פסחים כב ע"ב

דף כב - ב

והוינן בה: ולחזקיה, דסבר דכל היכא דכתיב "לא תאכל", אין איסור הנאה במשמע, הרי בלאו הכי אין לאסור דם בהנאה. ואם כן, למאי הלכתא איתקש הדם למים?

ומשנינן: הוקש הדם למים, לכהא דאמר רבי חייא בר אבא.

דקיימא לן: אין האוכלין מקבלים טומאה אלא אם הוכשרו תחילה על ידי נתינת משקים עליהם. ואף הדם הוא אחד מז' משקין המכשירים את האוכלין.

ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מנין לדם קדשים שאינו מכשיר את האוכלין לקבל טומאה? - שנאמר בדם, "לא תאכלנו, על הארץ תשפכנו כמים". ודרשינן, דוקא דם שנשפך כמים, מכשיר. אבל דם הקדשים שמתקבל בכלי כדי לזורקו על המזבח ואינו נשפך כמים, לא הוקש אליהם, ואינו מכשיר את האוכלין כמים.

ותו מקשינן: והרי אבר מן החי, דכתיב ביה "לא תאכל הנפש עם הבשר", ואפילו הכי הוא מותר בהנאה.

וכדתניא: רבי נתן אומר: מנין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר, ולא יושיט אבר מן החי לבני נח? - תלמוד לומר: "לפני עור לא תתן מכשול"! וכיון שאף בן נח מוזהר על אבר מן החי, אם הוא מושיט לו אותו, הרי הוא מכשילו בכך. ^[1]

ומדקתני בטעמא דמילתא, דהוא משום "לפני עור", ולא משום דחשיב הנאה, משמע הא הנאה אחרת כנתינה לכלבים, שאין בה משום "לפני עור", שרי.

אלמא, אבר מן החי מותר בהנאה. וקשיא לרבי אבהו דאמר, דכל היכא דכתיב "לא תאכל", אף איסור הנאה במשמע.

[ואף שמהסוגיא בעבודה זרה מוכח דאיירי באבר מן החי של הנכרי, ^[2] מכל מקום אית בזה הנאה. ולא מיבעיא היכא דנוטל שכר על ההושטה, אלא אפילו במושיט בחנם.

משום שהגוי מחזיק לו טובה על כך. ^[3] ונמצא דנהנה מחמת האיסור. ^[4] תוספות].

ומשנינן: שאני אבר מן החי דאיתקש לדם. דכתיב "רק חזק לבלתי אכול הדם, כי הדם הוא הנפש". ו"נפש" היינו איסור אבר מן החי, כדכתיב ביה "לא תאכל הנפש עם הבשר". וכשם שהדם מותר בהנאה, אף אבר מן החי הוקש אליו להתירו בהנאה.

והוינן: ולחזקיה, דלית ליה הא דרבי אבהו, הרי בלאו הכי אין לאסור אבר מן החי בהנאה. ואם כן, למאי הלכתא איתקש אבר מן החי לדם?

ומשנינן: אמר לך חזקיה, לא אבר מן החי איתקש לדם, אלא איפכא.

דם הוא דאיתקש לאבר מן החי.

מה אבר מן החי אסור באיסור "אבר מן החי", אף דם מן החי אסור באיסור "דם", שהוא בכרת.

כי מה שכתוב בדם "רק חזק לבלתי אכול את הדם", אין לנו כרת אלא בדם היוצא בשעת שחיטה. שהרי המשך הוא לפסוק הקודם שנאמר בו "וזבחת מבקרך ומצאנך". ובא היקש זה ללמד, שאף דם שהקיזו מן הבהמה בחייה אסור באיסור כרת. דומיא דאיסור "אבר מן החי", שאף הוא אמור באבר שנחתך מן הבהמה בחייה.

ואי זה דם מן החי האסור באיסור כרת?

זה דם הקזה שהנפש יוצאה בו!

שארבעה מיני דם יש בדם הקזה. הדם הראשון שיוצא בהקזה הוא שותת. ואחריו יוצא הדם בקילוח. ואחר כך הוא משחיר, ואחר כך הוא שוב שותת. וכל זמן שהדם מקלח, הוא הדם שהנשמה יוצאת בו, ואסור באיסור כרת. אבל שאר הדם אינו אלא באיסור לאו.

ותו מקשינן: והרי שור הנסקל, דרחמנא אמר ביה "לא יאכל את בשרו", ואפילו הכי לא שמעינן מזה שהוא אסור הנאה. אלא צריך קרא אחרינא לאוסרו בהנאה.

וכדתניא: ממשמע שנאמר "סקול יסקל השור". וכי איני יודע שהיא נבלה, ונבלה אסורה באכילה?!

ומה תלמוד לומר "לא יאכל את בשרו"? והרי פשיטא שהוא אסור משום נבלה.

אלא מגיד לך הכתוב, שאף אם שחטו לאחר שנגמר דינו לסקילה, גם כן אסור הוא באכילה. ^[5]

אין לי אלא שהוא אסור באכילה.

בהנאה מנין שהוא אסור?

תלמוד לומר: "ובעל השור נקי"!

ומאי משמע מהאי לישנא שהוא אסור בהנאה? שמעון בן זומא אומר: "נקי" משמע שאין לו שום הנאה מהשור. כאדם שאומר לחבירו: יצא פלוני נקי מנכסיו, ואין לו בהם הנאה של כלום. וכן הוא בשור הנסקל, שאין לבעליו בו שום אפשרות של הנאה.

ואסקינן לקושיין: טעמא דאסרינן בהנאה, אינו אלא משום דכתב רחמנא "ובעל השור נקי". אבל בלאו הכי היה מותר בהנאה. אלמא, דאי מ"לא יאכל" גרידא, רק איסור אכילה הוה משמע. אבל איסור הנאה לא הוה משמע. וקשיא לחזקיה דאמר, ד"לא יאכל" משמע אף איסור הנאה. וכל שכן דקשיא לרבי אבהו דאמר, דבין "לא יאכל" ובין "לא תאכל", משמע איסור הנאה. ^[6]

ומשנינן: לעולם "לא יאכל", בין איסור אכילה ובין איסור הנאה משמע. ומדכתיב כן בשור הנסקל, ודאי שמעינן דבשרו אסור אף בהנאה. והא דאיצטריך למיכתב "ובעל השור נקי", לאסור הנאת עורו הוא דאתא. ואיצטריך קרא לאסור את עורו. משום דסלקא דעתך אמינא "לא יאכל את בשרו" כתיב. בשרו אין [אסור בהנאה], אבל עורו לא יאסר. ^[7]

קא משמע לן קרא, דאף עורו אסור.

והוינן בה: ולהנך תנאי דמפקי ליה להאי קרא ד"בעל השור נקי" לדרשא אחרינא, לשור תם שהרג אדם, לפטור את בעליו מחצי כופר, או לשור תם שנגח אשה הרה ויצאו ילדיה, שפטור בעליו מחצי דמי וולדות [ואין חיוב חצי נזק בתם אלא בשור שנגח שור] - לאסור הנאת עורו, מנא להו?

והרי קרא ד"לא יאכל" לא כתיב אלא לגבי בשרו.

ומשנינן: הנאת עורו נפקא להו, מדכתיב "לא יאכל את בשרו". דמ"את" מרבינן אף את הטפל לבשרו, דהיינו עורו.

ואידך תנא, דנפקא לאסור את הנאת עורו מ"בעל השור נקי", לא משמע ליה הך דרשה ד"את הטפל לבשרו". משום ד"את" לא דריש.

כדתניא: שמעון העמסוני - ואמרי לה נחמיה העמסוני - היה דורש כל "אתים" שבתורה! וכל מקום שכתוב בו "את", היה מרבה ממנו דבר כלשהו.

כיון שהגיע ל"את ה' אלקיך תירא", ^[8] פירש! משום שאמר: וכי מה אפשר לרבות ולכלול עם יראת ה'?!

אמרו לו תלמידיו: רבי, כל "אתים" שדרשת, מה תהא עליהן?!

אמר להם: כשם שקבלתי שכר על הדרישה, כך אני מקבל שכר על הפרישה. ^[9] וחזר בו מכל הריבויים שריבה מכל "את" שבתורה.

עד שבא רבי עקיבא ודרש: "את ה' אלהיך תירא" - לרבות תלמידי חכמים. ללמד שיהא מורא רבך עליך כמורא שמים.

והאי תנא דלא דריש "את הטפל לבשרו", סבר לה כשמעון העמסוני, דאין לרבות מ"את" שום דבר.

ותו מקשינן: והרי ערלה, דרחמנא אמר בה "ערלים לא יאכל", ולא משמע מזה איסור הנאה. אלא איצטריך קרא אחרינא לאוסרה בהנאה.

וכדתניא: כתיב "ערלים לא יאכל". אין לי אלא איסור אכילה. מנין שאף לא יהנה ממנו, ושלא יצבע בו [וכגון בקליפי אגוזים של ערלה, שאף הם אסורים משום ערלה, לפי שהם שומרים לפרי], ושלא ידליק בו [בשמן של ערלה] את הנר. ^[10]

תלמוד לומר: "וערלתם ערלתו את פריו, שלש שנים יהיה לכם ערלים, לא יאכל". שלכך כתיב שלש פעמים לשון "ערלה", לרבות את כולם. את ההנאה, את הצביעה, ואת ההדלקה.

[ואף שצביעה והדלקה בכלל הנאה הן, איצטריך קרא בפני עצמו לאוסרם, וליכא למילף להו משאר הנאות. דסלקא דעתך דצביעה אינה הנאה גמורה. כיון שאינה עשויה אלא לחזותא בעלמא. ^[11] וכן הוה אמינא דהדלקה מותרת, משום שמצותה בשריפה. והנאת ההדלקה היא אגב ביעורה. תוספות].

ומסקינן לקושיין: טעמא דאסרינן ערלה בהנאה, אינו אלא משום דכתב רחמנא ג' פעמים, "וערלתם" "ערלתו" "ערלים".

הא לאו הכי, הוה אמינא, הא דכתיב בה "לא יאכל", רק איסור אכילה במשמע. אבל איסור הנאה לא משמע. וקשיא לחזקיה דאמר, כל "לא יאכל" משמע אף איסור הנאה. וכל שכן דלרבי אבהו קשיא.

ומשנינן: לעולם "לא יאכל" בעלמא, משמע בין איסור אכילה ובין איסור הנאה. ושאני התם בערלה, דכתיב "ערלים יהיה לכם". ומשום הכי לא היינו דורשים את ה"לא יאכל" דכתיב בה לאסור בהנאה.

ולהכי איצטריך קרא ד"ערלתם" "ערלתו" "ערלים". דסלקא דעתך אמינא, הואיל וכתב קרא "לכם", משמע דשלכם יהא, ומותר לכם להנות ממנו. קא משמע לן קרא, דהערלה אסורה בהנאה.

ושוב מקשינן: אלא מעתה, לאחר דכתיבי הנך קראי ד"ערלתם" "ערלתו" "ערלים" - "לכם" למה לי? והרי הערלה אסורה בהנאה, ולא קרינן בה "שלכם יהא".

ומשנינן: מיבעי לה ל"לכם", לכדתניא: "לכם", לרבות את האילן הנטוע לרבים, כגון אילנות הנטועים באמצע הדרך לצורכי העוברים ושבים, ^[12] שאף הוא אסור משום ערלה. ^[13] ומרבינן ליה מ"לכם", דמשמע לשון רבים. ^[14] רבי יהודה אומר: "לכם", להוציא את הנטוע  לרבים. שאין איסור ערלה אלא בנטיעת יחיד. ובסמוך מפרש לה.

הרי דם דכתיב לא תאכל דם ומותר בהנאה [דתנן] ונמכרין לזבל ומועלין בהן ודחי' שאני דם דאיתקש למים שנאמר על הארץ תשפכנו כמים כו' ולחזקיה דאמר כל איסור דלא כתיב ביה לא יאכל מותר בהנאה הרי דם דלא כתיב בהו לא יאכל למה לי למתני כמים למשריה הא שרי וקאי ושני' לא אתא למשרי לדם בהנאה דהא פשיטא ולא צריך קרא ולא אתא לאשמעי' אלא האי מנין לדם קדשים שאינו מכשיר שאין אני קורא בו תשפכנו כמים אלא על המזבח:
הרי אבר מן החי שנא' לא תאכל הנפש עם הבשר ותניא ר' נתן אומר מנין שלא יושיט אדם כוס לנזיר ואבר מן החי לבני נח כו' ולחזקיה למאי הלכתא איתקש לדם אמר לך חזקיה הדם למד מן אבר [מן] החי שנאמר רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש לא תאכל הנפש עם הבשר מה אבר מן החי אסור אף דם מן החי אסור להאכילו לבני נח ואיזה זה דם הקזה שהנשמה יוצא בו וענוש כרת:

הרי שור הנסקל דכתיב ולא יאכל את בשרו וטעמא דכתיב ובעל השור נקי לאסרו אפי' בהנאה מכלל דלא יאכל איסור הנאה לא משמע וקשיא לתרוייהו ושנינן לעולם מלא יאכל נפקא ליה אפילו איסורי הנאה והאי ובעל השור נקי מבעי ליה דאסור אפי' להנאת עורו כו' והרי ערלה דכתיב ערלים לא יאכל כו' וקשיא לתרוייהו ושני' לעולם לא יאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע ואצטריך סלקא דעתך אמינא הואיל וכתב שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל הוי אמינא שלכם הוא ומותר בהנאה קמ"ל הני קראי למיסר ואמרי' לכם מבעי ליה לכדתניא לכם להביא הנטוע לרבים שחייב בערלה ר' יהודה אומר לכם פרט לנטוע לרבים:

דם קדשים אינו מכשיר שנאמר תשפכנו כמים הנשפך כמים מכשיר שאינו נשפך כמים אינו מכשיר ודם קדשים אינו נשפך שהרי מתקבל הוא בכלי אבל דם חולין נשפך ואפי' אותן הטעונים כסוי מ"מ נשפך הוא שהרי אינו מתקבל בכלי כדם קדשים:

כל שהוא מותר ואסור לאחר איסור הנכלל בתורה שלנו אסור לנו להזמין לו מאותו איסור אע"פ שהוא מותר לאותו הממציאו לו כגון יין לנזיר שאסור לנו להזמין לו כוס של יין שהרי אנו עוברים בזה משום לפני עור לא תתן מכשול ואין צריך לומר באיסור שהוא אסור לנו ג"כ ואף לבן נח אסור להושיט לו אבר מן החי הואיל ואף הוא אסור בו והוא איסור הנכלל באיסורין שלנו ודבר זה בשאי אפשר לו אלא בזה וכן יש בזה תנאים אחרים וכבר ביארנום בראשון של עבודה זרה:

הרבה מיני דמים הם שאינם עיקר איסור הדם לענין כרת אלא בלאו גרידא ואיזהו בעיקר הדין לחיוב כרת דם שהנשמה יוצאה בו והוא בהקזה כל שהדם מקלח הא השותת קודם שיתחיל לקלח או לאחר שפסק הקלוח אין בו איסור כרת אלא הרי הוא כדם האיברים לאחר שפירש שהוא בלאו וכבר ביארנו ענינים אלו במסכת חולין פרק כל הבשר:

שור הנסקל אסור בין באכילה בין בהנאה בין בשרו בין עורו ולא סוף דבר בשנסקל אלא אף משנגמר דינו ליסקל ושחטו כמו שהתבאר במקומו:

שור התם אינו משלם כופר ושמא תאמר לא ישלם כופר שלם בשהמית את האדם שהרי אינו משלם נזק שלם כשהזיק מ"מ ישלם חצי כופר במיתה הואיל ומשלם חצי נזק בנזקין ת"ל ובעל השור נקי נקי מחצי כופר ולא סוף דבר בשהשור נסקל שהרי אף הוא לא היה משתלם אלא מגופו אלא אף בשאינו נסקל כגון שהמית על פי עד אחד או על פי הבעלים ואין צריך לומר אם נגף אשה ויצאו ילדיה שפטור מדמי ולדות שהרי אף המועד פטור בהם כמו שביארנו ברביעי של קמא:

כל המיקל בכבודם של תלמידי חכמים ואינו ירא מעונש גחלתן הרי הוא בכלל פורקי עול יראת שמים דרך הערה אמרו את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים:

ערלה אסורה בהנאה והוא ששנינו ערלים לא יאכל אין לי אלא איסור אכילה איסור הנאה מנין ר"ל שלא יהנה ממנו ולא יצבע בו ולא ידליק בו את הנר ת"ל ערלים לרבות את כולם ופי' דבר זה בצביעה כגון קליפי אגוזים שהם שומר לפרי וערלה נוהגת בו והדלקת הנר כגון שמן אבל עצים אין ערלה נוהגת בהם ואע"פ שאיסור הנאה בכל הנאה נאמר ומכיון שנאסר בהנאתו לא הוצרך להזכיר צביעה והדלקה בפי' שמא הייתי מיקל בצביעה מצד שאין בה הנאה לגוף אלא חזותא בעלמא ובהדלקת נר משום דמקלא קלי איסוריה ולימד שאף באלו הנאתם אסורה ואע"פ שבתנור שהסיקוהו בקליפי ערלה אמרו בשלה על גבי גחלים שהפת מותרת ומשום דמיקלא קלי איסורה בזו בשעה שאופה את הפת אין האיסור בעין משא"כ הכא שהרי יכול ליטול מן השמן שבנר בעוד שהוא דולק וליתן במקום אחר ומתוך כך ראוי לאסרו:

הנוטע לרבים בתוך שדהו כגון שנטעו על אם הדרך בשפת שדהו לצורך עוברי דרכים ועל דעת שיטלו ממנו חייב בערלה ויתבאר במקום אחר דדוקא בארץ ישראל אבל בחוצה לארץ פטור והנוטע ברשות הרבים חייב בערלה:

ממשמע שנאמר סקול יסקל כו' עיין מה שכתבתי בפ' האיש מקדש:

בד"ה ואבר מן החי כו' דבאבר מן החי של עובד כוכבים מיירי כדקאמר בפ"ק דמס' ע"ג מדקתני לא יושיט כו' עכ"ל אחרי העיון שם לא מצאתי דמדייק מיניה דבשל עובד כוכבים איירי מדקתני לא יושיט אלא מדקתני לא יושיט ולא קתני לא יתן דייק מינה דקאי בתרי עברי נהרא ודו"ק:

בד"ה סד"א בשרו כו' דאצטריך בשרו אע"ג דעבדיה כעין בשר כו' עכ"ל דהיינו אף לאחר ששחטו דלא נימא דאיירי קרא דוקא היכא דמשקל ולאוסרו בהנאה ע"ש וק"ל:

בד"ה לכם למ"ל כו' לכתוב תרי ערלים כו' דאי להיתר הדלקה אתי לא לכתוב לכם כו' עכ"ל כתב מהרש"ל תירוץ בזה דאי לא הוה כתיב אלא ב' ערלים ולכם אדרבה הייתי אומר לכם בא לנטוע וחד ערלים לאיסור הנאה שלא תאמר לכם כתיב עכ"ל ע"ש ויש להגיה על דבריו דתרי ערלים נמי אלו כתיבי לאו משום שלא תאמר לכם כתיב דא"נ לא הוה כתיב רק חד ערלים הייתי אומר לכם אתי לנטוע לרבים אלא דהשתא ניחא אית לן למימר הכי דלא הוה ידעינן נמי איסור בצביעה וההוא חד ערלים לאיסור הנאה דאי לא הוה כתיב ערלים כלל הייתי אומר לכם כתיב להתיר אף הנאה וללמוד תורה אני צריך ליישב דברי הר"י מקורביל דסברתו הוא דאי הוה כתיב לא יאכל ותרי ערלים אי הוה אתי לכם לנטוע לרבים ודאי דאתיין כולהו מתלתא קראי חד לא יאכל ותרי ערלים וכן אי הוה כתיב לא יאכל וחד ערלים אי הוה אתי לכם לנטוע לרבים ודאי דאתיין לא יאכל וחד ערלים לאסור תרתי דהיינו הנאה וצביעה דליכא למימר דאי לא כתיב ערלים ה"א דלכם אתי למעוטי חדא דמ"מ השתא דכתיבי הרי תרי קראי איכא דלכם לנטוע לרבים אתי אלא דע"כ משום דאיכא למימר דלכם לא אתי לנטוע לרבים ואי הוה כתיבי לא יאכל ותרי ערלים ה"א דליכא תלתא קראי משום דלכם מפקא ליה ממשמעות דלא יאכל ולא הוה רק ב' קראי דהיינו תרי ערלים ולא נאסור רק הנאה וצביעה והותרה הדלקה ואהא קשיא להו שפיר דע"כ לית לן למימר הכי אלא דאתי לכם לנטוע לרבים וא"כ הוה תלתא קראי לאיסורא דאל"כ לא ליכתוב ולא חד כו' וכן אי הוה כתוב לא יאכל וחד ערלים אי אתי לנטוע לרבים הרי תרי קראי איכא ואי קאתי למעוטי לא לכתוב ערלים ולא לכם ודו"ק:

בא"ד הוה אסרינן מלא יאכל כל הנאה וערלים לשום דרשה והא כו' עכ"ל ר"ל דע"כ הוה מוקמינן חד ערלים לשום דרשה דהא מלא יאכל כולהו נפקא אבל [באם] מלא יאכל לא נפקא רק איסור הנאה לית לן לאוקמא ההוא חד ערלים לשום דרשה כיון דאיכא לאוקמא לאסור צביעה וכן בתרי ערלים אפילו לפי סברתם דהשתא ליכא לאוקמי חד מהן לשום דרשה כיון דחד מינייהו לגופיה אתי לאיסור אידך נמי לאיסור אתי דתרתי לשום דרשה ודאי דלא ידעינן לאוקמא בהו וכן לפי האמת בתלתא ערלים לא ידעינן בהו שום דרשה בכולהו ומדהאי אתי לאיסור האי נמי לאיסור אתי אלא אי הוה כתיב רק חד ערלים יש לבעל דין לחלוק למימר דע"כ דאתי לשום דרשה לפום סברא דהשתא דלאיסורא לא צריך קרא כיון דאתיין כולהו מלא יאכל ואהא כתבו דא"א לומר כן כו' ודו"ק:

כיון שהגיע לאת ה' אלהיך תירא פירש כו' ולעיל מיניה בההוא פרשתא כשהגיע לואהבת אה ה' אלהיך וגו' לא פירש דאיכא להשוות אהבת ת"ח למקום אבל מורא המקום שהוא מפני יראת שכר ועונש אינו דומה להשוות לו ת"ח כיון שאין שכר ועונש של אדם ביד ת"ח ועיין פ"ג דקדושין ומה שלא פירש גבי וייראו העם את ה' י"ל לרבות שם אלהים וק"ל בשם הגאון מהר"ש ז"ל מפראג:

בתוס' ד"ה אבר מן החי וכו' ומשום צער ב"ח חשיב כמו לא אפשר וכו' ועיין לקמן (פסחים דף כ"ה ע"ב):

גמ' לא תאכל הנפש עם הבשר נמחק:

רש"י בד"ה מה אבר כו' כלומר כרת משום דם גמור כצ"ל. ונ"ב יפה פירש דאי לאסור משום דם מן החי לבד כלומר שיהא אסור כבשר מן החי פשיטא דק"ו מבשר החי שהרי בשר מין היתר הוא ושרי ואפ"ה מן החי חייב ק"ו דם אלא ר"ל שיהא חייב עליו כדם ממש ודו"ק:

בא"ד אבל דם הקזה מותר. נ"ב פירוש משום איסור דם ודו"ק:

תוס' בד"ה לכם למה לי כו' לא ליכתב לכם. נ"ב ואף שאין משיבין הארי מ"מ תורה היא ואמינא דלק"מ דאי לא הוה כתב אלא ב' ערלים ולכם אדרבה הייתי אומר לכם הוא בא לנטוע לרבים וחד ערלים לאיסור הנאה שלא תאמר לכם כתיב וקשרי וחד לאיסור צביעה ולהדלקה לא הוה קרא לאיסור וממילא שרי כמו שהוא גופיה כתב אח"כ ואם יש להקשות הכי קשה לא לכתוב אלא ב' ערלים אליבא דחזקיה דהא כתיב הכא לא יאכל ומאחר שנוכל לאוקמי לכם לנטוע לרבים פשיטא שלא נטעה ונאמר שבא להתיר בהנאה שהרי שינה הכתוב כאן וכתב לא יאכל ודו"ק. (עיין במהרש"א):

[גמ' ממשמע שנאמר סקול יסקל השור איני יודע שהוא נבלה ונבלה אסורה באכילה כו'. ק"ל נימא דסד"א דסקילתו זו הוא שחיטתו וכמו דאמרינן ביומא (ריש דף סד) דחייתו לצוק זו היא שחיטתו. ומה"ט עגלה ערופה מטהרה עריפתה מידי נבלה כמש"כ התוס' שם. וכן גבי שעיר המשתלח למ"ד שם (סז) דמותר בהנאה קשה דלישתרי נמי באכילה מה"ט דאמרן. וכן קשה גבי מליקה למה לא נאמר דאף לזר לא תאסר משום נבלה כמו שמטהרה מידי טומאה וכדאמר בר קפרא ביבמות (סוף דף לב). ודע דהקשה לי חכם אחד דלפי דמסיק דלא יאכל אתא לשחטו לאחר שנגמר דינו א"כ מנ"ל דנסקל כדינו אסור בהנאה דנימא הואיל דנסקל כמצותו אין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו (והתוס' בשלהי תמורה (לג ב) כתבו גם בשאר איסורין דכיון שנעשית מצותו הלך איסוריה). והשבתיו דאף דדרשינן ליה להיכא דשחטו מ"מ לא עקרינן ליה מפשטיה דקאי על נסקל ממש. ובכתובות (לד) הבאתי הרבה דוגמאות לזה בס"ד ע"ש. אכן ק"ל דלקמן (כו) לא מצא הש"ס רק ב' דברים שאסורין לאחר שנעשו מצותן ופריך למ"ד ב' כתובין הבאין כאחד מלמדין מאי איכא למימר הלא מצינו עוד שלישי והוא שור הנסקל וה"ל ג' כתובים הבאים כאחד דלכ"ע אין מלמדין כדאיתא בקדושין (לה) ועיין תוי"ש יומא (ס) ד"ה משום דמחלקי בין קדשים לשאר איסורים אבל התוס' בתמורה שהבאתי מוכיח דלא מחלקי בזה] :

רש"י ד"ה ואיזה זה. ולבסוף מקלח ואחר כך משחיר כו'. ע"ש בכריתות ובפירושו שאינו כן. וכבר הושג מהתוס' בכה"ג בפירושו (בחולין לו):

עַד שֶׁבָּא רַבִּי עֲקִיבָא וְלִמֵּד. יש להקשות למה לא זיכה הקב"ה את שמעון העמסוני בזו הדרשה גם כן מאחר שזיכהו לדרוש כל אתין שבתורה?
ונראה לי בס"ד שנעלמה דרשה זו ממנו כדי לזכותו בשכר הפרישה שפירש מדרשות של כל האתין בדבר כבודו יתברך, וכמו שאמרו לתלמידיו 'כְּשֵׁם שֶׁקִּבַּלְתִּי שָׂכָר עַל הַדְּרִישָׁה, כָּךְ אֲנִי מְקַבֵּל שָׂכָר עַל הַפְּרִישָׁה'.
או נראה לי בס"ד רצה הקב"ה לזכות את רבי עקיבא בזאת הדרשה שהיא נדרשת לכבוד תלמידי חכמים כדי לתקן בזה את עון שנאתו שהיה שונא לתלמידי חכמים קודם שלמד תורה, וכמו שאמר רבי עקיבא לקמן כשהייתי עם הארץ הייתי אומר מי יתן לי תלמיד חכם ואשכנו כחמור וכו'.

כְּשֵׁם שֶׁקִּבַּלְתִּי שָׂכָר עַל הַדְּרִישָׁה. קשה היכן קיבל והלא עודנו חי בעולם הזה וקבלת השכר הוא בעולם הבא? ועוד אטו הוא דורש על מנת לקבל פרס?
ונראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל (משנה אבות ד, ב) 'שְּׂכַר מִצְוָה, מִצְוָה' ולזה השכר מצפים הצדיקים לכן הוא חושב כאשר טרח לדרוש תיבת 'אֶת' הראשונה נתן לו הקב"ה שכרו שזיכהו לדרוש תיבת 'אֶת' השנית וכן על זה הדרך, ועל זה השכר קאמר 'קִּבַּלְתִּי שָׂכָר עַל הַדְּרִישָׁה' ומקוה שיקבל שכר גם כן על הפרישה שיזכהו השם יתברך לדרוש דברים אחרים בדברי תורה.

מניין שלא יושיט כו' הא לכלבים שרי. לפמ"ש הרמב"ם בפ"ט מה' מלכים דאמה"ח דעוף אין ב"נ נהרג עליו ובכ"מ משמע לחד סברא דשרי לגמרי א"כ בפשיטות ה"ל להקשות דטעמא דלפני עור הא דעוף שמותר לב"נ מותר להושיט תי"ל דאסור בהנאה לישראל וי"ל משום דאיכא למימר דמותר בהנאה מק"ו דנבלה שמטמא במגע ומשא ומותר בהנאה כמ"ש לעיל ק"ו זה בשם מכילתא משא"כ אמה"ח דבהמה לא שייך ק"ו זה דמה לנבלה שמותר לב"נ משא"כ אבמה"ח דבהמה וא"ש. והא"ש מה שיל"ד דקאמר הא לכלבים שרי ולא אמר בפשיטות טעמא דלפ"ע הא בלא"ה שרי תי"ל דאסור בהנאה והא"ש דהומ"ל אה"נ ואשמעינן דוקא דבהמה דשייך לפ"ע אסור לתת אבל דעוף מותר להושיט דכיון דאינו נוהג בב"נ שרי' בהנאה מק"ו דנבלה לכן מקשה הא לכלבים שרי פי' דהא איכא למטעי דליכא אלא משום לפ"ע ושרי' לכלבים של נכרים והוה ליה לאשמועינן דאפי' לכלבים של נכרי לא יושיט משום לפ"ע דאסור בהנאה לנכרי ונדע שניהם. א"נ י"ל דקדוק הנ"ל לפמ"ש הרמב"ם דמפרכסת אסור לנכרי אע"ג דשרי' לישראל וא"כ אפשר דר' נתן איירי במפרכסת דליכא איסה"נ לישראל ואפי' באכילה שרי' דומי' דנזיר דשרי' להמושיט ואסור לו ה"נ איירי באמה"ח כה"ג ושפיר הוצרך לטעמא דלפ"ע ומה מקשה אע"כ מקשה מלכלבים של נכרי' דה"ל לאשמועינן רבותא דאסור לתתו אפי' לכלבו של נכרי משום לפ"ע (אמנם כ"ז אי נפיק מנבלה דהוה רק גילוי מילתא דאכילה בכ"מ פירושו הנאה וה"ה לאכילה דלגבי ב"נ אבל למאן דיליף מאותו א"כ אין שום ה"א שיהיה אסבה"נ לב"נ וליתא למ"ש לעיל דלכלבים של נכרי אסור וק"ל):

והרי שוה"נ כו'. פרש"י דפריך בין לחזקי' בין לר"א ובחומש פרש"י לא יאכל לשחטו אחר שנגמר דינו אין לי אלא באכילה בהנאה מנין ת"ל ובעל השור נקי וכ' הרא"ם היינו דלא כר"א דלר' אבוה מלא יאכל לחוד נמי ידעי' איסה"נ ע"ש וצ"ע דלחזקי' נמי ידעינן איסה"נ מלא יאכל כדמוכח מפרש"י דשמעתין דק' הש"ס היא גם לחזקי' וי"ל דלכאורה י"ל דלק"מ ק' הש"ס לחזקי' דהא דכתיב לא יאכל לא יהא בו היתר אכילה לא ידעינן ממנו היתר הנאה אלא ה"פ לא תעשה דבר להתירו באכילה והיינו שלא יועלנו שחוטתו אחר שנגמר דינו דאי לא הוה כתוב אלא לא יאכל מיתורא לא הוה מוקמינן אשחטו לאחר שנגמר דינו אלא הוה מוקמינן ליה אבן פקועה דכבר הותר בשחיטת אמו כמו שהקשה תו' בב"ק שם ומ"ש דלמסקנא ניחא היינו להך שינויי דקאמר הש"ס התם את בשרו אע"ג דעבדינן כעין בשר אבל לשנויי קמא דאמר א"כ לימא קרא לא יהנה עכצ"ל דלהכי כתיב לא יאכל לחזקי' לא יהא בו היתר אכילה שלא ישחטנה להתירו באכילה וא"כ לא ידעינן איסור הנאה ומאי מקשה הש"ס וי"ל דמ"מ קשה לר"מ דאית ליה בן ט' אינו ניתר בשחיטת אמו ורש"י פי' לעיל בשמעתין דגם לר"מ אמר חזקי' למלתי' ושפיר ק' גם לחזקי' אלי' דר"מ אך רש"י בחומש פי' אלי' דהלכתא דקי"ל כר"י דבן פקועה ניתר בשחיטת אמו וא"כ לחזקי' לק"מ ק' הש"ס לכן פי' בחומש דבעי' ובעל השור נקי לאיה"נ:

שמעון העמסוני היה דורש כל אתים שבתורה כו'. מקשי' העולם מדוע לא פירש בואהבת את ה' אלקיך גם יל"ד וזה לשון פירש משמע שהיה יודע לדורשו רק שפירש ולא רצה לגלות הדבר ונלע"ד דודאי ידע ואהבת את ה' אלקיך לרבות ת"ח את ה' הטפל לה' והם הת"ח בל"ס אך באת ה' אלקיך תירא לא רצה לגלות דרש זה דהנה אית יראה יראת עונשי העה"ז או העה"ב וזה רוב עבודת אנשי העולם וכמה צדיקים וטובים עובדים מחמת יראה כזה אך זה אינה עיקרית כי העיקור בגין דאיהו רב ושליט והיא יראת רוממתו וגדולתו ית"ש אשר לא ישיגוהו אנשי העולם רובם ככלם אם לא יראו מעונשו ולא ישיגו זה לא יעבדוהו והנה היראה מת"ח אינו מעונשו כי במה כחו גדול רק מחמת רוממותו וכי הוא ראוי לכך כי חכמת אלקי' בקרבו והנה אם נרבה מקרא את ה' אלקיך תירא לרבות ת"ח מסתמא היראות שוים כי היכי דיראת ת"ח היא יראת התרוממותו ה"נ יראת הבורא ית"ש ולא רבים יחכמו לירא כך ויעזבו יראתם העונשיי הקודמת כי ימאסו בה ואל יראת הרוממות לא יגיעו ע"כ הסתיר הדבר ופירש דלא ליפוק מני' חורבא כמו שנכשלו תלמידי אנטיגנוס איש סוכו כידוע אמנם ר"ע שבא והיה ע"ה גדול ושונא חכמים ועלה למדרגה כ"כ גדולה א"כ ממנו יראו ולא יתיאשו עוד אם לא הגיעו עתה ליראה האמיתית ולא יעזבו עבודתם את ה' בשביל זה וילכו בהדרגה עד שיגיעו וילמדו ק"ו מר"ע והוא היה לאות ומופת לכל עבדי ה' ע"כ הוא דרש ברבים לרבות ת"ח על הכוונה הנ"ל ודוק:

כשם שקבלתי שכר על הדרישה. פי' שקבל שכרו במה שדרש את א' זכה לדרוש גם השני ובזכות השני זכה לשלישי וכן כלם כי שכר מצוה מצוה ובזכות האחרון שדרש זכה לפרוש מאת ה' שלא נכשל לרבות הדומה לה' ח"ו ומסתמא יקבל שכר על הפרישה מצוה אחרת כמותה ובדרוש הארכתי עוד:

והרי ערלה. עמ"ש לקמן אי"ה גבי לא לכתוב רחמנא לא יאכל ולא לבעי לך ע"ש מ"ש אי"ה בזה שייך לכאן:

בפירש"י בד"ה למאי הלכתא איתקש וכו' ואי כר"מ ס"ל איצטריך להקדים וכו' עכ"ל. ולכאורה קשה דהא לעיל אמרינן בפשיטות בשלמא לר"מ מדאיצטריך וכו' ולא אמרינן דאיצטריך להקדים ולפמ"ש שם במקומו א"ש דודאי לעיל דלא מסיק אדעתיה מדרשא דלא וכו' כדפרישית דע"כ לרבי אבהו לית ליה אם כן לא איצטריך נמי להקדים כמ"ש התוספות לעיל דמסברא הוי ידעינן וכדפרישית נמי התם משא"כ הכא לחזקיה מצינן למימר שפיר דנתינה דכותי איצטריך לאפוקי מדרשא דלא וכו' ואכתי אי הוי כתיב נתינה לחוד בין בגר למצוה בין בכותי להתירא בעלמא לא הוי ידעינן מסברא אלא להקדים נתינה דגר לנתינה דכותי אבל להקדים נתינה דגר למכירה דכותי לא הוי ידעינן ואיצטריך נמי או להקדים כנ"ל נכון ודו"ק:

בתוס' בד"ה ואבר מן החי לב"נ תימא כיון דבאמ"ה של כותי איירי כדאמר בפ"ק דעכו"ם וכו' עכ"ל וכתב מהרש"א ז"ל דבפ"ק דעכו"ם לא נמצא מפורש דאיירי בשל כותי וכו' ע"ש. ולא ידענא מאי מספקא ליה דהא כיון דמחלק התם דאיירי דוקא בדקאי בתרי עברי דנהרא אם כן ממילא מוכח דאיירי בשל כותי ואם כן ליכא לפני עיור אלא היכא שאין הכותי יכול ליטלו מעצמו משא"כ אי איירי בשל ישראל שנותן לו במתנה לא שייך לחלק בכה"ג דאפילו בלאו תרי עברי דנהרא שייך לפני עיור במה שהישראל נותנו לו במתנה דאל"כ לא היה לוקחו הכותי מעצמו בע"כ של ישראל וזה ברור ובעיקר קושיית התוס' שתירוצם נראה דחוק נ"ל ליישב גם כן על הדרך שכתבתי דהמקשה דהכא לא ס"ד האי שנויא דפ"ק דעכו"ם דקאי בתרי עברי דנהרא כדס"ד דהמקשה בפ"ק דעכו"ם ואם כן ע"כ משמע ליה דאיירי שהישראל נותן לו במתנה דאל"כ אלא באמ"ה של הכותי עצמו איירי הא לא שייך לפני עיור כיון שיכול ליטלו מעצמו אע"כ שנותן לו במתנה דודאי איכא לפני עיור כדפרישי' ונהי דהמקשה דבפ"ק דעכו"ם הוי ס"ל דאיירי בשל הכותי היינו משום דלא משמע ליה לאוקמי בישראל הנותן לו במתנה ולענין מכירה לא שייך כלל ל' לא יושיט אע"כ דאיירי בשל הכותי אבל המקשה דהכא דקאי נמי אליבא דרבי אבהו דיליף מנבילה ולית ליה דרשא דלא תחנם אליבא דר"מ כדפרישית ואם כן ע"כ משמע ליה לאוקמא בישראל שנותן לו במתנה ומקשה שפיר והא דלא משני בגמרא דאיירי בתרי עברי דנהרא ובשל הכותי היינו משום דקושטא דמילתא משני דבלא"ה פשיטא לן דאמ"ה מותר בהנאה ולא מייתי הא דרבי נתן אלא לאלומי הקושיא כנ"ל נכון ודו"ק:

בגמ' והרי שור הנסקל וכו' טעמא דכתיב ובעל השור נקי דאי מלא יאכל וכו'. וליכא למימר דאי מלא יאכל לחוד לא הוי ידעינן איסורא בשתטו לאחר שנגמר דינו אלא הוי מוקי לה בסקליה מיסקל ולאיסור הנאה לחוד אתי הא ליתא דאם כן ליכתוב רחמנא לא יהנה אי נמי לא יאכל את בשרו ל"ל כדמסיק הש"ס בפ' שור שנגח ע"ש וע"ש בחידושינו באריכות:

בפירש"י בד"ה ולא יצבע כגון בקליפי אגוזים כו' ובד"ה ולא ידליק בהן כגון בשמן של ערלה עכ"ל. נראה דכוונתו בכל זה דדוקא בהנך דדרך הנאתן בכך שעומדין לכך משא"כ בשאר פירות העומדין לאכילה א"א לאוקמי ריבוי דקרא לענין צביעה והדלקה דמיקרי שלא כדרך הנאתן ומשמע לקמן דף כ"ד ע"ב דלמאי דקי"ל בכל האיסורין אין לוקין אלא דרך הנאתן דאפילו איסור דאורייתא ליכא מדשייף רבינא לברתא בגוהרק' דערלה אף שלא במקום סכנה ללישנא בתרא דקא"ל מידי דרך הנאתו קעבידנא מיהו בירושלמי דערלה פ"ג איתא להדיא דשלא כדרך הנאתן בערלה נהי דלאו ליכא עשה מיהא איכא לכ"ע ונראה דמפרש צביעה והדלקה דהכא שלא כדרך הנאתו וערלתם ערלתו לא משמע דאתא ללאו אלא לעשה ועיין מ"ש התוס' בזה בפ' הגוזל קמא דף ק"א מיהו נתיישב לי לפ"ז מאי דקשיא להו לתוספות שם דלמאי דקי"ל כרבי יהושע דאין סופגין על משקין של ערלה אלא ביוצא מזיתים וענבים כדאיתא לקמן דף כ"ה אם כן מאי סברא איכא לאסור בצביעה והדלקה טפי מבמשקין היוצא' מהפירות ולמאי דפרישית ניחא דפירות העומדין עיקר לאכילה משקין דידהו מיקרי שלא כדרך הנאתן משא"כ הכא איירי כדרך הנאתן כדפרישית ואי לשיטת הירושלמי שהיא שיטת ר"ת בפ' הגוזל דצביעה והדלקה היינו שלא כדרך הנאתן נמי לא קשה מידי ממשקין דבמשקין נמי משמע דלכ"ע איכא עשה אף ע"ג דאין לוקין והיינו משום טעם כעיקר כמו שמקשין התוס' לקמן דף כ"ד ע"ב ושם יבואר בעזה"י באריכות ודו"ק:

בתוס' בד"ה מנין שלא יצבע וכו' וכן הדלקה ס"ד דשריא כיון שהוא דרך ביעורו וכו' עכ"ל. והיינו משום דבסוף מס' תמורה קחשיב לערלה בהדי נשרפין וע"ש בפרש"י שכתב דגמר לה מכלאים וכתבו שם התוס' בשיטת רש"י דהיינו דערלה איתקש לכלאים וכתב בעל תוס' י"ט שם דלא ביארו התוס' מקום ההיקש ובאמת יש לתמוה דכמה פסוקים מפסיקין בין פ' כלאים לערלה ועוד דכלאים דאותה פרשה היינו כלאי זרעים דשריין באכילה וכ"ש בהנאה ועל מה שפירש התי"ט שם בכוונת רש"י דיליף ערלה במה מצינו מכלאים יש לתמוה דודאי איכא למיפרך מה לכלאים שאיסורן איסור עולם ותדע דאלת"ה אמאי לא ילפינן ערלה מכלאים דליתסר אף שלא כדרך הנאתן והא ודאי ליתא כדאיתא להדיא לקמן דף כ"ד ע"ב וכ"ש דיש להקשות כן לפירוש התוס' שם בשיטת רש"י דהקישא הוא וקי"ל אין היקש למחצה ולולי פרש"י ותוספות שם היה נ"ל דהא דקי"ל ערלה בשריפה היינו משום האי קרא גופא דאיצטריך למיסר הדלקה ואי ס"ד דערלה מהנקברין לא איצטריך למיסר הדלקה כיון דאפילו אפרן אסור כדפרישית לעיל ריש פירקין דמדאורייתא אסור אלא ע"כ דערלה מהנשרפין כן נראה לי ועיין בסמוך:

בד"ה לכם למה לי הקשה הר"י מקורביל וכו' ולהדלקה אין קרא לאסור וכו' עכ"ל. ועיין במהרש"ל ומהרש"א ז"ל ולכאורה דברי מהרש"ל ז"ל נכונים לתרץ קושיית הר"י מקורביל וכ"כ מורי זקיני ז"ל בס' מגיני שלמה ע"ש אמנם למאי דפרישית בסמוך בלא"ה לא קשה מידי דלא שייך לומר דלהדלקה אין קרא לאסור דאי לפרש"י בתמורה או לפירוש התוס' דילפינן מכלאים אם כן מסברא יש לאסור הדלקה כמו בכלאים דאסורין לגמרי ואפילו שלא כדרך הנאתן משו"ה איצטריכו הנך פרטי דלא ניליף לגמרי מכלאים ולאידך סברא שכתבתי מסברא דלא ידעינן דערלה מהנשרפין אלא לבתר דכתיבי כל הנך קראי ואיצטריך למיסר הדלקה ואם כן אי לאו הנך קראי הו"א דערלה מהנקברין וממילא דאסור להדליק דאפילו אפרן אסור ולשיטת רש"י ותוס' דתמורה לא קשיא נמי קושיית מהרש"ל אליבא דחזקיה לא ליכתוב לא יאכל ולא לכתוב לכם דהא בלא"ה הו"א דאסור בהנאה מהקישא דכלאים וע"ל דכיון דכתיב יהיו לכם ויהיו משמע בהווייתן יהיו כדאמרינן בסמוך לענין שרצים ובפרק הגוזל קמא דף ק"א לענין שביעית דמה"ט אסור לצבוע אם כן איצטריך נמי ליכתוב לכם להתירא והשתא דכתיב לכם להתירא או כל הנך קראי לאיסורא ע"כ מוקמינן ליהיו לדרשא אחריתי כדאיתא בסיפרי דפירות ערלה אסורין לעולם אף לאחר שלש שנים ובלא"ה נמי אין כ"כ קושיא לחזקיה למאי דכתבו התוס' לעיל דחזקי' ודאי תנאי היא א"כ האי ברייתא דוערלתם אתי דלא כחזקיה ומקראי דוערלתם נמי לא קשיא דכמה תנאי מוקי לכל הנך קראי לדרשא אחריתי כדאיתא בסיפרי לענין קליפין וגרעינין וכדאיתא נמי בירושלמי בריש פ"ק דערלה ע"ש:

עד שבא רבי עקיבא ולימד את ה' אלהיך תירא לרבות ת"ח. אפשר לומר בסגנון אחר ממה שכתבתי זאת לפנים. והוא דהן קדם היו יראים לרבות שום דבר אצל יראת ה' וגם לת"ח היו יראים לרבות כי לו אדם הוא הת"ח ומה יצדק אנוש עם אל. עד שבא רבי עקיבא באמבוהא גדולה פתח בכ"ד אלף תלמידים וכל העם יראים ממנו ומכבדים אותו ומזה נמשך דשומעים לקולו לקיום התורה. אז נתגלה למפרע דמה שציוה ה' לירא מהת"ח ולכבדם אינו משום כבוד עצמן של החכמים כדי שיקשה בעינינו מה אדם להחשיבו ח"ו בגדר רבון העולם ולירא ממנו. אכן מה שציוה לירא מהת"ח ולכבדו הוא לכבודו ולכבוד התורה כי כאשר יהיה כבוד ומורא לת"ח בזה תתקיים התורה כי הוא יזהיר לעם ודבריו נשמעים ויהיה קיום התורה וא"כ המורא וכבוד הת"ח הוא בשביל התורה עצמה וזהו מותר גמור. וזה רמז עד שבא רבי עקיבא באמבוהא גדולה בכ"ד אלף תלמידים ותהי לחרדת אלהים דכלם יראים ממנו ודבריו נשמעים אז נתגלה דמה שציוה ה' למורא וכבוד ת"ח הוא בשביל התורה וקיומה לא בשביל כבוד הת"ח עצמו ולכן דרש את ה' אלהיך תירא לרבות ת"ח לכבוד התורה עצמה. ואחר שהודיענו רבי עקיבא נתישב לנו ענין זה דכבוד ומורא ת"ח. ודרך צחות אפשר איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת כלומר עתה ידענו מה מצוה זו דמורא ת"ח. וכסיל לא יבין את דכתיב את ה' אלהיך לרבות הת"ח כי את זאת משום התורה שנקראת זאת ולא משום הת"ח עצמו כי אם היה נותן לב היה מבין דלא משום הת"ח עצמו ציוה ה' לכבדו ולירא ממנו כי אם לכבוד התורה שעי"ז תתקיים התורה ועמ"ש אני בעניי בקונטנריס ככר לאדן דף ק"פ בס"ד ובקונטריס זה בקמא על דף מ"א בעזר משדי:

כדתניא שמעון העמסוני ואמרי לה נחמיה העמסוני היה דורש כל אתים וכו'. בירושלמי פ"ט דברכות אמרו נחמיה העמסוני שמש את ר' עקיבא שנים ועשרים שנה ולמדו אתין וגמין רבויין אכין ורקין מיעוטים א"ל מהו ההן דכתיב את ה' אלהיך תירא א"ל אותו ואת תורתו עכ"ל וראה בעיניך ההפרש שיש בין הירושלמי לתלמודין:

כיון שהגיע לאת ה' אלהיך תירא פירש. מקשים אמאי לא פירש בפ' ויראו העם את ה'. ואפשר דהיה דריש רבוי למשה רבינו ע"ה על דרך שאמר ויאמינו בה' ובמשה עבדו וגם שתאמר דלדעת שמעון העמסוני לא נכון לרבות בשר ודם ח"ו. מ"מ ישראל אפשר שטעו בזה כי היה לפני קבלת התורה ויותר נראה דגם נחמיה העמסוני מודה דיש לרבות משה רבינו כלפי גודל נשמתו כמ"ש רבינו האר"י זצ"ל והוא בעלה דמטרוניתא כביכול אבל קרא דאת ה' אלהיך תירא קשיתיה. ועמ"ש מהרי"ל בריש תשובותיו והרב פנים מאירות ח"ב סי' ל"ה והרב מהר"י זאבי בדרשותיו פ' וירא ע"ש. ועמ"ש התוס' בקמא דף מ"א ומ"ש שם בשיטה מקובצת ומ"ש בעניותנו בס' הקטן ברכי יוסף א"ח סי' תע"ב בס"ד ע"ש:

עד שבא ר' עקיבא ודרש וכו' לרבות תלמידי חכמים שמעתי לדקדק אומרו עד שבא ר' עקיבא כי הנה שמעון העמסוני פירש כי ירא לאמר דאת מרבה ת"ח. וכשנכנסו לפרד"ס ר' עקיבא ודעמיה אמרו פ' אין דורשין דמחיוהו למ"ט שיתין פולסי על דלא קאים מקמיה דאחר להיותו ת"ח ומכאן נתפרסם מעלת הת"ח וז"ש עד שבא ר"ע מכניסת הפרד"ס אשר חזה תוקף מעלת הת"ח כי מחיוהו למ"ט וכו' ואז היה לו כח לדרוש לרבות ת"ח ע"כ שמעתי ולי הדל אפשר במ"ש רבינו האר"י זצ"ל דת"ח מופלג יש בו ניצוץ משה רבינו ע"ה וכבר ידוע תוקף גדולת נשמת משה רבינו ע"ה וכתיב למען אחי וריעי ונחמיה פירש עד שבא ר"ע עם כ"ד אלף תלמידים ובודאי זכה לניצוץ משה רבינו ע"ה ודרש לרבות ת"ח כלפי ניצוץ משה רבינו ע"ה ודוק הטב:

ולחזקיה. דאמר לעיל איסור הנאה דחמץ מלא יאכל הא לא תאכל ולא תאכלו לא משמע ליה הנאה: למאי הלכתא איתקש דם למים. למשרייה בהנאה ומהיכא תיתי לך דניתסרו ומנבילה לא אותביניה לחזקיה למאי איצטריך קרא למשרייה דאי כר' יהודה סבר לדברים ככתבן הוא דאתא ואי כר''מ סבר לה איצטריך להקדים נתינה דגר למכירה דנכרי: לא תאכל הנפש עם הבשר. בעוד שהנפש בו: בני נח נאסר להם אבר מן החי דכתיב (בראשית ט) אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו: לפני עור. אלמא לא מיתסר אלא משום לפני עור לא תתן מכשול אבל בהנאה אחריתי כגון לכלב שרי: לבלתי אכול הדם. סיפיה דקרא לא תאכל הנפש וגו': מה אבר מן החי אסור. באיסור האמור בו אף דם מן החי אסו' באיסו' האמור בו כלומר כרת משום דם גמור מהו דתימא רק חזק לבלתי אכול הדם אוזבחת מבקרך ומצאנך דכתיב לעיל קאי ודם זביחה הוא דאסור אבל דם הקזה מותר: ואיזה זה. כלומר על איזה דם מן החי אסור משום דם הא דם הנפש כתיב על דם הקזה של בהמה שהנפש יוצא בו יש ד' מיני דמים בהיקז כדאמרינן בכריתות (דף כב.) בתחלה שותת ולבסוף מקלח ואחר כך משחיר וסופו שותת יש מהן שאין הנשמה יוצאה בו ויש מהן שהנשמה יוצאה בו והתם תניא איזהו דם היקז שהנשמה יוצאה בו כל זמן שמקלח כו': שאם שחטו כו'. והכי אמר קרא סקול יסקל השור ואי לא סקלו אעפ''כ לא יאכל את בשרו: איסור הנאה לא משמע. וקשיא אפילו לחזקיה וכ''ש לרבי אבהו: ולהנך תנאי. דבב''ק פ' שור שנגח (דף מא: ומב.) דמפקי ליה להאי נקי לדרשא אחרינא לאשמעינן דתם פטור מחצי כופר דקאמר נקי מחצי כופר אם המית איש דאילו מועד משלם כופר שלם והתם אפילו חצי כופר לא משלם ואיכא דמפיק ליה לדמי וולדות אם נגח אשה הרה ויצאו ילדיה: ואידך. דנפקא ליה הנאת עור מנקי: את לא דריש. לריבויא דסבר לה כשמעון העמסוני שפירש כל אתים שבתורה לרבות כיון שהגיע לאת ה' אלהיך תירא אמר מה ארבה לירא עמו פירש מכולן וחזר בו מכל ריבויין שדרש דמדהא לאו לרבוייא אתא כולהו נמי לאו לרבויי אתו: לרבות תלמידי חכמים. שיהא מורא רבך כמורא שמים: ולא יצבע בו. כגון בקליפי אגוזים שהשומר אסור משום ערלה כפרי עצמו: ולא ידליק בו את הנר. כגון בשמן של ערלה: והשתא דכתיבי הני קראי. לאסריה: לכם. דמשמע התירא למאי אתא:

ואבר מן החי לבני נח. תימה כיון דבאבר מן החי של נכרי מיירי כדאמר בפ''ק דמסכת ע''ג (דף ו: ושם) מדקתני לא יושיט ולא קתני לא יתן אכ היכי דייק דשרי בהנאה אי לאו לפני עור וי''ל דכיון דבשכר היה אסור להושיט דאסור להשתכר באיסורי הנאה אף על גב דדיעבד שכרו מותר כדמשמע בפ' בתרא דמס' ע''ז (ד' סב.) מכל מקום אסור לכתחלה ובחנם נמי אסור דמה שמחזיק לו העכו''ם טובה חשיב כמשתכר והא דאמר בסוף אלו מציאו' (ב''מ לב:) גבי אם היתה טעונה יין נסך אין זקוק לה ואי אמרת צער בעלי חיים דאורייתא אמאי אין זקוק לה אע''ג דחשיב כמשתכר באיסורי הנאה ואסור אפילו בחנם מ''מ כיון דאינו מתכוון שיחזיק לו טובה ומשום צער בעל חיים חשיב כמו לא אפשר ולא מיכוון דשרי א''נ אין זקוק לה משמע ליה אפילו שלא בפני נכרי דאין מחזיק לו טובה: סלקא דעתך אמינא בשרו אין עורו לא. וא''ת לישתוק מעורו ומבשרו ויש לומר דאיצטריך בשרו אע''ג דעבדיה כעין בשר ומאן דלית ליה הא דרשה בפ' שור שנגח ד' וה' (ב''ק מא.) אתא לדרשה אחרינא: מנין שלא יצבע. וא''ת כיון דנפקא לן דאסור בהנאה אמאי איצטריך לאסור צביעה והדלקה ואור''י דס''ד דצביעה לא חשיב הנאה דלא הוי אלא חזותא בעלמא כדאמר בהגוזל (שם קא. ושם) אהך מילתא גופא וכן הדלקה סלקא דעתך דשריא כיון דהוי דרך ביעורו ולמ''ד אין שבח עצים בפת דשרי עצים בהדלקה הא דאסר קרא הכא היינו בשמן דהוי בעין כשדולק בנר אבל עצים נעשה גחלים והשלהבת בא מן הגחלים ואם תאמר אמאי איצטריך קרא גבי תרומה טמאה להתיר דדרשי' לך שלך תהא להסיקה תחת תבשילך דהכא איצטריך קרא למיסר ויש לומר דסלקא דעתך דנילף ממעשר הקל דאסר ביה הבער' דכתיב לא בערתי ממנו כדאמר בפ' במה מדליקין (שבת כה. ושם) ומה מעשר הקל אמרה תורה וכו': לכם למ''ל לכדתניא. הקשה הר''י מקורבל אמאי איצטריך ג' ערלים ליכתוב תרי ערלים לצביעה והדלקה ועל כרחך אתי' לכם לנטוע לרבים דאי להיתר הדלקה אתא לא לכתוב לכם ולא חד מהנך ערלים ונאסור מלא יאכל הנאה ומחד ערלים צביעה ולהדלקה אין קרא לאסור ואין לומר דמלא יאכל משמע לאסור אפילו צביעה והדלקה ואי הוה כתיב לא יאכל וחד ערלים הוה אסרינן מלא יאכל כל הנאה וערלים לשום דרשה והא דמצרכי' קראי לצביעה והדלקה היינו משום דכתב לכם דלכם משמע להתיר כל הנאה ולהכי אי הוה כתיב תרי ערלים ולכם הוה שרינן הדלקה אי אפשר לומר כן דמלא יאכל לא שמעינן צביעה דהא חזותא בעלמ' הוא כדאמר בהגוזל (ב''ק קא. ושם):