בבא מציעא נג ע"ב

דף נג - ב

ומנין שיכול לפדותו? - דאמר רבי אלעזר: מנין למעשר שני שנטמא שפודין אותו  אפילו בירושלים ^[73]?

שנאמר [דברים יד כד - כה] "וכי ירבה ממך הדרך כי לא תוכל שאתו, ונתתה בכסף וצרת הכסף בידך", ואין "שאת" אלא אכילה, שנאמר "וישא משאת מאת פניו".

ואם כן, כונת התורה לומר שאם אינו יכול לאוכלו, כגון שנטמא, מותר לפדותו. ואפילו בירושלים ^[74].

ואם כן, מעשר שני מעורב שנטמא יש לו פדיון, ומדוע בטל ברוב?

אלא, מדובר במזון הלקוח בכסף מעשר שני. שקנאו בירושלים, ויצא משם, ונטמא.

ומקשינן: לקוח בכסף מעשר, נמי ליפרקיה?

דתנן,: הלקוח בכסף מעשר שני שנטמא, יפדה. האי תנא סבר כרבי יהודה, דאמר "הלקוח בכסף מעשר שני שנטמא, יקבר". ואין קדושתו חמורה מספיק כדי לתפוס דמיו בפדיון ^[75].

ומקשינן: אי סבר כרבי יהודה, מאי איריא "יצא", [מדוע העמדנו במעשר שיצא מחוץ לירושלים], אפילו לא יצא נמי אין לו פדיון?

אלא לעולם במעשר טהור, ומאי יצא - דנפול מחיצות. כלומר - נפלו חומות ירושלים ^[76] לאחר שנכנס לעיר, ושוב אין מעשר שני נאכל שם עד שיעמדו החומות. דבעינן - "לפני ה' תאכלנו" ^[77].

וגם אי אפשר לפדותו, לאחר שנכנס לירושלים, כיון שקלטוהו מחיצות. ואין לו תקנה אלא באכילה בין החומות.

ומקשינן: האמר רבא: דין מחיצה לאכול, [כלומר - הדין שאין מעשר שני נאכל בירושלים לאחר שנפלו החומות] הוא מדאורייתא.

אך דין מחיצות לקלוט [כלומר - שאם נכנס לירושלים, שוב אין לו פדיון אפילו חוצה לה, כיון שקלטוהו מחיצות] אינו אלא מדרבנן.

ואם כן, כי גזרו רבנן כי איתנהו למחיצות, אך כי ליתנהו למחיצות [כגון שנפלו] לא גזרו רבנן, ויש לו פדיון?

ומשנינן: לא פלוג רבנן בין איתנהו למחיצות בין ליתנהו למחיצות ^[78].

ולסיכום: באור דברי הברייתא "ושנכנס לירושלים ויצא" לפי תרוץ זה של הגמרא:

מדובר במעשר שני טהור, שיש בו שוה פרוטה, שנכנס לירושלים בזמן שהחומות קיימות, ונפלו החומות. ובכהאי גונא, אם נתערב בחולין, בטל ברוב. כיון שאין לו מתירין על ידי פדיון.

אפשרות נוספת לבאר את דברי הברייתא:

רב הונא בר יהודה אמר רב ששת: חדא קתני. מעשר שני שאין בו שוה פרוטה, שנכנס לירושלים ויצא.

ובמקרה זה, קליטת המחיצות מעכבתו מלהפדות על המעות הראשונות [כדברי חזקיה].

ומקשינן: אמאי חשיב כ"אין לו מתירין" ובטל ברוב? וניהדר ונעייליה וניכליה [יחזירנו לירושלים, ויאכלנו שם]?

ומשנינן: במקרה דנפול מחיצות. כדלעיל.

ומקשינן: ונפרקיה [יפדה אותו]?

דהא אמר רבא, מחיצה לאכול דאורייתא, מחיצה לקלוט דרבנן.

ואם כן, כי גזרו רבנן, כי איתנהו למחיצות כי ליתנהו למחיצות לא גזרו רבנן?

ומשנינן: לא פלוג רבנן. כדלעיל.

ומקשינן: אי הכי, מאי איריא "אין בו שוה פרוטה", [מדוע העמדנו במעשר פחות משוה פרוטה] אפילו יש בו שוה פרוטה נמי אין לו פדיון, כדלעיל?

ומשנינן: לא מיבעיא קאמר.

לא מיבעיא יש בו שוה פרוטה, אין לו פדיון כיון דקלטן ליה מחיצות, אבל אין בו שוה פרוטה, אימא לא קלטו ליה מחיצות ^[79].

קא משמע לן. אף במקרה זה אין לו פדיון אחר שקלטוהו מחיצות.

הגמרא מבארת מהו המקור לדין "שוה פרוטה" בפדיון מעשר:

תנו רבנן: נאמר בתורה [ויקרא כז לא] "ואם גאל יגאל איש ממעשרו, חמישיתו יוסף עליו".

ודרשינן: "ממעשרו" - ולא כל מעשרו. [כלומר, לא כל המעשרות ראויים לפדיון].

ובא למעט: פרט למעשר שני שאין בו שוה פרוטה. שאינו תופס פרוטה בפדיונו ^[80].

והנה, נחלקו האמוראים איזה חלק של המעשר צריך לשוות פרוטה:

איתמר: רב אמי אמר: מעשר שאין בו שוה פרוטה, אינו תופס פרוטה בפדיונו. אך אם יש בו שוה פרוטה - תופס בו פדיון, אף על פי שחומשו שוה פחות מפרוטה.

אךרב אסי אמר: מעשר שאין בחומשו שוה פרוטה, [דהיינו שאינו שוה לפחות ארבע פרוטות] אינו בר פדיון ^[81].

וכן נחלקו כהאי גונא רבי יוחנן וריש לקיש:

רבי יוחנן אמר, אין בו.

רבי שמעון בן לקיש אמר, אין בחומשו.

ומקשינן: מיתיבי, שנינו בברייתא: "מעשר שני שאין בו שוה פרוטה, דיו שיאמר: הוא וחומשו מחולל על מעות הראשונות". כחזקיה. ואין מחייבים אותו להעלותו לירושלים, או להמתין עד שיצטרף אליו מעשר נוסף.

מדייקת הגמרא: בשלמא למאן דאמר "אין בחומשו", היינו דקתני "דיו", כלומר - השמיענו, דאף על גב דבדידיה אית ביה שוה פרוטה, כיון דבחומשיה ליכא שוה פרוטה, אינו נחשב, ודיו בכך שיפדה על המעות הראשונות. ואתי שפיר לשון הברייתא.

אלא למאן דאמר "אין בו", מאי חידושא השמיענו במילה "דיו"? היה לו לומר - "אומר: הוא וחומשו מחוללים על מעות הראשונות"?

ומסקינן בקשיא ^[82].

הגמרא מסתפקת בדין חומש האמור במעשר שני [ויקרא כז לא] "ואם גאל יגאל איש ממעשרו - חמישיתו יוסף עליו". כמה עליו להוסיף על פדיונו:

איבעיא להו: חומשא מלגיו, כלומר - יחלק את הקרן לחמשה חלקים, ויוסיף עליה כשיעור חומשה. [כגון אם היה שוה עשרים, יוסיף ארבע].

או, חומשא מלבר כלומר, על ארבעה רבעים יוסיף את החמישי מבחוץ. [כגון אם היה שוה עשרים יוסיף חמש]?

אמר רבינא, תא ושמע, מה ששנינו במסכת ערכין:

מי שהקדיש חפץ, ובא לפדותו, "הבעלים אומרים בעשרים, וכל אדם בעשרים, הבעלים קודמין. מפני שמוסיפין חומש על הקרן. ונמצא עשרים שלהם כעשרים וחמש. אך שאר כל אדם אינו מוסיף חומש.

הא דאמרי' הכא לא פלוג רבנן במחיצו'. קשיא עלה מהא דגרסי' פ' חלק (סנהדרין קי"ג ע"א) כי גזור רבנן היכא דאיתניהו למחיצות היכח דליתניהו למחיצות לא גזור ומסקנא הכי והכא אסקינן דלא פלוג רבנן במחיצות, ואיכא למימר מאי יצא דקתני לא שיצא ממש אלא שנפלו מחיצות וכל זמן שהוא בתוך העיר לא פלוג רבנן דאפילו נפול נמי אילו נפדה כדי שלא יאמרו ראינו מעשר נפדה בירושלם והתם בשיצא חוץ לירושלים וכיון דנפול מחיצות והיא חוץ לירושלים לא גזור וא"ת הכא ניפקיה ונפרקיה דה"ל חוץ לירושלים ונפי' מחיצות איכא למימר כיון דאין עליו להוציאו ולפדותו אין זה דבר שיש לו מתירין כי היכא דלא מיקרי דבר שיש לו מתירין משום שמהרה תבנה העיר ומחיצותיה ובכה"ג אמרינן בנדרים ומאי דאקשי' וליהדר וליעייליה מפני שסופו לעשות כך שהרי לכך הוא עומד שיעלה ויאכל בירושלים וכך כתב רש"י מאי יצא דקאמר שנפלה חומת ירושלם.
ולי נראה דהתם כגון דנפול מחיצות קודם שהכניסו שם ולא גזור רבנן שהרי הוא כמו שלא נכנס והכא כגון דנפול מחיצות לאחר שהכניסו וגזור בהו רבנן והיינו דקתני שנכנס לירושלים במחיצות ויצא משנפלו והיינו דגרסי' במקצת נסחי לא פלוג רבנן במחיצות כיון דקלוט קלוט:

מעשר שני בירושלם אין פודין אותו כלל שנא' כי ירחק ממך המקום ברחוק מקום אתה פודה ואי אתה פודה בקרוב מקום ואם נטמא הואיל ואינו בר אכילה פודין אותו ולוקחין מפדיונו פירות ואוכלן בירושלם ומעשר שני עצמו הטמא שנפדה נאכל בכל מקום ומ"מ יתבאר במקומו דוקא שנטמא באב הטומאה שטומאתו מן התורה או שנטמאו אף בולד הטומאה קודם שנכנס לירושלם שלא היתה כניסתן בקדושה הא אם נטמאו בולד הטומאה ובירושלם אין יוצאות משם ונאכלות בתחום מעשר ואף נטמא בולד הטומאה חוץ לירושלם לא התירו לצאת אלא שאחר שידע בטומאתן התנה בכניסתן שלא יתפשו בקליטת מחיצות אבל אם לא התנה כן הואיל ומ"מ טהור מן התורה כבר קלטוהו מחיצות ונמצאו שלש חלוקות בדבר באב הטומאה יוצא על כל צד בולד הטומאה ובירושלם אינו יוצא כלל בולד הטומאה וחיץ לירושלם יוצא ובתנאי שהזכרנו:

פירות הנלקחים בכסף מעשר דינן כמעשר עצמו לדין קליטת מחיצות וכן שאין פודין אותם בירושלם אא"כ נטמאו הא נטמאו מיהא נפדין על הדרך שביארנו במעשר שני עצמו:

ממה שכתבנו למדת שמעשר שני עצמו לא נקרא דבר שיש לו מתירין אלא מצד שאפשר לפדותו או לאכלו בירושלים הא כל שאין בו צד לאחד מאלו אינו בכלל דבר שיש לו מתירין ושמא תאמר והלא אם רצה נשאל עליהם והרי קנמות נכללו בדין דבר שיש לו מתירין הואיל ואם רצה נשאל עליהם אינו כן שבקנמות אין סרך עברה בשאלתם אדרבה סרך מצוה הרי אמרו הנודר כאלו בנה במה והמקיימו כאלו הקריב עליה הא מעשר שני אין בשאלתו סרך מצוה אדרבה סרך עברה וכן הדין בתרומות וכמו שאמרו במסכת נדרים שהטבל ומעשר שני והקדש וחדש הוא דבר שיש לו מתירין אבל תרומה ותרומת מעשר וחלה וערלה וכלאי הכרם הוא דבר שאין לו מתירין ואע"פ שבמסכת זבחים אמרו בתרומות שיש להם מתירין פירושו שיש לה מתירין להיות תערובתן נאכל לכהן אבל אינו בדין דבר שיש לו מתירין שאנו עסוקין בו:

מקצת רבותינו שבצרפת למדו מסוגיא זו שלא נקרא דבר שיש לו מתירין אלא בשאפשר לו לתקנו בלא הוצאה אבל כל שצריך בתקונו הוצאה והפסד אינו בכלל דבר שיש לו מתירין מפני שבקושיא ראשונה כשהקשה ניחלליה אמעות הראשונות הם גורסים בתירוצה דלית ליה ולא פריק מתוך כך הם מפרשים שכל שצריך בתקונו הוצאה והפסד אינו קרוי דבר שיש לו מתיריו שאם לא כן כשתירץ לו דלית ליה ולא פרק חיה לו להקשות יבא ויקח ויחלל על מעות ואח"כ יחלל זה על מעות הראשונים אלא שמאחר שהוא זקוק לקנות אין זה דבר שיש לו מתירין וכבר ביארנו עיקרי דברים אלו במסכת חולין ואם תאמר אם כן כשהקשה לו וניתי מעשר וכו' היה לו להשיב גם כן בשאין לו אלא שלא הקשה אלא בדבר מועט ואי אפשר שלא יהא לו מעשר שני בפחות מפרוטה אלא שמ"מ לדעתו יש להקשות על מה שאמר וניתי איסר וודאי פירושו שיחלל עליו שוה איסר אלא שלא יצמצם והיאך לא תירץ בשאין לו ומ"מ אפשר שאף בזו דבר מועט הוא ואי אפשר לו בלא כן וזהו שלא הקשה וניתי סלע ומ"מ אנו אין אנו גורסין דלית ליה אלא דלא פריק שאם כדבריהם כשחזר והקשה וניתי מעשר דאית ליה עד שהוצרך לתרץ לו דאוריתא ודרבנן לא מצטרפי יתרץ גם כן בשאין לו ולפיכך יש מפרשים שעיקר ראייתם הוא ממה שלא הקשה לו וליסקיה לירושלם וליכליה כמו שהקשו בסוף בענין ושנכנס לירושלם ויצא וודאי מאחר שלא הקשה כן נראה שאין להקשות כן אלא בשנכנס לירושלם ויצא שהדברים מוכיחים שלא יצא אלא שיעור מועט וחזרתו לירושלם אפשר לה בלא טורח ובלא הפסד והוצאה אבל כשלא נכנס שם שאי אפשר לו אלא בטורח והוצאה אין זה דבר שיש לו מתירין ומ"מ באחרון של ע"ז במה שאמרו שם חוץ מטבל ויין נסך ופירשו הטעם בטבל משום דכהתרו כך איסורו והקשו בה תיפוק ליה דהוה ליה דבר שיש לו מתירין תירצו הם בשאין לו ממקום אחר לעשר עליו ולדעת זה נצטרך לומר גם כן שאין לו מעות ליקח ממקום אחר:

יש מוכיחין מכאן שכל שאפשר לו לתקנו על ידי ממון של אחר הואיל ואי אפשר לתקנו על ידי ממון עצמו לא נקרא דבר שיש לו מתירין שאם לא כן יש להקשות שאם אין לו לזה יש לו לחזר אחר אחד שחלל כבר ויפדה מעשר זה על סלע של חברו שהרי אדם יכול לחלל מעשר חברו על מעותיו כמו שביארנו ומ"מ יש לתרץ בה הואיל ומעשר ממון גבוה הוא אין רשאי למכור וליתן מעשר שני ואם יבא אחר ויחלל מעשר חברו על סלע זה שכבר נתפש בקדושה נמצא נותן מעשרו:

זה שבארנו שמעשר שני אינו נאכל אלא אם כן יש שם חומה יש להקשות בו ממה שאמרו בפרק ידיעות הטומאה אוכלין קדשים קלים ומעשר שני אע"פ שאין חומה עד שפרשו מפני זה מחיצה לאכל דאוריתא כלומר שאינו לוקה על אכילה שחוץ לירושלם על לא תוכל לאכול בשעריך אלא אם כן נכנס לתוך חומת ירושלם אבל אם אכלן קודם שנכנס אינו לוקה מן התורה אלא שמכין אותו מכת מרדות כמו שיתבאר במסכת מכות ומ"מ אע"פ שזו הלכה אין הדברים נראין לפרש כן מחיצה לאכל שאם כן מהו שתירץ דנפול מחיצות אלא נראה שסוגיא זו חולקת עם אותה שבפרק ידיעות הטומאה ובפרק חלק יראה כסוגיא זו:

זה שביארנו גם כן שכל שקלטוהו מחיצות ונפלו אינו נפדה ולא נאמר כי גזור רבנן בדאיתנהו למחיצות הא ליתנהו למחיצות לא גזור יראה שסוגיא זו חולקת עם סוגיא שבפרק חלק ששם יראה שכל שאין שם מחיצות לא גזרו אלא שיש גורסים שם בדרך אחרת כמו שיתבאר שם:

כבר בארנו שכל שאין שם שוה פרוטה ולא בא ממקום חיוב אינו נפדה מן התורה ולא סוף דבר שאין בגוף המעשר שוה פרוטה שזה אינו כלום שאף בנהנה מן ההקדש בפחות משוה פרוטה לא מעל אע"פ שצריך להשיב אלא כל שאין בחומשו שוה פרוטה אינו צריך פדיון ויכול לאכלו חוץ לירושלם שכל שאין בו שוה פרוטה אינו כלום וכל קרן שאינו ראוי לחומש אינו קרן ומדברי סופרים לפדותו אלא שאין מוסיף עליו חומש ואם פדה מעשר אחר אומר הרי זה וחומשו מחוללין על מעות הראשונות כמו שבארנו:

במסכת מכות אמרו בכהן שעלתה לו תאנה של טבל ואמר תרומתה בעוקצה מעשר ראשון בדרומה מעשר שני בצפונה והוא בירושלם זר שאכלה לוקה שתים ר"ל משום תרומה ומשום מעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו ואם היה בגבולין לוקה שלש על מעשר שני חוץ לחומה ואע"פ שעיקר השמועה יש בו דברים שאינם הלכה כמו שביארנו שם מ"מ יש לך לדון בה מאחר שלוקה יש לך לומר שמן התורה הוא ותמה על עצמך היאך אפשר למעשר שני של תאנה אחת אע"פ שיש בו כזית שיהא בו שוה פרוטה ומתוך כך פירשוה גדולי המפרשים שהיא באה ממקום חיוב כגון שהיו שם טבלים הרבה ויש מפרשים אותה במכת מרדות אלא שהוציאה בלשון מלקות ואף מצד אחר אתה צריך לפרש בה כן שהרי מעשר פירות מדרבנן כמו שביארנו שם:

חומש זה שאדם מוסיף במעשר שני חומש מלבר הוא ולא חומש מלגאו ואם היה שוה ארבעה נותן חמשה ואין זה חומשו של קרן אלא רביעו ומתוך שאין זה חומש קרן הוא נקרא חומש מלבר ר"ל שהוא חוץ לקרן וכשניתוסף עליו היה הוא וחומשו חמשה וחומש מלגאו הוא חומשו של קרן ואדם מוסיף עליו חומש אחר כחומש זה שבתוכו כגון מחמשה ששה:

כל ההקדשות שאדם מקדיש סתם הן קרקע הן מטלטלין אפשר לפדותן וכשפודין אותם מכריזין עליהם לפני כל הרוצים לבא ולפדות וכל הפודה פודה בשוויו חוץ מן המקדיש עצמו שאם הוא פודה מוסיף חומש ועל דבר זה אמרו שהבעלים קודמין בפדיון לכל אדם וקוראין להם ואומרין לו פתח אתה תחלה ואם אמרו בעלים בעשרים ואמר אחר בעשרים בעלים קודמים מפני שמוסיפין חומש אמרו בעלים בעשרים ואמר אחר בעשרים ואחד הבעלים נותנים עשרים ושש עשרים שפתח בהם וחמשה של חומש מה שאמר הוא בעצמו ודינר של עלוי זה הבא אחריו ואינו מוסיף חומש על העלוי דיו שנכוף אותו ליתן עלוי של האחרים וקרן וחומש שלפי דבורו אבל לעולם אין מוסיף חומש על עלויין של אחרים ואם אמר שלישי עשרים ושנים נותן הוא עשרים ושבע אמר אחר עשרים ושלשה נותנין הם עשרים ושמנה ואמר אחר עשרים וארבעה נותנים הם עשרים ותשע שעל כל פנים הואיל וגלה דעתו שרוצה לפדות אומרים לו תן בקרן כמו שרוצין בו אחרים ליתן והוסיף חומש על קרן הבא לפי דבורך הואיל ומה שאומרים האחרים ליתן הוא פחות מקרן וחומש שלו אמר אחר עשרים וחמש אין כופין עוד הבעלים ליתן שלשים שהרי יכול לומר אתא גברא בחריקאי ר"ל כבר בא זה במקומו ליתן בקרן מה שהתניתי ליתן בין קרן וחומש ומ"מ אם אמר הוא עשרים ופרוטה שנמצא סך זה האומר ליתן חמשה ועשרים חסר פרוטה ממה שבעל הבית אומר כופין אותו ונותן שלשים ופרוטה וחומש פרוטה ואע"פ שלא הוזכר אלא נותן שלשים מתוך מיעוט הפרוטה וחומשה לא דקדק להזכירה זהו החשבון המכוון לפי סוגיא שבמסכת ערכין וכך כתבוה גדולי המפרשים וגדולי המחברים כתבו פרוטה זו בכלם ודעתם שאם אמרו בעלים בעשרים וזה בעשרים ואחד נותנין לו בעשרים כדי להרויח ארבעה ואם הוסיפו הבעלים פרוטה על עשרים ואחד נותן עשרים ושש ופרוטה וחומשה וכן בכלם והוא שאם בא השני ואמר בעשרים ושנים ושלישי בעשרים ושלשה ורביעי בעשרים וארבעה וחמישי בעשרים וחמשה ובאו הבעלים והוסיפו על עשרים וחמשה פרוטה נותנין שלשים ופרוטה וחומשה ולא יראה כן:

התבאר במסכת ערכין בסוגית שמועה זו שבפדיון מעשר שני אינו כן אלא אמרו הבעלים בסלע ואמר אחר בסלע ופרוטה שני קודם שהוסיף בקרן שמאחר שאף החומש אינו אלא לבעלים אין מדקדקים אחריו אבל בהקדש שהחומש ריוח להקדש ראוי לדקדק בו בפדיונו:

הא דאמרינן הכא לא פלוג רבנן במחיצות קשיא עלה מהא דגרסינן בפרק חלק וכו'. וככתוב בתוספות ואיכא למימר מאי יצא דקתני לא שיצא ממש אלא שנפלו מחיצות וכל זמן שהוא בתוך העיר לא פלוג רבנן אפילו נפול נמי אינו נפדה כדי שלא יאמרו ראינו מעשר נפדה בירושלים והתם בשיצא חוץ לירושלים וכיון דנפלו מחיצות והוא חוץ לירושלים לא גזור. ואם תאמר הכא ניפקיה ונפרקיה דהוה ליה חוץ לירושלים ונפלו מחיצות. איכא למימר כיון דאין עליו להוציאו ולפדותו אין זה דבר שיש לו מתירין כי היכי דלא מיקרי דבר שיש לו מתירין משום שמהרה תבנה העיר ומחיצותיה ובכהאי גוונא אמרינן בנדרים אמאי דאקשינן וליהדר וליעייליה מפני שסופו לעשות כך שהרי לכך הוא עומד שיעלה ויאכל בירושלים וכך כתב רש"י מאי יצא דקאמר שנפלה חומת ירושלים. ולי נראה דהתם כגון דנפלו מחיצות קודם שהכניסו שם ולא גזרו רבנן שהרי הוא כמו שלא נכנס והכא כגון דנפלו מחיצות לאחר שהכניסו וגזור בהו רבנן והיינו דקתני שנכנס לירושלים במחיצות ויצא משנפלו והיינו דגרסינן במקצת נסחי לא פלוג רבנן במחיצות כיון דקלוט קלוט. הרמב"ן.

לא פלוג רבנן. תימה דבסוף חלק אמרינן בהדיא דפלוג וכך הוא שם המסקנא גבי עיסה של מעשר שני דרבי מאיר פוטר מן החלה וחכמים מחייבין ואמר רב חסדא מחלוקת במעשר שני בירושלים אבל בגבולין דברי הכל פטורה ופריך מהא דקתני גבי עיר הנדחת מעשר שני וכתבי הקודש יגנזו דהיכי דמי אי דאסקוה לירושלים הא קלטו מחיצות פירוש ואפילו באכילה שרי אלא לאו בגבולין וקתני יגנזו פירוש אלמא לאו ממון גבוה הוא ואפילו שרפה היה טעון אלא משום זילותא לא הוה בשרפה כדקאמר התם גבי תרומה תרקב אף על גב דממון כהן הוא. ומסיק לעולם דאסקוה לירושלים וכגון דנפלו מחיצות וכדרבא דאמר רבא מחיצה לאכול דאורייתא מחיצה לקלוט דרבנן וכי גזרו רבנן כי איתנהו למחיצות כי ליתנהו למחיצות לא. ובלא הך שמעתין קשה פשט ההלכה שלשם. והנה אפרשנה כולה דקשיא ליה מעיקרא אי דאסקוה לגוה פירוש לירושלים הא קלטוה מחיצות אליבא דמאן פריך אי לרבי מאיר דפטר מן החלה משום דממון גבוה הוא ואין זה עריסותיכם אלא הוי כגלגול הקדש דפוטר כדאמרינן במנחות פרק רבי ישמעאל מה צריך להזכיר קליטת מחיצות בפשיטות היה יכול להקשות האמר רבי מאיר ממון גבוה הוא אפילו בירושלים כל שכן בגבולין ובאכילה נמי שרי דאין זה שללה אלא שלל שמים כי היכי דלא קרינן ביה עריסותיכם. ואי פריך אליבא דרבנן דמחייבין בחלה משום דמעשר ממון הדיוט הוא וקרינן ביה עריסותיכם אם כן מאי קשה ליה הא קלטוה מחיצות מכל מקום שללה קרינן ביה כי היכא דקרינן ביה עריסותיכם ולכך קתני יגנז דאפילו שרפה היה טעון אי לאו משום זילותא כדמפרש. ונראה לי דאף על גב דחשיב ממון בעלים כיון דקלטוה מחיצות אסור להוציאה חוץ לירושלים כדתנן במסכת מעשר שני פרק ג' מעות הנכנסות לירושלים יוצאות ופירות הנכנסין אינן יוצאין. ואמרינן התם לעיל ואת כל שללה תקבוץ לרבות נכסי רשעים שבחוצה לה. אמר רב חסדא ובנקבצין לתוכה פירוש שהם בתוך מהלך יום שיכול לקבצם לתוך העיר באותו יום עצמו שקובצין שלל העיר לרחוב לשורפו והשתא האי מעשר דקלטוה מחיצות אפילו אותה העיר קרובה לירושלים אין זה נקבצים לתוכה שהרי אסור להוציאו ולא חייל עליה איסור עיר הנדחת אלא לאו בגבולים וקשיא לרב חסדא. ומשני לעולם דעיר הנדחת אחרת ואסקוה לגוה והכא במאי עסקינן שנטמא פירוש ולכך יגנזו כיון דנטמא דמעשר טמא אסור באכילה דכתיב לא בערתי ממנו בטמא בין שאני טהור והוא טמא ומיד היה יכול להקשות מאי איריא עיר הנדחת אפילו דעלמא נמי כמו שמקשה לבסוף אלא האמת מקשה מתחלה אמאי יגנוז ליפרקוה דאף על גב דאחר פדייה מותר להוציאו חוץ לירושלים כדתנן במסכת מעשר שני פרק ג' מעשר שני שנכנס לירושלים ונטמא בין שנטמא באב הטומאה בין שנטמא בולד הטומאה בין בפנים בין בחוץ בית הלל אומרים הכל יפדה ויאכל בחוץ חוץ משנטמא בולד הטומאה בפנים. מכל מקום לא חשיב שללה כיון דעדיין לא נפדה מידי דהוה אמעשר בגבולים. ומשני בלקוח וכרבי יהודה דאמר יקבר ופריך אי הכי מאי איריא עיר הנדחת אפילו בעלמא נמי אלא לעולם בטהור וכגון דנפלו מחיצות וכדרבא כו' דהשתא קשה למה ליה למימר דנפלו מחיצות הא כיון דאמר רבא מחיצה לקלוט דרבנן אם כן חייל עליה איסור עיר הנדחת שפיר דחשוב מן הנקבצין לתוכה וכי תימא כל זמן שהמחיצות קיימות ועדיין המעשר בתוכה קליטתו מדאורייתא והאי דמחיצה לקלוט דרבנן היינו דחזר המעשר ויצא חוץ לירושלים ועל זה אתמר מילתא דרבא בפרק אלו הן הלוקין גבי פירות שנגמרה מלאכתן ועברו בירושלים. אין לומר כן חדא דמשמע דרבא אמתניתין דמסכתא מעשר שני קאי דקתני פירות הנכנסין אינן יוצאין ועלה קאי רבא ואמר דמה ששנינו דמחיצה לקלוט היינו מדרבנן. ועוד קשה למה ליה לאסוקי כי גזור רבנן כי איתנהו למחיצות כי ליתנהו למחיצות לא והלא בכך מתרץ הכל מיד כשאמר דנפלו מחיצות דכיון דמחיצה לקלוט דרבנן ומדאורייתא הן נקבצים לתוכה חייל עלייהו איסור עיר הנדחת ולכך יגנזו. ונראה לומר דאף על גב דמחיצה לקלוט דרבנן לא קרינן ביה נקבצים לתוכה כיון שאסרו לו חכמים להוציא כדאשכחן בריש כל שעה דהמקדש אשה בחמץ בשעה דרבנן אין חוששין לקדושיו והילכך אי לא נפלו מחיצות לא חל עליו איסור עיר הנדחת לכך צריך להעמידה דנפלו מחיצות וכי גזור רבנן שיהא אסור להוציאו היינו היכא דאיתנהו למחיצות אבל כי ליתנהו למחיצות לא קרינן ביה נקבצים לתוכה. והא דאמרינן בשמעתין דלא פלוג היינו לענין פדייה דבשום ענין אינו נפדה דגזרו רבנן שלא יפקיע קדושתו כיון דקלטו מחיצות ואם היה פודהו הרי הוא מפקיע קדושתה אבל לענין להוציאו חוץ מירושלים היכא דמחיצות קיימות אמור מפני שמפקיע קדושתו אבל נפלו מחיצות אין כאן הפקע במה שמביאו. ולא היה יכול לתרץ בלא נפלו מחיצות וכגון שנכנס לירושלים ויצא. דכיון שהוא זקוק לחזור ולהעלותו בירושלים על כרחך אין זה נקבצים לתוכה אבל היכא דנפלו מחיצות נקבצים לתוכה קרינן ביה דאינו מחוייב בשביל כך לבנות חומות ירושלים. וזה אין להקשות מאי שנא נפלו מחיצות מהיכא דלא נכנס מעולם דחשיב ליה רב חסדא ממון גבוה לכולי עלמא כיון דאסור באכילה דהא נמי הרי הוא עכשיו אסור באכילה. דלא דמי דכיון דנכנס והותר מיד באכילה ונעשה ממון הדיוט שוב לא יעשה ממון גבוה וחומש מעכב אפילו יהיה יכול לחלל שוה מנה על שוה פרוטה כמו בהקדש מכל מקום צריך להזכיר את החומש ויאמר הוא וחומשו מחולל על הפרוטה. עד כאן משאנץ.

לא מבעיא יש בו דקלטר מחיצות דאויייתא קלטו ליה מחיצות אבל אין בו דרבנן וכו'. משמע בשאין בו שוה פרוטה אין לו פדייה אלא מדרבנן וחזקיה מדרבנן קאמר. ואף על גב לפי מאי דפרישנא לעיל דהכל תלוי בכסף אפשר לפרש דמדאורייתא אית ליה פדייה על מעות הראשונים מכל מקום פשטיה דקרא משמע ממעשרו ולא כל מעשרו פרט למעשר שאין בו שוה פרוטה שאינו בר פדייה אלא שלפי שיטת התלמוד דקאמר דפרוטה ומחצה לא תפסה שתי פרוטות אנו צריכים לפרש תלוי בכסף כדפרשינן לעיל מכל מקום גם צריכים לומר דפחות משוה פרוטה לאו בר פדייה הוא מדאורייתא דאי איתיה בפדייה לא מסתבר להחמיר בכסף שלא יהא נתפס אם לא שתקדש בו פרוטה מאחר שהמעשר עצמו מתחלל בפחות משוה פרוטה וגם אין מקרא יוצא מידי פשוטו. והא דקאמר לעיל דאורייתא בדרבנן לא מצטרפי לחצי פרוטה שאינה מעורבת קרי דאורייתא לפי שראויה להצטרף עם שאר מעשר. כן נראה לי. הרא"ש ז"ל.
וכתב הראב"ד וזה לשונו: ממעשרו ולא כל מעשרו פרט למעשר שני שאין בו שוה פרוטה שאינו צריך פדיון ואם יפדה אותו אין לו חומש מן התורה אבל מדרבנן יפדה ויש לו חומש. ע"כ.
הבעלים אומרים בעשרים וקשה דהכא משמע שהבעלים פודין אותו בשוויו ואמאי והא בקרא כתיב בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף ויש לומר דמיירי בכור הקדש דשדה אחוזה בזמן שאין היובל נוהג. ואם תאמר כיון דמיירי בזמן הזה אם כן אמאי פודהו בשוויו הא בזמן הזה יכול לפדותו אפילו בפחות משוה פרוטה וכו'. ויש לומר דמיירי בזמן שבית המקדש קיים ואין היובל נוהג כגון בבית שני וכו'. תוספות חיצוניות. עיין תוספות ערכין ריש פרק המקדיש את שדהו.

בד"ה לא פלוג רבנן כו' והשתא א"ש טפי בפשיטות כי איתנהו בשעת ג"ד גזור כו' עכ"ל דלפי תירוץ הראשון לא אתי שפיר בפשיטות דכי ליתנהו לא גזור דהא כי ליתנהו למחיצות קודם ג"ד גזור ודו"ק:

ד"ה כרבי יהודה כו' עד תאמרו בלקוח שאינו נפדה ברחוק מקום וכו'. פירוש אפילו אם קנה פירות במעות מעשר שני רהוק מירושלים כדי לאוכלן בירושלים הוי כאלו קנאם בירושלים ואינן נפדין וע"ש במסכת מעשר שני משנה י' בפי' ר"מ ור"ש:

בתוס' בד"ה לא פלוג כו' כיון שיכול לאוכלו אם ירצה וכו'. ר"ל ולהכי לא מקרי שלל גבוה כמו בגבולין:

בא"ד אפילו לקרות שלל ירושלים ולאכול. ר"ל ולאוכלה ולא לשורפה שלא חל הדין עליה דמקריה שלל ירושלים כיון דקלטוה מחיצות מדרבנן והעמידו דבריהם על ד"ת וכו' ר"ל לעקור דבר מן התורה ומקרי שלל ירושלים ולאכול ולא לשורפה. ומ"מ (בלא) [אף ב]נפל מחיצות יגנוזו ולא שורפין כדפירש"י התם משום ביזוי מצוה:

בא"ד והשתא א"ש טפי כו'. כתב מהר"ש לפי תירוץ ראשון לא א"ש דכי ליתנייהו לא גזור דהא כי ליתנייהו למחיצות קודם גמר דין גזור ודו"ק עכ"ל ולא נהירא דעל נפלו מחיצות קודם גמר דין לא גזרו [רק] דהוי כמו בגבולין (ת) גם עתה לא מיושב כ"כ איתנייהו והיה נראה לומר דללשון ראשון אין כאן סברא שעה אחר שנגמר הדין שרי וב' שעות אח"כ אם נפלו מחיצות יאסור ומאי איסור בא עליו לאוסרו אבל לאי נמי אתיא בפשיטות וכו'. ובעיקר דבריהם לא ידעתי היאך תלוי כאן ומאי הכריחם לזה ותמיהתם מתורץ בקצרה ומה לי אימתי נפלו מחיצות ועיין:

גמרא מיתיבי מע"ש שאין בו ש"פ כו'. הא דלא מייתא ממנה סייעתא לחזקיה עמש"כ בברכות (כו) וי"ל עוד משום דחזקיה אמר אין בו והברייתא ע"כ תכוון שאין בחומשו כדדייק הש"ס ממלת דיו:

רש"י ד"ה בלקוח. מעשר זה לא כו'. כצ"ל בל"ו:

תד"ה כר"י. וא"ת דבפ"ג כו' א"כ טעמא אחרינא א"ל. עמש"כ ע"ד דהכא בפסחים (לח) בתד"ה ר"י:

תד"ה אפי'. מעיקרא כו' ה"מ למפרך הכי. לכאורה י"ל דלמעיקרא איכא למימר דנקט לרבותא דאפי' הוא עתה חוץ לירושלים מ"מ אינו נפדה מפני דקלטוהו מחיצות אבל הכא פריך שפיר דאפי' לא נכנס מעולם אינו נפדה לר"י:

תד"ה לא. אבל אי נפיל מחיצות קודם ג"ד כו' דה"ל כגבולים. כצ"ל בכ':

שם כיון שאינו ראוי כו' ולא לפדות כו'. לכאורה שפת יתר הוא דהא קיימינן שם אליבא דר"ח דאמר דבגבולין אף דראוי לפדותו מקרי ממון גבוה:

שם ויעלוהו כשיעשו מחיצות. נראה דצ"ל ויאכלוהו כשיעשו כו':

תד"ה אין. אבל למ"ד אין בחומשו קשה דטפי כו'. הן הרמב"ם בפ"ה מהלכות מע"ש ה"ד פי' באמת כך אבל קשה לפ"ז הברייתא דדייק הש"ס דר"ל שאין בחומשו וקתני בה הוא וחומשו ש"מ דיש לו חומש והעתיקה הרמב"ם שם בהל' הסמוכה ועוד קשה מהברייתא דלעיל ובאיזה מע"ש אמרו במעשר שא"ב ש"פ אלמא דל"ת פדיונו וא"ל דהתם ר"ל שאין בו וכ"ע מודו דל"ת פדיונו (ועי' פרש"י בגיטין (יב ב) ד"ה בפחות) דא"כ לא א"ש לקמן (נה סע"א) דמשני כמ"ד אין בחומשו כו' בקרנא קא מיירי כו' כיון דלדידיה ג"כ אי ליכא בקרנא ש"פ ל"ת פדיונו וזה י"ל דלעולם למ"ד אין בחומשו תפיס פדיונו אפי' אין בקרנא ש"פ והברייתא חדא קתני כשינויי דר"ש לעיל וכ"מ ממש"כ הרמב"ם בספ"ו מהל' מע"ש ע"ש וכן קשה מלשון הגמרא רפ"ח דערכין ת"ק סבר איסר דאיכא בחומשו ש"פ פרקינן משמע דאי ליכא לא פרקינן כלל ופסקו הרמב"ם ברפ"ה מהל' ערכין ובזה העיר הלח"מ שם:

בתוספות בד"ה כר' יהודה כו' בספרי מפיק כו' וא"ת דבפ"ג דמע"ש תנן כו' ול"ל קרא בספרי עכ"ל. דבריהם אינן מובנים לי דהא משמע דלא סגי בטעמא דר' יהודה דמתניתין דמע"ש אלא כדי לסתור הק"ו דרבנן ואם כן נהי דליכא ק"ו מ"מ צריך קרא למעוטי ואדרבא נראה דרבנן נמי אית להו דרשא דכסף ראשון ולא כסף שני ומוקי לה בשאר מילי דהיינו בלוקח בכסף מעשר טהור שאינו נפדה כדמשמע התם להדיא דבטהור אפילו חכמים מודים ולא פליגי אלא בשנטמא משום דאיכא ק"ו ורבי יהודה לא ס"ל הק"ו כדפריך עליה שם ואם כן מוקי למיעוטא דכסף ראשון בין בלוקח טהור בין בטמא וע"ק דהא מ"מ שפיר איצטריך קרא אפילו לר' יהודה דאל"כ טהור גופא נמי לא ידעינן דאינו נפדה אפי' בריחוק מקום ואם כן תרווייהו נילף בק"ו דלקוח בכסף מעשר בין טהור בין טמא נפדה מק"ו דמעשר עצמו והיינו בכל א' כדינו טהור אפי' ברחוק מקום וטמא בירושלים לכך איצטריך קרא דכסף ראשון ולא כסף שני אלא דרבנן לא ממעטי אלא טהור משא"כ בטמא איכא ק"ו ורבי יהודה ס"ל כיון דבע"כ ממעטינן מיהא טהור ממילא נסתר הק"ו דאיכא פירכא ומש"ה ממעט אפי' טמא וכן מבואר להדיא בספרי גופא דלענין לקוח טהור נמי מייתי קרא דכסף ראשון ולא כסף שני ע"ש ודו"ק:

בגמרא אי רבי יהודה מאי איריא יצא. לכאורה יש לתמוה דטפי ה"ל להקשות מאי איריא נכנס לירושלים אפי' עדיין לא נכנס נמי ונ"ל ליישב דלענין נכנס היה אפשר לומר דלא מיבעיא קאמר ל"מ היכא דלא נכנס וה"ל לקוח בכסף מעשר שני בגבולין פשיטא דאינו נפדה משום האי דרשא דכסף ראשון ולא כסף שני כמ"ש התוס' בשם הסיפרי אלא אפי' בירושלים דלא שייך האי דרשא דכסף ראשון ולא כסף שני אליבא דכ"ע כדאמרינן לעיל בריש פירקין ירושלים קאמרת שאני ירושלים ע"ש בתוספות הטעם דבירושלים לא שייך האי דרשא וקמ"ל דאפ"ה אסור משום דבאמת הטעם שכתבו שם התוס' לא שייך אלא לענין כסף גופא משא"כ בפירות לא שייך לחלק בין ירושלים לחוץ לירושלים ומש"ה לא פריך אלא מאי איריא יצא דהא בלא יצא הוי רבותא טפי לטעמא דכתיבנא וק"ל:

שם בתוספות ד"ה אפילו לא יצא נמי מעיקרא דשני בשנטמא הו"מ למיפרך כו' עכ"ל. ולולי דבריהם היה נ"ל דלמאי דס"ד מעיקרא דמעשר שני שנטמא אין פודין אותו בירושלם וא"כ ע"כ צ"ל שנכנס לירושלים דמה"ט אין לו פדיון וא"כ הא דנקט ויצא איכא למימר דלרבותא נקטיה דסד"א כיון דעיקר מילתא דקליטת מחיצות דרבנן וע"כ היינו לענין אם יצא כדפרש"י בסמוך להדיא ואם כן ה"א דבכה"ג שנטמא לא גזרו חכמים היכא דכבר יצא קמ"ל דאפ"ה לית ליה פדיון ומש"ה מקשה בגמרא דליתא אלא אפי' בירושלים גופא אית ליה פדיון ודו"ק: