פסחים טז ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף טז - א

דתניא: ספק משקין טמאין [כגון שפשט אדם טמא את רגליו למשקין טהורין, וספק נגע בהם ספק לא נגע] - לענין ליטמא טומאת עצמם, ספיקם להחמיר. והרי הם טמאים מספק.

ואם היה מקל בידו, ובראש המקל ישנם משקים טמאים, וזרקו לבין ככרות טהורים, וספק אם נגעו המשקין בככרות או לא ^[1] - כיון שהנידון הוא לענין לטמא אחרים, ספיקם להקל.

לפיכך, הככרות טהורים - דברי רבי מאיר!

דקסבר, טומאת המשקין עצמם היא דאורייתא. כדכתיב "וכל משקה אשר ישתה בכל כלי, יטמא". וספק טומאה ברשות היחיד לחומרא. אבל אין המשקין מטמאים אחרים אלא מדרבנן. וספיקא דרבנן לקולא.

וכן היה רבי אלעזר אומר כדבריו.

רבי יהודה אומר: אף כשהתעורר ספק באם טימאו המשקין דבר אחר, לכל דבר ספיקו טמא! בין אם ספק טמאו אוכלין, ובין אם ספק טמאו כלים.

דקסבר, טומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא, ומטמאין בין כלים ובין אוכלין. דכתיב "וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא".

ואף דכתיב "יִטְמָא", חשבינן ליה כאילו כתיב "יְטַמֵא".

ומדסמיך ל"כל כלי", משמע שמטמא אף כלים.

רבי יוסי ורבי שמעון אומרים: אם הספק הוא באם טמאו המשקין לאוכלין, הרי טמאין האוכלין מספק.

אבל אם הספק הוא באם טמאו המשקין לכלים, טהורין הכלים מספק. ^[2]

דקסברי, משקין מטמאין אוכלין מן התורה. הלכך האוכלין טמאים מספק, כדין ספק טומאה ברשות היחיד, שספיקו טמא. אבל אין המשקין מטמאים כלים מן התורה אלא מדרבנן. וספיקא דרבנן לקולא.

ותמהינן: מדקתני "וכן היה רבי אלעזר אומר כדבריו", אלמא קסבר, טומאת משקין ליטמא בעצמן היא דאורייתא.

וקשיא, וכי סבר רבי אלעזר דמשקין אית להו טומאה בעולם כלל מדאורייתא?

והתניא: רבי אלעזר אומר: מן התורה, אין טומאה למשקין כל עיקר!

תדע, שהרי העיד יוסי בן יועזר איש צרידה על "איל קמצא" [מין חגב] שהוא דכן [טהור] וכשר לאכילה.

וכן העיד על משקין בית מטבחיא שהן דכן [טהורים]. שהדם והמים הנמצאים בבית המטבחיים שבעזרה, אינם מקבלים טומאה. לפי שאין טומאת משקין אלא מדרבנן. ולא גזרו חכמים טומאה במשקין שבעזרה. כדי שלא יבואו קדשים לידי הפסד.

אלמא, אף טומאת עצמן אינה מן התורה. ואיך קתני "וכן היה רבי אלעזר אומר כדבריו"?

הניחא לשמואל, דאמר: משקין בית מטבחיא דכן [טהורים] רק מלטמא טומאת אחרים. אבל טומאת עצמן יש להן.

לדידיה, אתיא שפיר שיטת רבי אלעזר בברייתא דלעיל.

אלא לרב, דאמר: "משקין בית מטבחייא דכן [טהורים הם עצמם] ממש", ואף טומאת עצמן אין להם - מאי איכא למימר?

אמר רב נחמן בר יצחק: הא דקתני "וכן היה רבי אלעזר אומר כדבריו" של רבי מאיר, לא לכל דבריו הסכים.

אלא אחדא מילתא בלבד קאמר.

שהסכים למה שאמר רבי מאיר "ספק משקין לטמא אחרים טהור". כיון שאינם מטמאים מדאורייתא. אבל לא הודה למה שאמר רבי מאיר "ספק משקין ליטמא [טומאת עצמן] טמא". אלא אף בזה יסבור דספיקן טהור. לפי שאף טומאת עצמן אינה מן התורה.

ופרכינן: והא "וכן היה רבי אלעזר אומר כדבריו" קאמר. משמע "דברים" נפישי [לשון רבים], והיינו כשני הדינים האמורים.

ועוד קשיא: והא "וכן היה רבי אלעזר" קתני, ומשמע דקאי על כל דברי רבי מאיר.

ומסקינן: קשיא!

גופא: רב אמר: משקין בית מטבחיא שבעזרה דכן [טהורים] ממש.

ושמואל אמר: דכן טהורים הם רק מלטמא טומאת אחרים. אבל טומאת עצמן יש להן אף בעזרה.

ומפרשינן: רב אמר "דכן ממש", משום דקסבר: כל טומאת משקין אינה אלא דרבנן.

וכי גזרו רבנן - במשקין דעלמא בלבד גזרו. אבל במשקין בית מטבחיא שבעזרה לא גזור, כדי שלא יבואו הקדשים לידי הפסד.

ושמואל אמר "דכן מלטמא טומאת אחרים, אבל טומאת עצמן יש להן", קסבר: טומאת משקין עצמן היא מדאורייתא. ורק טומאת משקין לטמא אחרים היא מדרבנן.

וכי גזור רבנן, במשקין דעלמא גזור. אבל במשקין בית מטבחיא לא גזור.

וכי לא גזור רבנן בעזרה, לטמויי אחרים לא גזרו. אבל טומאת עצמן יש להן מן התורה, הלכך נוהגת היא אף בעזרה.

אמר ליה רב הונא בר חיננא לבריה: כי עיילת לקמיה דרב פפא, רמי ליה [תקשה לו]: וכי מי אמר שמואל דמשקין שבעזרה "דכן מלטמא טומאת אחרים, אבל טומאת עצמן יש להן" מן התורה?

והרי אם יש להן טומאת עצמם, הם מטמאים אף קדשים אחרים. ואף אם אינם מטמאים חולין, ודאי מטמאים הם קדשים.

דהא קרי כאן "והבשר אשר יגע בכל טמא - לא יאכל", ^[3] שבזאת כלל הכתוב כל מה שהוא טמא בעצמו, שיהא מטמא קדשים אחרים במגעו. ^[4] אמר רב שישא: לאו כללא הוא. אלא שפיר מצינו לומר שעל אף שהמשקין טמאים בעצמם, אין הם מטמאים קדשים. והראיה: מידי כמו דהוי ארביעי לטומאה בקדש. שאף שהוא עצמו טמא, בכל זאת הוא אינו מטמא אחרים.

מתקיף לה רב אשי לרב שישא: לעולם כללא הוא. וכל טמא מטמא את הקדשים. ושאני רביעי בקדש, דלא אקרי כלל "טמא", אלא מיקרי רק "פסול". שהרי לא כתיב ביה להדיא טומאה. אלא מקל וחומר ילפינן ליה שהוא פסול.

אבל האי משקה, הרי לענין טומאת עצמו איקרי "טמא", דהא כתיב "וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא". ומוקי לה שמואל בטומאת עצמו. ולמה לא יטמא את הקדשים?

ומסקינן: קשיא!

תא שמע: כתיב בכלי חרס שנטמא בשרץ "כל אשר בתוכו יטמא, ואותו תשברו. מכל האוכל אשר יאכל אשר יבא עליו מים יטמא, וכל משקה, אשר ישתה בכל כלי - יטמא". הרי להדיא, שנטמאו המשקין על ידי הכלי הטמא, ולכל הפחות טומאת עצמן יש להן. וקשיא לרב.

ומשנינן: כל הכתוב מדבר בטומאת אוכלין בלבד. ומאי "יטמא" דכתיב במשקה? - הכשיר! שאין האוכל נטמא אם לא "הוכשר" על ידי שבאו עליו מים או שאר משקין.

והכי קאמר קרא: כל אוכל שבא בתוך הכלי יטמא, רק אם "הוכשר" אותו אוכל על ידי מים או על ידי כל משקה אשר ישתה.

ותמהינן: והרי מה שהמשקה הכשיר את האוכלין לקבל טומאה, כבר מרישא דקרא שמעת ליה. דכתיב "מכל האכל אשר יאכל אשר יבא עליו מים".

ומדכתיב שוב "וכל משקה אשר ישתה", מוכח שאין הכתוב מתייחס להכשר, אלא הוא בא לומר על טומאת משקין עצמן. וקשיא לרב.

ומשנינן: לעולם אף סיפא דקרא מדבר לגבי הכשר, ותרוייהו איצטריך לה.

חד קרא ["וכל משקה אשר ישתה"] לאשמועינן במשקין תלושין, שכבר ניתנו בתוך כלי, שהם מכשירים את האוכלין.

וחד קרא ["אשר יבא עליו מים"] לאשמועינן במשקין מחובריןלקרקע, שעדייןלא ניתנובכלי, שהם מכשירים.

וצריכי לתרוייהו קראי, ואין ללמוד אחד מחבירו.

דאי אשמועינן הכשר בתלושין, הוה אמינא דוקא הם מכשירים. משום דאחשבינהו, בכך שממלאם בכלי, הוא מגלה שהם חשובים לו.

אבל משקין מחוברין, אימא לא מכשירין, משום שלא החשיבו אותם.

ואי תנא במחוברין שהם מכשירים, הוה אמינא דדוקא הם מכשירים. דמשום דקיימי בדוכתייהו [שהם עומדים במקומם הטבעי ועדיין לא נעקרו ממנו], חשיבי. ^[5]

אבל משקין תלושין, אימא דלא חשיבי, ולכך לא יכשירו.

הלכך צריכי לתרוייהו, להשמיענו כל המשקין מכשירין, בין תלושין ובין מחוברין. ^[6]

תא שמע: כתיב, "אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור". שאין המים המחוברים לקרקע מקבלים טומאה.

אלמא, מים תלושים כן מקבלים טומאה. וקשיא לרב, דאמר, אין למשקין טומאת עצמן מן התורה.

ומשנינן: מאי דכתיב "יהיה טהור", לא קאי על המים. אלא על הטמא הבא בתוכם.

והכי קאמר קרא: אם יבוא הטמא במעין או בבור מקוה מים, יהיה טהור מטומאתו.

ותו מקשינן: איך מוקמינן לרב את הכתוב "וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא" בהכשר משקין תלושין?

וכי משקין תלושין מי מכשירין את האוכלין מן התורה?!

והאמר רבי יוסי בן רבי חנינא: משקין בית מטבחייא שבעזרה, לא דיין שהן דכן [טהורים], אלא שאף אין הם מכשירין את האוכלין לקבל טומאה!

וקא סליק אדעתין, דהוא משום דמשקין תלושין נינהו. אלמא, אין הכשרם אלא מדרבנן, ובעזרה לא גזרו חכמים, משום הפסד קדשים.

ומשנינן: תירגמא העמיד להא דקאמר "משקין בית מטבחייא אין מכשירין" - על דם. ^[7] שדם הקדשים אינו מכשיר. אבל מים מכשירים אף כשהם תלושים.

וכדאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מנין לדם קדשים שאינו מכשיר את האוכלין לקבל טומאה? - שנאמר בדם חולין רגיל "על הארץ תשפכנו כמים". ^[8]

ללמדנו: דוקא דם חולין שהוא נשפך לאיבוד כמים, איתקש למים, והרי הוא מכשיר אוכלין כמים. ^[9]

הערות

^[1] והכי תנן בטהרות. ובדוקא נקיט כהאי גוונא, ולא בגוונא דרישא [דטמא פשט רגליו במשקין וספק נגע בהם, ואחר כך נגעו משקין אלו באוכלין]. משום דבכהאי גוונא, פשיטא דאף האוכלין נטמאים. שהרי כבר נפסקה על המשקין לגבי עצמם טומאה ודאית, כדין ספק טומאה ברשות היחיד. פני יהושע.

^[2] רש"י. ובפרק ד דטהרות משנה י, מבואר בדברי רבי יוסי, דאיירי בשתי חביות, אחת טהורה ואחת טמאה, ועשה עיסה מאחת מהן ואינו יודע מאיזו. ומשמע, דבגוונא דאיירי רבי מאיר [בזרק משקין לבין האוכלין, וספק נגעו או לא נגעו], מודה רבי יוסי. וכך איתא בתוספתא התם להדיא. ולפי זה לכולי עלמא טומאת משקין לטמא אחרים דרבנן. ולא פליגי אלא בבאו המים הספק טמאים בעיסה. דלרבי יוסי, חשיב כטומאת עצמן. ולרבי מאיר, אין לטמאות את העיסה משום טומאת עצמם של המים. לפי שהם בטלים בעיסה. וההיא תוספתא קאי על שיטת רבי יוסי עצמו. אבל הכא איירי משיטת רבי יוסי אליבא דרבי עקיבא, דאית ליה "טומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא", ופליגי בכל גוונא. ר"ש שם. ויעוין עוד באליהו רבא שם.

^[3] והקשה הצל"ח, אמאי לא מקשינן מזה אף למאן דאמר "אין אוכל מטמא אוכל". והא אף בזה קרינן "יגע בכל טמא". ויש ליישב, דקושיית הגמרא היתה, דהרי הא דמשקים טמאין בעצמם ואין מטמאין אחרים, הוא משום שאין בהם דין "מטמא". ועל זה פריך, הא כיון דכתיב בקדשים "והבשר אשר יגע בכל טמא", אין צריך שיהיה בטמא דין "מטמא". אלא כל שהוא טמא בעצמו, שוב הקדשים נטמאים ממנו. אבל הא ד"אין אוכל מטמא אוכל", אין זה משום דאין בו דין "מטמא". אלא דהתורה הפקיעה מגע אוכל באוכל מתורת מגע לקבל טומאה. וזה לא נתרבה מהאי קרא. בד קודש.

^[4] והוי מצי לאקשויי כן על דברי רבי מאיר דלעיל, דלהדיא אית ליה דטומאת משקין לעצמן היא מן התורה, ולטמא אחרים אינה מן התורה. אלא דעל זה היה אפשר לתרץ, דאפשר דדוקא בקדשים היא מן התורה, מהאי קרא ד"והבשר אשר יגע בכל טמא". אבל בחולין אינה דאורייתא. אבל לשמואל ליכא לתרץ כן, דהוא ודאי קאמר דאין מטמאין אחרים אף בקדשים. רבינו פרץ. [ונראה דהכרחו הוא מכך, דלשמואל לא גזרו טומאת משקין לטמא אחרים אף בעזרה, כדי שלא יטמאו בשר קדשים. אלמא, מן התורה ודאי אינם מטמאים קדשים].

^[5] כלומר, שנדבקו המים לאוכל בעודם מחוברים. ונטמאו לאחר שהעלם מהמים. שהרי בתוך המים עדיין אינם מוכשרים, כדתנן במכשירין. תוספות. וצריך עיון, אם כן מאי קאמר בסמוך דאי אשמועינן מחוברים, הוה אמינא, משום דקיימי בדוכתייהו חשיבי. והלא בשעת ההכשר כבר לא קיימי בדוכתייהו. ולכאורה צריך לפרש, דבאמת ההכשר גופו נעשה במים, אלא שאין חלות ההכשר עד שהעלם מהמים. ונפקא מינה, דאם נגבום בתוך המים וכרכום במטפחת והעלום, הרי הם מוכשרים. מיהו מהתוספות בחולין לא ב לא משמע כן. חזון איש. ויעוין באבן האזל שהוכיח מהר"ש, דאף לאחר שנתלשו המים חשיבי מחוברים, כל זמן שלא נשאבו לכלי.

^[6] והתוספות לקמן כ א כתבו, דלשמואל דמפרש "יטמא" אטומאה, ולית ליה תרי קראי להכשר, באמת אין מכשירין אלא מחוברים בלבד. אבל הרמב"ם לא חילק בין תלושין למחוברים, אף דאית ליה כשמואל. ובהכרח סבר דסגי בחד קרא לתרוייהו. ליקוטי הלכות. ומבואר טעמו בפני יהושע, דהרי אף שהוכשרו במחוברים, אין נגמר ההכשר אלא לאחר שהעלום מהמים. ואז בין כך נעשו המים לתלושים.

^[7] והרמב"ם בפרק י מטומאת אוכלין הלכה טז פסק, דאף מים של בית המטבחיים שבעזרה אינם מכשירים. ודלא כדמוקי לה הכא דוקא בדם. ויעוין בלחם משנה [פרק א מפסולי המוקדשין הלכה לו] שכתב, דלא אמרינן כן אלא לרב. אבל הרמב"ם פסק כרב פפא לקמן [יז ב], דטומאת משקין היא דאורייתא, ואפילו הכי הלכתא גמירי לה דמשקים שבעזרה טהורים. ובכלל ההלכה אף דאינם מכשירים.

^[8] והרמב"ם בפרק א מפסולי המוקדשין הלכה לו, פסק מהאי קרא, דדם קדשים אינו מקבל טומאה. ולא מוקי לה אהכשר בדוקא. ותמה הלחם משנה שם, אמאי איצטריך ליה להאי קרא? והא בפרק י מטומאת אוכלין הלכה טז כתב: משקה בית המטבחיים, והוא דם הקדשים והמים שמשתמשים בהם שם, טהורים לעולם. ואינם מתטמאים ואינם מכשירים. ודבר זה הלכה מפי הקבלה ! ותירץ, דאחר דאיכא קרא לדם שאינו מכשיר ואינו מיטמא, בהכרח דבאה ההלכה למים. ויעוין בראש יוסף [חולין לו ב] שנתקשה בתירוצו. והצל"ח תמה על הלחם משנה, שנתעלמו ממנו דברי הרמב"ם בפירוש המשניות לעדויות. שכתב שם, דעיקר דין משקי בית מטבחייא הוא הלכה למשה מסיני. ואסמכוהו אקרא ד"על הארץ תשפכנו כמים".

^[9] ויש לחקור, מה נאמר בהך מיעוטא. האם כל דם שלא נשפך כמים אין נוהגים בו דיני הכשר או טומאה. או דם קדשים, כיון שאינו נשפך כמים, אין בו דין משקה כלל. וממילא נתמעט מתורת הכשר. ולפי הצד הב' תבואר היטב מחלוקת רש"י והרמב"ם [הובאה לקמן יז ב], אם רק מהכשר נתמעט, או אף מקבלת טומאה. דשיטת הרמב"ם, דכל משקה שאינו מז' משקין אינו מקבל טומאה. הלכך אף דם קדשים שנתמעט מתורת משקה אינו מקבל טומאה. אולם בשיטת רש"י כתב להוכיח המשנה אחרונה [ריש פרק ג דטהרות], דלקבלת טומאת משקין אין צריך בדוקא ז' משקין. ודוקא להכשר בעינן משקה מז' משקין. הלכך, אף בדם קדשים סבר רש"י, דלא נתמעט אלא מהכשר בלבד. חידושי רבי שמואל.

ספק משקין ליטמא כשיש ספק לגבי משקה מסויים אם אמנם נטמא, הרי הוא טמא. כי ספק זה הוא בדבר שאיסורו מן התורה, וספק שמן התורה פוסקים בו להחמיר. ואולם אם היה הספק לטמא אחרים — טהור, שמשקים מטמאים רק מדברי סופרים, וספק שמדברי סופרים דינו — להקל, אלו דברי ר' מאיר. וכן היה ר' אלעזר אומר כדבריו. ר' יהודה אומר: לכל טמא, גם לטמא אחרים, שלדעתו טומאת משקים היא מן התורה.

ר' יוסי ור' שמעון אומרים: אם ספק הוא אם טימאו משקים אלו לאוכלין — הרי אוכלים אלו טמאין כדין ספק שבדברי תורה, כיון שלדעתם המשקה מטמא אוכל מן התורה. ואולם אם ספק טומאה זה הוא לגבי טומאת כלים — הרי הם טהורין, שכן אף לדעתם אין המשקים מטמאים כלים אלא מדברי סופרים. ולכן כשאינו אלא ספק, הרי הם טהורים. ולעניננו למדנו שאכן נחלקו ר' מאיר ור' יוסי אם טומאת משקים היא מן התורה.

א כיון שהוזכרו דברי תוספתא זו שואלים: וכי סבר ר' אלעזר: משקין אית להו [יש להם] טומאה מן התורה בעולם [בכלל]? והתניא [והרי שנינו בברייתא], ר' אלעזר אומר: אין טומאה למשקין כל עיקר מן התורה. תדע, שהרי העיד יוסף בן יועזר איש צרידה על החגב המכונה איל קמצא שהוא דכן [טהור] ומותר באכילה, ועל משקין הנוזלים הנמצאים בבית מטבחיא [בבית המטבחיים] של בית המקדש שהם דכן [טהורים] ולא גזרו בהם טומאה. ואם משקים אלה טהורים משמע שמן התורה אין טומאת משקים כל עיקר וטומאתם רק מדברי סופרים, והם לא גזרו טומאה במקדש!

ומוסיפים: הניחא [דבר זה נוח] לשיטת שמואל, שאמר כי הביטוי דכן [טהורים] פירושו טהורים מלטמא טומאת אחרים, אבל טומאת עצמן יש להם, שפיר [יפה]. ואם ר' אלעזר מחזיק בשיטה זו, הרי מכוונת דעתו לדעת ר' מאיר, שטומאת משקים לטמא אחרים אינה אלא מדברי סופרים. אלא לרב, שאמר דכן [טהורים] ממש, שמשקים אלה אינם מקבלים טומאה אפילו לגבי טומאת עצמם. מאי איכא למימר [מה יש לומר]? הלוא לשיטה זו אין טומאה כלל למשקים מן התורה!

ומתרצים, אמר רב נחמן בר יצחק: אחדא [על אחת], כלומר שר' אלעזר הסכים רק לאחד מדברי ר' מאיר, שספק משקים לטמא אחרים — טהור, אך לדעתו אף לגבי ספקם להיטמא טהור, שאין להם טומאה מן התורה.

ומקשים: והא [והרי] "כדבריו" של ר' מאיר קאמר, דנפישי [אמר, שמרובים] כלומר בלשון רבים, משמע שמסכים לכל דבריו. ועוד, והא [והרי] "וכן" קתני [שנינו]! ומכאן שר' אלעזר מצטרף לשיטת ר' מאיר במלואה! כיון שלא נמצא הסבר לסתירה זו מסכמים כי אכן קשיא [קשה] להבין סתירה זו.

ב כיון שהובאה עדותו של ר' יוסי בן יועזר דנים בה ל גופא, רב אמר: דכן [טהורים] שאמר ר' יוסי בן יועזר משמע ממש, שאין למשקים אלה כל טומאה בין להיטמא בעצמם, בין לטמא אחרים. ושמואל אמר: דכן [טהורים] משמע מלטמא טומאת אחרים, אבל טומאת עצמן (להיטמא) — יש להן. ומפרשים את הדברים: רב אמר דכן [טהורים] ממש, קסבר [סבור הוא] כי בכלל טומאת משקין דרבנן [מדברי סופרים] היא, ולכן כי גזרו רבנן [כאשר גזרו חכמים] טומאה זו — במשקין דעלמא [בכלל] גזרו, ואולם במשקין של בית מטבחיא [בית המטבחיים] בבית המקדש, לא גזור [גזרו].

ושמואל אמר: משמעות דכן [טהורים] הוא מלטמא טומאת אחרים, אבל טומאת עצמן — יש להן. קסבר [סבור הוא] כי טומאת משקין עצמן היא מדאורייתא [מן התורה], אבל שיהא בהם כדי לטמא אחרים — מדרבנן [מדברי סופרים] הוא, וכי גזור רבנן [וכאשר גזרו חכמים] — היה זה במשקין דעלמא [בכלל], אבל במשקין של בית מטבחיא [בית המטבחיים] בבית המקדש — לא גזור [גזרו]. וכי [וכאשר] לא גזור רבנן [גזרו חכמים] בהם — הרי זה לטמויי [לטמא] אחרים, אבל טומאת עצמן — יש להן ככל שאר המשקים.

אמר ליה [לו] רב הונא בר חיננא לבריה [לבנו]: כי עיילת לקמיה [כאשר תבוא לפני] רב פפא, רמי ליה [הקשה לו] כך: מי [האם] אמר שמואל דכן [טהורים] מלטמא טומאת אחרים, אבל טומאת עצמן — יש להן, וכי אפשר לומר שיש דבר שהוא טמא מן התורה ואינו מטמא אחרים? קרי [קרא] כאן, כלומר השתמש אף כאן במקרא הבסיסי שממנו אפשר ללמוד שדבר שהוא טמא בעצמו, ממילא הנוגע בו נטמא אף הוא, שכן נאמר "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף" (ויקרא ז, יט).

אמר רב שישא בריה [בנו] של רב אידי: מידי דהוה [הדבר הוא כשם שהינו] לגבי רביעי בקדש, שלכל הדעות רביעי לטומאה שהיה בדבר של קודש אינו מטמא אחרים, אף שהוא עצמו טמא. מתקיף לה [מקשה על כך] על דחיה זו רב אשי: כיצד אפשר לומר זאת? הרי רביעי בקדש לא איקרי [נקרא] טמא אלא נקרא פסול בלבד, והאי איקרי [וזה נקרא] טמא! לקושיה זו לא נמצאה תשובה והיא הושארה בקשיא [קשה] הדבר.

ג מכאן באים ומנסים להביא ראיות ממקורות שונים להכריע במחלוקת זו של רב ושמואל ותנאים שלפניהם בדבר טומאת משקים מן התורה. תא שמע [בוא ושמע]: נאמר במקרא "וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא" (ויקרא יא, לד), הרי שמפורש כתוב בתורה שהמשקה נטמא! ודוחים: מאי [מה משמעו] של "יטמא" כאן — הכשיר, כלומר שהמשקה הנשפך על מיני מאכל מכשיר אותם לקבל טומאה, כמבואר שם.

ודוחים: הכשיר — הלוא מרישא דקרא שמעת ליה [מראשו של המקרא שומע אתה זאת], שנאמר "מכל האכל אשר יאכל אשר יבוא עליו מים יטמא" (ויקרא יא, לד)! ומשיבים: בכל זאת יש צורך בלימוד זה שאין ללמוד מקטע הפסוק הראשון, כי חד [קטע אחד] סופו של הפסוק מדבר במים תלושין, כלומר שנשאבו בכלים ממקורם ("בכל כלי"), וחד [וקטע אחד] תחילתו של הפסוק מדבר במחוברין לקרקע.

וצריכי [ונצרכו] שני הדברים ואין ללמוד זה מזה, כיצד? דאי אשמעינן [שאם היה משמיע לנו] בתלושין בלבד — היינו אומרים שהם מכשירים משום דאחשבינהו [שהחשיב אותם], שהרי הוציאם ושאבם ממקומם, אבל מחוברין — אימא [אמור] שלא יכשירו לטומאה.

ולהיפך, ואי תנא [ואם היה שונה] רק מים מחוברין — היינו סבורים משום דקיימי בדוכתייהו [שהם עומדים במקומם] — חשיבי [החשיב אותם], אבל תלושין — אימא [אמור] שלא יכשירו לטומאה, על כן צריכי [נצרכו].

כיון שנדחתה ראיה זו מנסים להביא ראיה אחרת תא שמע [בוא ושמע] שאמר הכתוב "אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור ונוגע בנבלתם יטמא" (ויקרא יא, לו) ומכאן נלמד שמים בכלל, חוץ ממי מעין ובור שהם מחוברים, מקבלים טומאה. הרי שטומאת משקים מן התורה! ודוחים: מאי [מה פירוש] "יהיה טהור" שהטובל באלה יהיה טהור מטומאתו, ואין ללמוד מכאן לטומאת המשקים עצמם.

ד בתירוץ הקודם היתה הנחה כי הכתוב צריך ללמדנו לענין הכשרה לטומאה הן במים תלושים והן במחוברים, ותוהים: ותלושין מי [האם] מכשירין מן התורה? והאמר [והרי אמר] ר' יוסי בר' חנינא: משקין בית מטבחיא [בית המטבחיים] בבית המקדש לא דיין שהן דכן [טהורים] מטומאה אלא שאין מכשירין. ומכאן אפשר ללמוד לכאורה שמשקים תלושים אינם מכשירים מדין תורה, שהרי אין בידי החכמים לבטל דין תורה, אלא מכשירים בודאי רק מדברי סופרים, והם לא גזרו בבית המקדש.

ודוחים: תירגמא [הסבר זאת] על ענין דם, שדברי ר' יוסי בר' חנינא לא היו על כל המשקים שבבית המקדש אלא רק על דם שבמקדש, וטעם הלכה זו כפי שאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: מנין לדם קדשים שנשפך על מאכל, שאינו מכשיר אותו לקבל טומאה — שנאמר "רק הדם לא תאכלו על הארץ תשפכנו כמים" (דברים יב, טז) ומכאן לומדים: דם שנשפך כמים כלומר דם שחיטת בהמת חולין שהוא נשפך סתם ואין חוששים לקבלו בכלי — מכשיר לטומאה, שרואים שהכתוב משווה אותו למים שנאמר בהם שמכשירים לטומאה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

If there is uncertainty whether or not a certain liquid has become ritually impure, it is presumed impure. It is an uncertainty with regard to Torah law, and the halakha is stringent in such cases. However, if the uncertainty is with regard to rendering other items impure, they are pure, as liquids transmit impurity by rabbinic law, and the halakha is lenient with regard to uncertainties of that kind. These are the statements of Rabbi Meir, and Rabbi Elazar would say likewise in accordance with his statements. Rabbi Yehuda says: When there is uncertainty with regard to these liquids, the item is impure in all cases, even in terms of transmitting impurity to other items, as he maintains that the impurity of liquids is by Torah law.

Rabbi Yosei and Rabbi Shimon say: In cases of uncertainty as to whether or not these liquids transmitted impurity to foods, the ruling is that the foods are impure, in accordance with the principle that when there is uncertainty in cases of Torah law, the halakha is stringent. Rabbi Yosei and Rabbi Shimon maintain that liquids transmit impurity to food by Torah law. However, when there is uncertainty as to whether or not these liquids transmitted impurity to vessels, the halakha is lenient, and they are pure. Even Rabbi Yosei and Rabbi Shimon concede that liquids transmit impurity to vessels only by rabbinic law. This baraita clearly indicates that Rabbi Meir and Rabbi Yosei indeed dispute whether or not the impurity of liquids applies by Torah law.

With regard to the Tosefta, the Gemara asks: And does Rabbi Elazar maintain that liquids have ritual impurity by Torah law at all? Wasn’t it taught in a baraita that Rabbi Elazar says: There is no impurity for liquids at all by Torah law. Know that this is so, as Yosei ben Yo’ezer of Tzereida testified about the grasshopper called eil kamtza that it is kosher and may be eaten; and he testified about liquids in the slaughterhouse in the Temple that they were ritually pure, as there was no decree of impurity issued with regard to them. The fact that these liquids are ritually pure indicates that by Torah law liquids cannot transmit impurity at all. Instead, that type of impurity is by rabbinic law, and rabbinic decrees of impurity were not in effect in the Temple.

The Gemara adds: This works out well according to the opinion of Shmuel, who said that in this context the term ritually pure means that they do not transmit impurity to other items; however, they themselves can become impure. If that is Rabbi Elazar’s opinion, he indeed holds in accordance with the statement of Rabbi Meir that liquids transmit impurity by rabbinic law but themselves become impure by Torah law, as stated in the baraita above. However, according to Rav, who said that Yosei ben Yo’ezer holds that the liquids are actually ritually pure and they themselves cannot be rendered impure, what can be said? According to Rav, Rabbi Elazar maintains that there is no impurity at all by Torah law with regard to liquids. In what sense does he hold in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who said that liquids themselves can become impure by Torah law?

Rav Naḥman bar Yitzḥak said: When the baraita said that Rabbi Elazar agreed with Rabbi Meir, it was with regard to one of Rabbi Meir’s opinions. Rabbi Elazar agrees with Rabbi Meir that in a case where there is uncertainty with regard to rendering other items impure, they are pure, as liquids transmit impurity by rabbinic law. However, Rabbi Elazar maintains that the impurity of liquids themselves is also not by Torah law, and therefore in a case of uncertainty with regard to impurity of the liquids themselves, the ruling is that they are pure.

The Gemara raises a difficulty: But isn’t the baraita saying: And Rabbi Elazar would say in accordance with Rabbi Meir’s statements, in the plural, indicating that the points of agreement are many? And furthermore, the baraita is teaching: Likewise. This term also indicates that Rabbi Elazar agrees completely with Rabbi Meir. Since no resolution was found for this contradiction, the Gemara concludes that it is indeed difficult to understand the baraita according to Rav.

After citing the testimony of Yosei ben Yo’ezer and the associated amoraic dispute, the Gemara analyzes the matter itself. Rav said: Yosei ben Yo’ezer said that the liquids in the Temple are actually ritually pure and neither become impure nor transmit impurity. And Shmuel said that the liquids are ritually pure in the sense that they do not transmit impurity to other items; however, they themselves can become impure. The Gemara elaborates: Rav said that liquids are actually pure, as he maintains that the ritual impurity of liquids is by rabbinic law, and when the Sages issued this decree they did so only with regard to ordinary liquids. However, with regard to the liquids of the slaughterhouse in the Temple, they did not issue the decree.

And the Gemara elaborates on the opinion of Shmuel: Shmuel said that the liquids are ritually pure in the sense that they do not transmit impurity to other items; however, they themselves can become impure, as Shmuel maintains that the ritual impurity of liquids themselves is by Torah law, whereas their capacity to transmit impurity to other objects is by rabbinic law. And when the Sages issued this decree, they did so only with regard to ordinary liquids. However, with regard to the liquids of the slaughterhouse in the Temple they did not issue the decree. And when Shmuel said that the Sages did not issue their decree with regard to the liquids of the slaughterhouse, he meant that they did not do so with regard to their capacity to transmit impurity to other items; however, as far as their own impurity is concerned, they become impure like other liquids.

Rav Huna bar Ḥinnana said to his son: When you enter before Rav Pappa, raise the following contradiction before him: Did Shmuel actually say that the liquids are ritually pure in the sense that they do not transmit impurity to other items but they themselves are susceptible to impurity? Is there anything that by Torah law can itself become impure but does not transmit impurity to other items? Read here a verse that clearly states that any item that is itself impure, including liquids, transmits impurity to other items: “And the flesh that touches anything impure shall not be eaten; it shall be burnt in fire” (Leviticus 7:19).

Rav Sheisha, son of Rav Idi, said: The legal status of liquids is just as it is in the case of fourth-degree ritual impurity in a consecrated item, with regard to which everyone agrees that it becomes impure but does not transmit impurity to other items. Rav Ashi strongly objects to this contention: How is it possible to compare these two cases? Fourth-degree impurity in a consecrated item is not called impure; it is disqualified. However, this liquid is called impure. Therefore, the two halakhot are not comparable. No resolution is found for this contradiction, and the Gemara concludes that it is indeed difficult.

The Gemara cites several sources to decide the dispute between the tanna’im and between Rav and Shmuel with regard to whether or not the impurity of liquids is by Torah law. Come and hear: “And all drink that may be drunk in any vessel shall be impure” (Leviticus 11:34). This verse clearly indicates that liquids can become impure. The Gemara rejects this contention: What is the meaning of the term: Shall be impure, in this context? It means that the liquid renders produce susceptible to ritual impurity.

The Gemara retorts: Does it in fact mean that the liquid renders produce susceptible to ritual impurity? That cannot be as you already learned that from the beginning of this verse: “From all food that may be eaten, on which water has come shall be impure” (Leviticus 11:34). The Gemara answers: Nevertheless, the second part of the verse is also necessary: One part of the verse, the latter part, is referring to water detached from its source, in vessels, and one part, the former part, is referring to water still attached to its source in the ground.

And both derivations are necessary, as neither halakha could have been derived from the other. As, had the Torah taught us only about the halakha of water detached from its source, one might have thought that this water renders food susceptible to ritual impurity due to the fact that he ascribed significance to the water by drawing it from its source. However, with regard to water still attached to its source, say that it does not render food susceptible to ritual impurity.

And had the Torah taught only the halakha of water still attached to its source, one might have thought that due to the fact that it stands in its place this water is significant; however, with regard to water detached from its source, say no, it does not render food susceptible to ritual impurity, as it is disconnected from its source. It was therefore necessary for the Torah to mention both cases.

The Gemara cites another proof. Come and hear: “However, a spring or a cistern, a gathering of water shall be pure, but he who touches their carcass shall be impure” (Leviticus 11:36). It can be inferred from this verse that all water can be rendered impure, with the exception of spring water and water in a cistern, which are in the ground. The Gemara rejects this contention: What is the meaning of the phrase: “Shall be pure”? This phrase means that one who immerses in this water is purified from his ritual impurity, and does not refer to the impurity of liquids at all.

The Gemara stated that both water detached from its source and water still attached to its source render food susceptible to ritual impurity. The Gemara asks: And does water detached from its source render food susceptible to contract impurity? Didn’t Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, say: With regard to the liquids of the slaughterhouse in the Temple, not only are they pure, but neither do they render produce susceptible to ritual impurity? Apparently, water detached from its source does not render food susceptible to impurity by Torah law. The fact that the Sages suspend the capacity of certain liquids to render produce susceptible to impurity indicates that the fact that water removed from its source renders food susceptible to impurity must be by rabbinic decree. Otherwise, that capability could not have been suspended in the Temple.

The Gemara rejects this contention: Explain this statement as referring to blood. Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina was not referring to all liquids in the Temple, but only to blood. As Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: From where is it derived with regard to blood of consecrated offerings that it does not render produce susceptible to impurity? As it is stated: “You shall surely not eat the blood; you shall pour it upon the earth like water” (Deuteronomy 12:16). The Sages derived from this verse: Blood that is poured like water, i.e., blood from a non-sacred domesticated animal that pours out when it is slaughtered and is not received in a vessel as sacrificial blood assumes the legal status of water and renders produce susceptible to ritual impurity.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אי הכי כי ר' מאיר מדברי ר' חנניה סגן הכהנים אמר לר' יוחנן דאמר אב הטומאה דאורייתא ולד הטומאה מדרבנן הוא טמא אבל מדאורייתא טהור הוא אמאי אמר ר' יוסי אינה היא המדה הלא האב טמא [דאורייתא] והולד מדאורייתא טהור ואמר ר' חנניה לא נמנעו לשורפן כאחת היא היא המדה ששורפין תרומה טהורה עם הטמאה ופריק ר' ירמיה הכי מתני' בבשר שנטמא בספק משקין הבאין מחמת שרץ שהוא ולד שאביו ספק כדתנן בטהרות פ"ד ר' יוסי אומ' ספק משקין לאוכלין טמאין לכלים טהורין (ר' מאיר) כיצד שתי חביות אחת טמאה ואחת טהור' עשה עיסה מאחת מהן ואין ידוע באיזה מהן עשה זהו ספק משקין לאוכלין טמאין לכלים טהורין ואזדא ר' מאיר לטעמיה דשמעינן ליה דאמר ספק משקה הוא טמא אבל לטמא אחרים טהורים וכיון שזה הבשר ששנינו במשנתנו ולד הטומאה שנטמא בספק משקה הוא אמר ר' מאיר זה טהור מאחר ששורפין אותו עם הבשר שנטמא באב הטומאה כך מותר לשרוף התרומה הטמאה והטהורה יחדו ואמר ליה ר' יוסי לא כי אלא ולד שנטמא מספק משקין לאוכלין טמא מן התורה הוא ונמצאת משנתנו לר' מאיר (היא) טמא וטהור לר' יוסי טמא וטמא לפיכך השיב ר' יוסי לטעמיה אינה היא המדה שזה טמא וטמא וזה טמא וטהור ונמצאת לטעמא דר' מאיר מדה ולטעמא דר' יוסי אינה היא מדה:
ואקשי' אהא דתניא ספק משקין ליטמא טמא לטמא אחרים טהור דברי ר' מאיר וכן היה ר' אליעזר אומר כדבריו איני דר' אליעזר כר' מאיר סבירא ליה דאמר משקה ליטמא טמא לטמא אחרים טהור והתניא ר' אליעזר אומר אין טומאה למשקין כל עיקר תדע שהרי העיד יוסף בן יועזר איש צרדה על משקה בית מטבחיא דכן הניחא לשמואל דאמר דכן מלטמא אחרים אבל טומאת עצמן יש בהן היינו דר' מאיר אלא לרב דאמר דכן ממש היכי אמרי' ר' אליעזר כר' מאיר סבירא ליה דסבר ליטמא טמא אבל טומאת עצמן יש בהן ופרקי' אליבא דרב מאי כדבריו אחדא פי' דמודה ר' אליעזר לר' מאיר אסיפא דאמר לטמא אחרי' טהור ופליג עליה ארישא דאמר ליטמא טמא והא דרבינא דאמר וכן היה ר' אליעזר אומר כדבריו דנפשיה שאין טומאה למשקין כלל עלתה בקשיא:
אמר מר ועל משקה בית מטבחי' דכן רב אמר דכן ממש קסבר טומאת משקין מדרבנן היא ובמשקה בית מטבחיא לא גזרו ושמואל אמר דכן שאין מטמאין אחרים אבל הן עצמן מטמאין דקסבר טומאת משקין לעצמן היא מדאוריי' ולטמא אחרים דרבנן וכי גזור רבנן לטמא אחרים זולת משקה בית המטבחים וקשיא לן אליבא דשמואל דאמר טומאת משקין עצמן יש בהן ואינן מטמאין אחרים מדאורייתא והכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל הנה כלל המקרא כל מגע טמא לא יאכל ואיך אמר שמואל הן עצמן טמאין והן דכן מלטמא אחרים ושני' עשאוהו כרביעי שהוא עצמו פסול והנוגע בו טהור ודחי' רביעי לא איקרי טמא פסול איקרי הא איקרי טמא ועלתה בקשיא לשמואל:
וחזרנו להקשות לרב דאמר דכן ממש ת"ש וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא הנה משמע מטמא ושניה מאי יטמא דכתיב בהאי קרא יכשיר והאוכל זה המשקה שנפל עליו לקבל טומאה ודחי' ההכשרה של אוכלין כבר למדנהו מרישיה דקרא דכתיב מכל האוכל אשר יאכל אשר יבוא עליו מים יטמא ושני' לעולם תרוייהו להכשיר האי קרא דכתיב בכל כלי יטמא לתלושין מן הקרקע ונתונים בכלי דמכשרי והאי קרא דכתיב אשר יבוא עליו מים יטמא למחוברין בקרקע דמכשרי כגון המעינות והנהרות והבורות וכיוצא בהן וצריכי וכו':

כבר ידעת שהרבה מיני חגבים נמצאים בשדות ובכרמים והם מין עוף שיש בענינו הרבה מינים והרבה שמות חלוקים מהם בלשון תורה כגון ארבה סלעם חגב חרגול מהם טמאים ומהם טהורים והעידו בכאן על מין הקרוי איל קמצא שהוא כשר לאכילה ואנו אין סומכין על השם אלא על סימנים ידועים על הדרך שביארנו במסכת חולין ובמסכת עבודה זרה:

משקה בית המטבחיים שבעזרה והוא הדם היוצא משחיטת הקדשים והמים שמשתמשין בהם בעזרה טהורים לגמרי שאף הם עצמם אין מקבלין טומאה ואין צורך להזכיר שאין מטמאין אחרים וכן אין מכשירין שום אוכל לקבל טומאה וכבר כתבנוה במסכת חולין ובמסכת עבודה זרה ומ"מ משקה המזבח כגון יין של נסכים ושמן של מנחות מקבל טומאה ומטמא:

המים מכשירין בין בתלוש בין במחובר ר"ל שאם חישב ליתן פירות בתוך מים מחוברים לקרקע הוכשרו וכמו שאמרו פירות שנפלו לאמת המים ופשט מי שידיו טמאות ונטלם אם בשביל שיודחו ידיו ידיו טהורות ופירות בכי יותן וא"כ מה שאמרו אין הכשר במחובר פירושו אם חישב ליתן המים על פירות מחוברים כך יראה מסוגיא זו וא"כ מה שאמרו בספרא יכול אפי' הן בבורות שיחין ומערות יהו מכשירין ת"ל בכלי אין הלכה כן ומ"מ גדולי המפרשים פסקוה ולדעתם מה שאמרו כאן וחדא במחוברים פירושו שחישב על המים קודם שירדו לארץ להדיח בהם את התלוש אבל חשב עליהם אחר שירדו לקרקע אין מחשבה מועלת בהם עד שיתלשו ומה שאמרו בפשט ידיו מי שידיו טמאות וכו' לא מאותן של אמת המים הוכשרו אלא מאותם שעלו בידיו ולדברי הכל אין מקבלין טומאה:

ספק משקין ליטמא טמא אי קשיא והא משקין אין בהן דעת לשאול וכל שאין בהן דעת לשאול ספיקו טהור מן התרה ואמאי מחזרינן אכתי בספק משקין ליטמא הא בעי' למימר בשלהי פירקין ספק טומאה הבאה בידי אדם אמר ר' יוחנן נשאלין עלי' אפילו בכלי המונח ע"ג קרקע בדבר שי שבו דעת לישאל:

גמרא מי אמר שמואל כו' אבל טומאת עצמן יש להן קרי כאן והבשר וגו' כו' ואפילו אם נאמר דשמואל יטמא דגבי משקה היינו הכשר ומשקה דמקבל טומאת עצמן נפקא ליה מהא דשני עושה שלישי בחולין והיינו ע"כ ע"י משקה כמ"ש התוס' לר"מ מ"מ השלישי אקרי טמא דקאמר קרא דהאוכל מטמא המשקין וא"כ המשקין נטמאו ואין להקשות דא"כ רביעי בקודש דיליף ליה מק"ו מגופיה דקרא איכא למשמע דקרי כאן והבשר אשר יגע בכל טמא ושלישי אפילו בחולין טמא אקרי דהאמת כן הוא למ"ד דג' בחולין טמא אקרי בלאו ק"ו נמי איכא למילף רביעי בקודש ולא אצטריך ק"ו אלא לר' יוסי דלית ליה שלישי בחולין ולא דריש יטמא וכ"ה בהדיא לקמן ודו"ק:

בפרש"י בד"ה ותלושין מי מכשרי כו' אבל אשאר משקין לא מתמה דכולהו תלושין נינהו עכ"ל אע"ג דלפי סברת המקשה רישא דקרא איירי בהכשר וכל האוכל אשר יבא עליו מים אבל סיפא דקרא וכל משקה וגו' לא איירי בהכשר אלא אטומאה משמע ליה וכל משקה קאי נמי אדלעיל אהכשר וכל האוכל אשר יבא עליו מים או וכל משקה אשר יובא עליו ומיהו סיפא דקרא יטמא לא איירי אלא בטומאה וליכא אלא חד קרא בהכשר מים ומוקמי' ליה מסברא במחובר ודו"ק:

בתוס' שם בא"ד נפקא ליה מדדרש רבי עקיבא גבי חולין איטמא וכו' ר"ל דיטמא דכתיב גבי אוכלין דרש ד"ע אבל יטמא דכתיב גבי משקין קאי אהכשר כדלקמן בסמוך:

בא"ד דשני עושה שלישי דאין אוכל מטמא כצ"ל:

גמרא מי אמר שמואל כו' קרי כאן והבשר כו'. הקשה הגרע"א ז"ל למה תלי הקושיא על שמואל הא ר"מ ס"ל לכ"ע דטומאת עצמן דאורייתא ולטמא אחרים לא. ול"נ דלר"מ איכא למימר דלטמא קדשים מודה דהוי דאורייתא:

גמ' הכשר מרישא דקרא ש"ל כו'. לכאורה האי צריך לרבויי שאר משקין דמכשירין כדאיתא בתו"כ ורש"י הביאו בקוצר (בחולין טז) ונראה דתיבת יטמא דסיפא ק"ל דמיותר א"א דקאי אהכשר. וכ"נ שהבין המהרש"א ברש"י ד"ה ותלושין וכה"ג דקדק רבינא לקמן (יח):

תוס' ד"ה חד. וכיון דגלי לן כו' ה"ה באידך. הן בתו"כ מוקי לי' לקרא דוכי יותן כו' דבא לאשמעינן דאפילו שרץ עצמו אינו מטמא בלא הכשר (וק"ל מדוע נד הגמרא משנויא דתו"כ) ומנין לרבות שאר משקין ומכ"ח אין ללמוד דמה לכ"ח שמטמא מאוירו ומסיק דיליף מגז"ש מים מים ע"ש. וא"כ י"ל דה"ה לענין מחוברין ותלושין:

גמרא מי אמר שמואל דכן. [משקין בית מטבחיא טהורין מלטמא טומאת אחרים אבל טומאת עצמן יש להן, קרי כאן והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל, דכיון דמשקין מתטמאים מדאורייתא, בשר קודש הניגע בה הרי נגע בטמא].
קשה לי, איך תלוי קושיא זו על שמואל, הא פלוגתייהו דרב ושמואל אליביה דר"א, אבל ר"מ הא ס"ל דטומאת עצמן דאורייתא, ולטמא אחרים דרבנן, ויקשה לר"מ קרי והבשר.
וכעין זה קשה לי בגיטין (דף כב ע"ב) הא כתיב למען יעמדו, הא בלא"ה יקשה לר"מ למען יעמדו למאי מוקי לה:

בפירש"י בד"ה ספק משקין וכו' כגון טמא שפשט רגלו וכו' ספק משקין לטמא אחרים כגון היה מקל בידו ובראשו משקין טמאין וכו' כך היא שנויה במס' טהרות עכ"ל. נראה דהא דתני לה בסדר טהרות בכה"ג בתרי עניני ולא קתני לפרש הא דלטמא אחרים בהך ענינא גופא דאותן המשקין שנטמאו ע"י הספק דטמא שפשט רגלו אפ"ה לטמא אחרים טהור היינו משום דבאמת לא שייך לומר כן דמאחר שכבר נטמאו המשקין עצמן מחמת ספק דקי"ל ספק טומאה ברה"י טמא והיינו טומאה ודאית כדאמרי' בריש נדה ובכמה דוכתי דמסוטה גמרינן לה ואם כן כשנעשה הספק כודאי תו לא מיקרי ספק כדי שנאמר לטמא אחרים טהור ומשו"ה הוצרך לפרש במתניתין דטהרות דהא דאמרינן לטמא אחרים טהור לאו אספק דרישא קאי אלא אמילתא אחרינא ובעיקר פי' המשנה דהתם עיין בלשון רבי שמשון שם באריכות ולפי פירושו שם נמי משמע דר"מ ור"י דפליגי בספק משקין היינו אליבא דנפשייהו ודוק ותשכח והיינו כדפרישית בסמוך בלשון התוס'. מיהו מה שהוצרך רש"י להאריך כאן ולהביא סדר המשנה דמס' טהרות היינו משום דבלא"ה לא הוי א"ש בפשיטות הא דקאמר ר"י ואזדו לטעמייהו מהך ברייתא דספק משקין דכבר היה מקום לפרש פלוגתא דר"מ ור"י בספק משקין לאו בטומאת משקין דאורייתא איירי דאפשר דבכה"ג לכ"ע מטמא אחרים אלא דעיקר פלוגתייהו היינו בספק משקין דרבנן כגון במשקין הבא' מחמת ידים כדאשכחן כמה ספיקות בטומאה דרבנן דהוי לחומרא כמו ששנינו באותו פרק עצמו ואין זה דוחק לפרש כן סתם לשון ספק משקין דהא לקמן דף י"ז ע"ב בהא דרמינן דר"י אדר"י נמי מעיקרא בעי הש"ס לאוקמי בכה"ג לחלק בין משקין למשקין ע"ש וכן בשבת בסוגי' די"ח דבר לכך הוצרך רש"י להביא כל המשנה דטהרות משקין דמפרש התם בהדיא ספק משקין ליטמא טמא היינו מדאורייתא כדקתני כיצד אדם טמא שנכנס לשם ואם כן הך סיפא דלטמא אחרים טהור דמפרש דהיינו שזרק מקל ובראשו משקין טמאים מפרשינן נמי דאיירי בטומאת משקין דאורייתא דומיא דרישא אלא הא דקתני רישא טמא שפשט רגלו וסיפא שזרק מקל היינו לאשמעינן דדוקא באדם שיש בו דעת לישאל ואשמעינן בסיפא דאע"ג שהמקל דבר שאין בו דעת לישאל הוא אפ"ה כיון שהספק בא ע"י אדם כדבר שיש בו דעת לישאל דמי וע"ש באריכות בלשון הר"ש בפי' המשניות אבל לענין עיקר הטומאה ודאי דרישא וסיפא בחדא מילתא איירי בספק טומאת משקין דאורייתא והיינו דאמר ר"י ואזדו לטעמייהו כנ"ל בכוונת רש"י ודו"ק:

בגמרא והתניא ר"א אומר אין טומאה למשקין כל עיקר תדע שהרי העיד יוסף בן יועזר וכו' ועל משקי בי מטבחייא דכן וכו' אלא לרב דאמר דכן ממש וכו'. לקמן מפרש בגמרא דלרב אליבא דר"א הא דכתיב וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא האי יטמא לאו לשון טומאה אלא הכשר ונראה לכאורה דהא דדחיק רב להוציא המקרא מידי פשוטו דהיינו טומאה ממש כמו כל לשון יטמא ע"כ משום דכיון דלשון דכן דיוסף בן יועזר משמע לרב דהיינו דכן ממש אלא דאכתי קשה אדר"א גופא מאי דוחקיה לאוקמי דיוסף בן יועזר בכה"ג להוציא המקרא דיטמא מידי פשוטו הא מצינן למימר דהא דקאמר יוסף בן יועזר דכן היינו בטומאת משקין דרבנן כגון שבאו מחמת ידים או מחמת שאר טומאה דרבנן דבכה"ג שפיר קאמר דמשקים בי מטבחייא דכן ממש מכל טומאה דרבנן כדפרישית בסמוך דאשכחן בכמה דוכתי לשון משקה סתם דאיירי בטומא' דרבנן דוקא. וליכא למימר דעדותו של יוסף בן יועזר היה ידוע לכל שהיה אותו מעשה לטהר טומאת משקין בי מטבחייא אפילו מטומאה דאורייתא דהא ודאי ליתא דהא ע"כ לר"ע דמתניתין דידן ולכל הנך תנאי דברייתא דספק משקין דהכא ע"כ לית להו האי סהדותא דיוסף בן יועזר אם נפרש דבריו דכן ממש אפילו בטומאה דאורייתא (ועיין מה שאכתוב בזה לקמן ד' ט"ז ע"ב בהא דאמר ר"פ הלכתא גמירי לה) והנראה לענ"ד בזה דמאן דמפרש דכן ממש וס"ל טומאת משקין עצמן דרבנן היינו משום דבלא"ה ע"כ צריך לפרש יטמא דקרא דמשקין היינו הכשר דאין לפרש בלשון טומאה ממש דאם כן ליכתוב טמא כדאמר ר"ע אינו אומר טמא אלא יטמא לימד שיטמא אחרים ואם כן שפיר קאמר ר' אליעזר לר"מ למאי דסבירא לך לטמא אחרים טהור א"כ ע"כ דהאי יטמא דמשקין היינו הכשר מדלא כתיב טמא א"כ מה"ט גופא טפי אית לן למימר אין טומאה למשקין כל עיקר כיון דיטמא דקרא איירי בהכשר ובהא מייתי ראיה שפיר מדיוסף בן יועזר דע"כ הא דקאמר דכן היינו דכן ממש אפילו מטומאה דאורייתא ומה"ט גופא דע"כ יטמא דקרא היינו הכשר. מיהו לפי האמת לא תקשה עליה דר"מ מהטעם שאבאר לקמן ד' י"ט. ועוד דאי ס"ל לר"א כשיטת ר"ע רבו דככר שני עושה שלישי בחולין אם כן ע"כ ס"ל אוכל מטמא אוכל אפילו בחולין וממילא נמי דמשקין טמא ומטמא משקין כיוצא בהן דאל"כ לא משכחת שלישי בחולין אפי' לשיטת התוס' דהא עצים ולבונה לא שייך בחולין אע"כ דעושה כיוצא בו ואם כן לפ"ז ממילא מוכח דהאי יטמא דקרא דכתיב במשקין היינו הכשר ולא טומאה דאי טומאה ממש קאמר ליערבינהו מכל האוכל אשר יאכל או מכל משקה אשר ישתה יטמא והיינו כדאמר רבינא לקמן דף י"ח וכמו שאבאר שם בעזה"י ודוק היטיב:

שם גופא רב אמר דכן ממש קסבר טומאת משקין דרבנן וכו' פי' דכל טומאת משקין בין לטמא עצמן ובין לטמא אחרים הוי דרבנן דהא ודאי מודה רב דמשקין לטמא אחרים מדרבנן והיינו גזירה קדמונית כדמוכח לקמן במאי דקאמר רב אישתבש כהני והיינו משום דמשקי בי מדבחייא מטמא אלמא דיין מטמא השמן ולפ"ז משקין מטמא אחרים תקנה קדומה היתה קודם נבואת חגי ומסברא נמי אית לן למימר הכי דהא לכאורה נראה דמה שגזרו חכמים על המשקין אע"ג דלרב אליבא דר"א לא אשכחן דכוותיה באורייתא ואין לו עיקר כלל אפ"ה גזרו חכמים משום משקין דזב וזבה כדאיתא בשבת בסוגי' די"ח דבר וא"כ ממילא דמה"ט גופא מטמא אחרים כדאשכחן במשקין דזב וזבה אלא דלפ"ז אית לן למימר נמי דמה"ט גופא משקין נעשין תחילה ולקושטא דמילתא מוכח דליתא דהא רב גופא אמר לקמן דרביעי בקדש בעי מינייהו ואי ס"ד דיין הוי תחלה א"כ אפילו שמן נעשה ראשון ולפחות שני (ועיין בזה בלשון הרמב"ם בהקדמת פי' המשניות דסדר טהרות) וע"כ צ"ל לפי שיטת רש"י ותוס' שלפנינו דבימי חגי עדיין לא רצו לגזור ולהחמיר כ"כ שיהא תחילה ואף לפמ"ש בסוגיא י"ח דבר להוכיח דמה שטומאת משקין הטמאין מן התורה נעשין תחילה גזירה קדמונית אפ"ה ע"כ היינו לאחר נבואת חגי וקודם י"ח דבר דבי"ח דבר גזרו אפילו במה שפוסל התרומה מדרבנן שיהא משקין נעשין תחילה כדפרישית התם וזה נוטה קצת לשיטת הרמב"ם ז"ל כל זה נראה לי מוכרח לפי שיטת רב. אלא דאכתי איכא למידק דאפילו למאי דסבר רב דטומאת משקין עצמן דרבנן אפ"ה תיקשי אמאי קאמר דכן ממש דאטו מי גרע הנך משקין דקדש מעצים ולבונה דקי"ל דחיבת הקדש מכשרתן ובשלמא לשיטת רש"י דלקמן ובכמה דוכתי דעצים ולבונה נמי לא מיטמאין אלא מדרבנן א"ש משא"כ לפי' התוספות דהוי דאורייתא ודאי קשה ונ"ל ליישב דמידי הוא טעמא אלא לרב הא רב משקי בי מטבחייא תנא דדכן והיינו דם ומים אם כן לפי זה אית לן למימר דלא שייך בהו חיבת הקדש כמו בעצים ולבונה שקריבין על גבי המזבח משו"ה שייך בהו חיבת הקדש וכמו כן משקים בי מדבחייא אליבא דרב וכמו שאבאר לקמן בסוגיא דאישתבש כהני בדף הסמוך ודוק היטב:

בגמרא אמר ליה ר"ה בר חיננא לבריה כי עיילת לקמיה דר"פ רמי ליה מי אמר שמואל וכו' קרי כאן והבשר אשר יגע בכל טמא וכו'. הא דמקשה אדשמואל ולא מקשה אמשנה וברייתא דטהרות דלעיל דקתני ספק משקין ליטמא טמא לטמא אחרים טהור היינו משום דניחא ליה להקשות טפי אדשמואל דאיירי בקדשים ומיקל בקדשים מבחולין לענין טומאת משקין והאי קרא דוהבשר אשר יגע בכל טמא נמי בקדשים איירי משא"כ מתניתין וברייתא דטהרות אפשר דלא איירי אלא בחולין דחולין מקדשים לא גמרינן דאפשר דדוקא בקדשים אמרינן דמשקים מטמא אוכל מדאורייתא ואע"ג דרבי ירמיה דקאמר ואזדו לטעמייהו משמע דלא שני ליה בין חולין לקדשים אפ"ה ר"ה ב"ח לא פסיקא ליה ומכ"ש דא"ש לפי שיטת התוס' דרבי ירמיה דאמר ואזדו לטעמייהו סובר דר"מ ור"י אליבא דר"ע פליגי דלפ"ז טעמא דר"י ור"ע משום דדריש יטמא יטמא א"כ ודאי לא שייך לחלק בין חולין לקדשים ואף לפמ"ש בסמוך דלר"י נמי ר"מ ור"י אליבא דנפשייהו פליגי אפ"ה א"ש כמו שאבאר לקמן דף י"ט. אלא דאכתי התמיה במקומה עומדת על שיטת הרמב"ם ז"ל שפסק כמ"ד טומאת משקין לטמא עצמן דאורייתא לטמא אחרים מדרבנן והיאך אפשר לומר כן דהא אסיקנא הכא לדשמואל בקושיא ולהרמב"ם ל"ל דשני ליה בין חולין לקדשים דבקדשים מטמאין אחרים מדאורייתא מהאי קרא גופא דוהבשר אשר יגע בכל טמא דהא ודאי ליתא שהרי הרמב"ם ז"ל פסק להדיא דאדרבה בקדשים אפילו טומאת עצמן אין להם ויש ליישב דאכתי איכא לאוקמי קרא דוהבשר אשר יגע בכל טמא כשנטמאו במשקין בחוץ דלקמן אמרינן דלא אמרו דכן אלא במקומן. מיהו בעיקר דברי הרמב"ם שפסק כמ"ד לטמא את עצמן מדאורייתא לטמא אחרים מדרבנן יבואר בסמוך ולקמן בדף י"ט לנכון ועיין מ"ש בזה בחידושי גיטין דף נ"ד:

שם כי עיילת לקמיה דרב פפא רמי ליה מי אמר שמואל וכו' קרי כאן והבשר. ואף על גב דר"פ גופא מסיק לקמן דף י"ז ע"ב דמשקין בי מטבחיא הלכתא גמירי לה נראה דהיינו דוקא אליבא דרב דאמר דכן ממש משא"כ לשמואל דאמר דכן היינו לטמא אחרים דוקא ע"כ ליתא להאי טעמא דהלכתא גמירי לה דאל"כ מאי דוחקיה דשמואל לאפוקי לשון דכן ממשמעותיה דהיינו דכן ממש אע"כ דלשמואל לאו הילכתא היא אלא בטעמא תליא מילתא דטומאת עצמן דאורייתא ולטמא אחרים מדרבנן אם כן מקשה שפיר עליה דשמואל אפילו אליבא דר"פ כנ"ל ועיין עוד לקמן במימרא דר"פ גופא ולקמן דף י"ט:

שם חד בתלושין וחד במחוברין וכו' ת"ש אך מעיין ובור וכו' ותלושין מי מכשירין וכו'. ולכאורה לשון הסוגיא תמוה למה הפסיק בהך קושיא דאך מעין ובור מקמי קושיא דתלושין מי מכשירין שחזר לענין ראשון. הנלע"ד בזה משום דלקושטא דמילתא האי קרא דאך מעיין ובור ומקוה מים יהיה טהור יש לפרש בא' משני פנים או שנאמר דלענין טומאה גופא איירי דמים מחוברים אין מקבלין טומאה ותלושין מטמאין ויש לפרש גם כן דלענין הכשר איירי דמעיין ובור שהן מחוברים לא מכשרו דלעולם האי קרא דאך מעיין ובור ארישא דקרא דלעיל מיניה קאי דכתיב וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא ועליה כתיב אך מעיין דאך מיעוטא הוא אי לענין טומאה או לעניין הכשר וא"כ שפיר מקשו עליה דרב ממ"נ דהא רב תרתי קאמר דמשקים אפילו תלושין אין מקבלין טומאה ואידך המחוברין נמי מכשרו ואם כן הך קרא דאך מעיין במאי מוקי לה כן נ"ל נכון ודו"ק:

בתוספות בד"ה חד בתלושין וכו' ומחוברין פי' ריב"א וכו' והעלה האוכל מן המים וכו' עכ"ל. ונ"ל דלמ"ד דהאי קרא דכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא היינו טומאה ממש וא"כ ליכא אלא חד קרא בשרצים לענין הכשר אפ"ה לא תקשה מחוברים מנ"ל דמכשרו דאיכא למימר כיון דהנך מחוברים לא מכשרו אלא לאחר שהעלה האוכל מן המים אם כן בכלל תלושין נינהו דודאי משקה טופח עליהן ומשו"ה לא בעי קרא כנ"ל וק"ל ועמ"ש לקמן דף כ' בלשון התוס' ד"ה לא דיין:

בגמרא ותלושין מי מכשרו ופירש"י אמים הוא דמתמה וכו' אבל אשאר משקים לא מטמא דכולהו תלושין נינהו עכ"ל. וכונתו בזה כיון דבקרא כתיב וכל משקה אלמא דתלושין ודאי מכשרו מדאורייתא אלא דאפ"ה קס"ד דמים תלושין לא הוי בכלל כל משקה כיון דלא חשיבי ומשו"ה אין מכשירין מדאורייתא בתלושין אבל מדרבנן ודאי לא שייך לומר ותלושין מי מכשרו דהא כמה וכמה משניות במס' מכשירין מבואר להדיא דמים תלושין מכשרו ולא אשכחן דמחלק בין הכשר לטומאת שרצים או לטומאת מת וק"ל:

(טז א) העיד יוסי בן יועזר איש צרידה.—בהגהות הגרי"ב כתב שצ"ל "רבי יוסי בן יועזר" ונראה דטעמו הוא משום דאמרינן בברכות כח א "עידיות בו ביום נישנית" היינו ביום שהעבירו את ר"ג מנשיאותו והעמידו במקומו את ר"א בן עזריה, וזה היה ביבנה אחר חורבן בית שני. והרי יוסי בן יועזר היה מן הזוגות הראשונים שלפני חרבן בית שני. לכן דעת הגרי"ב שזה דהכא אחר הוא בשם התואר "רבי" והיה בזמן ר"ג דיבנה. אבל אין דבריו נכונים, שאין אנו צריכים לחדש "תנא חדש" שלא היה ולא נברא, כי מלבד עדותו של יוסי בן יועזר מצינו בעידיות עוד כמה דברים שנשנו שם והיו מוקדמים בזמן רב קודם ר"ג דיבנה כמו עדותו של עקביה בן מהללאל וגם הויכוח שהיה לו עם חביריו בפ"ה מ"ו, וכן עדותם של שני גרדיים בפ"א מ"ג, שהיתה עוד בזמן שמאי והלל כדמשמע במ"ד שם. וכמו כן ניתוספו בעידיות כמה דברים והלכות מאנשים שהיו אחרי ר"ג דיבנה, כמו מחלוקת ר' יוסי ור' יהודה בפ"ה מ"א ומ"ב ור' יהודה ור' שמעון בסוף פרק ח'. שוב מצאתי ביוחסין סדר תנאים ערך ר' זכריה בן הקצב שכתב: "ולא תחשוב שהמעידים שם העדות כולם היו שם ביום שמינו את ר"א בן עזריה, שהרי העיד יוסי בן יועזר, שהיה יותר מש' שנה קודם זה וכן עקביה בן מהללאל". ועוד מצאתי בארש"ג שם שכתב: "ותני לן רבי בגוה בתר הכי מילי דאתנו בימי אביו כגון ר' יוסי אומר ששה דברים מקולי ב"ש וכו' וכגון א"ר יהודה ח"ו שעקביא וכו'"^*[ועי' דברי המחבר זצ"ל על סה"ד בע' יוסי בן יועזר. ועי' מ"ש באחרונה מו"ר פרופ' אפשטיין זצ"ל במבואו למסכת עדיות, מבואות לספרות התנאים, עמ' 422־444.].

ספק משקה ליטמא טמא לטמא אחרים טהור. כשנולד ספק במשקה בתחילת טומאתו כגון טמא שפשט רגלו במשקין טהורין ספק נגע ספק לא נגע זהו ספק משקה ליטמא שנולד לו ספק טומאה טמא מן הספק דקסבר טומאת משקין להיות עצמן טמאין דאוריית' היא דכתיב וכל משקה אשר ישתה וגו' הלכך הויא ליה ספיקא דאורייתא ולחומרא ספק משקה לטמא אחרים כגון הית' מקל בידו ובראשה משקין טמאין וזרקה לבין הככרות טהורין ספק נגעה ספק לא נגעה זה הוא ספק משקה לטמא אחרים כך. היא שנויה במסכת טהרות: טהור: אותן הככרות טהורות הן דקסבר משקין לטמא אחרים מדרבנן הוא ולא מדאורייתא ולא דורש יטמא דכתיב גבי משקין בלשון יטמא הלכך. הויא ליה ספיקא דרבנן ולקולא וגירסא הכי איתא ספק משקה ליטמא טמא לטמא אחרי' טהור: רבי אלעזר גרסי': לכל טמא. אספק משקה . לטמא אחרים קאי כשנולד ספק נגיעת שום דבר טהור במשקין טמאין בין שנולד ספק זה בכלים בין שנולד באוכלין הרי הוא טמא מספק דקסבר משקין מטמאין כלים מן התורה ויליף טעמא מאשר ישתה בכל כלי יטמא ודריש יטמא יטמא ומדסמכיה לכלי משמע יטמא את הכלי והכי דרשינן ליה בתורת כהנים הלכך כי הוי ספק הוי ליה ספיקא דאורייתא וברה''י ספיקו טמא: ר' יוסי ור' שמעון אומרים לאוכלין טמאין אם נולד ספק זה באוכלים כגון משקין טמאין שנשפכו לבין הככרות ספק נגעו ספק לא נגעו טמאין דקא סברי משקין מטמאין אוכלין מדאורייתא הלכך ספק נמי ברשות היחיד טמא: לכלים טהורים. אבל אם נולד ספק זה בכלים כגון משקין טמאין שנשפכו לבין הכלים ספק נגעו ספק לא נגעו טהורין דקסברי משקין אין מטמאין כלי אלא מדרבנן ועל ספיקו לא גזרו ורבי יוסי ור''ש דרשי יטמא יטמא כרבי יהודה ומיהו כלים לא כדיליף בפירקין יטמא לטמא את האוכלים או אינו אלא לטמא את הכלי אמרת לא כך היה: טומאה בעולם. מדאורייתא ואפילו לטומאת עצמן: ר' אלעזר אומר אין טומאה למשקין. מן התורה כל עיקר ואפילו לטומאת עצמן והאי כל משקה אשר ישתה מוקי לה לקמן לענין הכשר בשמעתין: תדע. דאין להם טומאה מן התורה כל עיקר ואפילו לטומאת עצמן: שהרי העיד יוסף בן יועזר על איל קמצא דכן. מין חגב שמו איל קמצא דכן שהוא טהור וכשר לאכילה: ועל משקה בית מטבחיא דכן. על משקין של בית . המטבחים שבעזרה כגון הדם והמים שהן דכן שאינן מקבלין טומאה אלמא טומאת משקין דרבנן ובהני לא גזרו משום הפסד קדשים דאי דאורייתא היכי מצו רבנן לטהרינהו: הא ניחא. הא דאמרת לר' אלעזר יש להן טומאה לשמואל דאמר האי דכן דיוסף בן יועזר דכן מלטמא אחרים קאמר אבל טומאת עצמן יש בהן מצית לתרוצי דהאי אין טומאה למשקין דקאמר רבי אלעזר לטמא אחרים קאמר דהא מעדותו דיוסף בן יועזר מביא ראיה לדבריו ויוסף בן יועזר לטמא אחרים קאמר: אלא לרב דאמר דכן ממש. קאמר יוסף בן יועזר ואפי' מטומאת עצמן על כרחך רבי אלעזר נמי מטומאת עצמן קאמר: אחדא. הא דקאמר ר' אלעזר כדבריו דרבי מאיר אלטמא אחרים טהור דרבי מאיר קאי אבל ליטמא טמא לא סבירא ליה כוותיה: ה''ג והא כדבריו דנפישי קאמר ועוד הא וכן קתני קשיא. דנפישי כלומר כדבריו לשון דברים רבים משמע: קסבר. יוסף בן יועזר טומאת משקין אפילו לטומאת עצמן דרבנן: ושמואל אמר כו'. קסבר יוסף בן יועזר טומאת משקין. דאורייתא לעצמן מן וכל משקה אשר ישתה אבל לטמא אחרים דרבנן וכי גזור רבנן לטמא אחרים במשקין בעלמא אבל משקין בית מטבחיא לא גזור לטמא אחרים אבל טומאת עצמן יש בהן דהא מדאורייתא רמיא עלייהו ולא מצו רבנן למשקליה: קרי כאן והבשר אשר יגע כו'. ונהי דמשקין לא מטמאו אוכלין דחולין מיהו גבי קדשים אשר יגע בכל טמא כתיב וכיון דאמר משקין מטמאין מדאורייתא לעצמן בשר קודש הנוגע בהן הרי נגע בטמא: מידי דהוה ארביעי בקודש. דהוא עצמו פסול ואינו מטמא קודש: רביעי בקודש לא איקרי טמא. ומק' 'ו הוא דנפיק לן ביה פסולה לקמן. הלכך כי נגע ביה קודש לא קרינן ביה הבשר אשר יגע בכל טמא: ת''ש וכל משקה אשר ישתה כו'. דקא משתעי בכלי חרס שקיבל טומאה מן השרץ וכתב כל אשר בתוכו יטמא מכל האוכל וגו' וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא וגו' וקס''ד דהכי קאמר אחד אוכלין שבתוכו ואחד משקין שבתוכו יטמאו ונהי דלא דרשת יטמא יטמא מיהו טומאת עצמן מיהא מיטמו: מאי יטמא הכשר. והכי קאמר כל אשר בתוכו יטמא מכל האוכל אשר יבא עליו מים או שיבא עליו כל המשקה אשר ישתה בכל כלי הוו הכשר ויטמא האוכל מחמת אויר כלי חרס טמא: בכל כלי. היינו משקין תלושין: דאחשבינהו. הואיל ומלאן גילה דעתו שהוא צריך להם וזהו חשיבתן: אך מעין ובור יהיה טהור. דאשמעינן הואיל ומחוברין נינהו לא מיטמו הא תלושין מקבלין טומאה וקשיא לרב: יהיה טהור מטומאתו. והכי קאמר אם יבא הטמא במעין ובור מקוה מים יהיה טהור הואיל וטבל הא שאובין לא מטהרי ליה: ותלושין מי מכשרי. אמים הוא דמתמה משום דמים תלושין לא חשיבי אבל אשאר משקין לא מתמה דכולהו תלושין נינהו: אלא שאין מכשירים. אלמא הכשר תלושין דרבנן הוא דאי מדאורייתא מאן שקליה ממשקי בית מטבחיא דלא ליכשרו: תירגמא. להא דקתני אין מכשירין אדם דמשקה בית מטבחיא ולא אמים ודם קדשים רחמנא אפקיה דלא ליכשר כדרבי חייא: שנשפך כמים. דם חולין שאין חשין לקבלו בכלי מכשיר דאיתקש למים אבל דם קדשים מתקבל בכלי וצריך ממנו למזבח ואינו נשפך לאיבוד כמים אינו מכשיר דלא איתקש למים:

קשה במה חולקין כיון דר' יוסי אליבא דרבי עקיבא אומר וכי אינו מודה ר' מאיר דלר' עקיבא משקין לטמא אחרים דאורייתא הא ר' עקיבא דריש בהדיא יטמא יטמא בההיא דבו ביום דרש ר' עקיבא ותי' ה''ר יוסף מירושלים דסבירא לי' לר' מאיר דיטמא דכתיב גבי משקין היינו הכשר ומשקה דמקבל טומאה נפקא ליה מדדריש ר' עקיבא גבי חולין יטמא דשני עושה שלישי ובחולין לכ''ע אין אוכל מטמא אוכל שלישי ע''כ היינו משקין: בשלמא לשמואל דאמר דכן מלטמא אחרים. אע''ג דרבי אלעזר קאמר אין להן טומאה כל עיקר היינו משום דקאי בת''כ אמילתיה דר' שמעון דאמר לאוכלין טמא לכלים טהור: חד בתלושין וחד במחוברין. והא דכתיב (ויקרא יא) וכי יותן מים על זרע הא אמרינן בפ''ב דחולין (ד' לו: ושם) דחד במת וחד בשרץ וצריכי וכיון דגלי לן קרא בחד מינייהו דאין חילוק בין תלושין ובין מחוברים ה''ה באידך ומחוברים פי' ריב''א דבשעת חיבורן נדבקו באוכל והעלה האוכל מן המים אבל אם נגע בעודו במים אינו מוכשר דתנן במסכת מכשירין (פ''ד מ''ו) צנון במערה נדה מדיחתו והוא טהור העלתו כל שהוא מן המים טמא: תירגמא אדם. בפ''ב דחולין (דף לו:) פריך אהא שינויא והא משקי קאמר ביו''ד דמשמע ב' משקין והכא לא חייש אהאי פירכא משום דמצי לשנויי מאי משקי משקה דעלמא כדאמר (קדושין ד' סד:) בוגרות דעלמא והתם פריך משום דאית ליה שינויא אחרינא:

דף טז - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד