פסחים כג ע"ב

דף כג - ב

מאי לאו, בהא קמיפלגי:

דרבי יוסי הגלילי סבר, "לא תאכלו" דכתיב בחלב, משמע בין איסור אכילה, ובין איסור הנאה, וכדרבי אבהו, הלכך כי אתא קרא ד"כל מלאכה", למישרייה לחלב דנבילה בהנאה הוא דאתא.

ורבי עקיבא סבר, "לא תאכלו" איסור אכילה משמע. אבל איסור הנאה לא משמע, כדחזקיה. הלכך, כי אתא קרא ד"כל מלאכה", לטומאה ולטהרה הוא דאתא. אבל להתיר בהנאה לא צריך קרא.

ודחינן: לא בהכי פליגי.

אלא דלכולי עלמא, "לא תאכלו" משמע בין איסור אכילה ובין איסור הנאה, וכדרבי אבהו. אלא שבנבילה מצינו, שהתירתה התורה בהנאה. כדכתיב "לגר אשר בשערך תתננה ואכלה או מכור לנכרי".

והכא בהא קמיפלגי:

רבי יוסי הגלילי סבר: כשהותרה נבלה, היא [בשרה] בלבד הותרה. אבל חלבה וגידה לא הותרו עמה. לפי שאין החלב בכלל בשר הנבילה. ^[1] ומהאי טעמא נמי לא הוצרך הכתוב לטהרה מידי טומאת נבילה. אלא כי איצטריך קרא ד"כל מלאכה" בחלב נבילה, להיתר הנאה הוא דאתא.

ורבי עקיבא סבר: לא צריך קרא להתיר חלב בהנאה. משום שכשהותרה נבילה, חלבה וגידה נמי הותרו עמה. וכי איצטריך קרא בחלב, לטומאה ולטהרה הוא דאתא! ולומר שאינו בכלל טומאת נבילה.

והוינן בה: ולרבי יוסי הגלילי, דסבר "חלבה וגידה לא הותרו", אשכחן חלב דשרייה רחמנא, כדכתיב "יעשה לכל מלאכה". אלא גיד הנשה דכתיב ביה "לא יאכלו", וכי נימא דאסור בהנאה!? ^[2]

ומשנינן: איבעית אימא, אין הכי נמי, דהוא אסור בהנאה, ואית ליה כרבי שמעון המובא לעיל, דאסר.

ואיבעית אימא: לעולם, אף לרבי יוסי הגלילי מותר הגיד בהנאה. משום דמייתי לה בקל וחומר מחלב.

ומה חלב שענוש כרת על אכילתו, הרי הוא מותר בהנאה, גיד שאינו ענוש כרת על אכילתו, אלא איסור לאו בעלמא הוא, לא כל שכן שהוא מותר בהנאה. ^[3] ורבי שמעון דאסר את הגיד בהנאה, לית ליה האי קל וחומר. ^[4] משום דאיכא למיפרך: מה לחלב שכן הותר מכללו אצל חיה, שהרי התירה התורה חלב חיה, ומשום כן התירתו התורה בהנאה אף אצל בהמה. אבל האם תאמר כן אף בגיד שלא הותר מכללו אצל חיה, והוא אסור בין בחיה ובין בבהמה!

ואידך [רבי יוסי הגלילי] סבר, לאו פירכא היא. משום דבבהמה עצמה קאמרינן דחמור מחלב מהגיד. שהרי בבהמה עצמה מיהת לא אישתרי חלב בשום גוונא. ^[5]

והוינן: מכדי, הא כבר אותבינהו לרבי אבהו מכל הני קראי דאיירי באיסורי אכילה, והקשינו מדוע לא יאסרו אף בהנאה. ושנינהו [וכבר תירצנו], שבכל אחד מהם יש איזו דרשה להתירו בהנאה. ואם כן, חזקיה ורבי אבהו במאי פליגי? והלא לא פליגי כי אם בחמץ בפסח, ואליבא דרבנן [דרבי יוסי הגלילי] שאוסרים אותו בהנאה. ובשור הנסקל, שלדברי הכל הוא אסור בהנאה.

חזקיה נפיק ליה לאיסורם מ"לא יאכל". ורבי אבהו נפיק ליה מנבילה! דמאיצטריך הכתוב להתירה בהנאה, שמע מינה, כל איסורי אכילה שבתורה אסורים אף בהנאה, אם לא פירט בהם הכתוב שהם מותרים.

ומסקינן לקושיין: מכדי, בין למר ובין למר, חמץ ושור הנסקל אסורין בהנאה. אם כן, מאי בינייהו לדינא? ^[6]

ומשנינן: איכא בינייהו, חולין שנשחטו בעזרה. שהרי נתבאר לעיל, דאליבא דרבי יהודה [דאיצטריך לקרא דנבילה לענין אחר, ולא אייתר למילף מינה לכל התורה], יליף רבי אבהו לכל איסורי אכילה שאסורין אף בהנאה, מהא דכתיב בטריפה "לכלב תשליכון אותו". ודרשינן: "אותו" אתה משליך לכלב. אבל כל איסורין שבתורה אי אתה משליך לכלב, לפי שאסורים הם בהנאה.

אם כן, לחזקיה דסבר ד"לא יאכל" אתא למעוטי הני [חמץ ושור הנסקל] ולאוסרם בהנאה, אייתר ליה "אותו" דכתיב בטריפה. ואתא למעוטי חולין שנשחטו בעזרה! שאין אתה משליכם לכלב, אלא הם אסורים בהנאה.

אבל רבי אבהו סבר דאין חילוק בין "לא תאכלו" ל"לא יאכל". ויליף מ"אותו" דכתיב גבי טריפה, למעוטי הני ולאוסרם הנאה. אם כן, תו לא אייתר ליה "אותו" למעט ממנו חולין שנשחטו בעזרה ולאוסרם בהנאה. נמצא לדידיה, דאיסור הנאתם לאו דאורייתא נינהו! ואין הם בכלל כל איסורים שבתורה. לפי שלא כתוב בהם כלל לשון איסור אכילה. ^[7]

יתיב ההוא מרבנן קמיה דרבי שמואל בר נחמני, ויתיב וקאמר משמיה דרבי יהושע בן לוי: מנין לכל איסורין שבתורה, דכי היכי דאסורין באכילה הכי נמי אסורין בהנאה? והוינן בשאלתו: ומאי ניהו איסורין שבתורה שאסורים אף בהנאה? הלא אינם אלא חמץ בפסח ושור הנסקל [שהרי בכל איסורי האכילה מלבדם, פירט בהם הכתוב שהם מותרים בהנאה, כאמור לעיל].

אם כן, מאי מיבעי ליה "מנין דאסורין בהנאה"? תיפוק ליה מ"לא יאכל", דמשמע אף איסור הנאה. וכדאמר חזקיה "שלא יהא בהם היתר אכילה".

ומשנינן: לא סבר ליה כחזקיה. אלא "לא יאכל", איסור אכילה בלבד משמע ליה. אבל איסור הנאה לא משמע ליה.

ותו מקשינן: ואכתי מאי קמיבעיא ליה? תיפוק ליה מנבילה. דמדאיצטריך קרא להתירה בהנאה, שמע מינה דבשאר איסורי אכילה אסורה אף ההנאה.

ומשנינן: סבר ליה כרבי יהודה, דאמר "דברים ככתבן"! וקרא ד"לגר אשר בשעריך תתננה", איצטריך לגופיה. ללמד, שלא התירה התורה אלא נתינה לגר ומכירה לנכרי. הלכך, ליכא למילף מינה לאסור בעלמא בהנאה.

ותו מקשינן: אי סבר לה כרבי יהודה, תיפוק ליה איסור הנאה בחמץ ובשור הנסקל, מהיכא דנפקא ליה רבי אבהו לשיטת רבי יהודה, מהא דכתיב בטריפה, "לכלב תשליכון אותו". ודריש, "אותו" אתה משליך לכלב, אבל אין אתה משליך לכלב כל איסורין שבתורה. משום שהם אסורין אף בהנאה. והשלכה לכלב היא הנאה.

ומשנינן: קסבר, חולין שנשחטו בעזרה אסורים בהנאה מדאורייתא. וילפינן להו מהך דרשה ד"אותו". דדוקא "בשר בשדה טריפה", דהינו אבר העובר שיצא ממחיצת האם קודם השחיטה [שדינו כאבר מן החי], מותר בהנאה. אבל חולין שנשחטו בעזרה [שאף איסורם הוא משום מחיצות העזרה], אסורין בהנאה.

וכיון ד"אותו" להכי הוא דאתא, שפיר שאל ההוא מרבנן, מנין לכל איסורין שבתורה דאסורין בהנאה?

והשיב: נפקא לן מהא דכתיב "כל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד לכפר בקדש לא תאכל, באש תשרף". שדם החטאות החיצוניות ניתן על מזבח העולה. ואם נתן מדמן על מזבח הזהב כדין החטאות הפנימיות, נפסלו.

וכבר נכתב דין זה ביום השמיני למילואים, ששרפו בו בני אהרן את שעיר נחשון, ^[8] שהיה חטאת חיצונה. וקצף עליהם משה ששרפוהו, ואמר להם: "הן לא הובא את דמה אל הקדש פנימה, אכול תאכלו אותה בקדש כאשר צויתי"! שמע מינה, דאילו היה מובא דמה לתוך אוהל מועד, היתה נשרפת בדין. ^[9]

נמצא, דקרא ד"כל חטאת אשר יובא מדמה וגו' באש תשרף" אייתר, ולא איצטריך לגופיה.

ואם אינו ענין לגופו, דהרי כבר כתיב בשעיר נחשון "והנה שורף" כאמור, תנהו ענין לכל איסורין שבתורה! [ומדה זו היא הלכה למשה מסיני, ככל המדות שהתורה נדרשת בהן. שכל דבר שנכתב שלא לצורך, דרשינן ליה בענין אחר].

נימא כתנאי וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה [מה ת"ל לכל מלאכה] ר' יוסי הגלילי אומר בין למלאכת גבוה בין למלאכת הדיוט מותר שנאמר לכל מלאכה ר' עקיבא אומר שיכול למלאכת הדיוט הוא טהור למלאכת גבוה יהא טמא ת"ל לכל מלאכה יהא טהור אם לגבוה הוא [טהור] קל וחומר להדיוט דיקי' מדדרש ר' עקיבא לקרא בטומאה וטהרה מכלל דפשיטא ליה דמותר בהנאה נמצא חזקיה כר' עקיבא ור' אבהו כר' יוסי הגלילי לא לעולם ר' עקיבא נמי לא תאכלהו איסור הנאה נמי משמע ולמה דרש הפסוק לטומאה וטהרה משום [דהיתר הנאה] כבר (למה) [למד] מנבלה קסבר כשהותרה הנבלה הבשר והחלב והגידים הותרו מ"ט שנא' ואכלה כולה משמע כמות שהיא ולא איצטריך קרא אלא לטהרה וטומאה ור' יוסי הגלילי סבר היא הותרה חלבה וגידה לא הותרו כו':

ואמרינן מכדי אותבי' כל הני תיובתא ושני כל חד לנפשיה חזקיה ור' אבהו במאי פליגי ואמרינן פליגי בחמץ בפסח ואליבא דרבנן דאסרי אפילו בהנאה ולא כר' יוסי הגלילי דשרי ובשור הנסקל ואליבא דדברי הכל כו':
תוב אמרי' מכדי חזקיה ור' אבהו בחמץ בפסח ובשור הנסקל מיסר אסרי בין באכילה בין בהנאה מאי בינייהו ואמרי' איכא בינייהו חולין שנשחטו [בעזרה] דקיי"ל אמרה תורה שחוט חולין [בחוץ וקדשים בפנים וזה פירש שחוט שלי כלומר שחוט חולין] במקדש בגבולך מה קדשים בחוץ אסורין אפילו בהנאה אף חולין בפנים כך אסורין חזקיה סבר איסו' חמץ בפסח ואיסו' שור הנסקל ששניהם אסורין בהנאה מלא יאכל נפקא והנבלה לדברים ככתבן הוא דאתי בא אותו למעוטי חולין שנשחטו בעזרה שיהיו אסורין בהנאה דדרשינן הכי אותו ובשר טריפה אתה משליכו לכלבך ונהנה בו ואי אתה משליך חולין שנשחטו בעזרה ור' אבהו סבר בין לא יאכל בין לא תאכל [בין לא תאכלו] כולו אחד הוא ובא לא תאכלו כל נבלה למעוטי שאר אסורין ובא אותו למעוטי חמץ בפסח ושור הנסקל אבל חולין שנשחטו בעזרה איסורן לאו דאורייתא ור' אבהו לא סבר לה כר' מאיר דאמר חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא:

יתיב ההוא מרבנן וקאמר מנין לחמץ ושור הנסקל שאסורין בהנאה ואמרי' ותיפוק ליה מלא יאכל כדחזקיה קסבר לא יאכל ולא תאכלו חד הוא ותיפוק ליה מנבלה כר' אבהו סבר לה כר' יהודה דאמר (ארבעה) דברים ככתבן ותיפוק ליה מאותו כר' יהודה קסבר חולין שנשחטו בעזרה מדאוריי' ואלא מנא ליה ופרשי' מדכתי' וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד לכפר בקדש לא תאכל באש תשרף שאין ת"ל באש תשרף דנפקא ליה מוהנה שורף דכתיב (ויקרא י יז) מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקודש (שם יח) הן לא הובא את דמה אל הקודש פנימה ודאי בת שריפה היא מה ת"ל באש תשרף אם אינו ענין לגופו תנהו ענין לכל איסורין שבתורה שיהו אסורין אפי' בהנאה ואם תאמר כל איסורין שבתורה בשרפה תלמוד לומר [בקדש] באש תשרף כל פסול שהוא בקדש בשרפה ולא שאר איסורין שבתורה:

מכדי אותבינהו לכל הני קראי ושנינהו חזקיה וכו' עד איכא בינייהו. ולענין פסק הדין כתב הרי"ט ז"ל דודאי הלכה כר' אבוהו דרב פפא ורב אשי הכי סבירא להו ופריקו אליבא דידיה ההיא דתרומה ונזיר וי"א דכיון שכן ואקשינן לעיל לר' אבוהו מגיד הנשה ופרכינן הניחא למ"ד יש בגידין בנ"ט אלא למ"ד אין בגידין בנ"ט ופריק דלדידיה נמי אסור ואנן קי"ל אין בגידין בנ"ט ה"ה דקיימא לן בגיד הנשה אסור בהנאה וכתב הרי"ט ז"ל ומיהו סוגיין בפ' גיד הנשה בכולה פירקא דגיד הנשה מותר בהנאה. וי"ל דמייתינן גיד הנשה מטעמא דאמרי הכא בכולה שמעתין אליבא דר' יוסי הגלילי מק"ו דחלב ע"כ. והרשב"א ז"ל כתב בספר תורת הבית יש מרבותי שאמרו שהגיד אסור בהנאה ויש מרבותי מתירין אותו וכן נראה וכן נהגו ע"כ. ואמר הרא"ה ז"ל בשם רבו ז"ל דאפי' לדעת האוסרין דוקא גיד עצמו. אבל שמנו שאינו אלא משום מנהג קדושים הרי לא נהגו בו איסור הנאה ושרי הלכך מותר לתת לגוי גיד ושמנו דאי משום שומנו לא מתסר ואי משום גיד עץ בעלמא הוא ולא שייך איסורא אלא בשולחו עד היכן שהוא נהנה דמשתריש מקומה ונראית חשובה יותר. וכתב הרי"ט ז"ל נראין הדברים להלכהאבל למעשה ראוי להחמיר והמחמיר תבוא עליו ברכה:

החלב אסור באכילה ומותר בהנאה בין להדיוט בין לגבוה ר"ל למלאכת בדק הבית ואין לו שום טומאה אף לגבוה ר"ל שמשתמשין בעור המשוח בחלב בין לטהרות של הדיוט בין לקדשים וכן גיד הנשה מותר בהנאה ולענין אכילה נוהג הוא בחיה מה שאין כן בחלב כמו שביארנו במקומו והאוכל חלב של נבלה וטרפה לוקה שתים שהרי מתוך שנוסף איסור על בשרה נוסף על חלבה:

בד"ה ומה חלב כו' דלטומאה לא הוה צריך קרא דאדרבה לטהרו מידי כו' עכ"ל אין זו ראיה לדבריהם אלא דלא תימא דלריה"ג הוה חלב בכלל נבילה כיון דלא מוקי קרא לטהר כדמוקי לה ר"ע ומש"ה קאמרי דודאי לר"י הגלילי נמי הכי הוא דלטומאה לא צריך קרא דהוי בכלל נבילה ואדרבה צריך קרא לטהרו כמו לר"ע ולדידיה ליכא קרא לטהרו דניחא ליה לאוקמא קרא להיתר הנאה והא דקאמר היא הותרה וחלבה לא הותר והוצרך קרא להיתר הנאה לאו משום דלא הוי בכלל נבילה דהא לענין טומאה הוי בכלל נבילה אלא דלענין היתר הנאה ה"א דלא הוי בכלל נבילה משום דלא הותר הנאה בנבילה אלא מה שהותר באכילה בטהורה ולאפוקי חלב ולכך אצטריך קרא להתירו בהנאה לר"י הגלילי ומהרש"ל הבין השמועה בענין אחר ואין להאריך ודו"ק:

גמ' ותיפוק ליה מנבילה ס"ל כר"י דאמר דברים כו' ק"ק דאכתי ת"ל מדכתיב לכם גבי מינין טמאין לאפוקי ממשמעות דלא יאכל ע"כ דאיסור הנאה משמע ומיהו מדאיצטריך תרומתכם וקצירכם לא קשה מידי דאימא דס"ל כחזקיה דכל ישראל קאמר ודו"ק:

תוס' בד"ה דכתיב והנה כו' ובת"כ דרש בהדיא אשעיר דר"ח מדכתיב ואותה וגו' עכ"ל גם בתלמוד דידן במס' זבחים פרק ט"י איתא בהדיא דשעיר ר"ח הוה ומייתי לה נמי מהאי קרא ואותה נתן וגו' ע"ש וק"ל:

גמ' א"ב חולין שנשחטו בעזרה. נ"ב מה שפירשו התוס' לעיל דבכאן אי אפשר לפרש בענין אחר אלא לאו דאורייתא ממש ומותרין מן התורה משום דאי אפשר לפרש שאינן דאורייתא לאסור בהנאה דמנין לו דלמא אותו בא לאסור חולין שנשחטו כו' כמו לחמן ולשור הנסקל ונימא דחמץ ושור הנסקל אינן דאורייתא אבל לעיל דאמר חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא אינו כל כך הוכחה דשמא אין דאורייתא שאסורין בהנאה משום דאית ליה לר"י שום דרשה דמותרין בהנאה ור"מ חולק אבל הכא ליכא לפרש הכי דא"כ חולין שנשחטו בעזרה לא הוי תלי בפלוגתא דחזקיה ורבי אבהו אלא תלי בפלוגתא אחריתי אי דרשינן להאי קרא אי לא בשלמא השתא תלי שפיר בפלוגתייהו מאחר דסבירא ליה לר' אבהו דאין חילוק בין לא יאכל בין לא יאכל א"כ ע"כ צריכא אותו למעוטי חמץ ושור הנסקל ולא לחולין שנשחטו בעזרה שאינן דאורייתא אלא הכל מדרבנן וקרא דכי ירחק ממך הדרך וגו' ברחוק מקום אתה זובח כו' אסמכתא בעלמא הוא א"כ מה שכתב התוס' לעיל גבי חולין שנשחטו בעזרה א"א לפרש בענין אחר לאו שמוכח מהאי איכא בינייהו אלא מהאי שמעתא שמסיק לקמן גבי ההוא מדרבנן דיתיב כו' ומסיק דסבר האי תנא חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא ומשום הכי כתבו גבי האי שמעתא כו' וה"פ דלעיל ליכא למוכח מינה דשמא אינו דאורייתא לאסור בהנאה דכל היכא דאיכא למידרש אותו לאיסור הנאה ניחא למידרש לחמץ ולשור הנסקל שאיסורן נאמרו בהדיא וממילא ליכא שום מילף לחולין שנשחטו בעזרה ומותרין בהנאה אבל הכא דמסיק קסבר האי תנא חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא וניחא אותו לאוקי אחולין שנשחטו בעזרה ובעי קרא אחרינא לשאר איסורין אלמא דליכא לפרש הכי ודו"ק:

תוס' בד"ה ומה חלב כו' דאדרבה לטהרו מידי כו'. נ"ב וא"ל א"כ שמא המקרא בא לטהרו מידי נבילה די"ל מ"מ לא צריך ריבוי דכל לטהרו אף לגבוה דס"ל לר"י הגלילי מאחר דטיהרו הכתוב מידי נבילה שוב אין לו טומאה בין להדיוט בין לגבוה:

בד"ה דהא כתיב כו' כל שפסולו בקדש בשריפה. נ"ב ומה שאמר דכתיב והנה שורף הכי פירושו אם אינו ענין לגופו דהא קיימא לן כל שפסולו בקדש כו' ולא נכתב אצל אהרן אלא משום מעשה שהיה הוא מספר דכתיב והנה שורף כלומר דרך מעשה עיין לקמן (פסחים ד' ס"ג:)

גמרא אלא גיד נימא דאסור. קושיית הגה"ש בכאן נ"ל ליישב בג' פנים. א' דע"כ לא חלקו התוס' בין חלב לגיד אלא למ"ד דנוהג בשליל (ע"ש ותבין) ופרכת הגמרא הכא למ"ד דא"נ. ב' י"ל דפה אזיל הש"ס לל"ק (בחולין עה) לריו"ח דאפי' בהטילה נפל חלבו כחלב בהמה. ג' דא"ת דקרא איירי בהפילה אם כן נוכל לומר ג"כ בהפילה נפל שעדיין לא נתקשרו אבריו בגידין ע"ש בר"פ המקשה:

גמ' יתיב כו' מנין לכל איסורין כו' ומאי ניהו חמץ בפסח ושה"נ. לכאורה מזה סתירה קצת למש"כ בהגהותי למ"ר (בראשית פע"ה אות ה) בשם התוס' דאין לשון כל נופל על פחות משלשה:

רש"י ד"ה במאי פליגי. דאין לך איסורים בדבר כו' להתיר הנאה אלא כו'. כ"נ דצ"ל:

רש"י ד"ה חולין בעזרה (בסופו). ואותו לר"מ כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה קא סבר. האי תנא. ל"י מדוע קרי ליה תנא הכא:

גמ' אלא גיד נימא דאסור. ק"ל לפמ"ש תוס' חולין ר"פ ג"ה דחלב הוא דחדשים גרמי דכתי' חלב שור אבל גיד חל מיד א"כ י"ל דדוקא בחלב ל"א כשהותרה דהא משכחת לה הקרא דלגר אשר בשעריך תתננה דנותן לו כולו עם החלב כגון שהפילה הבהמה דליכא איסור חלב אבל גיד דל"ש כן י"ל דאמרינן כשהותרה ועי':

גמרא, וריה"ג אשכחן חלב דשריא רחמנא בהנאה, אלא גיד דאסור [כיון דהוא מצריך קרא יעשה לכל מלאכה להתיר חלב בהנאה, אלמא דלית ליה כשהותרה היא וחלבה וגידה הותרה].
קשה לי הא חדשים גרמי אמרינן רק גבי חלב דכתיב חלב שור, אבל גיד נאסר מיד, וכמ"ש תוס' ריש פ' ג"ה א"כ י"ל דרק בחלב לא אמרינן כשהותרה כו', דהא משכחת ליה, לקיים קרא לגר אשר בשעריך תתננה, ליתן לו הנבילה כולה עם החלב, כגון שהפילה הבהמה דלית כאן איסור חלב, אבל בגיד דלא שייך כן, שפיר אמרינן כשהותרה נבילה היא וחלבה וגידה הותרה:

לא דכ"ע לא תאכלו כו'. לפי הנ"ל הומ"ל נמי איפכא דכ"ע כחזקי' ובזה פליגי רי"ה ס"ל לטהרו ל"צ קרא ומוקי תרי קרא להתיר סחורה בין לגזבר בין להדיוט ור"ע ס"ל לטהרו צריך קרא וא"כ כולי קרא לגבוה אתא להתיר סחורה ולטהרו והדיוט אסור בסחורה באמת ומדלא משני הכי ש"מ הלכה כר"א וזהו נראה ראי' ר' יונה מפסחים שהלכה כר"א שהביא הרא"ש בחולין סוגיא דמכריזין ותמה עליו דלא הומ"ל דכ"ע כחזקי' והשתא לפי הנ"ל שפיר הומ"ל כחזקי' וק"ל:

בתוספות בד"ה ומה חלב וכו' וא"ת לימא שור הנסקל וכו' וי"ל דה"פ ומה חלבו כו' גיד שאין בו כרת לכ"ש שיהא בכלל היתר נבילה. וקשיא לי טובא אם כן מאי מקשה בגמ' ורבי שמעון דאוסר ומאי קושיא הא אסקינן לעיל דף כ"ב דלרבי שמעון דאמר אין בגידין בנ"ט ע"כ לא הוי בכלל היתר נבילה אם כן לא שייך האי ק"ו שכתבו התוס' ואפשר דנהי דלא הוי בכלל פשטא דהיתר נבילה כיון דלא קרינן ביה ואכלה אפ"ה בהא מיהא אתיא בק"ו כיון שאין צריך להפריד החלב מהנבילה ונותן הכל לגר כ"ש שיכול ליתן לו הנבילה עם הגיד וזה דוחק וכ"ש דקשה טפי לפמ"ש התוס' שם לעיל דכיון דלר"ש אין בגידין בנ"ט א"כ עיקר האיסור שבו היינו הנאה אם כן לא מקשה הכא הער"ס מידי לר"ש דאסור מיהו אי אמרינן דק"ו גמור הוא אתי שפיר דאתי ק"ו ומוקי לקרא דלא יאכלו את גיד הנשה לענין איסור אכילה דוקא דאע"ג שאין בו טעם אסריה רחמנא וא"כ קשה קושיית התוספות דהא לא הוי ק"ו גמור דאיכא למימר שור הנסקל ושאר איסורי הנאה יוכיחו וצ"ע:

בא"ד ולא מצי למיעבד נמי ק"ו מדם וכו' עכ"ל. נראה שהוצרכו לכך דלא תיקשי אהא דמסקינן לר"ש דאסור משום דלא יליף מחלב דאיכא למיפרך שכן הותר מכללו ואכתי אמאי לא יליף גיד הנשה בק"ו מדם אבל לפירושם אתי שפיר דלא מצי למילף בק"ו גמור מדם דאיכא למימר שור הנסקל יוכיח ולא מצי למילף כדיליף מחלב לענין דהוי בכלל נבילה דודאי דם איתא בכלל נבילה אלא דאפ"ה שריא רחמנא בהנאה לפי זה לפמ"ש בסמוך דע"כ ק"ו גמור הוא ולא הוי תוכיח הדרא קושיא לדוכתא ואפשר דמדם נמי איכא שום פירכא ולפי זה נראה לי ליישב קושיית מהרש"א ז"ל לעיל על התוספות בד"ה שאני התם דאמר קרא לך שהקשו לחזקיה ל"ל וכתב מהרש"א ז"ל דע"כ ר"י הגלילי לית ליה הא דחזקיה מדאיצטריך קרא בחלב להיתר הנאה וכתבתי לעיל דשפיר מצינן למימר דלר"י הגלילי אית ליה דחזקיה ואפ"ה איצטריך קרא בחלב להתידא דלא ניליף בק"ו מערלה וכלאי הכרם שאינן בכרת חלב דבכרת לא כ"ש אלא דהוי קשיא לי דאיכא למימר דם תוכיח שהוא גם כן בכרת ומותר בהנאה ולמאי דפרישית דע"כ מוכח משמעתין דאיכא שום פירכא אתי שפיר ודו"ק:

בא"ד דלטומאה לא הוי צריך קרא וכו' עכ"ל עיין במהרש"א. ולענ"ד דבריו תמוהין לפרש כן בכוונת התוספת דכיון דלא אשתמיט שום תנא לומר דחלב מטמא אם כן לא הוי שתקי התוספת לפרש כן בפירוש דלר"י הגלילי מטמא מלבד מה שכתבתי בסוגיא דשמעתין דמפשטא דקרא שמעינן שפיר דאינו מטמא מדכתיב חלב נבילה ואין לנו בכוונת התוספ' אלא כמ"ש מהרש"ל ז"ל דהתוספות מביאים ראיה לדבריהם דחלב הוי בכלל נבילה דמה"ט לא הוי צריך קרא לטומאה אלא לטהרו אלא לטהרה נמי לא איצטריך קרא לר"י הגלילי דמפשטא יליף לה דלא משמע ליה כלל לחלק לענין טומאה דמלאכת הדיוט או מלאכת גבוה כן נראה לי ברור:

בגמרא מכדי אותבינהו כל הני וכו' חזקיה ורבי אבהו במאי פליגי וכו' . וקשיא לי אמאי לא קאמר דאיכא בינייהו גיד הנשה ואליבא דהלכת' דקי"ל אין בגידין בנ"ט ואם כן לרבי אבהו אסור בהנאה מפשטא דלא יאכל דהא לא אישתרי בכלל בהמה כיון דאינו בנותן טעם לא הוי בכלל ואכלה ולחזקיה שריא דליכא קרא לאיסורא ולפמ"ש לעיל אתי שפיר דלמסקנא דהשתא כיון דלא פליגי במידי ולא שייך נמי לומר דאיירי בגיד הנשה לחוד כיון דלרבי יהודה ממיעוטא דאותו הוא דממעטינן לה וממילא דלא שייך לומר דלכלב תשליכון אותו אתי למעט שיטול ממנו גיד הנשה דמסברא אדרבה בכלל אותו הוא והשתא לפי מסקנא זו מצינן למימר נמי דהיינו דר"ש דאוסר כיון דלא משמע למעטו מאותו אלא דלעיל שפיר הוי צריך למימר טעמא אחרינא לר' שמעון כי היכי דלא ניליף בק"ו מחלב כן נ"ל:

בתוספות בד"ה מאי בינייהו תימא לרשב"א דלימא דאיכא בינייהו חמץ נוקשה וחמץ ע"י תערובת וכו' עכ"ל. ולענ"ד נראה ליישב תמיהת הרשב"א דלחזקיה נמי איכא למימר דחמץ נוקשה וע"י תערובות אסור בהנאה מק"ו דשאר איסורי הנאה שאינם בבל יראה והא דאיצטריך ליה לחזקיה למילף איסור הנאה בחמץ מלא יאכל ולא יליף לה בק"ו היינו כדפרישית התם במקומו משום דכתיב לך דמשמע היתר הנאה ולא הוי ניחא לן לאוקמי חדא בכבשתו וחדא ללא כבשתו דלא אשכחן בשום דוכתא אלא טפי משמע לאוקמא להיתר הנאה דלפי זה השתא דכתיב בהדיא איסור הנאה בחמץ גמור לאפוקי ממשמעות דלך שפיר ילפינן נמי איסור הנאה בנוקשה וחמץ ע"י תערובות מק"ו משאר איסורי הנאה מיהו הא דלא ניחא ליה להרשב"א בהא שינויא והניחו בתימא נראה דס"ל להרשב"א כשיטת התוס' לקמן ר"פ אלו עוברין דבנוקשה וע"י תערובת ליכא בל יראה ואם כן לא שייך האי ק"ו לגבי שאר איסורי הנאה וכ"ש דלא שייך ק"ו מצד כרת דהא לכ"ע אימעוט נוקשה וחמץ ע"י תערובת מכרת כדאיתא לקמן ר"פ אלו עוברין משא"כ לשיטת רש"י וריב"א שם שהוא גם כן שיטת הרמב"ם ושאר פוסקים דבנוקשה ובחמץ ע"י תערובת איכא בל יראה א"כ שפיר איכא ק"ו ואע"ג דאכתי איכא למיפרך מה לחמץ שיש היתר לאיסורו אפי' בחמץ גמור למאי דקל"ל דחמץ לאחר פסח מדאורייתא שרי אלא דבהא איכא למימר דכיון דלכתחלה אסור להשהותו מדאורייתא לא מיקרי יש היתר לאיסורו ועי"ל דאכתי איכא למילף נוקשה וע"י תערובת בק"ו משאר איסורי הנאה ומחמץ גמור דאי תיקשי מה לשאר איסורין דאין היתר לאיסורו חמץ בפסח יוכיח ואי תיקשי מה לחמץ גמור שכן בכרת שאר איסורין יוכיחו וליכא למימר נמי שאר התירי הנאה יוכיחו או חלב יוכיח דמה לכולהו שאינן בבל יראה וכ"ש דא"ש טפי למאי דיליף ר"י לקמן חמץ מנותר במה מצינו שהן בבל תותירו ואם כן אי שייך בל יראה או עשה דתשביתו בנוקשה שפיר איכא למילף נמי בהאי ענינא גופא וכמו שאבאר לקמן במקומו אי"ה ואע"ג דרבנן פליגי עליה היינו לענין שריפה משום דאם לא מצא עצים יהא יושב ובטל משא"כ לענין איסור הנאה שפיר איכא למילף לבתר דקים לן דלא ילפינן היתר הנאה ממשמעות דלך ועיין מה שכתבתי בזה בתחלת הסוגיא גבי אמר חזקיה ודוק היטיב:

בגמרא אם אינו ענין לגופו דכתיב והנה שורף. ופירש"י בשעיר נחשון והתוס' כתבו דבת"כ דריש בהדיא דשעיר ר"ח היה ובאמת דהכי איתא להדיא גם כן בזבחים פ' טבול יום ע"ש אלא דאכתי לאו מילתא פסיקא הוא דהאיכא למ"ד דשמיני למלואים היה בשמונה לחודש והיינו כמ"ד מישאל ואלצפן היו שחל שביעי שלהם בערב פסת ואם כן לא היה באותו יום שעיר ר"ח ונראה שלזה רמז רש"י במה שכתב בויהי ביום השמיני אמנם מה שהכריחו לרש"י כאן לפרש כנ"ל דמסוגיא דשמעתין הוא מוכרע משום דקשיא לן בהא דקאמר אם אינו ענין לגופו דכתיב והנה שורף ומאי קושיא הא קרא דבאש ישרף כתיב בפ' צו את אהרן ונאמר קודם הקמת המשכן למצוה לדורות וקרא דוהנה שורף היינו משום מעשה שהיה וע"כ דהכי הוא דהא לקושטא דמילתא למ"ד מפני אנינות נשרפה מה ראה אהרן לשורפה מכיון שעדיין לא נאמר לו דפסולי קדש בשריפה וכן במאי דקאמר משה הן לא הובא הא אם הובא שפיר שרפה היינו ע"כ משום שכבר אמר לאהרן דחטאת שהובא מדמה פנימה בשריפה לכך מפרש רש"י דסוגיא דהכא ס"ל דשעיר נחשון היה כדפרישית ואם כן אפילו כבר אמר לו משה קרא דבאש תשרף אכתי אמאי שרפו אהרן הא קרא דבאש תשרף לא קאי אלא אקדשי דורות ושעיר נחשון קדשי שעה היה ואהרן גופא הוא מהדר למשה אם שמעת בקדשי שעה שמא לא שמעת בקדשי דורות אלמא דיש לחלק ביניהם וא"כ ה"ה לענין מצות שריפה יש לחלק כי היכי דמחלק הש"ס פ' כיצד צולין ותו ליכא לחלק בין קדשי שעה לקדשי דורות ובין קדשי קדשים לקדשים קלים ואם כן קאמר הכא שפיר אם אינו ענין לגופו דכיון דע"כ איכא הלכתא קרא למה לי כנ"ל נכון וכן צריך לפרש ג"כ לפירוש התוס' ועיין בסמוך ודו"ק:

בתוס' בד"ה דהא כתיב והנה שורף וכו' הקשה הר"ש מטרויש הא ע"כ לאו שפיר עביד דשרפוה בלא עיבור צורה וכו' עכ"ל. פי' דאע"ג דלקושטא דמילתא בין למ"ד מפני טומאה שרפוה ובין למ"ד מפני אנינות שפיר עביד דשרפוה מיד כדמסיק הש"ס ס"פ כיצד צולין מ"מ למאי דסבר משה וקאמר להו הן לא הובא דמה לית לן למידק דאי הובא דמה שפיך עביד דשרפוה והא ליתא כיון דפסולו בדם בעי עיבור צורה ע"כ דמשה לענין אכילה אמר להם ולכך מפרש ר"י דנהי דממה שאמר להם משה הן לא הובא דמה ליכא למילף אפ"ה מדייק הכא שפיר אם אינו ענין לגופו דהא קי"ל בפרק כיצד צולין דכל שפסולו בקדש בשריפה והיינו דהלכתא גמירי לה אלא דמייתי הכא קרא דוהנה שורף דמהאי קרא מוכח הא מילתא גופא דהלכתא גמירי לה דאלת"ה למה שרפה אהרן באמת מפני אנינות דהא לא שמעינן שריפה אלא בחטאת שהובא מדמה ולא בפסול אנינות והיסח הדעת אע"כ משום דהלכתא גמירי לה כן נראה לי מוכרח ליישב לשון הגמרא לפי' ר"י במאי דמייתי קרא דוהנה שורף וכדפרישית גם כן בפירש"י ודו"ק:

חלבה וגידה לא הותרו. דחלב אינו בכלל בשר הלכך לא הוה במשמע תתננה ואכלה וגבי נוגע בנבלתה נמי לאו חלב במשמע הלכך יעשה לכל מלאכה לא הוצרך לטהרו אלא להתירו מכלל הנאות לא תאכל חלב: ורבי עקיבא סבר. חלב בכלל נבילה בין להיתר הנאה בין לטמא הלכך כי איצטריך קרא לטהרו איצטריך: ורבי שמעון. דאמר לעיל גיד אסור בהנאה משום דסבירא ליה אין בגידין בנותן טעם ולא הותר בכלל נבילה מאי טעמא לא מייתי ליה כרבי יוסי להתיר הנאה מקל וחומר מחלב: מכללו. אף באכילה: ואידך. רבי יוסי אמר לך אנא בחלב בהמה קא מייתינא קרא להתיר בהנאה דקרא בחלב שור וכשב קאי וקא שרי ליה בהנאה ובבהמה לא הותר מכללו באכילה הלכך אתי גיד הנשה מיניה: מכדי אותבינהו כל הנך קראי. דכל איסורין שנאמ' בהן לא תאכל ומותרין בהנאה: ושנינהו. רבי אבהו ואשכח בהו פרטא להיתר לא מצינו באחד מכולם שהחמיר בו ר' אבהו ויאמר שאסור בהנאה ולחזקיה לישתרו אלא דבר האסור אסור לדברי שניהן והמותר מותר לדברי שניהן: במאי פליגי. דאין לך איסורי הנאה בדבר שנאמר בו לאו באכילתו שלא נאמר בו פרט להתיר אלא הנך שני דברים דכתיב בהן לא יאכל כגון שור הנסקל וחמץ בפסח ובין למר ובין למר אסורין: ואליבא דרבנן. דפליגי עליה דרבי יוסי דאמר לעיל חמץ בפסח מותר בהנאה: מנבילה. מדאיצטריך קרא למישרי נבילה ואי הוה כתיב לא תאכל נמי הוה מיתסרי: איכא בינייהו חולין שנשחטו בעזרה. ואליבא דר' יהודה דאמר מנבילה לא מצי למיגמר דלדברים ככתבן אתא דחזקיה סבר הני תרי מדשני בדיבוריה איתסר ולכלב תשליכון אותו לא הוצרך למעט את אלו ולאוסרן בהנאה וכי אתא למעוטי חולין שנשחטו בעזרה אתא וכדפרישית לעיל ורבי אבהו סבר אין חילוק בין לא יאכל בין לא יאכל ואצטריך אותו למעוטי הני והכי משמע טריפה אף על גב שכתבתי לך לאו באכילתה אני מתיר לך הנאתה אבל לא חמץ ושור הנסקל שלא פרטתי לך בהן היתר: חולין בעזרה לאו דאורייתא. וכי אמר רבי אבהו לא יאכל איסור הנאה משמע אליבא דרבי מאיר אמרה דלית ליה לדברים ככתבן ומדאיצטריך למישרי נבילה מכלל דשאר איסורין כגון חמץ ושור הנסקל אסירי ולאו משום שינוי הלשון שאין חילוק בין לא יאכל ללא יאכל לרבי אבהו אלא מדאיצטריך למישרי נבילה ואותו לר''מ למעוטי חולין בעזרה: ה''ג ומאי נינהו חמץ בפסח ושור הנסקל: ותיפוק ליה מהיכא דנפקא ליה לרבי יהודה. לעיל אליבא דרבי אבהו דמייתי ליה מאותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך שאר איסורין: קא סבר. האי תנא: חולין שנשחטו בעזרה. אסורין בהנאה מדאורייתא ונפקא ליה מאותו ומיבעי ליה קרא אחרינא לשאר איסורין: כל חטאת אשר יובא מדמה. לאו בחטאות הפנימיות שהובא דמן כמצוותן לפנים כתיב דהא בהדיא כתיב בהן בפר כהן משיח והעלם דבר שריפתן מחוץ למחנה אלא ללמד על חטאת החיצונה דאם הכניס דמה לפנים פסולה: אם אינו ענין לגופו דהא כתיב והנה שורף. בשעיר נחשון בויהי ביום השמיני וקאמר להו משה למה שרפתם אותו הן לא הובא את דמה אל הקדש פנימה מכלל דאם הובא שפיר עבוד דשרפוה אלמא בת שריפה היא: לכל איסורין. שנאמר בהן לאו באכילתן כזה ועל כרחיך לא מייתי אלא חמץ בפסח ושור הנסקל דבשאר איסורים כתיב פרטא להיתירא:

ומה חלב שענוש כרת מותר בהנאה. וא''ת לימא שור הנסקל ושאר איסורי הנאה יוכיחו שאינן בכרת ואפ''ה אסורין בהנאה וי''ל דה''פ ומה חלב שענוש כרת ואסור באכילה ומותר בהנאה כמו נבילה עצמה גיד שאין ענוש כרת לכ''ש שיהא בכלל היתר נבילה והשתא לא שייך למימר תוכיח ולא מצי למיעבד נמי ק''ו מדם דדם אינו בכלל נבילה ואפילו טומאה אין בו מטעם נבילה כדפרישי' לעיל (דף כב.) אבל חלב הוה שפיר בכלל נבילה דלטומאה לא הוה צריך קרא דאדרבה לטהרו מידי נבילה מצריך קרא והא דקאמר היא הותרה וחלבה לא הותרה לאו משום דלא הוי בכלל נבילה אלא משום דלא הותרה בנבילה אלא מה שהותר בטהורה באכילה והשתא א''ש הא דקאמר ואידך אנן בבהמה קיימינן דלא ילפינן אלא שיהא בכלל היתר נבילה אבל בעלמא מודה דפריך שפיר: בבהמה מיהא לא אישתרי. אין להקשות דגיד חיה מיהא ליתסר דכיון דשל בהמה לא מיתסר בהנאה אם כן לא יאכל דכתיב גבי גיד הנשה באכילה דוקא קאמר ומהיכא תיתי לן לאסור של חיה בהנאה: מאי בינייהו. תימה לרשב''א לימא דאיכא בינייהו חמץ נוקשה וחמץ דגן גמור ע''י תערובות דמרבינן בריש אלו עוברין (לקמן מג.) מכל מחמצת לא תאכלו דלחזקיה מותר בהנאה ולרבי אבהו כל מקום שנאמר לא תאכלו משמע איסור הנאה וכי תימא כיון דמרבינן ליה לאכילה ה''ה להנאה אם כן כרת נמי ליחייב: דכתיב והנה שורף. פרש''י בשעיר נחשון ובת''כ דריש בהדיא אשעיר דראש חודש מדכתיב ואותה נתן לכם וגו' והיינו של ר''ח דמכפר עון על טומאת מקדש וקדשיו: דהא כתיב והנה שורף. פרש''י ואמר להו משה הן לא הובא את דמה אל הקדש פנימה מכלל דאם הובא שפיר עבוד דשרפוה הקשה הרב רבינו שלמה מטרויש הא על כרחיך לאו שפיר עבוד דשרפוה דהא שרפוה בלא עיבור צורה ואמר בפרק כיצד צולין (לקמן פב:) כל שפסולו בגופו ישרף מיד בדם ובבעלים תעובר צורתו ויצא לשריפה וקרא ה''ק מדוע לא אכלתם את החטאת הן לא הובא את דמה הא אם הובא שפיר עבוד דלא אכלוה ואומר ר''י דה''פ אם אינו ענין לגופה דהא קיי''ל בפרק כיצד צולין (גם זה שם) כל שפסולו בקדש בשריפה וחטאת דאהרן משום מעשה שהיה תנהו לכל איסורים: