פסחים טו ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף טו - ב

ומביאה הגמרא את סיום דברי התוספתא: עוד השיב רבי יוסי לרבי מאיר: בשר הקדשים שהוא פיגול [כגון שחישב עליו בעת שחיטתו, לאוכלו חוץ לזמנו או חוץ למקומו], ובשר קדשים הנותר לאחר זמנו, ובשר קדשים הטמא, שדינם בשריפה: בית שמאי אומרים: אין בשר הפיגול והנותר והבשר הטמא נשרפין כאחת [יחד], לפי שהם נטמאים בכך. ואף על פי שדינם להשרף, אסור לטמאותם. ואע"פ שבין כך גזרו חכמים עליהם שיטמאו את הידים, אסור לטמאותם בטומאה דאורייתא.

ובית הלל אומרים: כולם נשרפין כאחת. ולא חיישינן לכך שהבשר הטמא יטמא את הפיגול והנותר. כיון שבין כך גזרו עליהם חכמים טומאה.

והוכיח מזה רבי יוסי: עד כאן לא פליגי בית הלל, אלא משום שיש להם טומאה דרבנן. אבל בלאו הכי, לכולי עלמא היה אסור לטמאותם.

אלמא, אסור לטמאות קדשים טהורים, אף שהולכים לאיבוד. והוא הדין לתרומת חמץ טהורה בערב פסח.

ואסיק רבא לקושייתו: קתני להדיא בתשובת רבי יוסי, שאין הנידון של שריפת תרומה טהורה עם הטמאה בפסח דומה להא דרבי חנינא.

ואי סלקא דעתך, דרבי מאיר מדברי רבי יהושע קאמר את דינו, אמאי מהדר ליה רבי יוסי לחלק מדרבי חנינא סגן הכהנים?

והרי לא משם הוכיח רבי מאיר את דינו.

אמר ליה רב נחמן: רבי יוסי - לאו אדעתיה! לא היה יודע מהיכן למד רבי מאיר כן.

דהוא [רבי יוסי] סבר, שרבי מאיר מתוך דבריו דרבי חנינא סגן הכהנים קאמר ליה הכי. ולכך השיבו מה שהשיבו.

ולכן אמר לו רבי מאיר: לא משם למדתי. אלא אנא - מהא דהתיר רבי יהושע לטמא תרומה דאזלא לאיבוד קאמינא דשורפין את הטהורה עם הטמאה!

ושוב אמר לו רבי יוסי: ואפילו לרבי יהושע - נמי אינה היא המדה, ללמוד מדבריו לתרומה טהורה בערב פסח. דהא מודים רבי אליעזר ורבי יהושע, ששורף את זו בפני עצמה ואת זו בפני עצמה.

והוינן בה: ואמאי אינה היא המדה? הרי מדה ומדה היא! כי כשם שבחבית שנשברה התיר רבי יהושע לטמאות את יין התרומה משום שסופו להטמא, הכי נמי יתיר לטמא את תרומת החמץ הטהורה. שהרי בין כך לאיבוד אזלא.

ומשנינן: שאני התם, בחבית שנשברה בגת, שהתיר לטמא בידים, משום שאם לא יקבל את היין בכלי הטמא, יפול היין לבור ויתערב עם יין החולין שבו, ואיכא הפסד חולין. שהרי מעתה יאסרו באכילה, משום תערובת התרומה הטמאה.

מתקיף לה רב ירמיה: והא במתניתין נמי איכא הפסד דעצים. שאם נאסור לשרוף את הטמאה עם הטהורה, יצטרך להבעיר שתי מדורות ולהרבות בעצים. ומשום הפסד זה נתיר לו לשורפן יחד, ולטמאות את הטהורה.

אמר ליה ההוא סבא לרב ירמיה: להפסד מרובה של יין החולין שבבור חששו. אבל להפסד מועט של תוספת העצים לא חששו.

אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: המחלוקת שבין רבי מאיר לרבי יוסי היא בערב פסח בשעה שש. שאין תרומת החמץ אסורה בה אלא מדרבנן. אבל מן התורה עדיין היא מותרת באכילה. ומשום כן אסר רבי יוסי לטמאותה.

אבל בשעה שבע, שאסור בה החמץ מן התורה, דברי הכל שורפין את התרומה הטהורה עם הטמאה. כי היות שהיא אסורה באכילה מדאורייתא, הרי היא כטמאה.

אמר ליה רבי זירא לרבי אסי: האם נימא, מתוך כך, קסבר רבי יוחנן, מתניתין באב הטומאה דאורייתא וולד הטומאה דרבנן.

והיינו, שהתיר רבי חנינא לשרוף בשר שנטמא באב הטומאה דאורייתא עם בשר שנטמא בוולד הטומאה מדרבנן.

ומאי "מדבריהם למדנו" דקאמר רבי מאיר - מדברי רבי חנינא סגן הכהנים קאמר.

ומה שהתיר רבי מאיר לטמאות את הטהורה בערב פסח, אינו משום דאזלא לשריפה, כדברי רבי יהושע. אלא משום שהיא אסורה באכילה מדרבנן. ומדמה רבי מאיר איסור אכילה דרבנן, לבשר הטמא בטומאה דרבנן, שהתיר רבי חנינא סגן הכהנים לטמאותו על ידי בשר הטמא מדאורייתא.

ולפי זה, מותר לטמא את התרומה דוקא בשעה ששית, שאסורה באכילה מדרבנן. אבל בשעה רביעית וחמישית, יודה רבי מאיר שאסור לטמאותה. שהרי אף מדרבנן אינה אסורה באכילה.

או דלמא, טעמא דרבי מאיר לאו משום איסורא דרבנן. אלא משום דאזלא לשריפה, כדרבי יהושע. ואם כן, אף בארבע וחמש שעות מותר לטמאותה. והא דקאמר רבי יוחנן "מחלוקת בשש", לאו דוקא קאמר. אלא אף קודם לכן חלקו רבי מאיר ורבי יוסי.

אמר ליה רבי אסי: אין! דוקא בשש קאמר רבי יוחנן דנחלקו ^[1], ולא קודם לכן. ומדברי רבי חנינא סגן הכהנים למד רבי מאיר את דינו. ולא מדברי רבי יהושע.

איתמר נמי כן:

אמר רבי יוחנן: מתניתין באב הטומאה דאורייתא, וולד הטומאה דרבנן. ומאי "מדבריהם למדנו" דקאמר רבי מאיר - מדברי רבי חנינא סגן הכהנים שהתיר לטמא שלישי דרבנן בטומאת שני. וטעמיה דרבי מאיר הוא, משום שאסורה התרומה בשעה ששית מדרבנן. ויליף איסור דרבנן מטומאה דרבנן, שמותר לטמאותו.

ומחלוקת בשש. אבל בשבע - דברי הכל שורפין!

וקודם שש, לדברי הכל אין שורפין את הטהורה עם הטמאה. משום שאף איסור דרבנן אין בו.

ומוכחינן: לימא מסייע ליה ברייתא לרבי יוחנן, דאמר "בשבע דברי הכל שורפין".

דהא שנינו לעיל: השיב רבי יוסי לרבי מאיר: בשר הפיגול ובשר הנותר והבשר הטמא - בית שמאי אומרים: אין נשרפין כאחת, כדי שלא יטמא הבשר הטמא את הפיגול והנותר.

ובית הלל אומרים: נשרפין כולם כאחת, כיון שבלאו הכי אסורים הפיגול והנותר באכילה.

וקסבר רבי יוסי, שהתירו בית הלל לטמא דוקא פיגול ונותר, שאסורים מדאורייתא.

אבל דבר שאיסורו הוא רק מדרבנן לא התירו.

אלמא, לא פליגי רבי מאיר ורבי יוסי אלא באיסור דרבנן בלבד, דהיינו בשעה ששית. אבל בשעה שביעית שאיסורה מן התורה, כולי עלמא מודו ששורפין טמאה עם הטהורה.

ודחינן: מהתם ליכא ראיה.

כי דילמא לעולם פליג רבי יוסי אף בתחלת שבע. ואף על גב שהתרומה אסורה אז מן התורה, מכל מקום אין עליה שם טומאה. הלכך אסור לטמאותה.

ושאני התם, פגול ונותר, דלא משום איסורם התירו בית הלל לטמאותם. אלא משום דבלאו הכי אית להו טומאה מדרבנן.

וכדתנן: הפיגול והנותר מטמאין את הידים. שכל הנוגע בהם ידיו נטמאות. וגזרו על טומאה זו, כדי למנוע את הכהנים מלפגל את הקרבן, ומלהתעצל באכילתו, ולהותיר ממנו לאחר זמנו. ולא גזרו על כל הגוף, אלא על הידים בלבד.

ועוד מוכחינן: לימא מסייע ליה לרבי יוחנן מהא דתניא:

הפת שעיפשה ונפסלה מלאכול לאדם, ועדיין הכלב יכול לאכלה, הרי היא מטמאה טומאת אוכלין בכביצה. מאחר וכבר חל בה שם אוכל, וכבר ירדה עליה תורת טומאה, שוב אין היא פוקעת ממנה עד שתפסל מאכילת כלב.

ואם היא של תרומה, אף שעדיין היא טהורה, הרי היא נשרפת עם התרומה הטמאה בפסח. שמאחר וכבר אינה ראויה לאכילת אדם, אין חיוב לשומרה מטומאה.

והך ברייתא ודאי בשיטת רבי יוסי נשנתה. שהרי לרבי מאיר, אף פת הראויה לאכילת אדם נשרפת עם הטמאה, ולאו דוקא פת שעיפשה.

ומכך שמודה רבי יוסי בתרומה שאינה בת אכילה, שמע מינה שמודה בתרומת חמץ בתחלת שבע, שמותר לטמאותה. שהרי כבר אינה בת אכילה מן התורה, וכדרבי יוחנן. ^[2]

ודחינן: שאני התם, בפת שעיפשה, דמצד המציאות אינה ראויה לאכילה, אלא עפרא בעלמא הוא. ולא דמי לחמץ בתחלת שבע, שעדיין מציאות אוכל הוא, אלא שמחמת האיסור אי אפשר לאוכלו.

והוינן בה: לרבי יוחנן, דאמר מדברי רבי חנינא סגן הכהנים למד רבי מאיר - אי הכי, מאי השיבו רבי יוסי: "ומודים רבי אליעזר ורבי יהושע, ששורפין זו לעצמה וזו לעצמה"? והרי לא מדבריהם הוכיח רבי מאיר את דינו.

ומשנינן: הכי קאמר ליה רבי יוסי לרבי מאיר: לא מיבעיא לרבי אליעזר שמחמיר ואוסר לעיל [בחבית שנשברה בגת] לטמאות את היין ביד על אף שסופו ליטמא מעצמו. דלדידיה, ודאי אסור לטמא את תרומת החמץ.

אלא אפילו לרבי יהושע דמיקל התם, לא הקיל אלא משום הפסד החולין. אבל בתרומת חמץ לא הקל.

ואף אם הקל רבי יהושע אף בתרומת חמץ בפסח לטמאותה, הרי כי מקיל, דוקא בתרומה תלויה הקל, לשורפה עם הטמאה. וכמו שמצינו שהקל בתרומה תלויה לגרום לה טומאה מאליה.

אבל בשריפת תרומה טהורה עם הטמאה - לא הקל.

ותו הוינן בה: אי הכי - דמתניתין בבשר שנטמא בולד הטומאה דרבנן - אמאי השיב רבי יוסי "אינה היא המדה"?

והרי מדה ומדה היא. ושפיר הוכיח רבי מאיר, שכשם שמותר להוסיף טומאה על בשר טמא מדרבנן, כן מותר לטמא תרומת חמץ בשעה ששית האסורה מדרבנן.

אמר רבי ירמיה: הכא במתניתין, איירי בבשר קדשים שנטמא במשקין שנטמאו מחמת שרץ. ועליו אמר רבי חנינא שמותר לשורפו עם בשר שנטמא באב הטומאה.

[ולאו דוקא הוא. אלא נטמאו המשקין בכלי שנגע בשרץ, ואינם אלא שניים לטומאה, והבשר שלישי. שאם לא כן, הרי הבשר שני, ומאי תוספת טומאה איכא? הא מעיקרא הוא שני והשתא נמי שני. רש"י].

ופליגי רבי מאיר ורבי יוסי בטומאתו.

רבי מאיר סבר, אינו טמא אלא מדרבנן. לפיכך שפיר הוכיח שהוא הדין לתרומת חמץ בשעה ששית האסורה מדרבנן, שמותר לטמאותה.

ורבי יוסי סבר שהבשר טמא מדאורייתא. ודוקא משום זה התיר רבי חנינא להוסיף לו טומאה. אבל אם אינו טמא אלא מדרבנן, אסור להוסיף לו טומאה. והוא הדין לאיסור דרבנן.

ואזדא רבי מאיר לטעמיה, ורבי יוסי לטעמיה. ^[3] רבי מאיר לטעמיה, דאמר: טומאת משקין לטמא אחרים אינה אלא דרבנן!

שמן התורה אין משקין מטמאין כלל, לא אוכלין ולא משקין. לפיכך, המשקין שנטמאו בשרץ אינם מטמאים את הבשר אלא מדרבנן בלבד. והתיר רבי חנינא סגן הכהנים לטמאותו טומאה דאורייתא, על ידי הבשר שנטמא באב הטומאה.

[וקסבר רבי ירמיה כאביי או כרב אדא בר אהבה, דאמרי לעיל, שאוכל מטמא אוכל בקדשים מדאורייתא. ודלא כרבינא משמיה דרבא].

ורבי יוסי לטעמיה, דאמר: טומאת משקין לטמא אחרים היא מדאורייתא!

ואיירי מתניתין במשקין שנגעו בכלי שנטמא בשרץ. שהכלי הוא ראשון, והמשקין הם שניים. והם עושים את הבשר לשלישי מן התורה. ^[4]

ודוקא משום כך התיר רבי חנינא סגן הכהנים לטמאותו על ידי הבשר שנטמא באב הטומאה, ולעשותו שני. ^[5]

הערות

^[1] רש"י. והקשו תוספות, דלמא נקט שעה ששית למעוטי שעה שביעית. ועוד קשה, הא בשעה ארבע וחמש אכתי לא אזיל החמץ לאיבוד. שהרי יוכל למצוא לו אוכלים. ופירשו, דדייק כן מדקאמר רבי יוחנן "בשבע דברי הכל שורפין". ואי למד רבי מאיר את דינו מרבי יהושע, מנלן דכן הוא אף לרבי יוסי בשבע. הא רבי יוסי לא יליף מהתם, משום דשאני התם דאיכא הפסד חולין. ואף דמדברי רבי עקיבא שפיר שמעינן לה, דהא אין לחלק בין פסול לאיסור, מכל מקום אי לאו דיליף רבי מאיר כן מדבריו, לא הוי מדמינן לה מסברה.

^[2] ומדמי תרומה שעיפשה, לתרומת חמץ בשעה שביעית. אבל סבירא ליה, דאין לדמותו לחמץ בשעה ששית, כיון דלא אזלא לאיבוד אלא מחמת גזירת חכמים. תוספות.

^[3] וקשה, הא בלאו הכי לא אמרה רבי יוסי אלא בשיטת רבי עקיבא רבו, וליה לא סבירא ליה הכי. ואף רבי מאיר בהכרח יודה, דכך היא שיטת רבי עקיבא. דהא אמר כן להדיא לקמן, ודריש "יטמא" "וטמא". ואם כן במאי פליגי? ותירץ רבי יוסף איש ירושלים, דיסבור רבי מאיר בשיטת רבי עקיבא, ד"יטמא" דכתיב במשקין, היינו הכשר. ודוקא ב"יטמא" דכתיב באוכלין דרש רבי עקיבא כן. והא דיש למשקין טומאת עצמן, נפקא לן מהא דאוכל שני עושה שלישי בחולין לרבי עקיבא. ובהכרח דמטמא את המשקין. שהרי אוכל אחר אינו מטמא. דלכולי עלמא אין אוכל מטמא אוכל בחולין. תוספות. ויעוין בצל"ח שכתב בשיטת הרמב"ם, דרבי יוסי אף בשיטת עצמו אמר כן. ואף דבחולין לית ליה טומאת משקין לטמא אחרים, אבל בקדשים הם מטמאים מן התורה. ורבי מאיר פליג, וסבר דאף קדשים אינם מטמאים מן התורה. ויעוין בשפת אמת שהאריך בשורש מחלוקתם. ויעוין עוד לקמן יז ב בהערה 1.

^[4] וליכא למימר דמטמא אותו רק מדרבנן, משום דבהכרח איירי מטומאה דאורייתא. דאי מדרבנן, אין כאן שום תוספת טומאה. שהרי הכלי עשה את המשקין לראשונים. וכדקיימא לן "כל הפוסל את התרומה, מטמא את המשקין להיות תחלה". ועשו המשקין את הבשר לשני. ואף עתה אינו נעשה על ידי הבשר הראשון אלא שני בלבד. ולפי זה, רבינא דאמר "אין אוכל מטמא אוכל" אף בקדשים, בהכרח פליג אהאי שינויא. ויעמיד את דברי רבי חנינא סגן הכהנים בתוספת טומאה דרבנן, ובלא משקין. ורבי מאיר מדבריהם דרבי יהושע קאמר, וכשינויא דריש לקיש. רש"י. מיהו, למבואר בתוספות לעיל, דעדותו של רבי חנינא נשנתה קודם גזירת "משקין תחלה", אין הכרח לזה.

^[5] והרמב"ם בפירוש המשניות פירש כרבי ירמיה. ופסק כרבי מאיר, דטומאת שמקין לטמא אחרים דרבנן. אבל בדין משנתנו פסק כרבי יוסי, דאין שורפין תרומה טמאה עם הטהורה. ולהמבואר בסוגיין תרתי דסתרי נינהו. מיהו למובא לקמן [יז ב הערה 1] בדעת הרמב"ם דטומאת משקין לטמא קדשים דאורייתא היא, אתי שפיר. צל"ח.

וממשיכה התוספתא: הפיגול כלומר קרבן שתוך כדי העבודות הנעשות בו חשב הכהן לאוכלו או להקריבו שלא בזמנו ונעשה הקרבן על ידי כך פיגול, וכן הנותר מבשר הקודשים לאחר זמן הראוי לאכילתו, שדינם שישרפו, גזרו עליהם חכמים לטמא את הידים וכן הטמא — בשר קודש שנטמא ממש בית שמאי אומרים: אין נשרפין כאחת, שהרי הטמא — טמא הוא מן התורה, ואילו השאר רק מדברי סופרים ואין להוסיף להם טומאה. ובית הלל אומרים: נשרפין כאחת.

ולעניננו: ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] כי ר' מאיר מדברי ר' יהושע קאמר [אמר] והביא ראיה, אמאי מהדר ליה [מדוע משיב לו] ר' יוסי מדברי ר' חנינא סגן הכהנים? אמר ליה [לו] רב נחמן: ר' יוסי לאו אדעתיה [לא היה הדבר על דעתו], שלא הבין את כוונת ר' מאיר, שהוא ר' יוסי סבר כי ר' מאיר מדר' חנינא סגן הכהנים קאמר ליה [אמר לו] ראיה, ואמר ליה [לו] ר' מאיר: אנא [אני] מדר' יהושע קאמינא [אומר אני],

ואמר ליה [לו] ר' יוסי כתשובה שכנגד: ואפילו לר' יהושע נמי [גם כן] אינה היא המדה (אין זו אותה מידה), דהא [שהרי] מודה ר' אליעזר ור' יהושע ששורף זו בפני עצמה וזו בפני עצמה, וחלק זה מן המחלוקת ביניהם הוא האמור במשנתנו, ומצירוף דברי המשנה והתוספתא יחד יכולים אנו לשחזר את המחלוקת כהוייתה.

ומקשים: ולגופו של דבר, אמאי [מדוע] אומר אתה אינה היא המדה, הלוא מדה ומדה היא! שהרי לכאורה היא היא המחלוקת — אם דבר העתיד ללכת לאיבוד מותר לטמאו בידים קודם לכן.

ודוחים: שאני התם [שונה שם] בחבית שבגת שיש נימוק נוסף לטמא בידים, דאיכא [שיש] הפסד חולין, שאם לא יטמא את היין שבגת העליונה בידים תפסול את החולין שבגת התחתונה, וכאן כיון שאין הפסד בדבר מדוע לא ישרפו זו בפני עצמה וזו בפני עצמה?

מתקיף לה [מקשה על כך] ר' ירמיה: מתניתין נמי איכא [במשנתנו גם כן יש] הפסד של עצים, שהרי יש להוסיף עצים ולעשות מדורה מיוחדת לתרומה טמאה. אמר ליה ההוא סבא [לו אותו זקן]: בענין זה וכיוצא בו להפסד מרובה — חששו, ואילו להפסד מועט של עצים אחדים — לא חששו.

א אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן: מחלוקת זו בין ר' מאיר ור' יוסי היא בשש שעות, כאשר תרומת החמץ אסורה עדיין רק מדברי סופרים. אבל בשבע כאשר אסורה היא לגמרי מן התורה לדברי הכל שורפין תרומת חמץ טהורה עם תרומה טמאה.

אמר ליה [לו] ר' זירא לר' אסי: נימא קסבר [האם נאמר שסבר] ר' יוחנן: כי מתניתין [משנתנו] מדברת באב הטומאה דאורייתא [שמן התורה] וולד הטומאה דרבנן [שמדברי סופרים], ומאי [ומה משמעות] ההוכחה של ר' מאיר "מדבריהם" — מדברי ר' חנינא סגן הכהנים, כפי ההסבר הקודם. שכן רואים שהמחלוקת היא בדבר שאיסורו מדברי חכמים בלבד כולד הטומאה או כחובת שריפה בשש שעות שמדברי סופרים, בשעה שאף לדברי סופרים אינו אסור, וכגון בשעה רביעית או חמישית, אף ר' מאיר מודה שאין שורפים.

אמר ליה [לו]: אין [כן] הדבר, כך סבר באמת ר' יוחנן. איתמר נמי [נאמר גם כן] במפורש שאמר ר' יוחנן: מתניתין [משנתנו] מדברת באב הטומאה דאורייתא [שמן התורה] וולד הטומאה דרבנן [שמדברי סופרים], ומאי [ומה פירוש] "מדבריהם" — מדברי רבי חנינא סגן הכהנים. ומחלוקת ר' מאיר ור' יוסי בשעה השישית, אבל בשבע — דברי הכל שורפין.

ומציעים: לימא מסייע ליה [האם נאמר שאפשר לסייע לו לר' יוחנן] מסופה של אותה ברייתא, שנאמר: הפיגול והנותר והטמא, בית שמאי אומרים: אין נשרפין כאחת, ובית הלל אומרים: נשרפין כאחת. משמע שדברים שטמאים מן התורה ודינם מן התורה לשריפה לשיטת בית הלל נשרפים כאחד עם דברים שאינם טמאים אלא מדברי סופרים.

ודוחים: שאני התם [שונה שם] ואפשר לדחות: שהרי הפיגול והנותר אית להו [יש להם] טומאה על כל פנים מדרבנן [מדברי סופרים] דתנן [שכן שנינו במשנה]: הפיגול והנותר — מטמאין את הידים הרי שגזרו עליהם חכמים טומאה מסויימת.

ומציעים: לימא [האם לומר] שיש מקור שמסייע ליה [לו]? ששנינו: הפת שעיפשה (שנתעפשה) ונפסלה מלאכול לאדם, ועדיין הכלב יכול לאכלה, שראויה היא לו — מטמאה טומאת אוכלין אם היה שיעורה כביצה, שעדיין תורת אוכל עליה. ואם היתה תרומה טהורה של חמץ — נשרפת עם הטמאה בפסח. הרי שדבר שאינו ראוי לאכילה, שוב אין מקפידים שלא לשורפו עם הטמא.

ודוחים: שאני התם [שונה שם] בפת שעיפשה, דעפרא בעלמא [שכעפר סתם] נחשב הוא כבר, ואין דינה כבר כאוכל של ממש.

ושואלים: אי הכי [אם כך] שהראיה היא מדברי ר' חנינא סגן הכהנים מאי [מה] מקום יש כאן להזכיר ולענות לו מכך שמודה ר' אליעזר ור' יהושע? ומסבירים: הכי קאמר ליה [כך אמר לו] ר' יוסי לר' מאיר: אפילו לר' יהושע שהוא מיקל בכגון זה — כי [כאשר] הוא מיקל הרי זה בתלויה וטמאה, אבל בטהורה גמורה וטמאה — לא, אינו כן.

ומקשים: אי הכי [אם כך] שלמד ר' מאיר מדברי ר' חנינא סגן הכהנים, אמאי [מדוע] אמר ר' יוסי אינה היא המדה ואי אפשר להשוות? הרי מדה ומדה היא, שכן לדעת ר' מאיר בשעה השישית קיים איסור על הטהורה מדברי סופרים, וכשם שלדברי ר' חנינא ניתן לטמא דבר הטמא רק מדברי סופרים בדבר הטמא מן התורה, אף לר' מאיר ניתן לטמא דבר שאינו אסור אלא מדברי סופרים, בדבר הטמא מן התורה!

אמר ר' ירמיה: הכא [כאן, במשנתנו] מדובר בבשר שנטמא בולד הטומאה על ידי משקין שנטמאו מחמת שרץ, ונעשה על ידי כך שני לטומאה, ואזדא [והלך] ר' מאיר לטעמיה [לשיטתו] ור' יוסי לטעמיה [לטעמו, לשיטתו]

כיצד, ר' מאיר הלך בענין זה לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] שאמר: טומאת משקין לטמא אחרים דרבנן [שמדברי סופרים] היא, ואם כן אותו בשר שנטמא בולד הטומאה טהור גמור היה מן התורה, ומכאן הוא מוכיח שמותר לשרוף את הטהור עם הטמא.

ור' יוסי אף הוא לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] הלך, שכן אמר: טומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא [מן התורה] היא, ולכן הבשר שהעיד עליו ר' חנינא סגן הכוהנים טמא היה מן התורה, ואין להוכיח מכאן לענין שריפת תרומה טהורה גמורה עם הטמאה בפסח. דתניא [שכן שנינו בברייתא] באותו ענין:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Tosefta continues: Piggul is an offering disqualified by the improper intention during the performance of the four sacrificial rites to sacrifice it or eat it after its appropriate time; and notar is the flesh of a sacrifice that is left over beyond its allotted time. The Sages decreed ritual impurity on both, and both, as well as sacrificial meat deemed ritually impure by Torah law, may not be eaten and must be burned. Beit Shammai say: They may not be burned together, as in doing so the piggul and notar, which are impure by rabbinic law, will come into contact with meat impure by Torah law, adding impurity to their impurity. And Beit Hillel say: They may be burned together.

The Gemara returns to the issue under discussion: And if it enters your mind that Rabbi Meir is saying that he derives his opinion from the statement of Rabbi Yehoshua, why does Rabbi Yosei respond to him from the statement of Rabbi Ḥanina the deputy High Priest? Rav Naḥman said to him: Rabbi Yosei did not have Rabbi Meir’s reasoning in mind, as he did not understand Rabbi Meir’s reasoning. As Rabbi Yosei maintains that Rabbi Meir is saying to him proof from the statement of Rabbi Ḥanina the deputy High Priest, and Rabbi Meir said to him: I am stating my proof from the statement of Rabbi Yehoshua.

And Rabbi Yosei said to Rabbi Meir in response: And even according to Rabbi Yehoshua, that is not the inference from which the halakha of burning pure and impure leavened teruma together can be learned, as Rabbi Eliezer and Rabbi Yehoshua concede that one should burn this meat by itself and that meat by itself, as stated in the mishna. From an analysis of the mishna and the Tosefta, it is possible to reconstruct the original dispute.

The Gemara raises a difficulty with regard to the above statement: But why does Rabbi Yosei say: That is not the inference from which it can be learned? On the contrary, it is a perfectly legitimate inference. In both cases the dispute is the same: Is one permitted to actively render an object impure preemptively if it will ultimately be destroyed regardless?

The Gemara rejects this contention: The case there, of the broken barrel in the upper press, where according to Rabbi Yehoshua it is permitted to actively render the teruma impure, is different, as in that case there is the potential loss of non-sacred produce. If one does not render the teruma in the upper press impure by receiving it in impure vessels, it will flow down and render the impure, non-sacred wine in the lower press impure teruma. However, in the case of leaven, no loss will be incurred. Why, then, shouldn’t each teruma be burned independently?

Rav Yirmeya strongly objects to this claim: In the mishna, too, there is the loss of wood, as one requires additional wood to kindle a second fire and burn the impure teruma separately. A certain Elder said to him: With regard to this and similar issues, the Sages were concerned about a great loss; however, they were not concerned about the minimal loss of several pieces of wood.

Rabbi Asi said that Rabbi Yoḥanan said: This dispute between Rabbi Meir and Rabbi Yosei refers to the sixth hour, when leaven is prohibited by rabbinic decree. However, in the seventh hour, when leaven is prohibited by Torah law, everyone agrees that one may burn ritually pure leavened teruma together with impure leavened teruma.

Rabbi Zeira said to Rabbi Asi: Let us say that Rabbi Yoḥanan maintains that the mishna is referring to an object that is a primary source of impurity by Torah law and an object that is a secondary source of impurity by rabbinic law. And what is the meaning of Rabbi Meir’s statement: From their statements? He meant from the statement of Rabbi Ḥanina the deputy High Priest, as explained above. The dispute refers to a rabbinic prohibition, e.g., a secondary source of impurity or the obligation to burn leaven during the sixth hour. In a case where the leaven is not yet prohibited by rabbinic law, e.g., in the fourth or fifth hour, even Rabbi Meir agrees that one may not burn ritually pure and impure teruma together.

Rabbi Asi said to him: Yes, Rabbi Yoḥanan indeed interprets the mishna in this manner. It was also stated explicitly that this is the case, as Rabbi Yoḥanan said: The mishna is referring to an object that is a primary source of impurity by Torah law and an object that is a secondary source of impurity by rabbinic law. And what is the meaning of: From their statements? It means from the statement of Rabbi Ḥanina the deputy High Priest. And the dispute between Rabbi Meir and Rabbi Yosei is with regard to the sixth hour, when leaven is prohibited by rabbinic law. However, everyone agrees that in the seventh hour one may burn them together, as both pieces of leavened teruma are prohibited by Torah law.

The Gemara suggests: Let us say that the end of the baraita supports Rabbi Yoḥanan’s assertion that even Rabbi Yosei agrees that it is permitted to burn together two objects prohibited by Torah law. As the baraita states with regard to piggul, notar, and ritually impure sacrificial meat that Beit Shammai say: They may not be burned together, and Beit Hillel say: They may be burned together. All of these items are prohibited by Torah law, and Rabbi Yosei would agree that the halakha is in accordance with the opinion of Beit Hillel.

The Gemara rejects this contention: It is different there, as piggul and notar are ritually impure by rabbinic law, and therefore Rabbi Yosei would agree that they may be burned together in that case. That is not true in the case of leaven in the seventh hour, which is not impure even by rabbinic law, although it is prohibited by Torah law. As we learned in a mishna: Piggul and notar, leftover sacrificial flesh, render one’s hands impure by rabbinic decree.

The Gemara suggests: Let us say that the following baraita supports Rabbi Yoḥanan’s opinion: With regard to bread that became moldy and is no longer fit for a person to eat, but a dog can still eat it, this bread can become impure with the ritual impurity of food if it is the size of an egg-bulk, as it is still classified as food. If it is pure leavened teruma, it is burned with impure teruma on Passover eve. Since the moldy bread is no longer edible, it is not necessary to refrain from burning it together with impure items. Apparently, this is Rabbi Yosei’s opinion, as Rabbi Meir maintains that pure and impure teruma are burned together even if neither is moldy. Since Rabbi Yosei concedes in the case of moldy bread, the same should apply to leavened teruma after the seventh hour, which is prohibited by Torah law.

The Gemara rejects this contention: It is different there, in the case of moldy bread, as it is for all intents and purposes mere dust, and its legal status is no longer that of food.

The Gemara asks: If so, that Rabbi Meir’s proof is based on the statement of Rabbi Ḥanina the deputy High Priest, why does the mishna mention that Rabbi Eliezer concedes to Rabbi Yehoshua? The Gemara explains that this is what Rabbi Yosei is saying to Rabbi Meir: Even according to Rabbi Yehoshua, who rules leniently in this case, when he rules leniently it is with regard to burning teruma in abeyance together with impure teruma; however, with regard to burning pure teruma and impure teruma together, no, he does not permit doing so.

The Gemara raises a difficulty: If so, that Rabbi Meir’s proof is based on the statement of Rabbi Ḥanina the deputy High Priest, why did Rabbi Yosei say: That is not the inference from which it can be learned? On the contrary, it is a perfectly legitimate inference. According to Rabbi Meir, pure teruma is prohibited during the sixth hour by rabbinic law. Just as Rabbi Ḥanina holds that one may actively transmit impurity to an object that is impure by rabbinic law by burning it together with an object that is impure by Torah law, so too, according to Rabbi Meir one may transmit impurity to an item prohibited by rabbinic law by burning it together with an item that is impure by Torah law.

Rabbi Yirmeya said: Here, the mishna is referring to meat that became ritually impure through contact with a secondary source of impurity by means of liquids that became impure due to contact with a creeping animal and thereby assumed second-degree ritual impurity. And Rabbi Meir conforms to his standard line of reasoning, and Rabbi Yosei conforms to his standard line of reasoning.

Rabbi Meir conforms to his standard line of reasoning with regard to this issue, as he said: The ritual impurity of liquids with regard to transmitting impurity to other objects is by rabbinic law. The meat that became impure through contact with a secondary source of impurity is in fact entirely pure by Torah law. Therefore, he learns from the mishna that it is permitted to burn pure and impure items together.

And Rabbi Yosei conforms to his standard line of reasoning, as he said: The ritual impurity of liquids with regard to transmitting impurity to other objects is by Torah law. Accordingly, the meat that Rabbi Ḥanina the deputy High Priest referred to in the mishna was impure by Torah law. Therefore, this case cannot serve as a precedent for the claim that it is permitted to burn pure and impure teruma together on Passover eve. As it was taught in a baraita:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

איתיביה רבא אמר ר' יוסי אין הנדון דומה לראיה שכשהעידו רבותינו לא העידו אלא על הבשר שנטמא בולד הטומאה ששורפין אותו עם הבשר שנטמא באב הטומאה כו' ואי ס"ד ר' מאיר מדברי ר' יהושע קאמר היכי מהדר ליה ר' יוסי מדברי ר' חנניה סגן הכהנים וכו' ופרקי' טעה ר' יוסי דהוה סבר דר' מאיר מדברי ר' חנניה דייק ואמר ליה ר' מאיר מדברי ר' יהושע קאמינא והדר אמר ליה ר' יוסי גם לדברי ר' יהושע אינה היא המדה [ופריך הרי] מדה אחת היא שהרי ר' יהושע בהדיא אמר יטמאנה ביד ודחי' שאני התם דאיכא הפסד חולין כלומר כיון שהגת התחתונה יש בה יין שהוא חולין ואם תרד התרומה הזו עליהן תפסד לגמרי שאינו שמן שראוי להדלקה לפיכך אמר ר' יהושע יטמאנה ביד ואקשי' מתני' נמי אית בה הפסד כי אם תשרף כל אחת במדורה בפני עצמה צריכות עצים הרבה ודחי' הפסד של חולין שהוא מרובה חששו להפסד מועט כגון הפסד של עצים לא חששו:
אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן מחלוקת בשעה ששית שהיא גזירה מדרבנן דמדאוריי' שעה ששית שרי באכיל' אבל בשבע שהיא איסור מן התורה דברי הכל שורפין הכל כאחת לפי שהכל איסורא מדאוריי' היא ומאי מדבריהם מדברי ר' חנניה סגן הכהנים ומתני' באב הטומאה דאורייתא ולד הטומאה דאורייתא:

נימא מסייע לי' הפיגול הנותר והטמא ב"ש אומרי' אין נשרפין כאחת וב"ה אומרים נשרפין כאחת דייקי' מדברי ב"ה כיון דמאחר דכולן השתא אסורין מדאוריי' הן אע"ג דהפיגול והנותר טהורין הן נשרפין כאחד אף הני בעידן איסורא מדאוריי' והיא משעה שביעית ולמעלה נשרפין כאחד ודחי' לעולם לא מסייע ליה ושאני פיגול ונותר דאית בהו מיהו טומאה מדרבנן דתנן הפיגול והנותר מטמאין הידים. ואתינן תוב לסיועיה מן הפת שעפשה שהיא טהורה ונשרפת עם תרומה טמאה בפסח ודחי' שאני פת שעפש' דכעפרא בעלמא היא:
ואקשי' לר' יוחנן דאמר ר' מאיר מדברי ר' חנניה סגן הכהנים קאמר אי הכי אמאי אומר לו ר' יוסי לר' מאיר מודה ר' אליעזר ור' יהושע נימא ליה אנא אמינא לר' חנניה סגן הכהנים ואת אמרת לי מדברי ר' יהושע ושנינן הכי קאמר לו ר' מאיר לר' יוסי לא מבעי' הני דמחמרי אלא אפי' ר' יהושע דמיקל לא מיקל אלא בתלויה וטמאה אבל טמאה וטהורה לא:

הפגול והנותר כולם נשרפים שהרי בטמא נאמר והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף ובנותר נאמר והנותר מבשר זבח השלמים ביום השלישי באש ישרף והפגול בכלל נותר הוא ואין צריך לשרפם זה בפני עצמו וזה בפני עצמו אלא מותר לשרוף את כולם כאחד ואע"פ שהפגול והנותר טהורים הם וכששורפין עם הטמאים הוא מטמאן מ"מ הואיל ולשרפה הם עומדים אין חוששין להם ולא עוד אלא שיש להם טומאת סופרים לטמא את הידים אבל לא אף הגוף שאין אוכל מטמא אדם:

הפת שעפשה ונפסלה מלאכול לאדם וכן כל אוכל שנפסד עד שאינו ראוי למאכל אדם אינו מקבל טומאת אוכלין אע"פ שהכלב יכול לאכלה הא אם נטמאה בעודה ראויה למאכל אדם ואח"כ נפסדה אינה עולה מטומאתה עד שתפסל מלאכול הכלב הא כל שהכלב יכול לאכלה מטמאה מדין טומאת אוכלין לטמא אוכלין בכביצה ואע"פ שאינה מקבלת טומאה ואם היתה תרומה יכול לשורפה עם הטמאה בפסח הואיל ולאו בת אכילה היא מאחר שביארנו שטומאת משקין לטמא אחרים מדברי סופרים ספק משקה כגון טמא שפשט רגליו לתוך המשקין הטהורים ספק נגע ספק לא נגע הן עצמן טמאים מספק שהרי לדברי הכל טומאת משקין להיות הן עצמם טמאים מן התורה היא אבל לטמא אחרים טהור שאין משקין מטמאין אוכלין אלא מדברי סופרים וספק סופרים להקל ומעתה אין צריך לומר אם היה ספק זה בכלים שהכלים טהורים שהרי אף לדעת האומר משקין מטמאין אוכלין מן התורה משקין אין מטמאין כלי אלא מדברי סופרים כמו שביארנו במשנה וספק סופרים להקל:

גמרא א"ה מאי מודה הכי קא"ל ר"י לר"מ כו' א"ה אמאי אינה כו' דליכא למימר הכא דר' יוסי לאו אדעתיה דהוא סבר ר"מ מדר' יהושע קא"ל וקא"ל אינה מן המדה וא"ל ר"מ אנא מדר"ח קאמינא דא"כ לא היה לו לר' יוסי שום תשובה על דברי ר"מ וה"ל להזכיר במתניתין תשובת ר"מ לר"י וק"ל:

בפירש"י בד"ה ור"י לטעמיה כו' ורבינא דאית ליה כו' ומוקי לה לתוספת טומאה דרבנן כו' ומאי מדבריהם מדר"א ור"י עכ"ל אין לפרשו לתוספת טומאה דרבנן בולד טומאה דרבנן וכמו שפירש"י לעיל שהבשר נטמא בכלי שנטמא במשקה שנטמ' בשרץ דא"כ לא אצטריך ליה לפרושי מדבריהן מדר"א ור"י אלא מדברי ר"ח כדאמרי' לעיל ורבי יוסי פליג דלא נילף איסור דרבנן מטומאה דרבנן כמ"ש התוס' לעיל לשיטת רש"י ואם נאמר דר"י מודה בזה ע"כ דיליף איסור מטומאה וא"כ הדרן קושיין לדוכתין אמאי אינה היא מן המדה אלא דר"ל כדאוקמה ר"ל משום בר קפרא ולד טומאה דאוריי' ולא הוי אלא תוספת טומאה דרבנן כיון שאין אוכל מטמא אוכל ומיהו ליכא לאשכוחי שיהיה הבשר ולד טומאה דאורייתא אלא ע"י עצים ולבונה כמ"ש התוספות דע"י אוכל ליכא לאוקמא דאין אוכל מטמא אוכל ואם ע"י כלי שנטמא במשקין לא הוה אלא ולד מדרבנן ואם ע"י משקין שנטמאו בכלי אפילו לר"י דאית ליה טומאת משקין דאורייתא תקשי כדפרכינן דלא הוה תוספת טומאה דרבנן דע"י משקין נמי נעשה הבשר שני דרבנן ודו"ק:

תוספות בד"ה ר' יוסי כו' גבי חולין כו' דשני עושה שלישי ולכ"ע אין אוכל מטמא אוכל שלישי ע"כ היינו משקה עכ"ל כצ"ל ור"ל דע"כ השלישי היינו משקה דהיינו שהמשקה נטמא באוכל שנטמא בכלי שנטמא בשרץ דבאוכל ג' ליכא לאשכוחי אם ע"י אוכל שני הא אין אוכל מטמא אוכל לכ"ע בחולין ואם ע"י כלי שני הא אין כלי נטמא אלא מאב הטומאה ואם ע"י משקין שני הא אין משקין מטמאין אחרים לר"מ ואם ע"י עצים ולבונה כמ"ש התוס' לעיל היינו בקודש אבל בחולין לא שייך טומאת עצים ולבונה ונראה דהקושיא קמייתא שבתוספות נמי מיושב בזה כיון דר"מ אליבא דר"ע קאמר הכי שפיר קאמר דר"י לטעמיה דסבר אליבא דר"ע טומאת משקין דאורייתא דהכא אמתני' עיקר מלתייהו דשרי בז' מרבי עקיבא ילפי להו דמתיר לשרוף פסול דאורייתא עם הטמא ולא הוי תקשי להו מעיקרא לר' יוסי דאין זה לטעמיה אלא ר"מ אליביה דנפשיה קאמר תקשי להו דר"י אליביה דנפשיה נמי קאמר הכי ודו"ק:

ברש"י ד"ה ונשרפה עם הטמאה בפסח וכו' כצ"ל:

ד"ה אי הכי רבי מאיר מדרבי חנינא כו' שפיר יליף רבי מאיר מדברי רבי חנינא דאמר דמטמאינן טומאה מדרבנן וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה רבי יוסי לטעמיה וכו' בשיטת רבי עקיבא רבו אמרה ואין זה לטעמיה וכו' ס"א ומיהו י"ל דר"מ מרבי חנינא ורבי עקיבא יליף שפיר שייך לטעמיה כיון דעלייהו קיימי:

רש"י בד"ה והטמא ובשר כו' בפ' אחרון נ"ב בסופו:

בד"ה ה"ק ליה כו' אינה היא מן המידה כו' כצ"ל:

בד"ה א"ה דר"מ כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה הפיגול ונותר. שמעינן מינה מיהא כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה ור"י לטעמי'. ולרי"ר איכא לאקשויי א"כ בין לר"מ בין לר' יוסי כו'. כצ"ל:

תוי"ט מ"ו ד"ה בנר. דהא הך דאוכל מטמא אוכל נמי מדרבנן הוא. ל"ד דהכי הל"ל דהא משקה מטמא אוכל נמי מדרבנן לפי הס"ד וא"כ מאי אהני ליה האי נר להאי שמן אי לאפסולי גופיה הא פסול וקאי ואם לטמא אחרים מדרבנן אפי' בשרץ נמי כמבואר בסוגיין:

תוי"ט מ"ז ד"ה מדבריהם. ולפ"ז הך סוגיא כו' דדייק כו' אתיא כו' אוכל מטמא אוכל כו' דל"צ כו' דמדבריהם אדר"א ור"י קאי. תמוה דאליבא דמ"ד אוכל מטמא אוכל כו' שפיר מצינן לאוקמי דנטמא במשקין כר' ירמיה כפירש"י ומדבריהם היינו מדברי ר"ח. ונראה דחסר בדבריו תיבת או קודם דל"צ כו' וכוונתו דהך סוגיא כו' אתיא או כמ"ד אוכל מטמא אוכל כו' וכר' ירמיה או דלא כרי"ר ומדבריהם אדר"א ור"י קאי. ויותר נראה דכ"ז מן דל"צ עד תיבת קאי למחוק מכאן ולהעמידם להלן אחר תיבת מיירי וכמו שהוסיפו שם תיבות אלו:

בפרש"י ד"ה הפיגול לא צריך הכא אלא מסיים הברייתא עכ"ל. נראה דכוונת רש"י דרבא דאותיב ליה לר"נ לא הוי צריך לאתויי הך דפיגול והנותר דבלא"ה פריך שפיר אבל לר"י גופא שפיר מ"ל דמייתי הך דפיגול והנותר דה"ק לר"מ אי בשעה ז' מיירי אפילו בלא מדבריהם שפיר למדנו מדב"ה דאיסור דאורייתא וטומאה שוין ואי בשש קאמרת כדקאמר ר"י בסמוך א"כ אפילו מדבריהם לא למדנו דאדרבה מדנקיט הכא הפיגול והנותר והטמא בית הלל אומרים נשרפין כאחת משמע דדוקא הנך דאסירי מדאורייתא ועוד דאיכא עלייהו שם טומאה מדרבנן כדאמרינן בסמוך משא"כ בתרומה טהורה לגמרי אסור לשורפה בששית עם הטומאה כן נראה לי בכוונת רש"י וכבר העליתי בכמה דרכים דרבא נמי איצטריך ליה לאתויי הך דהפיגול והנותר בלשון הקושיא אלא שאין רצוני להאריך והמבין יבין מדעתו עפ"י מה שכתבתי לעיל ודו"ק היטב:

שם אמר ליה ר"נ רבי יוסי לאו אדעתיה דהוא סבר ר"מ מדר"ח וכו'. ולכאורה יש לתמוה דכיון דר"י הכי הוי סבר בדר"מ מאן לימא לן דקושטא דמילתא לאו הכי הוא דמי איכא מידי דר"י לא הוי ידע ואמוראי דלעיל הוי ידעי ואף שמצינו כיוצא בזה בפ' בתרא דר"ה דף למ"ד גבי הרחוקים מותרים אלא שגם שם העליתי ליישב לנכון ע"ש ועוד דכאן קשה יותר כיון דר"י בר פלוגתא דר"מ הוי ור"מ קאמר מדבריהם למדנו היאך לא הוי ידע ר"י מדברי מי איירי ר"מ וכבר עלה בלבי ליישב ע"פ שיטת הירושלמי שהבאתי בסמוך דר"מ ור"י בהנך תרתי מתניתין דחבית פליגי דלר"י לא הוי שמיעא ליה הך דחבית בתרייתא אלא שכבר כתבתי דבסוגיא דהכא לא משמע הכי. והנלע"ד ליישב בזה דהא דקאמר ר"מ מדבריהם למדנו היינו משום דכשהיו עוסקים בבה"מ בעדותן של ר"ח ור"ע היו עוסקין גם כן בהך דר"מ ור"י דהיינו למאי דפרישית לעיל דעיקר מילתא אי שרי להוסיף טומאה על טומאה בקדשים או לא לא למדנו אלא מתרומה דכתיב ואני נחתי לך את משמרת תרומותי ואם כן עדותן של ר"ח ור"ע ופלוגתא דר"א ור"י חדא מילתא היא ואם כן לפ"ז מ"ל דר"י לא אסיק אדעתיה דר"מ מדבריהם דר"א ור"י דאע"ג דיש סברא טפי לומר כן דר"מ לומד תרומה מתרומה מלמימר דר"מ לומד תרומה מקדשים דר"ח ור"ע אלא דאפ"ה הוי סבר ר"י דע"כ לא יליף ר"מ מדר"א ור"י דאדרבה ר"מ איפכא שמעינן ליה בסוגיא דבכורות מדאוסר שם להקיז דם לבהמה שאחזה דם משום דס"ל דאסור להטיל מום אע"ג דבלא"ה אזלה לאיבוד והיינו כדאמרינן התם דמתני ליה ר"א לברה ואמרי לה ר"ח לבריה אהך פלוגתא דבכור דכמחלוקת כאן כך מחלוקת בחבית של תרומה דתנן חבית של תרומה וכו' דפליגי ר"א ורבי יהושע ור"מ כר"א אם כן לפ"ז תו לא מצינן למימר דר"מ מדבריהם דרבי יהושע קאמר כיון דאיהו גופא ס"ל כר"א לכך הוי סבר ר"י דע"כ ר"מ מדבריהם דר"ח קאמר והא דאוסר ר"א בתרומה תלויה לטמאותה היינו מדרבנן כדפרשית וכדמשמע מסוגיא דבכורות ע"ש ומשו"ה לא למדו ר"מ אלא מדר"ח דמתיר אפילו בקדשים כיון דבלא"ה הולכת בודאי לאיבוד ואם כן משו"ה מתיר נמי תרומה טהורה עם הטמאה בפסח נמצא דכ"ז הוי סבר ר"י בדר"מ משו"ה קאמר ליה אין הנדון דומה לראיה. משא"כ הנך אמוראי דלעיל דמפרשי דמדבריהם הוי מדברי ר"א ור"י היינו כמסקנא דסוגיא דבכורות דפלוגתא דר"מ וחכמים בבכור שאחזו דם לא תליא כלל בפלוגתא דר"א ור"י לענין חבית של תרומה אלא דבין בבכור ובין בתרומה בקראי פליגי וכדמוכח להך מילתא התם מדרבי חייא ב"א אר"י דהכל מודים במחמץ אחר מחמץ שהוא חייב ור"מ גופא הכי ס"ל במנחות ויליף לה מקראי אלמא דמה"ט גופא היה ראוי לאסור להוסיף טומאה על טומאה בין בתרומה ובין בקדשים אלא דאפ"ה מתיר רבי יהושע בתרומה משום דכתיב ואני נתתי לך משמרת תרומותי הראוי לך שמור ואם כן לפ"ז שפיר יליף ר"מ מדברהם דר"י וכדפרישית דטפי משמע דר"מ יליף תרומה מתרומה ממה שנאמר דר"מ יליף תרומה מקדשים כן נ"ל נכון ודו"ק היטיב. ועוד יש ליישב בדרך אחר לפי שיטת התוספות דלעיל דמאן דקאמר דמדבריהם היינו מדברי ר"ח ומפרש לדר"ח בולד הטומאה דרבנן היינו בבשר שנטמא במשקין כאוקימתא דרבי ירמיה בסמוך דאזדו ר"מ לטעמיה ור"י לטעמיה ואם כן לפי זה אתי שפיר טובא הא דאמר ר"י לר"מ אין הנדון דומה לראיה היינו דאכתי לא הוי שמיעא ליה לר"י דר"מ פליג עליה בהא דטומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא משא"כ הנך אמוראי דלעיל דבתר דשמיעא להו הך ברייתא דבסמוך דר"מ סובר טומאת משקין לטמא אחרים דרבנן ואם כן לפ"ז למאי דקי"ל אין אוכל מטמא אוכל אלא מדרבנן תו לא מ"ל דר"מ מדר"ח יליף אלא מדר"א ור"י כמ"ש רש"י להדיא בסמוך באוקימתא דרבי ירמיה גם זה נ"ל נכון לפי שיטת התוס' דלעיל ועיין מה שאכתוב בזה בסמוך באוקימתא דרבי ירמיה בלשון רש"י ודוק היטב:

שם אמר רבי אסי אר"י מחלוקת בשש וכו' א"ל ר"ז לר"א נימא קסבר ר"י וכו' ופירש"י דהא דקאמר נימא קסבר היינו דמספקא ליה אי לרבי יוחנן ר"מ מדר"ח יליף דוקא נקיט שש לאפוקי ד' או ה' או מדר"י יליף והוא הדין ד' או ה'. ונראה דמה שהוצרך רש"י לפרש כן ולא מפרש בפשיטות דהאי ונימא קסבר הוי בלשון קושיא כדאשכחן לעיל בדף הקודם דקאמר סתמא דתלמודא נימא קסבר ר"מ וכו' ולד הטומאה דרבנן בהאי לישנא ממש דקאמר הכא והתם ודאי לשון קושיא ופירוקא הוא דדוקא התם משמע לרש"י לפרש כן משום דכל השקלא וטריא אדר"מ גופא קאי למאי דלא אסיק אדעתיה דמדבריהם דר"מ אדר"י קאי משא"כ בסוגיא דהכא דכל השקלא וטריא דלעיל איירי בהכי אי מדבריהם קאי אדר"ח או אדר"א ומייתי נמי הך ברייתא דאמר ר"י אין הנדון דומה לראיה פשיטא דהאי ברייתא ודאי משמע דמדר"ח יליף אם כן לפ"ז תו לא שייך לפרש הכא האי נימא קסבר ר"י דהכא בלשון קושיא כיון דפשטא דמילתא הכי הוא לכך הוצרך רש"י לפרש דהא דקאמר נימא קסבר ר"י היינו משום דמספקא ליה לענין דינא בד' וה' כנ"ל בכוונת רש"י מיהו לפמ"ש לעיל דבירושלמי דשקלים מפרש ר"י להדיא דלשון אב הטומאה וולד הטומאה היינו דאורייתא אם כן שפיר שייך לפרש האי נימא קסבר ר"י דהכא בלשון קושיא דאם כן קשיא דר"י אדר"י ומשו"ה נמי הוצרך סתמא דתלמודא לאתויי האי דאיתמר נמי משום דממימרא דר"י הכא טפי הוי שייך לפרש איפכא אבל מדאשכחן דר"י גופא אמר ולד הטומאה דרבנן ע"כ צריך לחלק בין לישנא דאב הטומאה וולד הטומאה דהכא ובין לישנא דאב הטומאה וולד הטומאה דשקלים כדפרישית לעיל ודו"ק:

בתוספות בד"ה נימא קסבר ר"י פי' הקונט' וכו' ואין נראה לר"י דדלמא הא דנקיט שש וכו' ועוד דבד' וה' לא אזיל לאיבוד וכו' עכ"ל. קושיא ראשונה כבר נתיישב מתוך מה שכתבתי בסמוך בלשון רש"י דהא דקאמר נימא קסבר לאו בלשון הוכחה וקושיא הוא אלא דמספקא ליה מילתא דר"י לענין ד' וה' גופא ומה שהקשו עוד בקושיא שנייה דבד' וה' לא אזיל לאיבוד כיון שימצא להן אוכלין הרבה לא ידענא מאי קשיא להו דהא ודאי מסתמא איירי שכבר ביקש להן אוכלין ולא מצא דאל"כ למה ישרפנה חנם ועוד דא"כ מאי איריא תרומה טהורה עם הטמאה דאפי' טהורה לחוד אסור לשורפה ולאבדה בידים קודם זמנה דכי היכי דאסור לטמאות תרומה בידים ה"נ אסור לאבדה בידים וזה ברור וכדאיתא להדיא בירושלמי ודברי התוס' בזה צ"ע :

בא"ד ונראה לר"י דדייק וכו' וא"ת הא דבז' שורפין וכו' וי"ל כו' מסברא אין לנו ללמוד איסור מטומאה וכו' עס"ה. נראה שהתוס' כ"כ לפי פירושם לעיל בכל הסוגיא דהך מילתא אי מדמינן איסור לטומאה או לא תליא בסברא משא"כ לפמ"ש לעיל דהך מילתא אי מדמינן איסור לטומאה תליא בדרשא דקרא דונתתי לך משמרת תרומותי אי דרשינן הראוי לך שמור או לא ומתרומה ילפינן לקדשים א"כ אין מקום לדבריהם דהכא כלל ולפ"ז א"ש טובא דמה שלא רצה רש"י לפ' כפי' ר"י דהא דקאמר נימא קסבר היינו דדייק מדקאמר אבל בז' דברי הכל שורפין היינו משום דרש"י מפרש הא דמדמינן איסור לטומאה תליא בדרשא דקרא כדפרישית. כן נראה לי ודוק היטב:

בפירש"י בד"ה ואזדא ר"מ לטעמיה וכו' ואכתי איכא לאקשויי סוף סוף כיון דאין אוכל מטמא אוכל וכו' אע"כ ר' ירמיה כר"א או כאביי ס"ל וכו' עס"ה. ובאמת שזה דוחק גדול שהרי מבואר לעיל בלשון רש"י עצמו דשקלא וטריא דלעיל אפיסקא דמדבריהם היינו למ"ד אין אוכל מטמא אוכל ע"ש א"כ לפ"ז ממילא משמע לר' ירמיה נמי הכי הוא מיהו לפמ"ש לעיל בכמה דוכתי אפילו למ"ד אין אוכל מטמא אוכל בקדשים אפ"ה שמעינן שפיר מדר"ח דמותר להוסיף אפילו מדרבנן לדאורייתא כיון דמסתמא איכא משקין בהדי בשר א"כ לפ"ז שפיר מתוקמא אוקימתא דר' ירמיה אפילו למ"ד אין אוכל מטמא אוכל דאי לר"י דט"מ לט"א מדאורייתא הא הוי שפיר הוספה מטומאה דרבנן לטומאה דאורייתא ע"י משקין דבהדי בשר ולר"מ נמי דס"ל טומאת משקין לטמא אחרים מדרבנן הא בלאו הכי ע"כ אית ליה לרבי מאיר אוכל מטמא אוכל לשיטת רש"י דלקמן דף י"ט דאם לא כן והבשר אשר יגע בכל טמא דכתיב בקדשים והאי בכל טמא ע"כ דנגע בשני איירי והיכי משכחת לה לא ע"י משקין ולא ע"י אוכלין אע"כ דאוכל מטמא אוכל לר"מ וא"כ שפיר מתוקמא אוקימתא דר' ירמיה אליבא דכולי עלמא. ודוק היטב: ומה שיש לדקדק בזה מהא דאמרינן לקמן דמשקה מטבחיא דכן מלטמא טומאת אחרים יבואר לקמן:

בתוס' בד"ה ר' יוסי לטעמיה קשה ר"י גופא וכו' והא דאית ליה הכא דאוריי' בשיטת ר"ע רבו אמרה ואין זה לטעמיה ועוד קשה וכו' וכי אינו מודה ר"מ דלר"ע וכו' עס"ה. ולדעתי יש לתמוה טובא במ"ש התוס' דר"מ ור"י אליבא דר"ע פליגי והיאך אפשר לומר כן דהא רבא מדייק לעיל דר"ע ע"כ אית ליה במתני' דהכא טומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא דאל"כ ליכא תוספת טומאה בעדותו וע"ז לא שייך תירוצו של הר' יוסף מירושלים ואם נאמר דדוקא אליבא דר' ירמיה כתבו התוס' כן ומשמע להו ג"כ דר' ירמיה לית ליה הוכחה דרבה דלעיל אליבא דר"ע משא"כ לרבא גופיה מפרש דר"מ ור"י אליבא דנפשייהו פליגי דמלבד שזה דוחק גדול דאדרבא איפכא מסתברא מדקאמר ר' ירמיה ואזדו לטעמייהו משמע דאליבא דנפשייהו פליגי אלא דיותר קשה דאם כן אליבא דר' ירמיה גופא נמי מצינן למימר דלעולם ר"מ ור"י אליבא דנפשייהו פליגי דאף על גב דרבא אמר לקמן דר"י לא סבר כר"ע היינו משום דרבא לטעמיה דאמר נמי לעיל דר"ע ע"כ סובר ט"מ לט"א דאורייתא וכל השקלא וטריא דלקמן דמסקינן דר"י בשיטת ר"ע רבו אמרה וליה לא ס"ל היינו אליבא דר"ל איירי דאמר דר"י בשיטת ר"ע רבו אמרה והיינו מדרשא דיטמא יטמא וע"ז סובב והולך כל השקלא וטריא דהתם משא"כ לר' ירמיה דהכא שפיר מצ"ל דלית ליה הך מילתא דר"ל לקמן דאמר בשיטת ר"ע רבו אמרה אלא אליבא דנפשיה וממילא נמי דלית ליה לר' ירמיה הא דמסקינן לקמן אליבא דרבא בשיטת ר"ע אמרה וליה לא ס"ל אלא דר"י אפילו אליבא דנפשיה ס"ל ט"מ לט"א דאוריית' ולאו מדרשא דיטמא יטמא אלא מטעמא אחרינא כמו שאבאר שם במקומו דף י"ט בטוב טעם בעזה"י ואם כן לפ"ז נמי דר"מ אליבא דנפשיה אמרה ולא אליבא דר"ע דלר"ע ודאי הוי מדאורייתא א"כ לפ"ז ממ"נ אין מקום לקושיית התוס' כאן. ועוד דאי ס"ד דר"מ ור"י בברייתא דספק משקין אליבא דר"ע פליגי ולא אליבא דנפשייהו כמו שהוכיחו התוס' מדר"י לדר"מ אם כן לפ"ז רבי יהודא ור"א ור"ש כולהו אליבא דר"ע פליגי ואם כן לפ"ז מאי מקשה הש"ס לקמן דף י"ז ע"ב דר"י אדר"י לענין טומאת משקין לטמא כלים ואיצטריך לשנויי דחזר ביה ר"י ואמאי לא משני בפשיטות דהכא ר"י אליבא דר"ע והתם ר"י אליבא דנפשיה כדאמרי' בכה"ג בדר"מ ור"י והא דמקשה נמי בסמוך דר"א אדר"א הו"מ לשנויי בפשיטות דהאי וכן היה ר"א אומר כדבריו היינו אליבא דר"ע והא דאמר ר"א אין טומאה למשקין כל עיקר בלא"ה ע"כ היינו אליבא דנפשיה דהא לר"ע שמעינן בהדיא במתניתין דיש למשקין טומאה בעולם וצ"ע ליישב שיטת התוס' בזה. אלא דלולי דבריהם שפיר יש לפרש דר"מ ור' יוסי בברייתא דספק משקין אליבא דנפשייהו פליגי כדפרישית וכמו שיבואר לקמן נמצא לפ"ז שפיר קאמר ר' ירמיה ואזדו לטעמייהו ממש ועיין במהרש"א ועיין ג"כ מ"ש הת"י בפ"ד דטהרות ודוק היטב:

הפיגול. לא צריך הכא אלא מסיים הברייתא: הפיגול והנותר. של קדשים: והטמא. בשר קודש שנטמא דקיימא לן בפ' אחרון (ד' קכ:) דגזרו עליהן שיטמאו את הידים ואע''פ שאין אוכל מטמא אדם גזרו עליהן לטמא מיהת את הידים ולא לטמא את הגוף משום חשדי כהונה ועצלי כהונה כדמפרשין התם ואפילו הכי דאית עלייהו טומאה דרבנן אמרי ב''ש דאין שורפין פיגול ונותר שאין טמאים מן התורה עם הטמאה שהוא טמא מן התורה וכ''ש בתרומה טהורה וטמאה ואפי' ב''ה לא קשרו אלא משום דאית לפיגול ונותר טומא' דרבנן: וא''ל. רבי יוסי לרבי מאיר כי ילפת ליה מדרבי יהושע נמי אינה היא המדה דמודין הן בזו ולקמן פריך אמאי אינה היא המדה: מדה ומדה היא. דהא טהורה גמורה היא החבית הזאת ומשום דסופה לאיבוד שרי לטמויי בידים: דעצים. שצריך להיסק שתי היסקות: מחלוקת בשש. שעדיין אין על הטהורה אלא איסור דרבנן אבל בשבע שנאסרה כבר מן התורה אין לך טומאה גדולה מזו ודברי הכל אף לר' יוסי שורפין: נימא קסבר ר' יוחנן. דמתני' דרבי חנינא בולד הטומאה דרבנן ור''מ מיניה יליף ודוקא נקט שש רבי יוחנן ומשום דאית עליה איסור דרבנן הוא טעמא דר' מאיר אבל אם בא לשורפ' בחמש וארבע מודה רבי מאיר דאין שורפין ואע''ג דסופה לאיבוד דלאו מדרבי יהושע קא יליף דטעמי' דרבי יהושע התם משום הפסד חולין או דילמא לר' יוחנן נמי ר' מאיר מדרבי יהושע יליף וטעמא דרבי מאיר לאו משום איסורא דרבנן הוא דהוא הדין נמי לחמש וארבע והאי דקאמר ר' יוחנן שש אורחא דמילתא נקט: א''ל אין. ודווקא שש קאמר ולקמיה פריך אמאי קאמר ר' יוסי אינה היא המדה: נימא מסייע ליה. דבשבע מודה ר' יוסי: הפיגול ונותר כו'. רבי יוסי א''ל לעיל וקאמר ליה לר' מאיר בהא הוא דאמרי בית הלל נשרפין כאחת משום דפיגול ונותר אסירי מדאורייתא אבל באיסורא דרבנן לא שרו לטמויי בידים שמעינן מינה מיהא דבאיסור דאורייתא מודה רבי יוסי ואע''ג דליכא שם טומאה עליה: שאני התם כו'. מהא לא מיסתייעא לר' יוחנן ואפי' בשבע אימא לך דפליג ר' יוסי ואע''ג דאסירא הואיל ואין עליה ' שם טומאה לא מטמינן ליה והא דמודה בפיגול ונותר משום דאית עלייהו שם טומאה דרבנן: מטמאה טומאת אוכלין. הואיל ומתחלה נראית לאדם ירדה לה תורת טומאה ואין עולה ממנה עד שתפסל מאכילת כלב: ונשרפת עם הטמאה בפסח. ואפילו היא תרומה טהורה והא ודאי ר' יוסי קאמר לה דאי ר' מאיר אפילו פת מעלייתא שרי וש''מ דמודה ר' יוסי היכא דלאו בת אכילה היא והוא הדין לפת מעלייתא בשבע שעות: אי הכי. דרבי מאיר מדרבי חנינא יליף מאי מודה ר' אליעזר דקאמר ליה ר' יוסי הא קא יליף רבי מאיר מדרבי חנינא מהדר ליה איהו מדרבי אליעזר ורבי יהושע: הכי קאמר ליה. הא דקא ילפת מדרבי חנינא אינה היא מן המדה כדמפרש לקמיה ואפילו לרבי יהושע נמי דשמעינן ליה דמיקל טפי גבי חבית דקאמר יטמאנה ביד מודה בשריפה בפסח דאין שורפין דהתם משום הפסד חולין הוא וכי איכא למימר דמיקל בשריפה בתלויה וטמאה הוא דאיכא למימר דמיקל כדשמען ליה גבי חבית שנולד לה ספק טומאה דאמר יגלנה ותנא גרמא והוא הדין בידים אבל בטהורה ליכא למימר דמיקל: אי הכי. דרבי מאיר מדרבי חנינא יליף אמאי אינה היא המדה מדה ומדה היא דהא בשש איכא איסורא דרבנן על הטהורה כי התם דאיכא טומאה דרבנן והא ר' יוסי לא שני ליה בין שם טומאה לשם איסור דהא אמרת דמודה רבי יוסי בשבע הואיל ואיכא איסור דאורייתא ואע''פ דליכא עלה שם טומאה אלמא לא שני ליה וכיון דלא שני ליה שפיר יליף רבי מאיר מדרבי חנינא דאמר דמטמאינן טומאה מדרבנן בטומאה דאורייתא הכא נמי מטמינן איסור דרבנן בטמא טומאה דאורייתא: א''ר ירמיה הכא. בבשר שנטמא בוולד הטומאה דקתני כגון שנטמא במשקין שנטמאו בשרץ: ואזדא ר' מאיר לטעמיה. דאמר משקין אין מטמאין אחרים ואפילו אוכלין אלא מדרבנן והוה ליה מדאורייתא טהור מעליא ושרפי ליה בהדי בשר שנטמא באב הטומאה דטמא מדאורייתא וגבי תרומה טהורה בשש דאיכא נמי איסור דרבנן עלה לא שנא: ורבי יוסי לטעמיה. דמשקין טימאוהו לבשר זה מדאורייתא הלכך אינה היא מן המדה דטמא וטמא הוא ולר' ירמיה איכא לאקשויי א''כ בין לר''מ בין לר' יוסי מאי מוסיפין לו טומאתו קא מסהיד ר' חנינא מעיקרא בראשון נגע וה''ל שני והשתא נמי בהדי ראשון שרפינן להו ונראה בעיני דרבי ירמיה אוולד וולד דקאמר רב יהודה סמיך ולא חש למידק כולי האי ונקט מילתיה בתר לישנא דמתני' דתני בוולד הטומאה ולעולם בבשר שנטמא במשקין שנטמא בכלי שנטמא בשרץ דהוו להו משקין שניים והוא שלישי ואשמעינן דשלישי מותר לעשותו שני. ואכתי איכא לאקשויי סוף סוף כיון דאין אוכל מטמא אוכל אלא מדרבנן מאי קא מהני ליה האי בשר ראשון לבשר שלישי אי לשוויה שני מדרבנן מעיקרא נמי שני מדרבנן הוה דאילו משקין שנגע בהן תחלה היו מדרבנן דהא נגע בראשון ואפי' ע''י שני הן נעשין תחלה אלא על כרחך ר' ירמיה כרב אדא או כאביי ס''ל דאמרי קדשים עושין טומאה כיוצא בהן ואשמעינן ר' חנינא דשני דרבנן עבדינן ליה שני דאורייתא ולר' מאיר שמעינן מינה דשני דרבנן דהוא טהור מעליא דאורייתא מותר לעשותו שני דאורייתא והוא הדין לתרומה טהורה שנשרפת עם הטמאה ולר' יוסי אשמעינן דשני דרבנן דהוא שלישי דאורייתא עבדינן שני דאורייתא הלכך אינה היא מן המדה ורבינא דאית ליה מקרא מלא דבר הכתוב לא ס''ל דרבי ירמיה ומוקי לה לתוספת טומאה דרבנן דמתניתין כדאוקימנא ברישא ומאי מדבריהן מדברי ר' אליעזר ורבי יהושע:

ולא ידעינן אי נגע אי לא נגע וקשה לריב''א אי ברה''י ספיקו טמא ואי ברה''ר ספיקו טהור ונראה לר''י לפרש כגון שתי חביות ברה''י ונגע באחת מהן ואינו יודע באיזה מהן נגע דהשתא שתיהן תלויות דבר תורה דלא ילפינן מסוטה דברשות היחיד ספקו טמא אלא דבר שיכול להיות אמת כעין סוטה אבל הכא דודאי אחת מהן טהורה אין לטמאות שתיהן מספק כדתנן בפרק שני נזירים (נזיר ד' נז.) ב' נזירים שאמר להם אחד ראיתי אחד מכם שנטמא מביאין קרבן טומאה וטהרה ומפרש בגמ' דהוי ספק טומאה ברה''י ואפ''ה לא אמרי' דכל אחד יביא קרבן טומאה משום דודאי לא נטמא רק אחד מהן: נימא קסבר ר' יוחנן כו' מדברי ר' חנינא. פ''ה דמשמע ליה מדקאמר מחלוקת בשש דאי מדרבי יהושע מאי איריא בשש אפי' בד' וה' נמי כיון דאזיל לאיבוד ואין .. נראה לר''י דדילמא הא דנקט שש לאו למעוטי ד' וה' אלא משום דבעי למימר אבל בז' ד''ה שורפין ועוד דבד' וה' לא אזיל לאיבוד דכיון דשרי באכילה ימצא להן אוכלין הרבה ונראה לר''י דדייק מדקאמר אבל בז' ד''ה שורפין ואי מדברי רבי יהושע קאמר א''כ מנלן דבז' שורפין לרבי יוסי כיון דסבירא ליה דהתם שאני דאיכא הפסד חולין אבל בעלמא לא אע''ג דאזיל לאיבוד א''כ אפי' בז' לא ישרפו עם הטמא וא''ת הא דבז' שורפין אפילו לרבי יוסי משום דיליף מדברי רבי עקיבא דשרי לשרוף פסול עם הטמא וי''ל כיון דמדרבי יהושע יליף ולא מצינו דר''מ יליף איסור מטומאה מסברא אין לנו ללמוד איסור מטמא אבל אי מדבריה' היינו מדברי רבי חנינא ויליף ר''מ איסור מטמא ורבי יוסי דאמר אינה היא המדה משום דסבירא ליה ולד טומאה דאורייתא ולא ילפינן מיניה איסור דרבנן דהיינו בשש אבל בז' איסור דאורייתא ילפינן מיניה: ונשרפת עם הטמאה. נראה לו לדמות האי דאזיל לאיבוד לז' אבל בו' אין שורפין כיון דלא אזיל לאיבוד אלא משום גזירה דרבנן: רבי יוסי לטעמיה. קשה רבי יוסי גופיה אית ליה לקמן (דף יח:) טומאת משקין לטמא אחרים דרבנן והא דאית ליה הכא דאורייתא בשיטת ר' עקיבא רבו אמר ואין זה לטעמיה ועוד

דף טו - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד