בבא מציעא קיד ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קיד - א

אמר ליה אביי לרב חגא: איברא, אכן פרנסתו של הלווה עליה, על המלווה, קרמי, משום שנאמר [דברים כד] בהחזרת המשכון: "ולך, הלווה, תהיה תהיה צדקה".

משמע שהוטל על המלווה לדאוג לכך שלא ימנע מהלווה הנוי הכבוד והתענוג שהורגל בו.

ומסקינן אליבא דרבן שמעון בן גמליאל שאין מסדרין לבעל חוב, אלא לאחר שלושים יום מוכרים את נכסיו כדי לפרוע את חובו.

אבל לדעת חכמים, הסוברים שאין מוכרים את נכסי הלווה, ולעולם כלי יום מחזיר ביום וכלי לילה מחזיר בלילה,

איבעיא להו: מהו שיסדרו בבעל חוב? האם מקור דבריהם שמחזירין ללווה את הכר ואת המחרישה נובע מדין סידור לבעל חוב, או לא? ^[253]

מי גמר "מיכה מיכה" מערכין, כשם שהמעריך את עצמו ליתן ערכו להקדש, משיירים לו כדי חייו, כך משיירים לבעל חוב שאין לו כסף לשלם, או לא.

תא שמע: דשלח רבין באגרתיה, דבר זה, האם למדים "מיכה מיכה" מערכין או לא, שאלתי לכל רבותי, ולא אמרו לי דבר.

ברם, כך היתה שאלה בבית המדרש, וממנה יש ללמוד תשובה לשאלה זו:

האומר "הרי עלי מנה לבדק הבית", גובים ממנו מה שיש לו עכשיו, ואת המותר ישלם לכשיהיה לו. ומיבעיא לן, מהו שיסדרו לזה שהתחייב מנה לבדק הבית, האם ישאירו לו את כלי תשמישו כפי שמסדרים למעריך את עצמו כשאין לו מעות,

רבי יעקב משמיה דבר פדא, ורבי ירמיה משמיה דאילפא אמרי, דבר זה ניתן ללמוד בקל וחומר מבעל חוב,

ומה בעל חוב, שאין לו לשלם את חובו, אם לקחו ממנו כר וכסת כמשכון, מחזירין לו בשעה שהוא נזקק להם, ואף על פי כן בשעה שגובים ממנו אין מסדרין לו, דלא גמרינן "מיכה מיכה" מערכין,

אם כן, המתחייב מנה להקדש, שלקחו ממנו כר וכדומה, שאין מחזירין, אינו דין שאין מסדרין.

אלמא פשיטא לרבי יעקב ורבי ירמיה שאין מסדרים לבעל חוב.

ורבי יוחנן אמר: בפרשת ערכין [ויקרא כז ב]: "איש כי יפליא נדר בערכך נפשות לה'", כתיב.

כי מדברי הכתוב "נדר בערכך" משמע, שיש להקיש נדרים לערכין: מה ערכין, אדם שהעריך את עמו ולא היה בידו כדי לשלם את ערכו, נוטלים את נכסיו ומסדרין, משיירים לו את כלי תשמישו. אף הנודר מנה להקדש, מסדרין.

ואף מדברי רבי יוחנן משמע שמסדרים להקדש רק מחמת שהוקש לנדרים, אבל בלאו הכי, אין מסדרים, משום שלא שנו סידור אלא בערכין ולא בדבר אחר, אלמא אף לבעל חוב אין מסדרים.

ואידך, רבי יעקב משמיה דבר פדא ורבי ירמיה משמיה דאילפא, שאינם מקישים את הנודר מנה להקדש לערכין, מאי דרשי מהכתוב "נדר בערכך",

ההוא קרא לדין נידון בכבודו הוא דאתא. שעל הנודר לשלם לפי חשיבות האבר שנדר לשלם את ערכו אם אין הנשמה תלויה באותו אבר כגון יד או רגל שמין כמה עבד שווה עם יד וכמה בלי יד ואת ההפרש הוא משלם, אבל אם התחייב להביא דמי אבר שהנשמה תלויה בו, כגון לב או כבד, עליו לשלם את דמי כולו.

ולענין זה הוקש נדר לערכין: מה ערכין נידון בכבודו, אף נודר להקדש נידון בכבו דו.

ופרכינן: ויסדרו בבעל חוב שאין לו מעות לשלם את חובו, ונלמד בקל וחומר מדין הסידור האמור בפרשת ערכין:

ומה ערכין, המעריך את עצמו ואין לו כדי לשלם, הדין הוא שאם לקחו ממנו את כלי תשמישו עבור פרעון חובו, אין מחזירין לו בשעה שהוא נזקק להם, אף על פי כן מלכתחילה כשבאים לגבות ממנו מסדרין לו ואין לוקחים ממנו את כלי תשמישו ^[254],

בעל חוב, שנאמר בו אם השב תשיב לו את העבוט, ומחזירין לו את כלי תשמישו, אינו דין שמלכתחילה מסדרין לו.

ומתרצינן: במעריך את עצמו אמר קרא [ויקרא כז] "ואם מך הוא מערכך" ודרשינן בו, החייהו מערכך! מכאן שמסדרים בערכין. ומשמע, מדקאמר קרא בערכין "אם מך הוא", הוא, ולא בעל חוב. ואי אפשר ללמוד מערכין לסידור בבעל חוב.

ואידך, תנא קמא דמשנתנו, הסובר שמסדרים לבעל חוב, האי דקתני "ואם מך הוא" לא אתא למעט בעל חוב מדין סידור, אלא דרשינן ליה שאין מסדרים למעריך את עצמו, עד שיהא ב"מכותו" מתחילתו ועד סופו - שאם העריך את עצמו בעודו עני, והעשיר, עליו לשלם דמי עשיר.

ומקשינן לרבי יוחנן דאמר מסדרין להקדש: ויחזירו בהקדש, קל וחומר מבעל חוב:

ומה בעל חוב, שבאים לגבות ממנו, אין מסדרין לו כלום, ואף על פי כן כל שלושים יום מחזירין לו את העבוט, הקדש, שמסדרין, אינו דין שמחזירין.

ומתרצינן: בדין השבת העבוט אמר קרא [דברים כד] "ושכב בשלמתו, וברכך". יצא הקדש, שאין צריך ברכה, הילכך אין מחזירין את העבוט.

ומקשינן: וכי הקדש לא צריך ברכה? והכתיב [דברים ח] "ואכלת ושבעת, וברכת" וגומר!

אלא אימא הכי, בדין השבת העבוט אמר קרא "ולך תהיה צדקה", מי שצריך לעשות צדקה, עליו להשיב את העבוט, יצא הקדש, שאין צריך לעשות צדקה. אשכחיה, מצאו רבה בר אבוה לאליהו, דקאי בבית הקברות של עובדי כוכבים,

אמר ליה: מהו שיסדרו בבעל חוב שאין לו אפשרות לשלם? ^[255]

אמר ליה אליהו: גמר "מיכה מיכה" מערכין, גבי ערכין כתיב "ואם מך הוא מערכך" ודרשינן שעל הכהן להחיותו ולסדר לו את הכלים שהוא צריך להם, גבי בעל חוב נמי כתיב [ויקרא כה] "וכי ימוך אחיך", והוקש בעל חוב לערכין לענין זה שמסדרים לבעל חוב כבערכין ^[256].

הערות

^[253] בביאור הספק בגמרא נאמרו כמה דרכים. א. התוספות רי"ד פירש שהגמרא מסתפקת לדעת רבנן, אבל לדעת רבן שמעון בן גמליאל כבר אמר רב נחמן שאין מסדרים. ב. ברש"י [ד"ה אין מסדרים] משמע שהספק הוא אליבא דרשב"ג וביאר בחכמת מנוח דמיבעיא לן אי סבירא לן כרשב"ג בחדא שעד שלושים יום מחזירין אבל אחר שלושים יום לא סבירא לן כוותיה דמוכרים, ומיבעיא לן אם מסדרים או לא. ג. לדעת הר"ן המפרש שמחלוקת רבנן ורשב"ג במשנתנו היא האם מסדרים לבעל חוב או לא, הספק של הגמרא הוא כמו מי ההלכה. ד. לדעת רבינו תם שהמשנה עוסקת בגובה משכון לשם ביטחון שיוחזר לו החוב אבל הגובה לשם חובו יכול להיכנס לביתו למשכנו מבעיא לגמרא האם מה שמחזירים ללווה את הכר והמחרישה היינו דווקא כשנטל לשם משכון אבל אם גובה את חובו נוטל הכל לעצמו, או לא.

^[254] התוספות מקשים אם מלכתחילה סידרו לו אין מה להחזיר לו, וכיצד ניתן לומר שבערכין מסדרין ואין מחזירין, ותירצו, דלדעת רבינו תם המחלק בין משכון הניטל לגבייה לבין משכון הניטל להבטחת תשלום החוב, אף בערכין יש לחלק כן שהאמור בערכין מסדרים היינו כשבאים לגבות מהמעריך, אבל כשבאים למשכן כדי להבטיח את החזר החוב אין מסדרים ואם לקחו אין מחזירים. והר"ן תירץ ששייך לומר אין מחזירים באופן שעבר ומשכן מן הדברים שסדרו לו. וכן אם סידרו לו איצטלא בת מאה מנה אפשר למכנה ולתת תמורתה איצטלית זולה, ועל אותה איצטלית יקרה אמרינן שאין מחזירים.

^[255] בשבת [קח, א] איתא שאין אליהו יכול לפסוק באיסור והיתר משום דלאו בשמים היא [עיין שם ברש"י], וכתב המהר"ץ חיות דהכא פסק אליהו לרבה על פי דרשה מפסוק, ובזה לא גרע כוחו משאר חכמי הדור, ורק לומר דין מחודש מעצמו אינו יכול עיין שם.

^[256] הרי"ף והרמב"ם פסקו שמסדרים לבעל חוב, וכתב הר"ן דכיוון שאליהו פסק כן מי לנו גדול ממנו, אבל רבינו תם בתוספות פסק כרבן שמעון בן גמליאל שאין מסדרים. וכתב המהרש"א שאף לדעת הסוברים שאין מסדרים מכל מקום הלכה כרשב"ג לענין כל ישראל בני מלכים הם.

איברא עליה קרמי [אכן באמת, עליו הוא מוטל], משום שנאמר באותו ענין של השבת העבוט: "ולך תהיה צדקה" (דברים כד, יג), משמע שעל המלוה חלה במיוחד חובת הצדקה כלפי הלווה.

א איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים שאלה זו שכבר נגענו בה קודם: מהו הדין בענין שיסדרו בבעל חוב, האם משאירים לבעל חוב מקצת רכושו שיוכל לחיות כדרכו (ולו גם בצמצום)? ומבחינת מקור ההלכה השאלה היא: מי גמר [האם לומד] הוא בגזירה שווה "מיכה" "מיכה" מערכין, או לא?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששלח רבין באגרתיה [במכתבו מארץ ישראל]: דבר זה שאלתי לכל רבותי, ולא אמרו לי דבר. ברם כך היתה שאלה בנושא דומה, ששמעתי שדנו בה: האומר "הרי עלי מנה לבדק הבית" מהו שיסדרו בו? שהרי במפורש נאמר הדבר רק בדיני ערכין.

ובזה ר' יעקב משמיה [משמו] של בר פדא, ור' ירמיה משמיה [משמו] של אילפא אמרי [אומרים]: דבר זה נלמד בקל וחומר מבעל חוב; ומה בעל חוב שמחזירין לו את המשכון — אין מסדרין לו כלום לאחר שלושים יום, הקדש שאין מחזירין לו משכון — אינו דין שאין מסדרין לו?! ואילו ר' יוחנן אמר: "איש כי יפליא נדר בערכך" (ויקרא כז, ב) כתיב [נאמר], ומכאן נלמד שאין דין סידור מיוחד לערכים, אלא מה ערכין מסדרין — אף הקדש מסדרין.

ושואלים: ואידך [והאחר] החכמים האחרים שאינם סבורים כן, מה למדים הם מן ההשוואה הזו של נדרים וערכין? ומשיבים: ההוא לדעתם בא הדבר ללמד הלכה אחרת, לענין נידון בכבודו הוא דאתא. כלומר, שאדם המעריך חלק נכבד ועיקרי מגופו, אין אנו אומרים שדי לו שיתן רק דמי חלק זה, אלא יתן דמי כל גופו. ומן הכתוב "נדר בערכך" למדים: מה ערכין נידון בכבודו — אף הקדש נידון בכבודו.

ושואלים: ויסדרו בבעל חוב לפי קל וחומר מערכין; ומה ערכין שאין מחזירין משכון — מסדרין לו, בעל חוב שמחזירין לו משכון — אינו דין שמסדרין? ודוחים, אמר קרא [הכתוב]: "ואם מך הוא מערכך והעמידו לפני הכהן והעריך אותו הכהן, על פי אשר תשיג יד הנודר יעריכנו הכהן" (שם כז, ח) ומדגיש שם הכתוב "הוא" לומר לנו שדווקא הוא דינו כן ולא בעל חוב.

ושואלים: ואידך [והאחר] הסבור שמסדרים לבעל חוב כיצד הוא דורש "הוא" זה? ומשיבים: האי [זה] כוונתו: עד שיהא במכותו (בעניותו) מתחילתו ועד סופו, שאם היה עשיר מתחילה או שהתעשר לאחר מכן אין מסדרים לו.

ושואלים מצד אחר: ויחזירו משכון בהקדש מקל וחומר מבעל חוב, ונאמר כך: ומה בעל חוב שאין מסדרים לו לאחר שלושים יום — בכל זאת מחזירים לו את המשכון, הקדש שמסדרין לו — אינו דין שמחזירין לו משכון? ומשיבים, אמר קרא [הכתוב]: "השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש ושכב בשלמתו וברכך" (דברים כד, יג), שדבר זה נאמר במלוה רגיל, יצא הקדש שאין צריך ברכה.

על כך תוהים: ולא? והכתיב [והרי נאמר] "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך" (שם ח, י), משמע שאף הקודש צריך ברכה! אלא זה הטעם: אמר קרא [הכתוב] בענין השבת עבוט: "ולך תהיה צדקה" (שם כד, יג), ללמד: מי שצריך צדקה, יצא הקדש שאין צריך צדקה.

ב מסופר: אשכחיה [מצא אותו] רבה בר אבוה את אליהו הנביא דקאי [שהוא עומד] בבית הקברות של גוים. אמר ליה [לו] רבה בר אבוה: מהו שיסדרו בבעל חוב? אמר ליה [לו] אליהו: גמר [למד] גזירה שווה "מיכה" "מיכה" מערכין; גבי [אצל] ערכין כתיב [נאמר] "ואם מך הוא מערכך" (ויקרא כז,ח), גבי [אצל] בעל חוב כתיב [נאמר] "וכי ימוך אחיך" (שם כה, לה).

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Indeed, the debtor’s needs are cast upon him, because it is stated in connection with this same issue of returning the collateral: “And it shall be righteousness to you” (Deuteronomy 24:13), which indicates that there is an obligation for the creditor to act toward the debtor with righteousness.

§ A dilemma was raised before the Sages: What is the halakha with regard to making arrangements for the debtor so that he will retain some of his possessions so that he may continue living as before, albeit at a slightly lower standard? The issue on which this is based is whether or not a verbal analogy is derived from the usage of the term “poor” written in the context of a debtor (Leviticus 25:35) and the term “poor” written in the context of valuations (Leviticus 27:8), as the Gemara will discuss further at the end of the amud.

The Gemara suggests: Come and hear a proof, as Ravin sent a message in his letter from Eretz Yisrael: I asked all my teachers concerning this matter, but they did not tell me anything. But there was this question concerning a similar matter that I heard them discuss: With regard to one who says: It is incumbent upon me to bring one hundred dinars for the Temple maintenance, what is the halakha as to whether they make arrangements for him? Although an arrangement is explicitly taught only with regard to the specific type of donation of valuations, is it applicable here as well?

Rabbi Ya’akov in the name of bar Padda, and Rabbi Yirmeya in the name of Ilfa, each say: It is an a fortiori inference from the halakhot of a debtor: And if for a debtor, to whom one returns his collateral, they do not make arrangements for the payment of his debt, then in the case of consecration, where they do not return his collateral, is it not logical that they should not make arrangements for the payment of his debt? And Rabbi Yoḥanan says: It is written: “When a man shall clearly utter a vow according to your valuation” (Leviticus 27:2). In this verse, all vows of consecrated property are juxtaposed to valuations, teaching that just as they make arrangements for the payment of a debt with regard to valuations, so too they make arrangements for the payment of a debt with regard to any vow of consecration.

The Gemara asks: And what do the other Sages, i.e., Rabbi Ya’akov and Rabbi Yirmeya, derive from this juxtaposition between vows and valuations? The Gemara replies: They maintain that this juxtaposition comes to teach the halakha that a vow of consecration is judged by its significance. If one stated a vow of valuation concerning a vital part of his body, e.g., that he will donate the value of his heart, he is obligated to pay not only the value of that organ, but the valuation of his entire self. Consequently, the phrase “a vow according to your valuation” indicates that just as valuations are judged by their significance, so too consecrated property is judged by its significance.

The Gemara asks: But they should make arrangements for a debtor based on an a fortiori inference from the halakhot of valuations, as follows: And if in the case of valuations the halakha is that they do not return his collateral and yet they do make arrangements for the payment of his debt, then with regard to a debtor, where the halakha is that one does return his collateral, is it not logical that they should make arrangements for the payment of his debt? The Gemara responds: The verse states: “But if he is too poor for your valuation…and the priest shall value him, according to the means of the one that vowed shall the priest value him” (Leviticus 27:8). The Torah emphasizes that this halakha is applicable only to “he” who makes a valuation, but not to a debtor.

The Gemara asks: And according to the other opinion, which maintains that they do make arrangements for a debtor, how is the word “he” interpreted? The Gemara answers: This word teaches that the halakha does not apply unless he remains in his state of poverty from the beginning to the end. If he was rich at the outset, or grew wealthy at some later stage, arrangements are not made for him.

The Gemara asks an additional question: And once it is established that arrangements are not made for a debtor, they should return the collateral in the case of consecration based on an a fortiori inference from the halakhot of a debtor: And if in the case of a debtor, where they do not make arrangements for him, the creditor nevertheless returns his collateral, with regard to consecration, where they do make arrangements for the payment of his debt, is it not logical that they should return his collateral to him? The Gemara answers: The verse states with regard to a regular loan: “You shall restore to him the collateral…and he will sleep in his garment and he will bless you” (Deuteronomy 24:13), excluding consecration, where there is no need for a blessing, and therefore it is not included in the halakha of returning the collateral.

The Gemara is puzzled by this claim: And is consecrated property not in need of a blessing? But isn’t it written: “And you shall eat and be satisfied, and bless the Lord your God” (Deuteronomy 8:10), indicating that consecrated property also requires a blessing? Rather, the reason is that the verse states with regard to the restoration of collateral: “And it shall be righteousness [tzedaka] for you” (Deuteronomy 24:13), which is referring to caring for one who requires charity [tzedaka], excluding consecrated property, which does not require charity.

§ The Gemara relates: Rabba bar Avuh found Elijah standing in a graveyard of gentiles. Rabba bar Avuh said to him: What is the halakha with regard to making arrangements for the debtor? Elijah said to him: A verbal analogy is derived from the usage of the term “poor” written in the context of a debtor and the term “poor” written in the context of valuations. With regard to valuations, it is written: “But if he is too poor [makh] for your valuation” (Leviticus 27:8), and with regard to a creditor, it is written: “But if your brother be poor [yamukh]” (Leviticus 25:35).

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

והא דאיבעי להו מהו שיסדרו בב"ח מי גמר מיכה מיכה. הלכה או אין הלכה קא מיבעיא להו דהא פלוגתא דת"ק ורשב"ג היא לפי מה שפירשנו בלשון ראשון ולעיל קתני בריתא מסדרין כיוצא בה בפ"ק דכתובות מהו לבעול לכתחלה בשבת כיוצא בה בפ' המגרש מי בעינן ודן או לא.
הכי אשכחן בכולהו נוסחי מהו שיסדרו בבעל חוב א"ל גמר מיכה מיכה ובנוסחא דבעל הלכות כתיב בה מנין שמסדרין בב"ח א"ל גמר מיכה מיכה ומ"מ כיון דפשיטא ליה לרבה שמסדרין ואליהו אמר לו גמר מיכה מיכה שמעי' דהלכת' כוותיה וכדתניא לעיל כדרך שמסדרין בערכין כך מסדרין בבעל חוב, וכן פסקו כל הגאונים ז"ל.
אע"פ שר"ת ז"ל חלוק בדבר ואומר שאין מסדרין ודאיק לה מרש"בג דאמר אין מסדרין ואמרי' כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו והא ליתא בההוא כללא לאו דוקא הוא ובכל מקום אין הלכ' כרשב"ג ואפי' במשנתנו אלא היכ' דמוכחא מילתא לפום גמר' וכן כתב רבינו הגדול תדע דהא בפ' המפקיד מקשי' מינה ומפרקי אמוראי נינהו ואליב' דר' יוחנן והתם נמי קי"ל דליתה דלרשב"ג. ובפ' המדיר נמי גרסינן איכא דאמרי אמר ר' יוחנן הלכה כרשב"ג ואקשינן ומי אמר יוחנן הכי והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו אמוראי נינהו ואליבא דר' יוחנן והתם נמי קי"ל שאין הלכה כרשב"ג ובפ' זה בורר רבה בר בר הונ' פליג עליה דכלל' והילכתא כבתראי ובפ"ק דמגלה א"ר אבהו א"ר יוחנן הלכה כרשב"ג אף ספרים לא הותרו שיכתבו אלא יונית פליג ר' אבהו נמי אכללא כרב אחא בר יעקב ואין דבריו של רבה בר בר חנא במקום שנים.
ואשכחן טובא מרבנן אחריני דפסקי בכמ' דוכתי הלכ' כרשב"ג בחדא כי ההיא דאמ' במס' ביצה רשב"ג אומ' לא כל הביברין שוין ואמ' רב יוסף רב יהודה אמר שמואל הלכה כרשב"ג ובפ' בתרא דע"ז אמר רבה הילכתא כרשב"ג הואיל ותנן סתמא כותיה והוינן בה פשיטא ומתרצינן מהו דתימא ולא אתינן עלה כלל משום פסקא דהאי כללא ובפ' יש נוחלין בענין כותב נכסיו לאחרי' סוגיא מוכחת דלית' לדרשב"ג במשנתינו וש"מ מכלהו דבכל מקום ששנ' רשב"ג אין הלכה פסוק' כמותו אלא עד דאיכא טעמא כדברי רבינו הגדול ז"ל.
ותו אייתי ר"ת ראיה מדתנן במס' ערכין בפ' השג יד עני והעשיר עשיר והעני נותן ערך עשיר, ר' יהודה אומר עני והעשיר וחזר והעני נותן ערך עשיר ואמרי' התם מ"ט דר' יהודה אמר קרא ואם מך הוא מערכך עד שיהא במכותו מתחלתו ועד סופו אלמא רבנן דלית להו הך סברא לא דרשי הכי אנא הוא ולא בעל חוב כדאמרי' הכא וק"ל כרבנן דרבים נינהו וסתם מתני' כוותיהו, והא נמי לאו דיוקא הוא דרבנן מוקמי הוא לעני והעשיר עשיר והעני, ור' יהודה סבר מתחלה ועד סוף עני כי ההיא דאפליגו איהו ורבנן בענין מציאה בפ' ואלו מציאות והא דאמרי הכא מתחלתו ועד סופו לאפוקי עני והעשיר קאמרי', וכן פרש"י ז"ל, ומאן דדריש הוא ולא בעל חוב תרתי ש"מ א"נ מוקמי הוא ולא לאשתו כדאיתא בערכין.
ותו סייעיה ר"ת למימרי' ואמר שהרי מספ' כתובה נלמד מיניה ואפי' מגלימא דעל כתפיה והא ודאי לאו ראיה היא דשאני התם דאתני ואפש' דמהני ליה האי תנאה ואפש' דלא מהני ליה דמגלימא דעל כתפיה שאינה ראוי' לו קאמ' כגון שהוא לבדם איצטלא של ק' מנה שמפשיטי' אותה ממנו. וא"ת אתי' בלא תנאי נמי לדידך מי ניחא אלא שופרא דשטרי הוא ודקאמרי' בגמ' לענין מיני' ואפי' מגלימ' דעל כתפיה ה"נ קאמר כשאינה ראויה לו א"נ גוזמא בעלמ' אלא כמו שהסכימו הגאוני' עיקר והקבלה נקבל.
ודין סידור, כך סדורו: כשבא שליח ב"ד למשכן אינו ממשכן מה שב"ד מניחין לו משום סידור כיצד אינו ממשכן כל מטותיו אלא מניח צו מטה ומטה ומצע לעשיר או כר וכסת לפי מה שהוא רגיל או מפץ לעני והיינו בריתא דקתני לעיל ונותן מטה ומטה ומצע לעשיר וכו' משמע שמתחלה מניח לו שליח ב"ד כלי סדור שאינו ממשכנו בידם והינו נמי דתנן בערכין אע"פ שאמרו חייבי ערכין ממשכנין אותם נותנין לו מזון וכו' משמע דבשעת משכון מסדרין לו.
ואם משכן מלוה בעצמו כלים הללו (חסר בדפו"י) [או נתחו] (ו)מחזיר וחוזר וממשכן ומחזיר לעולם כרבנן דמתני' דהלכתא כוותיהו ואם היה כרים. של משי וכלי מילת או שלא היה רגיל לישכב אלא במפץ ומצע ועכשיו הוא (חסר) [שלקח כר או כסת] אינו נוטלן ומחזירן לעולם אלא מוכרן בב"ד ולוקח לו מצע או מפץ ומחזירן לו (חסר) [ואינו] נוטלן ממנו לעולם וזהו שאמרו מפשיטין אותו ומלבישין אותו בגדים הראוים לו אלמא אינו נוטל ומחזיר לו לעולם, וי"ל שאינו מחזיר כלל דבתורת גביה הוא נוטלן בב"ד ואין חזרה אלא במשכון, וי"ל דכל ל' יום צריכי' להחזיר בעיניה שהוא בתורת חזרה וחזרה בעיניה היא אבל לאחר ל' אם בא לב"ד להגבות לו חובו אין מחזירין אלא מדין סדור כדכתיבנא לעיל הילכך אינו מחזיר לו כלים שאינן ראוין לו.
וזהו חומר בהדיוט מבהקדש שהדיוט מחזיר והקדש אינו מחזיר וא"ת בכלים שאינן צריכין לו אפי' הדיוט אינו מחזיר אלא כסות יום וכסות לילה וכסות יום ולילה אין הקדש נוטל שהרי אין מסדרין אלא לכלים שאינן ראוין לו שבהדיוט מחזירין אותן בעיניה עד שיגבוהו ב"ד לאחר ל' יום ובהקדש מוכרן מיד ומהדר ליה מאי דחזי ליה מדין סדור וכך פרש"י ז"ל ויחזירו בהקדש כל ל' יום א"נ משכחת לה בדברים שעושים בהן אוכל נפש דבהקדש אין מחזירין אלא שמסדרין כדאיתא בערכין ובהדיוט אע"ג דלא מפרש בהו חזרה בקרא מחזירין.
וכל חזרה דמשכון ליתא אלא כל זמן משכון דהיינו ל' זמן ב"ד אבל משבא לאחר כן לב"ד מסדרין ומגבין לו בדינו ואין כאן חזרה מעתה. ומיהו אם לא הגבוהו ב"ד אפי' מאה שנה מחזיר ונוטל ומחזיר דהא בתורת משכון הוא בידו עד שיתליטוהו ב"ד ורחמנא אמר השב תשיב לו את העבוט זמן שהוא עבוטו לא תשכב ועבוטו אצלך וכשמחזירין דוקא שאין לו אלא כר אחד או כסת אחת שאע"פ שהוא שוה מנה התורה חייבתו להחזירה אבל היו לו שתים נוטל אחד ואינו מחזיר כלל ומניח אחד והינו עשיר דאמר רחמנא שכב.
וה"מ בכסות יום וכסות לילה ודברים שעושים בהם אוכל נפש אבל שאר הדברים כגון צלוחיות וסכינים שאין עושין בהם אוכל נפש וכסא (חסר) [ומנורה] וכן ספרים ושאר כלים ממשכנין ואין מחזירין אע"פ שהם צריכין לו כדאמרי' זיל אהדר דהוה ליה דברים שעושין בהן אוכל נפש משמע דאי לאו הכי אע"פ שצריך לו אינו מחזיר לו ואפי' בשעה שהוא צריך לו שלא הקפידה תורה אלא בכסות יום וכסות לילה ולא על שאר (חסר) כדכתיב ושכב בשמלתו, ותניא במכילתא כי היא כסותה לבדה זו טלית היא שמלתו לעורו זה חלוק במה ישכב להביא עוד מצע.
ומיהו בדברים שעושין בהן אוכל נפש אמור רבנן מחזירין דתנן ואת המחרישה ביום ומשמע דנפקא להו מק"ו שאלו הקפידה תורה שלא למשכנן יותר משאר דברים אם חבלן כ"ש שחייב להחזיר ומיהו אם בא לב"ד להגבותו חובו לאחר ל' מגבין לו אפי' מכלים שעושין בהן אוכל נפש אלא שמסדרין לו בהן בדרך שמסדרין בשאר כלים כדאמרי' בערכין אם היה חרש נותנין לו שני מעצדין ושני מגרות ור' אליעזר אומר אם היה אכר נותנין לו צמדו ולרבנן נכסים נינהו וכו' כדאיתא התם, זהו דין סדור:

ר"ת פסק דאין מסדרין, ומייתי ראיה דהא רשב"ג דמתניתין וכו' ככתוב בתוס', ואין ראייתו ראיה, דההוא כללא לאו דוקא הוא ובכל מקום אין הלכה כרבי שמעון בן גמליאל ואפילו במשנתנו אלא היכא דמוכחא מילתא לפום גמרא, וכן כתב רבנו הגדול (רי"ף ב"ב קמב, א), תדע דהא בפרק המפקיד (לעיל בבא מציעא לח, ב) אקשינן מינה ומפרקי אמוראי נינהו ואליבא דר' יוחנן, והתם נמי קיימא לן דליתא לדרשב"ג, ובפרק המדיר (כתובות עז, א) נמי גרסינן, איכא דאמרי אמר ר' יוחנן הלכה כר' שמעון בן גמליאל, ואקשינן ומי אמר ר' יוחנן הכי והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו, אמוראי נינהו ואליבא דר' יוחנן, והתם נמי קיימא לן שאין הלכה כר' שמעון בן גמליאל, ובפרק זה בורר (סנהדרין לא, א), רב בר רב הונא פליג עליה דכללא והלכתא כבתראי, ובפרק קמא דמגלה (ט, ב) אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן הלכה כרשב"ג אף ספרים לא הותרו שיכתבו אלא יונית, פליג ר' אבהו נמי אכללא כרב אחא בר יעקב, ואין דבריו של רבה בר בר חנה במקום שנים, ואשכחן טובא מרבנן אחריני דפסקי בכמה דוכתי הלכה כרשב"ג בחדא, וכההיא דאמר במסכת ביצה (כד, א) רשב"ג אומר לא כל הביברין שוין, ואמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרשב"ג, ובפרק בתרא דעבודה זרה (סט, ב) אמר רבה הלכתא כרשב"ג הואיל ותנן סתמא כוותיה, והוינן בה פשיטא, ומתרצינן מהו דתימא, ולא אתינן עלה כלל משום פסקא דהאי כללא, ובפרק יש נוחלין (ב"ב קלג, ב) בענין כותב נכסיו לאחרים סוגיא מוכחת דליתא לדרשב"ג במשנתנו, ושמע מינה מכלהו דבכל מקום ששנה רשב"ג אין הלכה פסוקה כמותו, אלא עד דאיכא טעמא כדברי רבנו הגדול ז"ל [ש"מ בשם הרמב"ן והרשב"א והר"ן.
ועוד הביא ראיה מדתנן בערכין פרק השג (יז, ב) היה עני והעשיר וכו' רבי יהודה אומר אפילו עני והעשיר וחזר והעני וכו', ואמרינן התם מ"ט דרבי יהודה וכו', ככתוב בתוס'. וגם זו אינה ראיה, דלאו למימרא דרבנן דרשי ליה להוא ולא לבעל חובו, אלא דר' יהודה דריש ליה לשיהא עני מתחלה ועד סוף, ורבנן דרשי לשיהא עני בתחלתו ובסופו אף על פי שהעשיר בינתיים, ודרשי הוא פרט לעשיר והעני ועני והעשיר, וכי האי דאיפליגו איהו ורבנן בענין מציאה (לעיל בבא מציעא כז, א) באשר תאבד ממנו ומצאתה, שר' יהודה סבר עד שתהא שוה פרוטה משעת אבדה עד שעת מציאה, פרט להוקרה והוזלה וחזרה והוקרה, ורבנן סברי אע"פ שהוזלה בינתיים, כיון דאיכא שיעור בשעת אבדה ובשעת מציאה חייב, כדאוקי רבא פלוגתייהו התם. והא דאמרינן הכא מתחלתו ועד סופו, לאפוקי עני והעשיר קאמרינן, וכן פרש"י, ומאן דדריש הוא ולא בבעל חוב תרתי שמע מינה. [ש"מ בשם הרמב"ן והרשב"א].
ואני תמה, אי סמכינן אדאליהו כי תנינן נמי במתניתין דלא כר' יהודה הא שמעינן מדאליהו דהלכתא כר' יהודה, ואף על גב דסתים במתניתין דלא כותיה, ואי לא סמכינן עלה טפי ממתניתין ומאמוראי אפילו כי אמרוה משמיה דאליהו ורבא נמי דסבירא ליה הכין, הא איכא אמוראי טובא דאמרי דרך פשיטותא דאין מסדרין בבעל חוב, ר' יעקב ור' פדת ור' ירמיה משמיה דאילפא, ורבין נמי דמשמע ליה הכין מדאמר ברם כך היתה שאלה, ור' יוחנן נמי לכאורה משמע דאית ליה כותייהו בהא דלא פליג אקל וחומר דידהו אלא דאתי מאנפי אחרינא לסדר בנדר כבערכין דנדר בערכך כיב וכדברי ר"ת היה נראה כמו שאמרתי, אלא שדברי הגאונים דברי קבלה הם ולהם שומעים, וכל שכן שלא להוציא ממון אלא בראיה ברורה..

האומר הרי עלי מנה לבדק הבית הואיל ופירש הדבר אינו נדון בהשג יד אלא נוטלין כל מה שיש לו ואין מסדרין לו כלל והנשאר ישאר עליו חוב ולכשיעשיר גובין הימנו:

חייבי ערכין ודמים להקדש ממשכנין אותם ואין צריכין להחזיר את המשכון לא של יום ביום ולא של לילה בלילה:

המעריך אבר אחד אם הוא מאברים שאין הנשמה תלויה בהם לא אמר כלום ואם הוא מאותם שהנשמה תלויה בהם נותן ערך כלן מעתה אמר ערך ידי עלי לא אמר כלום ערך ראשי עלי או ערך לבי עלי נותן ערך כלו ומ"מ אם אמר דמי ידי עלי שמין אותו כמה שוה ביד וכמה שוה בלא יד ונותן אותו הפחת ונותן להקדש בדק הבית שכל חייבי הערכים והדמים הולכין לבדק הבית ואם אמר דמי ראשי או לבי נותן דמי כלו וכן במקדיש אבר לבדק הבית ובמקדיש אבר בהמה למזבח דינין אחרים יתבארו במקומם בע"ה:

המקדיש מנה לבדק הבית והפרישו ונגנב או אבד חייב באחריותן שהרי אמר הרי עלי עני שאמר ערכי עלי וקודם שהעריכו כהן העשיר נותן ערך העשיר ואינו יכול לטעון שעני היה ודעתו היה להשג יד אלא נותן כשער של עכשו הואיל ועדין לא נערך על פי כהן:

איבעי' להו מהו שיסדרו בבע"ח פי' לרשב"ג אין לשאו' כדאמרן דלדידי' ודאי ל"ל סידור ולא מבעיא ליא אלא לרבנן א"כ כי אמרי' לקמן ומה בע"ח שמחזירין אין מסדרי' בחזרה דרבנן מיירי כדפרישית במה"ק ולא בחזרה דרשב"ג כדפריש המורה:

איבעיא להו מהו שיסדרו לבעל חוב. הלכה או אין הלכה קמיבעיא ליה דהא פלוגתא היא דתנא קמא ורבי שמעון בן גמליאל כמו שכתבנו במשנתנו. ודכוותה בגיטין בפרק המגרש מי בעינן ודין או לא. ובפרק קמא דכתובות נמי מהו לבעול לכתחלה בשבת. ולפי מה שכתבנו בשם התוספות גם כן הכי מיבעיא ליה דהא תנא דברייתא דלעיל אמר בהדיא דמסדרין. הר"ן.

תא שמע דשלח רבין וכו'. מה שלא הביא ברייתא דלעיל דמסדרין שמא לא שמיע ליה. ואידך ההוא לנידון בכבודו הוא דאתא ואם תאמר והא אין היקש למחצה וכו' ככתוב בתוספות. ויש לומר דבהכי פליגי אמוראי מר סבר דההקש מבטל הקל וחומר ומר סבר כיון דיש לדרוש ההקש לדבר אחר נאמר גם הקל וחומר וכיוצא בזה מצינו בפרק קמא דזבחים ובפרק כל הבשר. הרא"ש.

ורבי יוחנן נדון בכבודו יליף מדרשא אחריתה וכן מרגלית לקלין ולא איצטריך היקש דהכא אלא למסדרין. גליון תוספות.

מה ערכין נדון בכבודו. יש מי שגורס בכבודו כלומר בצרכין כל אחד לפי כבודו כך בהקדש אם יאמר דמי עלי שמין לפי כבודו. ומשנה שלימה שנינו יש בערכין להקל ולהחמירן כיצד אחד שהעריך את הנוה שבישראל ואחד שהעריך את הנעור שבישראל נותן עשרים סלעים אמר הרי דמי עלי נותן את שוויו. הנה בפירוש אין דין זה כדין זה. ויש מי שגורס בכבדו וזה פירושה גמר נדר נדר מערכין מה בערכין נדון כולו בכבדו כלומר אם יאמר ערך כבדי עלי הקדש נדון בכולו כך אם ידור נדר ויאמר דמי כבדי עלי הקדש נותן דמי כולו דתנן בפרק האומר משקלי עלי ערך ראשי עלי וערך כבדי עלי נותן ערך כולו זה הכלל כל דבר שהנשמה תלויה בו נותן ערך כולו. רבינו חננאל.

ומה ערכין שאין מחזירין מסדרין בעל חוב שמחזירין אינו דין שמסדרין. ואם תאמר והיכי משכחת לה שיהא חמור הדיוט מהקדש לענין חזרה אי בכלי סדור הא בערכין אין ממשכנין אותן כלל וכדמוכחא מתניתין דפרק שום היתומים וכמו שכתבנו למעלה ואי בשהיו לו שני כרים או שתי כסתות שממשכנין לו אחת ואין מחזירין אם כן היכי אמרינן בבעל חוב שמחזירין דהא דכוותה אף בבעל חוב אין מחזירין דהוה ליה עשיר ואמר רחמנא שכב ועבוטו אצלך. יש לומר דמשכחת לה באיצטלית בת מאה מנה שממשכנין אותה דלאו בת סידור היא ואין מחזירין דליכא בערכין מצות חזרה ואלו בבעל חוב מחזירין דהא עני הוא ואפילו למאן דאמר אין מסדרין כל שלשים יום שהוא זמן בית דין חייב להחזיר וכן לעולם כל שלא מכרה. ובתוספות פירשו בשם רבינו תם ז"ל דכולה שמעתין בתורת משכון איירינן ולא בתורת גבייה וסדור לא שייך אלא כשנוטל בתורת גבייה אבל בתורת משכון לא ומשום הכי קאמר דבנוטל בתורת משכון בבעל חוב מחזירין ובערכין אין מחזירין אלא שאם בא לגבות מסדרין. הר"ן ז"ל.
הא דאמרינן בסוגיין לכולי עלמא דערכין אין מחזירין אבל מסדרין וכן הקדש לרבי יוחנן אי קשיא כיון שמסדרין שמניחין לו כדי סדור המפורש במשנה בערכין בפרק שום היתומים וכשנוטלים ממנו לצורך הקדש מניחים לו מזון שלשים יום וכסות שנים עשר חדש ומטה מוצעת וכלי אומנות שלו שאותם אין נוטלים ממנו כלל כסותו לא של מום ולא של לילה והוא הדין כר ומחרישה דמאי שנא ובכלל מטה מוצעת ישנו כר היינו יכולים לדחוק ולומר שאחר שנים עשר חדש משעת סדור יש לו כסות שעליו ושוב לא יחזירוהו. אבל דוחק לומר כן דהא משמע שאחר שיגבו ממנו ויסדרו לו שוב לא יזדקקו לו לשום דבר. אלא נראה כדברי רבינו יעקב שמחלק כן כשבאין עליו ליטול ממנו בתורת פרעון דהתם לא שייכא השבה אבל סדור שייך התם היכא דאיתיה כגון בערכין והיכא דליכא סדור כגון בבעל חוב נוטלין ממנו הכל ואין מחזירין כיון דבתורת גבייה ופרעון שקלי הימנו ולא בתורת משכון דלא שייכא השבה אלא בעבוט דהיינו משכון והיכא דשקלי מיניה בתורת משכון לבטחון שלא יפסידו בו ולא לגביית פרעון שייכא השבה בבעל חוב ובערכין לא שייך התם סדור ואף על גב דמוקמינן קרא דהשבת העבוט דוקא במשכון ולא בפרעון לענין ללמוד זבורית ופחות שבכלים מוציא אליך את העבוט החוצה. לפיכך זבורית אף לענין גביית פרעון וראוי ליתן טעם בדבר. תוספות שאנץ.

עד שיהיה במכותו מתחלתו ועד סופו. פירש הקונטרס כגון עני והעשיר קודם שיעריכנו הכהן וכו' ולא דק דלישנא דעד סופו לא משמע כן אלא כדאמרינן התם לאפוקי עני והעשיר והעני. תלמיד הר"פ ז"ל.

כתוב בתוספות ועוד דפסק רב בשמונה שרצים וכו'. ואף על גב דהתם הלכתא כרבי שמעון ולא מטעמיה היינו דוקא אליבא דרב דפסק בהלכות שבת כרבי יהודה אבל רבי יוחנן ושמואל דפסיק כרבי שמעון וקיימא לן דהלכתא כוותייהו סבירא להו דהלכתא כרבי שמעון מטעמיה. תוספות שאנץ.

מהו שיסדרו בבעל חוב וכו'. כתוב בתוספות ורבנן דמתניתין נמי מצו סברי דאין מסדרין וכו' דאי לא תימא הכי אמאי לא מייתי ראיה אבעיא דלעיל מרבנן דמתניתין דסברי מסדרין כפירוש רש"י ז"ל אלא ודאי של כרחך דמצו סברי שאין מסדרין ומתניתין לא איירי בסידור אלא בהשבת העבוט. ואם תאמר ומדרבי שמעון בן גמליאל אמאי לא מייתי ראיה דאין מסדרין. יש לומר דתלמודא לא הוה ידע דלית ליה הך סברא דלעיל דשקיל מאי דלא חזי ליה ויהיב ליה מאי דחזי ליה כמו למעלה שלא היה יודע התלמוד אף על פי ששנינו רבי שמעון בן גמליאל מתיר בלוף אי לאו דאמר אביי אמרו דבר אחד ומדרבי עקיבא ורבי ישמעאל דאמרי כל ישראל ראויים וכו' אין להוכיח דסבירא להו וכו' ככתוב בתוספות. עד אבל בתורת גבייה לא יסדר כלל דאי לא. תימא הכי תיקשי דרבי עקיבא אדרבי עקיבא דבנדרים פרק רבי אליעזר אומר פותחין בכבוד אביו ואמו שמע מינה קסבר רבי עקיבא אין מסדרין לבעל חוב ודחי ליה ולמאי דסלקא דעתין מעיקרא תיקשי לך אדרבי עקיבא דהכא אמר מסדרין אלא ודאי איכא למימר דסבירא ליה אין מסדרין. ומההיא דרבנן ורבי יהודה לא בעי לאיתתי הכא משום דסוגיא דגמרא הוא דמפרש טעמא דרבי יהודא ואינה לא משנה ולא ברייתא. הרא"ש.

כתוב בתוספות בסוף הדבור ואמר להם וכו'. אני מבני בניה של רחל. וכבר שמעתי בשם רבי יעקב מימים רבים שעל מדרש שדורש ויערשיה ואליה וזכרי בני ירוחם על אליהו הנביא שמזכיר זכות אבות בשעה שמבקש הקדוש ברוך הוא ויתמלא עליהם רחמים יישר הפייט בזמר שלו מהר מבשר לעם נלחם את אליהו בן ירוחם כי משה היה יודע שנקרא אליהו הנביא אליהו בן ירוחם ולא הייתי יודע איפה המדרש הזה עד שראינוהו בבראשית רבה נראה לומר דהך ראיה דערכין שהבאתי משם רבינו אינה ראיה דדילמא דרשינן מיניה הוא ולא לאשתו וכו' ככתוב בתוספות. וגם מה שהזכיר ששמואל ורבי יוחנן סבירא להו כרבי שמעון משמע דבהלכות מוקצה קאמר דאית ליה לרבי יוחנן כרבי שמעון דקיימא לן בסוף שבת כרבי שמעון ואין נראה לומר למאי דפריך רב כרבי שמעון בשמן מר לאו דוקא נקט ההיא פלוגתא דמייתי התם דאותה דוקא גבי דבר שאין מתכוון בבכורות ובכתובות כדפריך התם ואם כן לא היה לו להזכיר רבי יוחנן שהרי רב לא פסק כלום בדבר שאין מתכוון. ושמא לכך הזכיר רבי יוחנן דאיהו נמי אית ליה כרבי שמעון בדבר שאין מתכוון מתוך משנה של נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק כדמשמע בשילהי המוציא בשבת. ומיהו אין נראה שבשביל זה אומר כן כי משם אין להוכיח שיסבור רבי יוחנן בכל דבר שאין מתכוון כרבי שמעון רק בהשרת נימין ואם בכל דבר שאין מתכוון רוצה התלמוד להוכיח משם לפי שאינו סובר חילוק בין דבר מתכוון לאחר אם כן על כרחך אינו רוצה להוכיח שיסבור כן רבי יוחנן דהכי נמי יש משניות בביצה כרבי יהודה אלא בא להקשות למה מניח רבי יוחנן סתמא דנזיר בשביל סתם אמר דמאי אולמא דהאי סתמא מהאי סתמא. ואין נראה שרצה רבינו לומר אלא כפירוש רש"י דהוו שמונה שרצים שרוצה לומר דמאן דסבר כרבי יהודה או כרבי שמעון במקצת מילי דשבת יש לומר דסבר לה כוותיה. בשארא. לרבי. תוספות שאנץ.
המקבל

רבינו תם פסק דאין מסדרין ומייתי ראיה דהא רבי שמעון בן גמליאל דמתניתין וכו'. ככתוב בתוספות. ואין ראייתו ראיה דההוא כללא לאו דוקא הוא ובכל מקום אין הלכה כרבי שמעון בן גמליאל ואפילו במשנתנו אלא היכא דמוכחא מילתא לפום גמרא וכן כתב רבינו הגדול. ודע דהא בפרק המפקיד אקשינן מינה ומפרקי אמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן והתם נמי קיימא לן דליתא לדרבי שמעון בן גמליאל. ובפרק המדיר נמי גרסינן איכא דאמרי אמר רבי יוחנן הלכה כרבי שמעון בן גמליאל ואקשינן ומי אמר רבי יוחנן הכי והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן כל מקום ששנה רבי שמעון בן גמליאל במשנתנו הלכה כמותו אמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן והתם נמי קיימא לן שאין הלכה כרבי שמעון בן גמליאל. ובפרק זה בורר רבה בר רב הונא פליג עליה דכללא והלכתא כבתראי. ובפרק קמא דמגלה אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן הלכה כרבי שמעון בן גמליאל אף ספרים לא הותרו שיכתבו אלא יונית פליג רבי אבהו נמי אכללא כרב אחא בר יעקב ואין דבריו של רבה בר בר חנה במקום שנים. ואשכחן טובא מרבנן אחריני דפסקי בכמה דוכתי הלכה כרבי שמעון בן גמליאל בחדא וכההיא דאמר במסכת ביצה רבי שמעון בן גמליאל אומר לא כל הביברין שוין דאמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל הלכא כרבי שמעון בן גמליאל ובפרק בתרא דעבודה זרה אמר רבה הלכתא כרבי שמעון בן גמליאל הואיל ותנן סתמא כוותיה והוינן בה פשיטא ומתרצינן מהו דתימא ולא אתינן עלה כלל משום פסקא דהאי כללא. ובפרק יש נוחלין בענין כותב נכסיו לאחרים סוגיא מוכחת דליתא לדרבי שמעון בן גמליאל במשנתנו ושמע מינה מכלהו דבכל מקום ששנה רבי שמעון בן גמליאל אין הלכה פסוקה כמותו אלא עד דאיכא טעמא כדברי רבינו הגדול ז"ל. הרמב"ן והרשב"א והר"ן.

ועוד הביא ראיה מדתנן בערכין פרק השג היה עני והעשיר וכו'. רבי יהודה אומר אפילו עני ומעשיר וחזר והעני וכו' ואמרינן התם מאי טעמא דרבי יהודה וכו' ככתוב בתוספות. וגם זו אינה ראיה דלאו למימרא דרבנן דרשי ליה להוא ולא לבעל חובו אלא דרבי יהודה דריש ליה לשיהא עני מתחלה ועד סוף ורבנן דרשי לשיהא עני בתחלתו ובסופו אף על פי שהעשיר בינתיים ודרשי הוא פרט לעשיר והעני ועני והעשיר וכי האי דאיפליגו איהו ורבנן בענין מציאה באשר תאבד ממנו ומצאתה שרבי יהודה סבר עד שתהא שוה פרוטה משעת אבדה עד שעת מציאה פרט להוקרה והוזלה וחזרה והוקרה ורבנן סברי אף על פי שהוזלה בינתיים כיון דאיכא שיעור בשעת אבדה ובשעת מציאה חייב כדאוקי רבא פלוגתייהו התם. והא דאמרינן הכא מתחלתו ועד סופו לאפוקי עני והעשיר קאמרינן וכן פירש רש"י ומאן דדריש הוא ולא בעל חוב תרתי שמע מינה. הרמב"ן והרשב"א.

ותו סייעיה רבינו תם למימריה ואמר שהרי מספר כתובה נלמד מיניה ואפילו מגלימא דעל כתפיה. והא ודאי לאו ראיה היא דשאני התם דאתני ואפשר דמהני ליה האי תנאה ואפשר דלא מהני ליה דמגלימא דעל כתפיה שאינה ראויה לו קאמר כגון שהוא לבוש איצטלא של מאה מנה שמפשיטים אותה ממנו. ואם תאמר אפילו בלא תנאי נמי לדידך מי ניחא אלא שופרא דשטרי הוא ודקאמרינן בגמרא לעיין מיניה ואפילו מגלימא דעל כתפיה הכי נמי קאמר כשאינה ראויה לו אי נמי גוזמא בעלמא אלא כמו שהסכימו הגאונים עיקר והקבלה נקבל. הרמב"ן.
ואני תמה אי סמכינן אדאליהו כי תנינן נמי במתניתין דלא כרבי יהודה הא שמעינן מדאליהו דהלכתא כרבי יהודה ואף על גב דסתים במתניתין דלא כוותיה ואי לא סמכינן עלה טפי ממתניתין ומאמוראי אפילו כי אמרוה משמיה דאליהו ורבא נמי דסבירא ליה הכין הא איכא אמוראי טובא דאמרי דרך פשיטותא דאין מסדרין בבעל חוב רבי יעקב ורבי פדת מרבי ירמיה משמיה דאילפא ורבין נמי דמשמע ליה הכין מדאמר ברם כך היתה שאלה ורבי יוחנן נמי לכאורה משמע דאית ליה כותייהו בהא דלא פליג אקל ומומר דידהו אלא דאתי מאנפי אחרינא לסדר בנדר כבערכין דנדר בערכך כתיב. ובדברי רבינו תם היה נראה כמו שאמרתי אלא שדברי הגאונים דברי קבלה הם ולהם שומעים וכל שכן שלא להוציא ממון אלא בראיה ברורה. הרשב"א.

בד"ה הקדש שאין כו' וי"ל דמה לערכין שהם קלים ואין נוהגין אלא כו' עכ"ל וכתב מהרש"ל דלא שייך הך פרכא נגד ב"ח ומ"ה פריך שפיר ויסדרו לב"ח ק"ו מערכין כו' עכ"ל ועוד האריך ע"ש והוא דחוק ונראה דהא דפריך ויסדרו לב"ח ק"ו כו' היינו למאן דאית ליה דמסדרין בהקדש מהיקשא דנדר בערכך דאליביה אזלא סוגיא דשמעתין כדפריך ויחזרו בהקדש כו' הקדש שמסדרין א"ד כו' דהשתא ליכא למיפרך מה לערכין שהם קלים דהקדש תוכיח שאינן קלים ומסדרים בהו ומהקדש לחודיה נמי ה"מ למילף דמסדרין בב"ח מק"ו אלא דניחא ליה למיעבד תחלת הק"ו מערכין דעיקר סידור מערכין קאתי ובהכי ניחא מה שמקשי' לקמן דגמר סידור בב"ח מג"ש דמיכה מיכה וע"כ הוא אתא לדרשה אחרינא שיהא במכותו כו' או למעט אשתו כמ"ש התוס' וא"כ ל"ל ג"ש הא איכא למילף מהאי ק"ו דקאמר הכא די"ל דהאי ק"ו ליתא אלא למ"ד מסדרין בהקדש אבל למ"ד דאין מסדרין בהקדש ליכא למילף בק"ו ב"ח מערכין משום הך פירכא מה לערכין שהן קלים כו' ומ"ה הוצרך למילף בג"ש ודו"ק:

בד"ה ואידך ההוא כו' דהא בפ' שום היתומים אמרינן כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה מהו שיסדרו כו' ועוד הביא ראיה כו' ואפילו מן גלימא כו' דלא חזי ליה כרשב"ג כו' עכ"ל ויש לדקדק מה הוסיפו ראיה מהך דאפי' מן גלימא כו' כיון דאין כאן ראיה אלא מרשב"ג דלעיל וי"ל דלפי ראייתן דלעיל יש לגמגם דודאי בהך דמתיר רשב"ג בלוף הלכה כוותיה דכ"מ ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו אבל בהך דאין מסדרין לב"ח איכא מ"ד דמסדרין כדאמר ליה אליהו לרבה בר אבוה וא"כ נאמר דמסדרין ונותנין לו האיצטלא שלבוש בה ואפילו היא שוה אלף זוז כדסבר ר"י ורע"ק וע"ז הוסיף ראיה דע"כ ליכא למימר הכי דהא אמרינן בב"ק ואפי' מן גלימא כו' וכ"ת היינו שמפשיטין כו' דהא ליכא מידי דלא חזי ליה כרשב"ג דלעיל דמתיר בלוף משום דכל ישראל בני מלכים הן וליכא מהאמוראי דפליגי עליה בהא ודו"ק:

בא"ד ועוד דפסיק רב אלפס בפ' ח' שרצים כר"ש דאמר כל ישראל בני מלכים הן כו' עכ"ל ק"ק דהיאך בעו התוס' למימר דרב אלפס פסק כר"ש מטעם דכל ישראל בני מלכים הן דהא בהדיא כתב רב אלפס פרק מפנין אכל הני דס"ל כל ישראל בני מלכים הן דכל כה"ג שיטה הוא ולית הלכתא כחד מינייהו ודו"ק:

גמ' ואידך האי הוא שיהא כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה הקדש שאין כו' וי"ל דמה לערכין שהם קלים כו' נ"ב פי' האי פירכא ליתא אלא בערכין נגד הקדש שערכין קלים מהקדש אבל לא שייכא הך פירכא נגד בעל חוב ומש"ה פריך שפיר ויסדרו בעל חוב ק"ו מערכין כו' ומהשתא ג"כ לא קשה דאמאי לא פריך תלמודא מתחלתו אערכין דסליק מיניה ויחזרו בק"ו כו' ונילף ק"ו בערכין שמחזירים מב"ח שאין מסדרים כו' משום דפריך דהקדש עדיפי וחמירי מערכין וא"כ אי ילפי' הקדש דמחזירים ואף מסדרין ערכין דקילי הן בכלל לאפוקי איפכא ודו"ק וי"מ דמש"ה פריך אהקדש כדי שרוצה לומר הק"ו דלעיל מכל וכל ודו"ק:

בד"ה ואידך ההוא כו' אם יש בכל מקום שלא נוכל להעמיד ההיקש כו' כצ"ל:

גמרא אשכחי' רבה ב"א לאליהו. מגילה (טו ב):

תד"ה הקדש. וי"ל דמה לערכין שהם קלים וא"נ כו'. ק"ל מדוע לא קאמרי דערכין נידונין בהשג יד משא"כ הקדש כדפרש"י ובזה נסתר פי' מהרש"ל בהא דפריך ויסדרו בבע"ח ק"ו מערכין דהא איכא למיפרך מה לערכין שישנן בהשג"י ולפי' המהרש"א א"ש דא"ל הקדש יוכיח:

תד"ה ואידך. שנאמר ונתן את הערכך ביום ההוא. כצ"ל ועמש"כ בקדושין (יז) בס"ד:

בסה"ד דהכא מיירי בקדשי בד"ה. כצ"ל:

תד"ה מהו. ויש לדחות דדרשינן הוא ולא אשתו כדדרשינן לעיל. לעיל בגמרא ליתא רק רש"י הביא זה והוא בערכין (ריש דכ"ד):

תוס' ד"ה ואידך ההוא כו' וצ"ל דסברא דק"ו. עיין בכורות דף לג ע"א תוס' ד"ה וב"ה:

איבעיא להו מהו שיסדרו בבע"ח מי גמר מיכה כו'. ותמוה כיון דפלוגתא דרבי שמעון בן גמליאל ורבנן למה לא בעי הלכה כמאן. וניהו דלרבנן אין הכרח די"ל דוקא במשכנו כבר כמ"ש תוס' אבל לר"מ מר"ע אמרו דמסדרין וברייתא דלעיל ג"כ כדרך שמסדרין כו'. ועוד דשלח רבין שאלתו ולא אמרו לו כו' ומייתי פלוגתייהו דילפי מבע"ח דאין מסדרין א"כ הא אמרו מפורש דאין מסדרין:

עוד קשה כיון דע"י לא ס"ל הוא למעוטי בע"ח א"כ ממילא מק"ו בע"ח מסדרין מערכין דאין מחזירין כדאמר בגמרא ויסדרו כו' וא"ל דמשום ג"ש דמיכה כו' הוא דלא מוקי הוא למעט בע"ח. דכמו כן מק"ו כמו מגזירה שוה:

והנה י"ל ע"פ שיטת ר"ת ז"ל דלא מייתי פלוגתא דרבי שמעון בן גמליאל ורבי ישמעאל ורבי עקיבא דאינהו מיירי במשכנו לענין לטול בתורת משכון דרבנן ס"ל דלעולם מחזיר ורבי שמעון בן גמליאל סבר דאחר ל' מוכר אבל בתורת גבי' אין מסדרין ע"ש. ולכאורה מ"ט לא יגבהו בתורת גבי' לרבנן כשכבר אצלו מכשהוא ביד לוה. וצ"ל דגזה"כ כיון שכבר מחויב בהשבה ומנ"ל הא דלמא דוקא כל שבתורת משכון כרבי שמעון בן גמליאל. ולכך י"ל הטעם דהא דלא ילפינן מערכין מסברא או מק"ו הטעם כמ"ש לעיל דבערכין נפטר לגמרי כשאין לו יותר שפיר אמרה תורה דאין לחייבו מה שלהחיותו משא"כ בע"ח דנשאר החיוב עדיין מוטל עליו פריעת בע"ח כנ"ל אין מסדרין. רק כשכבר משכנו דקני וחשיב פרעון כמ"ש תוס' לעיל ק"ד ע"ב ד"ה אהני. וכל שהמשכון בידו חשיב כנפרע ומ"מ מוטל בתורת צדקה להחזיר כר בלילה כו' דמהא יליף ר"י אם אינו קונה כו'. רק דמ"מ יכול לתבוע שיחזיר המשכון ויפרענו פרעון אחר כמ"ש פירש"י בשבועות פרק שבועות הדיינין אהא דשמואל בקתא כו'. וממילא כיון דכל שאינו מחזיר המשכון ויהיה לעולם בידו כן יהיה פרעון א"כ שוב שפיר דמי לערכין דאין מחייבין אותו בפרעון אחר כיון דאם לא נחייבו יהיה נפטר ואין עליו פריעת בע"ח כנ"ל. משא"כ בלא משכנו רק סדור מיד א"א ללמוד מק"ו ומסברא. רק מג"ש דמיכה והיינו דבעי אי גמיר גזירה שוה דמיכה ע"כ לסדור גרידא דמשכון בל"ז מק"ו ומסברא. ולכך לא מייתי דרבי שמעון בן גמליאל כנ"ל ופשוט מדבעי הרי עלי ק' לבית הכנסת דגם שם אינו בהשג יד והחוב עליו כנ"ל. ואי אפשר לומר דבעי' דידהו ג"כ אם כבר משכנו הגזבר אם מסדרין אח"כ. דאם כן איך ילפי ק"ו מבע"ח דמחזירין ואין מסדרין ק"ו הקדש שאין מחזירין הא כדקי"ל ישראל מנכרי לא קני משכון כיון דליכא תהיה צדקה שא"צ להחזיר כן הקדש דלעולם אינו מחזיר דלא קני הקדש המשכון ולא הוי פירעון א"כ אדרבא מה"ט שאין מחזירין אין מסדרין וכה"ג בבע"ח כשלא נפרע אין מסדרין. דס"ל ג"ש דמיכה דגם בלא משכנו ב"ח מסדרין ושייך הק"ו כנ"ל. ומיושב דלא פירשו בהדיא דהא י"ל דמיירי במשכנו כנ"ל דאין מסדרין וס"ל כמ"ד בפסחים דישראל מכותי קני משכון וג"כ נפרע ושייך הק"ו מבע"ח ג"כ במשכנו כנ"ל בלא גזירה שוה דמיכה. רק דאין מפרש כן דא"כ אין צריך לק"ו דגם בזה מסברא כמו ערכין. וע"כ דס"ל לא קני משכון בהקדש והוי כלא משכנו וע"כ דהפי' בע"ח אין מסדרין בלא משכנו ולא ס"ל ג"ש דמיכה:

ומיושב מה דקשה כיון דר"י לא ס"ל גז"ש דמיכה ל"ל הוא למעט בע"ח הא ע"כ מסברא בלא ג"ש אין מסדרין. ולמ"ש אתי שפיר דבלא משכון מערכין אין ללמוד רק כיון דהרי עלי היקש לערכין לר"י ושם אינו בהשג יד שוב גם ב"ח יש ללמוד מהקדש וצריך הוא למעט כנ"ל. וג"כ מיושב מ"ש תוס' ערכין מוכיח כו' כנ"ל דשם אינו חייב כנ"ל. גם מדויק מ"ש רש"י ז"ל הרי עלי מנה כו' והשגת יד לא כתיב אלא בערכין דלמה ליה ולהנ"ל אתי שפיר ופשוט ד"כ שיהיה טעם לחלק בין ערכין כנ"ל:

עוד נראה דס"ל ג"כ כ"מ ששנה רבי שמעון בן גמליאל הלכה כמותו. רק די"ל דתליא בטעם דמ"ד מסדרין אם מסברא היינו כיון דאמרה תורה מחזירין משום צדקה אף דקני כו' כן מסדרין דעלי' רמי' כנ"ל. וא"כ במשכנו בשעת הלואה דאין מחזיר אין מסדרין דיש לו וא"צ להחזיר. וממילא רשב"ג דס"ל מוכר אחר ל' ע"כ ס"ל אין מסדרין כק"ו דאמר לעיל השתא זבוני מזבין כנ"ל. דשפיר הק"ו כיון דכבר יש עליו חיוב חזרה במשכון זה וס"ל דיכול לפרע לגוביינא ופקע חיוב השבה כנ"ל מ"ש שאין מסדרין וממילא הלכה כרשב"ג דאין מסדרין. או דהטעם לרבנן דאין מסדרין לא מהא דמחזירין דאין ללמוד מזה דמשכון אינו מפסיד בחזרה אמרה תורה להחזיר משא"כ כשבא לגוביינא לסדר דיפסיד מלוה י"ל א"מ. רק טעמא דת"ק דגמר מיכה מערכין דשם מסדרין אף דמפסיד הקדש. ואי כנ"ל י"ל לרשב"ג דפליג רק במשכון שכבר קנאו אין ללמוד מערכין דשם אף שמשכנו לא קני הקדש כיון דאין מחזירין מסדרין דאינו רק סלוק תביעה חוב שאינו ממון עדיין דשטרות חשיב רק גורם דלאו כממון. משא"כ בהדיוט דקני משכנו ובידו ממונו י"ל אף דאמרה תורה להחזיר משוי צדקה שאינו מפסיד וכן מסדרין בלא משכנו קודם שרק סלוק כנ"ל כמו בערכין אף שמפסיד לא חשיב הפסד ממון כנ"ל אבל כשכבר משכנו וקנאו ואחר ל' שבא לידי גיבוי שיפסיד מלוה וגם חשיב כבר ממונו שפיר יכול למכרו שאם יהיה הדין שלא ימכרנו לעולם יפסיד מה שכבר ממונו דהא קנאו לגמרי רק מצדקה מחזיר ולא אמרה תורה כלל רק כשאינו מפסיד אבל לא כשע"י הצדקה יפסיד לעולם כנ"ל. ואין כאן ק"ו לרשב"ג כלל השתא מזבין כו' וי"ל שפיר דגם רבי שמעון בן גמליאל סבר מסדרין בלא משכנו קודם דיליף מיכה רק במשכנו קודם פליגי כנ"ל. א"כ שפיר מהו שיסדרו היינו ההלכה אי גמיר מיכה ממילא הלכה דמסדרין בלא משכון או הטעם מסברא כנ"ל. וע"כ לרשב"ג אין מסדרין כנ"ל. ופשוט מדבעי בהקדש מק"ו ואי מסברא הא כיון דאין מחזירין ממילא אין מסדרין וע"כ דגמיר. וכן אליהו ז"ל השיב כנ"ל ששאל הדין והשיב דגמיר וממילא גם לרבי שמעון בן גמליאל מסדרין. ואף דאם כן יכול למשכן קודם ואח"כ ימכרנו ולא יסדרו מה בכך הא חייב לו כנ"ל עוד י"ל דבעי אם החזרה עצמה מטעם סדור כמו שא"י לגבות דהחייהו כן א"י למשכנו לקנותו לגמרי וצריך מהאי טעמא להחזיר כר בלילה כו' וא"א לו לקנותו לגמרי ושתהיה החזרה מדין צדקה אף ששלו וכחזר והפקידו כדר' יצחק רק דלא קנאו כלל רק ביום כו' דשליח ב"ד א"י למשכן רק מה שיכול גם בתורת גוביינא כנ"ל דפ' ש"ה אמר ג"כ דפליגי כדר"י ע"ש. וא"כ למ"ד ב"ב קל"ז גבי מהיום ולא"ז למ"ד קנין פירות כקנין הגוף כשמכר בן ומת דלא בא הקנין הגוף לידו הוי כאין לו כלום זכות כיון דקנין הפירות נשאר לאב ע"ש. ומספקא ליה שם אי רשב"ג סבר כקנין הגוף ע"ש. וא"כ כיון דמחזיר הכר כו' מתי שנצטרך ללוה אם לא זכה יותר המלוה במשכון א"כ נשאר כל הקנין פירות ללוה. ואי כקנין הגוף דמי א"כ למה ממשכנין דאמר שלא יהיה נעשה מטלטלין ולא תשמט שביעית הא לא יועיל כלום דכשבא שמיטה או מת לוה דלא בא הקנין הגוף לידי גיבוי דלענין הגוף היה משמט והוי כמת הבן התם ולא היה לו קנין כלל במשכון שעי"ז לא ישמט דקנין פירות כקנין הגוף דמי והיה לגמרי של לוה כשלא בא לגוביינא שיהיה הגוף שלו. ואף דגם משכנו בשעת הלואה כתבו תוס' דאינו משמט היינו משום דשלא בשעת הלואה קונה קנין גמור ע"ש בתוס' אבל אי כנ"ל גם שלא בשעת הלואה לא קני ומשמט כנ"ל. וא"כ ע"כ מדממשכנין מוכח דאין מסדרין ושפיר סבר רבי שמעון בן גמליאל מוכרו כו' דכיון דממשכנין ע"כ יכול לגבותו ומהני דזכי כנ"ל לגמרי דבתורת גוביינא יכול ליקח וממילא קני המשכון לגמרי גם בלילה אלא שמחזיר אף דשלא בצדקה כו' והוי כמשאיל שלו וקני ע"מ להקנות חשיב קנין כנ"ל. ות"ק סבר קנין פירות לאו כקנין הגוף ושפיר י"ל דחזרה כמו גבוי דמסדרין ואעפ"כ קני משכון אף דקנין פירות דלוה כנ"ל ואינו משמט. א"כ היה הלכה כת"ק דקי"ל כר"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף. או גמר מיכה כו' ובהא פליגי וממילא הלכה כרשב"ג. ופשוט דחזרה לא מדין סידור. דא"כ גם בהקדש וערכין יחזירו כיון דמסדרין אף דלא שייך צדקה וע"כ כנ"ל. והלכה כרשב"ג דאין מסדרין כנ"ל. דלא תליא בהך דקנין פירות כנ"ל:

עוד י"ל דבעי מהו שיסדרו היכא שאין מחזירין בבע"ח כמו משכנו בשעת הלואה דבשלמא משכנו שלא בשעת הלואה דמחזירין שוב גם בתורת פרעון מסדרין דהחייהו דעד עתה היה לו הכר בלילה וכה"ג. אבל משכנו בשעת הלואה כיון דאין מחזירין ויכול לתפסו לעולם בתורת משכון ולא יהיה ללוה שוב גם לפירעון יכול לגבותו דלא שייך החייהו דבלא"ה אין לו ללוה כנ"ל. והוי לדידיה זה נהנה וזה לא חסר ובזה בעי אי מ"מ גזה"כ מיכה מערכין ושם ג"כ אף דמשכנו ואין מחזירין מ"מ מסדרין כשבא ליקח לגוביינא כמ"ש תוס' ד"ה מ"ה. ופשיט מדבעי בהקדש ואמר ק"ו מבע"ח ולמה פשיט ליה בבע"ח דא"מ ואי מסברא גם בהקדש כן. וע"כ דדרשי הוא ולא בבע"ח רק די"ל דכוותיה קממעט היכא שאין מחזירין כגון משכנו בשעת הלואה דומיא דערכין דגם בזה מסדרין ומ"מ יליף מק"ו מה בע"ח שפעמים מחזירין כגון משכנו שלא בשעת הלואה ואעפ"כ עכ"פ אין מסדרין במשכנו בשעת הלואה מקרא דהוא כנ"ל הקדש שלעולם אין מחזירין כ"ש שאין מסדרין וא"כ מוכח דלא גמיר מיכה רק ממעטין מהוא היכא שאין מחזירין עכ"פ כנ"ל:

שם תוס' ד"ה מה כו' פי' בקונטרס דדרשינן מנפשות וא"ת כמו ידו כו' וה"נ יש לשום כמה שוה בדבר שהנשמה תלויה כו'. וי"ל דהא גם לו אברים שהנשמה תלויה ואדרבא רק מה שאין נשמה תלויה שייך לישום כמ"ש תוספות לעיל ז' ע"ב ד"ה דאית כו' בתורף וטופס ע"ש:

שם הקדש שמסדרין א"ד שמחזירין כו' שא"צ צדקה וקשה דלא ימשכן מה"ט כיון שלא יחזירו שייך החייהו בלמשכנו כמו בפירעון. וצ"ל דכל שא"י אם אין לו מעות מותר למשכן ול"ש החייהו:

שם תוס' ד"ה מהו שיסדרו ר"ת פסק דאין מסדרין כו' דגם רבנן כו' והטעם כמ"ש לעיל. עוד י"ל דאי שיעבודא דאורייתא גם במטלטלין כמ"ש רשב"א א"כ הוי כמשכנו בשעת הלואה דערבין ביה כו'. רק הערבות כשלא יפרע מעצמו יפרע מנכסיו אבל לענין משכון שעדיין אינו נפרע אין בתורת ערבות רק מצד פריעת בע"ח כמ"ש רמב"ן סוף ב"ב דיוציא עבוט מוכח ויש חיוב חזרה משא"כ בתורת גוביינא ע"ז ערבין ביה בשעת הלואה ואז לאו עליו רמי' יותר מאחר כמו משכנו בשעת הלואה. ועוד דעשיר היה דאית ליה מעות שלוה וכיון דנשתעבדו וערבין ביה שלו הוא נוטל אח"כ ואין סידור וחזרה. ולא דמי דאין חיוב יותר ומה שאין שיעבוד הגוף אין ערבות משא"כ חוב. ורק בשכבר משכנו לרבנן נפרע כנ"ל ומ"מ חייבתו תורה להחזיר ושוב ג"כ אין ערבות דכל שאינו מחזיר נפרע וס"ל שפיר לרבנן כנ"ל. ורשב"ג סבר דמה דחשיב פרעון וקני רק משום דיבא לגוביינא כשירצה למכרו חשיב קנין אבל אם יהיה הדין דלעולם יחזיר הוי כהא דא"נ כשיהיה לי מעות תחזירם דאינו קנין כלל כ"ש כאן שאין לו קנין פירות כנ"ל. ולא חשיב המשכון פירעון ושוב אין סידור ומתרין. ואף דאם מוכרין שוב הוי פרעון והוי שלא כדין וי"ל דהא בהרהינו למאן דאמר למפרע גובה הוי שלו רק קי"ל מכאן ולהבא גובה משום אי הוי ליה זוזי כו' ותוס' פ"ק דפסחים ואי גבו כתבו החילוק דאינו נעשה שלו כיון דאלו הוי ליה זוזי אבל שהיה שלו אינו יוצא מרשותו משום אי הוי ליה זוזי ע"ש. וא"כ שייך לקמן אלמנה כו':

איברא. באמת: עליה רמי. שיהא לו צדקה שהכתוב הטיל עליו לעשות לו צדקה להלך לפניו: מיכה מיכה. גבי לוה ומלוה כתיב וכי ימוך אחיך ומטה ידו ממך וגבי ערכין כתיב ואם מך הוא מערכך. דבר זה [שאלתי] אם למדנו גזירה שוה דמיכה מיכה ולא אמרו לי דבר: ברם כך היתה שאילה. אבל כן נשאלה שאילה אחת בבית המדרש מינה יש ללמוד שאין מסדרין: הרי עלי מנה לבדק הבית. והשגת יד לא כתיב אלא בערכין אבל שאר הקדשות אין נידונין בהשג יד ומה שיש לו גובין הימנו והמותר יגבו לאחר זמן אם יעשיר: מהו שיסדרו לו. כשבאין למשכנו: שמחזירין. שמלוה מצווה להשיב לו את העבוט: אין מסדרין. להשאיר לו כלום משבא למכור לאחר שלשים: נדר בערכך. כי יפליא נדר בערכך נפשות (ויקרא כז) הקיש נדרים לערכין: ההוא לנידון בכבודו. היקש נדר לערכין להכי אתא שאם אמר דמי לבי או ראשי או כבידי עלי נותן דמי כולו אבל אם אמר על אבר שאין הנשמה תלויה בו דמיו עלי שמין אותו כעבד הנמכר בשוק כמה הוא שוה ביד וכמה הוא שוה בלא יד להא מילתא איצטריך למיגמר נדר מערכין גבי ערכין כתיב (שם) ערכך נפשות אם אמר ערך אבר שהנשמה תלויה בו עלי נותן דמי כולו ואם אמר ערך ידי עלי לא אמר כלום שאין ערך כתוב אלא לנפש: נדון בכבודו. האבר נידון לפי כבודו שאם הנשמה תלויה בו נותן דמי כולו: ויסדרו לב''ח. גמרא קא פריך לה: שמחזירין. מיום אל יום את כלי הצריך לו: אינו דין שמסדרין. כשבא למכור לאחר שלשים יום ישאיר לו כדי חייו כגון מטה ומפץ והנך דאמר בערכין (דף כג:): ואידך. תנא קמא דמתני' דאמר מסדרין לבעל חוב דקתני אם מת אינו מחזיר ליורשיו הא לו מחזיר לעולם: האי. הוא דכתיב בערכין דריש ליה עד שיהא במכותו מתחילתו ועד סופו שאם העריך עצמו עני והעשיר קודם שהעריכו כהן אינו נידון בהשגת יד אלא נותן ערך עשיר: ויחזירו בהקדש. העבוט עד שלשים יום:

הקדש שאין מחזירין אינו דין שאין מסדרין. וא''ת ערכין יוכיח שאין מחזירין ומסדרין ויש לומר דמה לערכין שהם קלים ואינן נוהגים אלא באדם ובבן ברית ולא בטומטום ואנדרוגינוס ופחות מבן חדש אבל הקדש חל על כל דבר: ואידך ההוא לנדון בכבודו הוא דאתא. וא''ת מ''מ נילף נמי בהיקישא דמסדרין דאין היקש למחצה ואין לומר דהיקישא משמע דלא אתא אלא לנדון בכבודו דכתיב נדר בערכך נפשות דמשמע דבר שהנפש תלוי בו אבל לדבר אחר לא הוקשו דהא בפרק שום היתומים (ערכין ד' כד.) אמרינן מנין שלא ישהא מרגלית לקלים פירוש אם אמר ערכי עלי ויש לו מרגלית שוה מנה ובמקום שעומדין אינה שוה אלא חמשים לפי שאין שם עשירים שיקנו אותה מנין שאין להעריכה אלא בנ' זוזים שנאמר והיה ערכך ביום ההוא כמו ששוה ביום ההוא ובפ' השיג יד (שם דף יח.) אמרינן אתא הקשת הקדש לערכין לנידון בכבודו ולמרגלית לקלים והכא חד מינייהו אלמא לכל מילי מקשינן וצריך לומר דסברא דק''ו מבטל הקישא כיון שנוכל להעמיד ההיקישא לדבר אחר. כן משמע בפרק קמא דזבחים (דף י:) דקאמר תנן התם ר''ע אומר כל הדמים שנכנסו להיכל לכפר פסולים וחכ''א חטאת בלבד ר' אליעזר אומר אף האשם שנאמר כחטאת כאשם ופריך בשלמא רבי אליעזר כדאמר טעמא אלא רבנן מאי טעמייהו אמר רבא אשם שנכנס דמו לפנים פסול לא מצית אמרת מק''ו כו' אלמא ק''ו מבטל הקישא דכחטאת כאשם כיון דאיכא לאוקמא הקישא לדבר אחר וההיא דס''פ כל הבשר (חולין דף קטו:) דגמרי בשר בחלב אסור באכילה בג''ש דקדש קדש מאנשי קודש תהיון לי וגו' ואיסור הנאה יליף מק''ו מערלה ואית דדריש בג''ש לגמרי לאיסור אכילה ולהיתר הנאה לא דמי להכא אפילו יהא הקישא וק''ו כמו ג''ש וק''ו דאפילו מאן דיליף התם ק''ו מצי סבר הכא דאין הקישא למחצה דהתם ע''י ק''ו אין סותר ג''ש כלל משום דקרא דבשר בשדה טרפה דאיירי בבשר שיצא חוץ למחיצתו איירי גם באיסורי הנאה כגון בשר קדשים שיצא חוץ ממחיצתו שהוא בשריפה ומאן דלא יליף איסור הנאה בק''ו משום ג''ש היינו משום דאכילה והנאה חדא היא אבל הכא מודה דעבדינן ק''ו למסדרין כיון דמתוקם ההיקש למילתא אחריתי וצ''ע דבהרבה מקומות בת''כ ובגמרא שרוצה לעשות ק''ו וסותר אותו ע''י היקש או ג''ש אם יש בכל מקום שלא נוכל להעמיד ההיקש או הג''ש לד''א וא''ת דאמרינן בערכין בפרק קמא (דף ד:) ראש חמור זה הקדש ראש עבד זה הקדש הוא והקדש שותפין בו ולא אמר דנידון בכבודו בערכין פריך לה ומשני כאן בקדשי מזבח כאן בקדשי בדק הבית דהכא מיירי בקדשי מזבח. ר''י: מה ערכין נידון בכבודו. פי' בקונט' דדרשינן מנפשות וא''ת מה צריך קרא דמאי שנא מנזקין דאם קיטע ידו אומדין כמה הוא יפה בידו וכמה הוא יפה בלא יד וה''נ יש לנו לשום כמה הוא שוה באבר שהנשמה תלויה בו וכמה הוא שוה בלא ממנו דהיינו ערך כולו דאינו שוה כלום אם היה נוטל אותו אבר וי''ל דאמר בפרק האומר משקלי (ערכין דף יט.) דאין שמין בערכין אומד של נזקין אלא שמין אותו כאילו היתה ידו מוכתבת לרבו ראשון ולא כמו שנטלה לגמרי דאז מתגנה העבד ושוה הרבה פחות וה''נ אין שמין באבר שהנשמה תלויה בו אי לאו דכתיב נפשות: מה ערכין שאין מחזירין מסדרין. וא''ת כיון שמסדרין ומניחין לו שיעור המפורש במשנה א''כ מה חזרה שייך דהרי מניחין לו לגמרי כדי צרכו ומה יחזיר לו עוד ואור''ת דכשנוטל ממנו בתורת פרעון אז מסדרין אבל כשנוטל בתורת משכון דחייבי ערכין ממשכנין אותן אז אין מסדרין ושייך חזרה: ואידך עד שיהא במכותו כו'. פירש בקונטרס דהיינו רבנן דמתני' ולפי' ר''ת דלקמן דרבנן דמתניתין מצי סברי דאין מסדרין צ''ל ואידך היינו הני דאיבעיא להו מהו שיסדרו בבעל חוב אי נמי ברייתא דתנא לעיל דמסדרין: במכותו מתחילתו ועד .. סופו. למעוטי עני והעשיר וחזר והעני דנותן ערך עשיר כרבי יהודה דבפרק השיג יד (שם דף יז:): מהו שיסדרו בבעל חוב. פסק ר''ת בספר הישר דאין מסדרין בבעל חוב דהא רשב''ג דמתני' מסיק לעיל דסבר דאין מסדרין בב''ח וקי''ל (ב''ק דף סט.) הלכה כרשב''ג במשנתנו היכא דלא פסק גמרא כמאן דפליג עליה ולא מצינו בכל אמוראים דשמעתא שום אמורא שסבר בהדיא שמסדרין ורבה בר אבוה דאמר ליה לאליהו מהו שיסדרו לבעל חוב וא''ל גמר מיכה מיכה מערכין נראה לר''ת דגרסינן מנין שמסדרין לבעל חוב כלומר מנליה למאן דאית ליה מסדרין וכן גריס בה''ג וכן נראה דאי כגי' הספרים דקבעי מהו שיסדרו לבעל חוב הוה ליה למימר מסדרין שהרי הטעם לא היה שואל אלא ודאי מנין גרס ולעולם אין מסדרין ס''ל ובפ' השיג יד (ערכין שם) דפליגי רבי יהודה ורבנן בעני והעשיר וחזר והעני דר' יהודה סבר נותן ערך עשיר ומפרש בגמרא דטעמא דרבי יהודה משום דכתיב ואם מך הוא עד שיהיה במכותו מתחילתו ועד סופו מכלל דרבנן דפליגי עליה דרשי הוא ולא בבעל חוב דדוקא בערכין מסדרין ולא בבעל חוב כדדריש לעיל ויחיד ורבים הלכה כרבים ויש לדחות דדרשינן הוא ולא אשתו כדדרשינן לעיל ועוד הביא ראיה דאמרי' בפ''ק דב''ק (דף יא: ושם ד''ה אפילו) מיניה ואפילו מן גלימא דעל כתפיה וכי תימא דהיינו שמפשיטין אותו גלימא דאלפא זוזא ויהבינן ליה גלימא אחרינא דחזיא ליה הא ליכא מידי דלא חזי ליה כרשב''ג דלעיל ועוד דפסיק רב אלפס בפרק שמנה שרצים (שבת דף קיא.) כר''ש דאמר כל ישראל בני מלכים ומיהו אמרינן התם דפסיק כר''ש ולא מטעמיה ורבנן דמתני' נמי מצי סברי דאין מסדרין

דף קיד - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד