פסחים כב ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כב - א

אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב כל איסורין שבתורה ורבי מאיר אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב חולין שנשחטו בעזרה
...
בהם לאו מפורש, ^[5] איצטריך קרא ד"אותו" לרבותם לאיסור הנאה. ^[6]

ומשמע לן לאוסרם מ"אותו", משום דהאי קרא איירי נמי באיסור שבא מחמת מחיצות. דמדכתיב "בשר בשדה טרפה לא תאכלו", מרבינן נמי שאם הוציא העובר את ידו בשעת שחיטה, אין השחיטה מתירתו. ודרשינן דוקא עובר זה שנאסר משום שיצא חוץ למחיצות אמו ונאסר, הרי הוא מותר בהנאה. אבל יש לך בשר אחר שנאסר משום מחיצות [דהיינו חולין שנשחטו בתוך מחיצות העזרה], שהוא אסור אף בהנאה.

ושוב הוינן בה: ואידך [רבי יהודה], דלא יליף מנבילה לאסור את כל איסורי התורה בהנאה, אלא מ"אותו" דכתיב גבי טריפה דריש הכי, מנליה לאסור חולין שנשחטו בעזרה?

ומשנינן: לעולם סבר רבי יהודה דאיסור הנאת חולין שנשחטו בעזרה, לאו דאורייתא היא.

מתיב רב יצחק נפחא אדרב אבהו: והרי גיד הנשה, דרחמנא אמר בו, "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה", ואפילו הכי הרי הוא מותר בהנאה. אלמא, היכא דכתיב "לא יאכלו", אין איסור הנאה במשמע.

וכדתנן: שולח אדם ירך של בהמה לנכרי, ואף שגיד הנשה בתוכו. ואין מצריכים אותו לטול את הגיד קודם שיתן לנכרי. ולא גזרינן שמא יראה ישראל אחר שנותנה לו, וילך ויקנה אותה מן הנכרי, ויאכלנה כמות שהיא, משום שיסמוך על כך שודאי ניטל הגיד. מפני שמקומו של הגיד ניכר, ולא יבואו לטעות בכך.

ומדקתני דנותנו לנכרי, שמע מינה דמותר ליהנות מגיד הנשה, וקשיא לרבי אבהו.

ומשנינן: קסבר רב אבהו: הרי התירה התורה להנות מן הנבילה, כדכתיב "לגרך אשר בשעריך תתננה ואכלה". וכשהותרה נבילה, היא וחלבה וגידה הותרה. שאף הם נכללים עמה וקרויים נבילה.

וכיון שמצינו שהתירה התורה את גיד הנבילה בהנאה, אף גיד של כשירה הותר בהנאה [שהרי בהכרח, "לא יאכלו" דכתיב בגיד משמעותו אכילה בלבד. שגיד נבילה מותר בהנאה. מהרש"א].

ושוב מקשינן: והרי מצינו מחלוקת בגיד הנשה שנתבשל עם בשר, האם הוא אוסרו או לא. חד אמר, יש בגיד טעם כבשר, לפיכך הוא אוסר את הבשר משום שהוא נותן בו טעם, וטעם כעיקר. וחד אמר, אין בגיד משום נותן טעם, ואינו אוסר את הבשר. ^[7]

הניחא למאן דאמר "יש בגידין בנותן טעם", שפיר יש לומר דהוא בכלל נבילה. ואף הוא בכלל היתר הנאה דנבילה.

אלא למאן דאמר "אין בגידין בנותן טעם"

- מאי איכא למימר? והרי כיון שאין בו טעם בשר, אלא הוא כעצמות, שהן עץ בעלמא, אין הוא בכלל הנבילה. ומהיכי תיתי שהותר עמה בהנאה? ומשנינן: מאן שמעת ליה דאמר "אין בגידין בנותן טעם"? - הלא רבי שמעון הוא דאמר כן.

כדתניא: האוכל מגיד הנשה של בהמה טמאה [האסורה באכילה] - רבי יהודה מחייב מלקיות שתים, אחת משום בהמה טמאה, ואחת משום גיד הנשה.

ורבי שמעון פוטר לגמרי.

מאכילת בהמה טמאה הוא פטור, משום דקסבר "אין בגידין בנותן טעם". והרי הוא כעץ בעלמא, ואינו בכלל איסור אכילת טמאה.

ומשום גיד הנשה הוא פטור, דקסבר לא הזהירה התורה על גיד הנשה אלא בבהמה טהורה שבשרה מותר באכילה. דמדכתיב "לא יאכלו את גיד הנשה", משמע הא את הבשר אכול. אבל בבהמה טמאה שאף בשרה אסור, ^[8] לא הזהירה התורה על גידה. ^[9]

ורבי שמעון, הכי נמי דאסר גיד בהנאה, משום שאינו בכלל היתר הנבילה.

וכדתניא: גיד הנשה מותר בהנאה - דברי רבי יהודה. ולשיטתו אזיל, ש"יש בגידין בנותן טעם". הלכך כשהותרה הנבילה, אף הגיד נכלל עמה. ^[10]

ורבי שמעון אוסר את הגיד בהנאה. דכל היכא דכתיב "לא יאכלו" אף איסור הנאה במשמע. וכיון ד"אין בגידין בנותן טעם", אין הגיד נכלל בהיתר הנאה דנבילה. ^[11]

ותו מקשינן: והרי דם, דרחמנא אמר ביה "כל נפש מכם לא תאכל דם", ואפילו הכי הוא מותר בהנאה.

וכדתנן: אלו ואלו [שירי הדם של חטאות הפנימיות ושל חטאות חיצוניות] נשפכים על היסוד הדרומי של המזבח, ויורדים מן היסוד לרצפה דרך שני נקבים קטנים, ומתערבין באמת המים שהיתה עוברת בעזרה, ויוצאין לנחל קדרון.

ונמכרים דמים אלו לגננין [בעלי גינות] כדי לזבל בהם את גינותיהם. מיהו אסור להנות מהדם בלא דמים, מפני שהוא ממון הקדש. ואם נהנו ממנו בלא דמים, מועלין בו. ^[12]

קתני מיהת, כי דם מותר בהנאה. וקשיא לרב אבהו דאמר "כל מקום שנאמר "לא יאכל" "לא תאכל" "לא תאכלו", אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע". ^[13]

ומשנינן: שאני דם, דאיתקש למים. דכתיב ביה "על הארץ תשפכנו כמים". מה מים מותרין בהנאה, אף דם מותר בהנאה. ^[14] ושוב מקשינן: ואימא שהדם הוא כמים המתנסכים על גבי המזבח, שהם אסורים בהנאה לפי שנתקדשו בכלי שרת, וקודש הם. ושוב לא מצית למילף מהאי קרא שהדם מותר בהנאה [תוספות].

אמר רבי אבהו: "תשפכנו כמים" כתיב. משמע דאיתקש לרוב מים המותרים בהנאה.

ושוב מקשינן: מידי "רוב מים" כתיב בקרא? דלמא במים המתנסכים מישתעי קרא.

אלא אמר רב אשי: מדכתיב "תשפכנו כמים", משמע דהוא כמים הנשפכים. דהיינו מי חולין המותרים בהנאה. ולא כמים הניסכין על המזבח.

ותו מקשינן: ואימא שדם הוא כמים הנשפכין לפני עבודה זרה, שהם אסורים בהנאה, משום תקרובת עבודה זרה.

ומשנינן: התם [במים הנשפכין לפני עבודה זרה] נמי ניסוך איקרי, ולא שפיכה. כדכתיב "ישתו יין נסיכם".

הערות

^[5] רש"י. וקשה, הא מכל מקום נכללו בלאו ד"לא תאכלו כל תועבה". ולרבי אבהו, אף הנאה במשמע. וכן תיקשה לרבי יהודה, אליבא דרש"י דסבר דרק איסור הנאתו לאו דאורייתא. אבל אסור מן התורה באכילה אמאי לא נילף מ"לא תאכלו כל תועבה", דאף הנאה במשמע. רבי עקיבא איגר בגיליון הש"ס. והשער המלך [פרק ה ממאכלות אסורות] כתב, שלא נאמר לאו זה אלא בדבר האסור בלאו מפורש. ולא בלאו הבא מכלל עשה. ויעוין ברש"ש שתירץ, דילפינן בקל וחומר משבת [דדרשינן בה "היא קודש ואין מעשיה קודש"] דאינם נאסרים. כמו דילפינן לחורש בשור וחמור וחוסם פי פרה.

^[6] רש"י. ותוספות פירשו דאינן דאורייתא כלל, ואף לא לאיסור אכילה. והוכיחו כן מסוף סוגיין, ומהא דפריך בנזיר [לגבי נזיר שנזירותו אינה מו התורה], הא קא מייתי חולין לעזרה. ומשני לאו דאורייתא נינהו. ואי איסור אכילה דאורייתא הוא, איך יאכל את קרבנו. אלא שהקשו, מהא דדריש רבי יהודה בתורת כהנים מקרא, דחולין שנשחטו בעזרה אינן נשרפין. ומשמע דאסורים בהנאה מן התורה. שהרי לולא המיעוט היו טעונים שריפה. וצריך עיון, דלמא אף אי היו טעונים שריפה, היה מותר ליהנות מהם בהדי שריפתם. קובץ שיעורים.

^[7] ולא פליגי במציאות. שהרי אפשר לבדוק זאת על ידי קפילא נכרי. אלא ודאי בגיד עצמו ליכא טעם, אלא בקנוקנות שלו. ונחלקו אם אף הקנוקנות בכלל איסור הגיד, או לא. מהר"ם חלאווה בשם הרשב"א. מיהו הרשב"א עצמו כתב בחולין צב ב, באופן אחר. שודאי יש בגיד טעם קלוש. אלא שנחלקו אי נחשב טעם זה בכלל טעם.

^[8] רש"י. ומשמע דהוא משום דלא חל כלל איסור נבילה על הגיד, ולכך אינו בכלל היתר הנאה דנבילה. אבל הרמב"ם פסק בפרק ח ממאכלות אסורות הלכה ו, דהאוכל גיד הנשה של נבילה לוקה שתים. ואף דאית ליה דאין בגידין בנותן טעם [ויעוין בטעמו בהערה 9]. וצריך עיון, איך יפרש קושית הגמרא? ויש לומר, שיפרש כמו שכתב רבינו חננאל, דאי אין בגידין בנותן טעם לא קרינן ביה "לגר אשר בשעריך תתנה ואכלה". משום שלגבי הגר אין חשובה אכילת הגיד לאכילה. ורק בישראל החשיבתה התורה באכילה להתחייב עליה. קהלות יעקב.

^[9] וכן פסק הרמב"ם בפרק ח ממאכלות אסורות הלכה ה. אלא שבפרק ו פסק דהאוכל גיד הנשה של נבלה וטרפה לוקה שתים. וכבר תמה עליו הרשב"א [חלק ד תשובה פט], דהרי אית ליה דאין בגידין בנותן טעם. וכן תמהו האחרונים מה בין נבילה לטמאה. וכתבו ליישב, דמאחר ואסרה התורה את גיד הנבילה באיסור גיד, הרי הוא נחשב משום זה לאוכל על אף דבעלמא אינו חשוב אוכל. ואם כן, אף משום נבילה חייבים עליו. אבל גיד טמאה שאינו נאסר באיסור גיד, אף איסור טמאה אין בו, משום דלא חשיב אוכל. ויעוין בשער המלך שם, ובכרתי ופלתי סימן סה, ובמנחת חינוך מצוה רפא.

^[10] וכן פסק הרמב"ם בפרק ח שם, הלכה יד. והביא הרא"ש בפרק גיד הנשה, שהשיבו עליו חכמי לוניל, הרי מבואר כאן, דלמאי דקיימא לן "אין בגידין בנותן טעם", אסור הגיד בהנאה, לשיטת רבי אבהו. אלא שכבר הביא המגיד משנה שם בשם הרמב"ן, דהא דתליא הכא ב"יש בגידין בנותן טעם", אינו אלא לרוחא דמילתא. ובר"ן מבואר, דאליבא דאמת סמכינן על הקל וחומר מחלב, המובא בסוף סוגיין. שאם חלב החמור הותר בהנאה, כל שכן גיד. עוד כתב לבאר הקובץ שיעורים, על פי מה שכתב הרמב"ם בספר המצוות, דאחר דקיימא לן דכל היכא דכתיב "לא תאכל" אף הנאה במשמע, שמע מינה דאף האכילה אסורה משום ההנאה שבה. ואם כן, הוא הדין לשאר הנאות. ולפי זה, בגיד לא שייך האי טעמא. שהרי אם אין בו נותן טעם, בהכרח דאיסור אכילתו אינו משום הנאת האכילה. הלכך אין לנו לומר דאף שאר הנאות אסורות בו. עוד כתב האור שמח, דהא דלא פסק הרמב"ם כסוגיא דידן, הוא לשיטתו [הובאה בהערה 9] דגיד נבילה אסור משום נבילה, אף למאן דאמר אין בגידין בנותן טעם. ויעוין בשפת אמת, ובאבי עזרי פרק א מאבות הטומאות הלכה ז.

^[11] ומרבי שמעון משמע דלא כחזקיה, אלא סבירא ליה ד"לא תאכלו" אף הנאה במשמע. ויש ליישב, דאף לחזקיה, מסברה יש לאסור את הגיד בהנאה. שהרי כיון שאין בגידין בנותן טעם, בלאו הכי לא חשיבא אכילה. ולכך מסתבר דלא הקפידה התורה בדוקא על אכילה. אי נמי, חזקיה סבר כרבי יהודה. דבלאו הכי לא אתיא חזקיה ככולי עלמא. שהרי רבי מאיר ודאי אית ליה כרבי אבהו. דלדידיה דלית ליה בנבילה "דברים ככתבן", ואייתר, פשיטא דאתא ללמד על כל איסורין שבתורה דאסורים בהנאה. תוספות.

^[12] ואינו אלא מדרבנן. אבל מדאורייתא, אין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו. ופלוגתא היא במעילה, לאחר שיצא הדם לנחל קדרון. אבל קודם זריקה, אפילו מדרבנן אין מועלין בו. תוספות.

^[13] ומדלא משני "כשהותרה נבילה הותר אף דמה", משמע דדם אינו בכלל נבילה. וקשה, הא בשבת עז א אמרו בית הלל, דדם נבילה מטמא ברביעית, משום שיכול לקרוש ולעמוד על כזית. אלמא, הדם הרי הוא כבשר. ויש לומר, דמקרא מרבינן לה התם. והא דבעינן רביעית, מסברה הוא. וכן אשכחן קרא גבי דם השרץ, שמטמא כבשרו [מעילה יז א]. תוספות. והראשונים בסוגיין כתבו איפכא. והוכיחו דדם אינו כבשר מעדותו של רבי יהודה בן בתירה [עדיות פרק ח משנה א], דדם נבילות טהור. ואף הרמב"ם פסק להלכה כוותיה. והראב"ד בעדיות [שם] כתב, דאף לבית הלל אין טומאת דם הנבילה אלא מדרבנן. ולפי דבריו נתיישבה קושית התוספות הנ"ל. עוד יעוין בפני יהושע שכתב ליישב קושית תוספות, דכיון דדם הוי משקה, אין הוא נכלל בהיתר ד"תתננה ואכלה". משום דלאו בר אכילה הוא. וכמו שכתב הר"ן בחולין לענין דם דבן פקועה, שלא נכלל בהיתר ד"כל בבהמה תאכלו". ובעיקר קושית תוספות, תמה בהגהות רבי אלעזר משה הורוויץ, היכן מצינו בדם נבילה שאסור משום דם. והא כל זמן שלא פירש לא נאסר אף באכילה. ומשפירש, שוב אינו בכלל נבילה.

^[14] ואף על גב דדם קדשים לא איתקש למים [משום שאינו נשפך כמים], מכל מקום, כיון דדם חולין מותר בהנאה, ו"לא תאכל" דידיה אינו כולל הנאה, הוא הדין לדם קדשים. ואף על גב דתרי לאוי נינהו, גילוי מילתא בעלמא הוא. תוספות.

ומסיקים מלשון הכתוב: אותו אתה משליך לכלב, ואי (ואין) אתה משליך לכלב כל איסורין שבתורה, שכשם שאסורים הם באכילה כך הם אסורים בהנאה. ושואלים: ור' מאיר, שלשיטתו לומדים מנבילה שכל איסורי תורה אסורים בהנאה, מה הוא מדייק מהכתוב? שהרי הוא אינו צריך ללימוד זה שהבאנו. ומשיבים שר' מאיר מדייק: אותו אתה משליך לכלב, ואי אתה משליך לכלב חולין שנשחטו בעזרה שבמקדש. שאף שאסורים הם באכילה, מכל מקום אסור לבזות אותם ולהשליכם לכלב, ואסורים הם לכן בהנאה.

ואידך [והאחר] ר' יהודה, מהיכן לומד הוא הלכה זו בחולין שנשחטו בעזרה? ומשיבים: לדעתו כל איסור הנאה שבחולין שנשחטו בעזרה — לאו דאורייתא היא [לא מן התורה הוא] אלא חכמים גזרו בהן איסור, וכיון שאין הלכה זו מן התורה ממילא אין צריכים פסוק לכך.

א על השיטה שכל מקום שנאמר בו "לא יאכלו" הוא איסור אכילה והנאה מתיב [מקשה] ר' יצחק נפחא: והרי איסור גיד הנשה, דרחמנא [שהכתוב] אמר "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה" (בראשית לב, לב), ותנן [ושנינו]: שולח אדם מתנה ירך של בהמה לגוי, וגיד הנשה עדיין בתוכו, ואינו צריך לנקרו ולהוציאו, מפני שמקומו ניכר ורואים שלא נוקר הגיד, ואין לחשוש במקרה זה שאדם אחר מישראל יסמוך על השולח הראשון ויבוא לאכול את הירך כמות שהוא. ולפי דרכנו למדנו שמותר לאדם ליהנות מגיד הנשה אף כי נאמר בו "לא יאכלו", וקשה לר' אבהו!

ודוחים: קסבר [סבור הוא] ר' אבהו: כשהותרה נבילה בהנאה — היא וחלבה (החלב שבה) וגידה (גיד הנשה שבה) הותרה, וגיד הנשה הוא איפוא מן היוצאים מן הכלל המותרים בהנאה. ומקשים: הניחא [דבר זה נוח] לשיטת מי שאמר יש בגידין (כגון גיד הנשה) בנותן טעם, כלומר שיש בהם טעם בשר, וכיון שהם כשאר הבשר הריהם בכלל נבילה, והותרו עם הנבילה. אלא לשיטת מאן [מי] שאמר אין בגידין בנותן טעם ואין הם קרוים וחשובים בשר כלל, אם כן מאי איכא למימר [מה יש לומר], שאם אינם חלק מבשר הנבילה אף לא הותרו בכלל היתר הנבילה.

ומשיבים: את מאן [מי] שמעת ליה [אותו] שאמר "אין בגידין בנותן טעם" — ר' שמעון הוא, דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: האוכל מגיד הנשה של בהמה טמאה, ר' יהודה מחייב שתים הן משום איסור אכילת גיד והן משום איסור אכילת בהמה טמאה. ור' שמעון פוטר לגמרי, שלדעתו אין איסור גיד הנשה אלא בבהמה טהורה, ואף משום אכילת בהמה טמאה אין בו משום שאין בו טעם בשר, וכל שאין בו טעם בשר אינו בכלל איסור אכילת בשר בהמה טמאה.

ובאמת ר' שמעון הכי נמי [כך גם כן] שאסר בהנאה את הגיד, לפי הטעם שהסברנו, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: גיד הנשה מותר בהנאה, אלו דברי ר' יהודה, ור' שמעון אוסר.

ב ומקשים עוד על שיטת ר' אבהו: והרי דם, דרחמנא [שהכתוב] אמר "על כן אמרתי לבני ישראל כל נפש מכם לא תאכל דם והגר הגר בתוככם לא יאכל דם" (ויקרא יז, יב). ולשיטת ר' אבהו למדים מכאן שהדם אסור אף בהנאה כשם שאסור באכילה, ותנן [והרי שנינו במשנה]: אלו ואלו, שיירי דמי החטאות הפנימיות ושאר דמים הנזרקים על המזבח, לבסוף יורדים ממנו ומתערבין באמה (בתעלה) של המים שממנה שוטפים את בית המקדש, ויוצאין אחר כך עם המים לנחל קדרון, ונמכרין במחיר מיוחד לגננין (בעלי גינות), שכן המים המעורבים בדם יפים לזבל. ומועלין בו, שאסור להשתמש בהם שלא על ידי קנייתם מבית המקדש. ואם כן, אף שנאמר בדם איסור אכילה, יש בו היתר הנאה!

ומשיבים: שאני [שונה] דם דאיתקש [שהושווה] הדם בפסוק למים, דכתיב [שכן נאמר] בדם "לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים" (דברים יב, כד), מכאן נלמד: מה מים מותרין בהנאה, אף דם מותר.

ומקשים: מנין יודע אתה שמדובר בפסוק במים המותרים? ואימא [ואמור] שהיקש זה למים אסורים, כמים המתנסכים על גבי המזבח, שהם קודש ואסורים בהנאה! אמר ר' אבהו: היקש למים המותרים נלמד מדיוק הכתוב "כמים" — רוב מים, ורוב מים מותרים בהנאה. ומקשים עליו: מידי [וכי] "רוב מים" כתיב [נאמר]? הלוא נאמר "כמים" בלבד?! אלא אמר רב אשי, כך יש לפרש: כמים הנשפכין, שהם מותרים, ולא כמים הניסכין שלגבי המים. שעל המזבח אין משתמשים בלשון שפיכה אלא בלשון ניסוך.

ועדיין מקשים: ואימא [ואמור] שכך הוא ההיקש שבין דם למים: כמים הנשפכים לפני עבודה זרה שהם אסורים בהנאה! ודוחים: התם נמי [שם גם כן] אין זה נקרא שפיכה אלא ניסוך איקרי [נקרא], שנאמר "אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם" (דברים לב, לח).

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara concludes: It, i.e., a tereifa, you may throw to a dog, but you may not throw all other items prohibited by Torah law to a dog, as both eating and deriving benefit are prohibited. The Gemara asks: And what halakha does Rabbi Meir learn from this verse? The Gemara answers that Rabbi Meir draws the following inference: It, you may throw to a dog, but you may not throw the meat of a non-sacred animal that was slaughtered in the Temple courtyard to a dog, as it is prohibited to benefit from it.

And from where does the other Sage, Rabbi Yehuda, learn this halakha about non-sacrificial meat that was slaughtered in the Temple courtyard? The Gemara answers: He holds that the prohibition of deriving benefit from the meat of a non-sacrificial animal that was slaughtered in the courtyard is not by Torah law; rather, the Sages decreed that it is prohibited. Since it is not prohibited by Torah law, no verse is necessary.

Rabbi Yitzḥak Nappaḥa raised an objection: And yet there is still the prohibition of the sciatic nerve, as the Merciful One says: “Therefore the children of Israel may not eat the sciatic nerve” (Genesis 32:33), and we learned in a mishna: A person may send the thigh of an animal to a gentile as a gift with the sciatic nerve inside it, he is not required to remove it. This is due to the fact that its place is clear, and it is obvious that this nerve has not been removed. Therefore, there is no concern that another Jew will assume that the first Jew removed this portion of the animal, which might cause him to accidentally eat the sciatic nerve. Apparently, one may benefit from this prohibited portion of the animal even though the verse says that one may not eat it.

The Gemara rejects this: Rabbi Abbahu holds that when it was permitted by the Torah to derive benefit from an animal carcass, it, its fats, and its sinews, such as the sciatic nerve, were all permitted. Therefore, the sciatic nerve is included in this exception and one may benefit from it. The Gemara challenges: It works out well according to the one who said that sinews give flavor, meaning that they have the taste of meat and therefore have the legal status of meat of an animal carcass. However, according to the one who says that sinews do not give flavor and are not categorized as meat, what can be said? If they are not considered to be meat, why are they included in the exception made for an animal carcass?

The Gemara answers: Whom did you hear that said that sinews do not give flavor? It is Rabbi Shimon, as it was taught in a baraita: With regard to one who eats the sciatic nerve from a non-kosher domesticated animal, Rabbi Yehuda deems him liable to receive two sets of lashes: One for eating the sciatic nerve and one for eating the meat of a non-kosher animal. And Rabbi Shimon exempts him entirely, since according to his opinion the prohibition to eat the sciatic nerve applies only to a kosher animal. In addition, one violates the prohibition of eating from a non-kosher animal only when it has the flavor of meat.

And it indeed follows logically that just as Rabbi Shimon exempts one who eats the sciatic nerve in that particular case, so too here, Rabbi Shimon prohibits deriving benefit from the sciatic nerve. As it was taught in a baraita: It is permitted to derive benefit from the sciatic nerve; this is the statement of Rabbi Yehuda, and Rabbi Shimon prohibits it. Since Rabbi Shimon holds that the sciatic nerve does not give flavor, it cannot be included in the exception of the animal carcass. Therefore, from the verse that prohibits eating the sciatic nerve he learns that one may not benefit from it either, in accordance with the opinion of Rabbi Abbahu. Rabbi Abbahu’s position fits according to both opinions. However, the mishna that indicates that it is permitted to derive benefit from the sciatic nerve is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, as he holds that the sciatic nerve gives flavor and is therefore included in the exception of the animal carcass.

The Gemara further challenges Rabbi Abbahu’s opinion: And yet there is the prohibition of eating blood, as the Merciful One says: “Therefore I said to the children of Israel: No soul of you shall eat blood, neither shall any convert that dwells among you eat blood” (Leviticus 17:12). According to Rabbi Abbahu’s opinion, one may derive from this verse that in addition to the prohibition against eating blood, it is prohibited to benefit from it as well. And we learned in a mishna: Both these and these, the remnants of the blood from sin-offerings brought on the altar and other blood sprinkled on it, descend and mix in the canal from which water leaves the Temple. They then exit to the Kidron Valley and are sold at a special price to gardeners as a fertilizer. And one who does not first purchase the blood from the Temple misuses consecrated property. Apparently, under certain circumstances, one may benefit from blood which it is prohibited to consume.

The Gemara answers: Blood is different, as it is juxtaposed in the Torah to water. As it is written with regard to blood: “You shall not eat it; you shall pour it out upon the earth like water” (Deuteronomy 12:24). From here it is derived: Just as it is permitted to benefit from water, so too, it is permitted to benefit from blood.

The Gemara asks: And say instead that blood is meant to be like water offered as a libation on the altar, which is consecrated and from which one is prohibited to benefit. Rabbi Abbahu said: The comparison to permitted water can be deduced from that which the verse says: “Like water [kamayim],” meaning, like most water; and one is permitted to benefit from most types of water. The Gemara asks: And is it written: Most water? The Torah wrote: “Like water,” which could indicate a comparison to any type of water. Rather, Rav Ashi said that the verse should be understood as follows: Like water that is poured out, from which one may benefit, and not like water that is offered as a libation. Water offered on the altar is described using the term libation, and not using the term poured as found in the verse.

The Gemara asks: And say that blood is meant to be like water poured before idolatry, from which one may not benefit. The Gemara rejects this: There, that is also called a libation and not pouring, as it is written: “Who did eat the fat of their sacrifices, and drink the wine of their libations” (Deuteronomy 32:38).

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ומותבינן לר' אבהו הרי גיד הנשה דכתיב ביה לא יאכל והוא מותר בהנאה דתנן שולח אדם ירך שגיד הנשה בתוכה וכו' ושנינן קסבר ר' אבהו כשהותרה הנבלה היא וחלבה וגידה הותרה כי הנבלה כמות שהיא בחלבה וגידה הותרה להמכר לנכרי ואקשי' איני שהגידים הותרו בנבלה והא תתננה ואכלה כתיב לא הותר אלא מידי דבר אכילה וגידים לאו בני אכילה נינהו דלית בהו בנותן טעם (איני) והתנן ירך שנתבשל בה גיד הנשה וכו' ואמרינן מאן אית ליה האי סברא דאין בגידין בנותן טעם ר"ש ר"ש הכי נמי דאוסר בהנאה דתניא גיד הנשה מותר בהנאה דברי ר' יהודה ור' שמעון אוסר:

חולין שנשחטו בעזרה אסורין בהנאה ויש פוסקין בה שאיסורן מן התורה ואע"פ שנאמר בכאן לדעת ר' יהודה שהלכה כמותו חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא דרך דחייה נאמרה שהרי בספרא אמרו בפרשת צו את אהרן ר' יהודה אומר יכול אף חטאת העוף הבאה על הספק ואשם תלוי וחולין שנשחטו בעזרה יהו בשריפה ת"ל לא יאכל כי קדש הוא הוא בשריפה ואין חולין שנשחטו בעזרה בשריפה ומאחר שהוצרך למעט שאינו בשריפה אלמא שאסורין הם בהנאה ושאיסורן מן התורה ומ"מ י"א שאין איסור הנאתם מן התורה ואותה שבתורת כהנים אפשר שלא אמרה ר' יהודה אלא לדבריהם דרבנן או שמא קרא אסמכתא בעלמא או שמא מיעטן משריפה והוא הדין מאיסורי הנאה ואע"פ שכללן עם חטאת העוף ועם אשם תלוי הא כדאיתא והא כדאיתא והרי בסוגיא זו נחלקו בה ר' מאיר ור' יהודה וכן שר' אבהו סובר כן כמו שנאמר בסוף הסוגיא וכן שלדעת ר' יוחנן נאמרה כן בשביעי של קמא אלא שברביעי של נזיר כ"ט א' נאמרה לדעת ריש לקיש והדברים רופפים אלא שראוי לסמוך שאיסור תורה הוא:

שולח אדם לנכרי ירך שגיד הנשה בתוכה ואין חוששין שמא יחזור וימכרנה לישראל כגון בעיר שאין בה אלא טבחי ישראל שסומכין על בשר שבידי גוים שממקולין של ישראל ניטלה על הצדדים שביארנו במסכת חולין צ"ג א' שאף אם יקחנה ישראל מכיר הוא שלא ניטל גידה שגיד הנשה מקומו ניכר ולמדת לפי דרכך שגיד הנשה מותר בהנאה כמו שכתבנו שכשהותרה נבלה היא וגידה וחלבה הותרה ואע"פ שאין בגידין בנותן טעם והיה לנו לומר שאינה בכלל נבלה אלא עץ בעלמא מ"מ כל שבנבלה הותר ומאחר שפסקנו שאין בגידין בנותן טעם האוכל גיד הנשה של בהמה טמאה פטור לגמרי איסור טמאה אין כאן שהרי אין בו בנותן טעם ואיסור גיד הנשה אין כאן שהרי אינו נוהג בטמאה אע"פ שבסוגיא זו יראה שלדעת הסובר אין בגידין בנותן טעם גיד הנשה אסור בהנאה לרווחא דמילתא נאמרה כלומר שאף אם שיטה זו מפקיעו מתורת נבלה אין כאן קושיא שהרי לדעת ר' שמעון אסור בהנאה ומ"מ אין צורך בכך:

דם שחיטת קדשים אין בו קרבן מעילה למי שנהנה ממנו שנאמר לכם נתתיו לכפר לכפרה נתתיו ולא למעילה ופירשוה במסכת חולין פרק כל הבשר בין קודם זריקה בין לאחר זריקה ומ"מ לאחר זריקה לא הוצרכה שאין מעילה בשירים ר"ל שאין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו שמכיון שנעשה ממנו צורך גבוה אין עוד עליו שם קדש אלא בקצת דברים שביארנו שם ודבר זה האמור בדם פירושו בין בדמים חיצוניים ר"ל דמי חטאות החצוניות שנשפכין על יסוד דרומי בין בדמים פנימים ר"ל דמי חטאות הפנימיות שנשפכין על יסוד מערבי ואלו ואלו שיריהם נשפכים על יסוד מזבח החיצון אם מערבי אם דרומי ויורדין מן היסוד לרצפה דרך נקב קטן ומשם לאמה והוא סילון מים שהיתה בעזרה וכל הדמים מתערבים לשם ויוצאים משם לנחל קדרון ואע"פ שיצאו מגבול המקדש ושאין בהם קרבן מעילה אסור ליהנות ממנו בלא דמים ומתוך כך היו רגילים למכרם לגננים לזבל ומקדישין הדמים וזה שאמרו בכאן ומועלין בהם לא אמרוה לקרבן מעילה אלא לאסור מדברי סופרים הנאתם בלא דמים ויש פוסקין מעילה דוקא ואין הדברים נראין וכבר כתבנוה בשלישי של עבודה זרה ולפי דרכך למדת שהדם מותר בהנאה וכבר כתבנו הטעם מפני שהוקשה למים שנאמר על הארץ תשפכנו כמים ואין אומרים כמים שנתנסכו על גבי המזבח או לפני עבודה זרה שהם אסורים בהנאה שהרי כמים הנשפכים ולא כמים המתנסכים:

בפרש"י בד"ה היא וחלבה כו' והרי לך היתר הנאה בלאו דגיד ל"ש נבילה ול"ש כשירה עכ"ל ר"ל כיון דלאו דגיד ע"כ לא תאכל דידיה היינו אכילה ממש ולא הנאה לגבי נבילה ה"ה לגבי כשירה כמ"ש התוס' לקמן גבי דם ולא הוקשה להו טפי התם אלא משום דאיכא בדם תרי לאוי ודו"ק:

תוס' בד"ה אותו אתה כו' דאצטריך למשרי עובר שהוציא את ידו משום כו' עכ"ל ר"ל למשרי ליה בהנאה דסד"א דהוקשו לקדשים שיצאו כו' והיינו היקשא דמחד קרא נפקא להו וק"ל:

בד"ה חולין שנשחטו כו' א"ב חולין שנשחטו בעזרה אי אפשר לפרש בע"א בפרק מי שאמר כו' עכ"ל וקאי וא"א לפרש בע"א אפרק מי שאמר כו' דשם מוכח להדיא דא"א לפרש בע"א כדמשמע פשט הלכה הכא בסוף שמעתין דלגמרי קאמר ומהרש"ל הבין דא"א לפרש בע"א קאי אסוף שמעתין והאריך ליישב בזה לקמן ואין צורך לדחוקיו בזה ודו"ק:

בא"ד דבת"כ פ' צו גבי נותר דרש ר' יהודה לא כו' מכלל דאסירי בהנאה מדאורייתא עכ"ל בפ' שני דקדושין נמי איכא תנא בהדיא דסבר חולין שנשחטו בעזרה אסורין בהנאה מדאורייתא כמו שפרש"י אלא דעיקר קושייתם דר"י אדר"י דאליבא דר"י מסיק הכא דלאו דאורייתא הוא ובת"כ תני בהדיא ר"י דרש כו' וק"ל:

בד"ה ור"ש נמי כו' דהא ר"י אית ליה בפ"ק דמס' ע"ג דאסור ליתן להם מתנת חנם כו' עכ"ל מהך דלעיל דאמר ר"י דברים ככתבן ואסור ליתן להם מתנת חנם ה"מ לאקשויי כן וכ"ה בתוס' פרק כ"ה אלא דעיקר מלתיה שם בעובד כוכבים מביאה מפ"ק דמס' ע"ז וק"ל:

בא"ד לא אתי חזקיה כר"מ דלר"מ פשיטא לן לעיל מדאצטריך למשרי כו' עכ"ל דלא ניחא להו כפרש"י לקמן בשמעתין דחזקיה מצי סבר כר"מ ואצטריך קרא להקדים נתינה כו' דהא פשיטא לן לעיל לר"מ מדאצטריך למשרי כו' ולא ה"ל לתלמודא לישתמט מלמימר לחזקיה דאצטריך אליבא דר"מ להקדים נתינה כו' אלא ע"כ דלכ"ע ליכא למימר הכי לר"מ וכמ"ש התוס' לעיל בשם ר"י דלר"מ נמי הוה ידעינן מסברא לאקדומי כו' ודו"ק:

בד"ה והרי דם כו' כשהותר בהמה דמה נמי הותרה כו' עכ"ל ר"ל כשהותרה נבילה ונקטו בהמה במקום נבילה דדמה בכלל בשר בהמה הוא וק"ל:

בד"ה מועלין בהן כו' ה"ג מ"ט אין מועלין ואמתני' קאי דקתני דם בתחלה כו' עכ"ל לכאורה לא היו צריכים לפרושי דקאי אאין מועלין בתחלה דמתני' אלא דקאי אברייתא דאיירי בשיצא לנחל קדרון דלכ"ע אין מועלין מן התורה וקאמר מ"ט אין מועלין בו מה"ת וכן מוכחת הסוגיא דפ' הוציאו לו דקאי התם איוצאין לנחל קדרון דלא מייתי שם כלל הא דדם בתחלה אין מועלין בו ואפ"ל דניחא להו לפרש ההיא סוגיא דמס' מעילה דאמתני' קאי דקתני גבי דם בתחלה לכ"ע אין מועלין דאי אברייתא הוה משמע דאאין מועלין דקאמרי חכמים קאי וליתא דהא ר"מ ור"ש נמי לא פליגי אלא מדרבנן אבל מדאורייתא אינהו נמי סברי דאין מועלין ודו"ק:

בד"ה ואימא כמים הנסכין כו' דממילא ידעינן מלא תאכל כו' עכ"ל ר"ל דלא תימא דע"כ היקשא להיתרא אתי דמה מים מותרין כו' דאי לאיסורא כמים הניסכין כו' לא לכתוב היקשא כלל וממילא ידעינן ליה מלא תאכל ואהא תירצו דמ"מ פריך שפיר דלא מצי למילף מהיקשא להיתרא כיון דבמשמעות ההיקש דכמים לא משמע טפי להתירא מלאיסורא ודברי מהרש"ל בזה אין מובנים לי ואין להאריך ודו"ק:

בתוס' ד"ה חולין וכו' פריך למ"ד כדי לחנכו וכו' על האב המדיר את בנו קאי התם ע"ש:

ד"ה ור' שמעון כו' מדאיצטריך למשרי נבלה דכל אסורין אסורים בהנאה וכו' כצ"ל:

רש"י בד"ה ורבי מאיר כו' למפרט בה היתר. נ"ב פי' ואין צ"ל למצותיה ודו"ק:

בד"ה רבי שמעון כו' מבהמה טמאה פטור דקסבר כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה מועלין בהן כו' דאין מועלין בו. נ"ב פי' דדוקא לאחר שיצא לנחל קדרון הוא דמועלין מדרבנן אבל מקודם אין גזירה במקדש וק"ל:

בא"ד מועלין בו מן התורה. נ"ב פי' דהא קרא קדריש שם:

בד"ה ואימא כמים כו' לא פריך למילף כו'. נ"ב פירוש דאין סברא למדרש הפסוק דוקא כמים הנסכים ע"ג מזבח אפילו לחומרא דסתם מים כתיב ורובן אין נסכין אלא שלא תידוק מינה להיתרא הוא דפריך ודו"ק. (עיין במהרש"א):

גמרא ור"מ אותו כו'. וא"א משליך לכלב חשנ"ב. מה שתמה בגה"ש כבר קדמהו הצל"ח לקמן (כג ב) בד"ה רא"ס אותו כו' ויישב בתרי אנפי:

גמ' מידי רוב מים כתיב. כה"ג (בר"ה ז) ובכריתות (כה ב):

רש"י ד"ה ור"מ. ומשום דאין מפורש כו'. נראה מזה דלא ס"ל תירוץ ר"י שבתוס' לעיל ד"ה כל מקום ובגה"ש הקשה דנילף מקרא דל"ת כ"ת כו' לכאורה לפי המבואר (בחולין קטו) דלא ילפינן מעשה שבת מל"ת כ"ת משום דגלי רחמנא היא קדש וא"מ קדש וחורש בשו"ח וחוסם פי פרה כו' ילפינן להתירא ק"ו משבת ע"ש ובתוד"ה חורש בסופו. ולכן חשנ"ב נמי אף שנאסרו באכילה מ"מ מק"ו דשבת מוכח דלא קאי על כה"ג ובשעה"מ פ"ה מהל' מ"א תירץ דדבר שלא נאסר אלא מכלל לאו הבא מכלל עשה לא נכלל בל"ת כל תועבה:

תוס' ד"ה אותו. כדאמר כל שבקדש פסול כו'. הוא לקמן (כד):

גמ' כמים רוב מים. נ"ב פת״ת הכ"ף קדריש שמורה על הידוע:

גמ' ור"מ אותו אתה משליך לכלב. תמוה לי דלמא מה דאמ' ר"מ דאחד גר ואחד נכרי בין במכירה ובין בנתינה היינו לפי האמת דכתיב אותו דאי אתה משליך לכלב כל איסורין שבתור' ממילא אצטריך קרא גבי נבילה לגר אשר בשעריך להתיר נבילה בהנאה מש"ה לא אמר לדברים ככתבן כיון דלא מייתר קרא. אבל אלו לא היה כתוב אותו אדנידוק מקרא דנבילה דלא תאכל איסור הנאה משמע היינו אומרים באמת דמיתור' דקרא אתי לדברים ככתבן וצ"ע:

רש"י ד"ה ור"מ. ומשום דאין מפורש בהן לאו וכו'. ק"ל הא מכל מקום נילף מקרא דלא תאכל כל תועבה דגם הנאה במשמע לר"א. וכן קשה לר"י דס"ל חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא דלפירוש רש"י דשחיטתו דאוריי' ליתסר בהנאה משום לא תאכל כל תועבה וצ"ע:

תוס' ד"ה ור' שמעון וכו' שהוא כמוכרו לו. עי' עירובין סד ע"ב תוס' ד"ה ולמדנו:

בא"ד היכי מצי אתיא כר"י. תמוה לי הא זהו ליכא קושי' כ"כ די"ל דמתני' דירך ס"ל כר"י בזה דג"ה מותר בהנאה אבל בזה לא ס"ל כר"י דמבני יעקב נאסר. ואמאי לא האלימו קושייתם יותר דאיך ס"ל לר"י דכשהותרה נבילה היא וחלבה וגידה הותרו הא ע"כ דלגר אשר בשעריך לא קאי אגיד דהא אסור משום לפני עור וצ"ע:

בא"ד א"נ חזקיה לא סבר כר"ש. עי' חולין ל"ה ע"ב תד"ה למשרי:

גמרא ור"מ (דלדידי' דמוכח מדפרט היתר הנאה בנבילה הא שאר איסורים אסורים בהנאה) אותו אתה משליך לכלב. ואי אתה משליך לכלב חולין שנשחטו בעזרה.
תמוה הא י"ל דגם ר"מ ס"ל דאם מייתרא קרא דנבילה מוקי לה לדברים ככתבן אלא מדכתב אותו לדייק דשאר איסורים אסורים בהנאה וממילא לא מייתרא קרא דהיתר הנאה, דהא צריך לגופי' להתיר בהנאה, ואין לנו לימוד לדברים ככתבן, וא"כ אי לא היה כתוב אותו היינו אומרים דהיתירא דקרא בנבילה עד דנוקים לדיוקי למעט שאר איסורים דלא שריין בהנאה, נוקי לגופיה לדברים ככתבן, או דעכ"פ היה בספק אם נוקי היתירא למעט שאר איסורים מהיתר הנאה אם נוקי היתירא לדברים ככתבן לזה כתיב אותו דאי אתה משליך לכלב כל איסורים, וממילא צריך קרא בנבילה לגופי' להיתרא וליכא יתורא מש"ה סבר ר"מ דלא אמרינן דדברים כהוייתן, ומנ"ל להמציא פלוגתא חדשה בין ר"מ לר"י בדין חולין שנשחטו בעזרה אם הוא דאורייתא, וצע"ג:

ואי אתה משליך לכלב חולין שנשחטו בעזרה.
יש לעיין הא בלא"ה ידעין דאסור בהנאה, מקרא דלא תאכל כל תועבה, דלא תאכל גם איסור הנאה במשמע, ומ"ט דר"י דס"ל דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא לפי' רש"י דאיסור שחיטתו ואכילתו דאורייתא, ממילא ליתסר בהנאה מדין תועבה, גם אמאי לא תתסר מק"ו דערלה דלא נעבד בו עבירה, לאסור מכ"ש חולין שנשחטו בעזרה, דנעבדה בה עבירה, וכדדן איסי מהאי ק"ו דבשר בחלב אסור בהנאה, ואי דפרכינן מה לכלאי כרם שאסור שלא כדרך הנאתן, הא יכולים ללמוד משור הנסקל ושם דפרכינן מה לכלאי כרם שלוקים שלא כדרך הנאתן, היינו על לשון דהברייתא דאמר כלאי כרם יוכיח ולא אמר שור הנסקל יוכיח, והוצרכו לתרץ דגם בב"ח דלא כתיב אכילה בגופיה אסור שלא כדרך הנאתן, אבל מ"מ נלמוד חולין שנשחטו בעזרה, ולומר באמת שור הנסקל יוכיח, ועי' מ"ש אא"ז הגאון במשנתו, משנת דרע"ק, דבר נחמד בפירוש דברי תוס' ד"ה, אבל ק"ל על דבריו דנילף בק"ו מערלה וחמץ ושור הנסקל דליכא למיפרך מה להנך שכן בשרפה ובמקום אחר כתבנו בזה בארוכה:

גמרא דתניא גיד הנשה מותר בהנאה דברי ר' יהודה.
אף דכתיב לא יאכלו בני ישראל, ולר' אבוהו כל מקום שנאמר לא יאכל איסור הנאה במשמע, מתרץ בגמרא כשהותרה נבילה היא וחלבה וגידה הותרה.
קשה לי, הא ר"י אית ליה דגיד הנשה אסור לבני נח, וא"כ בגיד לא קרינן בי' לגר אשר בשעריך תתננה או מכור לנכרי, דהא עובר על לפני עור, ואיך שייך לומר כשהותרה כו' וגידה הותרה.
מיהו הא ליכא קושיא איך מוקי למתני' דשולח אדם ירך לנכרי וגיד הנשה בתוכו דלא כר"ש ומשמע דאתיא כר"י והא לר"י קעבר על לפני עור, די"ל דהאי מתני' סבר כוותי' דר"י דיש בגידין בנותן טעם, ושייך בי' כשהותרה נבילה, ולא סבר כוותי' דג"ה אסור לבני נח, מיהו קושיא ראשונה קשה, וי"ל דלא קאסר ר"י אלא לבני יעקב דוקא.
ובתוס' הקשו כקושיא השניה ותירצו [אב"ה וזהו תימא דהקשו רק ממשמעות, וגם זה יש ליישב כנ"ל, ולמה לא הקשו בחזקה על מה דאית לי' לרבי יהודה דמותר בהנאה]:

גמרא, והרי אבר מן החי [דלר' אבוהו ראוי לאסרו בהנאה דלא תאכל הנפש עם הבשר אף איסור הנאה במשמע] ותניא מנין שלא יושיט כו', ואבר מ"ה לבן נח, שנאמר ולפני עור, הא לכלבים שרי, קשה לי, הא בחולין (דף קב ע"ב) פליגי רבי וראב"ש דרבי ס"ל דבהמה בחיי' לא לאברים עומדת, [דאם אכלה כולה בשלימות אין בו משום אמ"ה עד שחותך ממנה אבר] וראב"ש ס"ל דלאברים עומדת, דק"ו אם על אבר ממנה חייב על כולה לכ"ש, וא"כ דלמא ר' נתן ס"ל כראב"ש דבהמה בחיי' לאברים עומדת, וממילא מוכת דאמ"ה מותר בהנאה מדכתיב ומכרו את השור החי, וצ"ל דמזה אין ראיה די"ל דומכרו השור החי אין המכירה כשהוא חי אלא דהב"ד נוטלים להשור החי ושוחטים אותו ומוכרים אותו, או דמשכחת לה בשור בן פקועה, והקרא דלא תחרוש בשור ובחמור אף דבחמור לא שייך ב"פ. ולמ"ד בחולין (דף קב) דאמ"ה נוהג בטמאין ואף גם אמרינן דזה וזה גורם אסור, א"כ גם בשור בן פקועה הא בלא"ה אסור לחרוש בשור וחמור יחדיו משום אמ"ה דחמור, מ"מ י"ל אף להפוסקים דלוקים על ההנאה, מ"מ אתי קרא לעבור בב' לאוין משום אמ"ה ומשום כלאים, או בפשוטו בחורש לבלי תועלת ואין מגיע לו הנאה מזה.
ואולם קצת קשה דמאי פרכינן לר' אבוהו דלמא ס"ל כר"ל בפ"ג דכתובות דחייבי מלקות שוגגים פטורים מלשלם, וגם ס"ל כר"ל בפרק מרובה (דף עו) כל דליתא בטביחה ליתא במכירה, א"כ טבחו או מכרו איך משכחת דלחייב במכרו, אם בהמה בחייה לאברים עומדת ממילא לקי על המכירה משום אמ"ה ואף בלא אתרו ביה לפטרי' מד' וה' דהא חייבי מלקות שוגגים פטורים מתשלומין, ובבן פקועה ג"כ לא משכחת לה דהא ליתא בטביחה דאין שם שחיטה עלה, דשחוט ועומד הוא, [אב"ה בפרט הזה אם בטבח בן פקועה חייב ד' וה' עי' מ"ש אאמ"ו ני' בתשובה].
והנה לכאורה קשה הא קיי"ל כרבנן חולין (דף קב) דאמ"ה נוהג בטמאים, ואמרינן דבן נח מוזהר על הטמאין כטהורין א"כ דלמא מיירי הברייתא באמ"ה מטמאים דלכלבים שרי, דאמ"ה אין בטמאים, ומשום לפני עור יש דהא לב"נ יש בו משום אמ"ה, ולפי מה שכתב בתשו' אמונת שמואל (סי' יד) דמה דלדידי' שרי לית בי' משום לפני עור אף דלהמקבל אסור, ניחא, אבל הפר"ח יו"ד (סי' סב) דחה זה לגמרי ויקשה כנ"ל ואפשר דהא באמת הקשו תוס' בחולין (דף לג) דמי איכא מידי לישראל שרי אמ"ה דטמאים ולב"נ אסור, ותירצו דגם לישראל אסור משום טמאה, וא"כ י"ל דזה לפי האמת דאמ"ה מותר בהנאה, אבל אי אמ"ה אסור בהנאה ממילא אין אמ"ה נוהג לב"נ בטמאים משום מי איכא מידי דלב"נ יהי' משום אמ"ה ואסור בהנאה ולישראל דאסור רק משום טמאה מותר בהנאה, ומיהו אין שייך לומר דיהיה בו משום אמ"ה לב"נ לאיסור אכילה ולא להנאה דממנ"פ אם יש בזה משום אבר מן החי, ממילא אסור בהנאה:

תוס' ד"ה ואבר מן החי, והא דאמר [בב"מ דף לב ע"ב ואי אמרת צער בעלי חיים דאורייתא, אמאי בהיתה טעונה יין נסך אינו זקוק לה, ומה קושיא הא חשיב כמשתכר באיסורי הנאה במה שמחזיק לו עכו"ם טובה מ"מ כיון דאינו מתכוין לכך ומשום צער בעלי חיים חשוב כמו לא אפשר ולא מכוין].
קשה לי ממנ"פ אם ענין החזקת טובה לא הוי פסיק רישיה מה פרכינן הכא הא לכלבים שרי [להושיט אבר מן החי והא מתהני וקשיא לר"א דאמר דלא תאכל איסור הנאה במשמע] דלמא אתיא כר"ש דדבר שא"מ מותר, ואי הוי פסיק רישיה מה בכך דלא אפשר ולא מכוין, הא בפ"ר הוי כמו אפשר ולא מכוין, וכמ"ש התוס' לקמן (דף כה ע"ב) דכל הסוגיא דשם רק היכא דלא הוי פסיק רישיה, [אב"ה עי' מ"ש בב"מ שם בישוב קושיית התוס']:

אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב כל אי' שבתורה. עפרש"י ותו' מ"ט לא מפיק מפשטא דקרא ופ"י כ' דמפשטי דקרא איכא למימר מאי לכלב תשליכון לכלבי הפקר וטרפה אסור בהנאה אבל השתא דכתי' אותו למעוטי כל אי' שבתורה ע"כ טרפה מותר בהנאה דאלת"ה אותו למ"ל למעוטי אי' שבתורה מה"ת שיהיה אסורים בהנאה ע"ש שהאריך ולפ"ד ע"כ הא ליתא דא"כ לקושטא דמלתא מנ"ל דלר"י כל אי' שבתורה אסורים בהנאה לר' אבוה דלמא ר' יהודה נמי ס"ל מסברא חצונה דנבלה לא קאי אדברים ככתבן אלא לאסור כל אי' שבתורה לכן כתיב אותו להורות טרפה אתה משליך לכלבי הפקר דוקא ולא כל אי' אלא מותרי' הם בהנאה והשתא ע"כ נבלה לדברים ככתבן כתיב אע"כ אין זה שום ה"א שיהיה טרפה אסור בהנאה בדאיתא במכילתא פ' משפטים דילפינן ק"ו טרפה מנבלה שמטמאה במשא ומגע ושרי' בהנאה מכ"ש טרפה ועי' בת' באר יעקב לי"ד סי' כ"ט שהאריך במכילתא בשם מו' הגאון מה' טעבלי שייאר זצ"ל וא"כ ליכא למטעי בכלבי הפקר כלל. אמנם התוס' נ"ל דלי"ל הך ק"ו מטומאה לאיסור דא"כ איך כ' דאצטריך לכלב תשליכון אותו להתיר בהנאה הוציא עובר את ידו דלא נילף מקדשים שיצאו חוץ למחיצתן ז"א הא איכא האי ק"ו עצמו מנבלה להתיר בהנאה וא"כ כיון דאיכא ק"ו מנבלה ליכא למטעי להקיש לחומרא לבשר קדשי' שיצא חוץ למחיצתו דאדרבא נקיש לקולא לטרפה דכתיב בהדיא בקרא והוי נמי חולין מחולין והק"ו מסייעא ליה עי' לקמן כ"ד ע"ב תוד"ה אמרת ק"ו כו' ועכצ"ל דהתוספות לא ס"ל הך ק"ו אלא כספרי אפסוק לא תאכלו כל נבלה הובא בילקוט פ' ראה כל נבלה לרבות הטרפה פי' להתירו בהנאה שלא נטעה לכלב תשליכון הם כלבי הפקר ולא נפקא מהך ק"ו וא"כ שפיר איכא למימר דוקא טריפה מרבי' ולא הוציא עובר ידו דהוקש לבשר קדשים שיצאו חוץ למחצתן לכן אצטריך לכלב תשליכון אותו. והנה רש"י מיאן בזה לפע"ד דמסיים שם בספרי ר"י אומר דברים ככתבן דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור אל תתירם בפניהם ע"ש ופי' זית רענן דדברי ר"י הן הנה דבריו שבש"ס דשמעתין דוקא מכירה לנכרי ונתינה לגר ומה דאמר דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אל תתירם בפניהם הוא מילתא באנפי נפשיה וקאי אסיפא דקרא כי עם קדוש אתה שיקדש עצמו במותר ולפע"ד ר' יהודא פליג את"ק וס"ל דברים ככתבן אנבלה קאי קרא ולא אטרפה ויליף ליה היתר הנאה דטרפה מק"ו כמכילתא הנ"ל וס"ל כל נבלה אתא לרבות אפי' המותר ואחרים נהגו בו איסור אל יתירם אלא יתנם לגר או ימכרם לנכרי וא"כ הכא בשמעתין דאזלא הסוגיא לר' יהודא לא הומ"ל כפי' תוס' לכן פרש"י דאשמועינן דאין הקב"ה מקפח שכר כו' וק"ל:

ואידך חולין שנשחטו בעזרה. עי' תוס' שכתבו סוף שמעתין א"א לפרש בענין אחר עמהרש"ל ומהרש"א ולע"ד בשמעתין אפשר לפרש כפרש"י דעיקר ק' ואידך הוא מנ"ל איסור חולין בעזרה דאין לפרש ואידך מנ"ל כל איסורין שבתורה דלמא קרא אחולין בעזרה אצטריך ז"א דמשמע מפרש"י ד"ה ור"מ כו' דחב"ע גרע מכל אי' שבתורה דמפורש בהו לאו בהדיא וא"כ מה"ת לאוקמי קרא אחב"ע טרם שנדע שאר אי' וא"כ ע"כ הא דמקשה ואידך פי' כיון דאצטריך קרא אשאר אי' מנ"ל אי' הנאה בחב"ע ומשני לאו דאורי' פי' באמת לי"ל אה"נ אבל באי' אכילה לא פליגי כלל דאסורה מכי ירחק ממך הדרך וצ"ל לשי' התו' דס"ל דנהי דמנבלה לא ילפינן חב"ע כיון דלא מפורש ביה לאו בהדיא כפרש"י ד"ה ור"מ מ"מ ממעוטא דאותו ממעטי' טפי חב"ע כיון שהוא איסור מחיצה כמותו דקרא איירי בקדשים שיצאו חוץ למחצתן כפרש"י וא"כ פריך הש"ס ואידך מנ"ל כל אי' שבתורה דלמא קאי מיעוטא אחב"ע לחוד וע"ז משני דחב"ע לאו דאורי' כלל ואפי' באכילה שרי' וא"א לאוקמי מיעוטא דאותו אחב"ע כצ"ל כונת התו' מ"מ אין שום הכרע לפירושם טפי מפרש"י משא"כ סוף שמעתין מוכח כפירושם בהדיא דקאמר איכא בנייהו חב"ע משמע דלחזקי' אצטריך אותו לחב"ע ולי"ל שום לימוד אשאר אי' א"כ הרי להדיא דחזקי' מוקי מיעוטא אחב"ע ולא אשאר אי' והיינו כפי' התו' אמנם רש"י פי' שם נגד זה ויתבאר שם אי"ה אמנם לפע"ד א"נ נניח ששם מוכח דלמ"ד לאו דאורי' היינו שלגמרי לאו דאורי' כפי' התוס' מ"מ נראה פשט הסוגיא לפרש בשמעתין כפרש"י דאלת"ה מאי ס"ד דמקשה דקאמר בסוף שמעתין וכי מאחר דאיכא כל הני שינויי חזקי' ור"א במאי פליגי כו' מאי בנייהו חב"ע א"ב כו' וק' כיון דידע כל הני שינויי ומכללם גם הא דאמר ואידך חב"ע לאו דאורי' א"כ כבר ידע דחב"ע לאו דאורי' א"כ מאי הק' מאי בנייהו ומה חידש לו בזה אע"כ דלפי הה"א חב"ע לאו דאורי' היינו ההנאה לאו דאורי' ומ"מ באכילה אסורה לכ"ע ועדיין לא הוה סגי לי' בזה האיכא בנייהו דבעי לאשכוחי א"ב דתלי' בהו פלוגתי' לכן חדש לו דלר' אבוה מותר אפי' באכילה וא"א לאוקמי מיעוטא בהכי וע"כ קאי אשאר אי' נמצא דזה הא"ב הוא גזע פלוגתתם ובזה מיושב נמי ק' תוס' ד"ה כ"מ שנאמר כו' ודסוף שמעתין ד"ה מאי בנייהו ועוד כמה ק' דהוה מצי לאשכוחי א"ב טובא וק"ל. והאש"נ מה דק' דנימא א"ב דלר' אבוה אלי' דר"י דמפיק כל אי' מאותו אין לוקי' על הנאה דה"ל לאו הבא מכלל עשה אותו אתה משליך ולא כל אי' משא"כ לחזקי' דמפיק מלא יאכל לוקי' (להתו' דפליגי אהרמב"ם דס"ל אין לוקי' על שום הנאה עי' מל"מ פ"ה מיסה"ת) והא"ש דלא אמר א"ב אלא הנוגע לפלוגתתם כנ"ל ואה"נ דהומ"ל הכי וק"ל:

מפני שמקומו ניכר. פרש"י הטעם דחתוכה לא משום שמא יתננה לו בפני ישראל ועי' התם בש"ס עוד ב' טעמים דאסור לגנוב דעת הנכרים א"נ דמיירי במקום שמכריזים ולא הכריזו ואפי' לא יתננו לו בפני ישראל חיישי' שיחזור וימכרנו לישראל אחר ע"ש ונראה דמפשטיות הסוגי' הוכיח רש"י דס"ל הטעם משום שמא יתננו לו בפני ישראל אחר דלכאור' יש לתמוה מאי מקשה הש"ס בפשיטות משולח ירך לנכרי דגיד הנשה מותר בהנאה למ"ד אין בנידון בנ"ט הלא כ' תו' שם צ"ט ב' ד"ה והלכתא כו' דלאותו מ"ד אין שום הנאת ממון בגיד רק שהגוי מתכבד בו יותר כשהוא שלמה מכשהיא נטולה ומש"ה הק' הש"ס בשמעתין משולח ע"ש וצ"ע אדרבא הא קחזינן איפכא למ"ד דחתוכה לא משום דאסור לגנוב דעת הנכרי משמע שהנכרי יותר מתכבד כשהיא נטולה משלמה וא"כ אפי' לאידך מ"ד נהי דבדינא פליגא וס"ל מותר לגנוב דעת הנכרי ומש"ה מוקי למתני' במקום שמכריזי' ולא הכריזו או משום שמא יתננו לו בפני ישראל מ"מ מאן לימא לן דבהך סברא פליגי שיותר מתכבד הגוי בשלמה מבנטולה ואין כאן הנאה של כלום אע"כ מוכח דהש"ס אזלא למ"ד שמא יתננו לו בפני ישראל ואיהו ע"כ פליג בסברא וס"ל דעדיף טפי כשהיא שלמה מחתוכה דהראשוני' הרשב"א והר"ן והריטב"א דקדקו שם מ"ט נקט שולח ירך לנכרי ולא נקט ירך לחבירו כבבריתא שם והנה למ"ד דחתוכה לא משום גניבת דעת הנכרי א"ש דאשמועי' דאפי' דעת הנכרי אסור לגנוב ולמ"ד נמי דמוקי במקום שמכריזין ולא הכריזו ומשום שמא יחזור וימכרנו לישראל אפי' כשלא ימכרנו עתה בפני ישראל אשמועי' דאע"ג דהוה כלפני דלפני אפ"ה אסור אך להך מ"ד שמא יתננו לו בפני ישראל דהוה לפני ממש קשה למה לא נקט שולח ירך לישראל ועכצ"ל כמ"ש עוד שם דאשמעי' דגיד מותר בהנאה ומותר לשלחו לנכרי וא"כ מוכח דפליג בסברא אאידך מ"ד דס"ל דניחא לנכרי בנטולה מבשלמה ושפיר מקשה הש"ס ולכן פרש"י כהך אוקימתא ואש"נ פסק הרמב"ם פ"ח' ממ"א הל' ו' כמ"ד משום שמא יתננו לו וכמ"ש ה"ה ובפ"ג מה' דעות פסק דאסור לגנוב דעת הנכרי וארכבי אתרי רכשי והא"ש דמשמעתין מוכח דהלכה כמ"ד משום שמא יתננו לו מדמקשה הש"ס אליבי' בפשיטות ומ"מ מוכח דבסברא פליגי דס"ל דבגיד לא שייך גניבת דעת דאדרבא ניחא לנכרי בשלמה מבחתוכה וא"כ איכא למימר דלדינא כ"ע מודים דאסור לגנוב דעת נכרי' ואפושי פלוגתא לא מפשינן וק"ל:

הניחא למ"ד יש בגידי' בנ"ט וכו'. הרמב"ם פ"ח מה' מ"א פסק היתר בג"ה אעפ"י שפסק שם כר"א דכל אי' נפקא מדפרט בנבלה ואית ליה נמי אין בגידין בנ"ט וכ' שם ה"ה שהרמב"ן כ' שס"ל דמ"מ אמרינן היא וחלבה וגידה הותרה אעפ"י שאין בהם בנ"ט והש"ס דקאמר ר"ש ה"נ דאסר לרווחא דמלתא אמר כן והוא דוחק ע"ש ועמ"ש בחי' למס' חולין ר"פ ג"ה וכעת היה נלע"ד ליישב כך בצירף מה שדקדק בפלתי דקאמר הש"ס בפשיטות מאן שמעת ליה אין בגידין בנ"ט ר"ש כו' הא בחולין צ"ט מבואר דריב"ב אית ליה נמי אין בגידין בנ"ט וה"ל להש"ס לפרש בשמעתין דכר"ש ס"ל לאסור גיד בהנאה ולפע"ד גם ביישוב ק' פ"י שהק' דנהי דאין גיד בכלל נבלה משום דכתיב לגר אשר בשעריך תתננה ובעי' ראוי לגר וג"ה אינו ראוי לגר מ"מ נימא כשהותרה טרפה להשלכת כלב ג"ה נמי הותרה דאפי' למ"ד אין בגידין בנ"ט מ"מ ראוי לכלב היא כמבואר להדיא מלשון הרא"ש בחולין במשנה דשולח אדם ירך לנכרי ע"ש ובהשקפה ראשונה אמרתי דבכלל טרפה בודאי אין שום ה"א דהותרה ג"ה דהרי פרט בה קרא ובשר בשדה טרפה לא תאכלו וגיד לאו בשר הוא למ"ד אין בו בנ"ט. שוב מצאתי ס' זו בצל"ח אבל שבתי וראיתי דתי' זה ליתא דבחולין ק"ב ב' אר"י לא תאכל הנפש עם הבשר זה אמה"ח ובשר בשדה טרפה זה בשר מן החי ובשר מן הטרפה ומובן שם מלשון רש"י ותו' דה"ל כאלו כתיב בשר בשדה לא תאכלו טרפה לא תאכלו ולכן לוקי' אבשר מה"ח ולא הוי לאו שבכללות ועיין לקמן בדף כ"ד א' תוד"ה דכתיב כו' וק"ל וא"כ סכינא חריפא מפסקי' קראי ובשר דקרא לא אטרפה קאי אלא מלתא באנפי נפשי' הוא והדר' ק' לדוכתה נימא כשהותרה טרפה הותרה גידה שראוי לכלב ואין נראה להתעקש דמ"מ בשר קאי נמי אטרפה דא"כ מנ"ל כלל איסור בבשר מה"ח דלמא קרא דכתיב בשר להכי לחוד אתא שלא לכלול ג"ה בזה אע"ג דכ' תו' שם דמשדה דריש היינו בצירוף תיבת בשר אבל לולי זה היינו אומרים דשדה קאי איצא חוץ למחיצתו ואהוציא עובר את ידו לחוד וזה פשוט וא"כ הדר' ק' לדוכתה וי"ל לפמ"ש שם רש"י ק"ב א' סוף העמוד וז"ל להכי פלגינהו קרא לאמה"ח ובשר מה"ח דמחייב אאבר אעפ"י שאין שיעור בשר ואבשר אעפ"י שאינו אבר עכ"ל וא"כ לר"ש דאי' ליה כ"ש למלקות קשה למאי הלכתא פלגינהו רחמנא וע"כ לי"ל לר"ש כלל הך דרשא דבשר בשדה טרפה קאי אבשר מה"ח ושפיר הק' הש"ס לר"ש לאסור בהנאה ואינו בכלל היתר טרפה דכתיב ביה בשר בהדיא כנ"ל משא"כ לריב"ב אפשר דאי' ליה שיעורין למלקות וכן אית ליה לרמב"ם וא"ש ולק"מ. באופן אחר נ"ל לתרץ לפמ"ש תו' דסברא הוא למיסר ג"ה בהנאה משום שאין בה טעם ולא שייכי בה אכילה והכונה נלע"ד משום דלא ה"ל למכתב ביה אכילה אלא כמו הכוסס חטה דפרש"י דכל אכילה שאינו ראוי קרי ליה כוסס א"כ ה"נ ה"ל למכתב בהאי לישנא ומדכתב לשון אכילה ש"מ דבר המביא לידי אכילה קאמר הנה כי כן נראה דלא כ"כ אלא לר"ש דאית ליה כ"ש למלקות משא"כ לרבנן הא אצטריך למכתב אכילה להורות דשעורו בכזית (דלא כרא"ם הובא בהל' חמץ וק"ל) אבל לר"ש כ' שפיר כי כן י"ל דפשיטא להרמב"ם דג"ה בכלל נבלה כמ"ש הרמב"ן או בכלל טרפה כמ"ש פ"י והש"ס לרווחא דמלתא קאמר והכונה דרצה הש"ס לתרץ קושטא דמלתא דלכ"ע קשה כיון דלא שייך ביה אכילה שאין בו טעם וגם כ"ש למלקות לר"ש א"כ ע"כ הך אכילה דקרא הנאה קאמר ואמר לר"ש ה"נ דאסור בהנאה אבל לריב"ב לא אצטרכא להך שינויי כלל וכן פסק הרמב"ם וק"ל:

והרי דם דרחמנא אמר כל נפש מכם ל"ת דם. צ"ע ביבמות ס"פ חרש דרשי' מהאי קרא להזהיר גדולים על הקטנים ולמאי דאמרינן קטן אוכל נבלות אין ב"ד מצוי' להפרישו מוקמי' התם האי קרא דלא לספי ליה בידים ע"ש וא"כ ע"כ מוכח דדם מותר בהנאה דאל"ה הלא לכמה פוסקים אסור לתת דבר האסור בהנאה אפי' לכלבי הפקר כ"ש שאסור לתתו לקטן ישראל אע"כ דדם מותר בהנאה וצ"ע ויש לדחוק דאיתא התם ביבמות דר"י מספ"ל אי קטן אוכל נבלות ב"ד מצווים להפרישו או לא ע"ש ואי נימא דמצווים להפרישו א"כ איכא למימר דלא אתא קרא דלא לספי לקטן דפשיטא דהרי אסור בהנאה אלא להפרישו דנימא ליה דלא ליכול וכן מבואר התם בש"ס להדיא ומקשה הכא לר' אבוה שהיה תלמיד ר' יוחנן לפי ספיקתו של רבו אבל למאי דקי"ל לדינא בש"ע א"ח סי' שמ"ג ובדוכתי טובא דקטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווי' להפרישו וקרא אתא דלא לספי ליה בידים אה"נ דלא צריך הקישא דדם למים להיתר הנאה כנ"ל. ובזה מיושב מה דק' לי מש"ס דחולין ל"ה סוף ע"ב דקאמר למשרי דם פסומ"ק בהנאה אתי ולא קאמר למשרי כל דם בהנאה אתי אע"כ דלמסקנא לא צריכי קרא להכי כנ"ל אבל מה שתי' תו' שם דהש"ס קאי לחזקי' צ"ע דהא ר"ש ע"כ לא מצי סבר כחזקי' כמבואר בשמעתין בתוד"ה ור"ש אוסר כו' לחד שינויי וק"ל:

לגננין לזבל. הק' בפ"י דהא הוה שלא כדרך הנאתן ולא ידעתי מה קשי' ליה הא לר"א קיימי' ואית ליה לקמן כ"ד ב' לחד לישנא דשלא כדרך אכילתן הא דאין לוקין אבל איה"נ לוקין עליהן אפי' שלכ"ה ומקשה הכא להך לישנא וגם בזה מיושבת ק' דלעיל מחולין ל"ה ב' דאיכא למימר כל דם עיקרו לאכילה וכל ההנאות שלכ"ה הוא עמ"ש מל"מ פ"ה מה' יסוה"ת ולא אצטריך קרא אלא לפסומ"ק משום דה"א דנחמיר בהו כוון דאסורין בגיזה ועבודה אמנם לפמ"ש מהרש"ל בשבועות דלמ"ד כ"ש למלקות שלכ"ה נמי אסור ע"ש ובמל"מ בהלכות שבועות א"כ ליתא למ"ש דהא בחולין התם לר"ש קיימי' ואית ליה כ"ש למלקות ועמ"ש בחי' למס' חולין שם יישוב אחר:

ואימא כמים הנסכים ע"ג מזבח. עמ"ש תו' ולפע"ד ליישב גם בצירוף ק' שהקשיתי לעיל בסמוך מחולין ל"ה ב' די"ל מעיקרא ק' הש"ס והרי דם לא היה אדם חולין דידע כשהות' נבלה דמה נמי הותרה רק הק' אדם קדשים ופסומ"ק דנבלתם בקבורה א"כ דמן נמי לתסר דהא אצטריך לאו בדם קדשים בפ"ע כמ"ש תוד"ה מים כו' וע"ז מייתי הש"ס הקישא דדם למים דכתיב בפסמ"ק אע"ג דנבלתם בעי קבורה אפ"ה דמן מותר בהנאה וה"ה לקדשים והא"ש ש"ס דחולין דקאמר למשרי דם פסומ"ק דהיינו ממש דברי הש"ס דשמעתין דקאי נמי אדם מוקדשי' ומקשה ואא"ע לדם קדשים דפשיטא דאסורים בהנאה תנהו ענין לדם חולין שיאסר בהנאה ולא נימא כשהותרה נבלה דמה נמי הותרה וק"ל:

בפירש"י בד"ה אותו אתה משליך וכו' ומדאיצטריך קרא למשרייה לא מצי למילף וכו' למצוותו איצטריך שאין הקב"ה מקפח שכר וכו' עכ"ל. משמע מלשונו דלאו בכלבים שלו שמזונותן עליו איירי דא"כ אין זה מטעם שכר ומצוה להשליך לכלבים של הפקר ואם כן נראה מזה דבשאר איסורי הנאה אסור להשליך אף לכלבים של הפקר וכמ"ש לעיל בשמעתין בשם הירושלמי והובא גם בהגה' אשר"י ע"ש אלא דלעיל דף ה' גבי ש"מ מדר"ע תלת כתב רש"י להדיא דמאן דס"ל דחמץ השבתתו בכל דבר רשאי להשליך לכלבים של הפקר ע"ש לכך נראה דהכא בטריפה נמי נהי דאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה מ"מ היכא שיש לו כלב בביתו שמזונותיו עליו מותר ליתנו לו ויצא ידי מצותו אבל אם אין לו כלב בביתו מצותו להשליך לכלבים של הפקר משא"כ באיסורי הנאה לעולם אסור ליתן לפני כלבו כ"א דוקא לכלבים של הפקר לשיטת רש"י וסייעתו מיהו לשיטת הסוברים דמותר להשליך איסורי הנאה לכלבים של הפקר אם כן אין אנו צריכין לדברי אגדה דאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה אלא דבלא"ה איצטריך למילף ממיעוטא דאותו דאל"כ היה במשמע דטריפה גופא אסורה בהנאה ומה שכתב לכלב תשליכון אותו היינו לכלבים של הפקר דוקא אבל מדכתיב אותו למעט שאר איסורים על כרחך דטריפה גופא מותרת בהנאה דליכא למידרש אותו אתה משליך דאסורה בהנאה ולמעט שאר איסורים דאין אתה צדיך להשליך אלא דמותרין דא"כ לישתוק מאותו דממילא שרי בהנאה כיון דליכא קרא למיסר אע"כ דטריפה מותרת אף לכלבים שלו ואותו מיעט שאר איסורין לאיסור הנאה כנ"ל:

בתוס' בד"ה חולין שנשחטו בעזרה וכו' וקשה לרשב"א דבת"כ דריש ר"י וכו' מכלל דס"ל דאסורין בהנאה מדאורייתא ולענ"ד נראה ליישב בפשיטות על הדרך שכתבתי לעיל במימרא דחזקיה דלר"י גופא בלא"ה פשיטא דחמץ אסור בהנאה מנותר או בק"ו משאר איסורי הנאה כיון דאין היתר לאיסורו ולקמן הא מסקינן דליכא בינייהו לחזקיה ורבי אבהו אלא חמץ בפסח ושור הנסקל ואם כן כל האי שקלא וטריא דהכא בשמעתין דמקשינן לרבי אבהו בשלמא לר"מ וכו' אלא לר"י וכו' שאר איסורין דאסורי בהנאה מנ"ל היינו לענין חמץ ושור הנסקל ובאמת דמשור הנסקל נמי לא שייך האי קושיא דאיכא למימר דיליף מבעל השור נקי והנאת עורו אפשר דלית ליה או דאית ליה ויליף מאת בשרו כדלקמן אע"כ דעיקר שקלא וטריא דשמעתין היינו לענין חמץ בפסח לחוד ואם כן לר"י גופא ודאי לא קשה מידי דהא יליף מנותר אע"כ דעיקר הקושיא למאן דפליג אדר"י בהא דאין ביעור חמץ אלא שריפה דלכמה פוסקים קדמונים הלכה כחכמים וכן חמץ לאחר זמנו לא קי"ל כר"י ואפילו הכי מודו דחמץ אסור בהנאה ואף על גב דבהא קי"ל כר"י בנבילה דדברים ככתבן וכ"כ הרמב"ם ז"ל ור"מ ור"י הלכה כר"י ולפי זה דאין הקושיא לר"י גופא שפיר מסקינן ואידך חולין בעזרה לאו דאורייתא ומשום הכי קי"ל דחמץ בפסח אסור בהנאה אבל לר"י גופא אף על גב דסבירא ליה דחולין בעזרה דאורייתא אפ"ה א"ש דחמץ בפסח אסור בהנאה כדפרישית והיינו דקאמר בגמרא ואידך ולא קאמר ורבי יהודה כן נ"ל נכון וברור בעזה"י ודוק היטב:

בגמרא והרי גיד הנשה וכו' מאן שמעת ליה דאמר אין בגידין בנותן טעם ר"ש ר"ש אין ה"נ דאסר וכו'. עיין באשר"י פ' גיד הנשה שכתבו חכמי לוניל ז"ל על הרמב"ם ז"ל שפסק דגיד הנשה מותר בהנאה אע"ג דקי"ל אין בגידין בנ"ט והוי דלא כשמעתין. והרא"ש ז"ל כתב דלא קי"ל כרבי אבהו אלא כחזקיה דרביה דר' יוחנן הוה אלא דעדיין לא נתיישב לשון הרמב"ם ז"ל דהא פסיק כרבי אבהו כמ"ש הרא"ש אלא דבהא מצינן למימר דאע"ג שהביא הרמב"ם ז"ל לישנא דרבי אבהו בפ"ה מהלכות מאכלות אסורות אין מזה ראיה דס"ל כוותיה כיון דמסקינן לקמן דלא נ"מ מידי בפלוגתא דחזקיה ור"א אלא בחמץ ושור הנסקל ולמשמעות דורשין אלא דאי אפשר לומר כן דהא הרמב"ם ז"ל פסק בכמה דוכתי דחולין בעזרה לאו דאורייתא ואם כן ע"כ סבר כרבי אבהו ממיעוט דאותו כדמוכח בשמעתין ובשם הרמב"ן ז"ל כתבו דשקלא וטריא דשמעתין לענין גיד הנשה היינו לרווחא דמילתא דתלי טעמא דאין בגידין בנ"ט אבל לפי האמת אף אי אין בגידין בנ"ט אפ"ה הותרה בכלל נבילה ולכאורה זה דוחק לומר דשקלא וטריא לרווחא דמילתא והנלע"ד בזה דבלא"ה יש לי לדקדק אמאי דקאמר הכא כשהותרה נבילה דהוי מצי למימר כשהותרה טריפה היא וחלבה וגידה הותרה ובהכי הוי שפיר טפי דנהי דלמ"ד אין בגידין בנ"ט לא הותרה בכלל נבלה דכתיב לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה והאי לאו בר אכילה הוא כיון דאין בו טעם וקי"ל דמידי דלא חזיא לגר לא מיקרי נבילה מ"מ מצינן למימר שפיר דאפי' הכי הותרה בכלל טריפה דכתיב לכלב תשליכון אותו והא נמי מסתמא חזיא מיהו לכלב דאל"כ מאי איסור הנאה הוי שייך בהו וכמ"ש הרא"ש ז"ל דיש נזהרין להשליכו לחתול אלמא דחזיא לכלבים ושונרא והוי שפיר בכלל לכלב תשליכון אותו וא"כ הא דלא משנינן הכי נלע"ד דהכא אכתי ס"ד דרבי אבהו כלל גמור קאמר דפשטא דלישנא דלא תאכל ולא תאכלו משמע בהדיא איסור הנאה בכל האיסורין מדאיצטריך בנבילה ואם כן פשטא לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה משמע איסור הנאה ואכתי מנ"ל דהותר בכלל טריפה משא"כ למסקנא דלרבי אבהו גופא לא איירי אלא לענין חמץ ושור הנסקל דאותו מיעוטא משמע אם כן תו ליכא למימר דאותו בא למעט נמי גיד הנשה דמהיכי תיתי אדרבה הוי בכלל לכלב תשליכון אותו ולא שייך ביה מיעוטא דאותו ואם כן בשמעתין דעיקר הקושיא לרבי שמעון דס"ל אין בגידין בנ"ט ושמעינן ליה לר"ש בס"פ האיש מקדש דחולין בעזרה דאורייתא ואם כן ע"כ דלרבי אבהו איסורי הנאה מנבילה יליף דס"ל כר"מ ומשו"ה מסיק שפיר דלר"ש ה"נ דאסור בהנאה אבל הרמב"ם ז"ל כיון שפוסק דחולין בעזרה לאו דאורייתא וס"ל נמי כרבי יהודה בנבילה דדברים ככתבן ואם כן ע"כ מה שפסק כרבי אבהו היינו ממיעוטא דאותו ותו לא שייך למעט מהאי מיעוטא גיד הנשה כיון דאדרבה בכלל לכלב תשליכון אותו הוא כנ"ל נכון ודו"ק:

בתוספות בד"ה ור"ש וכו' ואם תאמר תקשי לחזקיה וכו' דלכאורה חזקיה לא סבר נמי כר"מ עס"ה. ולכאורה בפשיטות הוי מצי למימר דחזקיה לא אתי ככ"ע דהא ע"כ איכא תנא דס"ל חולין בעזרה לאו דאורייתא וא"כ ע"כ אותו למיעוט אתא ולפ"ז הוי שפיר טפי דלא תיקשי מחזקיה לר"ש כיון דר"ש ודאי ס"ל חולין בעזרה דאורייתא כדאיתא בס"פ האיש מקדש משו"ה אוסר בגיד הנשה בהנאה וחזקיה גופא ודאי ס"ל דחולין בעזרה דאורייתא כדמסקינן לקמן דחזקיה ורבי אבהו בחולין בעזרה לחוד פליגי ויבואר עוד לקמן בעזה"י ודו"ק ובעיקר מ"ש התוס' דחזקיה לא אתי כר"מ רש"י ז"ל שילהי שמעתין לא כתב כן ושם אבאר:

בגמרא והרי דם וכו' ותנן אלו ואלו וכו' ומוכרין לגננין לזבל. וקשיא לי הא קי"ל לקמן דכל איסורי הנאה אין לוקין אלא כדרך הנאתן ואם כן מאי מקשה הכא ממה שמוכרין דם לזבל דאטו דם לזבל הוי דרך הנאתו וממה שמוכר ונוטלין דמי התם ודאי לא קשיא כיון שהמעות להקדש דלא שייך ביה איסור הנאה דדם דכל נפש מכם לא תאכל כתיב ואדרבה עיקר הנאת דם לגבוה סליק אע"כ דמגננין מקשה שמוכרין לגננין ישראל ואם כן הדרא קושיא לדוכתא ומה"ט גופא לא מצינן למימר דאע"ג דאין לוקין אלא דרך הנאתן אפ"ה איסורא דרבנן איכא ומקשה הכא אי ס"ד דשייך בו איסור הנאה האיך שרינן הכא לכתחילה דבהא נמי איכא למימר דמשום פסידא דהקדש לא שייך לאסור מדרבנן ואפשר דאפ"ה לגננין גופא הוי אסור לזבל בהן לכתחילה דמה שעתיד לגדל הו"ל זה וזה גורם דאסור לכתחילה כמו שיבואר לקמן בעזה"י בסוגיא דתנור שהסיקוהו בקליפי ערלה וכ"ש דא"ש טפי אם נאמר דשלא כדרך הנאתן אע"ג דאין לוקין עליו אפ"ה איסורא דאורייתא אית בהו וכשיטת התוספת דשייך מלקות באיסור הנאה כדרך הנאתו ודלא כשיטת הרמב"ם ז"ל דאין לוקין על הנאה כלל כמו שיבואר ג"כ לקמן בעזה"י:

בגמרא והרי דם דכתיב כל נפש מכם לא תאכל דם. הא דמייתי מהאי קרא דכתיב בפרשת אחרי ולא מייתי מקראי טובא דפ' ויקרא ופ' צו נראה משום דהתם כתבו גבי חלב וא"כ איכא למימר דאיתקש דם לחלב דשרי בהנאה כדאיתא בפ"ק דכריתות דדם וחלב איתקשו להדדי לכמה דברים וקי"ל אין היקש למחצה משו"ה מייתי מהאי קרא דלא כתיב גבי חלב וא"כ כיון דפשטא דלא תאכלו משמע איסור הנאה אדרבה משמע דעיקר קרא דכל נפש לא אתא אלא לאפוקי מהיקשא דחלב לענין הנאה כנ"ל:

בתוספות בד"ה הרי דם משמע דדם לא הוי וכו' וקשה לר"ת עס"ה. ולולי דבריהם היה נ"ל ליישב בפשיטות דלענין דם לא שייך לומר כשהותרה נבילה היא ודמה הותרה כיון דבהתירא דנבילה כתיב לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה משמע דוקא אוכל משא"כ דם דמשקה ולא אוכל ואף ע"ג דשתייה בכלל אכילה כבר כתבו התוס' בפ' העור והרוטב בסוגיא דמשקה היוצא מהם אינו כמותן דהיכא דאיכא אוכל ומשקה בחדא מילתא מוקמינן לישנא דאכילה דקרא באוכל ולא במשקה וכיוצא בזה כתבתי לענין דדם לא הוי בכלל שליל כדאיתא בפרק בהמה המקשה דאף לדברי האוסר בחלבה מתיר בדמה ולא מצאתי טעם לדבר אע"כ מה"ט דהתירא דשליל ילפינן מכל בבהמה תאכלו והיינו מידי דאכילה דוקא ולא דם דמשקה הוא ואחר העיון מצאתי שם שכ"כ הר"ן ז"ל ותלי"ת שכוונתי לדעת הגדול ולפי זה ממילא רווחא שמעתא דהכא דדם לא הוי בכלל לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה וכיוצא בזה כתבתי ליישב שיטת הרי"ף ז"ל בפ' גיד הנשה שכתב דנוהג בשליל והקשו עליו קדמאי ובתראי דהוי דלא כסוגיא דהתם ולפמ"ש א"ש כיון דקי"ל אין בגידין בנותן טעם לא הוי בכלל כל בבהמה תאכלו כדמשמע דמה"ט לא הוי בכלל לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה והאי לאו אוכל ה"ה דלא הוי בכלל כל בבהמה תאכלו משא"כ כל סוגיא דפ' גיד הנשה דאמר התם בגיד אי נוהג בשליל דהלך ר"מ לשיטתו ור"י לשיטתו היינו משום דר"מ ור"י תרווייהו סברי יש בגידין בנ"ט כנ"ל נכון ואע"פ שאין נוגע לשמעתין אפ"ה כולהו בהדדי מישך שייכי לפירושינו ודוק היטיב:

בד"ה מועלין בהן מדאורייתא ולא מדרבנן וכו' אור"י דבמעילה וכו' עכ"ל. ולפ"ז צ"ל דסוגיא דהכא לא אזלא אליבא דמ"ד דיליף טעמא דחכמים דאין מועלין מדכתיב לכם שלכם יהא דאם כן לא הוי מקשה הכא מידי דהא מההיא דרשא דלכם ממילא משמע היתר הנאה אע"כ דלאינך אמוראי דהתם איירי שקלא וטריא דהכא דמפקא לכם לדרשא אחריתי וזה דוחק דמאי מקשה הכא לרבי אבהו דילמא אית ליה דרשא דלכם משא"כ אי הוי אמרינן דהאי ומועלין בהן היינו מדאוריתא הוי מקשה הכא שפיר כיון דקתני ומועלין בהן אלא דהאי תנא לא דריש לכם שלכם יהא ואפ"ה קתני נמכרין לגננין וקשיא לרבי אבהו כנ"ל ועיקר דבריהם מפ' הוציאו לו אין כאן מקומו ואם יגזור ה' עלי בחיים דעתי לפרשה במקומה אי"ה ועיין בסמוך:

בד"ה ואימא כמים הניסכין וכו' דממילא ידעינן וכו' אלא כלומר מהכא לא מצי למילף כו' עכ"ל. פי' דבריהם כמ"ש מהרש"א ז"ל דלא שייך שפיר דרשא דכמים להתירא כיון דאיכא מים האסורין מיהו למאי דפרישית בסמוך בלא"ה א"ש טפי הא דמקשה ואימא כמים הניסכין והיינו לאיסורא דלחומרא מקשינן ואי תיקשי אם כן לישתוק מיניה הא ליתא כיון דסוגיא דשמעתין ע"כ סבירא דלכם אתא לדרשא אחריתי ואם כן איצטריך מיהא היקישא דמים לאיסורא דלא נידרוש להתירא לכם שלכם יהא דבכה"ג מסיק הש"ס לקמן מלכם דכתיב גבי ערלה ודו"ק:

אותו אתה משליך כו' כל איסורין. שנאמר בהן לא תאכל כגון זה ומדאיצטריך קרא למשריה לא מצי למילף טעמא דאי לאו אותו הוה אמינא קרא למצותיה איצטריך שאין הקב''ה מקפח שכר כל בריה ונאמר במצרים לא יחרץ כלב לשונו (שמות יא) לפיכך הקפידה תורה ליתן שכרו ונכבד [שכר] הכלב מן העובד כוכבים שהנבלה ימכור לנכרי וטרפה לכלב: ור''מ. דנפקא ליה איסור הנאה בשאר איסורים מדפרט בנבילה בשלמא פרט היתר דטריפה לגופיה. איצטריך למיפרט בה היתר משום דאי לאו דפרט ביה הוה אמינא ליתסר בהנאה אלא אותו למה לי ומשני לאיסור הנאה חולין שנשחטו בעזרה דנפקא לן בהו איסור אכילה מדכתב (דברים יב) כי ירחק ממך המקום וזבחת ואכלת בריחוק מקום דהיינו חוץ למחנה שכינה אתה זובח ואוכל ואי אתה זובח ואוכל בקרוב מקום ומשום דאין מפורש בהן לאו בהדיא באכילה איצטריך למילף להו איסור הנאה מהכא והכי משמע אותו שנאסר משום חוץ למחיצה אתה משליך לכלב דהא מהאי קרא ובשר בשדה טרפה נפקא לן איסור מחיצה כגון הושיט העובר את ידו בשעת שחיטה בפרק בהמה המקשה לילד (חולין סח:) אבל יש לך אחר הנאסר משום מחיצה ואי אתה משליכו לכלב ואיזה זה זה חולין שנשחטו בעזרה: חולין שנשחטו בעזרה. דאסירי בהנאה לאו דאורייתא בפרק שני דקדושין (דף נח.) איפליגו בה: שולח אדם ירך לנכרי. ולא מצרכינן ליטול גידה ולא גזרינן שמא יראה ישראל חבירו כשיתננה לו וילך ויקנה אותה מן הנכרי וכסבור שניטל גידה הואיל ומתחת יד ישראל יצתה ויאכלנה בגידה: מפני שמקומו ניכר. אם הוא ניטל ואם לאו שמעינן מינה מיהא דגיד מותר בהנאה וקשיא לר' אבהו: היא וחלבה וגידה הותרה. לפיכך כל חלב וכל גיד מותרין בהנאה שהן בכלל לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה שגם הן קרויין עמה נבלה והרי לך היתר הנאה בלאו דגיד ל''ש נבילה ול''ש כשירה: הניחא למ''ד יש בגידין. טעם בשר הרי הוא בכלל נבילה: אלא למ''ד אין בגידין. דאיסור נותן טעם בשר אם נתבשלו עם הבשר אלמא לאו טעם בשר אית בהו ולאו נבילה מיקרו אלא כעצמות דהן עץ בעלמא ולא אישתרי בכלל נבילה ועץ הוא והתורה חייבה עליו מאי איכא למימר ופלוגתייהו בגיד הנשה (חולין צט:): ור''ש פוטר. לגמרי מבהמה טמאה פטור דקסבר אין בגידין בנותן טעם בשר ומגיד נמי פטור דכי אזהריה רחמנא אגיד היכא דבשרה מותר דהיינו בהמה טהורה דהכי משמע גיד לא תאכל הא בשר אכול אבל טמאה לא הזהיר על גידה והכי מפרשי' לה בגיד הנשה (שם קא.) ולרבי שמעון הכי נמי דאסור גיד דטהורה אפילו בהנאה אלמא לא תאכלו איסור הנאה משמע וכשהותרה נבילה בהנאה היא לא הותרה לר''ש דלאו בכלל נבילה היא אבל לרבי יהודה מותר משום דקסבר יש בגידים בנותן טעם כדקתני רבי יהודה מחייב שתים הלכך גיד בכלל בשר וכשהותרה נבילה הותרה גם היא: אלו ואלו. שירי דם חטאות הפנימית הנשפכין על יסוד מערבי של מזבח החיצון ושירי דם חטאות החיצונות הנשפכין על יסוד דרומי יוצאין מן היסוד לרצפה דרך שני נקבים קטנים ומתערבין באמה סילון שהיה עובר בעזרה: ויוצאין לנחל קדרון. כמו לנחל איתן (דברים כא) עמק: לגננים. בעלי גנות לזבל: ומועלין בהן. כלומר אסור להנות מהן בלא דמים מפני שהן של הקדש מכל מקום דם מותר בהנאה: כמים המתנסכין. שאסורות בהנאה שהרי קדש הן שקדשו בכלי שרת וכתיב (שמות ל) כל הנוגע בהם יקדש

אותו אתה משליך. פ''ה דבלאו אותו לא מצי למידרש מגופיה דקרא דאיצטריך שאין הקב''ה מקפח שכר כל בריה והר''י דאורלינ''ש מפרש דאיצטריך למישרי עובר שהוציא את ידו משום דמקרא דבשר בשדה טרפה דריש נמי קדשים שיצאו חוץ למחיצתם בריש בהמה המקשה (חולין סח:) והוה אסרינן יד העובר בהנאה מדאיתקש לקדשים דאסור בהנאה כדאמר כל שבקודש פסול באש תשרף ולכך איצטריך אותו לכל איסורים: חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא. פ''ה איסור הנאה ולא משמע פשט ההלכה כן אלא לגמרי קאמר לאו דאורייתא וכן בסוף שמעתא גבי הא דאמר איכא בינייהו חולין שנשחטו בעזרה אי אפשר לפרש בענין אחר ובפרק מי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני (נזיר כט: ושם) פריך למ''ד כדי לחנכו במצות הא קמייתי חולין לעזרה ומשני קסבר חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא ואי לענין איסור אכילה הוו דאורייתא אכתי תיקשי ליה היאך הקרבן נאכל דמשמע התם שנאכל וקשה לרשב''א דבת''כ בפ' צו גבי נותר דרש רבי יהודה לא יאכל כי קודש הוא יכול חטאת העוף הבא על הספק ואשם תלוי וחולין שנשחטו בעזרה ישרפו ת''ל הוא מדאיצטריך למעוטי שאינם בשריפה מכלל דאסירי בהנאה מדאורייתא: ורבי שמעון נמי מיסר אסר בהנאה. משמע דההיא דהשולח ירך לנכרי אתיא כר' יהודה. הק' ריב''א דהא רבי יהודה אית ליה בפ''ק דמס' ע''ז (דף כ. ושם) דאסור ליתן להם מתנת חנם וי''ל דהא אמר התם אם היה שכינו מותר מפני שהוא כמוכרו לו הקשה הר''י דאורלינ''ש היכי מצי אתי כר' יהודה ורבי יהודה אית ליה בפ' גיד הנשה (חולין ק:) דגיד הנשה אסור לבני נח וקעבר משום לפני עור לא תתן וגו' ואומר ר''י דלא קשה מידי דלא קאסר אלא לבני יעקב דוקא דקודם מתן תורה איקרו בני נח דהא לא נישנית בסיני וא''ת תיקשי לחזקיה מרבי שמעון דסבירא ליה דלא תאכלו איסור הנאה משמע מדאסר גיד הנשה וי''ל כיון דסבר אין בגידין בנ''ט סברא הוא דכי אסור בהנאה נמי אסור דלא שייכא ביה אכילה א''נ חזקיה לא סבר כרבי שמעון אלא כרבי יהודה דלכאורה נמי לא אתיא חזקיה כרבי מאיר דלרבי מאיר פשיטא לן לעיל מדאיצטריך למישרי נבילה דכל איסורים אסורים בהנאה וכן לקמן (דף כג:) גבי יתיב ההוא מרבנן פשיטא ליה לגמרא דלרבי מאיר גמר מנבילה והא דקאמר לקמן לימא כתנאי היינו לרבי אבהו דחזקיה לא מצי אתי כככ''ע: והרי דם דרחמנא אמר. משמע דדם לא הוי בכלל בהמה מדלא משני כשהותרה בהמה דמה נמי הותרה וקשה לר''ת דאמר בהמוציא יין (שבת עז. ושם) דם נבילה ב''ה מטמא וקאמר התם ר' יוסי (כרבי) יהודה דלא מטמא ב''ה אלא כשיש רביעית דם הואיל ויכול לקרוש ולעמוד על כזית אלמא חשיב ליה כבשר ותי' ר''י דהתם לאו משום דחשיב ליה כבשר אלא יש שום פסוק דדרשינן מיניה דדם נבילו' טמא ומסברא משערינן ברביעי' כדאמר התם אבל בלא ריבוי לא חשבינן דם כבשר ובמעילה (דף יז. ושם) נמי מפיק דם השרץ מוזה לכם הטמא ומשרץ גופיה לא ידעינן ליה: מועלין בהן. מדרבנן ולא מדאורייתא דבסוף הוציאו לו (יומא נט: ושם) אמר אין לך דבר שנעשה מצותו ומועלים בו ואור''י דבמעילה בפרק ולד חטאת (דף יא.) ת''ר מועלים בדמים דברי רבי מאיר ורבי שמעון וחכמים אומרים אין מועלין ופלוגתתם אחר שיצא לנחל קדרון דקודם זריקה קתני ר''ש התם דאין מועלין בו והיה שם בספרים מאי טעמא דמ''ד אין מועלין ול''ג דמ''ד דא''כ הוה משמע דלרבי מאיר ורבי שמעון מועלין בו מן התורה אלא ה''ג מאי טעמא אין מועלין ואמתני' קאי דקתני דם בתחלה אין מועלין בו: מה מים מותרים אף דם מותר. אף על גב דדם קדשים שאין נשפך כמים לא הוקש למים מ''מ כיון דמשמע קרא בדם חולין דשרי בהנאה ולא תאכל דידיה היינו אכילה ולא הנאה הוא הדין לדם קדשים ואף על גב דאיכא תרי לאוי חד לדם חולין וחד לקדשים מ''מ גילוי מילתא בעלמא הוא דכולהו לאוי דדם הוי איסור אכילה דוקא: ואימא כמים הניסכים על גבי המזבח. לא פריך למילף שיהא דם אסור בהנאה דממילא ידעינן מלא תאכל אלא כלומר מהכא לא מצי למילף דשרי בהנאה:

דף כב - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד