פסחים יט ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יט - א

והשלישי פסול מן התורה, מדכתיב "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל"! ומדכתיב "כל טמא", מי לא עסקינן נמי בבשר קודש דנגע בשני, ונעשה שלישי? והרי אף אוכל שני נקרא "טמא". כדכתיב בכלי שנטמא בשרץ, "כל אשר בתוכו יטמא", והיינו אוכל שני. הרי להדיא, דהבשר שהוא שלישי בקודש, נפסל מאכילה.

ורביעי בקודש פסול מקל וחומר, כדאמרינן לעיל.

ומכאן מוכרח דלית ליה לרבי יוסי כרבי עקיבא. ואי סלקא דעתך דסבר כרבי עקיבא דאמר "שני עושה שלישי בחולין", ניתני נמי רביעי פסול בתרומה בקל וחומר מטבול יום. מה טבול יום שהוא טהור בחולין, ואפילו הכי הרי הוא פוסל את התרומה, שלישי שהוא טמא בחולין, אינו דין שיפסול את הרביעי בתרומה?! וכן ליפסל נמי חמישי בקודש מקל וחומר. מה מחוסר כפורים שמותר בתרומה, פוסל את הקודש, רביעי שהוא פסול בתרומה, אינו דין שיפסול את החמישי בקודש?!

ומדלא פסל רבי יוסי אלא את השלישי בתרומה ואת הרביעי בקודש, שמע מינה שלא סבר כרבי עקיבא המטמא את השלישי אף בחולין.

ולמאי דמסקינן, שלרבי יוסי טומאת משקין לטמא אחרים אינה מן התורה. לא משכחת לה רביעי בקודש מן התורה ^[1]. שהרי הכלי שנגע בשרץ נעשה ראשון. והאוכל הנוגע בו נעשה שני. והמשקה הנוגע באוכל נעשה שלישי. ושוב אין הוא מטמא מידי מן התורה ^[2].

וכן מוכח מהא דקתני לה ל"רביעי בקודש" גבי מעלות [חומרות] השנויות בקודש [חגיגה ב]. וקיימא לן התם, שכל המעלות מדרבנן הן. ובפרט חמש המעלות האחרונות האמורות שם, דלית להו אפילו דררא דטומאה דאורייתא. וחומר רביעי בקודש הוא מחמש מעלות אחרונות ^[3].

ושלישי בקודש, דקאמר ביה רבי יוסי שהוא מן התורה. לא משכחת לה אלא באוכל שנגע באוכל שנגע בכלי שנטמא בשרץ. ובהכרח סבירא ליה, דטומאה עושה כיוצא בה, ואוכל מטמא אוכל בקדשים.

ומה שאוכל מטמא משקה מן התורה. צריך עיון מנא לן? שהרי רבי יוסי לא דריש "יטמא" "יטמא" כרבי עקיבא ^[4].

ואסיק רב אשי לשאלתו: מיהו מהכא לא שמעינן, אלא דרבי יוסי לית ליה דרבי עקיבא. אבל לומר שרבי עקיבא לא סבר כהאי קל וחומר דרבי יוסי, מנלן? דלמא אית ליה האי קל וחומר. ולעולם הוא פוסל אף את הרביעי בתרומה, ואת החמישי בקודש.

אמר ליה רב כהנא: בהכרח לית ליה לרבי עקיבא הכי. שאם לא כן, אי אפשר דלא לישתמיט [יוזכר] שום תנא, וליתני טומאת רביעי בתרומה, וטומאת חמישי בקודש, ונימא דכשיטת רבי עקיבא היא. והלא אי אית ליה לרבי עקיבא כהאי קל וחומר, ממילא אף הם פסולים. ומדלא מצינו שיוזכר כן בדברי התנאים, בהכרח דלית ליה לרבי עקיבא לקל וחומר דרבי יוסי.

וטעמא דלית ליה לרבי עקיבא קל וחומר זה, הוא משום דאית ליה פירכא. דמה לטבול יום שהוא אב הטומאה. תאמר בשני שאינו אלא וולד הטומאה.

וסבר רבי עקיבא, שני עושה שלישי, בין בחולין ובין בתרומה. ובקדשים אף שלישי עושה רביעי. ומקרא מפורש הוא מן התורה. דהא כתיב, "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל". ו"כל טמא" כולל אף שלישי. שהרי לרבי עקיבא אף בחולין מיקרי "טמא".

ותמהינן: ואנן, וכי אהכי דלא הזכיר כן שום תנא, ניקום ונסמוך? ומשום זה נאמר דלית ליה לרבי עקיבא קל וחומר זה?

נפק רב אשי, ואיתימא נפק רב כהנא, ודק ואשכח [דייק ומצא] משנה מפורשת שמוכח מינה, שאין הרביעי פסול בתרומה ואין החמישי פסול בקודש, אף לרבי עקיבא. ומזה מוכרח כרבא, דלית ליה לרבי עקיבא קל וחומר זה.

וכהא דתנן: הכלי מצרף את כל מה שבתוכו לקודש! שאם היה הכלי ארוך, ומאכל קודש נמצא בראשו האחד, ומאכל קודש אחר בראשו השני, ונגע טמא באחד האוכלין, נטמא אף האוכל השני עמו. ואף על פי שאין האוכל השני נוגע בראשון, הרי הכלי מצרפן, וחשיבי כגוף אחד, שאם נטמא מקצתו נטמא כולו.

אבל הכלי לא מצרף את האוכלים לתרומה! שאם נטמאה התרומה שבצדו האחד של הכלי, לא נטמאה עמה התרומה שבצד השני. שחומר הוא בקודש דוקא, ולא בתרומה.

ואיירי כשלא נגע האדם הטמא בכלי, ולא טימא אותו. אלא נגע באוכל בלבד. ואין האוכל מטמא כלי אף לא מדרבנן.

ועוד חומר בקודש יותר מבתרומה, שהרביעי לטומאה בקודש, פסול. אבל לא בתרומה. ורק השלישי לטומאה פסול בתרומה.

ואמר רבי חייא בר אבא, אמר רבי יוחנן: מעדותו של רבי עקיבא נשנית משנה זו! שכבר מצינו לרבי עקיבא שחידש דין צירוף כלי לקודש.

כדתנן: הוסיף רבי עקיבא להעיד על הסולת של המנחות, ועל הקטורת, ועל הלבונה של המנחות ושל שלחן הזהב, ועל הגחלים של המזבח - שאם הם מונחים בכלי, ונגע טבול יום [שפוסל את הקדשים] במקצתן, פסל את כולן! אלמא, הכלי מצרף את כל מה שבתוכו לגוף אחד. כי אם תאמר שכל גחלת מטמאת את חברתה נמצא שיש שישי ושביעי לטומאה וזה לא יתכן. אלא בהכרח שמדין צירוף נטמא כל מה שבכלי כאחד.

ומדמצינו לרבי עקיבא שאמר כן, מוכח שאף המשנה הראשונה מעדותו של רבי עקיבא היא. וקתני התם "והרביעי בקודש פסול, והשלישי בתרומה". אלמא, רביעי בקודש, אין, אבל חמישי, לא. שלישי בתרומה, אין, אבל רביעי, לא.

שמע מינה, לא טימא רבי עקיבא שלישי בתרומה, בקל וחומר מטבול יום. וכן לא טימא רביעי בקודש, בקל וחומר ממחוסר כיפורים. ושפיר קאמר רבא, דלית ליה לרבי עקיבא לקל וחומר דרבי יוסי.

[וכיון שהוזכרו דברי רבי יוחנן, מפרשינן לדבריו. ומילתא באנפי נפשא היא].

מדקאמר רבי יוחנן "מעדותו של רבי עקיבא נשנית משנה זו", אלמא קסבר שחומר צירוף כלי דקתני גבי קדשים, מדרבנן בלבד הוא. שהרי העיד כן רבי עקיבא אף על הלבונה והגחלים. והם אינם בני קבלת טומאה מן התורה. שהרי אין בהם תורת אוכלין. וחכמים גזרו בהם טומאה, משום שחיבת הקודש מכשרתן ומחשיבתן לאוכלין ^[5].

ופליגי רבי יוחנן על מה דאמר רבי חנין: דאמר רבי חנין: צירוף כלי בקודש, מדאורייתא הוא. שנאמר "כף אחת עשרה זהב מלאה קטרת". ודרשינן, עשה הכתוב את כל מה שבכף לחתיכה אחת! וכיון שנטמאה מקצתה נטמאה כולה.

תנן התם: העיד רבי חנינא סגן הכהנים, על מחט שיש בה חשש טומאה, ונמצאה בבשר הקדשים, שהסכין והידים שנגעו בה טהורות. והבשר שהמחט נמצאת בו טמא.

ואם נמצאת המחט בפרש [צואה] שבכרס הבהמה, הכל טהור! לפי שלא נגעה המחט בבשר.

אמר רבי עקיבא: זכינו שאין טומאת ידים במקדש!

דקיימא לן שגזרו חכמים טומאה על סתם ידים שאינן טבולות. ודין שניות לטומאה נתנו בהן. והרי הן פוסלות את הקדשים, וכן את התרומה [אלא שלתרומה סגי בנטילה, ולא בעינן טבילה] ^[6] ^[7].

הערות

^[1] והקשה המהרש"ל, הרי גם שלישי לא משכחת לה אי לאו דאוכל מטמא אוכל, וכדכתב רש"י עצמו. ואם כן, שפיר משכחת לה אף רביעי בקודש. וכגון שנגע שרץ בכלי, וכלי נגע באוכל, ואוכל באוכל, ואוכל שלישי נגע באוכל רביעי. וכתב, דלא מסתבר דאוכל שלישי יטמא אוכל אחר בקדשים, ויהיה כוחו יותר גדול מאוכל ראשון בחולין. ואף ליכא למימר דכלי נגע באוכל, ואוכל באוכל, ואוכל במשקה. שהרי כתב רש"י עצמו, דלא ילפינן דאוכל מטמא משקה אלא מדאיצטריך מיעוטא ד"הוא טמא". וליכא למילף מזה אלא לאוכל ראשון. אבל לאוכל הבא מחמת אוכל, ליכא למילף שיטמא משקין. והמהרש"א כתב, שאין צריך לכל הדוחק הזה. אלא אין הכי נמי, דלרבי יוסי משכחת לה אף רביעי בקודש מן התורה. ולא כתב רש"י, דאינו אלא מדרבנן, אלא משום רבי מאיר ורבי אלעזר. דאית להו, דאין אוכל מטמא אוכל אף בקדשים. ודבריו צריכים ביאור, וכבר עמד הפני יהושע בזה. דמנליה דפליג רבי מאיר ורבי אלעזר על רבי יוסי בזה.

^[2] והא דקאמר רב ירמיה לעיל, דרבי יוסי דאמר "אינה היא המדה", לשיטתיה אזיל, דמשקין מטמאין אחרים מן התורה, היינו אליבא דרבי עקיבא. אבל איהו לא סבירא ליה כן. רש"י. ורבינו פרץ כתב, דאף לרבי יוסי, משקין מטמאים קדשים ותרומה מן התורה. ולא קאמר טומאת משקין לאו דאורייתא, אלא בחולין. ונפקא ליה מקל וחומר. מה טבול יום שמותר בחולין פוסל בתרומה, שני שפסול בחולין ואפילו משקה, אינו דין שיעשה שלישי בתרומה? ! והצל"ח כתב כן מסברה דנפשיה לגבי קדשים בלבד, ונפקא ליה מ"והבשר אשר יגע בכל טמא". ויעוין לעיל יז ב בהערה 1.

^[3] וכתבו תוספות, דלא אתי שפיר, אלא למאן דאמר דטומאה עושה כיוצא בה בקדשים. אבל לרבינא דסבר "מקרא מלא דיבר הכתוב", דלמא אתא "הוא" למעוטי קדשים. דלא תימא דעושה כיוצא בהם, משום דכתיב בהו "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל". והוסיף המהרש"א להקשות דמהא ליכא למילף, אלא דאוכל הבא מחמת שרץ מטמא משקה. אבל מנלן דאוכל הבא מחמת כלי יטמא משקה. ויש ליישב, דבחולין באמת אית ליה לרבי יוסי דאין שני עושה שלישי. ובתרומה יליף שפיר מקל וחומר מטבול יום דאוכל שני עושה משקה שלישי. ולא משכחת לה לקל וחומר, אלא בכהאי גוונא. נימוקי הגרי"ב.

^[4] וצריך לומר, דשמעינן לה מהא דכתיב באוכל שנטמא בשרץ, "טמא הוא". ודרשינן, "הוא טמא", ואין עושה אוכל אחר כיוצא בו טמא. ומדאיצטריך למעוטי אוכל אחר, שמע מינה דמטמא משקה. דאי אינו מטמא אחרים כלל. ליכתוב רחמנא "וכי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא". ולישתוק לגמרי מ"הוא" רש "י. ודחו תוספות ראייתו. דהרי בין כך ההיא מתניתין מעדותו של רבי עקיבא היא נשנית. והוא ודאי סבר דרביעי בקודש הוא מדאורייתא. דהא דריש "יטמא" "יטמא". ובהכרח דטומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא. ופירשו מאי דאיתא התם "לית להו דררא דטומאה דאורייתא" בענין אחר. ובאמת מדאורייתא היא, אלא שמצד דיני טומאה שמצינו בחולין, לא היה שום סיבה לטמאות בהם. ולעולם אף למאן דאמר "טומאת משקין לטמא אחרים לאו דאורייתא", משכחת לה רביעי בקודש על ידי עצים ולבונה. ולריש לקיש דמיבעי ליה, דלמא אין דבר הטמא משום חיבת הקודש מטמא אחרים, צריך לומר, דמשכחת לה על ידי אוכל דמטמא אוכל. ואית ליה, דבקדשים טומאה עושה כיוצא בה.

^[5] רש"י. ותוספות פירשו, דדייק כן מדקתני ברישא דהך ברייתא "העיד רבי שמעון בן בתירא על אפר חטאת, שאם נגע טמא במקצתו טימא את כולו". וטומאת אפר ודאי אינה אלא דרבנן, שהרי חולין הוא. ועל זה הוסיף רבי עקיבא סולת וכו'. אלמא אף צירוף בדברים המקבלים טומאה מן התורה, אינו אלא מדרבנן. אבל טומאת עצים ולבונה היא דאורייתא, משום חיבת הקודש, וכדמוכח בחולין לו ב.

^[6] ובכלל גזירה זו, שאף מי שטבל את ידיו ולא הסיח דעתו מהן, אם נגעו הידים בראשון לטומאה, הרי הן נעשות שניות לטומאה [אף שמן התורה אין הראשון מטמא אדם]. תוספות. וקאמר רבי עקיבא, זכות וריוח הוא לנו, שלא נגזרה גזירה זו במקדש. שאם לא כן, אף הידים שנגעו במחט שנמצאה בבשר, היו נטמאות. תוספות. ומשמע מדבריהם שאינה גזירה אחת עם סתם ידים. ולכאורה צריך עיון, הא לכאורה ממש חדא גזירה היא. שהרי מה שאין ידים נטמאות מן התורה כשהן נוגעות בראשון, היינו משום דלא אשכחנא באדם שיהיה שני לטומאה מן התורה. אבל אחר שגזרו חכמים בידים שיכולות להיות שניות, על ידי היסח הדעת, למה לא ייעשו שניות עף על ידי ראשון לטומאה. והמוכח מזה, דמלבד זאת איכא עוד דין באדם מן התורה, שאינו יכול לקבל טומאה אלא מאב בלבד. בד קודש. והר"ן כתב דחדא גזירה היא. שהרי הטעם שטימאו את הידים, הוא משום שידים עסקניות הן, ודלמא נגעו בטומאה. ולא מסתבר שהן עסקניות ליגע באב הטומאה שהרי אינו מצוי להם. אלא גזרו בהם משום חשש דנגעו בראשון. וכל שכן, שאם ודאי נגעו בראשון שהן טמאות.

^[7] וכתב הרמב"ם בפרק ח מאבות הטומאות הלכה ו, דבין שנטמאו ידיו במקדש ובין שנטמאו מחוץ למקדש, הרי הן טהורות במקדש. ובחוץ הן טמאות אף שנטמאו במקדש. וצריך עיון, מאי שנא ממשקי בית מטבחיא שהן דכן, דתליא במקום קבלת טומאתם. שאם נטמאו בעזרה הם טהורים. ואם נטמאו חוץ לעזרה הם טמאים, אף אם אחר כך נכנסו לעזרה. חזון איש, ידים סימן ז.

בכל טמא לא יאכל" (ויקרא ז, יט) מי לא עסקינן [האם אין אנו עוסקים] אפילו במקרה שנגע אותו בשר בשני לטומאה (שעליו מפורש בתורה שהוא טמא), ומכאן נלמד שדבר הנוגע בשני לטומאה נקרא אף הוא טמא. רביעי מקל וחומר, כדאמרינן [כמו שאמרנו].

ואי סלקא דעתך [ואם יעלה על דעתך] שסבר ר' יוסי כר' עקיבא שיש בחולין שלישי לטומאה, ניתני נמי [שישנה גם כן]: רביעי בתרומה וחמישי בקודש על פי אותו קל וחומר שהשתמש בו. וכיון שאינו עושה כן, הרי זו ראיה שאין ר' יוסי מקבל את דעת ר' עקיבא בדבר זה.

אלא שר' עקיבא לא סבר כר' יוסי מנלן [מניין לנו]?

שמא קיבל את שיטת קל וחומר של ר' יוסי, ולדעתו יש באמת רביעי בתרומה וחמישי בקודש, אמר ליה [לו]: יש ראיה — אמנם לא ישירה — לדבר זה: שלא יתכן לישתמיט [שישתמט] הדבר שלא יהיה תנא אחד לפחות וליתני [שישנה] גם רביעי בתרומה וחמישי בקודש, ונימא [ונאמר] שיטת ר' עקיבא היא שלמד קל וחומר כשיטת ר' יוסי. וכיון שלא מצאנו מקור כזה — מן הסתם אין ר' עקיבא סבור כר' יוסי. ושואלים: ואנן אהכי ניקום ונסמוך [ואנחנו על כך נעמוד ונסמוך]?! מה טיבה של הוכחה ממה שלא מצאנו? שמא יש בכל זאת מקור כזה!

נפק [יצא] רב אשי, ואיתימא [וישאומרים] שהיה זה רב כהנא, אל מחוץ לבית המדרש לעיין בעצמו בדבר. דק ואשכח [דקדק ומצא] ראיה גמורה שר' עקיבא אינו סבור שיש חמישי בקודש. הא דתנן [זו ששנינו במשנה] הכלי מצרף את מה שבתוכו להיחשב כיחידה אחת. כגון פירות פרודים, אם נטמא אחד מהם, נטמאים כולם מפני היותם מצורפים בכלי אחד. דבר זה נאמר לענין קודש, אבל לא בתרומה שבה אין אומרים צירוף כלי. והרביעי בקודש פסול ואינו מטמא, והשלישי פסול בתרומה.

ואמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: מעדותו של ר' עקיבא נשנית משנה זו. דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: הוסיף ר' עקיבא בעדותו אף את הסולת והקטורת והלבונה והגחלים שאינם מיני מאכל וכרגיל אינם נטמאים בכל זאת מפני חיבת קדושתם, אם נגע טבול יום, שהוא פסול בלבד, במקצתן — פסל את כולן, שהכלי מצרפם להיות אחד.

וממשנה זו שהיא כר' עקיבא אפשר ללמוד: רביעי — אין [כן] פסול בקודש, ואולם חמישי — לא, שלישי בתרומה — אין [כן], רביעי — לא.

כיון שהוזכרו הדברים מעירים: אלמא קסבר [מכאן למדים שסבר] ר' יוחנן: צירוף קטורת לבונה, או גחלים בכלי אחד לטמא דרבנן [מדברי סופרים] הוא ולא מן התורה, שלדעתו יודעים אנו דין צירוף רק מעדותו של ר' עקיבא ולא ממקרא מפורש בענין זה. ופליגא [וחלוקה] דעה זו על שיטת ר' חנין שאמר: צירוף דאורייתא [מן התורה] הוא, שנאמר "כף אחת עשרה זהב מלאה קטרת" (במדבר ז, כ), והוא לומד מלשון המקרא: הכתוב עשה כל מה שבכף כלומר, את הקטורת — אחת, שנחשבת כדבר אחד.

א מתוך שאנו עוסקים כאן בדיני טומאה וטהרה שבמקדש מביאים גם תנן התם [שנינו שם במשנה] שהעידו חכמים על מחט שנמצאת בבשר, שהסכין והידים שנגעו בה — טהורות, והבשר טמא בשל חשש הטומאה במחט. ואם נמצאת המחט בפרש שבקיבת הבהמה — הכל טהור, שאין הפרש מטמא את הבשר. אמר ר' עקיבא: זכינו (הצלחנו) ללמוד מכך הלכה חדשה זו שאין טומאת ידים במקדש, שהרי לא נטמאו הידים מחמת מגען במחט הטמאה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

any impure thing shall not be eaten” (Leviticus 7:19). Are we not dealing even with a case where meat touched an object that was ritually impure with second-degree ritual impurity? And nevertheless, the verse states explicitly that it is impure and assumes third-degree ritual impurity status. No other source is needed to teach that consecrated objects can assume third-degree ritual impurity status. Therefore, fourth-degree impurity status can be derived by means of the a fortiori inference, as we stated above.

The Gemara returns to its previous point: And if it enters your mind that Rabbi Yosei holds in accordance with the opinion of Rabbi Akiva that non-sacred objects can assume third-degree impurity status, let him also teach the halakha of the fourth degree of impurity with regard to teruma, and the fifth degree with regard to consecrated items, on the basis of that same a fortiori inference. The fact that he does not extend the a fortiori inference to include these halakhot proves that Rabbi Yosei does not agree with Rabbi Akiva’s opinion on this issue.

However, with regard to the fact that Rabbi Akiva does not hold in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, from where do we derive this? Perhaps he accepts Rabbi Yosei’s a fortiori inference and holds that teruma assumes fourth-degree impurity status and consecrated items assume fifth-degree impurity status.

Rav Kahana said to Rav Ashi that there is indirect proof that this is the case. As it is not possible to avoid finding at least one tanna who teaches fourth-degree impurity with regard to teruma and fifth-degree impurity with regard to consecrated items, and says that this is the opinion of Rabbi Akiva, who derived it from the a fortiori inference of Rabbi Yosei. In response to this claim, the Gemara asks: And will we stand and rely on that proof? Can proof for Rabbi Akiva’s opinion be cited from the fact that no such tanna was found? Perhaps there is some source for that halakha.

Rav Ashi, and some say it was Rav Kahana, left the study hall to examine this matter. He analyzed the issue and found proof positive that Rabbi Akiva does not hold that there is fifth-degree impurity with regard to consecrated items. He proved this from that which we learned in a mishna: A vessel joins that which is in it into a single unit. For example, if there are fruits in a vessel between which there is no contact and one of them became ritually impure, all of the fruits are impure, as they are joined by the vessel. This principle applies with regard to consecrated property, but not with regard to teruma. And the fourth degree of impurity disqualifies consecrated items but does not transmit impurity, while third-degree impurity disqualifies teruma.

And Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: It is from the testimony of Rabbi Akiva that this mishna is taught, as it was taught in a baraita: Rabbi Akiva added in his testimony with regard to the fine flour, the incense, the frankincense, and the coals on the altar, which are not foods and do not ordinarily become impure, that if a person who immersed during that day, who disqualifies consecrated items, touches some of them, he disqualifies all of them, as the vessel joins them into one unit.

This baraita, which is the opinion of Rabbi Akiva, states that with regard to fourth-degree impurity, yes, consecrated objects assume that status; however, with regard to fifth-degree impurity, no, consecrated objects do not assume that status. With regard to third-degree impurity, yes, teruma assumes that status; however, with regard to fourth-degree impurity, no, teruma does not assume that status.

The Gemara comments: Apparently, Rabbi Yoḥanan holds that joining in a single vessel, of frankincense, incense, or coals, is a halakha by rabbinic law, not by Torah law, as the ritual impurity of frankincense and coals is by rabbinic law. And Rabbi Yoḥanan disputes that statement of Rabbi Ḥanin, who said: Joining in a vessel is a halakha by Torah law, as it is stated: “One golden spoon of ten shekels, filled with incense” (Numbers 7:20). The verse rendered everything in the spoon, i.e., all the incense, as one entity.

Apropos ritual purity and impurity in the Temple, the Gemara cites that we learned in a mishna there: The Sages testified about the case of a needle that was found in the meat of an animal that was led through water, that the knife and the hands that touched the needle are ritually pure but the meat is impure, as the needle might have been impure. If the needle was found in the secretions of the animal’s stomach, everything is pure, as secretions do not transfer impurity to the meat. Rabbi Akiva said: We were privileged to learn a novel halakha from here, which is that there is no impurity of hands in the Temple as in this case the hands did not become impure upon contact with the needle.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הנה שלישי מן התורה רביעי מקל וחומר כדאמרן ומה מחוסר כפורים שמותר בתרומה כו' ואי ס"ד דר' יוסי סבר לה כר' עקיבא דאית ליה שלישי בחולין ליתני רביעי בתרומה וחמישי בקדש דהא מעלה לכל אחד ואחד נינהו מכאן למדנו דר' יוסי לית לי' הא דר"ע ותו אשכחנן בהדיא במסכת סוטה דר' יוסי סבר אין (שלישי) [שני] עושה שלישי בחולין ור' עקיבא נמי לית ליה הא דר' יוסי דתאני ר' יוסי שלישי שפסול בתרומה אינו דין שיעשה רביעי בקדש דאי ס"ד דאית ליה כיון דאית ליה לר' עקיבא דשני עושה שלישי בחולין כמפורש בתורת כהנים נימא שלישי שפסול בחולין אינו דין שיעשה רביעי בתרומה וכי האי דינא ניתי חמישי בקדש ולימא ר' יוסי אליבא דר' עקיבא רביה אמרה מדלא אשכחן תנא דתני הכי ש"מ דאפילו ר' עקיבא לית ליה רביעי בתרומה ולא חמישי בקדש ולית ליה האי דינא דדיין ר' יוסי ומתמהי' וכי אהאי סברא נסמוך ודק רב כהנא ואשכח הא דתניא במס' חגיגה הכלי מצרף מה שבתוכו לקדש אבל לא לתרומה הרביעי בקדש והשלישי בתרומ' ואמרי' מעדותו של ר' עקיבא נשנית משנה זו דתנן הוסיף ר' עקיבא הסלת והקטורת והלבונ' והגחלים שנגע טבול יום במקצת פסל את כולן כלומר אם נגע טבול יום במקצת הסלת נפסלה כולה וכן הלבונה והקטורת כיוצא בה. ויש אומרים פי' אחר אם נגע טבול יום בסלת נעשה תחלת הסלת ראשון והקטורת שני והלבונה שלישי והגחלי' רביעי עד כאן של תורה פי' והוא דנגעי אהדדי אבל אי לא נגעי אהדדי או אם יש שם עוד חמישי והכלי הוא דמצרפן מדרבנן הוא דפסלו:
ופליגא דר' חנן דאמר צרוף דאורייתא דכתיב כף אחת עשרה זהב עשה הכתוב כל מה שבכף אחד וקתני סיפא דהא דדייקינן עלה מעדותו של ר' עקיבא נשנית הרביעי בקדש פסול רביעי ולא חמישי:

הכלי מצרף מה שבתוכו לקדש אבל לא לתרומה מעתה הסלת והקטורת והלבונה והגחלים שנגע טבול יום במקצתן פסל את כולן וכבר ביארנוה באחרון של חגיגה:

הידים שניות לעולם ומיטמאות בכל טומאה לעשות שניות ואפי' בסתם מפני שהן עסקניות ודבר זה גזרת חכמים ותקנת שלמה ובית דינו ולא גזרו בטומאה זו במקדש ואפי' נגעו בטומאה כל שאינה טומאה המטמאה את כל הגוף אינה מטמאה את הידים במקדש וכל שכן סתם ידים ואם נגעו בקדש לא פסלוהו וכן הדין בכלים שכל כלים שנמצאו אפי' ברה"ר טמאים מפני שהם בחזקת טומאה שמא נטמאו במת או בזב ואעפ"כ כלים הנמצאים בירושלים טהורים חוץ מן הסכינים מפני חומר הקדשים ומ"מ מחט שנמצאת בבשר קדש הואיל וכבר נשחטה והמחט ספק טמאה כגון שבאה מחוץ לירושלים חסומה שעל כל פנים מחוץ לירושלים באה הסכין והידים טהורים אע"פ שנגעו במחט והבשר מיהא פסול ואם נמצאת בפרש הכל טהור ואפי' היה הפרש לח והיית רוצה לדונו במשקין שיחזרו ויטמאו את הבשר אינו כן שהפרש סתמו עבה ואף בלח מ"מ משקה סרוח הוא וסכין מיהא בענין זה אף בשאר מקומות טהור שהרי אם נגע בבשר אין אוכל מטמא כלי אף מדברי סופרים ואם נגע במחט הרי אין כלי שאינו אב הטומאה מטמא כלי אף מדברי סופרים שלא גזרו טומאה על הכלים אלא במשקין מגזרת משקה זב וזבה ומ"מ אם אבדה לו מחט טמא מת והכירה בבשר והרי חרב כחלל הרי אף גוף האדם טמא ממנו:

הכלי מצרף מה שבתוכו לקדש כו' עיין מ"ש בפ' העור והרוטב במהדורא בתרא:

בפרש"י בד"ה א"ל אם כו' וחמישי בקודש לא מייתי בק"ו ממחוסר כפורים כו' עכ"ל אע"ג דהשתא תרומה לא אתי בק"ו מט"י משום פרכא דמה לט"י שכן אב הטומאה ולא הוה בתרומה רק שלישי וליכא ק"ו רביעי שפסול בתרומה א"ד שיעשה חמישי בקודש מ"מ כיון דמפריך ק"ו ורביעי בקודש קאתי מקרא ולא אצטריך ליה דהא מק"ו שפיר קאתי רביעי אלא ע"כ דביתורא דקרא אשמעינן דנילף בק"ו בלמד מלתא יתירתא דהיינו חמישי אע"ג דליתא במלמד ודו"ק:

בא"ד ולר' יוסי נמי דאוקמינא דליה לא ס"ל כו' ונ"ל דע"כ דלא משכחת לה אלא מדרבנן כו' ואוכל ג' לר"י בקודש כו' ע"כ מאוכל קבלה וס"ל טומאה עושה כיוצא בה כו' עכ"ל ולפ"ז משכחת שפיר לר' יוסי רביעי בקודש מדאורייתא ע"י אוכל שעושה כיוצא בו אלא דמלתא דפסיקא נקט גם לר"מ ולר"א דלא ס"ל טומאה עושה כיוצא בה ועוד דקושטא דמלתא הכי הוא דלא משכחת אלא מדרבנן כמ"ש ותדע דקתני לה גבי מעלות כו' ומהרש"ל דחק בזה לאין צורך ויש לדקדק לפרש"י דר"מ סבר אין טומאה עושה כיוצא ור' יוסי סבר עושה כיוצא א"כ ר' ירמיה דמוקי פלוגתייהו דר"מ ור"י במתני' בטומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא ור' יוסי בשיטת ר"ע קא"ל וליה לא ס"ל אמאי לא מוקים ליה בפשיטות דר"מ ור"י אליביה דנפשייהו פליגי וכגון שבשר זה נטמא באוכל שנטמא בכלי שנטמא בשרץ לר"מ דלית ליה טומאה עושה כיוצא בו ה"ל ולד ג' מדרבנן ור"י דס"ל בטומאה עושה כיוצא בו ה"ל ולד ג' דאורייתא וי"ל כפרש"י לעיל ובסמוך כיון דר"ע גופיה איירי במתני' והוסיף עדות על עדותו דר"ח ניחא לן לאוקמי דר' יוסי בשיטת דר"ע קאמר לה אע"ג דלא ס"ל לר"י הכי ודו"ק:

בא"ד ואוכל דמטמא משקה כו' מהיכא נפקא להו אי לאו מהאי קרא וכי יותן מים על זרע וגו' ודרשינן הוא טמא כו' עכ"ל וק"ק דאכתי אימא אוכל [הבא] מחמת שרץ דחמיר מטמא משקה אבל אוכל הבא מחמת כלי דקיל לא יטמא משקה דכה"ג פריך לעיל ודו"ק:

בא"ד ואני שמעתי דר"י אית ליה יטמא יטמא גבי משקין והא כו' עכ"ל ר"ל דגבי משקין דריש ר' יוסי יטמא לטמא אחרים וה"ה גבי אוכלים דריש יטמא לטמא אחרים אלא דגבי אוכלין לא ס"ל כר"ע לענין טומאה עושה כיוצא בו דאית ליה לר"ע כדקאמר על ככר שני שעושה שלישי בחולין ומ"ש וא"א להעמידו מפני כו' כבר כתב רש"י לעיל מה שיש להשיב ועוד נ"ל להשיב ע"ז היאך קאמר לר"י שלישי מן התורה כו' דמי לא עסקינן דנגע בשני הא כיון דדריש נמי יטמא לטמא אחרים הוה לר"י נמי רביעי בקודש מן התורה כמו לר"ע ודו"ק:

תוס' בד"ה ניתני נמי רביעי כו' וה"ה דהוה מצי למימר אי סבר לה כר"ע אמאי כו' עכ"ל וה"ה דהמ"ל אי סבר לה כר"ע אמאי קאמר שלישי שפסול בתרומה הל"ל שלישי שפסול בחולין וק"ל:

בד"ה לא לשתמיט כו' וצירוף נמי דאורייתא לר' חנן כו' עכ"ל ר"ל ור' חנן ודאי דלא פליג אמתני' אלא אר' יוחנן פליג דאמר צירוף דרבנן כפרש"י ולפי' פי' התוס' שכתבו לקמן דדייק דצירוף דרבנן מהא דקתני רישא על אפר חטאת כו' והוסיף ר"ע משמע דהוה דרבנן כמו רישא צ"ל דר' חנן פליג אדר' יוחנן ולא משמע ליה הסיפא דומיא דרישא וק"ל:

בא"ד אבל לרבינא דאמר מקרא מלא דבר הכתוב דילמא אתי הוא לקדשים דה"א כו' עכ"ל ר"ל דילמא בקדשים אוכל מטמא אחרים מדכתיב והבשר אשר יגע וגו' ואצטריך הוא למעט דאין עושה כיוצא בו אבל בחולין אכתי אימא דאין אוכל מטמא אחרים כלל לר"מ דסבר שפיר כרבינא כפי פרש"י ודו"ק:

בד"ה שאין טומאת ידים כו' אלא מסתמא כשגזרו אסתם כו' גזרו כמו כן מסתמא אידים הנוגעות בראשון כו' עכ"ל ר"ל דמסברא לא גרע ידים הנוגעים בראשון כי הכא שנגעו במחט מסתם ידים עסקניות אבל הנוגעים בשני עדיין לא נגזרה אז והיינו ההיא דחגיגה דכל הפוסל את התרומה כו' וההיא דוקא לקדשים וק"ל:

בגמ' אר"י אמר רב כגון שאבדה לו מחט טמא מת כו' והא דנקט טמא מת ולא טומאת שרץ משום דא"כ ל"ל למימר הסכין טהור דממאי היה לו לטמא וכן משמע בספר מ"ה:

רש"י בד"ה א"ל אם איתא כו' מהיכן קיבלה הואיל ואין כו'. נ"ב פי' מאחר דאיירי באוכל כדמסיק קרא דכתיב והבשר אשר יגע וגו' וק"ל:

בא"ד וס"ל טומאה עושה כיוצא בו כו'. נ"ב בכאן מקשין הישיבה א"כ משכחת שפיר רביעי בקודש מדאורייתא כגון שרץ כלי וכלי אוכל ואוכל אוכל ואוכל משקה ונראה בעיני דלא קשה דהא לא אשכחן להדיא דאוכל מטמא משקה אלא מדאיצטריך קרא למעוטי כיוצא בו כו' כמו שמסיק רש"י לקמן וזו לא אשכחנא אלא באוכל קמא אבל באוכל שבא מן האוכל דאדרבה ממעט בקרא שאינו עושה כיוצא בו אלא שמחלקינן אמרינן שבקדשים יכול לעשות כיוצא בו ושם לא שמעינן דמטמא משקין ודו"ק ולא מסתברא דהכל באוכלין משכחת כגון שרץ כלי וכלי אוכל עד ג' אוכלין שזה הוא רחוק שהאוכל מן האוכל בקדשים יהא לו יותר כח מאוכל קמא בחולין שאין עושה כיוצא בו כלל ודו"ק (עיין במהרש"א):

גמרא אר"ע זכינו כו'. פירש"י דחוק. ולעד"נ דר"ל שלא זכינו ללמוד מעדותו דבר חידוש זולת ד"ז שאין טומאת ידים במקדש דהבשר פשיטא דטמא וכן הסכין דטהור וכדמסקינן טעמייהו:

רש"י ד"ה פסל את כולן. דאי משום דנגעי אהדדי כו'. אלו הוה ס"ל כמ"ש התוס' לעיל (יד ב) ד"ה ואילו לא הוה צריך לזה:

גמ' כל מה שבכף אחת. עי' חולין לו ע"א תוס' ד"ה צריך:

בפירש"י בד"ה אמר ליה אם איתא דיש חולקין וכו' אלא ודאי לית ליה לר"ע ק"ו משום פירכא דדור אחרון וכו' עכ"ל. ולכאורה לפמ"ש רש"י לעיל בסמוך דהא דיליף ר"י רביעי בקודש מק"ו ולא אמרי' דיו משום דאם כן מיפרך ק"ו ואם כן למאי דקיי"ל בס"פ כיצד הרגל דאפי' היכא דמיפרך ק"ו אמרינן דיו אם כן בפשיטות הוה מצי לפרש דהיינו נמי טעמא דר"ע דלית ליה ק"ו דר"י משום דאמרינן דיו אלא משום דקושטא דמילתא אמרינן במס' סוטה האי פירכא דדור אחרון והיינו אפילו למאן דלית ליה דיו משום הכי נקיט רש"י הכא נמי ה"ט דדור אחרון ויתכן יותר דרש"י לשיטתו שמפרש בחגיגה דף כ"ד דבלא"ה האי ק"ו דר"י אינו אלא מדרבנן והא דקאמר למדנו שלישי בקודש מן התורה מילתא בעלמא היא ע"ש ואם כן לא שייך הכא הך מילתא דדיו משום הכי הוצרך לפרש כאן דטעמא דר"ע משום פירכא דדור אחרון ומכ"ש דא"ש לפמ"ש התוס' לעיל בסמוך בד"ה ומה מחוסר כיפורים דלא שייך הכא דיו וק"ל ועיין בסמוך:

בא"ד רביעי בקדש נמי מוהבשר אשר יגע וכו' דהא לר"ע הואיל ודריש יטמא יטמא עכ"ל. נראה דכוונת רש"י בזה משום דאמרי' בסמוך מעדותו של ר"ע נשנית משנה זו דרביעי בקודש פסול משום הכי הוצרך רש"י לפ' מהיכא יליף לה ר"ע כיון דלית ליה ק"ו דר"י וע"כ מקרא דוהבשר. ובתוס' נמי בד"ה ניתני נמי רביעי בתרומה פשיטא להו הך סברא דלר"ע אית לן למילף רביעי בקודש מהאי קרא דיטמא יטמא ומשום הכי קשיא להו להתוס' אמאי לא מייתי בגמרא מהכא דר"י סבר כר"ע. מיהו לולי דברי רש"י ותוס' בזה היה נ"ל דאין זה מוכרח כ"כ ודוקא לענין שני עושה שלישי בקדש מדייק הש"ס שפיר לעיל בכמה דוכתי דכיון דכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל מי לא עסקינן דנגע בשני דהא שני ודאי מיקרי טמא ממש דבאוכלין ומשקין שנטמאו מחמת אויר כלי חרס דהוי שני כתב רחמנא יטמא משא"כ לענין שלישי לר"ע בחולין נהי דדריש יטמא יטמא מ"מ לא פסיקא לן למימר דרביעי קרינן ביה אשר יגע בכל טמא דבלשון תורה לא אשכחן לשון פסול וא"כ האי יטמא דכתיב' בשני דעושה שלישי היינו דשלישי הוי פסול ולא טמא ואם כן שפיר איכא למימר דרביעי בקודש לא קרינן ביה אפילו לר"ע אשר יגע בכל טמא. ובלא"ה לא ידעתי מי הכריחו לרש"י לפרש כן שהרי לפי פירושו בחגיגה דף כ"ד דרביעי בקודש אפילו לר"י דאית ליה ק"ו אפילו הכי לא הוי אלא מדרבנן ע"ש ואם כן לפי זה בפשיטות מצינן למימר דהאי עדותו של ר"ע בסמוך דמשמע מינה דרביעי בקודש פסול היינו נמי מדרבנן כמ"ש רש"י ז"ל להדיא בסמוך דבלא"ה עיקר עדותו של ר"ע היינו מדרבנן מדנקיט גחלים ולבונה וצ"ע ודוק היטיב:

בא"ד ומבעיא לן לר"מ וכו' ולר"י נמי דאוקימנא דליה לא ס"ל וכו' ונראה לי דע"כ לא משכחת לה אלא מדרבנן וכו' עכ"ל. וכבר הרגישו מהרש"ל ומהרש"א ז"ל בזה דמ"ש רש"י הכא אליבא דרבי יהודא הוי כמשנה שאינה צריכה כיון דבלא"ה מסיק רש"י בזה הדיבור עצמו דלר"י דאמר למדנו שלישי בקדש מן התורה ע"כ ס"ל דאוכל מטמא אוכל ואם כן ממילא דרביעי נמי משכחת לה מדאורייתא ומה שתירצו מהרש"ל ומהרש"א בזה דברים דחוקים הם שדברי מהרש"ל ז"ל כ"כ מהרש"א שהם דוחק גדול ובאמת אין לסברתו שורש וענף בכל הסוגיא ולא בלשון רש"י וא"כ כל כה"ג לא הו"ל לרש"י לסתום אלא לפ' וגם מה שכתב מהרש"א ז"ל דלשיטת רש"י הוי הך מילתא דאין אוכל מטמא אוכל בקדשים פלוגתא דר"מ ור"י ומשו"ה הקשה מהרש"א ז"ל אמאי לא קאמר לעיל גבי ואזדו לטעמייהו דפלוגתא דר"מ ור"י היינו אי אמ"א ואזדו לטעמייהו וכו' ע"ש ולפע"ד דברי מהרש"א ז"ל בזה תמוהים יותר דמה"ת נימא דר"מ ור"א פליגי אדר"י לענין אוכל מטמא אוכל כיון דלא אשכחן דפליגי בהך מלתא כלל ולא אשכחן נמי שום תנא דפליג אדר"י בהא וכ"ש הכא בשמעתין בהא דמקשה רבינא לעיל בסמוך מרבא אדר"ל ומסקינן עלה דר"י בשיטת ר"ע רבו אמרה וליה לא ס"ל ולפרש"י ותוס' היינו דר"י גופא סבירא ליה דט"מ לט"א לאו דאורייתא אם כן היאך אפשר לומר אליבא דרבינא אליבא דרבא דר"י ס"ל אוכל מטמא אוכל והא רבינא משמיה דרבא גופיה הוא מריה דשמעתין לעיל בתחילת השיטה דאמר מקרא מלא דיבר הכתוב דאפילו בקדשים אין עושה כיוצא בו משמע דלרבינא משמיה דרבא מסברא דנפשיה פשיטא ליה הך מילתא ועוד דאם כן מאי מקשה הש"ס לעיל שם אדר"ח סגה"כ מהא דרבינא משמיה דרבא ומאי קושיא הא בפשיטות איכא למימר דר"ח סגה"כ כו"י ס"ל וכה"ג גופא כתב רש"י ז"ל בדף הקודם במימרא דר"ל אליבא דר"ע וכדפרישית נמי ע"ש. לכך נלע"ד בענין זה ליישב שיטת רש"י בפשיטות דאדרבא מה"ט גופא לא מצי רש"י לפ' כאן אהא דקשיא ליה מרביעי בקודש האיך משכחת לה למימר דס"ל אוכל מטמא אוכל כיון דהך קשיא רביעי בקודש אסוגיא דשמעתין קאי במאי דמסקינן וליה לא ס"ל והך מילתא משום קושיא דרבינא אליבא דרבא מסקינן הכי אם כן לפי זה תו לא מצינן למימר דס"ל לר"י דאוכל מטמא אוכל דהא רבינא משמיה דרבא גופא בפי' אמר מקרא מלא דיבר הכתוב לכך הוצרך רש"י לפ' אהך קושיא דרביעי בקודש דלאו מדאורייתא איירי אלא ממעלות דרבנן והביא ראיה ממאי דאמרינן בחגיגה דהנך ה' מעלות בתרייתא דחומר בקודש לית להו דררא דטומאה דאורייתא אלא משום דבאמת הך מילתא לא פסיקא ליה לרש"י אליבא דכ"ע משום דסוגיא דסוטה בפ' כשם פשטא דלישנא דגמרא מעיקרא משמע דהא דרביעי בקודש לר"י הוי מדאורייתא כמ"ש התוס' שם ובחגיגה באריכות והך מילתא דחגיגה דה' מעלות בתרייתא לא הוי מדאורייתא נמי לא ברירא התם בגמרא אלא אליבא דר"י דאמר צירוף דרבנן ומעדותו של ר"ע נישנית כדאמרינן נמי הכא בשמעתין משא"כ לרב חנן ור"ל משום ב"ק ור"נ אמר רבה בר אבוה דכולהו סברי דצירוף דאורייתא דמפיק ליה ר"ח מקרא כדמייתי נמי הכא בשמעתין אם כן לפי זה כל הנך מעלות דחומר בקדש הוו מדאורייתא בין לענין צירוף וכ"ש לענין רביעי בקדש דהיינו כמשמעות הסוגיא דסוטה שהביא רש"י עצמו כאן וכמו שהאריכו התוס' בזה בכמה דוכתי ואם כן לפי זה מיהא דלא תיקשי אהנך אמוראי דסבירא להו דרביעי בקדש מדאורייתא וכ"ש שלישי כדאמר ר"י למדנו שלישי בקדש מן התורה והיכי משכחת לה שלישי ורביעי מדאורייתא לר"י דהא משמע הכא דר"י משמיה דנפשיה ע"כ ס"ל דט"מ לט"א לאו דאורייתא כיון דלית ליה הא דר"ע לכך הוצרך רש"י לפרש דע"כ ס"ל לר"י אוכל מטמא אוכל והיינו אליבא הנך אמוראי דחגיגה דס"ל דכולה מתניתין דהתם מדאורייתא איירי ולפי זה ע"כ דלהנך אמוראי לית להו הא דאמר רבינא משמיה דרבא מקרא מלא דיבר הכתוב אלא כרב אדא בר אהבה משמיה דרבא דאמר לעיל בתחלת השיטה דבקדשים עושה כיוצא בו מ"מ לרבינא משמיה דרבא דפליג הוצרך רש"י לתירוצו הראשון כאן דלדידיה הך דרביעי בקדש דבצירוף הוי מדרבנן ודלא כר"ח והנך אמוראי דהתם דקיימי בשיטתיה כן נ"ל נכון בעזה"י בכוונת רש"י ז"ל בלי גמגום. מיהו אפ"ה מקשה רבינא הכא שפיר מדרבא אדר"ל אף על גב דלפמ"ש רבא ור"ל פליגי בסוגיא דחגיגה אי הוי מדאורייתא או דרבנן מכל מקום אדרבא קשה טפי כיון דאפילו לרבא דאמר דרביעי בקדש מדרבנן אפ"ה פשיטא ליה דר"י לא סבר כר"ע מדלא קאמר רביעי בתרומה וחמישי בקדש אם כן כ"ש לר"ל דאמר דק"ו דר"י היינו מדאורייתא אם כן פשיטא דהול"ל רביעי בתרומה וחמישי בקדש מהאי ק"ו גופא אע"כ דאה"נ דלר"ל ר"י בשיטת ר"ע רבו אמרה וליה לא ס"ל ודוק היטב. אמנם בעיקר שיטת רש"י ותוס' כאן ולעיל גבי ואזדו לטעמייהו דף ט"ו דפשיטא להו דלמאי דמסקינן הכא וליה לא ס"ל היינו דר"י גופא סבר דט"מ לט"א לאו דאורייתא כיון דלא דריש יטמא יטמא ולענ"ד צ"ע טובא אמאי פשיטא להו הך מילתא דהא שפיר מצינן למימר דהא דאמרינן הכא וליה לא ס"ל היינו בהך מילתא לחוד במאי דס"ל ר"ע דשני עושה שלישי בחולין ולר"י ע"כ אינו עושה שלישי דלא דריש יטמא יטמא מ"מ בעיקר הדין במאי דס"ל לר"ע דט"מ לט"א דאורייתא שפיר מצי ר"י נמי למיסבר הכי לענין קדשים עכ"פ והיינו מהך קושיא גופא לעיל דאמר ליה רב הונא בר חיננא לבריה שם גבי ואזדו לטעמייהו אהא דאמר שמואל דמשקין טומאת עצמן יש להן אבל לא לטמא אחרים אמאי קרי כאן והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל ומשום הן קושיא אסיקנא לשמואל בקושיא א"כ בפשיטות מצינן למימר עכ"פ טעמא דר"י מהאי קרא גופיה וכבר הארכתי בזה שם במקומו ובכמה מקומות בשיטה זו:

בתוספות בד"ה לא לישתמיט וכו' פי' הקונט' דלמ"ד ט"מ לט"א דרבנן וכו' וע"י עצים ולבונה משכחת לה שפיר כדפי' לעיל וכו' עכ"ל. ולכאורה יש להקשות אמאי לא ניחא ליה לרש"י לפרש כן דאף לפי מאי שמפרש בסמוך דעצים ולבונה מעלה מדרבנן בעלמא הוא היינו לפי הסוגיא דפ"ב דחולין דף ל"ו לרב יוסף אליבא דר"ל משא"כ בסוגיא דשמעתין דאיירי בהו הנך אמוראי רבא ורבינא ורב אשי ורב כהנא וכולהו אמילתא דר"י ור"ש בברייתא דלעיל קאי דבעי למידק דר"י בשיטת רבו אמרה וליה לא ס"ל וממילא דה"ה לר"ש ולפרש"י היינו דאינהו סברי דט"מ לט"א דרבנן ומשום הכי קשיא ליה לרש"י היכי משכחת לה רביעי בקדש והוצרך לפרש דהיינו מדרבנן או משום דאוכל מטמא אוכל ומאי דוחקיה לפרש כן ותיפוק ליה דכל הנך אמוראי רבינא ור"א ור"כ אשכחן להו בפ' המנחות והנסכים דף ק"ג דלר"ש דס"ל כל העומד לזרוק כזרוק דמי וכל העומד לישרוף כשרוף דמי ואפ"ה ס"ל דפיגול ונותר מטמא טומאת אוכלין אע"ג דעפרא בעלמא הוא ודייקו כל הנך אמוראי משום דחיבת הקדש מכשרתן ואמרינן נמי התם דלרבא ר"י נמי בשיטת ר"ש קאי ומסקינן התם דחיבת הקדש הוי מדאוריי' לטומאת עצמן ולר"ל מבעיא ליה אי מונין בו ראשון ושני מדאורייתא אבל מדרבנן ודאי מונין בו ראשון ושני כדמוכח ממילתא דר"ש ולרבא אפילו לר"י וה"נ משמע בחולין דף ל"ו דאי אמרינן דמונין בו ראשון ושני מדרבנן ע"כ טומאת עצמן דעצים ולבונה הוי מדאורייתא ואם כן לפ"ז שפיר הוי מצי רש"י לפרש כאן דמשכחת לה רביעי בקודש כגון שרביעי בקדש הוא עצים ולבונה דטמא מדאורייתא והך מילתא הוי קשיא לי טובא. אמנם לאחר העיון יראה לי להיפך דמהך סוגיא דמנחות מוכח כפירש"י כאן דרביעי בקדש מעלה דרבנן בעלמא הוא ודלא כפי' התוס' כאן דק"ו דר"י הוי מדאורייתא דאם כן מאי מדייק הש"ס כאן ובסוטה דף כ"ט דר"י לית ליה שני עושה שלישי בחולין מדלא תני רביעי בתרומה וחמישי בקדש מהאי ק"ו ותיפוק ליה דבתרומה לא משכחת דאתי לידי רביעי דהא עצים ולבונה לא שייך בהו ולא מצי למיתני נמי חמישי בקדש כיון דע"כ לא משכחת אפילו רביעי בקדש אלא בענין שהרביעי הוא עצים ולבונה דהא אין מונים בו ראשון ושני ואם כן מה"ט גופא לא אתי הקדש לידי חמישי מדאורייתא משא"כ לשיטת רש"י א"ש טובא כיון דבלא"ה האי ק"ו דר"י לא הוי אלא מעלה דרבנן כדמשמע בפ' חומר בקדש וכדפרישית אם כן שפיר הוי מצי למיתני רביעי בתרומה וחמישי בקדש מהאי ק"ו גופא דהא אוכל מטמא אוכל מדרבנן. מיהו יש ליישב גם כן שיטת התוס' דסוף סוף שפיר דייקו הנך אמוראי דר"י לא ס"ל כר"ע דאי ס"ד דס"ל כר"ע לענין שני עושה שלישי והיינו משום דדריש יטמא יטמא ע"כ הוי סברי נמי דט"מ לט"א דאורייתא מהאי דרשא גופא יטמא יטמא דכתיב במשקין. ואם כן שפיר הוי מצי למיתני רביעי בתרומה וחמישי בקדש הכל ע"י כלים ואוכלין ומשקין כגון אוכל משקה ומשקה אוכל. אע"כ דלא דרשי יטמא יטמא לענין משקין אם כן ממילא נמי דלא דרשי לה לענין שני עושה שלישי בחולין כן נ"ל. אלא דאכתי יש לדקדק מהך סוגיא דמנחות שכתבתי דמשמע התם דלר"ש דאית ליה כל העומד לשרוף כשרוף דמי ואפילו הכי סבירא ליה דפיגול ונותר מטמא טומאת אוכלין היינו משום דחיבת הקדש מכשרתן אלמא דחיבת הקדש לר"ש דאורייתא מיהא לטומאת עצמן ולר"ל מבעיא ליה אי הוי מדאורייתא למימני ביה ראשון ושני כדמסקינן התם להדיא אם כן אמאי לא פשיט לה ר"ל מדר"ש דאי ס"ד דחיבת הקודש מדאורייתא אפילו למימני ביה ראשון ושני אם כן לר"ש דאמר לעיל דף י"ז במשקין בי מטבחייא דכן היכי משכחת לה אטו מי גרע מעצים ולבונה דחיבת הקדש מכשרתן ואף שהתוס' בפ"ב דחולין הרגישו בזה ותירצו דעצים ולבונה דמי טפי לאוכל משא"כ במשקין ע"ש דמלבד שדבריהם דחוקים ובאמת יש ליישב קושייתם בענין אחר מ"מ אליבא דר"ש במנחות דמשמע דאפילו מאי דהוי עפרא בעלמא משוויא להו חיבת הקודש כמדאורייתא אם כן כ"ש משקין והדרא קושיא לדוכתיה אלא דיש ליישב לפמ"ש לעיל דאפשר דקי"ל כר"פ דמשקין בי מטבחייא הלכתא גמירי לה אע"ג דאסיקנא התם לדר"פ בקושיא אפ"ה לא דחינן מימרא בקושיא אם כן איכא למימר דלר"ש נמי הלכתא גמירי לה ועיין בחידושינו לעיל במימרא דר"פ:

בא"ד ור"ל דמבעיא ליה אי מהני חיבת הקודש למימני ביה ראשון ושני יסבור דאוכל מטמא אוכל עכ"ל. פי' דאלת"ה אם כן מאי קמיבעיא ליה לר"ל תיפשוט ליה מדר"ע דאית ליה נמי רביעי בקדש והיינו ע"י עצים ולבונה ואם כן ע"כ דמונין ביה ראשון ושני ולא ניחא להו לפרש שהרביעי גופא הוא עצים ולבונה משום דאזדו לשיטתייהו בדיבור הקודם דלר"ע לרביעי בקודש ילפינן לה מוהבשר אשר יגע בכל טמא והיינו דנגע בשלישי ואם כן שהבשר עצמו הוא רביעי ע"כ שקיבל מעצים ולבונה או ממה שקיבל מעצים ולבונה ומדלא פשיט ליה ר"ל מדר"ע ע"כ שר"ל סובר דאוכל מטמא אוכל כן נראה לי בכוונתם. (מיהו דוקא לר"ל ניחא להו לפרש דאפילו יסבור דאוכל מטמא אוכל משא"כ לרבא דאיירי בשקלא וטריא דשמעתין לא ניחא ליה לפרש כפירש"י דסבר רבא דאוכל מטמא אוכל כיון דרבינא משמיה דרבא אמר לעיל דאין אוכל מטמא אוכל ועיין מה שכתבתי בזה לעיל בתחלת הסוגיא דר"א ב"א ורבינא דפליגי אליבא דרבא היינו פלוגתייהו ברביעי בקדש גופא אי הוי מדאוריי' או דרבנן) אבל אי אפשר לפ' דבריהם דתיפשוט בעי' דר"ל מרביעי בקדש דר"י דהא אליבא דר"י ודאי משכחת לה שפיר שעצים ולבונה עצמן הם רביעי אע"כ כדפרישית. וזה מבואר ממה שסמכו דבור זה בהא דלא לישתמיט תנא דאיירי אליבא דר"ע דוקא ולא אליבא דר"י ודו"ק:

בא"ד ומה שפי' הקונט' מדקתני לה גבי מעלות וכו' אין נראה לר"י דהא אוקמא כר"ע וכו'. ולמאי דפרישית בלשון רש"י נראה דרש"י הרגיש בכל זה אלא משום דהתם בחגיגה פלוגתא דאמוראי היא אי הנך ה' מעלות בתרייתא הוו דאורייתא או דרבנן משו"ה הוצרך רש"י לפ' כן בתרי גווני דלמר הוי רביעי בקדש מדרבנן ולמ"ד דאורייתא ע"כ דאוכל מטמא אוכל ותליא נמי בפלוגתא דתנאי אי אמרינן דיו היכא דמיפרך ק"ו כמו שפירש"י בחגיגה ובסוטה וכמו שהארכתי בזה בשיטת לשון רש"י ודוק:

בא"ד ועוד פי' הקונט' וכו' אומר ר"י הניחא לאביי ולר"א ב"א אבל לרבינא דילמא אתא הוא לקדשים עס"ה. ולענ"ד יש ליישב שיטת רש"י בזה דליכא לאוקמי לשון טמא הוא דכתיב בחולין למעט קדשים דלא ניליף מוהבשר אשר יגע בכל טמא כיון דבלא"ה אליבא דר"ע דאיירינן ביה איצטריך האי קרא דוהבשר אשר יגע בכל טמא לרביעי בקדש לשיטתם בדיבור הקודם או לרבויי אפילו ע"י עצים ולבונה ומה"ת נוקי לקרא לענין אוכל מטמא אוכל כיון דבהדיא מיעטו קרא דאין טומאה עושה כיוצא בו כדמסקינן לעיל בדף הקודם בדרשת יטמא יטמא וכל שכן אליבא דרבינא. וכדפרישית לעיל:

בד"ה אלמא קסבר וכו' יש פירושים מרש"י וכו' ונראה לר"י כמו שהוגה בפירושו דדייק דצירוף דרבנן מהא דקתני רישא על אפר חטאת וכו' עד סוף הדיבור. ולכאורה יש לתמוה שכל דברי התוספות כאן שכתבו שהוגה בפירושו של רש"י מבואר להדיא בגמרא דחגיגה דף כ"ד דמאפר חטאת דייק לה התם דצירוף דרבנן אלא כיון דלא מייתי הכא בשמעתין הך דאפר חטאת כלל ואפילו הכי קאמר אלמא קסבר צירוף דרבנן משום הכי הוצרך רש"י לפרש כאן דמלבונה וגחלים דייק לה כנ"ל ברור. ולולי שיצא מפי הר"י הג"ה זו שהוגה בפירש"י הייתי אומר דהג"ה זו בטעות הוא ואין לנו אלא כפירש"י כאן:

מיהו בעיקר פירש"י שכתב דהאי אלמא קסבר צירוף דרבנן מילתא באפי נפשיה היא היינו לפי שיטתו ופירושו לעיל בשמעתין דלר"ע רביעי בקדש ודאי מדאורייתא הוא מוהבשר אשר יגע בכל טמא משא"כ לפי מאי דפרישית בסוגיא דשמעתין ובמימרא דרבי יוחנן דאמר מעדותו של ר"ע נישנית היינו כשיטת הנך אמוראי דאמרו בחגיגה דהנך ה' מעלות בתרייתא מדרבנן נינהו בין לרביעי בקדש ובין לצירוף א"כ א"ש סוגיא דשמעתין בפשיטות דהאי אלמא קסבר אעיקר סוגיא קאי דכיון דדייקינן דר"ע לית ליה ק"ו דר"י ואפ"ה אית ליה רביעי בקדש ומהיכא יליף לה דמוהבשר אשר יגע בכל טמא לא שמעינן לה מטעמא דפרישית דשלישי לא אשכחן בהדיא דאיקרי טמא אלא פסול כיון דלא אתיא אלא מיתורא דיטמא יטמא ואם כן לפי זה ע"כ דהא דאית ליה ר"ע רביעי בקדש היינו מדרבנן אם כן הוי צירוף נמי דרבנן וכסוגיא דחגיגה דצירוף ורביעי בקדש כהדדי נינהו ובה' מעלות בתרייתא קתני לה כנ"ל לולי דרש"י ותוס' לא פירשו כן והנלע"ד כתבתי ודו"ק:

בגמרא ואנן אהכי ניקום ונסמוך נפק רב אשי וכו' לכאורה לשון ניקום ונסמוך אינו מדוקדק דמלבד דהוי כמו הילכתא למשיחא לפמ"ש התוס' בחגיגה דף כ"ד דלכ"ע רביעי בקדש אינו טמא בחולין שנעשו על טהרת הקדש ואם כן לא נפקא מיניה מידי השתא דליכא קדשים אלא דבלא"ה דבקדשים גופא נמי לא נפקא מיניה מידי בהך מילתא אי ר"ע סבר לה כר"י בהאי ק"ו או לא כיון דבלא"ה פשיטא לן דאין הלכה כר"ע במאי דס"ל דשני עושה שלישי בחולין כדמשמע בכל הש"ס ונראה ליישב דודאי נ"מ טובא אי הוי הלכה כר"מ או כר"י לענין ט"מ לט"א מדאורייתא או מדרבנן דכיון דלר"ע ע"כ לית ליה האי ק"ו דרביעי בקדש לענין תרומה ואם כן ע"כ הא דתנינן סתם משנה בחגיגה בר"פ חומר בקדש דרביעי בקדש פסול אינו אלא מעלה דרבנן בעלמא ולא מדאורייתא כדפרישית בסמוך ואם כן לפי זה בפשיטות מצינן למימר דט"מ לט"א אינו אלא מדרבנן והיינו כר"מ וכמ"ש הרמב"ם ז"ל להדיא כדפרישית לעיל בכל השיטה ומכ"ש דאפשר דרבי יוסי גופא נמי אליבא דנפשיה סבר הכי והא דאמר לעיל גבי ואזדו לטעמייהו דספק משקין לאוכלין טמאין היינו דוקא אליבא דר"ע רבו ואם כן לפי זה ממילא נמי נ"מ טובא לענין מילתא דרבי יוחנן דאמר מחלוקת בשש אבל בשבע ד"ה שורפים אי דוקא בשש קאמר אבל בד' וה' לא והיינו כאוקימתא דרבי ירמיה דאמר ואזדו לטעמייהו משא"כ אם נאמר דר"ע נמי אית ליה האי ק"ו דר"י מדאורייתא ואם כן הך מתניתין דר"פ חומר בקדש היינו נמי מדאורייתא ואם כן ממילא שמעינן דט"מ לט"א נמי דאורייתא לר"י אפילו אליבא דנפשיה דנהי דבהך דשני עושה שלישי לא סבר ר"י כר"ע מ"מ שפיר סבר דט"מ לט"א דאורייתא מדכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא מי לא עסקינן דנגע במשקין דמהאי טעמא אסיקנא לעיל לדשמואל בקושיא ואם כן לפי זה ממילא דמאי דפליגי ר"מ ור"י בשריפת תרומה טהורה עם הטמאה בפסח בשש הוי הלכה כר"י כדקיי"ל בעלמא רבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה כדפי' בדף הקודם במימרא דר"ל כן נראה לי נכון ואין להאריך יותר והמדקדק היטב בכל מה שכתבתי בשיטה זו יראה בעין שכלו שדברי נכונים וברורים הם ודוק היטב:

בגמרא תנן התם על מחט שנמצא וכו' אמר ר"ע זכינו שאין טומאת ידים במקדש ופירש"י זכינו זכות וטובה וריוח ותקנה היא לנו מהפסד קדשים וכו'. לכאורה יש לתמוה על לשון רש"י שכתב כל הנך לישני מעליותא יתירה בלשון זכינו ובכמה דוכתי מצינן דלשון זכינו היינו זכינו לדין ועוד דלפירושו לא אתי שפיר הא דמקשה ונימא שאין טומאת ידים וכלים במקדש כמו שאבאר. והנלע"ד בזה דכוונת רש"י דהכא לא שייך לפרש דזכינו היינו לשון זכינו בדין דמאי חידש ר"ע בזה דהא למסקנא דשמעתין עיקר עדותן של ר"ח סגה"כ בפ"ב דעדיות על המחט לא בא להעיד אלא על הידים לחוד שהן טהורין דמה שהסכין טהור והבשר טמא מילתא דפשיטא טובא היא ואם כן דעיקר עדות לידים לחוד תו לא שייך לשון זכינו דקאמר ר"ע לכך הוצרך רש"י לפרש דהאי זכינו דקאמר ר"ע היינו דיש זכות וריווח ותקנה בזה העדות דידים טפי מתקנות ועדות אחרת לפי שאם היו גוזרין במקדש על טומאת ידים היה הפסד גדול בקדשים לפי מה שנראה מפירש"י דאסתם ידים קאי ואם כן הוי מילתא דשכיחא טובא והפסד גדול לקדשים. ואף על גב דפשטא דמתניתין דידים טהורין היינו שלא נטמא על ידי מחט דלא איירי בסתם ידים מכל מקום בממילא שמעינן מעדות זה דסתם ידים פשיטא שלא גזרו במקדש דאי ס"ד דגזרה דסתם ידים היתה אפילו במקדש אף ע"ג דלא הוי אלא מחששא בעלמא דעסקניות הן ועוד דיש הפסד גדול לקדשים בדבר כיון דשכיח טובא ואפי' הכי גזרו בהן אפילו במקדש א"כ להנך ידים דנגעו בראשון שהיה להם לגזור אף במקדש אפילו בלא היסח הדעת דסתם נטילה דודאי הנך ידים דפסלו בהן את התרומה חמירי טובא טפי מסתם ידים וליכא נמי פסידא דקדשים כ"כ כיון דלא שכיחי כנ"ל בכוונת רש"י ודוק ועיין עוד בסמוך:

בכל טמא מי לא משמע נמי דאי נגע בשני. דהא שני נקרא טמא כל אשר בתוכו יטמא והשתא דשמעינן ליה לר' יוסי בשלישי לתרומה ולא רביעי ורביעי לקודש ולא חמישי על כרחיך לית ליה שני עושה שלישי בחולין ולא דריש יטמא יטמא דאי אית ליה לייתיה לרביעי בתרומה בק''ו מטבול יום ומה טבול יום שמותר בחולין פסול בתרומה שלישי שפסול בחולין אין דין שיעשה רביעי בתרומה ודיו ליכא למימר דא''כ מפריך ק''ו דהא שלישי לתרומה נפקא לן מקרא כי היכי דנפקא לן שלישי בחולין ורביעי בקל וחומר וחמישי בקודש בק''ו ממחוסר כפורים אלא ודאי לית ליה לרבי יוסי שני עושה שלישי בחולין: אלא רבי עקיבא לא סבר לה כר' יוסי מנלן. דילמא ר''ע אית ליה נמי ק''ו דר' יוסי ומייתי ליה בהאי ק''ו רביעי בתרומה וחמישי בקודש: א''ל. אם איתא דיש חולקים בדבר הזה וכי לא לישתמיט שום תנא וליתני רביעי בתרומה בחד דוכתא וכי תיקשי לך מני נימא ר''ע היא אלא ודאי לית ליה לר''ע ק''ו דר''י משום פירכא דדור אחרון כדאמר במסכ' סוטה (דף כז:) עתיד דור אחרון לטהר את השלישי בתרומה שאנו מטמאין אותו בקל וחומר מטבול יום כדאמרן ודור אחרון פריך מה לטבול יום שכן אב הטומאה הלכך לר''ע נמי דאית ליה שלישי בחולין לא מייתי שום מעלה טפי לתרומה בק''ו מטבול יום משום הא פירכא ושלישי בין בתרומה בין בחולין נפקא לן מקרא בהדיא דדריש יטמא יטמא ורביעי בקודש נמי מוהבשר אשר יגע בכל טמא מי לא עסקינן דנגע בשלישי דהא לר''ע הואיל ודריש יטמא יטמא אשכחן שלישי דאיקרי טמא ומשכחת לה דאתי קודש לידי רביעי הכי שרץ טימא כלי וה''ל ראשון וכלי אוכל ואוכל משקה ומשקה אוכל דהא לר''ע טומאת משקין דאורייתא וחמישי בקודש לא מייתי בק''ו ממחוסר כפורים דאיכא למיפרך מה למחוסר כפורים שכן אב הטומאה ומבעיא לן לר''מ ור''א דאמרו בהדיא דמשקין אין מטמאין דבר אחר מן התורה ולרבי יוסי נמי דאוקימנא דליה לא ס''ל היכי משכחת קודש בא לידי רביעי שרץ כלי הוי ראשון וכלי אוכל הוי שני ואוכל משקה הוי שלישי והיאך יבא לידי רביעי ונ''ל דעל כרחיך לא משכחת לה אלא מדרבנן ותדע דקתני לה גבי מעלות דחומר בקודש (חגיגה כ:) דקי''ל התם דכולהו מדרבנן נינהו וזהו מחמש מעלות האחרונות היא ואמר התם ה' אחרונות לית להו דררא דטומאה דאורייתא ובמסכת סוטה נמי סוגיא דשמעתא דרבי יוסי מדרבנן אזלא ואוכל שלישי לר' יוסי בקודש דקאמר לעיל ולמדנו שלישי בקודש מן התורה מהיכן קיבלה הואיל ואין משקה מטמא אוכל . על כרחיך מאוכל קיבלה וס''ל טומאה עושה כיוצא בה בקדשים ואוכל דמטמא משקה כיון דלא דרשי יטמא יטמא לא ידענא מהיכא נפקא להו אי לאו מהאי קרא וכי יותן מים על זרע וגו' ודרשינן הוא טמא ואינו עושה כיוצא בו ומדאיצטריך קרא למעוטי כיוצא בו מכלל דמטמא אחרים וכ''ת טמא הוא הרי הוא טמא ואינו מטמא אחרים א''כ לשתוק קרא מיניה ולכתוב טמא ומהיכא תיתי לן טומאה לאחרים ואי קשיא הואיל ומשקין לא מטמאי אחריני לרבי יוסי תו לא מיתוקמא מתני' כתרצתא דתריץ ר' ירמיה לעיל ואזדא ר' יוסי לטעמיה והדר קושיין לדוכתה אמאי אינה היא המדה מדה ומדה היא לא תיקשי דכי אוקימנא ואזדא רבי יוסי לטעמיה בתר טעמא דהא מתני' דר' יוסי אליבא דר''ע אוקימנא דדריש יטמא יטמא דהא מהא מייתינן סייעתא עליה ואני שמעתי דר' יוסי אית ליה יטמא יטמא גבי משקין והא דאמר לא ס''ל בההיא דאוכלין דר''ע אמרן לענין טומאה עושה כיוצא בה ועכשיו אתה בא לידי רביעי שרץ כלי כלי אוכל ואוכל משקה ומשקה אוכל ואי אפשר להעמידו מפני כמה תשובות ומיהו לר''מ דאמר בהדיא טומאת משקין לטמא אחרים לאו דאורייתא לא משכחת לה רביעי אלא מדרבנן: ואנן אהכי נסמוך. משום דלא אשכחן תנא נימא דר''ע לית ליה ק''ו: דק ואשכח. בהדיא דאמר ר''ע רביעי ולא חמישי: הכלי מצרף מה שבתוכו. עריבה ארוכה ובה אוכלי קודש מכאן ואוכלי קודש מכאן ואין נוגעין זה בזה ונגע טמא באוכלין שבראש אחד ובכלי לא נגע ואוכל אין מטמא כלי אפי' מדרבנן ואפ''ה האוכלין שבשני ראשיה טמאים שהכלי מצרפן: מעדותו. ע''י עדותו: הוסיף ר''ע. בעדות: לבונה וגחלים. אע''ג דלאו אוכלין נינהו חיבת הקודש מכשרתן ומשויא להו אוכל בפ' כל שעה (לה.): פסל את כולן. אלמא מצרף כלי מה שבתוכו דאי משום דנגעי אהדדי נהי דגחלת שנגע בה מטמא את חברתה אבל חברתה תו לא מטמיא דא''כ ה''ל ששי ושביעי עד ק' ומאותו עדות נשנית משנה זו דהכלי מצרף וקתני בהדיא רביעי בקודש פסול אלמא דר''ע חמישי לית ליה שלישי בתרומה אין רביעי לא אלמא לית ליה לר''ע ק''ו דר' יוסי בלשון אחר שמעתי יורד לעמקי תהום וא''א להעמידו: אלמא קסבר צירוף דרבנן. מילתא באנפי נפשה היא מדא''ר יוחנן מעדותו של ר''ע נשנית אלמא קסבר ר' יוחנן צירוף דכלי לקודש דקתני גבי מעלות לאו דאורייתא הוא אלא מדרבנן מעדותו של ר''ע דמדרבנן הוא דגחלים ולבונה לאו בני קבולי טומאה נינהו אלא מדרבנן ואע''ג דאמר מר והבשר לרבות עצים ולבונה אמרי' בכל שעה (שם) דמעלה מדרבנן היא: ופליגא. דר' יוחנן אדר' חנין: כף אחת. בקטורת כתיב דקודש הוא: תנן התם. בעדיות ועל המחט העיד עם שאר עדיות שאם נמצאת בבשר קודש שהסכין שנגע בה והידים של כהן שנגעו בה טהורין והבשר טמא ולקמיה מפרש האי מחט מאי טומאה הוה ביה: זכינו.

ניתני נמי רביעי בתרומה. וה''ה דהוה מצי למימר אי סבר לה כר''ע אמאי איצטריך לאיתויי בקל וחומר רביעי בקודש ממחוסר כפורים מגופיה דקרא שמעינן ליה כיון דשלישי טמא בחולין קרי כאן והבשר אשר יגע בכל טמא וגו' כי היכי דדרשינן השתא לענין שלישי: לא לישתמיט תנא וליתני רביעי בתרומה וחמישי בקודש. פ''ה דלמ''ד טומאת משקין לטמא אחרים דרבנן לא משכחת רביעי בקודש אלא מדרבנן ועל ידי עצים ולבונה משכחת לה שפיר כדפי' לעיל ור''ל דמיבעיא ליה אי מהני חיבת הקודש למימני ביה ראשון ושני יסבור דאוכל מטמא אוכל ומה שפ''ה מדקתני לה גבי מעלות בפרק חומר בקודש (חגיגה כ: ושם) אם כן דרבנן היא אין נראה לר''י דהא אוקמא כר''ע ואיהו דריש יטמא יטמא ע''כ רביעי בקודש דאורייתא דקרי כאן והבשר אשר יגע וגו' וצירוף נמי דאורייתא לרבי חנין והא דאמר בחגיגה (שם כא:) חמש מעלות אחרונות לית להו דררא טומאה דאורייתא רבינו חננאל לא גרס דאורייתא ואפילו אי גרס ליה ה''פ לית להו דררא טומאה דאורייתא שלא היה לכתוב לטמאה לפי שהן רחוקין מן הטומאה דמן הדין היה להם להיות טהורים ועוד פ''ה דמאן דלא דריש יטמא יטמא נפקא ליה דאוכל מטמא אחרים מדאיצטריך טמא הוא למעוטי שאין טומאה עושה כיוצא בה אור''י הניחא לאביי ולרב אדא בר אהבה אבל לרבינא דאמר מקרא מלא דבר הכתוב דילמא אתא הוא לקדשים דה''א עושין כיוצא בהן מוהבשר אשר יגע בכל טמא: אלמא קסבר צירוף דרבנן. יש פי' מרש''י שמפרש דדייק לר''ע דצירוף דרבנן דמדאוריית' אין טומאה ללבונה וגחלים דהא לאו אוכל נינהו דמעלה דרבנן היא מה שמקבלין טומאה ובפ' כל שעה (לקמן לה.) קרי לה מעלה ואין זה ראיה דהתם נמי קרי לה מעלה להביא כפרתו אוכל בקדשים אף על גב דהוי דאורייתא כדדריש בפרק הערל (יבמות עד:) ועוד דבהדיא מוכח בפרק שני דחולין (דף לו:) דוהבשר לרבות עצים ולבונה לאו אסמכתא היא דמוכח התם מינה דחיבת הקודש מכשר דאורייתא ונראה לר''י כמו שהוגה בפי' דדייק דצירוף דרבנן מהא דקתני רישא על אפר חטאת שאם נגע טמא במקצת טימא את כולו וזהו מדרבנן שאפר חטאת אינו קודש אלא חול כדמוכח בפרק התכלת (מנחות נב. ושם) שאין מועלין באפר פרה וקתני הוסיף ר''ע משמע דהוי דרבנן כמו רישא: שאין טומאת ידים במקדש. תימה לר''י אמאי היה להם להיות טמא הא אין בהן היסח הדעת ואי משום דאמר בפ' בתרא דחגיגה (דף כד. ושם) כל הפוסל התרומה מטמא ידים להיות שניות א''כ מאי קא פריך תרוייהו בו ביום גזרו והא הנהו ידים שפוסלות התרומה איירי

דף יט - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד