דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 225ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קיד - ב

עוד שאל רבה בר אבוה את אליהו, מנין לאדם העומד ערום שלא יתרום תרומה,

אמר לו אליהו: מדכתיב [דברים כג] "ולא יראה בך ערות דבר", משמע בשעה שאתה מדבר בו, לא יראה בך ערוות דבר, וכיוון שתרומה צריכה ברכה, אסור לתרום כשהוא ערום.

אמר ליה רבה בר אבוה לאליהו, וכי לאו כהן הוא מר! [257] ומאי טעמא קאי מר בבית הקברות?

אמר ליה אליהו לרבה, וכי לא מתני מר סדר טהרות?

דתניא רבי שמעון בן יוחי אומר: קבריהן של עובדי כוכבים אין מטמאין, שנאמר [יחזקאל לד] "ואתן צאני, צאן מרעיתי, אדם אתם". ודרשינן: רק אתם קרויין "אדם", ואין עובדי כוכבים קרויין אדם,

וכיוון שנאמר [במדבר יט יד] "אדם כי ימות באוהל, כל הבא אל האוהל וכל אשר באוהל יטמא שבעת ימים", שמעינן מינה שאין טומאת מת אלא במי שקרוי אדם, דהיינו ישראל ולא גוי, הלכך קבריהם של עובדי כוכבים אין מטמאין.

אמר ליה רבה בר אבוה לאליהו: אם בארבעה סדרים שהם נוגעים להלכה למעשה [והם מועד נשים נזיקין וקדשים] עדיין לא מצינא, איני זוכרם כראוי, האם בשאר הסדרים מהשיתא סדרי משנה שאינם נוהגים למעשה בחוץ לארץ [והם זרעים וטהרות], מצינא בהם!?

אמר ליה אליהו: ואמאי? אמר ליה רבה בר אבוה לאליהו: דחיקא לי מילתא, איני מצוי בהם מחמת קושי הפרנסה.

דבריה, לקח אליהו את רבה בר אבוה עמו, ועייליה, העלהו לגן עדן,

אמר ליה אליהו, פשוט את גלימתך, וספי, לקוט ושקול לתוכה מהני טרפי, עלים הגדלים שם.

ספא, לקט רבה בר אבוה, ושקל לתוך גלימתו מאותם העלים,

כי הוה נפיק, בזמן שרצה לחזור, שמע קול דקאמר: מאן קא אכיל לעלמיה, מי הוא זה שאוכל את שכר עולם הבא שלו בעולם הזה כרבה בר אבוה,

מיד נפץ, ניער את העלים מגלימתו, ושדנהו, השליכם, כדי שלא ליהנות מהשכר הצפון לו לעולם הבא. ואפילו הכי, כאשר אתייה לגלימיה, מצא שסחט הגלימא ריחא מן העלים שהיו בה, זבניה לגלימתו בתריסר אלפי דינרי, ומאחר שלא רצה ליהנות מהעולם הבא שלו, פלגינהו - חילק את הכסף לחתנוותיה [258]. תנו רבנן: נאמר [דברים כ"ד] "ואם איש עני הוא לא תשכב בעבוטו", משמע הא במשכון של עשיר, שכיב, מותר למלווה להשתמש בו,

ותמהינן: מאי קאמר? הרי אם ישתמש המלווה במשכונו של הלווה העשיר, הוא עובר באיסור ריבית, שהוא מקבל תמורת ההלוואה גם את השימוש בטליתו, מלבד החזרת החוב על ידי הלווה [259],

אמר רב ששת הכי קאמר: ואם איש עני הוא לא תשכב ועבוטו אצלך, דמשמע הא עשיר, שכיב ועבוטו אצלך [260], אבל להשתמש בעבוט אסור בין אם הלווה עני ובין אם הוא עשיר.

תנו רבנן: המלוה את חבירו שלא על המשכון והגיע זמן הפרעון, אינו רשאי למשכנו, אלא יתבענו בבית דין והם ישלחו את שלוחם למשכנו, ואם עבר המלווה ומשכנו אינו חייב להחזיר לו, ועובר המלווה בכל השמות הללו: השב תשיב לו את העבוט כבא השמש [דברים כד יג], ואם איש עני הוא עובר בלא תשכב בעבוטו [שם יב], אם חבול תחבול שלמת רעך עד בא השמש תשיבנו לו. [שמות כב כה]

ותמהינן: מאי קאמר? הא אמרת שאם עבר ומשכנו אינו חייב להחזיר לו, ואם כן מדוע עובר המלווה בכל השמות הללו,

אמר רב ששת: לא תימא אם עבר ומשכנו אינו חייב להחזיר לו, אלא הכי קאמר, המלוה את חבירו אינו רשאי להכנס לביתו למשכנ ו,

ואם עבר ומשכנו חייב להחזיר לו את העבוט בזמן שהלווה זקוק לו [261], והא דקתני עובר בכל השמות הללו קאי אסיפא אם עבר ומשכנו ולא החזיר לו.

רבא אמר: לעולם גרסינן עבר ומשכנו אינו חייב להחזיר ללווה והכי קאמר: המלוה את חבירו אינו רשאי למשכנו,

ואם עבר ומשכנו חייב להחזיר לו בזמן שיזדקק להשתמש בכליו,

במה דברים אמורים, שמשכנו המלווה שלא בשעת הלואתו, אלא רק כשהגיע זמן התשלומים לקח ממנו משכון. אבל אם משכנו כבר בשעת הלואתו, אינו חייב להחזיר לו את המשכון אפילו בשעה שהלווה זקוק לו [262],

והא דקתני שהמלווה עובר בכל השמות הללו קאי ארישא דקתני עבר ומשכנו חייב להחזיר לו, ומיירי במשכון שלא בשעת הלוואה שאם לא החזיר את המשכון בזמן שהלווה היה זקוק לו עובר בכל השמות הללו.

תני רב שיזבי קמיה דרבא: הא דכתיב אם חבול תחבול שלמת רעך עד בא השמש תשיבנו לו [שמות כב - כה] זו כסות לילה שעל המלווה להחזירה עד בא השמש היינו שיחזיר את הכסות לילה בבוקר ותשאר ביד הלווה עד בא השמש, והא דכתיב "השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש", זו כסות יום, שעל המלווה להחזירה ללווה בשקיעה עם בא השמש,

אמר ליה רבא לרב שיזבי, איזה צורך יש ללווה בכסות דיממא בליליא, ולמה לי להחזירו אם אין הלווה יכול להשתמש בו, וכן כסות דליליא ביממא למה לי,

אמר ליה רב שיזבי, איסמייה, אסיר ברייתא זו ממשנתי,

אמר ליה רבא: לא תסירנה, ותנא דברייתא דאמר כסות יום יחזירנה בלילה, לא דיבר על כסות הראויה ללבישה ביום, אלא על כסות הראויה לחבלה ביום, שהיא בעצם כסות לילה, שעל המלווה להחזירה לקראת הלילה. וכן כסות לילה, היינו כסות הראויה לחבלה בלילה, כי היא בעצם כסות של יום. הילכך יחזירנה לקראת היום [263].

והכי קאמר: הא דכתיב "עד בא השמש תשיבנו לו", זו כסות יום שניתנה לחבול בלילה, ועל המלווה להחזירה ללווה שתהיה בידו עד בא השמש כי זו כסות של יום,

והא דכתיב "השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש", זו כסות לילה שניתנה לחבול ביום [264].

אמר רבי יוחנן: מלווה שמשכנו ללווה ומת הלווה, אין חיוב על המלווה להחזיר את העבוט בזמן שהיתומים צריכים להשתמש בו, אלא שומטו לעצמו מעל גבי בניו של הלווה.

והטעם לכך הוא, דהמלווה קונה את המשכון בשעה שמושכו בפעם הראשונה והרי הוא משועבד לו, אלא שהטילה התורה על המלווה להשיב את העבוט ללווה בזמן שהוא צריך לו, אבל אם מת לא הטילה עליו התורה להחזיר את העבוט לבניו.

מיתיבי, אמר רבי מאיר: וכי מאחר שמן התורה ממשכנין את הלווה, למה מחזירין לו את העבוט כשהוא זקוק לו.

והרי יש לתמוה על קושית רבי מאיר, וכי מאי קשה ליה "למה מחזירין?", והרי רחמנא אמר שאפשר למשכן, אבל אם יזדקק הלווה למשכון, אהדר ליה,

אלא בהכרח, כך היה קשה לרבי מאיר: מאחר שמן התורה מחזירין את המשכון כשהלווה זקוק לו,

הערות

[257] התוספות רי"ד כתב שסוגייתינו חולקת על האמור בבראשית רבה [פרק ה] פעם אחת נחלקו רבותינו על אליהו אלו אומרים משל גד ואלו אומרים משל בנימין, בא ועמד לפניהם ואמר להם אני מבניה של רחל, ובתוספות כתבו דכשם שתשובת אליהו על כך ששהה בבית הקברות אינה אליבא דהילכתא שהרי קיימא לן קברי עובדי כוכבים מטמאים, ולא אמר לרבה שאינם מטמאים אלא כדי לדחותו, כך כשאמר פעם אחת שהוא מבני רחל ופעם אחת הסכים לכך שהוא כהן, בהכרח שבאחד הפעמים נתכוין לדחותם בדברים. אבל הרמב"ן כתב ח"ו לומר כן, שאם כן הורה בתורה שלא כהלכה והיה נותן מכשול לפני עוור.

[258] המהרש"ל כתב, אפשר שהיו לו בנים ורצה להרחיק מעצמו את הריווח לגמרי שלא יטלוהו בניו בירושה, ובמהר"ץ חיות כתב שלא רצה ליהנות מהממון מפני שאסור ליהנות ממעשי ניסים.

[259] בקצות החושן [צז ח] הקשה מכאן על דעת הש"ך הנוקט שבעל חוב קונה את המשכון ומותר לו להשתמש בו, אלא דכיוון שעליו להחזיר את המשכון מדין ולך תהיה צדקה אסור לו למעשה להשתמש, ואילו כאן משמע שבמשכון של עשיר יהא אסור להשתמש משום ריבית, ולדברי הש"ך במקום שאין דין להחזיר כגון בעשיר יהא מותר להשתמש שהרי קנה את המשכון ואין בכך משום ריבית.

[260] השולחן ערוך [צז כ] כתב אפילו עשיר שיש לו הרבה קרקעות אלא שאין לו מטלטלים מלבד אלו שלקח המלווה במשכון, על המלווה להחזיר לו, וכתב הגר"א [סב] דכל שהוא זקוק לכליו נחשב עני. והוכיח כן ממה שהמשנה לא חילקה בין עני לעשיר אלא בין היו לו שני כלים לכלי אחד, ובהכרח שדין עני ועשיר האמור בלווה הכוונה הוא עד כמה הוא נזקק למשכון שביד המלווה.

[261] מבואר בגמרא שאם עבר ומשכנו הוי משכון אלא שבזמן השתמשות הלווה יחזיר לו את העבוט, וכתבו התוספות [קיג ד"ה מחזיר] שמכאן מוכח כאביי האומר כל מה שאמרה תורה לא תעשה, אם עשה מהני. ותמה התומים [צז ב] על ראית התוספות, דלמא כוונת רב ששת באומרו עבר ומשכנו שעבר וחטף ממנו בחוץ שאסור רק מדרבנן למשכנו בחוץ אבל אם ימשכנו מביתו יתכן שלא מהני ועליו להחזיר ללווה מיד את המשכון [לא רק בזמן שהוא זקוק לו] כדעת רבא, וכתב שמדברי התוספות מוכח שהם סוברים כדעת הרמב"ם [מלווה ב ב] והטור [צז] דאסור לחטוף מחוץ לביתו מן התורה, וראה לעיל במשנה בהערות.

[262] רש"י פירש דלשון חבלה משמע נטילה בעל כרחו ואילו כשממשכנו בשעת הלוואה הרי זה ברצון הלווה שאם אינו רוצה בכך יוכל שלא ללוות, ולא שייך בזה לשון חבלה. אבל הרמב"ם כתב [מלווה א] שאין למשכן אלמנה אפילו בשעת הלוואה למרות שגם בה נאמר האיסור בלשון חבלה, והראב"ד השיגו דבשעת הלוואה אינו נקרא חובל. ובבעל המאור כתב שאם נטל ממנו שלא בשעת הלוואה מרצון הלווה, על המלווה להשיבו שאף זה נחשב לחבלה, אבל הראב"ד בהשגות כתב שאם נתן לו מרצונו אינו חייב להחזיר, ועיין בדבריו בשיטה.

[263] באהבת חסד [ט ג] כתב דיום ולילה תלוי בזמן קימתם ושכיבתם של בני אדם ולא בזמן השקיעה והזריחה, משום שהתורה אמרה ושכב בשלמתו וברכך, דמשמע שהמצווה להחזיר בשעה שהוא הולך לישון ולא בעת השקיעה.

[264] מבואר שהפסוק השב תשיב את העבוט כבא השמש נאמר על כסות לילה שעל המלווה להחזירה לקראת הלילה, והפסוק עד בא השמש תשיבנו לו מדבר בכסות יום שיש לו להשיב עד שהשמש מתחילה לזרוח, והקשה בנתיב החסד [ח ז] מדוע בכסות לילה פירשה התורה את תחילת זמן ההחזרה באומרה השב וכו' כבא השמש דהיינו לקראת בא הלילה, כדי שיוכל לישון עם כסותו, ואילו בכסות יום כתבה התורה את סוף זמן ההחזרה דכתיב עד בא השמש, שפירושו עד זריחת השמש על המלווה להשיב את העבוט, עיין שם.

מנין לערום שלא יתרום תרומה? ענה לו: דכתיב [שנאמר]: "ולא יראה בך ערות דבר" (דברים כג, טו), שאין לומר דבר קדושה כשהערוה גלויה, ואם כן אינו יכול לברך על הפרשת התרומה.

אחר כך אמר ליה [לו] רבה בר אבוה לאליהו: וכי לאו [לא] כהן הוא מר [אדוני]? ואם כן, מאי טעמא קאי מר [מה טעם עומד אדוני] בבית הקברות? אמר ליה [לו] אליהו: וכי לא מתני מר [למד אדוני] סדר טהרות? והתניא [והרי שנינו שם בברייתא] שר' שמעון בן יוחי אומר: קבריהם של גוים אין מטמאין, שנאמר: "ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם" (יחזקאל לד, לא), ללמד: אתם קרויים "אדם", ואין גוים קרויים "אדם". וכיון שבטומאת אהל המת נאמר בכתוב "אדם כי ימות באהל" (במדבר יט, יד) נלמד מכאן שכל טומאת אהל המת אינה חלה על גוי.

אמר ליה [לו] רבה בר אבוה: וכיצד אדע ברייתא זו, הרי בארבעה לא מצינא, בשיתא מצינא [בארבעה סדרים הנלמדים כרגיל אין אני יכול ללמוד, ובשישה אוכל]? אמר ליה [לו] אליהו: ואמאי [ומדוע] זה אינך יכול ללמוד הכל? אמר ליה [לו] רבה בר אבוה: דחיקא [דחוק] לי מילתא [הדבר], כלומר, דחוק אני בפרנסה, ומשום דוחק הפרנסה איני יכול ללמוד כראוי. דבריה ועייליה [הוליכו והכניסו] לגן עדן, אמר ליה [לו] אליהו לרבה בר אבוה: פשוט את גלימך [גלימתך], ספי שקול מהני טרפי [לקט וקח מן העלים הללו] שמונחים שם. ספא שקל [לקט ולקח].

כי הוה נפיק [כאשר יצא] שמע קול דקאמר [שאומר]: מאן קא אכיל לעלמיה [מי אוכל, מכלה את עולמו, עולם הבא שלו] כרבה בר אבוה הנהנה מזכות עולם הבא בעולם הזה. נפץ שדנהו [פרש את גלימתו וזרק את העלים]. ואפילו הכי [כך] אתייה לגלימיה [הביא את גלימתו] ונתברר כי סחט גלימא ריחא [הגלימה קלטה ריח] כל כך טוב מן העלים ההם, עד שזבניה בתריסר אלפי דינרי [מכרו בשנים עשר אלף דינרים], אבל כיון שידע זה הוא מחלקו לעולם הבא לא רצה להנות מהם, פלגינהו לחתנוותיה [חילק אותם בין חתניו].

א תנו רבנן [שנו חכמים] על הכתוב: "ואם איש עני הוא לא תשכב בעבטו" (דברים כד, יג), ומשמע: הא [הרי] אם היה איש עשיר — שכיב [שכב]. עד כאן לשון הברייתא. ושואלים: מאי קאמר [מה אמר] מה פירוש הדברים? אמר רב ששת: הכי קאמר [כך אמר]: ואם איש עני הוא — לא תשכב ועבוטו אצלך, אלא החזירנו לו עם בא השמש. הא [הרי] אם היה איש עשיר — שכיב [שכב] ועבוטו אצלך.

תנו רבנן [שנו חכמים]: המלוה את חבירו אינו רשאי למשכנו, ואינו חייב להחזיר לו, ועובר בכל השמות הללו. לשון ברייתא זו סתומה, ולכן שואלים: מאי קאמר [מה אמר], מה פירושה? אמר רב ששת: הכי קאמר [כך אמר], כך צריך להבין את הדברים: המלוה את חבירו אינו רשאי למשכנו, ואם משכנו — חייב להחזיר לו. ועובר בכל השמות הללו — אסיפא [על סופם] של הדברים נאמר, כלומר, מי שאינו מחזיר עובר בכל האזהרות הכתובות בענין זה בתורה.

רבא אמר: הכי קאמר [כך אמר] החכם בברייתא זו, כך יש להבין: המלוה את חבירו אינו רשאי למשכנו, ואם משכנו — חייב להחזיר לו. במה דברים אמורים — שמשכנו שלא בשעת הלואתו, אלא לוקח משכון כדי להכריחנו לשלם, אבל אם משכנו בשעת הלואתו שאז המשכון ניתן כערבון להלוואה — אינו חייב להחזיר לו. ועובר בכל השמות הללו כוונתו ארישא [על הקטע הראשון], שאינו רשאי למשכנו.

תני [שנה] רב שיזביקמיה [לפני] רבא ברייתא זו: מה שנאמר "אם חבול תחבל שלמת רעך עד בא השמש תשיבנו לו" (שמות כב, כה) — זו כסות לילה, "השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש" (דברים כד, יג) — זו כסות יום. אמר ליה [לו] רבא: תמוה הדבר, כסות דיממא בליליא [של יום בלילה] למה לי, ודליליא ביממא [ושל לילה ביום] למה לי, ומדוע יחזירן לו?

אמר ליה [לו] רב שיזבי: האם איסמייה [אמחוק אותה]? כלומר, האם לדעתך משובשת היא ברייתא זו וצריך למחוק אותה מגירסתי? אמר ליה [לו]: לא, אל תמחק, אלא הכי קאמר [כך אמר], כך יש לפרש: "עד בא השמש תשיבנו לו" — זו כסות יום שניתנה לחבול בלילה וצריך להחזירה ביום, ואילו "השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש" — זו כסות לילה שניתנה לחבול ביום, וצריך להחזירה בלילה.

ב אמר ר' וחנן: משכנו ומת — שומטו המלוה את המשכון שהחזיר מעל גבי בניו, שאין עליו חובה להשאיר את המשכון אצל הבנים. מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו בברייתא, אמר ר' מאיר: וכי מאחר שממשכנין למה מחזירין? על שאלה זו תוהים: למה מחזירין?! רחמנא אמר אהדר [התורה אמרה החזר]! אלא כך יש לשאול: מאחר שמחזירין

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rabba bar Avuh now asks Elijah another question: From where is it derived with regard to a naked person that he may not separate teruma? He replied: As it is written: “And He see no unseemly thing in you” (Deuteronomy 23:15). This verse indicates that one may not recite any words of sanctity, including the blessing upon separating teruma, in front of one who is naked.

The amora proceeded to ask Elijah a different question and said to him: Is not the Master a priest? What is the reason that the Master is standing in a cemetery? Elijah said to him: Has the Master not studied the mishnaic order of Teharot? As it is taught in a baraita: Rabbi Shimon ben Yoḥai says that the graves of gentiles do not render one impure, as it is stated: “And you, My sheep, the sheep of My pasture, are man” (Ezekiel 34:31), which teaches that you, i.e., the Jewish people, are called “man,” but gentiles are not called “man.” Since the Torah states with regard to ritual impurity imparted in a tent: “If a man dies in a tent” (Numbers 19:14), evidently impurity imparted by a tent does not apply to gentiles.

Rabba bar Avuh said to him: How could I be familiar with that baraita? If I cannot be proficient in the more commonly studied four orders of the Mishna, can I be knowledgeable in all six? Elijah said to him: Why are you not learned in them all? Rabba bar Avuh said to him: The matter of a livelihood is pressing for me, and I am therefore unable to study properly. Elijah led him and brought him into the Garden of Eden and said to him: Remove your cloak, gather up and take some of these leaves lying around. Rabba Bar Avuh gathered them up and took them.

When he was exiting, he heard a voice that declared: Who else consumes his World-to-Come like Rabba bar Avuh, who takes his merit of the next world for his use in the present one? He spread out his cloak and threw away the leaves. Even so, when he brought his cloak back, he discovered that the cloak had absorbed such a good scent from those leaves that he sold it for twelve thousand dinars. Since he knew that this was taken from his portion in the World-to-Come, he did not want to benefit from it himself, and he therefore divided the sum among his sons-in-law.

§ The Sages taught with regard to the verse: “If he be a poor man, you shall not sleep with his collateral” (Deuteronomy 24:12), but if he is wealthy, one may lie down. The Gemara asks: What is the tanna saying? Rav Sheshet said that this is what he is saying: And if he be a poor man, you shall not sleep while his collateral is with you; rather, you must restore it to him before the sun sets. But if he is a wealthy man, you may lie down while his collateral is with you.

The Sages taught: One who lends money to another is not permitted to take collateral from him, and is not obligated to return it to him, and transgresses all of these labels [shemot] of prohibitions. The meaning of this baraita is unclear, and the Gemara asks: What is the tanna saying? Rav Sheshet said: This is what he is saying: One who lends money to another is not permitted to take collateral from him, and if he did take collateral from him, he is obligated to return it to him. As for the clause: And he transgresses all of these labels of prohibitions, this is referring to the latter clause, i.e., the case implicit in the baraita, where the creditor took collateral from the debtor and did not return it, and the baraita explains that such a person violates all of the Torah prohibitions that apply to this situation.

Rava said: This is what the tanna is saying: One who lends money to another is not permitted to take collateral from him, and if he did take collateral from him, he is obligated to return it to him. In what case is this statement said? It is referring to where he took collateral from him when it was not at the time of the loan, but rather as a means of ensuring payment. But if he took collateral from him at the time of the loan, in which case the collateral serves as a guarantee of the loan, he is not obligated to return it to him. According to this interpretation, the statement: And he transgresses of all these labels of prohibitions, is referring to the first clause of the baraita, concerning the prohibition against taking collateral.

Rav Sheizevi taught the following baraita before Rava: With regard to the verse: “And if you take as collateral your neighbor’s garment, you shall restore it to him until the sun goes down” (Exodus 22:25), this is referring to a garment worn at night and teaches that the garment is returned during the day; and with regard to the verse: “You shall restore to him the collateral when the sun goes down” (Deuteronomy 24:13), this is referring to a garment worn during the day. Rava said to him: This statement is puzzling, as with regard to a garment worn in the day, why do I need it at night, and as for a garment worn at night, why do I need it in the day? What purpose is served by giving back the garments at such times?

Rav Sheizevi said to him: Do you think this baraita is so corrupt that I should erase it, i.e., no longer teach it? Rava said to him: No, do not erase it, because this is what it is saying: With regard to the verse “You shall restore it to him until when the sun goes down,” this is referring to a garment worn during the day, which may be taken as collateral by night but must be returned to the debtor for the day. With regard to the verse “You shall restore to him the collateral when the sun goes down,” this is referring to a garment worn at night, which may be taken as collateral by day.

§ Rabbi Yoḥanan said: If he took collateral from him, returned it, and then the debtor died, the creditor may take the collateral from the debtor’s children and is under no obligation to leave it with them. The Gemara raises an objection to this from a baraita: Rabbi Meir said: But since one takes collateral, why does he return it? The Gemara expresses surprise at this question: Why does he return it? The Merciful One states to return it. Rather, the question is as follows: Since he must return it,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דאמר ר"ש בן יוחאי אתם קרויין אדם ואין אומות העולם קרויין אדם. כבר כתבתיה במס' יבמות בפ' הבא (יבמות סא.):

יש מן התורמין שתרמו אין תרומתן תרומה כגון חרש שוטה וקטן ויש שאין תורמין לכתחלה אלא שאם תרמו תרומתן תרומה ובכלל זה הערום מפני שאין יכול לברך שנאמר לא יראה בך ערות דבר וכן בכלל זה שכור וסומא ומדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר כמו שיתבאר במקומו:

מתי גוים אין להם טומאת אהל ומעתה קברי גוים אין מטמאין אחר שאין להם טומאת אהל עד שיגע בעצמה של טומאה או שישאוה כמו שיתבאר במקומו:

זה שביארנו שהממשכן מצוה עליו להחזיר משכונו הצריך לו ביום ובלילה דוקא בעני אבל עשיר אפילו היו דברים אלו צריכים לו אינו בכלל זה כך אמרה תורה אם איש עני הוא לא תשכב וכי הוא עשיר שכב והרי כל שמשתמש במשכון והמשכון נפחת כלל בתשמישו רבית הוא אלא אם עני הוא לא תשכב ועבוטו אצלך הא עשיר שכב ועבוטו אצלך ואפילו היתה צריכה לו:

זה שביארנו שהממשכן חייב להחזיר דוקא שמשכנו שלא בשעת הלואתו אבל משכנו בשעת הלואתו אינו חייב להחזיר לו וכל שחייב להחזיר ולא החזיר עובר משום לא תבא אל ביתו ומשום השב תשיב לו את העבוט ומשום לא תשכב בעבוטו:

א"ל ולאו כהן הוא מר וכו'. פליגי הא אמאי דאמרינן בבראשי' רבא בפ' ה' ותאמר לאה בגדי [בגד] פעם אחת נחלקו רבותינו על אליהו אלו אומרי' של גד ואילו אומרי' משל בנימין. בא ועמד לפניהם אמר להן רבותיי למה אתם חלוקים עלי אני מבני' של רחל אני:

קברי גוים אין מטמאין כו' מאי דקשיא במה"ק נ"ל לתרץ דאליהו מלאך הוא ובאויר הוה קאי דאהל איכא מגע ליכא:

עד בא השמש תשיבנו לו זה הוא כסות יום שניתנ' ליחבל בלילה קשיא לי דהא סמוך לו כתיב כי הוא כסות' לבדה הוא שמלתו לעורו במה ישכב וגומר:

לאו כהן מר. תמה לר"י היאך החיה בנה של האלמנה וכו' כמו שכתוב בתוספות. ויש לומר דלא מת ממש אלא נתעלף והיינו דכתיב עד אשר לא נותר בו נשמה. ולמאן דאמר כהן אסור בגוסס צריך לומר כיון שהיה סופו לחיות כחי דמי. ובפרק הבא על יבמתו מפורש דאותו תינוק משיח בן יוסף היה. תלמיד הר"ף.

והרא"ש כתב ושמא על פי הדיבור היה עד כאן לשונו. הכי גרסינן דתניא רבי שמעון בן יוחאי אומר ולא גרסינן דתנן דאינה משנה וגם לא היה אומר על משנה בארבעה לא מצינו כי במשניות היו בקיאין כולה כדאיתא בשבת בפרק תולין עתידה תורה שתשתכח מישראל. הרא"ש.

הא עשיר ישכב ועבוטו אצלו. קשה מדתניא בספרי אם איש עני הוא לא תשכב בעבוטו אין לי אלא עני עשיר מנין תלמוד לומר אם איש אם כן מה תלמוד לומר עני שממהרין ליפרע מן העני יותר מן העשיר. ויש לומר דהתם איירי בעשיר מקרקעות ולא ממטלטלין והכא בעשיר ממטלטלין שאינו צריך לאותו כסות. ואם תאמר אם כן מאי קאמר התם אם כן מה תלמוד לומר עני והא אצטריך למעוטי עשיר כדקאמר הכא. ויש לומר דעשיר ממעטין מדכתיב ושכב בשמלתו וברכך ועני דנקט הכא לישנא קלילא. תלמיד הר"ף והרא"ש.

תנו רבנן המלוה את תברו אינו רשאי וכו'. מאי קאמר מאחר שאינו חייב להחזיר אמאי עובר. אמר רב ששת הכי קאמר אין רשאי למשכנו ואם משכנו חייב להחזיר לו ואם לא החזיר עובר בכל השמות הללו עד בא השמש תשיבנו השב תשיב לו את העבוט בבא השמש ואם איש עני הוא לא תשכב בעבוטו יש מהן בכסות יום ויש מהן בכסות לילה. ואם משכנו בשעת הלואתו אינו חייב להחזיר לו והיינו דקתני ואינו חייב להחזיר לו. ורבא אמר הכי קתני המלוה את חברו אינו רשאי למשכנו ואם משכנו חייב להחזיר לו במה דברים אמורים בשמשכנו שלא בשעת הלואתו אבל משכנו בשעת הלואה אינו חייב להחזיר לו ועובר בכל השמות הללו ארישא. ולא פליגי מידי אלא דרב ששת מוקים להאי עובר בכל השמות אמאי דסמיך ליה ואינו חייב להחזיר לו על משכנו בשעת הלואתו כאלו תנא הכי המלוה את חברו שלא בשעת הלואתו אינו רשאי למשכנו אבל בשעת הלואתו שהוא רשאי אינו חייב להחזיר לו ואם משכנו שלא בשעת הלואה חייב להחזיר לו ועובר בכל השמות ורבא דייק הכי כיון דאכתי לא תנא רישא שלא בשעת הלואה שיהא חייב להחזיר היכי אקדים ותנא דבשעת הלואה אינו חייב להחזיר ומשום הכי האי תוספת דמוספי בה מוטב לאוסופיה ברישא דברייתא ואף על גב דמפסקינן בין חייב להחזיר לעובר בכל השמות הללו ואין ביניהם שום מחלוקת אחרת אלא בזה התוספת בלבד דמר מוסיף לה ברישא ומר מוסיף לה בסיפא כדפרישנא דוק ותשכח דהא לא אקשיה רבא לרב ששת והא אינו חייב להחזיר לו קתני שמע מינה כדפרישית דרב ששת נמי מוסיף ליה אלא דמוסיף ליה בסיפא דברייתא. הראב"ד.

שומטו מעל בניו. נראה לומר דשומטו מעל גבי בניו סתמא קאמר ואפילו לביתו מותר לו ליכנס ולשמטו מעל מטתו דהא דמלוה הוא וכפקדון דמי דשלו הוא נוטל דטעמא מאי אמור רבנן דאין שליח בית דין נכנס לבית לוה כדי שיהא הלוה רשאי להוציא הפחות שבכלים אבל הכא ההוא כסות ידיע הוא להאי מלוה ודיליה הוא דקא שקיל מיניה ולא צריך שליח בית דין כלל דהא נפק ליה מתורת הלואה כן נראה וצריך עיון. הרמ"ך.

בא"ד וא"ת אמאי לא מייתי מרשב"ג כו' וי"ל דסבר התלמודא כו' ומר"ע ומרבי ישמעאל כו' ומדמהדר ליה אליהו מיכה מיכה לא בעי למפשט כו' עכ"ל נראה דר"ל סתמא דתלמודא דלעיל דמיבעיא ליה מהו שיסדרו בב"ח כו' ומייתי מדשלח רב באגרתיה כו' ולא מייתי מרשב"ג כו' מר"ע כו' וה"ה דה"מ למימר הכי את"ק דר"ע אך ק"ל דאכתי אמאי לא מייתי למפשט מברייתא דלעיל דקתני בהדיא כדרך שמסדרין בערכין כך מסדרין לב"ח ודו"ק:

בשיתא כו' עיין פרש"י. ועי"ל בארבעה דהיינו בסדר רביעי מש"ס שהוא סדר נזיקין לא מצינא שהרי מבעיא לי ממך מהו שיסדרו בב"ח כו' דדין זה מסדר נזיקין הוא ולא הוה ידענא דגמרינן מיכה מיכה בשיתא מצינא דהיינו סדר טהרות שהוא סדר ששי מהש"ס דהיינו דין זה דקברי עכו"ם אם מטמאין מסדר טהרות והא דלא קאמר בחדא לא מצינא דהוה בעי מנין לערום שלא יתרום כו' דההוא ודאי ידע דינו דמתניתין היא בתרומות אלא דשאל מנין מתוך הכתוב משא"כ דין דמסדרין דב"ח ודין דקברי עכו"ם לא ידע כלל וק"ל:

סחט גלימא ריחא זבני' וכו'. ולא רצה ליהנות מריחן לכך זבניה וממעותיו לא רצה ליהנות לכך פלגינהו לחתנוותא וק"ל:

גמ' שם פלגינהו לחתנוותיה נ"ב אפשר לומר שהיו לו בנים ולפי שלא רצה ליטול עולמו בחיים הרחיק ממנו שלא ליתן אפי' לבניו שהן בני ירושה:

תוס' בד"ה מהו שיסדרו כו' והיה לו להשיב כו' נ"ב בכאן הגיה המדפיס בלובלין וז"ל והיה לו להשיב מסדרים אלא ס"ל דאין מסדרים ע"כ וטעות הוא אלא כמ"ש בפנים וה"פ היה לו להשיב אין מסדרין כמו מסדרין אלא שלא ירד לדקדק אליבא דהלכתא וכן משמע באשר"י להדיא אבל האי דקדוק שלא היה לו להשיב טעמא אלא מסדרין זהו דיוק של ר"ת וכבר ויתרו תוס' על זה שאפי' גרסינן מהו כו' פי' ולא לדקדק ממה שלא השיבו מיד מסדרין אפ"ה אין להביא ראיה דמסדרין ודו"ק:

גמרא בארבעה ל"מ בשיתא מצינא. הרש"א בח"א פי' בארבעה בסדר רביעי ובשיתא סדר ששי ול"ד דא"כ הל"ל ברביעאי בשתיתאי במספר המצטרף:

רש"י ד"ה ורבא אמר ה"ק. ודילג מחייב להחזיר עד א"ח להחזיר. כצ"ל:

רש"י ד"ה עד בא השמש. ויהא בידו עד בא השמש ואח"כ יקח כו' כצ"ל:

לָאו כֹּהֵן הוּא מַר. קשא אמאי לא אמר לו כן תכף כשראהו קודם שנשא ונתן עמו בדברי תורה?
ונראה לי בס"ד דידוע כשיבא אליהו זכור לטוב בשעת המילה יבא ממנו נצוץ אחד בלבד וכמו שכתב מהר"י צמח ז"ל וזה מוכרח דהא יזדמן ברגע אחד בכל העולם כולו מאה מילות ויותר ואצל מי ילך? אלא מוכרח לומר דמתחלק לכמה ניצוצות אבל כשיבא ללמד תורה לחכמים לא יבא ניצוץ אלא שלם דהא לא בא באדרא רבא קדישא מפני שהלך להציל את רב המנונא סבא ואם אפשר בכך היה לו לבוא לכאן ניצוץ ולכאן ניצוץ ולכן בתחלה כשראה אותו חשב שבא כדי לילך למילה ואין בגוף זה הנראה אליו אלא רק ניצוץ אחד ולהכי לא הקפיד אקברות אך אחר שנשא ונתן עמו בדברי תורה הבין שהוא שלם ואינו ניצוץ כי היה להם סימן בדבר זה שהוא לא ילמד תורה אלא בחלק שלם ולא במדרגת ניצוץ ולכן שאל אותו עתה וְלָאו כֹּהֵן הוּא מַר?
ודע דאיתא במדרש תלפיות אות א' דרבה בר אבוה מצא את אליהו זכור לטוב בקברי גוים כי הלך שם כדי להציל נפש גוי מן המזיקין בשביל דאותו הגוי עשה טובה לישראל בגולה עיין שם. ומזה תבין כמה חביב לפני הקדוש ברוך הוא מי שעושה טובה עם ישראל דאפילו שהוא גוי שלח את אליהו זכור לטוב להצילו.

פְּשׁוֹט גְּלִימָךְ, סַפִי, שְׁקוֹל מֵהַנֵי טַרְפֵי. קשה למה הוצרך לומר לו 'שְׁקוֹל גְּלִימָךְ' יאמר 'סַפִי שְׁקוֹל' והוא מעצמו ודאי יפשוט גלמתו? ויש לומר דשמא יחשוב שאינו נותן לו רשות אלא לשקול בחפניו ואם היה עושה כן אז אחר שישמע הקול דאמרי מַאן קָאָכִיל לְעַלְמֵיהּ דאז ודאי ישליך הטרף מידיו לא היה נשאר לו הנאה של כלום מקליטת הריח אך עתה הרויח שקלטה הגלימא ריח הטוב ולקח תמורתה ממון הרב.
ודרך דרש נראה בס"ד דידוע לימוד התורה של החכמים נקרא בשם חלוקא דרבנן וכן במקרא אמר שִׂמְלָה לְכָה קָצִין תִּהְיֶה לָּנוּ (ישעיה ג, ו) ודרשו רבותינו ז"ל (שבת קיט:) על דברי תורה וידוע דאף על גב דמשכר מצות אין יכול האדם ליהנות בהאי עלמא משום דאין שכירות משתלמת אלא לבסוף, מכל מקום משכר לימוד תורה יוכל לבקש בהאי עלמא משום דעסק התורה אין לו סוף דאמרו רבותינו ז"ל (ברכות סד.) תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא שנאמר יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל חָיִל יֵרָאֶה אֶל אֱלֹקִים בְּצִיּוֹן (תהלים פד, ח). ולכן אמר לו פְּשׁוֹט גְּלִימָךְ וְסַפִי כלומר תוכל להנות בהאי עלמא מצד הגלימא שהוא עסק התורה.
או יובן על דרך זה כי הוא אמר לו בְּאַרְבָּעָה לָא מָצִינָא בְּשִׁיתָּא מָצִינָא נמצא לפי זה הגלימא הרומזת לעסק התורה שלו היא מקופלת שאינו לומד לימוד שלם בכל השש כי אם רק בחצי או שני שלישים ועתה שהוא מתעשר אם כן יפשוט הגלימא שלו שילמוד לימוד שלם בכל שש סדרים.

מַאן קָאָכִיל לְעַלְמֵיהּ כְּרַבָּה בַּר אֲבוּהָ. יש להקשות הוה ליה למימר 'רַבָּה בַּר אֲבוּהָ אָכִיל לְעַלְמֵיהּ' ולמה נקטו בהאי לישנא 'מַאן קָאָכִיל לְעַלְמֵיהּ כְּרַבָּה בַּר אֲבוּהָ'?
ונראה לי בס"ד דרצונו לומר אף על גב דנמצא לקחו שכר בהאי עלמא לא עשו כרבה שבא לגן עדן מקום שכר עלמא דאתי ולקח משם והלך וחזר לעולם הזה לאכלו אלא נזדמן להם סיבה בעולם הזה ונתעשרו ממנה וכמו ענין יוסף מוקיר שבת (שבת קיט.) אף על גב דנתעשר בזכות כבוד שבת וכמו שאמר לו אליהו זכור לטוב 'מאן דיזיף שבתא פרע שבתא' לא לקח העושר מגן עדן אלא בא לו על ידי סיבה בעולם הזה עצמו שקנה דג ומצא בו מרגלית ואין זה ניכר להדיה ולכן דקדקו לומר 'מַאן קָאָכִיל לְעַלְמֵיהּ כְּרַבָּה בַּר אֲבוּהָ' שזה דבר הניכר שבא למקום הפרעון ולקח משם השכר.

גמ' הא עשיר שכיב מאי קאמר. עיין כתובות דף קה ע"ב תוס' ד"ה אפי':

רש"י ד"ה מאי קאמר וכו' והרי הוא רבית. עיין לעיל דף סד ע"ב תוס' ד"ה ולא:

תוס' ד"ה מהו וכו' וכן מצינו כשהיה קובר את ר"ע. במדרש ילקוט משלי [רמז תתקמ"ד] בפסוק חכמות נשים בנתה ביתה:

א"ל בד' לא מצינא בשיתא מצינא. אפשר דרמז לו דעדיין אינו יכול לתקן בחינתו במ' שהיא ד' ואיך יוכל לתקן בחינתו בו' שהוא רומז לת"ת והסיבה הוא העניות ונתן לו עושר שהוא רומז לת"ת כמ"ש רבינו האר"י ז"ל בסוד איזהו עשיר. הוא ברחמיו המרובים ישפיע עלינו שפע ישועה ורחמים ויזכנו לעשות כרצונו ולעובדו בלב שלם ולעסוק בתורתו תורת חיים:

(קיד ב תוספות) ד"ה מהו וכו' כרשב"ג דמתני' דאהלות וכו'.—עי' רמב"ם (הל' טומאת מת פ"א הי"ג) ובפאר הדור סי' נז שביאר, שרשב"ג אינו חולק על ר"ש, אלא שדין מדורות הגוים כדין ארץ העמים מדרבנן.

ערות דבר. בשעה שאתה מדבר בו לא יראה בך ערות דבר שמע מינה אין אדם מברך כשהוא ערום ותורם בעי ברכה והאי דבעי מיניה לענין תורם דהתם תנן (תרומות פ''א מ''ו) אין מגביהין תרומה ערום: לאו כהן מר. דאיכא למ''ד דאליהו הוא פינחס דכתיב ביה קנא קנאתי וכן בפינחס בקנאו את קנאתי: אין מטמאין. דגבי אהל כתיב אדם (במדבר יט) אדם כי ימות באהל: בארבעה לא מצינא. בגירס' דארבעה סדרין כגון מועד ישועות נשים שהן נוהגות בזמן הזה כבזמן הבית וקדשים נמי כדכתיב ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי ואמרי' (מנחות דף קי.) אלו תלמידי חכמים העוסקין בהלכות עבודה בכל מקום מעלה עליהן הכתוב כאילו מקריבין אותן בבית המקדש: בשיתא מצינא. בתמיהה זרעים אינו נוהג בחוצה לארץ וכן טהרות: ספי. לקוט: טרפי. עלין: נפץ. אשקוש''ט בלעז: סחט גלימא. נסחט ריח מתוך העלין לתוך טלית וקלטה טליתו את הריח: וזבני'. לגלימ' בי''ב אלפי דינרי: לא תשכב בעבוטו. הא עשיר שכיב בעבוטו: מאי קאמר. וכי בשביל שהוא עשיר התירו לשכב על טליתו והרי הוא רבית אצלו שישתמש במשכונו חנם: הכי קאמר לא תשכב ועבוטו בידך. אלא השיבנו לו כבוא השמש כדכתיב השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש: ה''ג המלוה את חבירו אינו רשאי למשכנו ואינו חייב להחזיר לו ועובר בכל השמות הללו. השב תשיב ולא תשכב בעבוטו ועד בא השמש תשיבנו לו: מאי קאמר. דקתני אינו חייב להחזיר לו ועוד הדר תני עובר בכל השמות הללו (עובר בכל השמות הללו) השב תשיב לא תשכב בעבוטו ועד בא השמש תשיבנו: אסיפא. אם לא החזיר: ורבא אמר הכי קאמר וכו'. לא טעי תנא במאי דאתנייה חייב להחזיר לאוסופי ולמימר אינו חייב להחזיר אלא ודאי אינו חייב להחזיר נמי אתנייה והכי קאמר וכו' ושכח וחיסר ודילג מחייב להחזיר באינו חייב להחזיר: שמשכנו שלא בשעת הלואתו. בבית דין: אבל משכנו בשעת הלואתו. שהביא לו משכונו: אינו חייב להחזיר. דקראי בחובלו לאחר הלואה כתיב דהיכא דאתייה ניהליה לאו חובלו הוא: ארישא. אמשכנו שלא בשעת הלואתו ולא החזיר לו עובר בכל השמות הללו: עד בא השמש תשיבנו לו. משמע בבוקר תשיבנו לו ויהא בידו עד בא השמש ויקח לו ממנו: זה כסות לילה. לקמן פריך דלילה לאהדורי ליה ביממא למה לי כבא השמש בלילה החזירו לו: איסמייה. אסיר ברייתא זו מסדר משנתי: אמר ליה לא. תסמייה דהא כסות לילה וכסות יום דקאמר לאו תשמיש יום ותשמיש לילה קאמר אלא כסות העשויה למשכן בלילה וכסות העשויה למשכן ביום קאמר והכי קאמר עד בא השמש תשיבנו לו וכבא השמש תטלנו. זה כסות יום ולימדך הכתוב שניתנה לו רשות לחובלה בלילה ולענין חבלה קרי ליה כסות לילה: משכנו ומת. לוה לאחר שהשיב לו את העבוט: שומטו. מלוה מעל גבי בניו ואין נעשה אצלו כשאר מטלטלים שלהן דלא משתעבדי לב''ח דכיון דמשכניה קנייה:
ומיירי בבא ליטול בתורת משכון דרבנן סברי שמחזירין לו כל ימי חייו ורשב''ג סבר דאחר שלשים יום מוכרו אבל היכא דנטל בתורת גבייה יכול למוכרו מיד ולא יסדרו כלל וא''ת אמאי לא מייתי מרשב''ג דאין מסדרין ויש לומר דסבר גמרא דשקלינן מידי דלא חזי ליה ויהבינן ליה מידי דחזי ליה כמו שלמעלה לא היה יודע הגמרא ואע''ג ששנינו דרשב''ג מתיר בלוף לא ידע דהוי טעמא דליכא מידי דחזי ליה ומר' עקיבא ור' ישמעאל דאמרי (לעיל דף קיג:) כל ישראל ראויין לאותה איצטלא אין להוכיח דסבירא להו מסדרין דמיירי דגבה בתורת משכון דת''ק סבר דמפשיטין אותה איצטלא בת מאה מנה ונותנין לו הראויה לו וממנה עושין השבת העבוט בכל יום ויום והמותר יהיה לו למלוה בתורת משכון ולא יחזיר אותו כלל ורבי עקיבא ור' ישמעאל סברי דמן הטובה עושה השבת העבוט אבל בתורת גבייה לא הדר כלל ומדמהדר ליה אליהו מיכה מיכה לא בעי למיפשט אפילו גרס מהו שיסדרו משום דאליהו דחויי הוה מדחי ליה והיה לו להשיב אין מסדרין תדע שהרי השיב לו קברי עובדי כוכבים אינם מטמאים באהל כר''ש בן יוחי אע''ג דלא קי''ל כוותיה אלא כרשב''ג דמתני' דאהלות דאסר מדורות עובדי כוכבים משום אהל וטעמיה דאליהו משום דרוב ארונות יש בהן פותח טפח ויש מקום שלא גזרו כגון. לצאת לקראת מלכים וכיוצא בו וכן מצינו כשהיה קובר את ר''ע היה דוחה שאמר ליה וכי אינך כהן אמר ליה צדיקים אין מטמאין ודחה אותו כן משום כבודו דר''ע ועיקר טעמו היה לפי שהיה מת מצוה לפי שהיו יראים לקברו שהיה מהרוגי מלכות וכן נמצא בתשובת גאון שכתב שיש בסדר אליהו רבה שנחלקו עליו יש אומרים שהיה מבני בני בניה של לאה ואמר להם איני אלא מזרעה של רחל וא''כ לא היה כהן וכאן אומר שכהן היה ומסיים התם אמרו לו תן סימן לדבריך אמר להן כך כתוב ביחוסו של בנימין ויערשיה ואליה וזכרי בני ירוחם אמרו לו לא כך אמרת לאותה אלמנה. עשי לי משם עוגה קטנה ולך ולבנך תעשה באחרונה ולא כהן אתה פי' לפי שכהן הוא היה רוצה ליטול חלה תחילה אמר להם אותו תינוק משיח בן יוסף היה ורמז רמזתי לעולם שאני בא תחילה ובאותה תשובה מביא נמי הא דגמרי' מיכה מיכה וגרס מנין שמסדרין לבעל חוב כמו שגורס ר''ת וכן בב''ר גבי ותאמר לאה בגד נחלקו רבי נהוראי אמר דאליהו מגד ור''א אמר משל בנימין ועמד לפניהם ואמר להם רבותי למה אתה נחלקים עלי אני מבני בניה של רחל: מנין לערום שלא יתרום. הוה ליה למימר מנין שלא יברך דבשעה שתורם ממנו אינו אסור אלא בשעת ברכה ושאר ברכות אסור לברך כשהוא ערום אלא נקט הכי משום דמשנה היא ערום לא יתרום: אמר ליה לאו כהן (אתה). תימה לר''י היאך החיה בנה של האלמנה כיון שכהן היה דכתיב (מלכים א יז) ויתמודד על הילד וגו' ויש לומר שהיה ברור לו שיחייהו לכך היה מותר משום פיקוח נפש: ה''ג דתניא ר' שמעון [בן יוחי] אומר. דאינה משנה בשום מקום ועוד דמשניות אף של זרעים וטהרות היו שגורות להם כדמשמע בכמה. דוכתין והא דקאמר בארבע לא מצינא בשיתא מצינא היינו בתוספתא:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד