פסחים כה ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כה - א

ופריך: מה לערלה שכן לא היתה לה מעולם שעת הכושר [ההיתר]. שהרי פרי הערלה אסור מתחלת חנטתו, ולעולם הוא עומד באיסורו ^[1]. ומשום חומר זה אף נאסר בהנאה. אבל תאמר בבשר בחלב שאינו אסור בהנאה, משום שהיתה לו שעת הכושר קודם שנתבשל עם החלב.

אלא חמץ בפסח יוכיח, שאף שהיה לו שעת הכושר קודם הפסח, הרי הוא אסור בהנאה! והוא הדין לבשר בחלב.

ושוב פריך: מה לחמץ בפסח, שכן ענוש כרת על אכילתו, ולכך הוא אסור בהנאה. אבל האם תאמר כן אף בבשר בחלב, אף שאינו ענוש כרת על אכילתו, ואין בו אלא איסור לאו ^[2]?!

אלא כלאי הכרם יוכיחו, שאין הוא ענוש כרת על אכילתם, ואפילו הכי אסורים הם בהנאה! והוא הדין לבשר בחלב.

ומסיק לקושיין: ואם איתא דלוקין על כלאי הכרם אף שלא כדרך הנאתן, ניפרוך, מה לכלאי הכרם שכן לוקין עליהן אפילו שלא כדרך הנאתן! הלכך אסורים הם בהנאה. אבל בשר בחלב שהוא כשאר איסורי תורה, ואין לוקין עליו אלא בדרך אכילה ^[3], לא יאסר בהנאה.

ומשנינן: ואביי אית ליה, דלא קשיא מידי. דתאמר במאי [כלומר, ממה תפרוך]? אם תאמר, שאני בשר חלב שאין לוקין ^[4] עליו דרך הנאתו - והרי לא כן הוא. אלא אף שלא כדרך לוקין עליו. דאטו בבשר בחלב "אכילה" כתיבה ביה?! והרי לא כתיב ביה אלא לשון "לא תבשל". וילפינן את איסור אכילתו מגזירה שוה. וכל היכא דלא כתיבא "אכילה", לא בעינן דרך אכילה לחיוב מלקות.

ואידך [המקשן] סבר, להכי קא גמר לה לאיסור אכילתו בגזירה שוה ד"קודש" "קודש" מנבילה [ולאו דוקא "נבילה". אלא מטריפה גמרינן לה ^[5]. רש"י]. שהרי בנבילה כתיב "אכילה". וגמרינן, מה נבילה אין לוקין עליה אלא כשאכלה בדרך הנאתה, אף בשר בחלב אין לוקין עליו אלא כדרך הנאתו.

ואביי סבר, אף שאת עצם איסור אכילת בשר בחלב גמרינן מנבילה, מיהו לא אהני גזירה שוה להצריך בו דרך הנאה. דלהכי לא כתב "אכילה" בגופו של בשר בחלב, כדי לומר שלוקין עליו אפילו שלא כדרך הנאתו.

שנינו ברייתא דלעיל: כלאי הכרם יוכיחו על בשר בחלב, שאף שאין הוא ענוש כרת, הרי הוא אסור בהנאה!

ומקשינן: וליפרוך, מה לכלאי הכרם שכן לא היתה לו שעת הכושר! ומשום כן הם אסורים בהנאה. דקא סליק אדעתין, שלא נאסרו בכלאי הכרם אלא הגידולים שגדלו באיסור. אבל הזרעים עצמם, שהיו קיימים קודם לכן, לא נאסרו מחמת התערובת. והגידולין אסורים מרגע שבאו לעולם. מה שאין כן בשר בחלב, שעד שנתבשל בחלב היה מותר.

אמר רב אדא בר אהבה: זאת אומרת, כלאי הכרם עיקרן נאסרין! שלא הגידולים בלבד אסורים, אלא אף גוף הזרעים. ולזרעים עצמם היתה שעת הכושר. שהרי קודם שהשרישו בכרם היו מותרים. ושפיר מוכח מינייהו לאסור בהנאה בשר בחלב, אף שהיתה לו שעת הכושר.

מתיב רב שמעיה: תנן: המעביר עציץ נקוב [ובתוכו זרעים שכבר צמחו] בכרם, הרי הם נעשים כלאי הכרם. משום שהם יונקים דרך הנקב מקרקע הכרם דרך האויר. ואם הוסיף העציץ להצמיח בתוך הכרם, ואותה תוספת יש בה כשיעור אחד ממאתיים מסך כל הגידולין שבו, הרי כולו אסור משום תערובת כלאי הכרם שבו!

וכגון שקודם שהעבירו בכרם, היו בו קצ"ט שיעורים. ובכרם נוסף בו עוד שיעור אחד. שבכהאי גוונא התוספת אסורה, ואינה בטילה ברוב ההיתר. ומחמתה נאסרת התערובת כולה. וכדקיימא לן, שאין כלאי הכרם בטלים בתערובת, אלא אם כן יש בהיתר מאתיים חלקים כנגדם.

ומסקינן לקושיין: דוקא אם הוסיף העציץ בגידולי האיסור, אין [אסור]. אבל אם לא הוסיף אחד ממאתיים, לא נאסר. ואף שהוא יונק עתה מהכרם. אלמא, דוקא הגידולים אסורים. אבל הזרעים עצמם לא נאסרים, אף אם השרישו בכרם. וקשיא לרב אדא בר אהבה.

אמר רבא: לא קשיא. משום דתרי קראי כתיבי בכלאים. כתיב "לא תזרע כרמך כלאים פן תקדש המלאה". וכתיב בתריה "הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם". ומדכתיב "הזרע" משמע, דגוף הזרעים נאסר. ומדכתיב "תקדש המלאה", משמע שהגידולין [דהיינו "מלאה"] בלבד נאסרים.

הא כיצד? - אלא זרע שהוא זרוע מעיקרו בכרם, נאסר אף גופו בהשרשה. אבל זרע שהוא כבר זרוע ובא קודם שנתנוהו בכרם, אין גופו נאסר אלא הגידולין בלבד. ואם הוסיף אחד ממאתיים, אין, ואוסרת התוספת את כל הזרע משום תערובת איסור. ואם לא הוסיף, לא נאסר הזרע עצמו. וכל שאין בתוספת יותר מאחד ממאתיים, הרי היא בטילה ברוב היתר ^[6]

לפיכך, אין נאסר העציץ הנקוב בלא תוספת הגידולין. משום שכבר נזרעו הזרעים בעציץ מקודם. אבל רב אדא איירי בזרע שמתחלה זרעוהו בכרם, דהוא עצמו נאסר. ושפיר מוכח מיניה לבשר בחלב, שנאסר בהנאה אף שהיתה לו שעת הכושר.

אמר רבי יעקב אמר רבי יוחנן: בכל איסורי ההנאה שבתורה מתרפאין! ועל אף שהרפואה היא הנאה, מותר להתרפאות בהם.

חוץ מעצי אשירה! שאסור להתרפאות בהם, משום שעבודה זרה הם.

והוינן בה: היכי דמי? אי נימא בחולה דאיכא ביה סכנה, אפילו בעצי אשירה נמי יתרפא. שהרי פיקוח נפש דוחה את כל התורה.

ואי בחולה דליכא ביה סכנה, אפילו בכל איסורין שבתורה נמי לא יתרפא! שהרי נהנה ברפואתם.

ומשנינן: לעולם בחולה דאיכא ביה סכנה מיירי. ואפילו הכי בעצי אשירה לא יתרפא, משום אביזרייהו דעבודה זרה. שעל ידי שמתרפא בה, הרי הוא נראה כמודה בה ^[7]. ואין איסור עבודה זרה נדחה מפני פיקוח נפש.

וכדתניא: רבי אליעזר אומר: כתיב "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". ו"מאודך" היינו ממונך. אם נאמר "בכל נפשך", למה נאמר "בכל מאודך"? ואם נאמר "בכל מאודך" למה נאמר "בכל נפשך"? ולמה צריך לכתוב את שניהם? יכתוב את החביב יותר. וממילא נדע שצריך למסור את הדבר החביב פחות, מקל וחומר.

אלא לומר לך, אם יש אדם שגופו חביב עליו יותר מממונו, לכך נאמר "בכל נפשך"! שהוא מחויב למסור את נפשו ^[8] ובלבד שלא יעבוד עבודה זרה ^[9]. ואם יש אדם שממונו חביב עליו יותר מגופו, לכך נאמר "בכל מאודך"! שמחויב למסור את כל ממונו, ובלבד שלא יעבור על איסורי התורה ^[10].

הערות

^[1] הקשה ריב"א, ואכתי נילף מערלה שהיתה לה שעת הכושר. וכגון שנטל ענף מאילן היתר שעדיין לא נגמרו פירותיו, והרכיבו או שנטעו מחדש, ששוב נאסר באיסור ערלה. ואומר ר"י, דבכהאי גוונא, אין נאסרת אלא התוספת שהוסיף הענף לאחר נטיעתו מחדש [ואף שכל הענף נאסר בפועל. אין זה אלא משום תערובת תוספת האיסור שבו. ואם היה יכול להפרידה ממנו היה הוא עצמו מותר]. ואותה תוספת, לא היתה לה מעולם שעת הכושר.

^[2] ובחולין [קטו ב] פריך, ונימא ערלה תוכיח, שאין ענוש עליה כרת, וחזר הדין. ומשני לה. ולעולם הוי מצי למילף במה מצינו מכלאי הכרם לבדם. מה לכלאי הכרם שנעבדה בהם עבירה [ויש להם שעת הכושר, ואינן ענושים כרת] ואסורים באכילה ובהנאה, אף אני אביא בשר בחלב. אלא ניחא ליה למילף מערלה בקל וחומר. משום דאלים טפי ממה מצינו. תוספות.

^[3] ותימה, היא גופא נילף בהאי קל וחומר מכלאי הכרם, דלוקין על בשר וחלב אף שלא כדרך הנאתו. ואומר ר"י, דבהא איכא למיפרך, שור הנסקל וחמץ בפסח יוכיחו, שאין לוקין עליהן שלא כדרך הנאתן, אף שנעבדה בהם עבירה. תוספות. ולעיל חשוב חמץ כ"לא נעבדה בו עבירה". משום דבא להוכיח מחמץ שביטלו, ולא עבר עליו ב"בל יראה". אבל הכא נימא דיוכיח חמץ שלא ביטלו, ועבר עליו ב"בל יראה". מהרש"א.

^[4] ו"אין לוקין" לאו דוקא. שהרי מלקות בין כך ליכא, לפי שאין עונשין מן הדין. אלא הכונה לאיסור. ולפי זה יוכרח, דבשלא כדרך הנאה, אף איסור ליכא מן התורה, אלא מדרבנן. מהר"ם חלאווה.

^[5] ויש מפרשים, דקרי לה נבילה משום דקרא איירי באבר המדולדל שבבהמה, שאין הוא ניתר בשחיטתה. רש"י. ודחה פירוש זה. משום שדינה כטריפה לכל דבר. שהרי כל טריפה לא ניתרת בשחיטה. אלא ששונה טריפה מנבילה בכך שהשחיטה מטהרתה מטומאת נבילה. ואף אבר המדולדל נטהר בשחיטה מטומאה נבילה.

^[6] רש"י. והנודע ביהודה [תנינא, יורה דעה סימן נה] כתב, שלולא דברי רש"י, היה נראה לפרש, דלאו מדין ביטול אתינן עלה. אלא דכל שלא הוסיף מאתיים לא נחשב כלל כגידול, ואינו נחשב "מלאה".

^[7] רש"י. ותוספות כתבו, דאיירי באופן שאין יכול להתרפא משאר עצים אלא מאשירה. וחיישינן דיבואו לטעות אחריה. אבל מדברי הירושלמי נראה, דטעמא לאו משום דאתי לאימשוכי אבתרה. אלא משום שעובר על לאו ד"לא ידבק בידך מאומה מן החרם". ואף על גב דאין זה אלא לאו, ולא עצם איסור עבודה זרה, דינו כעבודה זרה ממש, לענין דאין דוחה פיקוח נפש. וכן הוא בכל ג' עבירות. ואף בגילוי עריות מצינו כן. דאיתא בסנהדרין עה א, מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת, והעלה בלבו טינא. ואמרו הרופאים, אין לו תקנה עד שתבעל לו. אמרו חכמים: ימות ואל תבעל לו! תעמוד לפניו ערומה - ימות, ואל תעמוד לפניו ערומה ! תספר עמו אחרי הגדר - ימות, ואל תספר עמו אחרי הגדר! ובודאי שאין בדברים אלו משום גילוי עריות ממש, אלא שעובר עליהם בלאו ד"לא תקרבו לגלות ערוה". אלמא, כל דהוא מלאוי ג' עבירות, אף שאינו מגוף העבירות עצמם, יהרג ואל יעבור. ר"ן.

^[8] כן הוא לרבי אליעזר. אבל רבי ישמעאל פליג, ואמר: על כולן הוא אומר "וחי בהם", ולא שימות בהם. ואף בעבודה זרה, בצינעא, יעבור ואל יהרג. ודוקא בפרהסיא, יהרג ואל יעבור. מדכתיב "ולא תחללו את שם קדשי, ונקדשתי בתוך בני ישראל". ומייתי הך ברייתא, לאפוקי מדרבי ישמעאל. דלדידיה, לא קשיא למה נאמר "בכל נפשך" ו"בכל מאודך", דארחיה דקרא הוא, שיאהב את ה' בכל לב ובכל נפש ובכל מאד. אבל לרבי אליעזר דאתא קרא להשמיענו שצריך למסור את הנפש, קשיא למה איצטריך לתרוייהו. ר"ן.

^[9] וקאי "בכל נפשך" רק על עבודה זרה [וכל ג' עבירות]. אבל על שאר עבירות לא קאי. משום דכתיב "וחי בהם" ודרשינן, ולא שימות בהם. וכיון שמצינו מקרא אחד מחמיר ומקרא אחד מיקל, מסתבר לאוקמיה לכתוב המחמיר בעבודה זרה בלחוד. משום שכל הכופר בה, מודה בכל התורה כולה. ובה תלוי עיקר אהבתו של הקדוש ברוך הוא. ר"ן.

^[10] והקשה בקובץ שיעורים, מאי שנא "בכל נפשך" דלא קאי אלא על עבודה זרה, ו"בכל מאודך" קאי על כל עבירות שבתורה, שמחויב לבזבז כלל ממונו, ובלבד שלא יעבור על לא תעשה. [ונראה, דלהר"ן המובא בהערה לא קשה מידי. שדוקא "בכל נפשך", דאשכחן בקרא ד"וחי בהם" שמקיל בזה, בהכרח דלא קאי אלא על עבודה זרה. אבל, לענין "בכל מאודך", שלא מצינו בו מקרא שמקיל, הלכך מוקמינן ליה בכל עבירות שבתורה].

את הקל וחומר הזה דוחים: מה לערלה שכן לא היתה לה שעת הכושר, שהרי הערלה חמורה לפי שלא היתה לה כלל שעה שהיתה כשרה בה, שמשעה שגדל העץ עד זמן היתרו הריהו אסור — תאמר בבשר בחלב, שהיתה לו שעת הכושר! שהרי הבשר והחלב היו מותרים כל אחד בפני עצמו לפני שבישלום יחד. ולכן מביאים ראיה אחרת: חמץ בפסח יוכיח — שהיה לו שעת הכושר לפני חג הפסח, ובכל זאת אסור בהנאה.

ודוחים: מה לחמץ בפסח שהוא חמור — שכן האוכלו ענוש כרת, תאמר בבשר בחלב שהאוכלו אינו ענוש כרת! ומשיבים: כלאי הכרם יוכיחו, שאין ענוש כרת — ואסור בהנאה.

עד כאן הדיון שהיה, ולעניננו שואלים: ואם אמנם איתא [יש] לקבל את ההלכה שכלאי הכרם לוקים עליהם אף שלא כדרך הנאתם, ניפרוך [שיקשה] קושיה אחרת על ההוכחה האחרונה: מה לכלאי הכרם — שכן לוקין עליהן אפילו שלא כדרך הנאתן.

ואביי כיצד מתרץ הוא קושי זה? הוא משיב: כשאתה אומר "תאמר" בדבר זה, במאי [במה] תאמר כלומר, מה יכול אתה להמשיך בשאלה זו אם תאמר בבשר וחלב שאין לוקין עליו אלא דרך הנאתו — אטו [וכי] בבשר בחלב לשון אכילה כתיב ביה [כתובה בו]?! והלוא לא נאמרה בו אכילה, ולכן לוקים עליו אף שלא כדרך הנאתו, ואין כאן איפוא כל מקום לסתירה.

ושואלים: ובאמת, ואידך דקא מותיב לה [והאחר, שהוא מקשה אותה קושיה] כיצד הגיע להקשותה, הרי אין כתובה שם אכילה! ומשיבים: סבר, להכי קא גמר [לכך לצורך זה למד] מנבילה. מה נבילה לוקים עליה רק דרך הנאתה, שכן נאמרה בה לשון אכילה — אף בשר בחלב אין לוקים עליו אלא דרך הנאתו בלבד.

ואביי סבור: כי להכי [לשם כך] לא כתב אכילה בגופו של איסור בשר בחלב לומר שלוקין עליו אפילו שלא כדרך הנאתו.

ושואלים: וליפרוך [ושיקשה שם]: מה לכלאי הכרם — שכן לא היתה לו שעת הכושר, שהרי משעה שהחלו הכלאים לצמוח בכרם נאסרו! אמר ר' אדא בר אהבה: זאת אומרת כלאי הכרם עיקרן נאסרין כלומר, לא רק החלק שגדל כתוצאה מזריעת הכלאים, אלא גם הגרעין והשתיל עצמו שממנו צמח, הואיל והיתה להן לגרעין שעת הכושר (שעה שהיה כשר בה) קודם השרשה, ונמצא שגם בכלאי הכרם יש שעת הכושר.

מתיב [מקשה] על כך רב שמעיה ממה ששנינו במשנה: המעביר עציץ נקוב שזרעים בתוכו בכרם, אם הוסיף העציץ במשך הזמן מאתים כלומר, אחד ממאתים על גידולו הקודם ואין בחלק המותר כדי מאתים על חלק האיסור, שחלק זה שוב אינו בטל בכמות ההיתר שיש בכל הצמח — אסור משום כלאים. ונדייק: הוסיף — אין [כן, נאסר], לא הוסיף — לא! משמע שבכלאי הכרם אין עיקרם נאסר אלא בתוספת הגדילה בלבד!

אמר רבא: תרי קראי כתיבי [שני מקראות כתובים] בדין כלאי הכרם, ושני מיני איסורים הם "לא תזרע כרמך כלאים פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם" (דברים כב, ט), אם כן כתיב [כתוב] שם "הזרע" וכתיב [וכתוב] "המלאה" (הגידולים), הא כיצד? שהיה זרוע מעיקרו בכרם — נאסר מיד בהשרשה. ואילו צמח שהיה זרוע ובא קודם לכן, ורק מכניסים אותו לכרם (בעציץ נקוב וכדומה), אם הוסיף וגדל בכרם — אין [כן] נאסר, לא הוסיף — לא.

א ועוד בעניני איסורי הנאה. אמר ר' יעקב אמר ר' יוחנן: בכל איסורי הנאה מתרפאין, חוץ מעצי אשירה (עצים המשמשים לעבודה זרה). ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר], אי נימא דאיכא [אם תאמר שיש] סכנה נפשות בדבר — אפילו עצי אשירה נמי [גם כן] מותר להתרפא בהם! ואי [ואם] במקום דליכא [שאין] בו סכנה — אפילו כל איסורין שבתורה נמי [גם כן] לא יהנה מהאיסור?!

ומשיבים: לעולם מדובר כאן דאיכא [שיש] סכנת נפשות, ואפילו הכי [כך] עצי אשירה לא יהנה מהם. דתניא [שהרי שנינו בברייתא], ר' אליעזר אומר: אם נאמר "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" (דברים ו, ה), למה נאמר "בכל מאדך". ואם נאמר "בכל מאדך", למה נאמר "בכל נפשך"? שיש כאן לכאורה כפל לשון או יתור.

אלא לומר לך: אם יש אדם שגופו חביב עליו מממונו — לכך נאמר "בכל נפשך", שצריך למסור את נפשו. ויש אדם שממונו חביב עליו מגופו — לכך נאמר "בכל מאדך", שמתפרש: בכל ממונך. ומכל מקום, למדנו שלעניינים מסויימים חייב אדם למסור נפשו ולא יתרפא מאיסור.

כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל אמר בשם ר' יוחנן: — בכל איסורי הנאה מתרפאין, חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara rejects this inference: What comparison can be made to orla, which is more stringent than meat in milk, as it never had a time when it was fit? Can you say the same with regard to meat in milk, which had a time when it was fit? Unlike orla fruits, which were prohibited from the beginning of their existence, both meat and milk were permitted on their own before they were cooked together. Therefore, the Gemara brings other proofs: Let leavened bread on Passover prove that this issue is not a factor, as it had a time when it was fit, before Passover, and yet it is prohibited to derive benefit from it.

The Gemara rejects this: What comparison can be made to leavened bread on Passover, which is a stringent prohibition, as one who eats it is punished with karet? Can you say the same with regard to one who eats meat in milk, who is not punished with karet? The Gemara answers: Let the case of diverse kinds planted in the vineyard prove that this is not relevant, as one who violates that prohibition is not punished with karet, and yet it is prohibited to derive benefit from the resulting mixtures.

The Gemara returns to the issue of Abaye’s statement with regard to the unique stringency of diverse kinds planted in a vineyard: And if it is so that one is flogged for deriving benefit from diverse kinds planted in a vineyard, even if one derives benefit from them in an unusual manner, we can challenge this last proof: How can one compare meat in milk to diverse kinds in a vineyard, as with regard to diverse kinds in a vineyard, one is flogged even if he derives benefit from them in an unusual manner?

And how would Abaye respond to this question? When one draws this challenge to its logical conclusion with the phrase: Can you say, and explains in detail how the prohibition of meat in milk differs from that of diverse kinds in a vineyard, with regard to what difference would the challenge be raised? You may say that with regard to meat in milk one is flogged only for deriving benefit in the usual manner, as opposed to the halakha with regard to diverse kinds, according to which one is flogged even for deriving benefit in an unusual manner. However, is that to say that the term eating is written in the Torah with regard to meat in milk? The basis for this halakha with regard to diverse kinds in a vineyard is the lack of the term eating in the verse; however, the prohibition of meat in milk is also missing that term. Therefore, there are no grounds for this challenge: If the lack of the word eating leads to the conclusion that one is flogged even when deriving benefit in an unusual manner, logically that punishment should apply to both diverse kinds and meat in milk.

The Gemara asks: And the other Sage, who raised this objection, holds that for this reason Isi ben Yehuda derives this aspect of the prohibition from the case of an animal carcass. Just as with regard to an animal carcass one is flogged only when deriving benefit in the usual manner, as the verse that prohibits it uses the term eating, so too, with regard to meat in milk, one is flogged only when deriving benefit in the usual manner. Despite what is written in the Gemara, the fact that one is flogged only for deriving benefit from the animal in the usual manner is not derived from the carcass of an unslaughtered animal but from tereifa, an animal with a condition that will cause it to die within twelve months. With regard to tereifa it is written: “And you shall be holy men unto Me; therefore you shall not eat any flesh that is torn of beasts in the field [tereifa]; you shall cast it to the dogs” (Exodus 22:30). From the fact that one may cast it to the dogs it can be derived that one may derive benefit in any manner other than the usual manner, i.e., eating.

And Abaye holds that for this reason it did not write the term eating in the verse itself with regard to the prohibition of meat in milk: In order to say that one is flogged even when deriving benefit in an unusual manner.

The Gemara continues. Let Isi ben Yehuda challenge: What comparison can be made to diverse kinds in a vineyard, as the forbidden produce had no time that it was fit because the prohibition came into effect as soon as the produce began to grow? Rabbi Adda bar Ahava said: Apparently, since this question was not asked, that is to say that with regard to diverse kinds in a vineyard, their roots are forbidden as well, including the seeds and saplings from which the mature plants grow. Therefore, no challenge can be raised, since they had a time when they were fit, before taking root.

Rav Shemaya raised an objection based on what was taught in a mishna: With regard to one who transfers a perforated pot with seeds in it into a vineyard, if the size of the seeds growing in the pot increases by one two-hundredth of their previous size, such that the permitted portion is not two hundred times the forbidden, newly grown portion, then the mixture is prohibited due to the prohibition against planting diverse kinds in a vineyard. The forbidden portion is nullified only if it comprises less than one two-hundredth of the mixture. The Gemara reads precisely: If it increases, yes, it is prohibited; if it does not increase, no, it is not prohibited. Apparently, only additional growth is prohibited, and not the seeds themselves.

Rava said: Two verses are written about this halakha, i.e., two separate terms in one verse indicate two separate prohibitions. The verse states: “You shall not sow your vineyard with two kinds of seed; lest the fullness of the seed which you have sown be forfeited together with the increase of the vineyard” (Deuteronomy 22:9). It is written: “The seed,” indicating that it is prohibited once it is planted and takes root, and it is written: “The fullness,” indicating that it is prohibited only if it has grown. How can these two terms be reconciled? If it were planted initially in the vineyard, it becomes prohibited immediately upon taking root. If it were planted elsewhere and brought into the vineyard later, such as in a perforated pot, then the following distinction applies: If its size increases in the vineyard, yes, it is prohibited; if its size does not increase, no, it is not prohibited.

The Gemara discusses another matter pertaining to deriving benefit. Rabbi Ya’akov said that Rabbi Yoḥanan said with regard to objects from which it is prohibited to derive benefit: One may heal oneself with any substance except for wood of a tree designated for idolatry [asheira]. The Gemara asks: What are the circumstances? If we say it is a case in which there is danger to a person’s life, then it is permitted to use even the wood of an asheira. And if it is a situation where there is no danger, then all the prohibited substances in the Torah also may not be used, as one may not derive benefit from them.

The Gemara answers: Actually, it is referring to a case where there is danger, and even so, one my not derive benefit from the wood of an asheira. As it was taught in a baraita that Rabbi Eliezer says: If it is stated: “And you shall love the Lord your God with all your heart, and with all your soul,” why is it stated: “And with all your might” (Deuteronomy 6:5)? And if it is stated: “With all your might,” why is it stated: “With all your soul”? One of these statements appears to be superfluous.

Rather, it is to tell you that if there is a person whose body is more beloved to him than his property, therefore it is stated: “With all your soul.” The verse teaches that one must be willing to sacrifice his life to sanctify God’s name. And there is a person whose property is more beloved to him than his body, therefore it is stated: “With all your might.” Rabbi Eliezer understands the phrase: “With all your might,” to mean: With all your possessions. Apparently, there are circumstances in which a person must be prepared to die rather than be healed with a prohibited substance.

When Ravin came from the Eretz Yisrael to Babylonia, he said that Rabbi Yoḥanan said: One may heal oneself with any substance from which one may not derive benefit, except for idolatry or forbidden sexual relations

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר אביי הכל מודים בכלאי הכרם כיון דלא כתיב בהו אכילה לוקה עליהן אפי' שלא כדרך הנאתן ומותיב עליהן איסי בן יהודה מהא ברייתא דמייתי איסור בשר בחלב בק"ו מערלה ודחי' מה לערל' שכן וכו' חמץ בפסח יוכיח ופרכי' מה לחמץ שכן ענוש כרת כלאי הכרם יוכיחו ואם איתה נפרוך מה לכלאי הכרם שכן לוקין עליהן אפי' שלא כדרך הנאתן ופריק אביי הכי בשר בחלב נמי לוקה עליו אפי' שלא כדרך אכילתו דהא לא כתיבא ביה אכילה. (ואיסי) [ואידך] אמר לך כיון דבשר בחלב איתקש לנבלה שנאמר כי עם קדוש אתה לה' אלהיך לא תבשל גדי בחלב אמו וכתי' ואנשי קדש תהיון לי [ובשר בשדה טרפה לא תאכלו] הנה נאמר בכאן כי עם קדוש ונאמ' להלן ואנשי קדש תהיון לי וכתיב בטרפה לא תאכלו הרי אכילה כתיבא ביה בשר בחלב [נמי כאלו] אכילה כתיב' ביה ואביי אדרבה נימא להכי לא כתיב ביה אכילה בגופו לומר שלוקה שלא כדרך הנאתו ונפרוך מה לכלאי הכרם שכן לא היתה להם שעת הכושר תאמר בבשר בחלב שאם שרה בשר בחלב היום כולו מותר ואינו אסור אלא בישולו ודחי' כלאי הכרם נמי מדלא פריך הכי שמע' מינה דהיתה להם שעת הכושר משעת זריעה עד שעת השרשה כי לא נאסר אלא עיקרן ומהאי [טעמא] דייק רב אדא בר אהבה ואמ' זאת אומר' כלאי הכרם עיקרן נאסרו:
איני דכלאי הכרם בהשרשה נאסרין והתניא המעביר עציץ נקוב בכרם אם הוסיף מאתים אסור כלומר אם הוסיף עציץ זה בכרם כשיעור שיש בו חלק אחד במאתים חלקים כמה שיש בו נאסר דייקי' מינה מדקתני הוסיף נאסר מכלל שאם לא הוסיף אפי' השריש לא נאסר ופריק רבא כתיב המלאה וכתיב הזרע הא כיצד אם היה זרוע עד שימלא כדכתי' המלאה לא היה זרוע אלא עכשיו נזרע בהשרשה בעת שנזרע הזרע בהשרשה נאסר שנאמר הזרע:

כי אתא רבין אמר ר' יוחנן בכל מתרפאין חוץ מע"א וג"ע וש"ד. ולא מבעיא מפלח ע"א וגלוי ערוה ומשפך דמים דאסור. אלא ליהנות מינייהו בכולם בעולם אפי' להתרפאות אסור. דא"ר יוחנן בכל מתרפאין חוץ מעצי אשרה. ה"ד אי דאיכא סכנה אפי' עצי אשרה. אי דליכא סכנה אפילו כל איסורין שבתורה נמי לא. לעולם דאיכא סכנה ואפ"ה עצי אשרה לא. והא עצי אשרה אי אכיל מינייהו אי שאיף בהו לא פלח ע"א. אלא משום ולא ידבק בידך מאומה מן החרם הוא דעבר. ואפ"ה אסור. וכן בג"ע וכן בש"ד דא"ר יהודה אמר רב (סנהדרין ע"ה א') מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת והעלה לבו טינא באו ושאלו לרופאים ואמרו אין לו תקנה עד שתבעל לו. אמרו חכמים ימות ואל תבעל לו. תעמוד לפניו ערומה ימות ואל תעמוד לפניו ערומה. תספר עמו מאחורי הגדר כו'.
אלמא שלש עבירות הללו לא שנא בעבירה גופא ול"ש באבקה של עבירה אין מתרפאין בהם כלל. ולא מבעיא היכא דאתי ארמי ובעי לעבורי לישראל אמצות. אלא אפי' להנאתו של מעביר אסור. דהא עצים להתרפאות מהן ליכא דבעי לעבורי מילתא. וחולה להנאת עצמו ורפואתו קעביד. ואפ"ה אסור. וכן המעלה לבו טינ' הנא' עצמו ופקו"נ הוא ואפ"ה אסור. ואמרינן קדושין (ד"מ ע"א) רב כהנא תבעתיה ההוא מטרוניתא סלק לאיגרא ואפיל נפשיה מאיגרא לארעא. ור' צדוק נמי תבעתיה ההיא מטרוניתא. וכולהו סכיני נפשייהו ומייתו נפשייהו לקטלא. ואס"ד להנאת עצמו של ארמי מותר היכי מסכני נפשייהו. וכי חולה שיש בו סכנה ואמרו בקיאים לחלל עליו את השבת. מדת חסידות היא לו שימנע עצמו אינו אלא שופך דמים. כדאמרין הזריז ה"ז משובח והנשאל מגונ' והשואל ש"ד וכ"ש המונע עצמו שמתחייב בנפשו. אלא ש"מ שלשה עבירות חמורות הללו לעולם אסור ואפילו להנאה.
ואשכחן נמי במרדכי דסכין נפשי' וכל ישראל לגבי המן משום דנעבד הוה והתם להנא' עצמו ולכבודו הוא. כדכתיב גדל המלך אחשורוש את המן. וכתיב וכל עבדי המלך כורעים ומשתחוים להמן.
ואי קשיא לך והא אסתר ג"ע הוה. והתם מסקינן עלה להנאת עצמן מותר. לא קשיא דארמי הבא על בת ישראל בזנות גזרת ב"ד של שם בלחוד הוא. וליכא קרא לאיסורא. וולדה נמי כשר כדאיתא בדוכת' והתם דרך זנות הוה שהרי מקבץ הכל ומחליף ובועל.
וא"ת שהיה דרך חיתון לאסתר מדכתיב וישם כתר מלכות בראשה. חתון באונס ליכא. ועוד חתנות דארמי נמי כשאר עבירות הוא. ולא הוי בכלל עריות אלא אשת איש דישראל. אי נמי ישראל הבא על ארמית דחייבי מיתות הוא. דהא קנאים פוגעים בו. ומחייבי כריתות נמי חשיב. דאדכריה רב לגמרי' יכרת ה' לאיש אשר יעשנה. אבל חתנות דארמי בבת ישראל כשאר עבירות מלא תתחתן בם. והכי נמי מפורש בגמרא בפרק בן סורר (דע"ג) דחייבי לאוין לא אתו מנערה המאורסה אלא חייבי מיתות וחייבי כריתות,
ואי קשיא לך והא אמרינן גבי קאקי ודמונקי דיהבינן להו ופלחי בהו לבי נורא משום דלהנאת עצמו התם נמי לאו ע"א ואבק ע"א הוא. אלא משום ולפני עור לא תתן מכשול דהוא משאר חייבי לאוין שבתורה ואיסורא דשייכי בכל המצות. אבל לאוין דע"א כלן אסור לעבור עליהן אפילו להנאת עצמן ולהתרפאות לעולם. וכן בשפיכות דמים וכן בג"ע.
וזו היא ששנויה בסיפרא שבת הותרה מכלל' נערה המאורסה לא הותר' מכלל'. ופרישו עלה בירוש' זאת אומרת שאין מתרפאין מג"ע. שבת הותרה מכללה לאו להתרפאות ודכותה נערה המאורסה לא הותרה מכללה אפילו להתרפאות. ומדקתני לא הותרה מכללא אף להנאת עצמן במשמע וליכא למינדא מינה:

אמר ר' יעקב אמר ר' יוחנן בכל מתרפאין חוץ מעצי אשירה. אוקי ליה בגמ' בשאמר הבא לי עלין של אשירה. אבל אם אמר הבא לי עלין סתם מביא לו עלין של ע"ז וזהו מדמה התוס' למה שאמרו בפ' אין מעמידין בבן אמה בן אחותו של ר' ישמעאל שהנשיכו נחש ובא יעקב איש כפר חנניא לרפאותו ולא הניחו ר' ישמעאל לפי שהיה רוצה לרפאותו על ידי לחש ושמא יזכיר לו לחש של ע"ז. אבל כשבא לרפאותו סתם ע"י סמנין ועשנים שלא הקפיד בע"ז ודאי מתרפאין גם מה שאמרו שם שאין מתרפאין מן המינין היינו על ידי לחש וכן הוא בירושלמי זו היא שיטת התוס' והרא"ה ז"ל חילק על זה וכתב שהירושלמי חולק על גמרא שלנו. ולפי גמרא דילן אפי' שאל עלין סתם אין מביאין לו עלין של ע"ז. וכתב הרי"ט ז"ל ובודאי לדידי' בשיטת התוס' והירושלמי דכל היכא דלא שאל גוי עצי אשירה אלא עצים סתם מתרפאין בעצי אשירה. וכן מצאתי לרבינו הגדול ז"ל שסמך על הירושלמי ההוא בספר תורת האדם ע"כ לרי"ט ז"ל. והרשב"א ז"ל כתב במס' ע"ז בפ' אין מעמידין וכל הבא לרפאות בסמנין או בעלין ואומרין לי הביאו לי מע"ז פלונית אסור דהיינו עצי אשירה אבל אמר לו הביאו לי עצים סתם אעפ"י שמביאין לו מע"ז מותר וכדגרסינן בירושלמי וכו' עכ"ל ז"ל. וכן כתב הרא"ש ז"ל בשיטת התוס':

כי אתא רבין אמר ר' יוחנן בכל מתרפאין במקום סכנה חוץ מע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים. כתב הרי"ט בשם רבו הרא"ה ז"ל שאמר בשם רבו ז"ל דמילתא פסיקת' קאמר. ואין לשלוש עבירות אילו היתר בשום ענין אלא נוהגין בכל אדם ובכל מקום ובכל זמן שאפי' לא נתכוונו להעביר על דת אלא להנאת עצמן יהרג ואל יעבור: והיינו הנהו עובדי דהנהו רבנן דתבעו להו מטרונייתא ומטרי נפשייהו כדאית' במס' קידושין וליכא למימר דמשום מדת חשיבות הוא דעבדי דודאי כל דמדינא אל יהרג ויעבור אסור לו ליהרג ושופך דמים ואע"ג דישראל הבא על הגויה לאו גילוי עריות הוא י"ל דפרהסיא הוא וכי האי גונא ג"ע הוא ונהרג עליו בשעת מעשה שהרי קנאים פוגעים בו דמעשה שהיה בכל מקום להנאת עצמן הוא ושלא להעביר. ובירושלמי אמרו סיעה של בני אדם שמהלכין בדרך ופגעו בהן ליסטים ואמרו תנו לנו אחד מכם ואם לאו נהרוג אתכם אפי' כולם נהרגין אל ימסרו נפש מישראל פי' דכיון שאינם מיחדין להם איש ידוע כשבוררין אותו מדעתם נמצא באין לפדות עצמן בישראל אחר ומתרפאין בשפיכות דמים ואין דוחין נפש מפני נפש. וכתב עוד ז"ל ונר' שכן הדין באומר לישראל תן לי כלי זיינך ואהרוג ישראל זה ואם לאו אהרוג אותך והגוי אינו יכול ליטלו שלא מדעתו שאין לו ליתנו כדי לפדות נפשו:

יחדו להם אחד כגון שבע בן בכרי ימסרו אותו להם ואל יהרגו. פי' כיון דסוף סוף כולם נהרגים שיש סיפק בידם לעשות והם שואלין איש ידוע ופרשו שם שלא סוף דבר בשבע בן בכרי שהיה חייב מיתה וכל שאפשר לפדותו בשום ממון ואינו מחויב מיתה נראה שאסור למוסרו בידם והא דאמרינן שאם ייחדוהו מותר למוסרו דוקא באומרים שאם לא ימסרוהו יהרגו את כולם. אבל אם אומרו מוסרו לנו לפלוני ונהרגנו ותנצלו כולכם או נהרוג אתכם וינצל הוא אסור למוסרו שזה כופרין עצמן בנפשו הוא כיון שאינו מחויב מיתה. מ"מ למדנו לפי דרכנו ששפיכות דמים ג"כ אפי' שלא להעביר אסור וכן אין הפרש בג' עבירות אילו בשום מקום אלא בין בצינעה בין בפרהסיא בין בשעת השמד בין שלא בשעת השמד והכי מטרח להביא במסכת סנהדרין אבל שאר עבירות יעבור ואל יהרג עד דאיכא ב' שעושה הגוי להעביר ושהוא בפרהסיא א"נ שעת השמד דאפי' בצינעא ואפי' אערקת' דמסנאה שאין בו אלא משום ובחוקותיהם לא תלכו ואיסורא דרבנן בעלמא יהרג ואל יעבור כיון שמתכונין להעביר וזהו משום ונקדשתם בתוך בני ישראל והתם פירשו בפרהסיא היינו בי' מישראל. ונרא' דלא סוף דבר שיהו בשעת מעשה אלא שידעו בדבר מדפרכינן התם והא אסתר בפרהסיא היא: ושעת השמד היינו שגזר שום מלך או שלטון כן על כל יהודים שברשותו. כל זה מיסודו של הרי"ט ז"ל. וכתב עוד בשם הרא"ה ז"ל דגילוי עריות דאמרינן להיות בחומרא זו דווקא היכא דאיכא איסורא דאורייתא במיתה או עד דאיכא פגם אחרי' כגון ישראל שבא על א' מן העריות או על הנדה וכן ישראל הבא על הגויה דהא קנאין פוגעין בו ובא על הזכר נמי איכא מיתה ותקלת זכור חשיב כפירה ולאפוקי הבא על הבהמה או בת ישראל שאמרו להבדיק גוי עליה דליכא תקלת אחרים וליכא פגם ולד שהולד כשר ולאפוקי ג"כ חייבי לאוין דישראל דאי איכא פגם ולד ליכא מיתה או כרת. כללו של דבר כל שאמרו בסנהדרין שמצילין אותם בנפשם ישנן בחומר ג"ע זה ואידך דינן כשאר עבירות של תורה ויש מי שפירש דאפי' בת ישראל הנבעלת לגוי בפרהסיא כשעושה מעשה בכלל ג"ע היא ותהרג ולא תעבור. והרי"ט ז"ל העלה עיקר כסברא הראשונה:

כלאי הכרם אע"פ שמשעת זריעה עבר ולוקה עליהם הן עצמם אינן אסורים עד שיושרשו שכל שלא הושרשו הרי הם כמונחים בכד אבל כל שזרוע ומושרש והוא בעציץ נקוב והניחו אח"כ בכרם וגדל לשם איסורו בתוספת מאתים ר"ל שכל שגדל לשם חלק אחד על מאתים שבו נאסר פחות מכן מותר שעולה הוא באחד ומאתים בכפל תרומה הוכפל איסורו על התרומה מאכילה להנאה והוכפלה העלאתו ממאה למאתים וכן בערלה ואין אומרין בזו קמא קמא בטיל כדרך שאומרין בערלה שאם נפלה לאחד ומאתים של היתר ונפל אחר כן לשם עוד שאין הראשון חוזר וניעור שבזו הרי תוספתו עומד בעצמו ואינו מתערב אלא שהיניקה מתערבת וכשלא הוסיף במאתים מיהא בטל ואע"פ שגידולי קרקע אין להם בטילא דוקא בנטיעה העומדת בעצמה אבל תוספת אינו חשוב בפני עצמו:

כיצד יודע תוספת זה שאם תאמר על ידי מדידה קשה הדבר למדוד ועוד שאין אדם מעמידו לשם אלא א"כ דעתו לפרוק עול מצוה מעליו עד שיתן לב בכך שאלו היה לבו נוקפו אף הוא היה מוזהר בכך ועוד שאף הוא גדל מלמטה במקום שאין העין שולטת בו וכן שהוא גדל ג"כ בעובי שמדידה אין העין שולטת בו ומתוך כך פירשו בתלמוד המערב בידיעת דבר זה עוקר אחד ומניח אחד כל מה שזה פוחת זה מוסיף כלומר עוקר אגודה של ירק בשיעור אותה שבעציץ או אותה שבעציץ ושוקלן בשעת עקירה ומניחם להתיבש כשיעור מה שעמד העציץ נקוב לשם ואם פיחתו ממשקל שבשעת עקירה ליטרא ידע שבשיעור זמן זה הוסיף במשקל ליטרא גם כן וכל שהוא במאתים ליטראות קדש ויתר מכאן לא קדש וגדולי המחברים כתבו שמניחם להתיבש מכל וכל ואם יבשו מכל וכל עד שלא נשאר בו שום לחות למאה שעות הרי יש שם מאתים חצאי שעות ובשיעור זה היה גידולם ואם עמד שם חצי שעה הרי הוסיף במאתים וקדש ועיקר הדברים כדעת ראשון וכן כתבוה גדולי המפרשים:

זה שאמרנו שאין מתרפאין בשל עבודה זרה אף במקום סכנה לא סוף דבר כגון עבודה זרה כגון לחישה בשם אדם או בשם מלאך או בשם כוכב או בשם כומרי עבודה זרה ושאר דרכים שבעבודת האלילים אלא איסור זה בעבודה זרה ובכל אבהא ואבזרהא והילכך אין מתרפאין בעצי אשרה אף בסתם וכן הדין בגילוי עריות שלא סוף דבר בערוה ממש אלא אף בחלקים ממנה ואשרה מיהא י"מ דוקא בשאומר לו הבא לי מאשרה פלונית אבל אמר לו סם זה סתם ולא מצאו ממנו אלא בבית עבודה זרה מותר ויש חולקין מכח תלמוד המערב שבשני של עבודה זרה וכבר כתבנוה שם וכן כל מה שצריך לבאר בשמועה זו דעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים וכן בשאר מצות על איזה צד יהרג ואל יעבור ועל איזה צד יעבור ואל יהרג ודין אם בצנעה אם בפרהסיא ואם בשעת השמד ואם שלא בשעת השמד ודין דחיית נפש מפני נפש על איזה מותר ועל איזה אסור ועבירה שניתן להצילו בנפשו ושלא ניתן להצילו בנפשו כבר ביארנו הכל בארוכה במסכת סנהדרין פרק סורר:

בד"ה מה לחמץ כו' לא היה להם שעת הכושר לאכילה עכ"ל ר"ל דשור הנסקל ודאי היה לו שעת הכושר קודם שנגח אלא לאכילה מעולם לא היה לו שעת הכושר דקודם שנגח נמי בחיים באיסור אכילה עומד וק"ל:

בד"ה מה לכלאי הכרם כו' וחמץ שעבר עליו בבל יראה יוכיח כו' עכ"ל דחמץ בפסח יוכיח דשמעתין מצי איירי שפיר בחמץ שלא עבר עליו בבל יראה כגון שביטל אבל הכא למימר חמץ בפסח יוכיח להתירא לית לן למימרא אלא חמץ בפסח שנעבדה בו נמי עבירה וכגון שלא ביטל וק"ל:

גמ' זאת אומרת כלאי כרם כו' הואיל והיתה להן שעת הכושר כו' כתב מהרש"ל מכאן יש להקשות אמאי לא אמר מיד כלאי כרם יוכיח שהיה לו שעת הכושר כו' ונ"ל ליישב כו' עכ"ל והאריך ע"ש ולפום חורפיה לא עיין שם בסוגיא דפרק כל הבשר דמוכח שם בהדיא דחדא מתרתי אפילו אי לא הדר דינא פרכינן פירכא כל דהו דמה להצד השוה שבהן שכן גידולי קרקע אבל השתא דחדא מתלתא הוא כיון דלא הדר דינא לא פרכינן כל דהו וכ"כ התוס' שם בהדיא דבחדא מתרתי פרכינן פירכא כל דהו אפילו לא הדר דינא דהכי משמע התם מתוך הסוגיא ודו"ק:

תוס' בד"ה עיקרן נאסרין כו' דהתם מיירי באותן עצים שהיו קודם זריעת כלאים וקודם שהוסיף מאתים כו' עכ"ל והשתא בכלאים אין חילוק בין פרי לעצים דבהוסיף מאתים תרוייהו אסירי ובלא הוסיף תרוייהו שרי ובערלה ושביעית ודאי דמייתי שפיר ראיה דחבילי זמורות הוה חזקה דעצים וזמורות לגמרי שרי ופירות אסורין ובכלאים נמי כתבו התוס' שם ובפ' חזקת הבתים דאורחא דמילתא דפרי הוסיף ר' ולא העצים והזמורות וק"ל:

בד"ה חוץ מעצי כו' שאין יכול להרפא משאר עצים אלא בזה כו' עכ"ל ר"ל דאי יכול להרפא גם משאר עצים היה שרי דלא אתי למטעי דומיא דתחבושת דשרי ועי' בר"ן וק"ל:

בגמ' מה לערלה וכו' והא דלא יליף מיד מחמץ וכלאי הכרם נ"ל לתרץ עד"ש במסכת חולין דכל דבר הבא מדינא מתרתי פרכינן כל דהו והוה פרכינן מה לחמץ וכלאי הכרם שהן גידולי קרקע אע"פ שאין זה קולא וחומרא מ"מ כל דהו פרכינן אבל על הבא מתלתא לא פרכינן כל דהו כשלא הדר דינא ובזה יתורצו כל הקושיות הנופלות בהלכה זו:

בתוס' ד"ה הואיל והיתה וכו' התם קאי על משקה ישראל וכו' פירוש על יין של נסכים דצ"ל מן המותר לישראל ויין הוא הגידול שהרי החרצן אין ראוי לנסך ומה שגדל לא היה לו שעת הכושר:

גמ' הואיל והיתה להן שעת הכושר. נ"ב בכאן יש להקשות אמאי לא אמר מיד כלאי הכרם יוכיח שהיה לו שעת הכושר כו' ונ"ל ליישב משום שיש שני עניני כלאי כרם זרוע מעיקרו וזרוע ובא זרוע מעיקרו היה לו שעת הכושר זרוע ובא לא היה לו שעת הכושר וא"כ כשתאמר כלאי כרם יוכיח שהיה לו שעת הכושר כו' איכא למיפרך מה לכלאי הכרם כגון זרוע ובא שלא היה לו שעת הכושר ועכשיו שהוא בא ליוכיח נגד חמץ שאינו עונש כרת אם תבא למיפרך מה לכלאי הכרם שלא היה לו שעת הכושר כגון זרוע ובא כו' אז אומר אדרבה כלאי הכרם זרוע מעיקרו יוכיח שהיה לו שעת הכושר ודו"ק ומה שהקשו התוס' שנילף מערלה שהיתה לה שעת הכושר כו' ולא אמרינן הא איכא אידך ערלה כו' היינו משום דאתי בק"ו וליכא למיפרך מידי היכא דאתי בק"ו אפילו אתא מחד ענינא ודו"ק. (עיין במהרש"א):

תוס' בד"ה כלאי הכרם כו' ערלה תוכיח ומשני כו'. נ"ב פי' משום דאיכא למיפרך מה להצד השוה שבהן שהן גידולי קרקע משא"כ בבשר וחלב ואע"פ שהוא פירכא כל דהו על מה הצד פרכינן אבל כל היכא דלא הדר דינא אפי' אתא מתלתא לא פרכינן פירכא כל דהו וק"ל:

בד"ה הואיל והיתה כו'. נ"ב לשון תוס' בפרק כל הבשר והיתה להם שעת הכושר קודם השרשה הקשה רבי משה כהן דבפרק קמא דמנחות אמר אי ממשקה ישראל ה"א היכא דלא היתה להן שעת הכושר דומיא דערלה וכלאי הכרם והכא משמע דהיה להן שעת הכושר וי"ל דהתם איירי ביין שעושין ממנו נסכים למזבח דבעי שיהא ממשקה ישראל ואותו לא היה לו שעת הכושר דמה שגידל אחר זריעת הכלאים. הוא אוסר ואותו לא היה לו שעת הכושר ומה שגידל קודם מותר ואינו נאסר כשהוסיף מאתים אלא משום תערובת שנתערב עם מה שגידל אח"כ והגרעינין שנזרע הוא דהיתה לו שעת הכושר ודו"ק:

רש"י ד"ה מנבלה. ל"ד קאמר כו'. כה"ג כתבו התוס' (בחולין כ סע"א

בא"ד וי"מ כו' ואין נ"ל כו'. לע"ד תמוה דממ"נ אי דבריו אליבא דריו"ח שם הא ס"ל דמדאורייתא אפי' באכילה מותר ואין בהם אלא מצות פרוש בלבד וקרא אסמכתא בעלמא ואי לר"ל שם אליבא דר"מ מטמא נמי ע"ש כל הסוגיא:

רש"י ד"ה המעביר. פחות כ"ש מותר דיש בו כו'. הלשון תמוה דבפחות כ"ש ממש עדיין אין בו מאתים של היתר. ונ"ל לסרס התיבות וכצ"ל פחות כ"ש דיש בו (ר"ל באופן שיש בו) כו' מותר. ולשונו בחולין וכגון שיש כו' מותר. ודע דלר' יהושע בתרומות (פ"ד מ"ז) באמת מותר בפחות כ"ש ממש וכמו שפי' הר"ש והרע"ב בפ"ב דערלה מ"ג ועמש"כ שם. אלא דהוא ז"ל רוצה לפרש אליבא דר"א בתרומות שם דהל' כוותיה:

תוס' ד"ה מה לערלה. והענף עצמו א"נ אלא כו'. ל"ד דהעץ אינו נאסר אלא דר"ל הפרי שבענף:

תוס' ד"ה חוץ. סמא אסקיה. כצ"ל בלא ו':

בַּכֹּל מִתְרַפְּאִין חוּץ מֵעֲבוֹדָה זָרָה, וְגִלּוּי עֲרָיוֹת, וּשְׁפִיכוּת דָּמִים. נראה לי בס"ד שלש אלה ראשי תיבות עדן שהוא ראשי תיבות עבודה זרה דמים ניאוף, לרמוז שאם מוסר נפשו על שלשה אלה בעולם הזה יזכה לחיים נצחיים של עדן.

וְאִם יֵשׁ לְךָ אָדָם שֶׁמָּמוֹנוֹ חָבִיב עָלָיו מִגּוּפוֹ, לְכָךְ נֶאֱמַר: "בְּכָל מְאֹדֶךָ". מקשים אם כן למה בפרשת וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ דמדבר בלשון רבים לא אמר 'ובכל מאודכם'? ומתרצים בשם הגאון פרשת דרכים ז"ל בפרשת שְׁמַע דמיירי ביחיד שייך לתפוס סברא זו הנפסדת דממונו חביב יותר, מה שאין כן בפרשה שניה דמיירי בציבור לא שייך לומר בציבור שיטעו בסברא זו הנפסדת עד כאן דבריו.
ומקשים על זה והא אמרו רבותינו ז"ל בחולין (חולין צא.) וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ (בראשית לב, כה) שחזר על פכים קטנים שהצדיקים ממונם חביב עליהם מגופם, וכיון דהצדיקים הכי דעתייהו נמצאת סברא זו אינה נפסדת ולאו גרועה היא דהא הצדיקים שהם המובחרים שבאדם כן הוא דעתם ואם כן לימא בצבור 'ובכל מאודכם'? עכ"ד.
ונראה לי בס"ד דמה שאמרו בצדיקים ממונם חביב יותר מגופם אין זה מלב ונפש דהצדיקים שהם מביני מדע ודאי לא יחשבו באמת את ממונם יותר מגופם שנברא בצלם אלקים, וככה אמר הַשָּׂטָן עוֹר בְּעַד עוֹר וְכֹל אֲשֶׁר לָאִישׁ יִתֵּן בְּעַד נַפְשׁוֹ (איוב ב, ד). אך רק הם מראים לעיני הרואין חיבוב לממונם יותר מגופם בשביל טובת גופם.
והיינו דידוע דה'חוטא נקרא מזיק ויש לו דין מזיק' ולכן כאשר הצדיק יהיה חטאו גדול בעיניו מאד, על דרך מה שכתב הרב ערבי נחל ז"ל בפסוק 'אָבִיךָ הָרִאשׁוֹן חָטָא וּמְלִיצֶיךָ פָּשְׁעוּ בִי' (ישעיה מג, כז) יעוין שם, ולכן הוא חושב שיש לו דין מזיק בעבור חטא שלו וידוע דקיימא לן (משנה גיטין ה, א) 'הנזקין שמין להם בעידית ובעל חוב בבינונית וכתובת אשה בזיבורית' וכיון שיש להם דין מזיק כשיבא ליפרע בעולם הזה על עונם כדי שילכו נקיים לעולם הבא צריך שיפרע מגופם שהוא העידית באמת ולא מן ממונם שהוא זיבורית כפי האמת, על כן הם מראים חיבוב לממונם יותר מגופם כדי להראות לעיני המקטרגים דממונם הוא העידית ולא יקטרגו עליהם שראוי להפרע מן גופם אלא יודו שראוי להפרע מן ממונם שהוא העידית.
נמצא באמת תוכיות לבם גופם חביב, ורק מראין חיבה לממונם לעיני המקטרגים, אבל השם יתברך הגם שהוא יודע האמת דגופם חביב הנה הוא רַב חֶסֶד מטה כלפי חסד להטיב עמהם כאשר יחפוצו לפנים משורת הדין.

מָה רוֹצֵחַ, יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבֹר, אַף נַעֲרָה הַמְאֹרָסָה, תֵּהָרֵג וְאַל תַּעֲבֹר. נמצא גילוי עריות ילפינן משפיכות דמים ולכן בעשרת הדברות כתיב 'לֹא תִנְאָף' אחר 'לֹא תִרְצָח' (שמות כ, יב) גם נמצא לפי זה עבודה זרה ילפינן מקרא להדיה וגילוי עריות ילפינן מקרא דרוצח אבל שפיכות דמים גופיה לא ילפינן מקרא להדיה אלא מסברת הראש ולכן 'לֹא תִרְצָח' כתיב ראשון בלוח השני לרמוז דיהרג ואל יעבור מכח סברת הראש אבל צווי עבודה זרה שהוא בדיבור 'לֹא יִהְיֶה לְךָ' כתיב דבור שני בלוח הראשון וצווי גילוי עריות ב'לֹא תִנְאָף' כתיב דבור שני בלוח השני להורות כי שתים אלה הם נלמדים מדבר אחד.
נמצא שלשה אלה בלבד שהם עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים יהרג ואל יעבור אבל בשאר מצות לא יהרג ורק חייב ליתן כל הון ביתו כדי שלא יעבור על לאו מאיסורי תורה וכנז' בפוסקים.
ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב 'אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ' (שיר השירים ח, ז) כלומר כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה של הקב"ה לקיים הלאוין שצוהו הוֹן 'בֵּיתוֹ' דוקא ולא נפשו ורק בשלשה דברים שהם 'בּוֹז' רוצה לומר דיבור ב' של 'לֹא יִהְיֶה לְךָ' ודיבור ו' של 'לֹא תִרְצָח' ודיבור ז' של 'לֹא תִנְאָף' שלש אלו יָבוּזוּ לוֹ דייקא רוצה לומר לגופו ועצמו שיתן נפשו גם כן בעבורם ולא יעבור.

ברש"י זאת אומרת. משום דאכתי לאו בשר בחלב. עי' מנחות קא:

ברש"י ד"ה הואיל. ובתוספו' שם ד"ה פיגול:

שם בגמרא מיתיבי איסי בן יהודא וכו' נאמר כאן כי עם קדוש וכו' ע"כ. אע"ג דפשטא דקרא כי עם קדוש אתה לא קאי אבשר בחלב דכתיב בתריה אלא אנבילה גופא דרישא דקרא מ"מ דכיון דהוי ג"ש מופנה הוא ולא מצינן לה לאוקמי לנבילה גופא דהא איסור אכילה דידה והיתר הנאה דידה תרווייהו כתיבא בהדיא ע"כ מוקמינן ג"ש כי עם קדוש אבשר בחלב דכתיב בתריה אלא דלפ"ז נראה לי להוכיח דאיסי בן יהודה לא סבירא ליה הך ילפותא דרבי אבהו לעיל אליבא דר' מאיר דאיסור הנאה בלא יאכל ולא תאכל היינו מדאיצטריך קרא למישרי בנבילה דהא לפי זה שפיר מצינו למימר דלעולם לא יאכל ולא תאכלו איסור הנאה לא משמע והא דאיצטריך קרא להיתר הנאה בנבילה היינו משום דאל"כ הוי מוקמינן ג"ש דכי עם קדוש לאיסור הנאה דנבילה גופא אבשר טריפה שיצא חוץ למחיצתו כיון דלהתירא לא איצטריך ולא הוה מוקמינן ליה אבשר בחלב דבתריה דהא קי"ל בכל התורה כולה דלא אתי ג"ש ומפיק מקרא לגמרי ופשטא דקרא ודאי בנבילה איירי ומשו"ה איצטריך קרא לכתוב היתר הנאה בנבילה בפירוש וג"ש אתא ע"כ לבשר בחלב כן נראה לי ודוק היטיב ועיין בסמוך:

שם דף כ"ה ע"א בגמרא חמץ בפסח יוכיח. יש לדקדק דחמץ בפסח גופא לאיסי בן יהודא מנא ליה דאסור בהנאה דהא מנבילה לא מצי למילף כדפרישית בסמוך וממיעוטא דאותו דיליף רבי אבהו אליבא דרבי יהודה נמי לא מצי למילף דהא איכא לאוקמי מיעוטא דאותו לחולין שנשחטו בעזרה דשייך בהאי ענינא דבשר בשדה טריפה כמו שפירש רש"י לעיל בריש פירקין וליכא למימר דאיסי בן יהודה ס"ל דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא ושרי בהנאה כמו שפירש רש"י לעיל דאם כן האיך בעי למילף הכא בשר בחלב מק"ו מערלה ומשום שנעבדה בו עבירה הא איכא למימר חולין שנשחטו בעזרה יוכיח וליכא למימר דחולין בעזרה דאסור בהנאה פשיטא ליה מהאי ק"ו גופא דערלה ומייתר ליה מיעוטא דאותו לחמץ בפסח ולשור הנסקל לענין מלקות בהנאה דאין מזהירין מן הדין דהא נמי ליתא דחולין שנשחטו בעזרה לא שייך למילף מערלה וכלאי הכרם לחוד דמצי למיפרך מה להנך שכן גדולי קרקע דלענין חדא ותרתי הוי פירכא גמורה כדאיתא בחולין א"כ הדרא קושיא לדוכתיה חמץ בפסח גופא מנא ליה דאסור וליכא למימר דחמץ גופא אתי בק"ו דלשון יוכיח לא משמע הכי דהא אכתי לא קם הק"ו דלענין חמץ גופא נמי שייך האי פירכא שכן לא היתה לה שעת הכושר ולפי זה ע"כ צריך לומר דאיסי בן יהודא בחמץ גופא פשיטא ליה כדחזקיה דלא יאכל איסור הנאה משמע או מילפותא דריב"ל לעיל דיליף מאם אינו ענין אלא לפי זה קשה טובא מאי מקשה בשמעתין מהך ברייתא דאיסי אמימרא דאביי דאמר הכל מודים בכלאי הכרם דליפרוך מה לכלאי הכרם שכן לוקין עליו אפילו שלא כדרך הנאתן ותיפוק ליה אפילו בלא מימרא דאביי נמי קשה אדאיסי בן יהודא גופא בהא דקאמר חמץ בפסח יוכיח דליפרוך מה לחמץ בפסח שכן לוקין שלא כדרך הנאתן והיינו כדפרישית לעיל דלחזקיה דיליף מלא יאכל משמע אפילו שלא כדרך הנאתן בכה"ג גופא קשה לאינך אמוראי לעיל דילפי מאא"ע התם נמי כתיב לא יאכל ולא תאכל:

מיהו יש ליישב דלעולם חמץ בפסח דלאיסי בן יהודה ממיעוטא דאותו יליף לה וחולין שנשחטו בעזרה סבירא ליה מותר בהנאה ואפ"ה לא הוי יוכיח דאיכא למיפרך מה לחולין שנשחטו בעזרה שאין לוקין עליו דהוה ליה לאו הבא מכלל עשה כדפרישית משא"כ בכל הנך דלוקין ומכ"ש לפי המסקנא דאיסי דיליף בשר בחלב מערלה וחמץ בפסח וכלאי הכרם דתו לא שייך למימר חולין שנשחטו בעזרה יוכיח דהא קי"ל בחדא מתרתי מגופיה פרכינן מעלמא לא פרכינן וכ"ש בחדא מתלת כדאיתא בחולין שם כנ"ל ודוק היטב ועיין עוד בסמוך:

שם בתוספות ד"ה כלאי הכרם יוכיחו ונראה לר"י דהוי מצי למילף במה מצינו מכלאי הכרם לחוד וכו' עכ"ל וכ"כ ג"כ בחולין. ולע"ד נ"ל ליישב דלא מיבעיא לפירושם שם בחולין שהבאתי לעיל דהך ג"ש מטריפה היינו טריפה ממש ואפ"ה אסור בהנאה ולא אמרינן דאין ג"ש למחצה משום דאהני ג"ש לאכילה ואהני ק"ו להנאה דלפ"ז אין מקום לקושייתם דלא מצי למילף מבנין אב דכלאים לחוד דאדרבה הוה אמינא דמותר בהנאה כטריפה דאין ג"ש למחצה דלא אלים הבנין אב לסתור הך כללא דאין ג"ש למחצה כדמוכח בכמה דוכתי אלא דאפילו לפירושם לעיל בשמעתין דעיקר הג"ש הוה מבשר שיצא חוץ למחיצתו וק"ו אינו אלא גילוי מילתא בעלמא דלא נילף מטריפה ממש דהוה לה חולין מחולין ואפילו לפ"ז לא שייך בכה"ג למילף בבנין אב מכלאים לחוד דיותר שייך למילף בג"ש דטריפה ממש. ועוד דאי מבנין אב לחוד לא מצי למילף דאדרבה הוה לן למימר דמותר בהנאה מק"ו דנבילה שמטמא במשא ואי פרכית מה לנבילה שכן לא נעבדה בה עבירה איכא למימר חולין שנשחטו בעזרה יוכיחו דלאיסי בן יהודה מותר בהנאה כדפרישית ואי פרכית מה לחולין שנשחטו בעזרה שאין לוקין עליו נבילה תוכיח וחזר הדין משו"ה איצטריך ליה לאיסי למילף לאיסורא מכל הנך מערלה וחמץ וכלאי הכרם והוה לה חדא מתרתי ותו לא שייך למימר חולין שנשחטו בעזרה יוכיח דמעלמא לא פרכינן כדפרישית כנ"ל נכון ודוק היטב:

שם בגמרא ואם איתא ניפרוך מה לכלאי הכרם וכו' אע"ג דאכתי הוי מצי למיפרך ערלה וחמץ יוכיחו וחזר הדין אפילו הכי פריך שפיר דהוה ליה למיתני הכי בהדיא ומכ"ש דאתי שפיר טפי אי הוה אמרינן דאיסי בן יהודה ע"כ כדחזקיה סבירא ליה דלא יאכל משמע איסור הנאה והיינו אפילו שלא כדרך הנאתן כדפרישית אם כן פריך הכא שפיר טובא דלפרוך מה לערלה וחמץ וכלאי הכרם שכולן לוקין שלא כדרך הנאתן דהא בערלה וחמץ כתיב לא יאכל וכלאי הכרם כדאביי כנ"ל נכון אלא פשטא דגמרא לא משמע הכי ודו"ק:

שם פי' רש"י בד"ה להכי קא גמר מנבילה וכו' ונבילה לאו דוקא דהא מטריפה גמרינן לה וכו' עס"ה. ולולי שאיני כדאי היה נראה לי לפרש דנבילה היינו נבלה ממש דלכ"ע בשר בחלב איתקש לנבילה דכתיב בהאי קרא גופא ומכ"ש לאיסי בן יהודה דיליף מג"ש דכי עם קדוש אתה דפשטא דקרא איירי בנבילה גופא אלא דמייתורא דג"ש ע"כ מוקמינן לה לבשר בחלב לאיסור הנאה כדפרישית ומ"מ בשר בחלב ונבילה הוי ליה היקש גמור אלא דאפ"ה לא מצי למילף איסי בן יהודה איסור אכילה בבשר בחלב מדאיתקש לנבילה א"כ מהאי טעמא גופא היה מותר בהנאה דכתיב בהאי קרא גופא ולא הוי אלים הק"ו ליסתור ההיקש ופשטא דקרא דקאי אתרווייהו משום הכי איצטריך נמי הג"ש דקדוש קדוש למילף מטריפה שיצא חוץ למחיצתו כמו שכתבו התוס' ולפ"ז שפיר סבר האי דקא מותיב דמהני מיהו ההיקש דבשר בחלב ונבילה לומר לך שאין לוקין אלא כדרך הנאתן דלא תאכלו דרישא דקרא נמי קאי אתרווייהו דכתיבי בהאי קרא שאין לוקין אלא כדרך אכילתן משא"כ לענין ילפותא דטריפה לא שייך למימר הכי כנ"ל ודו"ק:

שם בגמרא דתניא רבי אליעזר אומר אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאודך ואם נאמר בכל מאודך וכו'. נראה דלמאי דס"ד שאין שום אדם שממון חביב עליו מגופו אפ"ה הוצרך להאריך בכל זה משום דהשתא לא פסיקא ליה פשטא דקרא דבכל נפשך דאיירי אפילו נוטל את נפשך דהא כתיב וחי בהם ולא שימות בהם ואשכחן לרבי ישמעאל בפ' אין מעמידין דף כ"ז דלא שאני ליה בין עכו"ם לשאר עבירות ואכולהו כתיב וחי בהם וע"ש בתוס' אלא דר' אליעזר הכא הוא דפליג אדרבי ישמעאל וקי"ל כוותיה ואיהו דדריש ליה מהאי קרא וקשיא ליה ממ"נ אם נאמר דבכל נפשך היינו אפילו נוטל את נפשך אם כן למה נאמר בכל מאודך ולמאי דס"ד שאין לך שום אדם שממון חביב עליו יותר מגופו כדכתיב כל אשר לאיש יתן בעד נפשו ומש"ה מסיק ואם נאמר בכל מאודך דמשמע מזה דלא דרשינן אפילו נוטל את נפשך משום דכתיב וחי בהם כרבי ישמעאל אם כן למה נאמר בכל נפשך ואיתורא דבכל קשיא ליה דלא לכתוב אלא בנפשך ובכל מאודך וע"ז מסיק שפיר דלעולם קרא דבכל נפשך ע"כ אתי לרבי אבהו דאפילו נוטל את נפשך ושאני ליה בין עכו"ם לשאר עבירות ודלא כר"י אלא דאפילו הכי איצטריך למיכתב נמי ובכל מאדך משום דיש לך מיהא שום אדם בעולם שממון חביב עליו מגופו ודיברה התורה גם כן נגד המיעוט כן נראה לי נכון ודו"ק:

ולפרוך מה לכלאים שלא היתה לו שעת הכושר. רש"י הביא פי' י"מ ודחאו עש"ב ושמעתי מקשים דרש"י במנחות דף ק"א פירש כדעת הי"מ ע"ש ולי ההדיוט לק"מ דמה שדחה רש"י פירושם הוא בסוגיין מכח כלאים כמבואר בדבריו כאשר יראה המעיין. אך ק"ק בסוגיי' נזיר דף ל"ז דאמרו כלאים נמי וכו' אלא דאי תרו ליה וכו' מסוגיין וכתבתי באורך קצת בהגהותי בס"ד:

אם נאמר בכל נפשך וכו' עמ"ש אני עני בספר הקטן דברים אחדים דף ל"ד ע"ד בס"ד ועתה ראיתי מ"ש הרב ישרש יעקב כאן ועמ"ש אני הדל שם ודוק: ע"ב.

מאי חזית דדמא דידך סומק טפי. ראיתי להרב ישרש יעקב שכתב וז"ל ואיכא למידק דתניא בתוספתא תנו לנו א' ונהרגנו ואם לאו נהרוג לכלכם יהרגו כולם והתם לא שייך טעמא דמאי חזית ואמאי יהרגו כולן וקושיא זו הקשה הרמ"ך פ"ה דיסודי התורה ותירץ מרן (כצ"ל) דלא נתנו טעם זה רק להיכא דשייך יע"ש וקושיא ליתא דגם הכא שייך מאי חזית דלמה נמסור לאיש זה להציל השאר אף דכולן נהרגין מאי חזית למסור איש זה ולא איש אחר ומה"ט יותר טוב שיהרגו כולן ולא נמסור בידינו להציל השאר עכ"ל. ותימה שתירוצו הוא תירוץ מרן שם בכ"מ אלא דאכתי קשיא ליה למרן מיחדוהו דסבר ר"ל דאם אינו חייב מיתה לא ימסרוהו ויהרגו כולן דהכא לא שייך מאי חזית וכו' ותירץ דלא נתנו טעם זה רק להיכא דשייך ע"ש בכסף משנה. ואפשר דט"ס או חיסור לשון יש:

ערלה לא היתה לה שעת הכושר. שהפרי הזה חנט באיסור ונגמר באיסור תאמר בבשר בחלב שיש לו שעת הכושר קודם שניתן בחלב: כלאי הכרם יוכיחו. ובשחיטת חולין פריך ונימא ערלה תוכיח וחזר הדין והתם מתרץ לה בכל הבשר ולקמן פריך ונימא מה לכלאי הכרם שכן לא היתה להם שעת הכושר: ואם איתא. דכלאי הכרם חלוקין להחמיר משאר איסורין ליפרוך האי: ואביי. אמר לך היכי ניפרוך היכי נסיימה למילתיה דלא נילף בשר בחלב מיניה נימא תאמר בבשר בחלב כו' אטו בשר בחלב אכילה כתיבה ביה התם נמי לוקין עליו אפי' שלא כדרך הנאתה: מנבילה. ונבילה אכילה כתיבא ביה נבילה לאו דוקא קאמר דהא מטריפה גמרינן לה ויש מפרשים דמשום דהאי טריפה דקרא איירי באבר ובבשר המדולדל בה ושחטה כדאמרינן בבהמה המקשה לילד (חולין עג:) קרי ליה נבילה דדמי לנבילה דלא מישתרו בשחיטה ואין נראה לי דטריפה נמי לא מישתריא בשחיטה ואי משום דלא מיטמיא הנך נמי לא מיטמאו: ואידך. אביי אמר לך להכי לא כתיב אכילה בגופו ללמדך שלוקין כו' הלכך לא מצי פריך תאמר בבשר בחלב כו': וליפרוך מה לכלאי הכרם שכן לא היתה להם שעת הכושר. וקא סלקא דעתך שאין נאסרין אלא גידוליהן ולכן לא היתה להן שעת הכושר: זאת אומרת. מדלא פריך הכי שמע מינה כלאי הכרם עיקרן נאסר אף עיקר הזריעה עצמה נאסרה וזריעה היתה לה שעת הכושר כל ימיה עד שנשרשה י''מ דהאי מקשה נמי ידע שאף הזריעה נאסרת אלא סבור שמשעת זריעה נאסרת וכך שמעתי אבל א''א להעמידה דמיבעי לן לפרושי הכי מה לכלאי הכרם שכן לא היתה להן שעת הכושר משעה שבאו לכלל כלאים תאמר בבשר בחלב שהיתה לו שעת הכושר משעה שבא לכלל זה דאם שורהו כל היום בחלב אינו נאסר בכך ומשני עיקרן נאסרו משנשרשו ולא משנזרעו וכמה גמגומים יש בה חדא דטעמא דלא מיתסר משום דאכתי לא בשר בחלב חשיב ליה והרי הוא כאילו זה לבד וזה לבד וכן כלאים כ''ז שלא נשרשו הרי הן כמונחין בכדא ועוד כי אמר לעיל חמץ בפסח יוכיח מיבעי ליה למימר שהיתה לו שעת הכושר משנקרא חמץ בפסח והא ליתא ועוד מדמותיב רב שמעיה הוסיף אין לא הוסיף לא מכלל דליכא מאן דסליק אדעתיה משעת זריעה אלא הוה סלקא דעתיה תוספת אין עיקר לא ולשון עיקרן משמע כדפרישית דללישנא בתרא הכי הוה ליה למימר זאת אומרת כלאי הכרם בהשרשה נאסרו: המעביר עציץ נקוב בכרם. וזרעים בתוכו שכבר צמחו הוסיף הצמח בכרם מאתים אחד מן המאתים שיש בו עכשיו שמתחלה היו בו קצ''ט שיעורים כתוספת זו ועכשיו יש בו מאתים אסורין לפי שאין בהיתר הראשון כדי לבטל התוספת האסור שהערלה וכלאים אין בטלין אלא במאתים של היתר לבד האיסור לא הוסיף מאתים אלא פחות כל שהוא מותר דיש בו כדי להעלות באחד ומאתים ובספרי יליף ליה מתרומה שעולה באחד ומאה וכלאים שכפל את אסוריו שאסורין בהנאה כפל את עלייתן ודוקא נקט נקוב דיונק מקרקע דרך אויר: לא הוסיף לא. אלמא אין הזריעה נאסרת: מליאה. גידולין: הזרע. הראשון: זרוע מעיקרו. בכרם בהשרשה כדכתיב הזרע משמע שאף הזריעה נאסרת מיהו קודם השרשה כמאן דמנחא בכדא דמי: זרוע ובא. קודם לכן הוסיף אין לא הוסיף לא דכתיב מלאה: בכל מתרפאין. אפילו באיסורי הנאה: למה נאמר בכל מאודך. יאמר החביב משניהן ודיו ומפרש לפי שפעמים שזה חביב ופעמים שזה חביב לכך הוצרכו שניהן לומר אהוב את בוראך יותר מן החביב עליך והמתרפא בעצי אשירה נראה כמודה בה:

מה לערלה שכן לא היתה לה שעת הכושר. הקשה ריב''א נילף מערלה שהיתה לה שעת הכושר כגון נטל ענף מאילן של היתר שלא נגמרו פירותיו והרכיבו או נטעו ואומר ר''י דאינו אוסר אלא מה שגדל אחר שהרכיבו או נטעו וזה לא היה לו שעת הכושר והענף עצמו אינו נאסר אלא מפני תערובת האיסור ואם היה יכול להבדיל אותו הענף ממה שגדל אחרי כן היה מותר וכן כלאי הכרם אי לא היה עיקרו נאסר או מעביר עציץ נקוב חשוב לא היה לו שעת הכושר שהאיסור הגדל אחרי כן לא היה לו מעולם שעת הכושר: מה לחמץ בפסח שכן ענוש כרת. ומשור הנסקל לא מצי למימר יוכיח דמה לערלה ולשור הנסקל שכן לא היה להם שעת הכושר לאכילה כלאי הכרם יוכיחו. בפ' כל הבשר (חולין קטו:) פריך ונימא ערלה תוכיח ומשני ונראה לר''י דהוה מצי למילף במה מצינו מכלאי הכרם לחודייהו דמה כלאי הכרם שכן נעבדה בו עבירה ואסורה באכילה ובהנאה אף אני אביא בשר בחלב וכו' אלא ניחא ליה למילף מכל הני בק''ו דאלים טפי: מה לכלאי הכרם שכן לוקים עליו שלא כדרך כו'. תימה לרשב''א היא גופא נילף במה מצינו מכלאי הכרם שילקו על בשר בחלב שלא כדרך הנאה ואומר ר''י דליכא למילף דאיכא למימר דשור הנסקל וחמץ שעבר עליו בבל יראה יוכיח שנעבד בו עבירה ואסור באכילה ואינו אסור אלא כדרך הנאתו דאכילה כתיב בהו: עיקרן נאסרין. אומר ר''י שגם הגבעולים והקש שגדל ממנו נאסר כדאמרינן לקמן (ד' כו:) תנור שהסיקו בקליפי ערלה או בקשין של כלאי הכרם חדש יותץ וקשה לר''י דבפרק האשה שנפלו (כתובות דף פ. ושם) גבי מוציא הוצאות על נכסי אשתו וכו' מפרש רב יהודה אפי' לא אכל אלא חבילי זמורות רב יהודה לטעמיה דאמר אכלה ערלה וכלאים ושביעית הוי חזקה פי' אע''פ שבכל אלו אין יכול לאכול רק העצים שהפירות אסורין אלמא עצי כלאים שרו ואומר ר''ת דהתם מיירי באותן עצים שהיו קודם זריעת כלאים וקודם שהוסיף מאתים אבל אותן שגדילין אחרי כן אסורין מאחר שהוסיף מאתים: הואיל והיתה לו שעת הכושר קודם השרשה. והא דאמרינן בפ''ק דמנחות (דף ו. ושם) גבי טריפה דכלאים לא היה להם שעת הכושר התם קאי על משקה ישראל ומשקה לא היה לו לעולם שעת הכושר: חוץ מעצי אשירה. נראה לר''י דמיירי כגון שאין יכול להתרפא משאר עצים אלא בזה כגון על ידי שדים או שום דבר אחר משום דאתי למיטעי בתר ע''ז וגבי בן דמא בע''ז פרק שני (דף כז: ושם) שנשכו נחש ובא יעקב איש כפר סכניא לרפאותו ולא הניחו ר' ישמעאל משום דאפיקורסות משכא ומפרש בירושלמי בפ' שמנה שרצים שהיה רוצה ללחוש לו בשם זר אבל ע''י תחבושת שרי כדאמרי' התם (דף כח.) דר' אבהו רמא ליה יעקב אפיקורסא סמא אשקיה:

דף כה - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד