פסחים כ ע"ב

דף כ - ב

תלמוד לומר: "כל אשר בתוכו [בתוך הכלי חרס] - יטמא", וסמיך ליה, לומר איזה דבר הנמצא בתוכו יטמא - "מכל האוכל אשר יאכל".

ולכן דרשינן הכי: רק אוכל הנמצא בתוך כלי חרס שיש בו שרץ מת, מטמא [נטמא] מאויר כלי חרס.

ואין כלי מתכת או עץ המצוי בתוך כלי חרס מטמא מאויר כלי חרס כשיש באויר הכלי חרס שרץ מת.

אלמא, אף שכלי החרס עצמו נטמא מהשרץ הנמצא באוירו, לא אמרינן ביה "כמאן דמליא טומאה דמי" לענין שיחשב השרץ כנוגע בכל מה שבתוכו. ולכן אין שאר הכלים שבתוכו נטמאים.

שנינו במשנה: אמר רבי יוסי: אינה היא המדה. ומודים רבי אליעזר ורבי יהושע, ששורפין [תרומה טהורה וטמאה] זו לעצמה וזו לעצמה. על מה נחלקו? - על התרומה התלויה ועל הטמאה. שרבי אליעזר אומר: תשרף זו לעצמה וזו לעצמה! ורבי יהושע אומר: נשרפות שתיהן כאחת.

רב חסדא רמי תרומת חמץ בפיסחא, אתרומת חמץ בפיסחא. ומשני לה.

וכך הקשה: מי אמר רבי יהושע שתרומה תלויה וטמאה נשרפות שתיהן כאחת?

ורמינהו, אמר רבי מאיר: מדבריהם למדנו ששורפין תרומה טמאה עם הטהורה בערב פסח.

ואמר ליה רבי יוסי: אין הנידון דומה לראיה.

שכשהעידו רבותינו [רבי חנינא סגן הכהנים ורבי עקיבא], על מה העידו? אם על הבשר שנטמא בולד הטומאה, ששורפין אותו עם הבשר שנטמא באב הטומאה. הרי לא קפדינן בכך שהוא מוסיף טומאה על טומאתו. משום שבין כך, בשר זה טמא ובשר זה טמא.

אם על השמן שנפסל במגע טבול יום, שמדליקין אותו בנר שנטמא בטמא מת, על אף שמוסיפים בכך לשמן דין טומאה מחודש [שמעתה הוא ראוי לטמא אחרים]. הרי זה משום שבין כך, שמן זה פסול ושמן זה טמא. ולכן לא איכפת לנו שעל ידי הנר ייעשה השמן הזה טמא לטמאות אחרים.

אף אנו מודים בתרומה שנטמאת בולד ולד הטומאה [שאינה אלא שלישית], ששורפין אותה עם התרומה שנטמאת באב הטומאה, אף שנוספת לה טומאה בכך שנעשית שניה. משום שבין כך היא פסולה.

אבל היאך נשרוף תרומה טהורה, או אפילו תלויה [ספק טמאה], עם התרומה הטמאה? והלא שמא יבא אליהו ויטהרם לספיקות. ונמצא שתרומה טהורה היא, ואסור לטמאותה.

ואף שבשעה שישית של ערב פסח קיימינן, ובלאו הכי אזלא התרומה לאיבוד, אסור לטמאותה.

קתני מיהת, שאסר רבי יוסי לטמא אף את התלויה בערב פסח.

ואילו במתניתין קאמר רבי יוסי, שדוקא טהורה אין שורפין עם הטמאה. אבל בתלויה וטמאה, התיר רבי יהושע לשורפן כאחת.

ומשני לה רב חסדא: הא דמתניתין, רבי שמעון הוא, ואליבא דרבי יהושע קאמר זאת.

והא דברייתא, רבי יוסי הוא, ואליבא דרבי יהושע אמר זאת.

דתניא: י"ד בניסן שחל להיות בשבת, מבערין את הכל [החמץ] מלפני השבת. ושורפין תרומות טמאות תלויות וטהורות יחד - דברי רבי מאיר.

ורבי מאיר לשיטתו, שמאחר ואזלא התרומה לאיבוד, מותר לטמאותה.

רבי יוסי אומר: שורפין את התרומה הטהורה בפני עצמה, ואת התלויה בפני עצמה, ואת הטמאה בפני עצמה. ואף שסוף כולן לאיבוד, אסור לטמאותן. ואף את התלויה אין שורפין עם הטמאה, שמא טהורה היא. וכן אין נשרפת עם הטהורה, שמא היא טמאה, ותטמא את הטהורה.

אמר רבי שמעון: לא נחלקו רבי אליעזר ורבי יהושע על התרומה הטהורה ועל הטמאה, שאין שורפין אותן כאחת.

וכן לא נחלקו על התרומה התלויה ^[1] ועל הטהורה, ששורפין אותן כאחת. שהואיל ולא הוחזקה טומאה ודאית על התלויה, אינו נראה כמטמא עמה את התרומה הטהורה בידים. ^[2]

על מה נחלקו?

על התרומה התלויה ועל הטמאה.

שרבי אליעזר אומר: תישרף זו בפני עצמה וזו בפני עצמה, שמא טהורה היא.

ורבי יהושע אומר: ישרפו שתיהן כאחת. שכיון דתלויה היא, אי אתה מוזהר על שמירתה.

הרי דפליגי רבי יוסי רבי שמעון בשיטת רבי יהושע, האם יש אזהרה על שמירת התלויה מטומאה, או לא.

ומתניתין, רבי שמעון אליבא דרבי יהושע היא. וברייתא, רבי יוסי אליבא דרבי יהושע היא.

ותמהינן: והא מתניתין דקתני "על מה נחלקו על התלויה ועל הטמאה, שרבי יהושע אומר שתיהן כאחת" - בשיטת רבי יוסי היא נאמרה, ולא רבי שמעון אמרה. ורבי יוסי לא סבירא ליה הכי.

ומשנינן: הכי קאמר רבי יוסי לרבי מאיר: לא מיבעי לדידי, דודאי אין שורפין את שתיהן כאחת. אלא אפילו לשיטת רבי שמעון ואליבא דרבי יהושע, דמיקל טפי מרבי אליעזר, נמי לא ישרפו כאחת.

דכי מיקל רבי יהושע, בתרומה תלויה וטמאה הוא דמיקל. אבל בטהורה וטמאה לא הקל. ולכולי עלמא אינן נשרפות כאחת.

רבי יוסי בר חנינא רמי מהא דשנינו גבי תרומה דעלמא, אהא דשנינו במתניתין גבי תרומת חמץ בפיסחא. ומשני לה.

וכך הקשה: וכי מי אמר רבי יהושע דתרומה תלויה וטמאה ישרפו בפסח שתיהן כאחת [כדאמר רבי יוסי משמיה]?

ורמינהו: חבית של תרומה שנולד בה ספק טומאה -

רבי אליעזר אומר: אם היתה מונחת במקום התורפה [מקום הפקר], יניחנה במקום המוצנע. ואם היתה מגולה, יכסנה. שאף בתרומה תלויה, אתה מוזהר לשומרה מטומאה, משום דכתיב "משמרת תרומתי", וקרינן "תרומותי", לשון רבים. ויש אם למקרא. הרי שתים במשמע, אחת טהורה ואחת תלויה.

רבי יהושע אומר: אם היתה מונחת במקום המוצנע, מותר לו שיניחנה במקום התורפה. ואם היתה מכוסה, מותר לו שיגלנה. ואף שהוא גורם בכך שתיטמא מאליה. משום שסבר "יש אם למסורת". וכתיב "משמרת תרומתי", לשון יחיד. שאין במשמע אלא תרומה טהורה, שאתה מוזהר על שמירתה. אבל לא תלויה.

ומשמע, שאף לרבי יהושע, דוקא לטמאותה על ידי גרמא, אין [מותר]. אבל לטמאות בידים לא התיר אף בתרומה תלויה. ואיך אמר רבי יוסי במתניתין משמיה, דמותר לשרוף את הטמאה עם התלויה בפסח? והרי הוא מטמאה בידים.

ומשני לה: הא דקאמר רבי יוסי במתניתין, לא בשיטת עצמו אמרה, אלא אמרה בשיטת רבי שמעון אליבא דרבי יהושע, דמתיר לטמא את התלויה אף בידים.

והא דתניא משמיה דרבי יהושע, שדוקא על ידי גרמא מותר לטמאותה ולא בידים, בשיטת רבי יוסי אליבא דרבי יהושע היא.

וכבר נחלקו רבי שמעון ורבי יוסי בשיטת רבי יהושע, כמובא בברייתא לעיל.

רבי אלעזר רמי מהא דשנינו בחבית של תרומהשנולדבה ספק טומאה, אתרומה, דשנינו בחבית של תרומה שנשברה. ומשני לה.

וכך הקשה: וכי מי אמר רבי יהושע שמותר לטמא את התרומה התלויה רק על ידי גרמא, וכדמשמע מברייתא דלעיל, שדייקנו "גרמא, אין, אבל בידים, לא"?!

ורמינהו: חבית יין של תרומה טהורה שנשברה בגת [מקום דריכת הענבים] העליונה, ובבור שמתחתיה נמצאים חולין טמאין, ועומד יין התרומה ליפול לתוכם ולהיטמא מחמתם - מודה רבי אליעזר ורבי יהושע, שאם הוא יכול להציל ממנה [מחבית התרומה] רביעית יין בטהרה - יציל!

שאם אין תחת ידו אלא כלי טמא, אסור לו לקבל בתוכו את יין התרומה הנשפך מהחבית. שהרי בכך הוא מטמא אותו.

אלא, אם יספיק להביא כלי טהור ולהציל לפחות רביעית יין בטהרה, הרי הוא מחויב בכך. ואף שבינתיים יפול שאר היין לתוך החולין הטמאים ויתערב עמהם ויאסור אף אותם בשתיה [כדין תערובת חולין ותרומה, שאסורה לזרים אף כשהיא טהורה. ובמקרה דנן הרי היא אסורה אף לכהנים. שהרי התרומה תיטמא על ידי החולין הטמאים. וכהן האוכל תרומה טמאה עובר בעשה].

ומכל מקום, אם בידו להציל רביעית יין בטהרה, יעשה כן אף במחיר הפסד החולין הטמאים.

ואם לאו, אלא עד שיחזר אחר כלי טהור יפול כל היין לתוך החולין, ויטמא על ידם - רבי אליעזר אומר: תרד התרומה הטהורה כולה לתוך הבור ותטמא מאליה, ואל יטמאנה ביד. שעל אף שבין כך סוף התרומה ליטמא, אסור לטמאותה בידים.

ורבי יהושע אומר: אף מותר לו שיטמאנה ביד. ואין בכך משום עבירה על "משמרת תרומתי". שהרי בין כך סופה ליטמא מחמת החולין הטמאין שבבור. אלמא, אית ליה שכל תרומה שסופה לאיבוד, אין אתה מוזהר על טומאתה. והרי אף תרומה תלויה סופה לאיבוד. וקשיא למאי דמשמע מברייתא דלעיל בתלויה, שלא התיר רבי יהושע אלא לטמאותה על ידי גרמא, ולא בידים.

ומשני לה רבי אלעזר: שאני התם בחבית שנשברה, דאיכא הפסד של יין החולין שבבור. אבל שלא במקום הפסד, אסור לטמאותה בידים, אף שסופה לאיבוד.

מתקיף לה רבא: הא במתניתין נמי איכא הפסד עצים. שאם אתה מחייבו לשרוף את התרומה הטהורה לחוד ואת הטמאה לחוד, יצטרך לעשות שתי מדורות ולהרבות בעצים. ואמאי אסר רבי יהושע לשורפן כאחת?

אמר ליה אביי: להפסד מרובה כהפסד יין החולין שבבור, חששו. אבל להפסד מועט של ריבוי העצים לא חששו.

ומוכחינן: ומנא תימרא דדוקא להפסד מרובה חששו, אבל להפסד מועט לא חששו? מהא דהא תניא: חבית של שמן תרומה טהורה שנשברה בגת העליונה, ובתחתונה [בבור שתחתיה] נמצאים חולין טמאין - מודה רבי אליעזר לרבי יהושע, שאם יכול להציל ממנה רביעית בטהרה - יציל. ואם לאו, לכולי עלמא תרד לבור ותטמא את השמן שבו, ואל יקבל את התרומה בכלי טמא ויטמאנה בידו!

אלמא, מודה רבי יהושע בשמן, שאף שסופו ליטמא, אסור לטמאותו בידים, ואף במחיר הפסד שמן החולין. משום שאין זה הפסד מרובה.

והוינן בה: מאי שנא שמן דחשיב כהפסד מועט - הלא הוא משום דאף שעל ידי התערובת נאסר שמן החולין באכילה, מכל מקום ראוי הוא להדליק בו.

אם כן, אמאי ביין חשיב ליה כהפסד מרובה? הא יין החולין נמי, אף שיאסר באכילה, עדיין ראוי הוא לזילוף ^[3] [שדרכן היה להתיז מהיין על הכלים, כדי לתת בהם מריחו הטוב], ונמצא שאין הפסד מרובה בטומאתו. ואמאי התיר רבי יהושע לטמאותו?

וכי תימא לתרץ, זילוף לאו מילתא היא, ולא חשיב כהשתמשות. ומשום כן, אם יתערב החולין בתרומה יהיה בכך הפסד מרובה - הא ליכא למימר הכי.

והאמר שמואל משום רבי חייא: שותין מיין שמחירו לוג בסלע. ומזלפין מיין שמחירו לוג בשתים סלעים. שאם יש לאדם יין זול ויין משובח, עדיף לו לשתות מהזול, ולזלף מהמשובח.

אלמא, הזילוף חשוב יותר מהשתיה. ואם כן, אף אם יתערב יין החולין בתרומה הטמאה, אין בכך הפסד מרובה. משום שעדיין ראוי הוא לזילוף.

ומשנינן: אין היין ראוי לזילוף אלא כשהוא ישן, שריחו נודף. והכא איירי ביין חדש. וכיון שאינו ראוי לזילוף, איכא הפסד מרובה אם יאסר באכילה.

ושוב מקשינן: והא ראוי הוא להשהותו ולישנו, עד שיהא ראוי לזילוף. ואמאי חשיב ליה כהפסד מרובה?

ומשנינן: לאחר שיתערב עם התרומה הטמאה, יהיה אסור לישנו. משום שאסור להשהות תרומה טמאה, כיון דאתי בה לידי תקלה. דחיישינן דלמא יבוא לשתות ממנה.

ושוב מקשינן: אי הכי, אמאי מותר להשהות שמן טמא לצורך הדלקתו?

הא בשמן נמי איכא למיחש דלמא יאכלנו, ואתי ביה לידי תקלה.

ומשנינן: בשמן לא חיישינן לתקלה. משום דכיון שמשתמש בו להדלקה, רמי ליה [מניחו] בכלי מאוס, ושוב אינו ראוי לאכילה.

ושוב מקשינן: אי הכי, את יין התרומה הטמא נמי ישהה, על ידי דרמי ליה בכלי מאוס הפוסלו מאכילה, ושוב לא אתי ביה לידי לתקלה.

ומשנינן: מאחר ולזילוף קא בעי ליה, וכי בכלי מאוס רמי ליה?! והרי הוא צריך לריחו הטוב. ואם יניחנו בכלי מאוס, יפגם ריחו.

ואומרת הגמרא כי חשש תקלה עצמה - בפלוגתא דתנאי היא שנויה.

דתניא: חבית של יין של תרומה שנטמאת -

בית שמאי אומרים: תשפך חבל [חבילה]! כלומר, תשפך כולה בבת אחת, ולא יזלף ממנה מעט מעט, ואפילו בו ביום. משום דחיישינן שמא ישתה ממנה.

ובית הלל אומרים: תעשה זילוף, דלא חיישינן לתקלה.

אמר רבי ישמעאל ברבי יוסי: אני אכריע בין בית שמאי לבית הלל.

אם בשדה נטמאת, תשפך חבל. שהרי בשדה אין לו על מה לזלף. ולא יביאנה לביתו, משום דחיישינן שבינתיים ישתה ממנה.

ואם נטמאה בבית, תעשה זילוף. שהרי יכול מיד לזלף ממנה. ובזמן קצר כזה לא חיישינן לתקלה.

איכא דאמרי, כך אמר רבי ישמעאל: ביין חדש שאינו ראוי עדיין לזילוף, תשפך חבל [בבת אחת], ולא ישהנה עד שתתיישן. משום דחיישינן לתקלה לזמן מרובה כל כך.

אבל בחבית של יין ישן, שכבר ראויה היא לזילוף, תעשה זילוף. ואף אם נטמאת בשדה, יביאנה לביתו. לפי שבזמן מועט כזה לא חיישינן לתקלה. ורבי ישמעאל ברבי יוסי היה בדור מאוחר יותר מבית שמאי ובית הלל.

תנן התם השרץ שנמצא בתנור הפת שבתוכו שניה שהתנור תחלה ואמר ליה רבא לרב אדא בר אהבה הלא זה השרץ לא נגע בכותלי התנור אלא נתלה באוירו ואתה רואה אותו כאלו נגע בכותלי התנור וטמאהו כן נחזייה להא תנור כמאן דמלי שרצים ונימא כאלו השרץ עצמו נגע בפת ותהוי הפת תחלה אמר ליה לא אמרינן כמאן דמלי שרצים ונימ' כאלו השרץ עצמו נגע בפת ותהוי הפת תחלה דתניא יכול יהו הכלים מטמאין מאויר כלי חרס ת"ל מכל האוכל אשר יאכל אוכלין ומשקין מטמאין מאויר כלי חרס ואין כלים מטמאין מאויר כ"ח ואי ס"ד דאמרינן כמאן דמלי [שרצים] דמי הא קא נגעי שרצי' בכלים אמאי לא מטמו אלא כיון דלא מיטמו הכלים מאויר כלי חרס ש"מ דלא אמר' כמאן דמלי שרצים דמי. אחרי כל הדברים הללו חזרנו למשנתנו:

רב חסדא רמי פסחא אפסחא תנן במתני' כי אמר ר' יוסי על התלויה ועל הטמאה נחלקו ר' אליעזר אומר תשרף זו בעצמה וזו בעצמה ר' יהושע אומר שתיהן כאחת איני והתניא אומר ר' יוסי אין הנדון דומה לראיה כו' אבל היאך נשרוף אפי' תלויה עם הטמאה שמא יבוא אליהו ויטהרנו פי' התלויה ומשני משנתנו כר' שמעון דמתני ששורפין התלויה והטמאה יחדו דברי יהושע וברייתא דקתני אבל היאך נשרוף אפילו תלויה וטמאה כאחת שמא יבא אליהו ויטהרנו ר' יוסי אליבא דר' יהושע ומקשי' והא ר' יוסי היא דקתני במתני' כי ר' יהושע אומר התלויה והטמאה שתיהן כאחת ואיך מוקמת לה לברייתא כר' יוסי דתניא אבל היאך נשרוף אפי' תלויה וטמאה ושנינן הכי קאמר ליה ר' יוסי לר' מאיר לדידי אפי' תלויה עם הטמאה אין שורפין אלא אפי' לר' שמעון אליבא דר' יהושע דמיקל לא מיקל אלא בתלויה וטמאה אבל טהורה וטמאה לא שרפינן:

ר' יוסי בר' חנינא רמי תרומה אפסח ומשני איך אתה שונה שר' יהושע אומר שתים כא' שנמצא מטמא התלויה בידים והלא בחבית של תרומה שנולד בה ספק טומאה לא התיר לטמאותה בידים אלא ע"י גרמא ומשני כרב חסדא כי זה ששנינו במשנה ר' יוסי אפי' לר' שמעון שמיקל אליבא דר' יהושע חשיב לר' מאיר. ומשנה דתרומה אליבא דר' יהושע שנאה ר' יוסי אליבא דידיה דמחמיר:

ר' אלעזר רמי תרומה אתרומה ומשני איני דלא התיר ר' יהושע בתלויה לטמא בידים והא בחבית של תרומה שנשברה בגת העליונה תחתונה יש בה חולין טמאה אמר ר' יהושע אף יטמאנה ביד.

ומשני שאני התם דאיכא הפסד כלומר כיון שהגת התחתונה בתוכה חולין טמאים אם הוריד התרומה עליהם יפסידם. ואקשינן והא מתני' דאיכא הפסד עצים שאתה מצריכו לעשות שתי מדורות ולשרוף הטהורות באחת והטמאות [באחת] ולא חייש אלא אמר זו לעצמה וזו לעצמה ושנינן להפסד מרובה כגון הפסד של חולין חששו אבל הפסד מועט שהוא של עצים לא חששו ושמעינן האי סברא מהא דתניא חבית של שמן של תרומה שנשברה בגת העליונה והתחתונה טמאה ולא התיר ר' יהושע לטמאה ביד כדרך שהתיר ביין אלא אמר תרד ותטמא ואל יטמא ביד לאו מכלל דכיון שאינו הפסד מרובה בשמן דהא ראוי להדליקו לפיכך לא חששו ואמרינן למה בשמן אינו הפסד מרובה משום דראוי להדליקו בנר ובין שמן העומד לאכילה לשמן העומד להדלקה הפסדו מועט גם היין הטמא נמי ראוי לזלף בו כשמן ולא עוד אלא שהיין הטוב הוא הנמכר לזילוף ואין בו הפסד דהא אמרי' שותין מלוג בסלע אבל לזילוף אין מזלפין אלא מן המובחר הנמכר לוג בשני סלעים. ודחי' זה היין חדש הוא שאינו ראוי לזילוף כשמן ואמרי' יניחנו עד שתישן ודחינן חיישינן דלמא אינשי ושתי ליה אי הכי שמן נמי ניחוש דלמא אכיל ליה ודחי' שמן רמי ליה בכלי מאוס אבל יין דבעי ליה לזילוף וריחו הוא דבעיא אי רמי ליה גמר ריחו חייס ולא שדי ליה ואתי ביה לידי תקלה ותקלה תנאי היא דתניא חבית של יין של תרומה שנטמא ב"ש אומר תשפך הכל וחייש לתקלה וב"ה אומר תעשה זילוף ולא חייש לתקלה והלכה כב"ה ואע"ג דאמר ר' ישמעאל בר' יוסי אני אכריע וקיימא לן כל מקום ששנים חלוקים ואחד מכריע הלכה כדברי המכריע ר' ישמעאל תלמיד הוא ולא חשיב ר' ישמעאל בר' יוסי לאכרועי דהא ר' יוסי אביו של ר' ישמעאל שאמר שמועה זו משמו תלמיד שלישי לגבי ב"ה וב"ש הוא לכשתחשוב מרבן יוחנן בן זכאי שהוא תלמיד להלל עצמו עד ר' יוסי אתה מוצא אותם שלשה ר' יהושע ור' עקיבא ור' יוסי ולא עדיף ר' ישמעאל לאכרועי על ב"ה וזהו שאמר אין הכרעת שלישי מכרעת ושמועה זו בהגוזל זוטא ופרקי' בפ' ראשית הגז תנא ר' ישמעאל בר' יוסי משום אביו ארבע שנאמר וארבע צאן תחת השה תניא אמר רבי אלמלא דבריהם דברי תורה ודברי ברבי קבלה אנו דברי ברבי שומעין וכל שכן שדבריהם דברי קבלה ודברי ברבי דברי תורה והאמר מר אין הכרעת שלישית מכרע' אמר ר' יוחנן מפי שמועה אמרוה מפי חגי זכריה ומלאכי:

כלי חרס מיטמא מאוירו ומטמא אוכלין שבתוכו בטומאתו וכל אוכלין שבתוכו טמאים מצד טומאת אוירו אפילו מלא חרדל נטמאו הגרגירים האמצעיים טומאת הסמוכים לכלי אבל הכלים אין מקבלין טומאה מאויר כלי חרש שלא נאמרה בו טומאת אויר לטמא כל מה שבתוכו אלא באוכלין ומשקין ומשום מגעו לכלי ראשון אין כאן שאין אדם וכלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה וכבר כתבנוה בראשון של חולין ושאר הדברים שבאו בסוגיא זו כבר ביארנום למעלה:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

כל שעה וכו' כבר ביארנו בתחילת על החלק השני שבזאת המסכתא שהוא בא לבאר סדרי זמן איסור חמץ לאכילה ולהנאה וענין ביעורו ותכונת הפלטת הכלים מבליעתם וכן ביארנו על החלק השלישי שהוא בא לבאר איזה מין מהתבואות נכלל בדין איסור חמץ לצאת בו ידי מצה וכן איזה מין מהירקות נכנס בכלל מרור לצאת בו ידי חובת מרור וזה הפרק אמנם יסוד ענינו לבאר אלו החלקים ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לחמשה חלקים הראשון לבאר זמן איסורו אם לאכילה אם להנאה השני לבאר ענין ביעורו ויתגלגל בתוכו ענין הגעלה השלישי לבאר ענין חמץ לאחר הפסח אם של ישראל אם של נכרי ודין נכרי שהלוה ישראל על חמצו או ישראל שהלוה את הנכרי על חמצו ודין חמץ שנפלה עליו מפולת ונתגלגל מזה לבאר דין אוכל תרומת חמץ בפסח הרביעי לבאר בו איזה מין שבתבואות בדין חמץ ומצה ואיזה מין שבירקות בדין מרור ועל איזה צד יוצאין בהם והחמישי לאזהרה בקצת דברים שלא לעשותם מסרך איסור חמץ זהו שורש הפרק דרך כלל אלא שיבואו בו דברים הרבה על ידי גלגול כענין סוגיית התלמוד על הדרך שקדם:

והמשנה הראשונה ממנו אמנם תחל בביאור ענין החלק הראשון והשני והוא שאמר כל שעה שמותר לאכול מאכיל לבהמה ולחיה ולעופות ומכרו לנכרי ומותר בהנאתו עבר זמנו אסור בהנאתו לא יסיק בו תנור וכירים ר' יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה וחכמים אומרים אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים אמר הר"מ זאת המשנה לרבן גמליאל שקדם לך דעתו שאמר חולין כל ארבע ותרומה כל חמש ואמר בכאן כי כל שעה שהכהן אוכל תרומה מותר לישראל להאכיל לבהמה וזה אמת ר"ל שמותר לו ליהנות מן החמץ בשעה חמישית אעפ"י שהוא עצמו אינו אוכל כאשר בארנו ואמרו לבהמה ולחיה ולעופות כדי שיכלול בכל מיני החיות כמו שהם חלוקים בענין אכילתם כי יש מהם מה שישאר להם ויש מהם שמפזרין אותו וכיוצא בזה ומה שפרט ואמר ומוכרו לנכרי כי בית שמאי אומרים לא ימכור אדם חמצו לגוי אלא אם כן יודע בו שיכלה קודם הפסח והודיעך כי זה המאמר דחוי ורוצה במאמר ומותר בהנאתו לפי שהוא כששרף החמץ קודם הביעור הותר לו שיהנה באפרו לאחר הפסח ואמרו עבר זמנו אסור בהנאתו אפי' בשעה ששית שהוא מדרבנן כי הוא אסור בהנאה כמו איסור הנאה דאוריתא כל כך כי אפי' קידש אשה בחמץ בשש שעות אין חוששין לקדושיו ואפי' היה אותו החמץ מדרבנן כמו החטים שנפל עליהם מים וכיוצא בו ואמרו לא יסיק בו תנור וכירים רוצה בו כי כששורפו בזמנו לא יסיק בו תנור וכירים בעת שריפתו כדי שלא יהנה באותו הביעור והוא אינו מותר בהנאה ופרורין ידוע ולשון העברי פתים וכמו כן מפרר כמו פתות אותה פתים ואין הלכה כר' יהודה וכשהחמץ הוא יבש אין מספיק לו להטילו בנהר אלא צריך שיפרר אותו היטב מפני שיבשו חזק ולכתת חלקיו כדי שיאבד מהר:

גרמא אין בידים לא וכיון דלא חזיא לאכיל הלעול' ולשריפה קיימא שהרי עתידה היא להיטאמ אמאי לא מטמאינן לה בידים ושרפינן לה והאי דאמרי' חולין לא אוכלין ולא שורפין פי' דל אשרפי' לה עד שנטמא אותה דומיא דקדשים שנפלו דאמיר' תעובר צורתן ויצאו לבית השריפה אלא אע"ג גלשריפה קיימא לא מטמאינן לה בידם והכא אמאי אמר שתיהן כאחת:

גמרא ר"א רמי תרומה אתרומה ומשני מי אמר ר"י גרמא אין כו' למאי דלא אסיק אדעתיה למימר בחבית שנשברה משום הפסד חולין התירו ה"ה דה"מ למפרך אמתני' דידן אתרומה טהורה דאסר במתני' לר"י בידים ובהך דחבית שנשברה שרי ליה אפילו תרומה טהורה ובידים וה"נ מתקיף לה רבא מתני' נמי איכא הפסד כו' וה"נ מסיק בסוגיין דלעיל דאינה מדה דקאר"י היינו משום דהתם איכא הפסד חולין אלא דניחא ליה לר"א למפרך מעיקרא תרומה אתרומה ולא אפסח וק"ל:

תוס' בד"ה הא ר"ש ואליבא כו' תימה לר"י לר"ש כיון דשרי תלויה לטמא ביד א"כ כו' עכ"ל לתירוצם דלעיל דמוקי נמי מתני' דהכא כר"ש ואליבא דר"י לא קשיא להו הכי משום דאיכא למימר כיון דגבי פסח קתני שפיר קרי לה תלויה דאי לאו משום פסח לא היו שורפין אותה והיה אוסר לטמא אותו אבל הכא דפריך מתרומה אפסחא משום דמשמע ליה למקשה דמה שהיא תלויה הוי הטעם ופסחא אינו מעלה ולא מוריד וא"כ למאי דמשני הא ר"ש ואליבא דר"י כו' ואפילו בתרומה דעלמא נמי הכי הוה דשרי לטמא תלויה וא"כ שרי לשורפו ותקשי שפיר אמאי קרי ליה תלויה ודו"ק:

[גמ' שותין מלוג מסלע כו'. נל"פ דמיירי בעשיר וקאמר אף שהיין ביוקר כ"כ שהלוג נמכר בסלע (ובשכר האמצעי תנן בפי"ג דמנחות מ"ח כבש יביא הוא ונסכיו בסלע ונסכיו לבד הם ג' לוגין יין). יוכל לקנות ולא יקרא רעבתן או סובא או מבזבז יותר מדאי. ולזילוף אף בשתים רשאי לקנות. או דמיירי ביין אלפא ומובחר מאד אשר מפני טובו נמכר בשער הגבוה כל כך] :

תד"ה ראוי. ואע"ג דת"ט בשריפה כו'. ולעד"נ דפי' זילוף דכאן הוא כמו שנוהגין עתה ללבן לבנה באור ומזלפין עליה יין דהוי כמו שריפה:

רש"י ד"ה לאו מילתא. והרי הפסדו. נ"ב כלומר הרי הזלוף הפסדו הוא:

בפירש"י ת"ל וסמיך ליה מכל האוכל כלומר וכו' ואשמעינן קרא דאוכלין ומשקין הוא דמקבלין טומאה מולד הטומאה אבל כלי לא וכו' עס"ה. ממה שהאריך רש"י כאן נראה דהא דקי"ל בפשיטות דאין אדם וכלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה לאו מכללא ילפינן להו אלא בכל חד צריך קרא באפי נפשיה וכבר כתבתי לעיל בדף י"ח גבי ואימא לטמא את הכלים דהטעם משום דממה שאין הכלים מיטמאין מאויר כלי חרס אכתי לא מצינן למילף הכלל שאין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה דאפשר דשאני אויר כלי חרס דחידוש הוא וכן ממה שאין כלים ואדם מקבלין טומאה מאדם וכלים שהן ראשון או שני לטומאה אכתי לא מצינן למילף האי כללא שאין כלים ואדם מקבלין טומאה מאוכלין ומשקין שהן ולד הטומאה דהיינו כדפרישית לעיל משום דלכאורה האי דרשא דיטמא יטמא דכתיב באוכלין ומשקין טפי הוה שייך למידרש פשטא דקרא דיטמא שאוכלין ומשקין מטמאין כלים יותר ממה שנאמר שאוכלין מטמא משקין ומשקין אוכלין כמו שהארכתי בזה במקומו מיהו לפי האמת דמסקינן לעיל דא"א לידרוש יטמא דאוכלין ומשקין לטמא את הכלים משום דאיכא ק"ו ממילא הדרינן לכללא דכלל גמור הוא שאין אדם וכלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה ואין להאריך יותר ודו"ק:

בגמרא רב חסדא רמי פסחא אפסחא וכו' ומשני הא ר"ש אליבא דר' יהושע הא ר"י אליבא דרבי יהושע דתניא וכו'. נראה דהא דפליג ר"י ור"ש אליבא דר"י לענין תלויה היינו משום דבבכורות דף ל"ד בעי הש"ס למימר מעיקרא דטעמא דרבי יהושע משום דיש אם למסורת דתרומתי ואם כן לפי זה אין מחויב לשמור אלא טהורה לבד ולא תלויה ואפילו בידים מותר לטמא את התלויה אפילו היכא דלא אזיל לאיבוד וכ"ש בתרומת חמץ בע"פ בששית ואם כן היינו טעמא דר"ש אליבא דר"י משא"כ ר"י סבר דטעמא דרבי יהושע כדמסקינן התם דכתיב הראוי לך שמור ושאינו ראוי לך לא תשמור משום הכי קסבר דתלויה בעי שימור שמא יבא אליהו ויטהרנה ומטעמא דאזיל לאיבוד בע"פ נמי אין להתיר כיון דבששית ליכא אלא איסורא דרבנן וכ"ש הכא שמבער בע"ש דההיא שעתא לא אזלא לאיבוד ואף ע"ג דבבכורות משמע דרבי יהושע לא חייש לשמא יבא אליהו ויטהרנה היינו נמי אליבא דר"ש דאיירי התם ומיקל להקיז דם בבכור ומשו"ה בעי למימר מעיקרא דמחלוקת דבכור ותרומה הא בהא תליא משום הכי מסיק התם דלא אלא דבתרומה בקרא פליגי וכבר הארכתי בזה לעיל בדף ט"ו ע"ש ועיין עוד בסמוך:

בתוס' בד"ה מי אמר רבי יהושע וכו' אומר ר"י הא דלא משני פסח שאני היינו דמשמע ליה דפסח לא מעלה ולא מוריד מדשרי בתלויה ואסר בטהורות וכו' עד סו"ה. נראה דכוונת התוס' דאע"ג דבלא"ה איצטריך להא דמשני הא ר"י אליבא דר"י הא ר"ש אליבא דרבי יהושע משום הך קושיא דפסחא אפסח' דלעיל דהא ע"כ הוי ידע הך ברייתא דלעיל דפליגי ר"י ור"ש בע"פ דבדוכתא אחרינא לא משכחת לה דפליגי אלא דאפ"ה קשיא להתוס' שפיר דהוי מצי לאוקמי הך דחבית אפילו אליבא דר"ש דדוקא בע"פ מתיר ר"ש אפילו לטמאו בידים כיון דאזיל לאיבוד משום איסור חמץ ואינו ראוי לו אבל בחבית סבר דגרמא אין אבל בידים לא וע"ז כתבו התוס' שפיר דאי אפשר לומר כן מדאוסר בטהורה בע"פ אע"ג דאזלא לאיבוד כנ"ל וק"ל:

בגמרא ר"א רמי תרומה אתרומה ומשני. כבר כתבתי לעיל דף ט"ו בשם הירושלמי דרמי התם נמי תרומה אתרומה ומוקי לה כתנאי חבית קמייתא כרבי יוסי אליבא דרבי יהושע וכתבתי ג"כ שם דהא דלא מוקי לה הכא בגמ' דידן כדמשמע לעיל היינו משום דמשמע ליה כסוגיא דבכורות למאי דס"ד מעיקרא דמחלוקת דבכורות ותרומה חדא מילתא היא ואם כן קשיא דר"מ אדר"מ דהא ר"מ מחמיר טפי לענין בכור ולפ"ז כ"ש הכא בשמעתין דר"א הוא דרמי תרומה אתרומה ובבכורות משמע לחד לישנא דר"א גופא הוא דקאמר כמחלוקת בזו כן מחלוקת בזו דבכורות ותרומה חדא מילתא היא א"כ משו"ה לא מצי לאוקמי הכא הך דחבית בתרייתא כר"מ דהא ר"מ איפכא שמעינן ליה משו"ה הוצרך ר"א לחלק ולשנויי שאני התם דאיכא הפסד חולין וכדמשני נמי לעיל דף ט"ו וכדפרישית התם דמשום דליכא משמרת תרומה כה"ג אלא איסורא דרבנן וכ"ש לר"א דבכורות דאמר דבכורות ותרומה חדא מילתא היא ותרווייהו מדרבנן מש"ה במקום פסידא הקילו. ואי תיקשי אם כן לר"א דבכורות דאמר כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו ולפ"ז ר"מ דמחמיר בבכור מחמיר נמי בתרומה א"כ תיקשי ליה מתניתין דידן דקאמר ר"מ מדבריהם למדנו ומיקל טפי מרבי יוסי ור"ש. נ"ל דלאו קושיא היא דלר"א דבכורות סבר ר"מ במתניתין דהכא דפסחא שאני כיון דאזלא לאיבוד מחמת איסור חמץ ור"מ מדמה איסור לטומאה כנ"ל נכון ודוק היטב. ותו לא מידי:

קצת השמטות משיטת דר"ח סגה"כ

א ואין זה לקט אלא שכחה מה שכתבתי דף י"ד בתוס' בד"ה אבל תרומה וקדשים דלר"ע איכא למילף דבקדשים אוכל מטמא אוכל דאל"כ לא אשכחן רביעי בקדש הכוונה בזה דע"כ הכי הוא לר"מ ור"א אליבא דר"ע לפי שיטת התוס' דר"מ ור"א סברו אליבא דר"ע דט"מ לט"א מדרבנן ואם כן לפ"ז כיון דלר"ע רביעי בקדש דאורייתא ואם כן לשיטת רש"י ע"כ סבר ר"ע דאוכל מטמא אוכל בקדשים ואף לפי שיטתי דר"מ ור"א אליבא דנפשייהו פליגי אפ"ה א"ש דמדר"מ ור"א שמעינן דאוכל מטמא אוכל בקדשים אי ס"ל כרבי יוסי דרביעי בקדש דאורייתא ודוק ועיין מה שכתבתי בזה בדף י"ט:

ב' בדף י"ד ע"ב אמר רבא ש"מ קסבר ר"ע ט"מ לט"א דאורייתא דאי ס"ד דרבנן מכדי האי נר וכו' ומקשה בגמרא ממאי דלמא לט"א מדרבנן. ולכאורה יש לתמוה דהא ע"כ בלאו הכי מוכח דסבר ר"ע ט"מ לט"א דאורייתא כיון דדריש יטמא יטמא לענין שני עושה שלישי בחולין ואם כן ע"כ במשקין נמי דכתיב וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא דריש ר"ע יטמא יטמא וא"כ מקרא מלא הוא דט"מ לט"א דאורייתא אליבא דר"ע כדאמר ר"ל לקמן בדף י"ח. אלא דבאמת לק"מ דאכתי מצינן למימר דסבר ר"ע ט"מ לט"א מדרבנן והאי יטמא דכתיב במשקין דריש ליה ר"ע לענין הכשר לא לענין טומאה כדאמרינן לקמן דף ט"ז אליבא דרב דאמר דכן ממש ותדע שכן הוא דהא לשיטת התוס' לקמן גבי ואזדא לטעמייהו דר' מאיר אליבא דר"ע אמר דט"מ לט"א דרבנן ואם כן ע"כ כדפרישית כמ"ש שם התוס':

ג' מה שכתבתי בדף ט"ז בהא דאמר רב דכן ממש דאכתי איכא למידק האיך אפשר לומר דכן ממש אטו מי גרע הנך משקין מעצים ולבונה דקי"ל דחיבת הקדש מכשרתן לפי' תוספות וכתבתי ליישב:

אמנם אחר זה ראיתי שהתוספות בעצמם דף כ' בד"ה אלא דאיתכשר שהרגישו קצת בזה ונדחקו ליישב בע"א. מיהו דבריהם שם לאו אליבא דרב איירי אלא אפילו אליבא דשמואל ועיין מה שכתבתי שם בזה: