח גדול והאיך אפשר לומר כן וכי היכא מצינו לחלק באיסור דאוריי' בין אפשר לבין לא אפשר אלא ע"י טורח גדול וזה דבר שאין הדעת סובלת דהא עיקר פלוגתייהו דרבי יהודה ורבי שמעון היינו לענין מלאכת שבת וי"ט ולפ"ז וכי יעלה על דעת שום אדם לומר שיתיר רבי יהודה לעשות מלאכה בשבת או אפי' בי"ט דאיסור דאורייתא היכא דלא אפשר לעשות בהיתר אלא ע"י טורח גדול או משום הפסד ממון ומיקרי נמי לא אפשר כדמוכח בשמעתין לענין מוכרי כסות בכלאים. מכל זה נראה לכאורה מבואר בהכרח גדול דלעולם לא שייך הך מילתא דפלוגתא דאביי ורבא אלא דומיא דהנאה הבאה מאיליו וכל הנך דשמעתין שהם בענין דלא עביד מעשה כלל בגופו אלא שההנאה באה מאיליו וכדפרישית ואביי דשרי היינו לענין שאין צריך לפרוש דהוי ליה כשב ואל תעשה ומשום הכי מתיר אביי ללישנא בתרא אליבא דרבי יהודה אפילו בלא אפשר וקמכוין והיינו נמי משום דשב ואל תעשה הוא ובכה"ג אשכחן דאפילו באיסורא דאורייתא מותר משום כבוד הבריות וכיוצא בזה כדאיתא להדיא בברכות גבי השבת אבידה ובמי שהולך לשחוט את פסחו דמשום כבוד הבריות מותר לדחות המצוה דפסח אפילו שיש בו כרת והיינו משום דשב ואל תעשה הוא ואם כן אין תימא כל כך אם יסבור אביי דכבוד הבריות לאו דוקא אלא היכא דאי אפשר אלא על ידי טורח גדול נמי מותר בשב ואל תעשה כי היכי דהתירו בהשבת אבידה אפילו משום הפסד ממון וגם במלאכה שלו מרובה משל חבירו וכ"ש דיש להתיר טפי משום צערא דגופא וכ"ש לענין ת"ת כעובדא דר"י בן זכאי וכן לתקן בבית קדשי הקדשים דהוי מצוה דרבים ויש להתיר כמו שאבאר לקמן בכל א' וא' מהם במקומו. ועוד דבר מן דין אין לתמוה על סברתו דאביי דמתיר באיסור דאורייתא אפילו בריח דעכו"ם בלא אפשר וקמכווין כיון שהנאה באה מאיליו בלא עביד מעשה בגופו כלל דהא אפילו בגילוי עריות דדמי לעכו"ם לענין יהרג ואל יעבור אפ"ה מסיק אביי גופא בפ' בן סורר ומורה דבאשה לא אמרינן תיהרג ואל תעבור כדאשכחן באסתר אע"ג דבפרהסיא הוי והיינו משום דמסיק אביי דאשה קרקע עולם היא וכתבו רש"י וכל המפרשים דהיינו מפני שאינה עושה שום מעשה ואשכחן נמי לרבא בכתובות בפ' נערה דף נ"א ע"ב דאפילו היכא דמהניא מעבירה ואומרת הניחו לו שאלמלא לא נזקק לה היא שוכרתו אפ"ה מותרת לבעלה כיון שתחלתה באונס אע"ג דסופו בפשיעה והיינו נמי מה"ט גופא כיון דלא עבדה מעשה בגופה ודוקא היכא דתחילתה ברצון אין לחלק בין עובדת מעשה בגופה או לא כיון דרחמנא קריא מעשה כדכתיב ונכרתו הנפשות העושות משום דהנאה אית להו לתרווייהו כדאיתא בפ' המניח דף ל"ג משא"כ היכא דמעיקרא לא נתכוונה לאיסורא אע"ג שסופה ברצון ומתכוונת להנאה אפ"ה אין שם רצון עליו ואינה צריכה לפרוש ממנו כיון דקרקע עולם היא ואינה עובדת מעשה. מעתה אין כאן מקום תימא דיסבור אביי דכ"ש דיש להתיר בהנאה הבאה מאיליו בלא אפשר וקא מכוין אליבא דרבי יהודא כיון דכוונת הלב היכא דליכא מעשה ליכא איסורא ומכ"ש במאי דמתיר אביי ללישנא קמא באפשר ולא קמכווין ורבא בלא אפשר ולא קא מכווין אפילו בריח דעכו"ם וכולה מילתא משום דהנאה הבאה מאיליו הוא ולא קעביד מעשה כך נ"ל נכון לכאורה וכן נראה להדיא מלשון הר"ן ז"ל דלשון הנאה הבאה לאדם בע"כ היינו משום שלא בא לכאן מתחילה לשום כך ובכה"ג אפילו הוא מכוון לה אפ"ה בע"כ קרינן לה כיון שריח מאיליו בא לו וכו' ע"ש משמע שנתכוון לטעם שכתבתי דעיקר ההיתר משום דלא קעביד מעשה אלא דלפ"ז אכתי יש לדקדק דאם כן דפלוגתא דאביי ורבא היינו דוקא בכה"ג דליכא מעשה אלא שבא מאיליו דלפ"ז לא דמי הך מילתא כלל לפלוגתא דרבי יהודה ורבי שמעון דמייתי בשמעתין דהא אינהו לא מיירי כלל בדלא עביד מעשה אלא בדעביד מעשה כגון הך דגורר אדם מטה כסא וספסל שע"י מעשיו נעשה החריץ (ומשמע להדיא דדוקא באיסורא דרבנן שרי ר"ש אבל באיסור דאורייתא לא) אבל בדלא עביד מעשה אפשר דר"י נמי שרי וכה"ג נמי קשה לאידך לישנא לאידך צדדי כיון דהיכא דלא אפשר וקא מכוין לא שרי אביי אלא משום דליכא מעשה אם כן אין זה ענין כלל לפלוגתא דרבי יהודה ורבי שמעון דאיירי בדעביד מעשה. מיהו יש ליישב דודאי ללישנא קמא לא נחית הש"ס להך סברא לחלק לקושטא דמילתא בין מה שיש בקום עשה ובין שב ואל תעשה אלא לרבותא נקיט דהך מילתא בהנאה הבאה מאיליו להודיעך כחו דרבא דקי"ל כוותיה דאפילו במידי דשב ואל תעשה נמי מודה ר"ש דאפשר ולא מכוין אסור והא דקאמר נמי בלישנא בתרא דתליא בפלוגתא דר"י ור"ש אע"ג דלא דמי להדדי דאינהו איירי בקום ועשה ופלוגתא דאביי ורבא איירי בשב ואל תעשה אפילו הכי שפיר קאמר דתליא בפלוגתא דר"י ור"ש כיון דר"י אזיל בתר מעשה ור"ש אזיל בתר כוונה:

שם בגמ' אפשר וקמיכוין לא אפשר וקא מכוין כ"ע לא פליגי דאסור. לכאורה שפת יתר הוה דכיון דבאפשר וקמיכוין ודאי לא מיקרי הנאה בע"כ מהיכי תיתי דשרי ואפילו הלשון לא זו אף זו לא שייך בכה"ג. והנראה בעיני משום דאביי ורבא גופייהו נקטו למילתייהו בלשון קצרה אלא דסתמא דתלמודא קא מהדר לפרש פלוגתייהו ולמאי דמסיק השתא בהאי לישנא דפליגי באפשר ולא מכוין קאי מילתא דרבא לקמן בסוף הסוגיא בתיובתא וממילא דלפ"ז הוי הלכה כאביי וזהו נגד הכלל דהלכה כרבא לגבי אביי לבר מיע"ל קגם ומשו"ה מהדר סתמא דתלמודא מעיקרא לאשכוחי פלוגתייהו בגוונא אחרינא כגון בלא אפשר וקמכוין כאידך לישנא דבסמוך ולפ"ז הוי הלכתא כרבא אלא דלא אפשר ליה לאוקמי בהכי והיינו כדמסיק דכיון דאפשר וקמכוין ודאי אסור באיסור גמור מדאורייתא דהוי כמזיד גמור אע"ג דהוי בשב ואל תעשה אם כן ממילא אף בלא אפשר וקמיכוין פשיטא דאסור משום דהשתא לא משמע ליה לתלמודא כלל שום סברא להתיר באיסור דאורייתא אפילו בשב ואל תעשה משום הך מילתא דלא אפשר כי אם בטורח גדול והיינו משום כל אותן הקושיו' שכתבתי בסמוך ולא נחית לחלק באותן החילוקים שכתבתי. ועוד דאף אם תמצא לומר דהשתא נמי נחית להך סברא דלישנא בתרא כמו שאבאר לקמן גבי הא דאמר אביי מנא אמינא לה דמשמע לכאורה דשייך הך מילתא אפילו ללישנא קמא כיון דאביי גופא אמרה מ"מ הא קמן דאף ללישנא בתרא לא הוי הך מילתא דאביי אלא אליבא דר' יהודה דאי לרבי שמעון ודאי לכ"ע אסור בלא אפשר וקמכוין ולפ"ז מצינן למימר דהשתא בלישנא קמא סובר הש"ס בפשיטות דאביי גופא כרבי שמעון סבירא ליה כדאיתא להדיא בפרק במה מדליקין דף כ"ב ובכמה דוכתי דאמר אביי כל מלתא דמר עביד כרב לבר מהנך תלת דעביד כשמואל וחד מינייהו הלכה כרבי שמעון בגרירה ומסתמא דאביי גופיה כרבה רביה סבירא ליה ועוד מדאמרינן בכמה דוכתי דהדר ביה אביי לגביה דרבא וקאמרי תרווייהו מודה רבי שמעון בפסיק רישא ולא ימות כי היכי דלוקמי כולהו סתמי דמתניתין כרבי שמעון א"כ ממילא שמעינן דס"ל כר"ש והשתא לפ"ז תו לא מצינן למימר כלל להא דמתיר אביי בהנאה בע"כ היינו בלא אפשר וקמיכוין דהא לרבי שמעון ודאי אסור כן נ"ל ועיין מה שאכתוב בסמוך בזה ללישנא בתרא:

שם בתוס' בד"ה לא אפשר ולא קמיכוין כ"ע לא פליגי דשרי ללישנא קמא נראה לפרש וכו'. מה שכתבו כן בלשון נראה לפרש כוונתם על מה שכתבו בסוף דבריהם אליבא דלישנא בתרא דאיכא דאמרי דבענין זה אין פירושם מוכרח כל כך כמו שאבאר בסמוך משא"כ במה שמפרשים ללישנא קמא פירושם מוכרח בהכרח גמור דאי אפשר לפרש כלל בענין אחר דהא לרבא אליבא דרבי יהודה ודאי אסור למאי דלא נחתו התוס' לחלק בהך סברא דשב ואל תעשה שכתבתי וכמו שאבאר בדבריהם בסמוך אלא דלפ"ז אדרבה קשיא לי לאידך גיסא במאי דמשמע מדבריהם דלרבא לחוד הוא דאסור אליבא דר' יהודה ולפי הסוגיא דפ' רבי אליעזר דמילה משמע דאפילו לאביי אליבא דרבי יהודה נמי אסור אפילו בלא אפשר ולא מכוין והיינו מדמוקי אביי לברייתא דימול בשר ערלתו אע"פ שיש שם בהרת כרבי יהודה והתם לענין מילה בצרעת ודאי לא אפשר ולא מכוין הוא אפ"ה איצטריך קרא להיתר מילה בצרעת דמילה דוחה צרעת א"כ ממילא מוכח דבעלמא כה"ג אוסר רבי יהודה:

מיהו בהא מצינו למימר דנהי דמשמע ליה לאביי הכי בפ' רבי אליעזר דמילה היינו למאי דס"ד מעיקרא דאי אפשר לאוקמי הברייתא כר"ש משא"כ לבתר הכי דלבתר דשמע אביי מרבא וסבר דמתוקמי הך ברייתא אפילו כרבי שמעון ושאני התם דהוי פסיק רישיה דמודה ר"ש א"כ שפיר מצי סבר אביי דהיכא דלא אפשר ולא מכוין ולא בפסיק רישיה דאפילו לרבי יהודה שרי כדאמר הכא משו"ה הוצרכו התוספות להכריח פירושם ממילתא דרבא דוקא כנ"ל נכון ודוק היטב ועיין עוד בסמוך:

שם בא"ד ולאיכא דאמרי לא אפשר ולא מכוין לכ"ע דשרי האי כ"ע היינו ר' יהודה ורבי שמעון כו' עכ"ל. הא ודאי דהאי כ"ע א"ש בפשיטות טפי דכ"ש דקאי אאביי ורבא גופייהו כיון דלא אשכחן שום תנא דאוסר אלא דעיקר כוונתם בזה להכריח פירושם דלא נקיט הש"ס באיכא דאמרי אלא מה שמשנה מלשון ראשון והשינוי בהך בבא דלא אפשר ולא מכוין היינו דללישנא קמא האי כ"ע דשרי לא מצי קאי אלא אליבא דרבי שמעון משא"כ לישנא בתרא הוי אפילו אליבא דרבי יהודה ועיקר כוונתם גם בזה שרוצין ליישב דמש"ה לא נקיט בדאיכא דאמרי הך בבא דאפשר וקמכוין לכ"ע אסור. ולפי שאין ענין זה מוכרח כל כך כמו שאבאר ומשו"ה כתבו בתחילת דבריהם בלשון נראה לפרש כדפרישית כנ"ל בכוונת דבריהם מיהו לפי מה שכתבתי בסמוך בלשון הגמרא אין צריך לכל זה דנהי דקאמר הש"ס בלישנא קמא הך בבא דאפשר ומכוין אסור לאו לגופיה איצטריך אלא כדי להכריח דאי אפשר לאוקמי פלוגתייהו דאביי ורבא בלא אפשר ומכוין וכדפרישית משא"כ לישנא דאיכא דאמרי דמסיק דפלוגתייהו דאביי ורבא היינו אליבא דרבי יהודה דוקא ובלא אפשר וקמכוין אם כן אין צורך להזכיר כלל הך בבא דאפשר ומכוין כיון דאפילו באפשר ולא מכוין אוסר רבי יהודה כנ"ל ודוק היטב:

בא"ד ומיירי כגון דלא הוי פסיק רישיה וכו' אין זה נמשך לדבריה' הקודמי' אלא ענין בפני עצמו הוא אלא דבעיקר דבריהם לכאורה יש לתמוה האיך אפשר לומר דלא הוי פסיק רישיה דא"ה לשון הנאה הבאה בע"כ משמע שכבר באה ההנאה ועיקר פלוגתייהו אם צריך להתרחק ולפרוש ונהי דלענין אינו מתכוין דלישנא קמא יש ליישב בדוחק דכיון שאינו מתכוין כבר אפשר בהאי שעתא תסתלק ההנאה משא"כ בלא אפשר ומכוין דלישנא בתרא לא שייך לפרש כלל בענין דלא הוי פסיק רישיה שהרי מתכוין ומתגרר להנות מאותה הנאה שבאה לו ומכ"ש בהא דמייתי רבא ראיות למילתא מההיא דלול בסמוך ומדייקי מיניה שאם מתכוונין האומנין להסתכל בבית קדשי הקדשים אסור אף ע"ג דלא אפשר משמע דלאביי שרי בכה"ג והתם ודאי הוי פסיק רישיה כגון שמתכוונין ומסתכלין לזון עיניהם שם ואין לך פסיק רישיה יותר מזה:

מיהו באמת נראה דלק"מ דלענין מתכוין דשרי אביי ללישנא בתרא לא איכפת לן במאי דהוי פסיק רישיה כיון דאפילו במתכוין גמור מתיר אביי לרבי יהודה דעיקר ההיתר הוא משום דשאני ליה בין אפשר ללא אפשר אם כן כ"ש דשייך לחלק בכה"ג לענין פסיק רישיה להתיר מהאי טעמא גופא משום דלא אפשר ועיקר דברי התוספות שכתבו דמיירי דלא הוי פסיק רישיה היינו לענין התירא דאינו מתכוין דכיון דהוי פסיק רישיה כמתכוין דמי כל זה כתבתי ליישב ולפרש כוונת דברי התוספות אמנם לפי מה שכתבתי בתחלת הסוגיא לחלק בין שב ואל תעשה לדבר שיש בו מעשה אם כן בפשיטות מצינו למימר בהא דמודה ר"ש בפסיק רישיה היינו משום דכיון שע"י מעשיו נעשה האיסור במידי דהוי פסיק רישיה הוי ליה כמתכוין דהוי ליה לאסוקי אדעתא מעיקרא משא"כ ענין הנאה הבאה לו בע"כ דלא עביד מעשה כלל והפסיק רישיה לא נעשה על ידו וגם עתה אין רוצה להנות ממנו כלל אם כן אין טעם לאסור בשביל פסיק רישיה ולא מיבעיא לשיטת הערוך וסייעתו שכתבו בכמה דוכתי דפסיק רישיה דלא ניחא ליה מותר אפילו ע"י מעשה והביאו ראיה מהאי דקעביד בארעא דחבריה בפ' הבונה ומהאי דאית ליה הושענא אחריתא בפ' לולב הגזול אם כן כ"ש דיש להתיר בכה"ג דשב ואל תעשה כיון דלא ניחא ליה בהך הנאה שהרי אינו מתכוין להנות ממנו כל עיקר אלא שבאה לו בעל כרחו שלא בטובתו אלא דאפילו לשיטת המחמירים החולקים על בעל הערוך וסייעתו ואוסרים בפסיק רישיה בכל ענין אע"ג דלא ניחא ליה אפ"ה נראה דהיינו דוקא היכא שנעשה הפסיק רישיה ע"י מעשיו משא"כ בהנאה הבאה בע"כ ואינו מתכוין להנות כולי עלמא מודו דלא שייך לשון פסיק רישיה בכה"ג דלשון פסיק רישיה עצמו מורה על זה שעושה מעשה כן נ"ל נכון לולי דמלשון התוס' לא משמע כן והנראה לע"ד כתבתי ודוק היטב:

בא"ד וליכא למימר כו' דהא בשמעתין מייתי עלה מידי דאורייתא כגון מעילה וכלאים ופסול פרה וצ"ל דכל הנהו דמייתי לא הוי פסיק רישיה עכ"ל. ונ"ל לפרש בכוונת דבריהם דכמו דבמעילה ופרה אמרינן לקמן והא הכא דלא אפשר וקא מכוין ממילא משמע היכא דלא מכוין שרי רבא א"כ ע"כ איירי בענין דלא הוי פסיק רישיה וממילא ע"כ פלוגתייהו דאביי ורבא בהנאה הבאה מאיליו איירי נמי בכה"ג דלא הוי פסיק רישיה וכיון דכל הנך באיסור דאורייתא מיירי שמעינן נמי מאיליו דפלוגתייהו דאביי ורבא איירי נמי באיסור דאורייתא כנ"ל בכוונתם אבל באמת יש לדקדק הרבה בזה ואין להאריך והמשכיל יבין מדעתו מתוך הדברים שכתבתי ואבאר אי"ה לקמן הנך סוגיות דמעילה ופרה וכלאים גופייהו ודוק היטיב:

שם בגמ' איכא דאמרי אפשר ולא מכוין היינו פלוגתייהו דרבי יהודה ור"ש ופרש"י בין לאביי בין לרבא לר"י אסור לר"ש שרי. ואין להקשות דאכתי אמאי לא מוקי סתמא דתלמודא לפלוגתייהו דאביי ורבא בהך מלתא גופא דאפשר ולא מכוין דאביי כר"ש כדמשמע בפ' במה מדליקין ובכמה דוכתי דאמר אביי הלכה כר"ש בגרירה ורבא דאסר משום דס"ל כרבי יהודה (וכ"ש לפי מה שכתב רש"י בביצה בפ' המביא) אלא דלא משמע ליה לתלמודא למימר הכי דא"כ הוו להו לאפלוגי בהדיא בפלוגתא דמיירי בה רבי יהודה ור"ש גופייהו דלימא אביי הלכה כר"ש ורבא הלכה כרבי יהודה ואמאי קבעו פלוגתייהו בלשון הבאה מאיליו ואף לפי אותה הסברא שכתבתי לעיל לחלק בין מידי דאית ביה מעשה למידי דלית ביה מעשה אפ"ה ליכא למימר דאתא לאשמעינן הך רבותא גופא דרבא כרבי יהודה ויותר אפילו היכא דלא עביד מעשה דאדרבה כ"ש דקשה טפי דהוה ליה למיתני לפלוגתייהו במידי דאית ביה מעשה דאפילו במידי דאית ביה מעשה מתיר אביי כר"ש דהא קי"ל כח דהיתירא עדיף ואין להקשות ג"כ אכתי הוי מצי למימר דאביי נמי כרבי יהודה ס"ל אלא שסובר דבהנאה הבאה מאיליו כיון דלא עביד מעשה רבי יהודה נמי מודה הא נמי ליתא לפי מה שכתבתי דבאפשר לא שייך לחלק להתיר בשב ואל תעשה דמהיכי תיתי יהנה מן האיסור כיון דאפשר לפרוש ולמיעבד בהיתר כן נ"ל נכון ודוק:

שם ואליבא דר"ש דאזיל בתר כוונה כ"ע לא פליגי דשרי ואף לפי מה שכתבתי דמוכח מסוגיא דשמעתין דשייך לחלק בין איסור דאית ביה מעשה ובין דבר שבשב ואל תעשה נראה דהיינו דוקא אליבא דרבי יהודה דלא אזיל בתר כוונה אלא בתר מעשה משא"כ לר"ש דאזיל בתר כוונה לא איכפת לן במעשה וכה"ג אשכחן להדיא במנחות בריש פרק רבי ישמעאל דפליגי רבה ורבא בנתכוון להעלות דגים והעלה דגים ותינוק או איפכא מר אזיל בתר מעשה ומר אזיל בתר מחשבה ע"ש. ועוד נראה דאליבא דר"ש לא שייך לחלק כלל בין אפשר ללא אפשר תדע דהא דבר שאינו מתכוין היכא דלא הוי פסיק רישיה מתיר ר"ש לכתחילה באיסור דאורייתא אפילו באפשר כדמוכח בסוף הסוגיא ממתניתין דמוכרי כסות והיכא דהוי פסיק רישיה אוסר ר"ש אפילו בדלא אפשר כדמוכח ממילה בצרעת דאיצטריך קרא אליבא דר"ש כיון דהוי פסיק רישיה אע"ג דלא אפשר משמע דבעלמא כה"ג אסור. ועוד נראה לי דאפילו באיסורי דרבנן אוסר ר"ש בפסיק רישיה אע"ג דלא אפשר כדמוכח מפ' לולב וערבה דף ל"ג בהא דאין ממעטין ענבים מהדס בי"ט משום דהוה ליה כמתקן מנא וזה אינו אלא איסור דרבנן ואפ"ה פשיטא ליה לתלמודא דאסור היכא דלית ליה הושענא אחריתי היכא דהוי פסיק רישיה אע"ג דלא אפשר אלא ע"כ משום דרבי שמעון לא שאני ליה כלל בין אפשר ללא אפשר אם כן כ"ש דבמתכוין ממש דחמיר טפי מפסיק רישיה שאין לחלק אליבא דר"ש בין אפשר ללא אפשר אפילו בשב ואל תעשה כן נ"ל ברור ודו"ק:

שם כי פליגי אליבא דרבי יהודה כו' אביי כר"י. ונראה דלהאי לישנא דאיכא דאמרי דסבר אביי כר"י אף ע"ג דבפרק במה מדליקין דאמר אביי משמיה דרבה דהלכה כר"ש בגרירה ומשמע דהכי ס"ל ואשכחן נמי לאביי בכמה דוכתי לבתר דהדר ביה דקאמר מודה ר"ש בפסיק רישיה דשפיר מצינו למימר דהתם באיסורי דרבנן איירי והיינו דקאמר הלכה כר"ש בגרירה שהוא איסור דרבנן דהוה כחופר כלאחר יד וה"ה לכל מה דדמי ליה משא"כ באיסורי דאורייתא שפיר מצי סבר כרבי יהודה ואפשר דרבה רביה נמי סבירא ליה הכי מדקאמר הלכה כר"ש בגרירה. מיהו במילתא דרבה בשמעתין דמוקמינן ליה נמי אליבא דרבי יהודה מצינו למימר נמי דכר"ש סבירא ליה והא דקאמר לא אפשר ומכוין אסור היינו אליבא דכולי עלמא כמו שאבאר לקמן בשמעתין: