פסחים כ ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כ - א

וכדאמר רבי יוחנן: ספק טומאה בדבר שאין בו דעת לישאל, אם הטומאה באה בידי אדם - נשאלין עליה!

כלומר, ספק טומאה זה נחשב כאילו הוא אירע בדבר שיש בו דעת להשאל, שספיקו ברשות היחיד טמא.

[עוד ביאר רש"י, שאין לספק טומאה זאת את הדין הפשוט שבכל ספק טומאה בדבר שאין בו דעת לישאל, שהוא טהור, אלא נשאר הספק, ונזקקין הבעלים לשאול בבית דין, מה תהא עליה. ^[6]

ולא מיבעיא אם הכלי שנולד בו הספק נמצא בידי האדם, אלא אפילו בכלי המונח על גבי קרקע, וספק אם הביא האדם עליו את השרץ או לא, הוי נמי כספק בדבר שיש בו דעת לישאל. כיון שבאה הטומאה על ידי האדם, שיש בו דעת לישאל.

שנינו לעיל: מחט הנמצאת בבשר - הבשר טמא.

והוינן בה: הרי קיימא לן, שאין האוכלין מקבלים טומאה אלא אם כן הוכשרו לטומאה, על ידי נתינת משקין עליהם.

והאי בשר - דאיתכשר במאי? ^[1]

אי נימא דאיתכשר בדם.

והא אמר רב חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מנין לדם קדשים שאינו מכשיר את האוכלין?

לפי שנאמר בדם "לא תאכלנו, על הארץ תשפכנו כמים". ודרשינן: דוקא דם חולין שנשפך כמים איתקש למים, וחשיב משקה, והרי הוא מכשיר את האוכלין. אבל דם קדשים, שצריך לזורקו על המזבח, ואינו נשפך כמים - לא חשיב משקה, ואינו מכשיר את האוכלין.

[ודם התמצית שאינו נזרק על המזבח, בלאו הכי לאו משקה הוא. משום שאינו קרוי דם, כדאיתא לעיל].

ואלא שמא תאמר דאיתכשר הבשר במשקי [מים] של בית מטבחייא.

הא ליכא למימר הכי.

דהא אמר רבי יוסי בר חנינא: משקי בית מטבחייא, לא דיין שהן דכן [טהורים], אלא שאף אין הם מכשירין את האוכלין.

דסבירא ליה שמן התורה אין מכשירים אלא מים מחוברים. אבל מים שנתלשו וניתנו בכלי, אינם מכשירים את האוכלין מן התורה, אלא מדרבנן בלבד. ובעזרה לא גזרו כן, משום הפסד קדשים. ^[2] ואלא שמא תאמר דאיתכשר הבשר בחיבת הקודש ^[3] - שהקדשים מקבלים טומאה אף בלא הכשר, משום שחשיבותם ["חיבת הקודש"] עושה אותם לאוכלין המקבלים טומאה ^[4].

הא ליכא למימר הכי.

שהרי לא קתני "הבשר פסול", אלא "הבשר טמא". ומשמע שהוא אפילו מטמא אחרים.

ואימור, הא דמהניא ליה חיבת הקודש לאשוויי להו כאוכלין, אין זה אלא לאיפסולי לגופיה דקודש, להכשירו להטמא בעצמו.

אבל לטמא אחרים, ולמימנא ביה [בנוגע בו] מדרגות של ראשון ושני לטומאה - האם נמי לענין זה מהני חיבת הקודש?!

וכי תימא שאכן מהני חיבת הקודש לקבלת טומאה, ואף לטמא אחרים, אם כן תפשוט מינה הא דבעי ריש לקיש. דבעי ריש לקיש: צריד [סולת יבשה ^[5] שלא נגע בה השמן ^[6]] של מנחות שנטמא, שלא הוכשר אלא בחיבת הקודש, ^[7]

האם הוא מטמא את הנוגע בו, ומונין בו ראשון ושני לטומאה. ^[8] או דלמא, לא מהני חיבת הקודש אלא לטמאות את עצמו בלבד, ולא לטמא אחרים. ^[9]

ומדלא פשטה ריש לקיש ממתניתין, שמע מינה, לא איתכשר בשר זה בחיבת הקודש, אלא במשקין.

אמר רב יהודה אמר שמואל: הכא במאי עסקינן, כגון שהיתה פרה של זבחי שלמים, והעבירה בנהר קודם שחיטתה, ואחר כך שחטה. ועדיין משקה הנהר טופח עליה לאחר שחיטה. ^[10] ואי אפשר שלא יפול משקה מן העור על הבשר ויכשירו לקבל טומאה מהמחט. ^[11]

[ולהכי נקט פרה של שלמים, משום שעורה ובשרה לבעלים. ^[12] ולכן הוא מעבירה בנהר, כדי לייפותם ^[13]].

שנינו התם: אם נמצאת המחט בפרש - הכל טהור.

והוינן בה: הא אף אם לא נגעה המחט בבשר, מכל מקום הפרש עצמו נטמא מחמתה. וניהדר הפרש וניטמייה לבשר. שהרי נהגו להשקות את הבהמה קודם שחיטתה, כדי שיהיה נח להפשיטה. ולכן הפרש עדיין רך לאחר השחיטה, ותורת משקה עליו. והמשקה מטמא את האוכלין.

אמר רב אדא בר אהבה: הכא במאי עסקינן, בפרש עבה, שאינו מקבל טומאה כלל, משום דלאו משקה הוא.

רב אשי אמר: אפילו תימא, בפרש רכה איירי מתניתין, נמי אינו מקבל טומאה. משום דהוי משקה סרוח, וממעטינן ליה מדכתיב "וכל משקה אשר ישתה" - פרט למשקה סרוח.

תני תנא קמיה דרב ששת: שרץ מטמא את המשקין מקל וחומר: ומה כלי שנטמא בשרץ מטמא את המשקין, שרץ עצמו לא כל שכן!

ואותן משקין שנטמאו בשרץ, חוזרים מטמאין את הכלי.

וקא סליק אדעתין, דהיינו כרבי יהודה קודם שחזר בו, וסבר שמשקין טמאים מטמאים את הכלי.

ואותו הכלי שהוא שני, מטמא את האוכלין. שהרי כתיב "כל אשר בתוכו יטמא". וקא סליק אדעתין, דקאי אף על כלי שנטמא ממשקין הבאים מחמת שרץ.

ואותם האוכלין שהם שלישיים, מטמאין את המשקין. וכרבי עקיבא דדריש "יטמא" "יטמא", שהאוכל שנטמא בכלי מטמא את המשקין.

[ואינו כן אליבא דאמת. דהא לא קאמר רבי עקיבא, אלא שאוכלין שניים הבאים מחמת כלי שנטמא בשרץ מטמאים את המשקין. אבל אוכלין שנטמאו בכלי שנטמא במשקין הבאים מחמת שרץ, שאינם אלא שלישי, אינם מטמאים משקים. אלא דעדיפא מיניה פריך].

ולמדנו בזה, שלש טומאות בשרץ. שטומאת שרץ עושה אף שלישי לטומאה.

ותמהינן: והא כל הני שנמנו, ארבעה הן. שהמשקין הם ראשון, והכלי הוא שני, והאוכלין הם שלישי, והמשקין - רביעי נינהו.

ומשנינן: גוז [חתוך] את המשקין דנמנו ברישא. והכי קתני: השרץ מטמא את הכלי. והכלי את האוכלין. והאוכלין מטמאים את המשקין. והיינו כרבי עקיבא דאמר: ככר שני עושה שלישי בחולין. אבל שלישי לא עושה רביעי.

והוינן: אדרבה, גוז משקין דסיפא. וניתני הכי: השרץ מטמא את המשקין. והמשקין את הכלי. וכלי מטמא את האוכלין. ותו לא. דהשתא שפיר איכא שלש טומאות בלבד.

ודחינן: לא מסתבר לאוקמא בהכי. שהרי לא אשכחן שום תנא דאמר "משקין מטמאין כלי", אלא רבי יהודה בלבד אמר כן. ואף הוא הדר ביה מכך, כדאיתא לעיל.

וכדי שלא תטעה בסדר שלש הטומאות הבאות מחמת שרץ, יהא סימנך: נזייתא [עושי שכר]! שקודם הם מניחים את הכלי, ואחר כך נותנים בו את השעורים, ואחר כך את המשקה. וכמו כן הוא סדר טומאת שרץ. השרץ מטמא את הכלי, והכלי מטמא את האוכל, והאוכל מטמא את המשקה.

תנן התם: שרץ שנמצא בתנור, הרי הוא מטמא את התנור. והפת שבתוכו נעשית שניה בלבד. מפני שאין השרץ נוגע בפת, אלא הוא מטמא את התנור תחלה, ועושהו ראשון, והתנור מטמא את הפת ועושה אותה שני לטומאה.

אמר ליה רב אדא בר אהבה לרבא: והרי קיימא לן שכלי חרס מיטמא מאוירו. ואם נמצא שרץ בחללו, הרי הוא נטמא מחמתו, אף אם לא נגע בו. אלמא, אם נמצאת בתוכו טומאה, הרי הוא כאילו מלא טומאה. ואם כן, הפת שבתוכו, תיטמא ישירות מהשרץ. דניחזי להאי תנור כמאן דמליא טומאה דמי, ותיהוי האי פת ראשונה לטומאה, כאילו נוגעת ונטמאת מהשרץ עצמו.

אמר ליה רבא: לא סלקא דעתך לומר כן.

דהרי תניא: יכול יהו כל הכלים, כגון כלי מתכת וכלי עץ, הנתונים בתוך כלי חרס גדול, מטמאין [נטמאים] מאויר כלי חרס כאשר יש בתוכו שרץ מת?

הערות

^[6] רש"י. וכונתו דנתן שמן בכלי, ועדיין לא הגיע השמן לכל מקום בכלי. והתוספות בחולין [לו א] הקשו, דאם כבר ניתן השמן בכלי, יכשיר את המנחה כולה, מדין צירוף כלי. וכמו שמצאנו דמהני צירוף לקבלת טומאה. לכך פירשו, דאיירי כשעדיין לא נתן שמן במנחה. ונראה דתליא בשני הדרכים שהובאו לעיל בהערה 3, בענין הכשר. דלרש"י לשיטתו, לא שייך ענין צירוף כלי להכשר. שהרי אותו חלק שלא הוכשר, אין בו תורת אוכל. ומה יועיל לו הצירוף לאוכל. אבל להמבואר ברמב"ן דההכשר הוא דין בקבלת הטומאה, שפיר מהני לזה צרוף כלי, כמו דמהני לעצם קבלת הטומאה. בד קודש.

^[1] והא דלא פריך לה אקרא ד"והבשר אשר יגע בכל טמא", משום דקרא מצינו לאוקמא בבשר שלמים לאחר שחיטה, שנאכל בכל העיר. והדיחוהו במים מחוץ לעזרה. רש"י. אמנם בחולין לו ב מקשינן כן אקרא, היכי אשכחן טומאה בבשר. וצריך עיון, אמאי לא משני התם, כדכתב רש"י הכא. ויש לומר על פי המבואר להלן [הערה 10], דלא מהני הכשר אלא בקדשים קלים דממון בעלים נינהו. ובקידושין נב איתא, דאף לרבי יוסי הגלילי דקדשים קלים ממון בעלים, אין זה אלא מחיים. אבל לאחר שחיטה, משלחן גבוה קא זכו. הלכך לאחר שחיטה שוב לא מהני להו הכשר. והוצרכנו להעמיד דוקא כשניתנו עליהם המים מחיים. ואף על גב דבין כך לא הוכשר קודם שחיטה, שהרי בעלי חיים אינם מקבלים טומאה, מכל מקום עדיין המשקה טופח עליהם לאחר שחיטה, קודם ד' עבודות. ועד גמר העבודות, ממון בעלים הם. קצות החושן, תו סק"א.

^[2] ואף דלעיל מוקמינא לה בדם קדשים בלבד, לא אמרינן כן אלא לרב, דמוקי ל"יטמא" דכתיב במשקין, אהכשר. דלדידיה, אייתר האי קרא, לרבות הכשר למשקין תלושין. ושינויא דחיקא הוא. משום דקתני, "משקי" בית מטבחיא אינן מכשירין. ומשמע דקאי אף אמים, כדפריך בחולין לו ב. הלכך, לשמואל דאית ליה דטומאת משקין מן התורה, ולא אייתר האי קרא לרבות תלושין להכשר, לעולם אין התלושין מכשירין. תוספות. ויעוין במהר"ם חלאווה שהקשה על זה, והרי אף אם אין תלושין מכשירין, אין זה אלא במים. אבל שאר משקין ודאי מכשירין אף בתלושין. דהא לא משכחת לה בהם שיהיו מחוברים, וכדכתב רש"י לעיל טז א. וכתב, דאין הכי נמי, דהוה מצי לשנוי "תרגמא אדם", כדמשנינן לעיל [שם]. ואף מהרמב"ם מוכח, דלית מאן דפליג, דאף משקין מחוברין מכשירין [יעוין שם בהערה 6].

^[3] ושני דרכים מצינו בגדר הכשר. רש"י על התורה [ויקרא יא לח] כתב, "שלא הקפידה התורה אלא להיות עליו שם אוכל". וכן איתא בחינוך מצוה קס, "שאין דין טומאת הפירות וטהרתן עד גמר מלאכתן וכו' שלא יהיו נקראים אוכל עד שיוכשרו במים". ולפי זה מובן בפשיטות, הא דמהני חיבת הקודש במקום הכשר מים. שהרי ילפינן מעצים ולבונה, דמהני חיבת הקודש לדבר שאינו אוכל, לאשוויי אוכל. והכי נמי מהני להחשיבו כאוכל, אף בלא הכשר. אלא שהרמב"ן שם כתב, "וטעם ההכשר בעבור כי לכלוך השרץ והמטמאים ידבק במאכלים בלחות ולא כן ביבשים. ועשתה התורה הרחקה יתירה לטמא המוכשרים במים וניגבו, שלא ניתן דברינו לשיעורין". ולפי זה צריך ביאור, איך מהני חיבת הקודש להכשיר את האוכלין. וצריך לומר, דכל דין הכשר נאמר רק בדבר שצריך תורת אוכל, כדי שיקבל טומאה. ואחרי שנתחדש בקדשים, דמשום חיבת הקודש יש להם טומאת אוכלין אף בלא שתהיה בהם תורת אוכל, ממילא אינם צריכים הכשר. בשם הגרי"ז.

^[4] והרמב"ם בפרק י מטומאות אוכלין הלכה יז כתב: פרת קדשים שהעבירה בנהר הרי זו מוכשרת. במה דברים אמורים, להיות הבשר טמא בדין תורה. אבל להתטמא מדבריהם, אין הקודש צריך הכשר. אלא חבת הקודש מכשרת את הבשר! העולה מדבריו שחיבת הקודש אינה מכשרת אלא מדרבנן. והשיג הראב"ד: "והלא במסכת חולין למדו לחיבת הקודש, שמכשרתן מן התורה". ויעוין בכסף משנה שם. וכבר נחלקו בזה רש"י ותוספות לעיל יט א, ובזבחים לד. אלא שכבר הקשו האחרונים, שהרמב"ם עצמו כתב בפרק יח מפסולי המוקדשין הלכה יב, שהאוכל כזית מלבונה שנטמאה לוקה. אלמא, אית ליה דחיבת הקודש דאורייתא. ויעוין במנחת חינוך מצוה קמה שכתב, דחילק הרמב"ם בין עצים ולבונה דמהני חיבת הקודש להחשיבם לאוכל מן התורה, לבין הא דמהני חיבת הקודש להכשיר אף בלא קבלת מים. שזה אינו אלא מדרבנן. ואף דבחולין לו ב מדמינן לגמרי שני דינים אלו, ומסיק דתרוייהו דאורייתא הם, לא פסק הרמב"ם כסוגיה דהתם. והרמב"ן בחולין לה כתב איפכא. דבעצים ולבונה מהני חיבת הקודש רק מדרבנן. אבל לענין הכשר, מהני חיבת הקודש מן התורה, דאין צריך הכשר מים. וקרא ד"והבשר", להכי הוא דאתא. והא דדרשינן מיניה "לרבות עצים ולבונה", אינה אלא אסמכתא בעלמא.

^[5] ומשמע דהחלק שנבלל בשמן ודאי הוכשר. וקשיא, הא מנחות הן קדשי קדשים, ולכולי עלמא ממון גבוה הן. ואיך מהני בהו הכשר? הא ליכא רצון הבעלים, וכדהקשה קצות החושן להלן, יעוין בהערה 10]. ויש ליישב, דכיון שנתינת השמן היא משום ציווי התורה, שפיר חשיב כנותן מרצון הבעלים. דכיון דהוי ממון גבוה, שפיר איכא דעת שכינה. קהלות יעקב, בבא מציעא סימן ל. עוד כתב, דאפשר אף הרמב"ם מודה דהיכא דניתן בידים, סגי אף ברצון הנותן שאינו בעלים. ולא כתב דבעינן לרצון הבעלים, אלא בשנפסלו המים מאליהם. ובהכי סלקא נמי קושית הקצות החושן הנ"ל.

^[7] ומדברי התוספות לעיל יט א [ובעוד כמה מקומות בפירקין] מוכח, דאף בעצים ולבונה שנתרבו לטומאה מדין חיבת הקודש, מיבעי ליה לריש לקיש אי מהני למימני ביה ראשון ושני. אבל הרמב"ן בחולין לה הביא בשם רבינו תם, דלא מיבעי ליה לריש לקיש אלא בלא הכשר מים. אבל עצים ולבונה שהוכשרו במים ונטמאו, פשיטא דעושים ראשון ושני. והשיטה מקובצת בחולין לו א [אות ז] כתב איפכא. דדוקא באוכל שלא הוכשר במים מיבעיא ליה. אבל בעצים ולבונה, פשיטא דלא מהני להו חיבת הקודש אלא להפסל. אבל לא לעשות ראשון ושני. ולכאורה מדברי הגמרא במנחות קב ב, מוכח להדיא כדברי התוספות הכא. דתלי התם פרה ונותר דאינם חשובים אוכל [לרבי שמעון דסבר "כל העומד לשרוף, כשרוף דמי], ואינם מקבלים טומאה אלא מדין חיבת הקודש, באיבעיא דריש לקיש בצריד של מנחות. חידושי רבי שמואל.

^[8] ולכאורה נראה דספיקו של ריש לקיש הוא, האם דין חיבת הקודש גורם דין קבלת טומאה גמורה, או דהוי רק פסול טומאה לענין קרבנות. אלא דהרמב"ם בפרק ו מאיסורי מזבח הלכה ה כתב: וכן העצים והלבונה, אף על פי שאינם אוכלין, הרי הן מתטמאין כאוכל לענין הקרבנות ! משמע מדבריו, דפשוט הוא דלא נאמר דין חיבת אלא לענין פסול טומאה דקרבן. ולא תליא באיבעיא דריש לקיש. שהרי ספק ריש לקיש לא איפשיט, כדכתב בפרק יב מאבות הטומאות. ואף לצד דמונין בו ראשון ושני, אינו אלא לטמא קדשים אחרים ולא חולין. כתבי הגרי"ז. אכן הרמב"ן [חולין לה] כתב, דעצים ולבונה מטמאים אף תרומה.

^[9] וכתב הרמב"ם בפרק יב מאבות הטומאות הלכה יג, לגבי אוכלי קודש שלא הוכשרו: "במה דברים אמורים לפסול האוכל עצמו, ולאוסרו באכילה. אבל למנות בו ראשון ושני, הרי זה ספק ! ובפרק ח שם הלכה ג כתב: הפיגול והנותר וצריד של מנחות, הרי הן כראשון לטומאה ומונין בהם ראשון ושני! וזה סותר לדבריו הנ"ל. וכבר השיגו הראב"ד, דבעיא דלא איפשיטא היא. וכתב הכסף משנה ליישב, על פי מה דאמרינן במנחות קב ב, דריש לקיש מדאורייתא קא מיבעיא ליה. אבל מדרבנן ודאי מנינן ראשון ושני. ומה שכתב הרמב"ם בפרק יב דאינו אלא ספק, קאי שם על טומאת ידים דאינה אלא דרבנן, וזה תליא בספק ריש לקיש. מיהו, מפשטות דברי הרמב"ם נראה דקאי אף אטומאה דאורייתא. ויעוין בכתבי הגרי"ז שכתב ליישב, דהנה השיג עוד הראב"ד שם: "כמה דבריו מבולבלים, ומה ענין ערבוב צריד של מנחות, עם פיגול ונותר שהם מטמאין מעצמם. וצריד של מנחות אינו מטמא עד שיקבל טומאה ממקום אחר". וצריך לומר, דאין כונת הרמב"ם לטומאה דאורייתא. אלא כמו שגזרו טומאה על הנותר והטמא, כן גזרו על כל הפסולים. ואף צריד של מנחות שנפסל בפסול טומאה מחמת חיבת הקודש, הוה בכלל זה. ואינו ענין כלל לספיקו של ריש לקיש.

^[10] וקשיא, לדעת הרמב"ם בפרק יב מטומאות אוכלין הלכה א, דאין המשקין מכשירין אלא כשניתנו מרצון הבעלים, הרי קדשים ממון גבוה הם. ואיך מהני להו הכשר מים מרצון בעל הקרבן. ויש לומר, דקאי אליבא דרבי יוסי הגלילי, דקדשים קלים ממון בעלים הוא. קצות החושן תו סק"א. ויעוין במנחת חינוך מצוה קס, שהקשה עליו מהא דאיתא בסוכה לה, דלא יטול אתרוג של מעשר שני, משום שמכשירו לקבל טומאה. והרי מעשר שני ממון גבוה הוא. אלמא, אף לדעת הרמב"ם אין צריך בעלים ממש. אלא סגי בניחותא של האדם שהדבר מיוחד לו, והוא שליט להשתמש בו. קהלות יעקב בבא מציעא סימן ל, על פי החזון איש. ויעוין עוד לעיל, הערה 5.

^[11] רש"י. והקשו תוספות הא בכהאי גוונא תלושין הם. ולשמואל, מים תלושין אין מכשירים. לכן כתבו, דעל ידי הכשר העור הוכשר אף הבשר. משום שהוא שומר לבשר. ולכולי עלמא יש שומר להכשיר [כלומר, נתינת מים על השומר מכשירה את האוכל]. וצריך עיון, הרי בשעה שעברה בנהר לא שייכא הכשר. דהא בעלי חיים לא בני הכשר נינהו. ולאחר שחיטה כבר נעשו המים תלושין. שפת אמת. וביישוב שיטת רש"י, כתב האבן האזל, דכל שלא ניתנו המים בכלי עדיין חשיבי מחוברים [יעוין לעיל טז א, הערה 5].

^[12] רש"י. והקצות החושן כתב על פי דרכו [יעוין בהערה 1], דבדוקא נקיט "זבחי שלמים". משום דקדשים קלים נינהו. אבל בקדשי קדשים לא מהני הכשר.

^[13] והש"ך ביורה דעה [סימן לט ס"ק לב] פירש, דהטעם שמשקין את הבהמה קודם שחיטה, הוא משום הסירכות שבריאה, שמתנתקות על ידי ההשקאה. ומסוגיין הוכיח הצל"ח שלא כדבריו. דאם כן, אמאי מוקי לה דוקא בפרת שלמים. והא אף חטאות ואשמות יש להשקותן. שהרי אם תמצא בהם סירכא, יצטרך להביא קרבן אחר.

נשאלין עליה, אפילו בכלי המונח על גבי קרקע — כדבר שיש בו דעת לישאל. וכיון שכך, הרי משום נימוק זה בלבד לא היה מקום לטהר את הסכין, ולכן הוצרך לומר שהעזרה כרשות הרבים, וספק טומאה בה איננו מטמא.

א שנינו שלאחר שנמצאה מחט טמאה בבהמה "הבשר טמא". ושואלים: האי [אותו] בשר דאיתכשר [שהוכשר] לטומאה במאי [במה]? שהרי דבר אוכל אינו מקבל טומאה אלא אם כן הוכשר לטומאה על ידי שנרטב במשקה. ולכאורה כיצד יתכן שבשר קודשים זה יוכשר מיד עם שחיטתו?

אי נימא דאיתכשר [אם תאמר שהוכשר] לטומאה על ידי דם השחיטה, והא [והרי] אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: מנין לדם קדשים שאינו מכשיר לטומאה — שנאמר "לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים" (דברים יב, כד), ללמדנו: דם שנשפך כמים — דינו כמים, ואף מכשיר לקבל טומאה. ושאינו נשפך כמים — אינו מכשיר.

ואלא תאמר דאיתכשר [שהוכשר] אותו בשר במשקי בית מטבחיא [במשקים אחרים כמים הנמצאים בבית המטבחיים] במקדש ליד המזבח לצורך הדחת הקרבנות. והא [והרי] אמר ר' יוסי בר' חנינא: משקי בית מטבחיא [בית המטבחיים] לא דיין שהן דכן [טהורים] כפי עדותו של יוסי בן יועזר אלא שאף אין מכשירין לקבל טומאה!

אלא עליך לומר דאיתכשר [שהוכשר] בשר זה בחיבת הקודש. כי לגבי דברים שונים אומרים אנו שאף שאין להם טומאה מן התורה, נעשו כמקבלי טומאה, מפני קדושתם היתירה. ואולם אימור [אמור, אמנם] דמהניא ליה [שמועילה לו] חיבת הקודש לאיפסולי גופיה [לפסול את הבשר עצמו] למרות שלא הוכשר, ואולם למימנא ביה [למנות בו] ראשון ושני כלומר שיחשב טמא ממש לטמא גם אחרים נמי [גם כן]?!

ואם כן, על ידי כך תיפשוט [תפתור] אותה שאלה דבעי [ששאל] ריש לקיש: צריד של מנחות (גוש יבש מתוך קרבן המנחה) האם מונין בו ראשון ושני או לא! שאמנם הוא עצמו מקבל טומאה משום חיבת הקודש אף שלא הוכשר לטומאה, אלא שלא נתברר לנו אם טומאתו היא כזו שמונים בו אף ראשון ושני כשאר טומאות.

ודוחים: אפשר לומר כי בעיית חיבת הקודש לא נפתרה עדיין, אך אמר רב יהודה אמר שמואל: כאן היה הכשר בצורה זו, כגון שהיתה הפרה של זבחי שלמים שעורה ובשרה לבעליה, והעבירה בעליה בנהר לנקותה ושחטה, ועדיין משקה טופח (לח) עליה, ומן העור נפלו המים בשעת הפשטתה על הבשר והכשירוהו לקבל טומאה.

ששנינו שם שאם נמצאת המחט בפרש שבקיבת הבהמה הכל טהור, ומקשים: וניהדר [ויחזור] פרש זה שהוא נוזל, וכדין משקה שנטמא ייעשה ראשון לטומאה (שגזרו חכמים שכל משקה טמא יהא ראשון) וניטמייה [ויטמא] את הבשר עצמו! אמר רב אדא בר אהבה: מדובר כאן בפרש עבה ומוצק שאינו נדון כמשקה. רב אשי אמר: אפילו תימא [תאמר] שמדובר כאן בפרש רכה, הרי זה משום דהוי [שהינו] משקה סרוח, ומשקה סרוח אינו מטמא.

ג תני תנא קמיה [שנה חוזר המשניות לפני] רב ששת: שעל פי המקראות אפשר לסדר אפשרות כגון זו: שרץ מטמא את המשקין, ומשקין מטמאין את הכלי, וכלי מטמא את האוכלין, והאוכלין מטמאין את המשקין, ולמדנו שלש טומאות כלומר דרגות זו אחר זו של טומאה בשרץ. ותוהים: הני [אלה] ארבעה הן ולא שלוש דרגות. ומשיבים: גוז [חתוך] הסר את משקין המוזכרים ברישא [תחילה], ואמור כך: שרץ לכלי וכלי לאוכלין וכו'.

ושואלים: אדרבא (להיפך) גוז [חתוך] את ענין המשקין דסיפא [שבסוף] שאוכלים מטמאים את המשקים. ומשיבים: אין לומר כן כי לא אשכחן [מצאנו] תנא שאמר משקין מטמאין כלי, אלא ר' יהודה בלבד, ואף הוא הדר ביה [חזר בו] משיטתו זו. וסימניך, נזייתא [וסימנך, כלי השכר]. ושיהיה לך סימן בברייתא זו כיצד סדר טומאות בה שים לב לעשיית השכר: שקודם מביאים כלי, ואחר כך מכניסים בתוכו את השעורים (אוכל), ואחר כך שופכים מים. וכן הוא סדר הטומאות שבברייתא.

ד תנן התם [שנינו שם במשנה]: שרץ שנמצא בתנור — הפת שבתוכו שניה לטומאה, מפני שהתנור נעשה תחלה (ראשון לטומאה) וטימא התנור את הפת.

אמר ליה [לו] רב אדא בר אהבה לרבא: וניחזי להאי [ונראה את אותו] תנור כמאן דמלי [כמי שמלא] טומאה דמי [נחשב], שהרי כלי חרס מקבל טומאה מן השרץ גם אם היה תלוי באוירו ולאו דוקא נוגע בו, ותיהוי האי [ותהיה זו הפת] ראשונה לטומאה! שתיחשב כמקבלת טומאה במישרין מן השרץ. שהרי כיון שחללו מטמא, הרי זה כאילו כולו מלא שרצים, וכיון שכן, תיטמא הפת ותיעשה ראשון כאילו נגעה בשרץ עצמו.

אמר ליה [לו]: לא סלקא דעתך [לא תעלה על דעתך] סברה כגון זו, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: יכול יהו כל הכלים המצויים בתנור מטמאין מאויר כלי חרס שנטמא —

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

its owners will have no choice but to consult a Sage about it to determine whether or not it is ritually pure, as even with regard to a vessel that is placed upon the ground, which is certainly not capable of providing an answer if asked, its legal status is like that of an item that has knowledge to be asked. The fact that the knife is an inanimate object is not reason enough to rule it ritually pure. It was therefore necessary to say that the knife is ritually pure because the Temple courtyard is a public domain. If it was a private domain, the knife would be deemed impure.

It was taught that if an impure needle were found in an animal, the meat is ritually impure. The Gemara asks: With what liquid was this meat rendered susceptible to impurity? A food can become impure only if it were rendered susceptible to impurity through contact with a liquid; how, then, could the sacrificial meat become impure immediately after the animal was slaughtered?

If we say that it was rendered susceptible to impurity by the blood that flowed when it was slaughtered, didn’t Rabbi Ḥiyya bar Abba say that Rabbi Yoḥanan said: From where is it derived with regard to blood of consecrated offerings that it does not render produce susceptible to impurity? As it is stated: “You shall surely not eat the blood; you shall pour it upon the earth like water” (Deuteronomy 12:16). The Sages derived from this verse: Blood that is poured like water, i.e., blood from a non-sacred domesticated animal that is poured out when it is slaughtered and not received in a vessel like sacrificial blood, assumes the legal status of water and renders food susceptible to ritual impurity. Blood that is not poured out like water, but is received in a vessel to be sprinkled on the altar, does not render food susceptible to impurity.

Rather, say that this meat was rendered susceptible to ritual impurity by the other liquids of the slaughterhouse, e.g., the water that was kept near the altar for washing the offerings. But didn’t Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, say with regard to the liquids of the slaughterhouse: Not only are they ritually pure, as noted in the testimony of Yosei ben Yo’ezer, but they do not even render meat susceptible to impurity?

Rather, say that the meat is rendered susceptible to ritual impurity by the esteem for sacred objects. According to this principle, certain items that cannot become impure by Torah law become susceptible to impurity by rabbinic law due to their extreme sanctity. The Gemara rejects that possibility: Say that the esteem for sacred objects is effective to disqualify the meat itself despite the fact that it was not rendered susceptible to receive impurity, but does it also transmit impurity to the extent that one counts first- and second-degree impurity from contact with that meat? Can impurity based on the esteem for sacred objects be transmitted to other objects like standard impurity?

If so, resolve from here that which Reish Lakish raised as a dilemma: With regard to a mass from meal-offerings, does one count first- and second-degree impurity from contact with it or not? Due to the esteem for sacred objects, the offering itself can become impure without having been rendered susceptible through contact with liquid; however, the dilemma is whether or not it transmits impurity to other objects.

The Gemara responds: Perhaps the dilemma with regard to the status of ritual impurity due to esteem for sacred objects has not in fact been resolved. In the case of meat, Rav Yehuda said that Shmuel said: It is referring to a case where the meat was from a cow brought as a peace-offering sacrifice, whose hide and meat belong to its owner, and the owner led it through the river to clean it, and he slaughtered it while liquid was still moist upon it. While the animal was being flayed, water fell on the meat, rendering it susceptible to impurity.

We learned in a mishna cited above: If the needle was found in the secretions of the animal’s stomach, everything, meat, knife, and hands, is pure. The Gemara raises a difficulty: And let these secretions, which are liquid, return and transmit impurity to the meat itself. Like any other liquid, the secretions assume first-degree ritual impurity by rabbinic decree. Rav Adda bar Ahava said: It is referring to thick, solid secretions, which are not liquid. Rav Ashi said: Even if you say that it is referring to soft secretions, it does not transfer impurity because it is an offensive liquid, which does not transmit impurity.

The tanna who recited mishnayot and baraitot in the study hall taught a baraita before Rav Sheshet. Based on the verses, it is possible to create the following scenario: The carcass of a creeping animal transmits impurity to liquids, the liquids transmit impurity to a vessel, the vessel transmits impurity to foods, and the foods transmit impurity to liquids. And we have thereby learned that there are three successive levels of impurity with regard to a dead creeping animal. The Gemara notes: These are four levels, not three. The Gemara answers: Cut the liquids of the first clause, so that the baraita reads: The carcass of a creeping animal transmits impurity to a vessel and the vessel to foods, etc.

The Gemara asks: On the contrary, cut the liquids of the latter clause, which states that foods transmit impurity to liquids. The Gemara explains: The only tanna that we find who said that liquids transmit impurity to a vessel is Rabbi Yehuda. And even he retracted this statement. And your mnemonic to remember the order of the transfer of impurity in this baraita is a brewing vat, as the order is similar to the production of beer. First one brings the vessel, then one places barley, the food, in it, and then the water. That is the order of the transmission of impurity in the baraita.

We learned in a mishna there: With regard to the carcass of a creeping animal that was found in an oven, the bread inside it is impure with second-degree ritual impurity. This is due to the fact that the oven is impure with first-degree impurity and transmits impurity to the bread.

Rav Adda bar Ahava said to Rava: And let us view that oven as one filled with impurity, as an earthenware vessel is rendered impure by a creeping animal in the airspace of the oven even without making contact with it. And consequently this bread should be impure with the first-degree of impurity. The oven should be considered as if it were filled with carcasses of creeping animals and the bread should assume first-degree impurity status as though it became impure directly from a creeping animal.

He said to him: This suggestion cannot enter your mind, as it was taught in a baraita: I might have thought that all the vessels found in an earthenware oven become impure from the airspace of an impure earthenware vessel.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

והקשי' זה הבשר היאך נטמא בלא הכשר משקה הא אוקימנ' לדם קדשים ולמשקה בית מטבחיא דלא מכשרי היכן הוכשר שנטמא ושני' דאיתכשר בחיבת הקדש כלומר תאות אדם לקדש משוה הדבר שמקדיש אע"פ שלא הוכשר במים כאלו הוכשר.

ואמרי' אימור דמהניא חיבת הקדש כו' ואמרינן אי הכי תפשוט בעיא דריש לקיש דבעי צריר של מנחות פי' שהוא פסולת הסלת כגון המורסן וכיוצא בו מונין בו ראשון ושני או לא כלומר אם נגע השרץ בהאי צריר שלא הוכשר במים ונטמא אם יגע הוא באחרים מטמא או לא ולא איפשטא וכיון דלא איפשטא לא איתברר לן דמטמיא ושני' דרך אחרת כגון בהמה של זבחי שלמים והעבירה בנהר ועדיין היה משקה טופח עליה ונשחטה והוכשר הבשר באותו משקה הטופח שהיה בעור נמצאת המחט בפרש הכל טהור אוקימ' אפי' בפרש רך שהוא כמים כיון דהוה ליה משקה סרוח אינו מטמא ואפילו למאן דאית ליה טומאה למשקין נהי דמטמא משקין הראויין לשתיה דאינון מקרי משקין אבל הני דסרוחין נינהו לא:

תאני תנא הא דתנינן בתורת כהנים שהן דברי ר' עקיבא היה התנא שונה סתם השרץ מטמא את המשקה והמשקה את הכלי והכלי את האוכל והאוכל את המשקה למדנו שלש טומאות בשרץ אמר ליה רב ששת הני לפי מה שפירשת משקה וכלי ואוכל ומשקה ארבעה טומאות הן אלא גוז משקה דרישא כלומר העבר אותו ולא תאמר משקה מטמא את הכלי ולמען שלא יתחלף לך שים לך סימן נזיאתא פי' המשקה שאמרת מטמא הכלים שהן נזיאתא כדגרסינן בע"פ תמרי לבי נזיאתא ארהיט ועוד גרסי' מסורביא דנזיאתא סמי אותן דלא אשכחן תנא דתנא משקה מטמא כלי אלא ר' יהודה והדר ביה כדפרשינן לעילא:

אחר שדם קדשים אינו מכשיר וכן משקה בית המטבחיים אין הכשר בבשר קדשים אא"כ נפלו עליה משקין ממקום אחר ומ"מ מדברי סופרים חבת הקדש מכשרתן וקובעתם אוכל ואם נגעה בהם טומאה נפסלו ומ"מ ספק הדבר באלו שלא הוכשרו אלא מחמת חבת הקדש כגון זה שהזכרנו וכגון צריד של מנחות ר"ל הקמח היבש שבמנחת הסלת שלא נגע בו השמן אם נאמר דוקא לפסול את עצמו לבד באכילה או אף לטמא אחרים למנות בו ראשון ושני:

מי שהיתה לו פרת קדשים והעבירה בנהר להשקותה סמוך לשחיטתה כדי שיהא עורה נוח להתפשט ושחטה ועדיין משקה טופח עליה הוכשרה אפי' למנות בה ראשון ושני וכבר כתבנוה במסכת חולין:

צריך של מנחות פי' המורה יבש של מנחות מקום שלא נגע שם שמן ואינו נ"ל דכיון דאמרי' דכלי מצרף מה שבתוכו לקודש כי היכי דלגבי טומאה חשוב הכל כאוכל אחד ואם נגעה טומאה במקצתו כולו טמא הה"נ גבי הכשר חשיב כאוכל אחד ואם הוכשר מקצתו כולו מוכשר ורבינו נתן זצוק"ל פי' מנחה יבשר שאינה בלולה וזהו פתרון יפה כגון מנחת חוטא שאין בה שמן ודומה לו מאי דתנן בריש עדיות כרשיני תרומה בש,א שורין ושפין בטהרה ומאכילין בטומאה ובה"א בטהרה ושפין ומאכילין בטומאה שמאי אומר יאכלו צריך פי' בלי שום הכשר:

בפרש"י בד"ה שרץ מטמא כו' ומיהו לא מתרצא היא דהאי אוכל הבא מחמת כלי דקאמר קרא דמטמא משקה לאו כו' עכ"ל לכאורה עדיפא הל"ל דלאו מתרצא היא דהאי אוכל הבא מחמת כלי דקאמר קרא שהוא טמא לאו בכלי הבא מחמת משקה אלא בבא מחמת שרץ אבל כיון דלר"ע שלישי מפורש בקרא אין לחלק בהן ואוכל הבא מחמת כלי שנטמא במשקין נמי שלישי הוא אבל שיטמא האוכל שוב המשקה דהוה רביעי לא מתרצא דלא איירי קרא בנטמא הכלי מעיקרא במשקין אלא בנטמא הכלי בשרץ דאז האוכל הוה שני והמשקין ג' וזה שסיים בדבריו והיא היא וק"ל:

בא"ד וה"ה דמצי למתני וכלי מטמא את המשקין כו' דתרווייהו לא מצי למתני דנימא כלי כו' עכ"ל ר"ל לפי האמת דאמרי' גוז משקין דרישא דלא תני אלא עד שלישי וכר"ע אבל למאי דאסיק אדעתיה השתא דתני רביעי ה"ה דה"מ למתני תרווייהו וכו' וכן פרש"י בהדיא לקמן ודו"ק:

תוס' בד"ה לא דיין כו' לא בעי לשנויי תרגומא אדם דלעיל תירץ כן מחמת דוחק כו' עכ"ל דדוחק הוא דמשקי ביו"ד קתני דמשמע לשון רבים כדאמרי' בפ"ק דחולין ולמאי דבעי למימר לעיל אי דאתכשר בדם ה"מ נמי לדחויי מהא דמשקי בית מטבחייא דכן אלא כיון דאיכא לשנויי בדחוקי מאי משקי משקי דעלמא כמ"ש התוס' לעיל (פסחים דף ט"ז) ניחא ליה למפרך מהא דשאינו נשפך כמים אינו מכשיר ודו"ק:

בד"ה ובשעת שחיטה כו' ותלושין לא מכשירין כיון דדריש שמואל יטמא ממש כו' וההוא מוקי לה במחוברים ולהכי נקיט כו' עכ"ל בפשיטות איכא לאקשויי לפרש"י דא"כ ה"ל תלושין והדרן קושיין לדוכתין דקאמר ר"י ב"ח דמשקי בית מטבחייא לא דיין שהן דכן אלא שאין מכשירין אלא משום דאיכא לדחוקי ולשנויי הא דריב"ח תרגמא אדם כדשנינן לעיל וקאמרי דע"כ לשמואל ליכא אלא חד קרא בהכשר ומוקי לה במחוברים דלהכי נקט והעבירה בנהר דתלושין בלאו נהר מצינן לאשכוחי אלא דשמואל ס"ל לאוקמא ההוא קרא טפי במחוברים מבתלושין וק"ל:

בגמ' ורמינהו חביות של תרומה וכו' כצ"ל:

כל שעה פרק שני :

רש"י ד"ה האי בשר. נאכל בכל העיר ולכ"א כו'. ולכ"א כדי נסבה דאפי' חו"ש הנאכלים לכהנים נמי הואיל דנאכלים בכל העיר ובכל מאכל:

רש"י ד"ה שרץ מטמא. וקסבר יטמא הכלי מן המשקה כו' ודריש בי' נמי כו' יטמא כו' דחוזר כלי זה כו'. תימה דא"כ מפורש בקרא רביעי כלי משקה כלי אוכל ומה זה דקאמר לקמן בד"ה הני דרביעי לא משכחת ליה בקרא וכן בד"ה אדרבה דרביעי לא כתיב ולעיל (טז) ד"ה לכל טמא פי' דדריש יטמא יטמא ומדסמכי' לכלי משמע יטמא אה"כ ע"ש וכן נכון:

בגמרא האי בשר דאיתכשר במאי ופירש"י ה"נ מצי בעי אקרא דוהבשר אשר יגע בכל טמא במאי איתכשר וכו' עס"ה. אף על גב דלקושטא דמילתא בחולין דף ל"ו דייק בגמרא אקרא דוהבשר אשר יגע בכל טמא במאי איתכשר ומייתי התם כל השקלא וטריא דהכא ומסיק נמי כגון שהיתה פרה של זבחי שלמים והעבירה בנהר כדמסקינן הכא אפילו הכי קשה ליה לרש"י שפיר אסוגיא דשמעתין דהכא דמקשה אמתניתין דמחט ולא מקשה אגופא דקרא מיהו מ"ש מהרש"א ז"ל בזה מפי אחרים וכתב דרש"י אזיל לשיטתו דחיבת הקדש אינו אלא מדרבנן ודבריו תמוהים בזה כיון דלקושטא דמילתא מייתי בגמרא דחולין הך מילתא דאיתכשר בחיבת הקדש גופא ודו"ק:

בתוספות בד"ה לא דיין וכו' משום דס"ל דתלושין לא מכשירין וכו' עס"ה. וכ"כ בסמוך בד"ה ובשעת שחיטה וכו' אליבא דשמואל ונראה שהתוס' נמשכו בכל זה לפי שיטתם לעיל דף ט"ז בד"ה חד בתלושין וחד במחוברין. מיהו כבר כתבתי שם שאין זה מוכרח דדוקא אליבא דרב הוא דמוקמינן דאיצטריכו תרי קראי חד לתלושין וחד למחוברין משום דמייתרו קראי משא"כ לפי האמת מצינן למימר דתלושין ומחוברין מחד קרא נפקא דכיון דמחוברין אין מכשירין הפירות אלא לאחר שהעלה מן המים כמו שפי' ריב"א לעיל ובחולין דף ל"א אם כן הדר הוי להו כתלושין ממש וזה מוכרח משיטת הרמב"ם ז"ל דאף למאי שפסק כשמואל בט"מ לטמא עצמן מדאורייתא ולא דריש יטמא יטמא לענין הכשר ואפילו הכי נראה מחיבורו פ"ב מהלכות טומאת אוכלין דעיקר הכשר מים מדאורייתא היינו בתלושין. ובאמת לכאורה פשטא דלישנא דקרא דוכי יתן מים על זרע דדרשינן דכי יותן דומיא דכי יתן דניחא ליה משמע להדיא דטפי איירי בתלושין דשייך ביה לשון יתן ויותן כדמשמע מלשון כמה משניות דמכשירין ועוד יש לומר דלשמואל לא בעינן תרי קראי לטומאת שרץ ולטומאת מת ותדע שכן הוא דהא בחולין דף ל"ז משמע להדיא דהא דמוקמינן הנך תרי קראי בהכשר חד לטומאת שרץ וחד לטומאת מת היינו דוקא למאי דבעי למימר דחיבת הקדש דאורייתא מה שאין כן למאי דמספקא ליה ריש לקיש אי הוי דאורייתא או דרבנן וכ"ש לרב יוסף דפשיטא ליה דהוי דרבנן וכדמשמע משיטת רש"י בכל השיטה שלפנינו כמ"ש בדף הקודם ובחגיגה ואם כן משמע דהנך תרי קראי דהכשר אתי למעוטי דחיבת הקודש אינו מכשיר שזו היא סברת המקשה שם בחולין ואם כן תקשה מנ"ל דבעינן הכשר לטומאת מת אע"כ כדפרישית דלאינך אמוראי לא בעינן תרי קראי למת ולשרץ דגילוי מלתא בעלמא הוא ועוד דלכאורה לא אשכחן טומאת אוכלין דטמאין במת דהא לא איירי בהו קרא דהא לא שייך לא טבילה ולא הזאה אע"כ דילפינן להו משרץ בק"ו או בבנין אב משרץ ונבילה ואם כן הא קי"ל דאפילו היכא דמפרך ק"ו אמרינן דיו אם כן פשיטא דאוכלין שנטמאו על ידי מת דצריכין הכשר מים כמו טומאת שרץ ואין להאריך בזה יותר כאן דעיקר מקומו בחולין אלא שהוצרכתי להאריך כאן כדי ליישב שיטת רש"י שכן נראה מלשונו כמ"ש בסמוך דלהכי נקט פרה של זבחי שלמים וכמו שדקדקו התוס' בשמו דתלושין מכשירין כנ"ל ודו"ק:

בד"ה אלא דאיתכשר וכו' וא"ת אי חיבת הקדש וכו' מאי נ"מ דמשקים בי מטבחייא דכן ואין מכשירין וכו' עס"ה. והך קושיית התוספות שייך בין לרב דאמר דכן ממש ובין לשמואל דאמר דכן מלטמא טומאת אחרים כיון דמונין בו ראשון ושני וכה"ג בהא דאין מכשירין ועיין מה שכתבתי בזה בדף ט"ז בהא דאמר רב דכן ממש ובדף י"ז בהא דתני רב ושמואל משקים בי מטבחייא דלפי מ"ש שם נתיישב' קושיית התוספות דהכא דאפשר דבמשקים בי מטבחייא לא שייך חיבת הקדש כמו בעצים ולבונה שקריבין על גבי מזבח וה"ה בבשר דהכא דאיירי לענין הכשר (מהד"ב מהמחבר ז"ל: דכיון דבשר שלמים אין קרב ע"ג מזבח תו לא שייך ביה חיבת הקדש) וכ"ש למאי דפרישית לעיל בהא דאמר ר"פ משקים בי מטבחייא הלכתא גמירי לה דאף ע"ג דאסיקנא לדר"פ בקושי' אפ"ה לא אידחי מימרא דידיה דמה"ט פסק הרמב"ם ז"ל כר"פ אם כן כ"ש דאין מקום לקושית התוספות דהכא דלמאי דבעי למימר דחיבת הקדש מהני אפילו למימני ביה ראשון ושני אפילו הכי שפיר מצי סבר דהלכתא גמירי לה דמשקים בי מטבחייא לא מהני חיבת הקדש בין לענין טומאה ובין לענין הכשר ודו"ק:

בפירש"י בד"ה ואוכלין מטמאין את המשקין דדריש יטמא דגבי אוכלין לטמא אוכלין ומשקין כדדריש ליה ר"ע וכו' עס"ה. ולכאורה נראה שזה סותר במ"ש לעיל בכוונת רש"י גבי מימרא דרבינא דקאמר ליערבינהו וליכתבינהו וכתבתי שם דכוונתו אפילו למאי דלא קי"ל כר"ע דדריש יטמא יטמא אפי' הכי נפקא לן מקרא דאוכלין מטמאין המשקין מדאיצטריך למיכתב טמא הוא כמ"ש שם באריכות אלא דאפ"ה י"ל דניחא ליה לרש"י כאן לפ' הברייתא מטעם דרשא דר"ע דלפ"ז כל סדר שלש הטומאות השנויין בברייתא כאן הם לפי סדר הכתובים בפסוק ממש לפי המסקנא שכך סידרן הכתוב דשרץ מטמא הכלי שהוא התנור והכלי שהוא התנור מטמא האוכלין כדכתיב מכל האוכל אשר יאכל והאוכלין מטמאין את המשקין כיון דדרשינן אליבא דר"ע יטמא יטמא דכתיב באוכלין לטמא את המשקין כדאמרינן לעיל משא"כ לאוקימתא דרבינא דמה שאוכלין מטמאין המשקין לאו מהאי קרא דמכל האוכל שנטמא ע"י התנור ילפי' לה אלא מקרא אחרינא דכתיב וכי יפול מנבלתם עליו טמא הוא הוא טמא ואין עושה כיוצא בו אם כן לפי זה אין סדר הברייתא לפי סדר הפסוקים ובלא"ה ע"כ הך ברייתא לא תני אלא טומאה דאורייתא דאי דרבנן הרי חזרו המשקין ונעשין תחלה כנ"ל נכון ודו"ק:

נשאלין עליה. כלומר חשבינן לה לטמא אותה כאילו יש בה דעת לישאל לשון אחר נשאלין לב''ד מה תהא עליו וזו עיקר נשאלין עליה בעלים יהו נשאלין בעל כרחן בשבילה לב''ד מה תהא עלה: ואפילו הוא כלי מונח על גבי קרקע. כלומר אע''ג דכלי טהור זה שנולד בו הספק אין בו דעת לישאל ובו לא היה אדם עוסק שיהא מוליכו ומביאו בידו אבל אדם עסוק בטומאה שהיה נושא שרץ בידו ספק נגע בכלי ספק לא נגע אם רה''י הוא ספיקו טמא: האי בשר דאיתכשר במאי. ה''נ מצי בעי אקרא והבשר אשר יגע בכל טמא במאי איתכשר ואיכא למימר בשר דקרא פשיטא דאיכא הכשר טובא דבשר של שלמים נאכל בכל העיר ולכל אדם ושם מדיחין אותו ומבשלין אותו ואיכא הכשר טובא אבל בהמה זו שנמצאת בבשרה מחט בעזרה במקום שחיטה ומהיכן קבל הבשר הכשר דמה אינו מכשיר מדר' חייא בר אבא א''ר יוחנן כו': משקה בית מטבחיא. שהודחה בהן אינו מכשיר: אלא דאיתכשר בחיבת הקודש. חיבת הקודש מכשרתה לבוא לידי טומאה דקיימא לן בפרק שני דשחיטת חולין חיבת הקודש משווה לה אוכל לקבולי טומאה: למימני ביה ראשון ושני. שיהא הוא מטמא אחרים דקתני הבשר טמא ולא קתני הבשר פסול: נמי. בתמיה א''כ תיפשוט מדקתני טמא משמע מטמא אחרים משום הכשר חיבת הקודש תיפשוט דבעי ריש לקיש בשחיטת חולין: צריד של מנחות. יבש של מנחות מקום שלא נגע לשם שמן: צריד. לשון יבש ודומה לו גבי שופר (ר''ה ד' כז:) היה קולו דק או עבה או צריד. להכי נקט פרה של זבחי שלמים לפי שהעור והבשר לבעלים ומתעסק ליפות העור והבשר ומעבירה בנהר סמוך לשחיטה ומשקין אותה כדי שתהא נוחה להפשיט כדאמרינן בסיומא דביצה: ועדיין משקה טופח עליה. ואי אפשר שלא יפול מן המשקה על הבשר כל שהוא בשעת הפשט: ונהדר פרש. דקא סלקא דעתך תורת משקה עליו שהרי בשעה זו השקה אותה: בפרש עבה. דלאו משקה הוא: שרץ מטמא את המשקין. מקל וחומר מכלי כדלעיל ומשקין שבאו מחמת שרץ מטמאין כלי כדיליף מבכל כלי יטמא וקא סבר יטמא הכלי מן המשקה כדהוה דריש לה ר' יהודה מיקמי דהדר ביה ודריש ביה נמי להאי יטמא יטמא ויליף מיניה דחוזר כלי זה ומטמא את האוכלין כדאשכחן בהו דכלים מטמאין מכל אשר בתוכו יטמא מכל האוכל משמע שנטמא האוכל מאויר כלי חרס ואוכלין את המשקין כו' ומיהו לא מיתרצא היא דהאי אוכל הבא מחמת כלי דקאמר קרא דמטמא משקה לאו מכלי הבא מחמת משקה קאי אלא בבא מחמת שרץ ותנא תני למדנו שלש טומאות בשרץ דמשמע דטומאה הולכת מזה לזה ומזה לזה ומהכא הוה מצינו למיפרכיה למילתיה אלא דאקשי ליה קושיא אחריתי מפורשת טפי דקתני שלש וקא חשיב ארבע והיא היא: ואוכלין מטמאין את המשקין. דדריש יטמא דגבי אוכלין יטמא לטמא אוכלין המשקין כדדריש ליה ר''ע והוא הדין דמצי למיתני וכלי מטמא את המשקין ומשקין מטמאין אוכלין כיון דאית ליה יטמא יטמא אלא חדא מינייהו נקט ותרווייהו לא מצי למיתני דנימא כלי מטמא את האוכלין ואוכלין את המשקין ומשקין שבאו מן האוכלין מטמאין את האוכלין דהא ליתא בקרא אפי' לר' עקיבא דהוה ליה שלישי עושה רביעי דוכל משקה אשר ישתה אתוכו דכלי חרס קאי שקיבל המשקה הזה טומאה מן הכלי וכי דרשת יטמא יטמא אכתי שני עושה שלישי משכחת מיניה אבל שלישי עושה רביעי לא ילפת מיניה: הני ארבעה הויין. שלישי עושה רביעי לא משכחת ליה בקרא דכי כתיב אוכל הבא מחמת כלי מטמא משקה לאו בכלי הבא מחמת משקה כתיב אלא בכלי הבא מחמת שרץ ותנא גופיה חשיב ארבע ותני שלש: גוז משקין דרישא. חתוך משקין הראשונים ואימא שרץ מטמא את הכלי והכלי את האוכל ואוכל את המשקה וכן הן סדורין במקרא ור' עקיבא הוא דדריש יטמא יטמא ושני עושה שלישי והוא הדין דמצי למיתני נמי שרץ כלי וכלי משקה ומשקה אוכל וחדא מינייהו נקט כדפרשינן דתרווייהו לא מצי למתני והא אתא לאשמעינן דשני עושה שלישי בחולין: אדרבה גוז משקין דסיפא. ואימא שרץ משקה ומשקה כלי מבכל כלי יטמא כדהוה דריש ליה ר' יהודה וכלי אוכל דרוש ביה להאי יטמא דכלי יטמא ומשקין דסיפא לא תיתני משום דרביעי לא כתיב ואע''ג דאוכל ודאי מטמא משקה הכא לא תתנייה דהאי אוכל דהכא שלישי הואי: אמר ליה לא אשכחן תנא כו'. ואי הכי תדרוש כמאן תוקמיה: וסימניך. שלא תטעה בסדרן: נזייתא. סדר מטילי שכר שעורין תחלה נותנין כלי ואח''כ אוכל ואח''כ משקה: שרץ שנמצא בתנור. ולא נגע בפת הפת שבתוכו שני לטומאה ואינם מטמאים חולין לרבנן מפני שהתנור תחלה התנור קיבל טומאה מן השרץ והפת מן התנור: וליחזייה להאי תנור כמאן דמלי טומאה. כיון דקיימא לן אויר כלי חרס מטמא מן השרץ אף על פי שלא נגע אלמא כמאן דמלי טומאה הוא דהא לא נגע בו ומטמאו ותיהוי נמי פת כאלו נוגעת בשרץ: יכול יהו כל הכלים. אם כלי שטף נתון בתוך כלי חרס ושרץ באויר החיצון יכול יהא כלי עץ או כלי מתכת שבתוכו טמא משום דכתיב כל אשר בתוכו יטמא:

לא דיין שהן דכן אלא שאין מכשירין. לא בעי לשנויי תרגומא אדם דלעיל תירץ כן מחמת דוחק וזה שאין מכשירין משום דס''ל דתלושים לא מכשירין דדריש יטמא דכתי' גבי משקין יטמא ממש ולא הכשר וליכא אלא חד קרא בהכשר וס''ל לאוקמי טפי במחוברין מבתלושין: אלא דאיתכשר בחיבת הקודש. וא''ת אי חיבת הקודש מהניא למימני ביה ראשון ושני מאי נפקא מינה דהאי משקין בית מטבחיא דכן ואין מכשירין ואור''י דאיצטריך לכמה דברים שמביאין בעזרה דלא שייך בהו חיבת הקודש כגון ביכורים או חולין שאוכלין בעזרה כדי לאכול המנחה והזבח על השובע כדאיתא בהקומץ רבה (מנחות כא:): ובשעת שחיטה עדיין משקה טופח עליה. פירש הקונטרס דאי אפשר שלא יפול מן העור על הבשר ואין נראה דאם כן הוי ליה תלושין ותלושין לא מכשירין כיון דדריש שמואל יטמא ממש ליכא אלא חד קרא בהכשר וההוא מוקי לה במחוברים ולהכי נקט והעבירה בנהר משום דבעי הכשר מן הנהר שהוא מחובר ואומר ר''י דעל ידי העור הוכשר הבשר דבהעור והרוטב (חולין קיח:) פליגי אי יש יד להכשיר אבל לכולי עלמא יש שומר להכשיר ובכל העור באו מים בעודם מחוברים:

דף כ - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד