דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 225ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קטז - א

יתירא הוא, והוא משמש כמקור לאיסור שאר כלי אוכל נפש, וכיון דיתירא הוא ויש בו שימוש ללימוד נוסף, שדייה, נטילו אף אחובל ריחים ורכב,

אבל הכא לענין קרבן פסח, הפסוק "כי אם צלי אש" לאו יתירא הוא,

דמבעי ליה לכדתניא: בשעה שישנו האדם במצווה של קום אכול צלי, בלילה של פסח, רק אז הוא ישנו באיסור "בל תאכל ממנו נא". אבל בשעה שאינו בקום אכול צלי, כשהאיר היום, שוב אינו עובר בבל תאכל נא.

וכיוון שאינו מיותר ללמוד ממנו איסור אחר, אלא רק את השעה שבה עוברים באיסור לא תאכל ממנו נא, שוב אינו עובר על כי אם צלי אש, משום דהוי לאו שבכללות.

תניא כוותיה דרב יהודה, דאמר החובל ריחיים אינו לוקה משום כי נפש הוא חובל.

דתניא: חבל זוג, מספריים של ספרים, העשויות משני סכינים, שכל סכין יש לו שימוש בפני עצמו כסכין, ובהרכבתם יחד למספריים, נעשית המלאכה מבין שניהם, דהוי שני כלים שנעשית המלאכה מבין שניהם, כמו ריחיים ורכב.

וכן החובל שתי פרות הקשורות יחד עם הצמד, עול המחרישה של הפרות, חייב שתים. לפי שעל כל כלי בפני עצמו נאמר כי נפש הוא חובל.

אבל אם חבל את זה בפני עצמו, ואת זה בפני עצמו, אינו חייב אלא אחת [274].

וכן תניא אידך: חבל זוג של ספרים וצמד של פרות, יכול לא יהא חייב אלא אחת, משום כי נפש הוא חובל, תלמוד לומר "לא יחבול ריחים ורכב", מה ריחים ורכב שהן מיוחדין, שני כלים ועושין מלאכה אחת, וחייב על זה, על הריחיים בפני עצמו, ועל זה, על הרכב בפני עצמו,

אף כל דברים שהן שני כלים מיוחדים, ועושין מלאכה אחת, חייב על זה בפני עצמו, ועל זה בפני עצמו,

מדיליף לה מריחיים ורכב, שמע מינה דבחובל ריחיים ורכב עמם, אינו לוקה אלא שתים ולא שלוש, כרב יהודה [275].

מעשה בההוא גברא, שהלווה מעות לחבירו, דחבל סכינא דאשכבתא, שנטל כמשכון סכין של קצבים [276] מהלווה חבריה.

אתא הנחבל לקמיה דאביי, ותבע את החובל על שלקח ממנו כלי אוכל נפש.

אמר ליה אביי לחובל: זיל אהדריה, לך והחזר ללווה את הסכין הזה, משום דהוי ליה כלי שעושים בו אוכל נפש, [277] ותא קום ובוא לתבוע אותו בדינא עלה, ובית דין, הם ישלחו שליח למשכנו.

רבא אמר, לא צריך המלווה למיקם בדינא עלה להוכיח שאכן הלווהו, אלא אם ירצה החובל, יכול לטעון, לתבוע ללא צורך בראיה, עד כדי דמיהן, עד כדי שוויה של הסכין,

משום שבזמן שמשכן את בעל הסכין, לא היו עדים על לקיחת הסכין, ומתוך שיכל המלווה לשקר ולומר "לקוח הוא בידי", נאמן גם לתבוע את הלווה עד כדי שוויו של הסכין, והרי הוא כאילו קנה את המשכון. [278]

ומקשינן: ואביי, וכי לית ליה ההיא סברא שהתופס חפץ מחבירו קנה אותו, במיגו שהיה אומר לקוח הוא בידי, ואינו צריך להביא ראיה על כך?

מאי שנא מהנהו עיזי דאכלי חושלא, מהמעשה בעזים של אדם אחד, שאכלו שעורים קלופים של אדם אחר בנהרדעא, ואתא מרא דחושלא, בעל השעורים ותפס להו לאותם עיזים כמשכון, עד שישלם לו בעליהם את נזק דמי השעורים,

וכשבא בעל העיזים לשלם את מה שאכלו, קא טעין בעל השעורים, שאכלו העיזים טובא, יותר משווים של העיזים, ותבע את בעל העיזים לשלם את כל הנזק, ללא שהביא ראיה על כך שאכלו כפי שאמר.

ואמר אבוה דשמואל, יכול בעל השעורים לטעון שאכלו העיזים, רק עד כדי דמיהן של העיזים, ויהיה נאמן ללא ראיה, כיוון שהוא מוחזק בעיזים, והיה יכול לומר לקוחים הם בידי. [279] אבל על יותר מכדי דמיהן של העיזים, אינו נאמן להוציא מבעל העיזים ללא ראיה.

ומוכח, שאף אבוה דשמואל סבר כרבא, שהמוחזק בחפץ שיכול לומר עליו לקוח הוא בידי, אינו צריך להביא ראיה עד כדי דמיו. [280] ומדוע אביי חולק על כך.

ומתרצינן: התם, בעיזי דאכלי חושלא, לאו מידי דעבדא לאושולי ולאוגורי הוא, אין דרך בני אדם להשאיל או להשכיר עיזים, ולכן יש למחזיק בהם זכות לומר, אם העיזים בידי, בהכרח שלקוחים הם בידי,

ואף אם לא טען כך, יש לו מיגו שהיה יכול לומר לקוח הוא בידי. ולכך נחשב כמוחזק במשכון, ויכול להוציא מבעל העיזים עד כדי דמיו.

אבל הכא, חובל סכינא דאשכבתא, מידי דעביד לאושולי ולאוגורי הוא, דרך בני אדם להשאיל את סכיניהם, ולכן אי אפשר לומר "מיגו דאי בעי אמר לקוח הוא בידי", כיוון שיתכן שזה בידו רק בתורת שאלה.

וכן מצינו, דשלח רב הונא בר אבין: דברים העשויין [281] להשאיל ולהשכיר, ובא אחד והחזיק בהם, ואמר "לקוחין הן בידי", אינו נאמן, כי אי אפשר לטעון לקוח הוא בידי אלא בדבר שאינו עשוי להשאיל ולהשכיר.

ומקשינן: וכי ורבא עצמו לית ליה האי סברא, לחלק בין דברים העשויים להשאיל ולהשכיר לאינם עשויים לכך?

והא היה מעשה, שבאו עדים והעידו שיש ביד היתומים חפצים הנמצאים ברשותם שלא כדין, ואמרו היתומים שאולים הם בידינו, וכשנגמור להשתמש נחזירם לבעליהם, ורבא אפיק, הוציא זוגא דסרבלא, מספריים לגזיזת צמר, וספרא דאגדתא מאותם יתמי,

משום שאם הביאו הבעלים עדים על כך שהמספריים והספרים היו שלהם, שוב אין היתומים יכולים לומר שאולים הם בידינו, לפי שבדברים העשויין להשאיל ולהשכיר, אי אפשר לומר לקוחין הם בידי. [282]

אמר לך רבא: האי נמי סכין של קצבים, כיון דעלול הסכין למיפגמא, קפדי אינשי ולא מושלי, וממילא נעשית הסכין כדבר שאינו עשוי להשאילו, ונאמן המחזיק לומר, אם הסכין בידי, בוודאי לקוח הוא בידי.

הדרן הלך פרק המקבל

הערות

[274] רש"י נקט שאין להוכיח מכך שלוקים על מספרים שתים ולא שלוש כרב יהודה, המחייב בריחיים ורכב שתים ודלא כרב הונא, כי דווקא בריחיים ורכב סבר רב הונא שיש לאו נוסף על הריחיים ורכב עמם משום כי נפש הוא חובל, אבל החובל מספרים, לכולי עלמא אינו לוקה אלא משום כי נפש הוא חובל, אבל התוספות פירשו שהראיה היא מכך שמחייבים את החובל מספרים של ספרים בשני לאווין, דבשלמא לרב יהודה שאין לוקים בריחיים ורכב משום כי נפש הוא חובל, שייך לומר שבמקום שלוקה משום כי נפש ילקה על כל חלק וחלק של המספרים, אבל לדעת רב הונא שבריחיים ורכב לוקה משום כי נפש הוא חובל, ואמרינן שם שעל שני הכלים לוקה פעם אחת משום ריחיים ורכב, אם כן גם במספריים יהיה על החובל ללקות פעם אחת על שני חלקי המספרים. נמצא שלדעת רש"י אליבא דרב הונא החובל מספרים לוקה שתים, ולדעת תוספות לוקה פעם אחת.

[275] לדעת רש"י ראיית הגמרא היא משתי הברייתות יחד. כי מהברייתא הראשונה אין להוכיח כרב יהודה כמבואר בהערה הקודמת, ומברייתא זו גם כן אין ראיה לרב יהודה לפי שלא הוזכר בה מפורש שחייב שתים אלא שחייב על כל חלק בפני עמו וממילא יתכן שחייב שלוש כרב הונא, אלא הראיה היא ממה שנתבאר בברייתא הראשונה שחייב על מספריים שתים, ובברייתא השניה הוקש דין מספרי לריחיים ורכב שמע מינה שגם בריחיים ורכב חייב שתים כרב יהודה.

[276] רש"י פירש סכין שמקצבים בו בשר, ותמה התוספות רא"ש מהמבואר להלן שיש קפידא לבעל הבית שלא להשאיל את הסכין, ואילו בסכין של קצבים אין קפידא שלא יפגם, ולכך פירש שמדובר בסכין של שחיטה, והר"ן הביא יש אומרים שפירשו שהוא סכין של ר עניים.

[277] התוספות [קטו א ד"ה וחייב] הקשו מדוע הצריך אביי להשיב את הסכין, הלא אין חיוב השבה על חבלת כלי אוכל נפש, ותירצו כיוון שאם היה יודע שאסור לא היה חובלו הרי זה כזכה בטעות בסכינו של חבירו לכך עליו להחזירו, אבל דעת הנימוקי יוסף שיש חיוב השבה גם בלוקח אוכל נפש וכן כתב הגר"א בשם ספר התרומות [לעיל קיג]. ובדעת התוספות תמה רבי עקיבא איגר, מאין להם שחייב אביי להשיב את הסכין משום שהוא כלי אוכל נפש, שמא מחמת שחבלו בביתו חייבו להחזיר, ותירץ שמלשונו של אביי זיל אהדר ליה דהוי ליה כלי אוכל נפש משמע שמשום כך חייבו.

[278] במרדכי הביא בשם רבינו תם שאף לדעת רבא עליו להחזיר את הסכין משום שסכין זה כלי אוכל נפש, אבל על מה שאמר אביי תא קום לדינא סבר רבא שאינו צריך ראיות על כך משום שיש לו מיגו, ואם ירצה יוכל לתפוס חפץ אחר שאינו כלי אוכל נפש.

[279] הראשונים הקשו הרי קיימא לן מיגו דהעזה לא אמרינן, ובנידון דידן כשאומר העיזים הזיקו אין בכך העזה בפני הבעלים, אבל בטענת המיגו שהיא "לקוחים הם בידי" יש בכך משום העזה בפני הבעלים, וכיצד אמרינן שהוא יכול לטעון עד כדי דמיהן, ותירץ הש"ך בכללי מיגו [פו ו] שהכלל "מיגו דהעזה לא אמרינן" נאמר רק בזמן שהיה מלכתחילה סמיכות דעת של התובע על הנתבע כגון שהלווהו וכדומה, אבל באופן שהעיזים באו מאליהן יכול בעל החושלי להעיז פניו ואמרינן מיגו דהעזה לטובתו. הר"ן הביא בשם הגאונים שהא דאמרינן יכול לטעון עד כדי דמיהן היינו בשבועה חמורה שאין לך מוציא ממון ללא שבועה, והר"ן עצמו פירש בדעתם שחייב שבועה מפני שהמיגו הוא מיגו דהעזה.

[280] בשיעורי ר' שמואל [בבא מציעא ב, א] הקשה, דאף אם אביי מודה לכך שבמקום שיש לו מיגו המוחזק נאמן עד כדי דמיו, יתכן לומר שבאופן שחבל סכין שהוא אוכל נפש אינו נהפך למוחזק למרות המיגו משום שעליו להחזיר את הסכין ללווה, ובפרט לדברי התוספות [קטו ב] שאילו ידע החובל שאסור לו לחבול אוכל נפש לא היה חובל, ונמצאת זכיתו בטעות ואינו יכול לקנות את המשכון, עיין שם.

[281] הרמב"ם [טוען ונטען ח ט] כתב דדווקא דברים העשוים להשאיל אינו נאמן לומר לקוחים הם בידי, אבל דברים שהם רק "ראויים" להשאיל ולא "עשויין" נאמן לומר עליהם לקוחין הם בידי, וכתב המגיד משנה שכן מוכח מלשון הגמרא דקתני דברים העשויין להשאיל ולהשכיר, והראב"ד השיג דאין חילוק בין דברים ראויין לעשויין. ועיין משנת רבי אהרן הלכות שכנים בביאור מחלוקתם.

[282] משמע שספרים עשויין להשאיל, והקשו התוספות מהא דאיתא בב"ק [קיד ב]: המכיר כליו וספריו ביד אחר, אינו נאמן לומר שלי הם ונגנבו ממני, כי יתכן שהיו שלו ומכרן לאחר, ומדוע אינו נאמן במיגו שהיה אומר השאלתים לו, והרי ספרים עשויין להשאיל. ותירצו: א. בשם ר"ת - מדובר באדם שאין דרכו להשאיל. ב. בשם מורי ה"ר דודי - מיגו להוציא לא אמרינן. וכתב הקצות החושן [פב יב] שרבינו תם מיאן בתירוצו של ה"ר דודי משום שהכלל מיגו להוציא לא אמרינן נאמר רק כשהתובע והנתבע באים בטענת ברי, אבל כשהתובע ברי והנתבע שמא ואינו יודע אם זה שקנה ממנו את הספרים גנבם מהתובע או לקחם נאמן התובע במיגו להוציא ממון, ועיין ש"ך [קלג יג].

יתירא הוא [יתר הוא] ובא להוסיף הלכות חדשות לגבי שאר מכשירים, כיון דיתירא [שמיותר] הוא — שדייה [הטל אותו] הוא על

ריחים ורכב. אבל הכא [כאן] בענין הפסח, הביטוי "כי אם צלי אש" (שמות יב ט) לאו יתירא הוא [לא מיותר] הוא, דמבעי ליה לכדתניא [שנחוץ הוא ללמוד לכפי ששנינו בברייתא]: בשעה שישנו הציווי בקום אכול צלי, כלומר, בשעת הלילה כשחלה מצות אכילת הפסח — באותה שעה ישנו גם באיסור "בל תאכל נא", אבל בשעה שאינו בקום אכול צלי, כגון קודם לכן — אינו ב"בל תאכל נא", ואם אכלו אז — אינו לוקה.

א לגופה של המחלוקת בריחים ורכב מעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב יהודה: אם חבל זוג (מספריים) של ספרים, או צמד של פרות — חייב שתים. לקח זה בעצמו וזה בעצמו, להב אחד של מספריים או פרה אחת — אינו חייב אלא אחת. הרי שאינו לוקה אלא אחת ואינו לוקה על הלאו הכולל.

ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת] : חבל זוג של ספרים וצמד של פרות, יכול לא יהא חייב אלא אחת — תלמוד לומר "לא יחבל ריחים ורכב" (דברים כד, י), ונלמד: מה ריחים ורכב שהן מיוחדין, שהם אמנם שני כלים כל אחד לעצמו ועושין יחד מלאכה אחת — ובכל מקום חייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו, אף כל דברים שהן שני כלים מיוחדים, כמו זוג של ספרים או צמד של פרות ועושין מלאכה אחת — חייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו.

ב מסופר: ההוא גברא [אדם אחד] שחבל סכינא דאשכבתא מחבריה [סכין של שחיטה אצל חבירו]. אתא לקמיה [בא לפני] אביי לשאול בענין זה, אמר ליה [לו] אביי: זיל אהדריה [לך החזר אותו], דהוי ליה [הרי הוא] כלי שעושים בו אוכל נפש וכאמור — אסור לך לקחתו כמשכון, ותא קום בדינא עלה [ולך עמוד בדין עליה]. רבא אמר שהוא לא צריך למקם בדינא עלה [לעמוד בדין עליה], שמאחר והסכין נמצאה כבר בידו ויכול לטעון עד כדי דמיהן, יכול הוא לטעון שההוא חייב לו כדי שיעור זה.

ושואלים: וכי אביי לית ליה ההיא סברא [אין לו, אינו מקבל אותה סברה] שמי שתפס חפץ של בעל חוב, שיכול לטעון בחוב עד כדי דמיו? מאי שנא [במה שונה הדבר] מאותו מעשה שהיה בהנהו עיזי דאכלי חושלא [אותן עיזים שאכלו שעורים קלופות] בנהרדעא, ואתא מרא דחושלא [ובא בעל השעורים] ותפס להו [אותם, את העיזים], וקא טעין טובא [וטען שחייב לו אותו אדם הרבה]. ואמר אבוה [אביו] של שמואל שהיה דיין שם שיכול לטעון עד כדי דמיהן!

ומסבירים שיש הבדל: התם לאו מידי דעבדא לאושולי ולאוגורי [שם העיזים אינו דבר שעשוי להשאיל ולהשכיר] הוא, ולכן אם הוא מחזיק בהן יש לו זכות לכאורה עליהן, ויכול להסתמך על חזקה זו. ואילו הכא מידי דעביד לאושולי ולאוגורי [כאן השכיר דבר שעשוי להשאיל ולהשכיר] הוא, ובדבר כגון זה אינו נאמן אם מחזיק בו בלא ראיה. שכן שלח רב הונא בר אבין הלכה זו: דברים העשויין להשאיל ולהשכיר, ואמר אדם המחזיק בהן: לקוחין הן בידי (קניתי אותן) אינו נאמן בטענה זו בלבד, וצריך להביא ראיות אחרות, כי אולי באו לידו בשאלה או בשכירות.

ושואלים: וכי רבא לית ליה האי סברא [אין לו, אינו מקבל סברה זו]? והא [והרי] רבא עצמו אפיק זוגא דסרבלא וספרא דאגדתא מיתמי [הוציא מספריים של צמר וספר אגדה מיתומים] שהחזיקו בהם מפני שהם דברים העשויין להשאיל ולהשכיר! ומשיבים: אמר [יכול היה לומ] לך רבא: האי נמי [זו גם כן], סכין שחיטה, כיון דמיפגמא [שהיא נפגמת] — קפדי אינשי ולא מושלי

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

is superfluous and therefore includes other utensils as well. Since it is superfluous, apply it as another prohibition upon the lower and upper millstones.

But here, with regard to the Paschal offering, the phrase “but roasted with fire” is not superfluous, as he requires it for that which is taught in a baraita: At the time when one is included in the mitzva to arise and eat the roasted Paschal offering, he is also included in the prohibition not to eat of it raw, but at a time when one is not included in the mitzva to arise and eat the roasted Paschal offering, he is not included in the prohibition not to eat of it raw either. Consequently, one who eats the Paschal offering at that time is not liable to receive lashes.

§ The Gemara returns to the dispute concerning the lower and upper millstones. It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rav Yehuda: If one took as collateral barbers’ scissors [zog] or a pair of cows, he is liable to receive two sets of lashes. If he took this one blade of the pair of scissors by itself or that one cow by itself, he is liable to receive only one set of lashes. According to this tanna, he is not liable for the general prohibition.

And it is taught in another baraita: If one took as collateral barbers’ scissors or a pair of cows, one might have thought that he is liable to receive only one set of lashes. Therefore, the verse states: “He may not take as collateral the lower or upper millstone,” which indicates that just as the lower and upper millstones are unique in that they are two distinct vessels and they perform one task together, and nevertheless one is liable separately for this and separately for that, so too, with regard to all items that are composed of two individual vessels, such as barbers’ scissors or a pair of cows, and they perform one task, he is liable separately for this and separately for that.

§ The Gemara relates: There was a certain man who took as collateral a slaughtering knife from another. He came before Abaye to ask him what to do. Abaye said to him: Go and return it, as it is a vessel used in the preparation of food, and it is therefore forbidden to take as collateral, and go stand in judgment, i.e., litigate with the debtor in court, concerning how much money he owes you. Rava said: He does not have to stand in judgment for this. Since the knife is in his possession, he can claim the amount of the debt up to its value.

The Gemara asks: And does Abaye not accept that reasoning, that one who seized an item belonging to a debtor may claim the sum owed to him up to the value of the item? In what way is it different from the incident involving those goats that ate peeled barley [ḥushla] in Neharde’a, and the owner of the peeled barley came and seized the goats and claimed that their owner was indebted to him for a large amount, and Shmuel’s father, who acted as a judge in this case, said that he can claim a sum up to their value?

The Gemara answers that there is a difference between the two cases: There, a goat is an item that is not usually lent out or rented. Consequently, the one who possesses them has a presumptive right of ownership upon which he can base his claim. Conversely, here, the slaughtering knife is an item that is usually lent out or rented. Therefore, he is not deemed credible without proof that it is his merely by virtue of its being in his possession. The Gemara supports this distinction: As Rav Huna bar Avin sent the following ruling: In a case of items that are usually lent out or rented, and one in possession of them says: They were acquired by me, he is not deemed credible by this claim alone. He must provide further proof, as he might have borrowed or rented them.

The Gemara asks: And does Rava not accept this reasoning? But didn’t Rava himself remove scissors used for wool and a scroll of aggada from the possession of orphans as items that are usually lent out or rented? The Gemara answers: Rava could have said to you: With regard to this slaughtering knife too, since it is likely to be damaged, people are particular and do not lend it out. Therefore, it is not considered an item that is typically lent out, and the one in possession of it can claim the money owed to him up to the value of the knife.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דתניא: חבל זוג של ספרים וצמד של פרות. פירוש, החובל הצמד שהן כלים רבים וכולן עושין מלאכה אחת, ואפילו הכי חייב על כל אחת ואחת, לפי שהם למדים מרחים וזוג של ספרים, לא ידעתי למה שהן אינן כלי אוכל נפש, גם לקמן למאן דמפרש סכינא דאשכבתא כמו כלומר סכין של הרצענים, גם הוא אין עושין בו אוכל נפש ולמה מחזירו. (שיטמ"ק).

פסח שאכלו נא או מבושל מבעוד יום אינו לוקה אחר שלא אכלו בשעת אכילתו הוא שנאמר כי אם צלי אש בשעה שישנו בקום אכול צלי ישנו בבל תאכל נא בשעה שאינו בקום אכול צלי אינו בבל תאכל נא ומ"מ עבר על מצות עשה שנאמר ואכלו את הבשר בלילה הזה ולא בזמן אחר:

מי שמשכן את חברו בדברים שעושין בהן אוכל נפש כופין אותו להחזיר ואף אין משכונו מועיל לו לגבות מזה את חובו ושלא יוכל עוד לכפור בו אלא אם יודה ישלם ואם יכפור ישבע ואין אומרים הרי יכול הלה לומר על משכון זה לקוח הוא בידי ומאחר שכן יהא נאמן מיהא עד כדי דמיו לגבות ממנו בלא דין ודברים ושלא יוכל הלה לכפור שאין זה נאמן לומר לקות הוא בידי בד"א בדברים העשויים להשכיר ולהשאיל שאין אדם נאמן בהם לומר לקוח הוא בידי אבל דברים שאין עשויין להשאיל ולהשכיר כך שהם תחת ידו של זה אע"פ שאחר מביא ראיה שכבר הוא שלו נאמן זה לומר לקוח הוא בידי ומתוך שנאמן לומר לקוח הוא בידי כשהודה שמשכנו וכופין אותו להחזיר גובה מיהא חובו בלא דין ודברים ואין הלה יכול לכפור מעתה כל שיש בידו מטלטלין ואחד אומר שלו הם ונתברר שכן אם הם מדברים שאין עשויים להשאיל ולהשכיר יכול זה לומר לקוח הוא בידי או משכון הם בידי או יש לי עליהם טענה זו ואם הם מדברים העשויים להשאיל ולהשכיר אינו נאמן וכן יתומים שלו אין נאמנים לומר לקוחים הם ביד אבינו אלא מוציאין ממנו ומיתומיו ומ"מ גדולי הפוסקים כתבו שאף בדברים שאין עשויין להשאיל ולהשכיר אם הדבר ידוע שזה הפקידו או השאילו ובתורת פקדון או שאלה בא לידו אינו נאמן לומר חזרתי ולקחתיה ממנו ולא נאמר שיהא נאמן בלקוח הוא בידו אלא שלא הפקיד או השאיל בעדים וראיה לזה בפרק חזקת הבתים במה שאמרו שם אומן אין לו חזקה והקשה היכי דמי אי דאיכא עדים אחר נמי אמאי יש לו חזקה אלא דליכא עדים אלמא כל שיש עדים שהפקידו או השאילו אף בשאין עשוי להשאיל אין יכול לומר עוד לקוח הוא בידי וכבר כתבנו מזה בפרק המפקיד:

דברים שאין עשויים להשאיל ולהשכיר יש מי שפירש בו דברים שאין דרכן להשאיל ולהשכיר כגון מלבושים ופירות ודברים של סחורה ומטבעות של זהב וכיוצא באלו ומ"מ גדולי המחברים פרשו בקבלת הגאונים שכל הדברים ראויים להשכיר ודרכן להשאיל אפילו חלוקו של אדם ומצעו ומטתו אבל דברים העשויים להשאיל ולהשכיר הם שדרך לעשותם תחלת עשייתם כדי להשאילם או להשכירם כגון יורות של נחשת העשויות לבשל בהם בבית המשתאות וכן תכשיטי הכלות ועדיי החתנים וכיוצא באלו אבל כל שאינו ממין זה הוא בכלל שאין עשוי להשאיל ולהשכיר ואפילו אותן שדרכן להשאיל ולהשכיר ומ"מ יראה לי שזה שאמרו בגמרא האי סכינא כיון דאיפגמא קפדי בה אינשי ולא מושלי (יתר) [יותר] יורה כפירוש ראשון ואף שטת התלמוד מוכחת כן אבל מה נעשה וגדולי המחברים מרחיקים אותו הרחקה יתרה ומזהירים אותנו שלא להטעות ולפרש כדעת ראשון:

ונשלם הפרק בע"ה:

הא דתניא בברייתא אבל זה בעצמו וזה בעצמו אינו חייב אלא אחת זה בעצמו או זה בעצמו קאמי. הראב"ד.
הא דתניא חבל זוג של ספרים וצמד של פרות פירוש החובל הצמד שהן כלים רבים וכולן עושין מלאכה אחת ואפילו הכי חייב על כל אחת ואחת לפי שהם למדים מריחים. וזוג של ספרים לא ידעתי למה שהן אינן כלי אוכל נפש גם לקמן למאן דמפרש סכינא דאשכבתא כמו דאשכפתא כלומר סכין של הרצענים גם הוא אין עושין בו אוכל נפש למה מחזירו. הרשב"א.

אבל הר"ן כתב שזה עולה לפי מה שכתבנו למעלה שכלי אומנותם של אומנים דינן ככלי שעושין בהן אוכל נפש. עד כאן.

וזה לשון הראב"ד: וצמד של פרות פירוש בצמד יש בו כלים הרבה וצריכין זה לזה באותה מלאכה. יכול לא יהא חייב אלא אחת שהרי מכי נפש הוא חובל נפקי כלהו ולא פרט בהו רחמנא כי היכי דפרט בריחים ורכב. הדר אמר כולם למדים מריחים ורכב מה ריתים ורכב מיוחדין שהן שני כלים וכו' וחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו כדפרישית לעיל משום דמייתרי אף כל שאר דברים הבאים מכי נפש חייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו.
סליק פרק תשיעי המקבל
הבית והעליה
פרק עשירי

בא"ד דלא שייך אלא כי אם צלי אש כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה ותניא אידך כו' דלרב הונא אי חייב ב' ע"כ חייב ג' כו' לא מחייב אפי' בריחים ורכב אלא אחת כו' עכ"ל וליכא לפרושי דלרב יהודה ניחא להו דחייב ב' משום דיליף מריחים ורכב ליתן בהן לאו של ריחים ורכב דא"כ מאי קאמר רב יהודה כי נפש הוא חובל לשאר דברים הוא דאתא אלא דאיכא למימר לרב יהודה דמכי נפש הוא חובל מחייב בשאר ב' כלים על זה בפני עצמו וע"ז בפני עצמו ולגלוי מילתא בעלמא קאמר מה ריחים ורכב כו' כלומר דאין חילוק בין ריחים ורכב ובין שאר כלים אבל לרב הונא דאתא כי נפש הוא חובל לריחים ורכב כמו לשאר דברים ואי הוה מחייב ב' על שאר דברים משום כי נפש הוא חובל ה"נ דחייב ב' משום כי נפש הוא חובל בריחים ורכב והל"ל חבל ריחים ורכב לוקה ד' ודו"ק:

סליק פרק המקבל

גמרא חבל זוג ספרים כו'. עיין לעיל (קיג א) תד"ה ואת המחרישה:

רש"י ד"ה זוגא. שגוזזין בהן בגדי צמר. כצ"ל וכ"ה בפירושו בע"ז (עה ב):

תד"ה והא רבא. ומיהו למ"ד בח"ה ע"ל דף ב ע"א תד"ה וזה:

זיל אהדריה דהוי ליה כלים שעושין א"נ תמוה כמו שכתבו תוספות דהא סבירא ליה לאביי אי עביד מהני ואי לקיומי לעשה הא כיון דלקי ע"כ אינו ניתק עיין שם. ותוספות כתבו דמיירי שלא ידע דאסור והוי ליה בטעות דלא ניחא ליה באיסור עיין שם. וקשה דעל כל פנים לאו דלא תבא גם כן יש דחבל היינו מרשותו. אם כן אם לא ידע כלל גם מאיסור לא תבא אם כן ל"ל משום אוכל נפש גם שאר משכון היה בטעות משום לא תבא. ואם ידע מאיסור זה אין זה טעות כיון דניחא ליה באיסור. ובין לאו א' לב' אין חילוק שיחשב טעות. ובש"ס תמורה מ' מספקא לש"ס כיון דעבר על איסור א' אם גם ב' עיין שם. ואפשר משום דלא תבא ניתק לעשה ויתוקן קיימו כו' מה שאין כן לא יחבול כו' דאי אפשר לתקן. וכדאמר חילוק בין ממון לשבועה דאיתא בחזרה ע"ש:

ונראה די"ל דקשה עוד מה דפליג רבא דנאמן כו' ואינו צריך בדינא כו' ומשמע דלא להדריה דהא בש"ס פריך אאביי מעיזי דנאמן ומה קושיא דלא אהדריה משום השבת עבוט כמחרישה ביום לרש"י ז"ל וכי משום דיש עוד לאו דאוכל נפש דלא ניתק ולא מתקן בחזרה מכל מקום לאו דלא תבא שיש גם כן וזה מתקן ע"כ להחזיר לקיומי לעשה כנ"ל. ונהי דמאביי דייק דא"ל דהוי ליה כלים כו' א"נ משמע דרק מהאי טעמא וע"כ הפי' חזרה גמורה שלא בתורת השבת העבוט כנ"ל. אבל מה דמשמע דלרבא אינו צריך להחזיר קשה דעל כל פנים משום השבת העבוט יחזור כנ"ל. ולכך י"ל דהא בנוטלו לפרעון וגוביינא כתבו תוספות דרשאי שליח ב"ד דליכא לא יחבול ולא משום לא תבא לעבוט כו' וגם מסדרין עיין שם. ואם כן גם מלוה י"ל דחבל שלקחו בתורת גוביינא ופרעון. רק די"ל כיון דמאן שם לך לא חשיב גבוי בלא שליח ב"ד וממילא רק תפיסת משכון ויש לאו דלא תחבול כנ"ל. אך כיון דקיימא לן עביד דינא לנפשיה שפיר יכול ליקח לפרעון וגבוי כמו שיושב בב"ד כיון דהדין שנאמן. ואם כן אז דלא היה ראה ונאמן במיגו גם לאביי היה מהני בתורת גבוי ולא עבר כלל רק אחר כך שראו בידו ואבד המיגו לא מהני בתורת גבוי רק תפיסה למשכון עד שילך לב"ד שיברר בעדים או יודה כמו שכתב רש"י ועובר עכשיו בלאו. אך עכשיו שכבר בידו לא עובר כלל דניתוח אינו אסור מן התורה רק דרבנן וכיון שנעשה משכון בידו ממילא לא עובר ולא היה צריך להחזירו רק משום לאו דלא יחבול דגם ניתוח מן התורה אם כן מה שיתפוס אחר שנעשה ראה בתורת משכון עובר בלא יחבול כנ"ל. ושפיר אמר ליה אביי אהדריה משום אוכל נפש דכיון שראו וליכא מיגו אין רשאי לתופסו בתורת משכון אף דאי עביד מהני א"ל שלא יעבור מה שאין כן לאו דלא תבא לא עבר כלל כנ"ל. ורבא דסבירא ליה דנאמן מהני עדיין בתורת גוביינא ולא נעשה תפיסת משכון כלל כנ"ל:

יתירא הוא. ללאו משום שאר דברים וכיון דיתירא הוא ללאו וכתביה סתמא שדייה נמי אריחים ורכב שאין לך להוציאם ממשמע' כי נפש הוא חובל על כרחך אבל הכא כי אם צלי אש לאו לאזהרה אתא לאוסופי לאו יתירא אלא כדתניא ומ''מ נא ומבושל משמע ביה שאינו עובר בנא ומבושל ביום אלא בלילה: ה''ג תניא כוותיה דרב יהודה חבל זוג וכו' ותניא אידך וכו'. ולא גרסינן תניא אידך דמתרוייהו מתני' מתרץ סייעת' ולא מחדא מינייהו דאי משום דקתני חייב ב' ולא ג' הא אפילו רב הונא מודה דמהיכא תיתי הא הני לא כתיבי ומכי נפש הוא חובל הוא דנפקי דאכל חד קאי כי נפש אלא מתרוייהו מתני' מיתוקמא סייעתא לרב יהודה: חבל זוג של ספרים. מספרים של ספרים והן של פרקים וכל חד כלי באפי נפשיה ועושין המלאכה בין שניהם כריחים ורכב: חייב שתים. משום כי נפש על כל אחד אע''פ ששניהן צריכין למלאכה אחת וכן צמד של פרות חבל ב' פרות חורשות עם צמדן דהיינו נמי כלי אוכל נפש ונראה בעיני שהעול שלהן של פרקים הוה: ותניא אידך. דיליף להו מריחים ורכב דאיתקוש שאר דברים לריחים ורכב בחד קרא מה ריחים ורכב וכו': וחייב על זה בעצמו ועל זה בעצמו שהרי פירשן הכתוב לברר אזהרה לכל אחד לעצמו: אף כל וכו'. ומדיליף להו מריחים ורכב ש''מ בריחים ורכב חייב נמי שתים קאמר ולא שלש והיינו כרב יהודה וא''ת מתני' קמייתא למאי אייתיה ה''נ שמעי' לה מבתרייתא אי מבתרייתא חייב על זה בעצמו ועל זה בעצמו : קאמר דלא אזלינן בתר מלאכה אלא . בתר כלים ולעולם שלש מלקיות אחת משום רכב ואחת משום ריחים ואחת משום כי נפש דקאי אתרוייהו ולהכי אשמעינן קמייתא דקתני בה בהדיא חייב שנים: סכינא דאשכבתא. של בית המטבחים שמקצבים בו בשר: ותא קום בדינא. תבעהו לדין על חובך אם מודה לך או אם יש עדים ישלם ואם לאו ישבע שבועת היסת: רבא אמר. כיון דמשכניה ואין עדים שמשכנו היה יכול לטעון לקוחה היא בידי לא צריך למיקם בדינא עילויה דקנה ליה משכון לישבע וליטול עד כדי דמיו: חושלא. שעורין קלופים: לאו מידי הוא דעביד לאושולי וכו'. שאין אדם משכיר ומשאיל עזים שלו הלכך יכול לטעון לקוחין הן בידי היכא דאין עדים שאספם מרשותם של בעליהן: זוגא דסרבלא. מספרים שגוזזין בהן צמר: אפילו מיתמי. שהביאו הבעלים עדים שהיו שלהן והן טוענין השאלנום לאביהם של אלו ואפקינהו רבא מינייהו משום דברים העשויין להשאיל ולהשכיר ואם איתא דיכול לטעון לקוח הוא בידי יתמי כי לא טענו נמי אנן טענינן להו: מתני'

לרבא אין לוקין אחי ומבושל בחמי טבריא מדקאמר אלא כי אם צלי אש למאי אתא וכ''ש לאביי דאמר אין לוקין על לאו שבכללות ומוקי כי אם צלי אש לכדתניא ומכאן קשה על פירוש הקונט' דפי' בפרק כל שעה (פסחים דף מא.) דההיא ברייתא דקתני נא ובשל אמרתי לך ולא חי אתא כמ''ד אין לוקין על לאו שבכללות ועוד דתיקשי מיניה לרבא דאמר לוקין ועוד פירש בקונט' אהא דקאמר התם תרתי הוא דלא לקי לאביי דאמר אין לוקין על לאו שבכללות חדא מיהא לקי ופירש על נא אינו לוקה שתים משום נא ומשום כי אם צלי אש אבל במילתא אחריתי דלא שייך אלא כי אם צלי אש כגון חי ומבושל בחמי טבריא לוקה והשתא נראין דבריו כסותרין זה את זה דהשתא ברייתא לא אתיא אפילו כאביי לכך נראה דברייתא אתיא לכ''ע ולא לקי בשום ענין אחי ומבושל בחמי טבריא כדפרישית לעיל והא דקאמר חדא מיהא לקי מפרש ר''ת תרתי לא לקי דאם התרו בו משום נא ומשום כי אם צלי אש אינו עובר אלא משום נא וכן במבושל אבל היכא דלא התרו בו אלא משום כי אם צלי אש כשאוכל נא ומבושל לוקה: וצמד של פרות. פי' בקונטרס ב' פרות חורשות עם צמדם ואין נראה לר''י דבפרות לא מיירי: ותניא אידך. לפי מה שפירש בקונטרס דמקמייתא ליכא לאוכוחי קשה לר''י דא''כ מבתרייתא נמי ליכא להוכיח דאיכא למימר שלא בא ללמד אלא שחייב על זה בעצמו ועל זה בעצמו אבל לא לחייב שלש ועוד דמקמייתא איכא לאוכוחי שפיר כדרב יהודה דלרב הונא אי חייב שתים ע''כ חייב שלש דכיון דיליף מריחים ורכב ליתן בהן לאו של ריחים ורכב ולכך חייב שתים אחת משום ריחים ואחת משום רכב א''כ חייב נמי מלקות שלישי משום כי נפש הוא חובל ואי לא יליף ליתן בהן לאו של ריחים אלא לאו של כי נפש הוא חובל לחודיה א''כ לא יחייב אלא אחת דמכי נפש הוא חובל לא מיחייב אפילו בריחים ורכב אלא אחת ע''כ נראה לר''י דגרס תניא אידך בלא וי''ו וכן גרס ר''ח: כלים שעושין בהם אוכל נפש. נראה לר''י דוקא כלים אבל אוכלים עצמן מותר לחבול: והא רבא אפיק זוגא דסרבלא וספרא דאגדתא כו'. ותימה דהכא משמע מטעם דעשויין להשאיל ולהשכיר לחוד אינו נאמן לומר לקוחין הן בידי ובפרק כל הנשבעים (שבועות דף מו:) גבי ראוהו שהטמין כלים תחת כנפיו ואמר לקוחין הן אינו נאמן קאמר ולא אמרן אלא בבעל הבית שאינו עשוי למכור כליו וכלים שאין דרכן להטמין ובאיניש דלא צניע אבל ליכא כל הני נאמן ולא אמרן אלא בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר משמע אפילו בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר בעי כל הני ונראה לר''ת כגרסת הספרים ישנים וכן ר''ח ובכולהו לא אמרן אלא בדברים שאין עשויין להשאיל ולהשכיר אבל עשויין אין נאמן אפילו ליכא חדא מכל הני וא''ת דהכא משמע דספרים עשויין להשאיל ולהשכיר אפילו ספרא דאגדתא כל שכן שאר ספרים כדאמר בכתובות (דף נ.) וצדקתו עומדת לעד זה הכותב ספרים ומשאילן לאחרים וקשה דתנן בהגוזל בתרא (ב''ק דף קיד: ושם) המכיר כליו וספריו ביד אחר אם יצא לו שם גניבה בעיר ישבע כמה נתן ויטול ואם לאו לאו כל הימנו שאני אומר מכרם לאחר ולקחם זה הימנו ואמאי יהיה נאמן זה לומר נגנבו לי במגו דאי בעי אמר השאלתיו לך ואף על גב דקאמר בפרק כל הנשבעין דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן ואין נאמן לומר גנובים במגו דאי בעי אמר שאולים היינו היכא דאמר גנבת לי אבל היכא דאמר גנב אחר גנבם לי ומכרם לך לאו היינו אחזוקי אינשי בגנבי דהא כמה גנבי איכא בשוקא ונראה לרבינו תם דהתם איירי במכירים שאין בעל הספרים רגיל להשאיל אותן שהם בידו ולמורי ה''ר דודי נראה לתרץ דמגו להוציא לא אמרינן ומיהו למ''ד בחזקת הבתים (ב''ב דף מד) דאמר מגו להוציא צ''ל כפירוש ר''ת וא''כ אפילו לא יצא לו שם גניבה בעיר נאמן לומר גנובים היכא דמצי למימר השאלתים לך:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד