בבא מציעא נג ע"א

דף נג - א

ואסורים באכילה לזרים בלאו ד"לא יאכל". מה שאין כן במעשר, שהותר באכילה לזרים.

והן נכסי כהן, ויכול לקדש בהן אשה. מה שאין כן מעשר, סתמא דמתניתין כרבי מאיר, דאמר - מעשר ממון גבוה הוא, והמקדש בו לא קידש ^[60].

ואם נתערבו בחולין, עולים להיתר באחד ומאה. כלומר - אינם בטלים ברוב כמעשר, ורק אם יש מאה חלקים חולין וחלק אחד מעשר מעורבים, נותן חלק אחד לכהן ^[61], והשאר מותר ^[62].

וטעונין רחיצת ידים והערב שמש קודם אכילתן ^[63].

הרי כל החומרות האלו בתרומה ובכורים, מה שאין כן במעשר". עד כאן המשנה.

ומקשינן: מאי "ועולין באחד ומאה מה שאין כן במעשר", לאו מכלל דמעשר בטיל ברובא?!

ואם איתא לדברי חזקיה, דאף מעשר השוה פחות מפרוטה יכול לפדותו על מעות הראשונות, מדוע בטל ברוב, הא הוה ליה דבר שיש לו מתירין, [על ידי פדיון ^[64]] ^[65], וכל דבר שיש לו מתירין, אפילו באלף לא בטיל ^[66]?

והוינן בה: ממאי ד"מה שאין כן במעשר" כונתינו לומר דבטיל ברובא, דלמא במעשר לא בטיל כלל אפילו באחד ומאה?

ודחינן: לא מצית אמרת הכי! דלגבי תרומה, חומרי דתרומה קתני, קולי דתרומה לא קתני! ובודאי כונת המשנה לומר שמעשר קל מתרומה, ואין צריך בו "אחד ומאה", אלא סגי ברוב.

ומקשינן: והא קא תני - "והן נכסי כהן", והיינו קולי דתרומה, שממון כהן היא ולא ממון גבוה כמעשר?

ודחינן: אכתי לא סלקא דעתך לומר שמעשר אינו בטל ברוב כלל, דתניא בהדיא - "מעשר שני בטיל ברובא!

ובאיזה מעשר שני אמרו? במעשר שאין בו שוה פרוטה, ושנכנס לירושלים ויצא, ולקמן יבואר, דבכהאי גונא אין לו תקנה, לא באכילה ולא בחילול ".

אך אם יש בו שוה פרוטה, יכול לחללו, ואינו בטל ברוב. ד"כל דבר שיש מתירין אפילו באלף לא בטיל".

וקשה, אם איתא לדברי חזקיה, ליעבד ליה לדחזקיה, וניחל ליה על מעות הראשונות? ומדוע בטל ברוב, ולא הוי כ"דבר שיש לו מתירין"?

ומשנינן: מדובר במקרה דלא פריק. [לא פדה מעשרות נוספים, ואינו יכול לחללו על מעות הראשונות], ולכן בטל ברוב ^[67].

ומקשינן: אכתי ניתי מעשר בשוי חצי פרוטה דאית ליה ^[68] , ונצטרפינהו אל המעשר המעורב, ויפדה את שניהם על פרוטה? ^[69]

ומשנינן: דאורייתא ודרבנן לא מצטרפי. דהיינו - המעשר המעורב אינו מחוייב אלא מדרבנן, דמדאורייתא - בטל ברוב, אפילו שיש לו מתירין. ואילו המעשר הנוסף שהביא, מחויב בפדיון מדאורייתא, ולכן אינם מצטרפים להחיל קדושת מעשר על פרוטה אחת.

ומקשינן: ניתי דמאי [תבואה הלקוחה מעם הארץ, שחייבת במעשר מדרבנן ^[70]], ויצרפו למעשר המעורב, ובכהאי גוונא, הרי חיוב שניהם שוה?

ומשנינן: אסור לעשות כן מדרבנן, דלמא אתי לאתויי מעשר ודאי, שחיובו מדאורייתא, ויצרפוהו למחצית המעורבת, ויחללו את שניהם על פרוטה אחת, ונמצא שאותה מחצית שאינה מעורבת נאכלת בלא פדיון.

ומקשינן: ניתי שתי פרוטות, ונחלל עלייהו מעשר בפרוטה ומחצה, ונחלל האי [את מחצית הפרוטה המעורבת] על היאך יתירא?

ומשנינן: מי סברת מעשר שוה פרוטה ומחצה, תפס בקדושה שתי פרוטות?!

לא! פרוטה תפסה שוה פרוטה מהמעשר, וחצי פרוטה לא תפסה, מחצית הפרוטה מעשר כנגדה.

ואם תאמר - המעורב יצטרף להשלים לפרוטה נוספת?

אין לומר כן. דהדר הויא ליה דאורייתא ודרבנן. ודאורייתא ודרבנן לא מצטרפי. כדלעיל.

ואם תאמר, אם כן מדוע לדברי חזקיה יכול לחלל מחצית הפרוטה מעשר על מעות הראשונות, הרי העודף במעות הראשונות לא נתפס בקדושה, ושוב הוי מחצית הפרוטה חולין, ואין בה כח לתפוס פדיון?

יש לומר, משכחת לה, כשחילל את המעות הראשונות על איסר שלם, ולא על פרוטות, ובכהאי גוונא, אפילו אם המעשר שווה שלש פרוטות בלבד נתפס כל האיסר בקדושה, ואפשר לחלל עליו מעשר נוסף, אפילו בפחות משוה פרוטה.

ואם כן קשה, אף כאן נייתי איסר שלם, ויחלל עליו מעשר בפחות מדמיו, ויחלל את המעשר המעורב על הנשאר?

ומשנינן: גזרינן דלמא אתי לאתויי פרוטות, ויעשר בפרוטה ומחצה, ונמצא שוה חצי פרוטה נאכל בלא חילול. הלכך - טוב יותר לומר שיתבטל ברוב. ^[71]

הגמרא חוזרת לבאר דברי הברייתא שהובאה לעיל:

שנינו בברייתא, מעשר שני שנתערב בחולין בטל ברוב, ומדובר במעשר שני פחות משוה, "ושנכנס לירושלים ויצא".

הגמרא סברה כעת, שהברייתא מדברת בשני מקרים שונים, האחד - מעשר שאין בו שוה פרוטה. והשני - מעשר השוה פרוטה, שנכנס לירושלים ויצא.

ומקשינן, אמאי בטל ברוב? וליהדר ונעייליה? כלומר, הרי יש לו מתירים, אם יחזירנו לירושלים ויאכלנו שם ^[72]?

ומשנינן: מדובר במעשר שנטמא. ואינו יכול לחזור ולאוכלו בירושלים.

ומקשינן: נפרקיה [יפדהו]?

ואסורים לזרים. כתב רש"י ז"ל ואיצטריך למיתניה משום דבעי למיתני משא"כ במעשר דאפי' אסור ליכא, ורב נתן בעל הערוך ז"ל פי' דאסורים לזרים אפילו לאחר פדיה וליתא דקאמרי' עליה בפרק הערל ושייר אין להם פדיה, אבל בירושלמי נמצא דפרקי עלה פתר לה בפחות מכשיעור פי' שאסור לזרים ואין חייבין עליו מיתה וחומש, ויש שם מי שמעמידה בכהן שאכלה בטומאת הגוף ולצדדין רישא בכהנים וסיפא בחומש בישראל:

הוה ליה דבר שיש לו מתירין. [אין להקשות דלימא קסבר כמ"ד דשיל"מ] נמי בטיל דפלוגתא היא כדמוכח בשלהי ע"ז לא ס"ד דתניא ובאיזה מעשר אמרו במעשר שאין בו שוה פרוטה וכדמפרש ואזיל:

דלא פריק וניתי מעשר דאית ליה ונצריף וכו'. אי קשיא ויעלה ויאכל הכל בירושלם, ולא קשיא דכיון דאין לו פדיון לאו דבר שיש לו מתירין מקרי דלפדות קאי כל מעשר ואינו עשוי להעלותו בירושלים בעצמו. (והכי אקשי') [וכי אקשינן] ונהדר ליעייליה, בשנכנס לירושלים דמשעה שנכנס להאכל שם הוא עומד, וה"ק והא חזי למיהדר ולעיליה דלהכי קאי מעיקרא.
ור"ש פי' ליהדר ליעיליה לירושלים עם תערובתו ומשמע דהך קושיא וניתי מעשר דאית ליה ונצריף לאו לחזקיה מקשי לה דלכו"ע נמי קשיא ולכו"ע פרכינן אעיקר בריתא ול"נ דחזקיה מילי טובא קמ"ל שאין דרך אדם לצמצם מעותיו ושאותו מותר שבמעות אין דעתו של אדם להתפיסו במעשר אלא חולין הוא בידו ויכול לחלל עליו ושמעשר חצי פרוטה מצטרף ואפילו על מה שנתחלל אבל אנן קס"ד שכל מעשר שאין בו שוה פרוטה בשעת הפרשה אינו מתחלל לעולם א"נ עד שיהא ראוי לבילה ולצרוף ממש וקושיין לחזקיה בלחוד הוא:

חצי פרוטה לא תפסה. מצאתי שהקשו בתוספות א"כ היאך מחללין על פרוטות כדאמרן בריש פירקין והלא אי אפשר שיצמצם אדם שיהא. מעשרו שוה פרוטותיו בצמצום ודילמא מייתר במעשר חצי פרוטה לא תפסה, וכי תימא התם בשחלל על איסר ופרוטות ונגזור דילמא אתי לאיתויי פרוטות לחודייהו כדגזרי' בסמוך, עוד הקשו למאי דגזרי הכא דילמא אתי לאיתויי פרוטות א"כ אין לך מעשר שני שפודין אותו לעולם שהרי פרוטות שאין פודין שמא יהא במעשר ח' שוה חצי פרוטה ולא תפיס ועל איסרין ופרוטות אין פודין משום נזירה דילמא אתי לאיתויי פרוטות לחודייהו ואם נאמר שאין גזרה זו אלא במי שיש לו מעשר בפרוטה ומחצה שבא לכוין בפדיון אותה מחצה אבל מי שיש לו מעשר הרבה לא, אי הכי תקשי ליה בגמרא וליתי מעשר בשתי פרוטות וליתי איסר וניחל עליה כל זה פלפלו בתוספות ולא העלו בתירוצה אלא עמעום.
ול"נ שאין כאן גזרה כלל דלא קאמרי' בגמרא גזרה משום דילמא אלא דילמא אתי לאיתויי, וה"ק מעשר זה מבטלין אותו ברוב לפי שאין חכמים מצוין עליו לצרף ולחללו עכשיו שמא יבא לידי אסור וכל שאין עומד להתירו לאו דבר שיש לו מתירין מקרי כדאיתא בפרק הנודר וכדפרישית בשמעתין.
ומיהו לכתחלה נמי מחללין על איסר וסלעים בכל ענין וכן על פרוטות לבדן מחללין לכתחלה אלא שאם היה במעשר שוה פרוטה ומחצה צריך שיתכוין להתפיס כל הפרוטות באותו מעשר דבכי האי גוונא שרי דאוזולי במקח וממכר הוא וכולן נתפסות, דלא דייקינן בגמרא אלא במכוין שתהא פרוטה חציה (מעשר) וחציה חולין להתפיס עליה וכדחזקיה דקאמר מחללין על מעות הראשונים דאלמא המותר חולין בידו ולא איתפסיה במעשר כדפרישית לעיל הא במתפיס שתי פרוטות למעשר שוה פרוטה ומחצה לדעת שיהו כולן מעשר כולן נתפסות שאין אונאה בחלול כנ"ל:

ואסורים לזרים. פירש רש"י ז"ל, ואצטריך למתני משום דבעי למתני מה שאין כן במעשר דאפילו איסור ליכא, כלומר אפילו אוכלו חוץ לחומה. ובירושלמי (בכורים פ"ב ה"א) מפרש לה בפחות מכשעור. וא"ת הא נמי פשיטא, דחצי שעור לר' יוחנן מן התורה ולריש לקיש מדרבנן, כדאיתא בפרק בתרא דיומא (עג, ב), דמאי שנא תרומה ובכורים מכל אסורין שבתורה. וי"ל דאיצטריך, משום דהתם מכל חלב הוא דמרבינן חצי שעור, וסלקא דעתך אמינא דוקא דומיא דחלב דאסורו שוה בכל, אבל תרומה ובכורים שאין אסורן שוה בכל לא, קא משמע לן.

מה שאין כן במעשר דבטל ברוב. פירש רש"י ז"ל דלא בעי אחד ומאה. נראה מדבריו דששים מיהא בעי, ומאי ברוב, ברביית שישים כשאר האסורין. ואינו מחוור בעיני, דאם כן הוה ליה למימר מה שאין כן במעשר דבטל בשישים, דאלו ברוב, כלומר ברביית שעור, אף תרומה ובכורים בטלים ברוב, כלומר ברביית אחד ומאה. על כן נראה לי דברוב ממש קאמר, כלומר חד בתרי. ומכאן נראה לי ראיה מפורשת למה שכתבנו בפרק גיד הנשה (חולין צט, ב ד"ה וליבטל), דיבש ביבש חד בתרי בטיל. וכי מקשינן התם גבי גיד שנתערב בין הגידים וחתיכה בין החתיכות וליבטל ברובא, ברובא ממש קאמר, כלומר חד בתרי, וכדברי מקצת מן הראשונים נוחי נפש שכתבו כן.

ובאיזה מעשר שני אמרו במעשר שני שאין בו שוה פרוטה. כלומר בין פחות משוה פרוטה שהיה מעיקרו פחות משוה פרוטה, בין שבא ממעשר הרבה, דהשתא מיהא דנתערב ברוב בטל מדאורייתא, ואין לו דין מעשר כלל אלא מדרבנן.

ושנכנס לירושלים ויצא. קא סלקא דעתיה השתא דתרתי קתני, שאין שוה פרוטה, אי נמי ביתר מכאן אלא שנכנס לירושלם ויצא, ואקשי על שאין בו שוה פרוטה, ליחליה על מעות הראשונים. והא דלא אקשינן וליעיליה וליכליה, כדאקשינן בסמוך על שנכנס לירושלם ויצא, תירץ ר"ח ז"ל, דנכנס לירושלם ויצא ממש, אפילו לא יצא אלא פסיעה אחת חוץ לירושלם, ומשום הכי אקשינן ליעיליה בתערובתו, כיון שאין טורח בהעלאתו, אבל כאן שהוא רחוק מירושלם, ואי אפשר להכניסו לירושלם אלא בטורח ובהוצאה, לא חייבוהו להעלותן שם בתערובתן, ובכי הא לא מקרי יש לו מתירין. פירוש לפירושו, דלאו להעלותן בתערובתן קאי.
ומיהא שמעינן דלא מקרי דבר שיש לו מתירין כל שאין לו מתירין [אלא] בהפסד הוצאה, ונפקא מינה לקערה שנאסרה מחמת בלע שנתערבה בין הקערות, דלא קרינן לה דבר שיש לו מתירין אע"פ שיש היתר בהגעלה. והא דאמרינן במנחות פרק הקומץ רבה (מנחות לא, א) ר' שמעון שזורי נתערב לו טבל בחולין, אמר לו ר' טרפון לך קח מן השוק ועשר עליו, התם נמי אף על גב דהזקיקו ליקח ולעשר אין הפסד ממון בדבר, דמה שיקנה מן השוק נשאר בידו, אלא מה שמוציא ממנו כנגד מעשר שנתערב בחולין.

מהא דאקשינן: וניתי מעשר דאית ליה ונצטרף. משמע דאית ליה מעשר דצריך לפדות, ותמיה לי, דאם כן כי אקשי וניחליה על מעות הראשונים, ודחי דלית ליה דלא פריק, מיד הוה ליה לאקשויי, וניתי השתא ונפרוק והדר ניחליה להאי אמעות הראשונים. ונראה דאלימא ליה לאקשויי צרוף, ולומר דאפילו לית ליה אלא פורתא ניתי ונצטרף, ולבסוף אקשינן ליה ניתי מעשר בפרוטה ומחצה, והיינו דומיא דחזקיה, וכי דחי דחצי פרוטה לא תפשה מידי ואיסר נמי דילמא אתי לאתויי פרוטות כיון דמשייר ממש בכונה לחלל עליו, תו ליכא לאקשויי ונייתי מעשר טובא וניחליה אפרוטות או על איסרין, דכל דמכוין (לעשר) [לשייר], איכא למיחש דילמא אתי לאתויי פרוטות.
הקשו בתוספות אם כן היאך מחללין על פרוטות כדאמרינן בריש פירקין (בבא מציעא מה, א), והלא אי אפשר שימצא אדם שיהא מעשרו שוה פרוטותיו בצמצום, ודילמא מייתר במעשרו חצי פרוטה ולא תפשה, וכי תימא התם כשחילל על איסר ופרוטות, ניגזור דילמא אתי לאתויי פרוטות ואין לו [לך] מעשר שני שנפדה לעולם. וא״ת שאין גזרה זו אלא במי שיש לו מעשר בפרוטה ומחצה (שיש) [שבא – ש״מ] לכוין בפדיון אותה מחצה, אבל במי שיש לו מעשר הרבה לא, אי הכי תקשי ליה בגמרא וליתי מעשר בשתי פרוטות (ומחצה אי נמי בב' פרוטות) וניתי איסר וניחול עליה, ונשאר להם הענין בקושיא. אבל הרמב״ן ז״ל תירץ שאין כאן גזרה כלל, דלא קאמרינן בגמרא גזרה דילמא, אלא דילמא אתי לאתויי, והכי קאמר, מעשר זה מבטלין אותו ברוב, לפי שאין חכמים מצוין עליו לצרף ולחללו עכשיו שמא יבא לידי אסור, וכל שאין עומד להתירו, לא דבר שיש לו מתירין מקרי, כדאיתא בפרק הנודר (נדרים נט, א). ומיהו לכתחילה נמי מחללין על איסר וסלעים בכל ענין, וכן על פרוטות לבדן מחללין לכתחלה, אלא שאם היה במעשר שוה פרוטה ומחצה, צריך שיכוין להתפיס כל הפרוטות באותו מעשר, דבכי האי גונא שרי, דאוזולי במקח וממכר הוא וכולן דלא דייקינן בגמרא אלא במתכוין שתהא פרוטה חציה נתפסת וחציה חולין להתפיס עליה, וכחזקיה דאמר מחללין על מעות הראשונות, דאלמא המותר חולין בידו ולא איתפס במעשר, הא במתפיס ב' פרוטות למעשר שוה פרוטה ומחצה לדעת שיהו כולן מעשר, נתפסות, שאין אונאה עכ״ל. ולא ירדתי לסוף פירושו, דאכתי לחזקיה מאי איכא למימר, ואליבא דידיה הוא דשקלינן ולדידיה מאי איכא למימר, ואי איהו לא סבירא ליה הכי אלא מחללין אפילו לחצי פרוטות, אמאי בטל ברוב, ועוד דחצי פרוטה לא תפסה מידי דקאמר, מדינא משמע, ולא משום דמשייר חצייה לחולין.
ולענין הא דחזקיה תמיה לי, אמאי לא סייעוה ממתניתא דקא מייתינן לקמן בסמוך (בבא מציעא נג ע״ב), דקתני מעשר שני שאין בו שוה פרוטה דיו שיאמר הוא וחומשו מחולל על מעות הראשונים.

התרומה והבכורים זר האוכלן במזיד חייב מיתה בידי שמים וכן כהן טמא שאכלן וזר שאכלן בשוגג משלם חומש ואסורין לזרים ושמא תאמר והלא אמרת שהזר האוכל במיתה ומה הוצרכת ללמד שאסורים לזרים פרשו בו שאסורים אף בהנאה ואע"פ שאמרו מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה לא נאמר כן אלא כשאין הדבר כלה באותה הנאה הא כל שהדבר כלה באותה הנאה כגון להסיקו תחת תבשילו וכיוצא בזה אסור ויש מפרשים אסורים לזרים אף במקום שאין בו מיתה וחומש כגון לחצי שיעור ועל דעת האומר חצי שיעור מן התורה וכן נראה מתלמוד המערב ואף הלשון מוכיח כן שאם לאכילה וכשיעור אין כאן איסור לבד שהרי זר שאכל תרומה במזיד חייב מיתה בידי שמים ולוקה עליה כמו שיתבאר במקומו והן נכסי כהן לקדש בהם את האשה וליקח בהם כל דבר אף שאין ראוי לאכילה אלא שהמקבלם נוהג בהם בקדושתם ונותנן או מוכרם לכהנים ועולים באחד ומאה ר"ל שאם נפלה סאה תרומה במאה של חולין מעלה סאה ונותנה לכהן והשאר מותר לזרים הא בפחות ממאה הכל אסור לזרים ומוכר את הכל לכהנים בזול חוץ מדמי אותה סאה ודוקא מין במינו אבל בשאינו מינו בנותן טעם כמו שיתבאר במקומו וטעונין נטילת ידים אף לפירות שהידים כבר ידעת שגזרו עליהן טומאה שניה ושני עושה שלישי בתרומה לפסלה וטעונין הערב השמש שאם טבל ועלה אינו אוכל בתרומה עד שיעריב שמשו מה שאין כן כל אלו במעשר שני חוץ מנטילת ידים כמו שהתבאר במסכת חגיגה ואף בזו יש אומרים שאין מעשר צריך נטילת ידים ומביאים ראיה ממה שאמרו מצא פירות בין פירות מעשר ופירות תרומה יאכלו כחומרי שניהם אסורים לזרים וטעונים נטילת ידים והערב השמש כתרומה אסורין לאונן וטעונין הבאת מקום כמעשר ומיתה וחומש ואיסור לזרים אין בו שאם משום זר הרי כל עצמו לזר הוא נאכל ואי משום טמא וממה שאמרו טמא שאכלו בירושלם לוקה וחוץ לירושלם מכין אותו מכת מרדות שאין לוקה על אכילתו בטומאה אלא במקום אכילתו כמו שיתבאר במקומו מ"מ אין בה חיוב מיתה וכן אין מעשר שני נכסי בעליו ליקח בהם עבדים וקרקעות ולקדש בהם את האשה שממון גבוה הוא שנאמר ליי' הוא ולא זכה בו אלא לאכילה ושתיה וסיכה דכתוב לא נתתי ממנו למת כלומר לא הוצאתיו בדבר שאין בו קיום לגוף כמו שיתבאר במסכת יבמות והערב השמש אין בו שהרי טבל ועלה אוכל במעשר:

והעלאה באחד ומאה אין בו אם התערב בחולין שהרי אפשר לפדותו ולחלל קדושתו בכל מקום שהיא ונמצא שיש לו מתירין וכל שיש לו מתירין אינו בטל ואינו עולה ואם תמצא לומר שאין בחומשו שוה פרוטה ולדעת האומר שכל שאין בו שוה פרוטה אינו בר פדיה הרי מ"מ יכול להעלותו בירושלם ואין כאן בטול ואם תמצא לומר שאין דרך לפדיונו ולאכילתו אף בירושלם הרי הוא בטל ברוב וכיצד הוא שאין דרך לפדותו ולא לאכלו בירושלם יש אומרים כל שאין בו שוה פרוטה שאינו בר פדייה ושנטמא שאינו בר אכילה ויש מפרשים שכל שאין בו שוה פרוטה אין מטריחין אותו לעלות ולא הקשו למטה וניעייליה וניכליה אלא בשכבר הכניסו ויצא ומ"מ לענין פסק אינו כן שאע"פ שאין בו שוה פרוטה בר פדייה הוא מדברי סופרים אלא כגון שנכנס לירושלם ויצא ונפלו מחיצות שמאחר שנכנס לירושלם אין שם צד לפדיון ולהחזירו לירושלם ולאכלו שם אי אפשר הואיל ואין שם עכשו מחיצות שכך הוא הדין שאין מעשר נאכל אלא בירושלם ולפנים מן החומות וזהו מן התורה והוא שאמרו מחיצות לאכל דאוריתא וכל שלא נכנס לשם רשאי לפדותו הא כל שנכנס אינו נפדה שאין מעשר שני נפדה בירושלם אלא אם כן נטמא ואסור להוציאו שכל שקלטוהו מחיצות אינו נפדה עוד אפילו בהוצאה שהמחיצות קולטות לעכב פדייתו אף משיצא וזהו מדרבנן וזהו שאמרו מחיצות לקלוט דרבנן ואם יצאו מ"מ הן בעברה הן בשגגה יחזרו ויאכלו לשם אם יש שם חומות ודוקא בפירות אבל מעות נכנסין ויוצאין ואין בכך כלום נמצא מ"מ שכל שנכנס לירושלם ויצא ואין שם מחיצות אין שום דרך לא לפדייה שקלטוהו מחיצות ולא לאכילה בירושלם שאין שם מחיצות ועל זה אמרו שבטל ברוב וכן הדין בנכנס ונפלו מחיצות אע"פ שלא יצא אלא שבא להשמיענו שאע"פ שיצא אינו בר פדיה שהמחיצות קלטוהו אע"פ שיצא מהן ולא סוף דבר בשיש במעשר זה שוה פרוטה אלא אף בפחות משוה פרוטה אע"פ שאינו בר פדיה מן התורה אלא מדברי סופרים אומרים שקלטוהו מחיצות:

אחר שביארנו שמעשר שאין בו שוה פרוטה ר"ל בחומשו נפדה מדברי סופרים אף בנתערב כן ואם פדה כבר מחללו על מעות ראשונות ואם לא פדה פודהו בעצמו מעתה מה שטרחו בסוגיא זו והקשו וניתי למעשר אחר וכו' וניתי שתי פרוטות וכו' וניתי איסר וכו' לענין פסק הלכה אינך צריך ולא נאמרו הדברים אלא שהיה סובר שכל שאין בו שוה פרוטה אינו נפדה בעצמו ומ"מ למדנו מסוגיא זו שאם לא רצה לפדות זה המעורב שאין בו שוה פרוטה בעצמו אין לו תקון לצרפו עם אחר הואיל ולא פדה מעשר אחר שיתפיס חלול על מעות הראשונות שאם יביא מעשר אחר ויקיפנו לזה ויאמר זה וזה מחולל על פרוטה זו אין מצטרפין לתפישת פרוטה זו אחר שאין כאן שוה פרוטה ויש מפרשים הטעם מפני שהמעורב מדברי סופרים ולא יראה כן שהרי אמרו למטה ולא מיבעיא יש בו שוה פרוטה דהוי דאוריתא ומ"מ אפשר לפרשו ששיעורו מן התורה ואם יביא דמאי שאף הוא מדברי סופרים חוששין שמא יביא ודאי ונמצא מה שהביא נאכל בלא חלול כמו שביארנו ושמא תאמר יביא שוה שני פרוטות ויחלל מעשר אחר על פרוטה ומחצה מהם ואח"כ יחלל זה על חצי פרוטה הנשארת אין שוה פרוטה ומחצה תופשת בקדשת שתי פרוטות ששוה פרוטה תופשת הפרוטה וחצי הפרוטה הנשארת מן המעשר לא תפשה כל הפרוטה האחרת אלא כשיעורו ומ"מ הואיל ותחלת הפרשתו היה שם מעשר בשוה פרוטה אף זה הנשאר ממנו הוא מן התורה וכשמצרף זה עם המעורב ומקיפו ומתפיסה באותה פרוטה נמצאת בפרוטה זו צירוף דאוריתא ורבנן וכבר ביארנו שאין מצטרפין ומה שכתבנו למעלה שאין דרך לצמצם במעותיו ומוסיף הוא על דמי הפדיון לא נאמר אלא במחלל על סלע או שקל או איסר שדרך לוותר בהם ליתנם בפחות מדמיהם כשהוא צריך לפרטו בפרוטות אבל בחלול אחר אינו תופש אלא בכדי דמיו כבר אמרו שכל הפודה מעשר ביתר מדמיו לא נתפשה התוספת למעשר ושמא תאמר יביא איסר ויחלל עליו בפחות מדמיו ואח"כ יחלל זה המעורב עליו יש לחוש שמא יביא פרוטות ויבא לאכול קצתו בלא חלול המועיל על הדרך שביארנו ומעתה אין לו תקון אלא בפדייה על ידי עצמו:

ואסורין לזרים. פירש רש"י משום מעשר קתני לה. וחייבין עליה מיתה וחומש איצטריך לאשמועינן דבתרומה וביכורים איכא מיתה וחומש. ועוד תנא מיתה משום כהן טמא האוכלה במיתה. ועוד איצטריך לאשמועינן דאפילו במקום שמעשר אסור באכילה כגון חוץ לחומה ליכא מיתה וחומש ובירושלמי מפרש דאיצטריך לאשמועינן ואסורים לזרים משום פחות מכשיעור. ומכל מקום מה שאין כן במעשר דאפילו בשיעור שרי. ותימה מה חידוש בא להשמיענו כאן מאי שנא מכל איסורים שבתורה דחצי שיעור אסור לרבי יוחנן כדאיתא ליה ולריש לקיש וכו'. ויש לומר דאיצטריך משום דמרבינן חצי שיעור מכל חלב וסלקא דעתך אמינא דומיא דחלב דאיסורו שוה בכל ולריש לקיש נמי סלקא דעתך אמינא הכא לא החמירו כיון דשרי לכהנים קמשמע לן הך מתניתין דאין חילוק. הרמב"ן.

והם נכסי כהן. פירש הקונטרס לקדש בו אשה מה שאין כן במעשר וסתם משנה כרבי מאיר. ונראה לי דאתיא ככולי עלמא והכי פירושו נכסי כהן ליקח בהם עבדים וקרקעות וכו'. הרא"ש.

מה שאין כן במעשר דבטל ברוב. פירש רש"י דלא בעינן אחד ומאה. נראה מדבריו דששים מיהא בעינן ומאי ברוב ברביית ששים כשאר איסורין. והרשב"א הקשה דאם כן הוה ליה למימר מה שאין כן במעשר דבטל בששים דאלו ברוב כלומר ברביית שיעור אף תרומה וביכורים בטלין ברוב כלומר ברביית אחד ומאה לפיכך פירש דברוב קאמר ממש כלומר חד בתרי. ומכאן הכריח כדברי האומרים דיבש ביבש חד בתרי בטיל ושם בפרק גיד הנשה יתבאר בסייעתא דשמיא. הר"ן.

ועולין באחד ומאה וכו'. ככתוב בתוספות. ויש להביא ראיה מההיא דאמר בפרק יוצא דופן אתי דימוע דרבנן ומפקע חלה מדרבנן. וגם יש לדחותו דדילמא מה שחשבוהו חכמים בתרומה ליפטר מן החלה אף על פי שיש בחולין כדי חיוב חלה על התרומה פירוש ולהכי אמרינן חלה זו מדרבנן אבל הא דאסיר ליה באכילה ולא מבטל ברובא הוי מדאורייתא. ומיהו מדאמר בסוף הערל והוא שרבו חולין על התרומה פירוש ולהכי אמרינן שאני אומר שאר מותר מן התורה משמע דבו ממש ואין לחוש במאי דחשיב הכא מעלה דרבנן דהכי נמי קתני וטעונין רחיצת ידים שהוא מדרבנן. משאנץ.

ואם איתא דחזקיה הוה ליה דבר שיש לו מתירין כלומר על ידי פדיון. וכל דבר שיש לו מתירין לא בטיל. פירוש במין במינו דאלו בשאינו מינו בטל בששים כדאיתא בנדרים ובתוספתא ובירושלמי וכדברי רבי בפרק בתרא דעבודה זרה ואם תאמר ולוקמה להא בשנתערב בשאינו מינו. יש לומר דהא ליתא דאם כן תרומה נמי עולה בששים כדאיתא בפרק כל הבשר. ואם תאמר והא פלוגתא דרבבן ורבי שמעון היא בדבר שיש לו מתירין ודילמא הא מתניתין רבנן היא דסבירי להו דאפילו דבר שיש לו מתירין בטל. יש לומר דהא ליתא מדקתני עלה באיזה מעשר אמרו במעשר שאין בו שוה פרוטה שנכנס לירושלם כלומר לפי שאין לו פדיון ואינו בר אכילה ואין לו מתירין אלמא האי תנא רבי שמעון היא. הריטב"א.
והרא"ש בתוספותיו הקשה וזה לשונו: והרי טבל דיש לו מתירין ואמרינן שלהי עבודה זרה טבל ויין נסך במינו במשהו שלא במינו בנותן טעם. ויש לומר כיון שנתערב שלא במינו וליכא נותן טעם אין שמו עליו ובטל אף על פי שיש לו מתירין וראייה מהירושלמי דמסכת שביעית פרק ג' ארצות דקתני התם שהיה רבי שמעון משום רבי יהושע אומר כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל ומעשר שני והקדש וחדש לא נתנו חכמים בהם שיעור במינם במשהו שלא במינם בנותן טעם. מיהו על כרחך יש בירושלמי טעות סופר דקתני בתר הכי וכל שאין לו מתירין כגון תרומה וחלה וערלה וכלאי הכרם נתנו להם חכמים שיעור מין במינו במשהו שלא במינו בנותן טעם. ואם באנו להגיה נוכל להגיה בין במינו בין שלא במינו בכל שהוא. ומיהו מתוך גמרא הירושלמי מוכיח דרישא דווקא ובסיפא יש טעות סופר וצריך להגיה בין במינו בין שלא במינו בנותן טעם דפריך והרי שביעית שאין לו מתירין ולא נתנו חכמים שיעור פירוש דתנן התם סוף פרק כלל גדול שהשביעית אוסרת כל שהוא במינה ושלא במינה בנותן טעם עד כאן לשונו.
וזה לשון תוספות שאנץ: וכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל. ואם תאמר הרי טבל דיש לו מתירין אמר בסוף עבודה זרה הטבל ויין נסך במינו במשהו שלא במינו בנותן טעם. ויש לומר דכיון שנתערב שלא במינו וליכא נותן טעם אין שמו עליו ובטל אף על גב דיש לו מתירין וכן אשכחן בפרק הנודר מן המבושל גבי קונמות דתנן קונם יין זה שאני טועם ונתן לתבשיל אם יש בו בנותן טעם הרי זה אסור. הא ליכא נותן טעם מותר אף על גב דקונמות חשיב דבר שיש לו מתירין בסוף הנודר מן הירק. ומיהו יש לדחות דילמא שאני קונם דאין דעתו של אדם לאסור אלא בנותן טעם כדקתני רישא התם הנודר מן היין מותר בתבשיל שיש בו טעם יין והיינו טעם לפי שלא היה דעתו אלא על היין שהוא בעין ונהי דכי אמר יין אסור טפי דנותן טעם מיהא אסור לפי שדעתו על נתינת טעם אבל בלא טעם אין דעתו כלל. ואין ללמוד מכאן שאר דברים שיש להם מתירים. ומיהו יש להביא ראיה מן הירושלמי דמסכת שביעית פרק שלש ארצות דקתני התם שהיה רבי שמעון אומר משום רבי יהושע כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל ומעשר שני והקדש וחדש לא נתנו חכמים שיעור מין במינו כל שהוא ושלא במינו בנותן טעם. ומיהו על כרחך יש בירושלמי טעות סופר דקתני בתרה וכל שאין לו מתירין כגון תרומה חלה וערלה וכלאי הכרם נתנו לו חכמים שיעור מין במינו כל שהוא שלא במינו בנותן טעם. ואם באנו להגיה הירושלמי נוכל להגיה ברישא בין במינו בין שלא במינו בכל שהוא. מיהו גמרת הירושלמי מוכיח דרישא דווקא ובסיפא יש טעות סופר ויש להגיה בין במינו בין שלא במינו בנותן טעם דפריך התם התיבון הרי שביעית שאין לה מתירין ולא נתנו חכמים שיעור פירוש דתנן התם בסוף פרק כלל גדול אמר בשביעית כל שהוא שביעית אוסרה כל שהו במינה ושלא במינה בנותן טעם. ומיהו עדיין קשה הא דמפרש התם בעבודה זרה טעם דטבל במשהו במינו משום דכהיתרו כך איסורו תיפוק לי משום שיש לו מתירין. ותירץ רבינו תם דאיצטריך היכא דאין יכול למצוא טבל אחר עד שיהו הפירות מרקיבין דאף על פי שאם היה מוצא היה חשוב יש לו מתירין עכשו שאינו מוצא הוי כדבר שאין לו מתירין כדמשני הכא דלית ליה מעות הראשונות והתם בטורח יכול למצוא פירות שיהיו ראוים לעשר על זה שנתערב כדאשכחן בהקומץ רבה גבי רבי שמעון שזורי שנתערב לו טבל וחולין ואמר לו רבי טרפון לך וקח מן השוק ועשר עליו או לך קח מן הגוי דמטבל גמור אינו יכול לעשר דחייב מדאורייתא וזה שנתערב פטור והוה מן החיוב על הפטור. עד כאן.

ובאיזה מעשר אמרו. כלומר בין פחות משוה פרוטה שהיה מעיקרו פחות משוה פרוטה בין שבא ממעשר הרבה דהשתא מיהא דנתערב ברוב בטל מדאורייתא ואין לו דין מעשר כלל אלא מדרבנן. הרשב"א ז"ל.

ואם איתא לדחזקיה הוה ליה דבר שיש לו מתירין. פירש רש"י ז"ל בשלמא לדידן משכחת לה בשאין בו שוה פרוטה דלאו בר פדייה הוא וכשנטמא דלאו בר אסוקי ומיכליה בירושלים הוא אלא לחזקיה קשיא. ואינו מחוור דאכתי לא הוה משמע לן דאיירי כשנטמא דלקמן הוא דמוקמינן לה בהכי. לפיכך פירש רבינו תם דלעולם כשלא נטמא וכי תימא אם כן ליסקיה וליכליה והוה ליה דבר שיש לו מתירין ליתא דלא מיקרי מתירין אלא כשהוא יכול להתירו בלא טורח גדול אבל כאן שיש טורח להעלותו פעם תערובתו לאו מתירין מיקרי ונפקא מינה לקערה שנאסרה מחמת בלע שנתערבה בין הקערות דלא קרינן לה דבר שיש לו מתירין אף על פי שיש לו היתר בהגעלה. והא דאקשינן לקמן ונהדר וניעייליה בירושלם דאלמא כל היכא דאפשר למיסק דבר שיש לו מתירין הוא. לא קשיא דהתם משום הכי מקשיה דמדקתני שנכנס לירושלם ויצא משמע דאפילו לא יצא אלא פסיעה אחת ובכהאי גוונא מקשיה ליהדר וליעייליה שהרי אין טורח בהעלאתו. אי נמי יש לומר דמשום הכי לא חשבינן ליה יש לו מתירין מפני שיכול להעלותו משום דלא מיקרי דבר שיש לו מתירין במידי דמחוסר מעשה אלא במידי דקאי להכי אבל מעשר שני לא קאי להעלותו בירושלים בעינו אלא לפדותו ולהעלות דמיו וכי אקשיה בסמוך ליהדר וליעייליה התם הוא כיון שנכנס שם פעם אחת שוב אין לו פדיון ועל כרחך לאסוקי קאי. הר"ן.
וזה לשון הריטב"א: ואם תאמר בלאו דחזקיה נמי היכי ניחא לדידן דהא אית ליה מתירין לאכלו בירושלם וכי תימא דאיירי בשנטמא וכדפירש רש"י והא מדכתב הא לקמן מכלל דהשתא סבירא ליה דבטהור עסקינן. ורבינו תם תירץ דכיון דאיכא טורח להעלותו לירושלם לא חשיבא דבר שיש לו מתירין וכו' והביא ראיה לדבריו מהא דאמרינן במסכת שביעית דטבל במינו במשהו ופירשו טעמא משום דכהיתרו כך איסורו ותיפוק לי דהוה ליה דבר שיש לו מתירין אלא ודאי משום דזימנין שאין לו טבל אחר שם כדי לתקנו ויש לו טורח לקנות או להביאו ממקום אחר ולא חשיב דבר שיש לו מתירין. ואין ראיה זו מחוורת דהתם נקט טעמא דכהיתרו כך איסורו כי היכי דתיתי אפילו לרבנן דפליגי עליה דרבי שמעון דסברי דדבר שיש לו מתירין בטיל וכדפריש התם ברוכתא. אבל יש לדון כדברי רבינו תם דכיון דמעשר שאין בו שוה פרוטה אינו תייב להעלותו לירושלם ולא חשיב דבר שיש לו מתירים כיון דאית ביה טורח ולאו להכי קאי. עד כאן.

וניתי מעשר דאית ליה ונצרפינהו. משמע דהך קושיא לאו לחזקיה מקשה לה דלכולי עלמא נמי קשיא ולכולי עלמא פרכינן אעיקר ברייתא. ולי נראה דחזקיה מילי טובא קמשמע לן שאין דרך אדם לצמצם מעותיו ושאותו מותר שבמעות אין דעתו של אדם להתפיסו במעשר אלא חולין הוא בידו ויכול לחלל עליו ושבמעשר חצי פרוטה מצטרף אפילו על מה שנתחלל אבל אנן סהדי שכל מעשר שאין בו שוה פרוטה בשעת הפרשה אינו מתחלל לעולם אי נמי עד שיהא ראוי לבילה ולצרוף ממש וקושיין לחזקיה בלחוד היא. הרמב"ן.

וזה לשון הריטב"א: וליתי מעשר דאית ליה ובצרף. פירוש ויפדה הכל ביחד אותו מעשר שיש לו בעין עם זה שנתערבה בחולין. ואם תאמר ולדידן נמי תיקשי הכי. ויש לומר דלדידן מעשר שאין בו שוה פרוטה אינו בר פדיון כלל ואפילו על ידי צירוף אבל לחזקיה דאמר שיש לו פדיון וחייב לעשות כן על מעות הראשונות כל שכן שיש לו לפדותו בצירוף מעשרותיו והוה ליה דבר שיש לו מתירין. עד כאן.

מהא דאקשיה וניתי מעשר דאית ליה ונצרף משמע דאית ליה מעשר דצריך לפדות. ותמיהא לי דאם כן כי אקשי וניחליה על מעות הראשונות ודחי דלית ליה דלא פריק מיד הוה ליה לאקשויי וניתי השתא וניפרוק והדר ניחליה להאי אמעות הראשונות. ונראה דאלימא ליה לאקשויי צירוף ולומר דאפילו לית ליה אלא פורתא נייתי ונצרף ולבסוף אקשי ליה נייתי מעשר בפרוטה ומחצה והיינו דומיא דחזקיה וכי דחינן דחצי פרוטה לא תפסה מידי ואיסר נמי לא דילמא אתי לאיתויי פרוטות כיון דעשייה ממש בכוונה לחלל עליו תו ליכא לאקשויי ונייתי מעשר טובא וניחליה אפרוטות או על איסרין דכל דמכוון לעשר איכא למיחש. הריטב"א.

דאורייתא ודרבנן לא מצטרפי. פירוש מעשר שני שאין בו שוה פרוטה מן התורה אינו צריך פדיון ויכול לאכול חוץ לחומה לפי שאין לו כסף וכתיב וצרת הכסף. יש מפרשים משום דמעורב ברוב קרי ליה דרבנן ואם כן אפילו יש בו שוה פרוטה נמי ולקמן קרי ליה דאורייתא. הדר הוה ליה דאורייתא ודרבנן כי זה פחות משוה פרוטה הנשאר כיון שהיה בתחלת הפרשתו שוה פרוטה דאורייתא הוא וזה שלא היה מתחלתו כי אם פחות משוה פרוטה הוא דרבנן וכי מייתי ההיא פחות משוה פרוטה לצרופי בהדי האיך דמערב ומפקריה הוא סבור שהכל מחולל ואוכל אותו שהוא דאורייתא חוץ לחומה קשיא לן דגרסינן במכות פרק אלו הן הלוקין כהן שעלתה בידו תאנה של טבל ואמר תרומתה בעוקצה מעשר ראשון בדרומה מעשר שני בצפונה והיא שנת מעשר שני בירושלם. אכלה לוקה אחת. זר שאכלה לוקה שתים. טעמא דבירושלם הא בגבולין לוקה שלוש כלומר משום זר שאכל תרומה ומשום מעשר ראשון טבל ומשום מעשר שני חוץ לחומה והא הכא דתאנה קאמר והיאך אפשר למעשר של תאנה אחת שיהא בו שוה פרוטה וקאמר שלוקה עליו. ויש לומר שאותה תאנה נמי ממקום חיוב באה שיש לשם טבלים הרבה. והא דלא אקשי הכא ונסקיה לירושלם וניכליה ואמאי בטל בריב משום דכיון דמדאורייתא לאו בר עלייה הוא לא מטרחינן ליה ולקמן דפריך משום דכבר העלהו הכניסו ויצא ולהכי לא אקשי ליה ניהדריה ויכליניה. הראב"ד.

וכתב הריטב"א וזה לשונו: דאורייתא ודרבנן לא מצטרפי. פירש רש"י שזה המעורב כבר נתבטל מן התורה חד בתרי וכחולין גמורין הן מן התורה. ובדין הוא דמצי תלמודא לשנויי דמיירי דלית ליה מעשר אחרינא אלא דניתא ליה לתרוצי דאפילו אית ליה דאורייתא ודרבנן לא מצרפי. עד כאן.

וניתי איסר דילמא אתי וכו'. ואם תאמר אם כן בעלמא היאך מחללין על איסר נגזור דילמא אתי לאיתויי פרוטות. יש לומר דלאו גזרה הוא אלא הכי קאמר כיון דזימנין דאתי לאיתויי פרוטות ניחא להו לרבנן דליבטיל ולא נחמיר עליה כדין דבר שיש לו מתירין כיון דזימנין דנפיק מינה חורבא אבל ודאי לכתחלה מחללין על איסרין ולא גזרינן וכן נראין דברי רש"י. ומכל מקום איכא למידק דהכא משמע דאין מחללין בפרוטות דהא אמרינן דחצי פרוטה לא תפסה וכיון שכן אי היה מחלל אפרוטות דילמא מייתר במעשרו חצי פרוטה ולא תפסה כיון דאי אפשר לצמצם ונמצא אותו חצי פרוטה נאכל במוץ בלא פדיון ואלו ברלש פרקין משמע בהדיא דמחללין מעשר שני על הפרוטות. ותירץ הרמב"ן ז"ל דהתם הוא שמכוון להתפיס כל הפרוטות כלומר שיהו כולן נתפסות בקדושת מעשר ובכהאי גוונא תפיס כוליה שאין אונאה בחילול אבל כל שהוא מכוון להתפיס חצי פרוטה ושתהא חציה חולין בכהאי גוונא הוא דאמרינן דלא תפסיה. הר"ן.

וזה לשון תלמיד הר"ף: דילמא אתי לאיתויי פרוטות. ואם תאמר אמאי לא גזרינן דילמא אתי לאיתויי פרוטות וכו'. ויש לומר דהקונטרס דקדק בזה דפ"ה דהכי פירושו דילמא אתי לאיתויי פרוטות ומעשר בפרוטה ומחצה ונמצא שוה חצי פריטה נאכל בלא חלול וטוב לנו שיבטל ברוב אבל היכא דלא אפשר למעבד הכי ודאי עבדינה כדפירשתי דמייתי איסר. עד כאן.

וזה לשון הרשב"א: הקשו בתוספות אם כן היאך מחללין על פרוטות כדאמרינן בריש פירקין וכו'. ואם תאמר שאין גזירה זו אלא במי שיש לו מעשר בפרוטה ומחצה שבא לכוון בפדיון אותה מחצה אבל במי שיש לו מעשר הרבה לא אי הכי תיקשי ליה בגמרא וליתי מעשר בשתי פרוטות ומחצה אי נמי בשתי פרוטות וניתי איסר וניחיל עליה ונשאר להם הדבר בקושיא. אבל הרמב"ן נ"ר תירץ שאין כאן גזרה כלל דלא קאמרינן בגמרא גזרה דילמא אלא דילמא אתי לאיתויי והכי קאמר מעשר זה מבטלים אותו ברוב לפי שאין חכמים מצווים עליו לצרף ולחללו עכשו שמא יבא לידי איסור וכל שאין עומד להתירו לאו דבר שיש לו מתירין מיקרי כדאיתא בפרק הנודר ומיהו לכתחלה נמי מחללין על איסר וסלעים בכל ענין וכן על פרוטות לבדן מחללין לכתחלה אלא שאם היה במעשר שוה פרוטה ומחצה צריך שיכוון להתפיס כל הפרוטות באותו מעשר דבכהאי גוונא שרי דאוזולי במקח וממכר הוא וכולן נתפסות דלא דייקי בגמרא אלא במכוון שתהא פרוטות חציה נתפסה וחציה חולין להתפיס עליה וכדחזקיה דקאמר מחללין על מעות הראשונות דאלמא המותר חולין בידו ולא אתפסיה במעשר הא במתפיס שתי פרוטות למעשר שוה פרוטה ומחצה לדעת שיהיו כולן מעשר כולן נתפסות שאין אונאה בחילול. עד כאן לשון הרב נ"ר. ולא ירדתי לסוף פירושו דאכתי לחזקיה מאי איכא למימר ואליבא דידיה הוא דשקלינן וטרינן ולדידיה מאי איכא למימר ואי איהו לא סבירא ליה הכי אלא מחללין אפילו לחצי פרוטות אמאי בטל ברוב. ועוד דחצי פרוטה לא תפסה מידי דקאמר מדינא קאמר משמע ולא משום דמשייר חציה לחולין. וצריך עיון לענין הא דחזקיה. תמיה לי אמאי לא תסייעיה ממתניתין דקא מייתי לקמן בסמוך דקתני מעשר שני שאין בו שוה פרוטה דיו שיאמר הוא וחומשו מחולל על מעות הראשונים. עד כאן לשון הרשב"א.

וזה לשון הריטב"א: ואם תאמר והא אשכחן בעלמא דאדם מחלל מעשרותיו על פרוטות כדתנן הפורט וכו'. ויש לומר שאם יש לו מעשר במאה פרוטות ותצי פרוטה יביא צ"ט פרוטות ואיסר ואותה פרוטה וחצי מתפסי בחדא על האיסר. וכי תימא דנגזור דילמא אתי לאתויי פרוטות יש לומר דכי גזרינן הני מילי במעשר זה המעורב שאין פדיונו אלא מדרבנן ואין אנו רוצים להחמיר בדינו לעשותו דבר שיש לו מתירין כיון דאית ליה שום גזירה אבל במעשרות דעלמא שפדיונן מדאורייתא וזימנין דלא מזדמני ליה איסרין לפדותו עליהם לא גזרינן פרוטות לחוד כן תירצו בתוספות ונכון הוא והא ודאי כיון שטורח להביא איסר עם הפרוטות היא המוכחת דלא אתי לאחלופי לחלל עם פרוטות לחוד. ורבינו הגדול הרמב"ן כתב דקושיא מעיקרא ליתא דאנן לא אמרינן הכא דחצי פרוטה לא תפסה בפרוטה אלא מפני שבא להתפיסה בחציה בלבד כדי שיהא העודף לפדות עליו מעשר המעורב אליבא דחזקיה אבל בעלמא שבא להתפיס חצי שוה פרוטה העודף במעשרותיו על פרוטה הא ודאי שפיר תפסה כיון שהמעשר שהוא מביא לפדות דרך כלל יש בו שוה פרוטה מה שאין כן במעשר שאין בו שוה פרוטה בתחלתו דההוא ודאי אפילו לחזקיה לא תפיס בתחלה לא באיסר ולא בפרוטה ולא בשום מטבע. עד כאן.

וזה לשון הרא"ש: ותימא מתניתין דמייתי לעיל הפורט סלע וכו'. היאך חלל מתחלה על הפרוטות הא אמרינן לעיל לפי שאי אפשר לו לאדם לצמצם וכו' ככתוב בתוספות. מיהו אהך גזרה דבסמוך יש לתמוה היכי דמי אי גזרינן שלא יחלל מעשר שוה פרוטה ומחצה על איסר דילמא אתי לאיתויי פרוטות אם כן לא יהיה לו עוד פדיון למעשר שני דלעולם נגזור הכי וכי תימא דלא גזרינן אלא היכא דבא לעשות תקנה למעשר זה שנתערב מה טעם יהיה לדבר זה. ונראה לי דאינו כן דהא דאמרינן לעיל לפי שאי אפשר לאדם לצמצם את מעותיו לאו שלא יוכל לצמצם כלל קאמר אלא אי אפשר לצמצם לשער ערך הכרי של מעשר בצמצום בלא טורח ואין אדם רוצה לטרוח ומשער מאומד ומוסיף מעות אבל היכא שהוא מחלל על הפרוטות הוא יכול לשער שיהא המעשר כשיעור הפרוטות ודי בשיעורו כי לא נתנה תורה למלאכי השרת. וה"ר שלמה מטריו"ש תירץ דבמילי דרבנן אמרינן כל שעתא לקולא בפרק הקומץ רבה לא חיישינן דילמא אתי לאיתויי ודאי כי היכי דתיהוי ליה תקנתא אבל הכא חיישינן דילמא אתי לאיתויי ודאי כי היכי דלא להוי דבר שיש לו מתירין וליבטל ברוב ולהכי נמי קאמר בשלהי עבודה זרה טעמא דטבל לא בטיל משום דכהיתרו כך איסורו דלא סגי ליה בטעמא דפריש בנדרים משום דיש לו מתירים דיכול ליקח מן השוק דמהאי טעמא לא הוי דבר שיש לו מתירין וחיישינן דילמא אתי לאיתויי ודאי ולא צריכינן לכל שינויי דחיקי שפירש רבינו תם לשנויי אמאי לא צריכינן לטעמא דכהיתרו כך איסורו. וניחא נמי הכא מה שגמגמו בתוספות אמאי גזרינן הכא דילמא מייתי פרוטות מעלמא דאיכא למימר דדוקא הכא גזרינן כדי שלא יהיה לו מתירין וליבטיל ברובא וכן ניחא לקמן דהכא לא פליג בין נפלו מחיצות ללא נפלו. ובסוף פרק חלק מסיק אמילתא אחריתי כי גזרו רבנן היכא דאיתנהו למחיצות וכו' דהכא דוקא אמרינן לא פלוג כי היכי דלא להוי דבר שיש לו מתירין.
וזה לשון תוספות שאנץ: ומיהו אהך גזרה דבסמוך גופה יש לתמוה היכי דמי דגזרינן ושלא יחלל מעשר בשוה פרוטה ומחצה על איסר דילמא אתא לאיתויי פרוטות אם כן לא יהא עוד פדיון למעשר שני דלעולם נגזור לזה וכי תימא הכי נמי דווקא בשיש מעשר שוה מאה פרוטות ומחצה אין יכול לחללו על סלעים ואיסרים דילמא אתי לאיתויי פרוטות אם כן לא יהא עוד פדיון למעשר שני דלעולם נגזור ולא יתחלל אותו שוה חצי פרוטה העודף דחצי פרוטה לא תפסה ונמצא אוכל שוה חצי פרוטה של מעשר חוץ לירושלים בלא פדיון אלא מה יעשה יחלל השוה מאה פרוטות על סלעים ואיסרים ויוותר דמי שרגילים לעשות שאין אדם מצמצם מעותיו ואחר כך יחלל אותו חצי פרוטה היתרה על מעות הראשונות הללו כדקאמר חזקיה מעשר שני שאין שוה פרוטה אומר הוא וחומשו מחולל על מעות הראשונות זו היא תימה גדול לומר כן דמה לי בענין זה מה לי מחל בתחילתו הכל בבת אחת אלא ודאי לא גזרינן דאם כן אין תקנה עוד למעשר בפדיון ואם כן הרי גזרינן נמי הכא. וכי תימא דשייך לגזור טפי בשבא לחלל מעשר בפרוטה ומחצה דאדם שיש לו רוב מעשר אין לחשב חצי פרוטה העודף בשביל כך והוא הדין לענין חילול ואפילו מייתי פרוטות אין לחוש לאיסור דאורייתא אכתי תיקשי ליה הכא דנייתי מעשר בשתי פרוטות ונחיל על איסר דאפילו מייתי פרוטות אין כאן למעשר דאורייתא וכי תימא דילמא אתי לאיתויי מעשר בפרוטה ומחצה ויחלל על פרוטות חדא דזה דומה גזרה לגזרה ועוד אין גזרה זו מפורשת בתלמוד. ומיהו מצינו למימר דכולה חדא גזרה היא ולא חשש להאריך לפרש כל זה. אבל אכתי קשה דאם כן מעשר שוה ב' פרוטות או ג' לא יהיה לו עוד תקנה להתחלל מטעם זה אם לא נאמר דאין שייך לגזור בו אלא דווקא היכא דבא לעשות מעשר זה שנתערב ומח טעם יהיה בדבר. עד כאן.

בשנטמא. הוה מצי למפרך מאי איריא יצא אלא דאידך פירכא עדיפא ליה. ולקמן דאוקמא כרבי יהודה ולא הוה ליה שום פירכא הדר פריך מאי איריא יצא שנאמר כי לא תוכל שאתו. ואם תאמר והא קרא חוץ לירושלים כתיב כי ירחק ממך המקום. הריטב"א.

דנפיל מחיצות. ואם תאמר והא אמרינן בפרק שני דשבועות דאוכלין קדשים קלים ומעשר שני אף על פי שאין חומה דקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה וכו' וכן משמע נמי בפרק אלו הן הלוקין דלמאן דאמר קדשה מעלה אדם בזמן הזה במעשר שני ואוכלן בירושלים. ויש לומר דהכא כמאן דאמר לא קדשה לעתיד לבא ואף על גב דכל זמן שבית המקדש קיים דמסתבר דכל הקדשות קיימות אפילו למאן דאמר לא קדשה לעתיד לבא כמו למאן דאמר קדשה לאחר חורבן יש לפרש דנפיל מחיצה כגון דחרב הבית. אלא אההיא דחלק קשה טפי דמסיק לה גבי מעשר שני של עיר הנדחת ואי דחרב הבית הא אין דנין דיני נפשות אם לא נגמר מקמי הכי. עד כאן משאנץ.

בפרש"י בד"ה חצי פרוטה הנותר כו' ואם באת לומר דחזקיה נמי היכי משכחת שיש עודף כו' עכ"ל דליכא למימר בהך דחזקיה כיון דהך חצי פרוטה הוי דאורייתא מצטרפת שפיר עם מעשר הראשון ונתפס בו דמ"מ שמא לא נשאר במעשר ראשון חצי פרוטה ונמצא הך חצי פרוטה מעשר אינו נתפס בפרוטה מעות העודפות שם ודו"ק:

תוס' בד"ה ואסורה לזרים כו' ואין לפרש דאסורה לזרים אפי' ע"י פדיון כו' עכ"ל וה"ה דה"מ לדחות דאין לפרש הכי מדחשב להו בתרתי בפ' הערל דחשיב מחפ"ז דהוי בתרומה ולא במעשר וק"ל:

בד"ה והן נכסי כהן כו' וי"ל דההיא כו' אתיא כר"י דאמר ממון הדיוט הוא כו' עכ"ל ולמ"ד ממון גבוה הוא מפרש ליה לקרא הא לחי נתתי לסיכה ואתיא הך דירושלמי כפשטה כר"מ לדרשה גמורה וק"ל:

בד"ה ליהדר וליעייליה לעיל גבי אין בו ש"פ לא פריך הכי כו' עכ"ל ולא ניחא להו לפרש כפרש"י לעיל דאין בו ש"פ כגון שנטמא כו' דאכתי לא אסיק אדעתיה למימר שנטמא ועוד דמשמע דומיא דאידך דתנא ושנכנס לירושלים כו' דלא מיירי בשנטמא לפי המסקנא ודו"ק:

גמרא ואסורים לזרים והן נכסי כהן כצ"ל. מכלל דמעשר בטיל ברובא כצ"ל:

תוס' ד"ה ועולה באחד ומאה בספרי דריש ממקדשו ממנו וכו'. זה לשון הספרי פרשת קרח דף כ' מכל חלבו את מקדשו ממנו שאם נפל לתוכו הרי הוא מקדשו ופירושו כן הוא דהאי קרא מדבר בתרומת מעשר שהרמתו אחד ממאה שהרי ממאה סאין מפריש עשרה למעשר ראשון ומאותן עשרה מפריש אחד לתרומת מעשר נמצא שהתרומת מעשר הוא אחד ממאה סאין שהיו טבל ולמדך הכתוב שאם חזרה ונפלה אותה סאה של תרומת מעשר לתוך התשעים ותשעה מקדשתן הא אם נפלה לתוך מאה חולין דהיינו עם התרומה שנפלה לתוכו הוי א' ומאה הוא עולה וה"ה לתרומה גדולה דדין אחד להם וכן מצאתי פירוש זה בסמ"ג דף ע"ו ריש ע"ב ובפירוש רבינו שמשון דמסכת תרומות דף נ"א משנה ז' ע"ש. וכן בפירוש ר"מ שם ומה שכתבו התוס' דערלה וכלאי הכרם באחד ומאתים שם בספרי:

ד"ה והן נכסי כהן וכו' אבל עבדים אסירי מיתורא דקרא. פירוש דכתיב בבקר ובצאן וגו':

בא"ד והא דקאמר בפרק הערל וכו' אימא לארון ותכריכין וכו'. ר"ל מדקאמר ואימא לארון ותכריכין משמע דלפי האמת לא אתא לארון ותכריכים ולפי סברת התוס' סבירא להו השתא דכל עצמו לא אתא אלא לארון ותכריכין לכך כתבו דאין ר"ל דלפי האמת לא אתא לארון ותכריכין דלארון ותכריכין אתא על כל פנים אלא דפריך דלמא אתא לארון ותכריכין לחודיה אבל לסוכה לא:

ד"ה ליהדר וליעייליה לעיל גבי אין בו שוה פרוטה לא פריך הכי וכו'. לפי' רש"י לעיל בד"ה ועולין באחד ומאה וכו' דכתב והכא כגון שנטמא וכו' ואין בו שוה פרוטה וכו' לא קשה מידי דלא הוי מצי למפרך וליהדר וליעייל' אאין בו שוה פרוטה משום דאיירי דנטמא וכי תימא א"כ נפרקי' הא אין בו שוה פרוטה אבל אנכנס לירושלים הוה ס"ד דהמקשה דליכא לשנויי ליה בשנטמא דא"כ תקשה ונפרקיה וק"ל:

רש"י בד"ה דאי אית כו' פדייה הוא אם כו' הד"א:

גמרא כשנטמא. וקתני שנכנס לירושלים כו' דאע"פ שנטמא יש לו פדיון כיון שנכנס לירושלים קלטוהו מחיצות ומקשה ונפרקיה דהאמר ר"א וכו' ומשני בלקוח בכסף מעשר שני וזהו כל שנכנס לירושלים וקנה בו צרכי סעודה [לכך לא פריך אלא מאי אריא יצא]:

ברש"י בד"ה דאורייתא ודרבנן לא מצטרפי כו' אבל דחזקיה כו'. נראה שר"ל דמשני לחזקיה דלא פריק ולא משני דאורייתא ודרבנן לא מצטרפי דחצי פרוטה המעורב לא מצטרף למעות הראשונים וכו':

ברש"י בד"ה חצי פרוטה הנותר כו' ואם באת לומר דחזקיה נמי כו'. כתב מהר"ש יצ"ו דליכא למימר בהך דחזקי' כיון דהאי חצי פרוטה הוי דאורייתא מצטרפי שפיר עם מעשר ראשון ונתפס בו דמ"מ שמא לא נשאר במעשר ראשון חצי פרוטה ונמצא הך חצי פרוטה מעשר אינו נתפס בפרוטה מעות העודפות שם [במה שאינו מצמצם] ודו"ק ע"כ ובחנם דחק שאין כאן צחצוח פקפוק כלל ושפיר מקשה רש"י ולחזקיה היכי משכחת דהיכי אמר דמחלל עליו משום דאי אפשר לצמצם ומחמת יראה מלפחות כו' אדרבה ודאי מדקדק בצמצום שחצי פרוטה מעשר האחרון המחלל על חצי מפרוטה [העודפת] אינו תופס פדיון וא"כ אכל מעשר בלא פדיון וק"ל. ודוחק מ"ש שמא נשאר פרוטה ופרוטה תופסת פרוטה (והעודף כו') (ש):

בתוס' בד"ה אסורה לזרים כו' אפילו ע"י פדיון כו'. שייריה כתבו ראיה מבוארת וברורה מיבמות דף ע' ומהר"ש כתב דהו"מ למימר דא"ל הכי מדחשיב להו בתרתי פרק הערל (יבמות דף פ"ב) דחשיב מחפ"ז בתרומה ולא במעשר ע"כ ושמא אסורה לזרים דבמתניתין אין פירושו הכי [ואין ראיה מדף פ"ב]:

בתוס' בד"ה והן נכסי כהן כו'. תימא כו'. הכי משמע להו דמתני' התם מיירי (בתרומה טהורה) [במעשר טהור] אע"ג דבגמרא פרק הערל שהביאו בסמוך מניין למעשר שני שנטמא שמותר לסוך וכו' דריש לא נתתי אטמא וע"ש בפירש"י מ"מ אפשר דקרא איירי מהכל ועיין:

בא"ד וי"ל דהאי דפרק בתרא כו' אתיא כר"י כו'. ולמ"ד ממון גבוה מפרש ליה לקרא הא לחי נתתי לסיכה [ואתיא] הך דירושלמי כפשטיה כר"מ לדרשה גמורה כ"כ מהר"ש יצ"ו ואין צורך לזה לכותבו. יש מקשין דהו"ל לתוס' להפך סברת התירוצים לר"מ דבגדים שרי שהגוף נהנה מהם ולשינויא דר"י מן התורה שרי כל מילי ומדרבנן הוא דאסור וז"א וק"ל [דאי תרוייהו כר"מ ובגדים שרי א"כ ירושלמי דאמר הא לחי נתתי בתמיה דלא כמאן]:

בתוס' בד"ה וטעונה רחיצת ידים כו'. עיין בחגיגה במשנה דנוטלין ידים לחולין ולתרומה כו':

בתוס' בד"ה ועולין באחד ומאה וכו'. בספרי דריש פרשת קרח דף כ' ואתרומת מעשר קאי שהוא אחד ממאה וקאמר הקרא שאם חזר ונפל לתוכו אוסרתו דהיינו בצ"ט הא בק' דהיינו אם הסאה תרומה המדמע הוא מאה ואחד בטילה:

בתוס' בד"ה ליהדר וליעייליה כו'. ורש"י מתרצו דלעיל י"ל שנטמא וא"כ לא יכול לאוכלו ולפדות לא [כדחזקיה] שאין בו שוה פרוטה אבל כאן אם תאמר שנטמא קשה ונפרקיה כדר"א וכו' אבל אם טהור הוא לא קשה ונפרקיה כיון דמחיצות קלטוה פעם אחת:

תד"ה ואסורים. ומיהו במס' חלה כו'. י"ל דשם שיגרת לישנא דהכא נקיט וכה"ג מצינו הרבה ועי' לקמן (נז ב) בתד"ה שומר שוב מצאתי כן בהרא"ש בחלה שם:

תד"ה והן נ"כ. אבל עבדים אסורים מיתורא דקרא. פי' מהר"ם דהוא מדכתיב בבקר ובצאן כו' ועי' ר"ש ספ"א דמע"ש ותמוה דא"כ אפי' בגדים נמי לא דלאו מידי דמיכל נינהו כבקר כו' וכמו שהקשו התוס' בע"ז (סב ב) בד"ה העלה והר"ש שם פ"ה מי"ב וע"כ צ"ל דכאן ר"ל דהדמים ישארו בקדושת מעשר אצל המוכר וקרא דבבקר הוא שתתחלל קדושת המעות עליהם ונ"ל דזהו כוונת התוס' שם בלכן נל"פ כו' אלא שנשתבש לשונם שם בטעות המעתיקים כמו שהעירותי שם ומש"כ הכא מיתורא דקרא רצונם שיש שום קרא מיותר למעטם:

גמ' לעבד ליה "לדחזקיה". צ"ל "כדחזקיה״:

תוס' ד"ה ועולה וכו' ואסמכתא בעלמא הוא. עי' מנחות עז ע"ב ברש"י ד"ה מדמע:

בא"ד ברוב ביבש ובלח בס'. קשה לי הא במין במינו גם בלח בטל מה"ת ברוב. ואם מין בשאינו מינו גם מדרבנן בטל בס' דהא דתרומה בק"א היינו מדרבנן זולת דנימא דכוונת התוס' באינו מינו בטעם ובמינו בשמא למה דקי"ל כרבא דאזלינן בתר שמא ודוחק:

תד"ה דלמא אתי. אבל הכא טעה. לכאורה דבריהם הקדושים תמוהים כיון דבפרי דעלמא ידע דאין מחללין בפרוטות מחשש דלא יצמצם וחצי פרוטה לא תפסה. א"כ גם הכא מה בכך דטעה דסבר דאורייתא ודרבנן. מ"מ אף אם יהבי ליה טעונת טעותא א"א בחילול פרוטה מחשש דאינו מצומצם וחצי פרוטה לא תפס. והיא לכאורה תמי' רבה ועצומה וחידוש בעיני שלא מצאתי מי שעמד בזה. ונלענ"ד דהכא שלפי דעת שדאורייתא ודרבנן מצטרפים יהיה סבור דיכול לחלל על ב' פרוטות, והיינו דישער דהמעשר יהיה שוה עכ"פ בשופי ב' פרוטות לא פחות ולא נשאר רק הספק אם אולי שוה המעשר מעט יותר ונשאר אותו מעט מעשר בלא פדיון זהו הוי ספק דרבנן כיון דבלא"ה מה"ת כבר נתבטל כיון דעכ"פ מה"ת הוי חילול ע"י צירוף דאורייתא ודרבנן ממילא הוי ספק דרבנן שמא הוא מצומצם. אבל בעלמא דהוי חשש דאורייתא יהיה זהיר מלחלל בפרוטות. ואף דלכאורה גם בעלמא הוי רק חשש דרבנן דהא אף אם המעשר שוה מעט יותר אותו המעט שנשאר בלא חילול בטל בשאר המעשר שנתחלל. מ"מ כיון דהוא גורם עתה מעשה הביטול חמור יותר:
וביותר נראה ברווחא לפמ"ש המרדכי והובא באחרונים אההוא דיבמה שרקקה דם דאמרי' דמהני דא"א לדם בלא צחצוחי רוק. והקשה דלבטל הרוק בדם. ותי' כיון דלא היה המבטל מעולם עומד בפני עצמו א"י לבטל ע"ש. א"כ י"ל דבעלמא אם מחללים בפרוטות הוי חשש דאורייתא דליכא למיתי עלה דהמעט המעשר ששוה יותר נתבטל כיון דקודם היה הכל מעשר והוי כולו איסור וע"י החילול שנעשה רוב היתר הוא תיכף מעורב עם האיסור בזה הדין דליכא ביטול. אבל הכא כיון דהמעשר נתבטל מקודם וליכא כאן חשש דאורייתא שפיר חיישי' שיזלזל לחלל בפרוטות דלא יחוש שמא המעשר שוה מעט יותר דיסמוך להקל על ספק דרבנן לקולא. כנלענ"ד נכון מאד בעזר החונן לאדם דעת:

בתוספות בד"ה ואסורים לזרים פי' רש"י דמשום מעשר קתני לה כו' ומיהו במס' חלה כו' עכ"ל. ועי' בתוס' י"ט שם שכתב דאיכא מאן דמפרש דהא דקתני חייבים עליהם מיתה לא קאי אזר דלרב בפרק הנשרפין אינו חייב מיתה אלא מלקות והא דקתני חייב מיתה אכהן טמא קאי דאוכל תרומה בטומאת הגוף בהדיא כתיב ביה ומתו בו כי יחללוהו וא"כ יש לפרש שפיר ואסורים לזרים אלא דמ"מ כי היכי דלא תקשה למ"ד דבזר נמי איכא חיוב מיתה הוצרכו לפרש דמשום חצי שיעור קתני ואסורים לזרים ע"ש שכ"כ בשם הירושלמי:

בד"ה ועולה בא' ומאה בספרי דריש ממקדשו ממנו כו' עכ"ל. פירוש דמקדשו ממנו אתרומת מעשר קאי דהיינו א' ממאה ואם חזר ונפל לתוכו מקדשו משמע דבצ"ט והוא אינו עולה אבל במאה והוא עולה:

בד"ה והן נכסי כהן כו' ותימא דבפרק בתרא דמעשר שני כו' וי"ל דההיא דפ"ב דמעשר אתיא כרבי יהודה כו' א"נ תרווייהו כרבי מאיר ומן התורה שרי לקנות כל מילי כו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דאמאי לא מפרשי נמי בפשיטות דלר' מאיר מדאורייתא אסירי כל מידי שהגוף אינו נהנה כדדייק קרא וכדמפרשי אליבא דר' יהודה דיש לומר דבאמת קרא לא מוכח מידי דהא איכא למימר דההיא דלא נתתי ממנו למת לאו אארון ותכריכין קאי אלא אסיכה ועלה דייקינן הא לחי דומיא דמת נתתי וכדמפרש בירושלמי שמביאים התוספ' אלא דלר' יהודה כיון דממון הדיוט הוא א"כ מסברא הכל שרי מש"ה מוקמינן קרא בדדמי דאפי' בגדים לחי נמי שרי אלא מייתורא דקרא אמרינן דלאסור דבר שאין הגוף נהנה אתא משא"כ לר' מאיר כיון דממון גבוה הוא ואי ס"ד דמה"ט יש לאסור מסברא כל מילי אם כן אכתי הוי לן לאוקמי קרא אסיכה ולא אארון ותכריכין דבחי כה"ג נמי אסור לכך הוצרכו התו' לפרש דלר"מ אע"ג דממון גבוה הוא אפ"ה יש להתיר משום דקרא דלא נתתי ממנו למת משמע ליה דבחי בכל גווני שרי וק"ל:

בגמרא ונייתי מעשר דאית ליה ונצטרפינהו. לכאורה זו הקושיא אין עניינה לסוגיא דשמעתין דבלאו דחזקיה נמי יש להקשות כן בפשיטות וע"ק לפי' רש"י לעיל דהכא במעשר שנטמא עסקינן א"כ מאי מקשה הכא דלייתו מעשר דאית ליה ונצרף דלמא הכא איירי במעשר שני בירושלים שנטמא ואין בו שוה פרוטה וא"כ אין לה מתירין דבאכילה אסורה משום טומאה ולפדות בעצמה א"א שאין בה שוה פרוטה ולצרפה בהדי מעשר דאית ליה נמי א"א דמעשר טהור שיש לו אינו רשאי לפדות בירושלים ונ"ל ליישב משום דבלא"ה קשה מאי מקשה ונצרפיה בהדי מעשר דאית ליה דלמא איירי הכא כגון דלית ליה מעשר אלא ע"כ משום דמשמע לסוגיא דתלמודא בפשיטות דהא דקתני באיזה מעשר אמרו במעשר שאין בו ש"פ א"א לאוקמי דלית ליה אלא האי שאין בו ש"פ דלא שכיחא מילתא כלל שיפריש אדם או שישהה בביתו מעשר פחות מש"פ ומהיכי תיתי נאמר דסתם מתניתין איירי בכה"ג אלא ודאי שיש לו מעשר הרבה כדרך כל הארץ אלא שמעט מאותן המעשרות נתערב בחולין ובהכי איירי שפיר סתם לשון המשנה דכיון שנתערב אחד במאה של חולין מסתמא התערובות של מעשר הוא דבר מועט ועלה קתני שאין בו ש"פ ואם כן מקשה הש"ס מעיקרא דליעבד כדחזקיה דמשמע ליה דאיירי שפדה המעשרות הנשאר שלא נתערב וע"ז משני דלא פריק פירוש שעדיין לא פדה שאר המעשרות ואם כן מקשה שפיר דלייתי אותן המעשרות ונצרפינהו בהדיה האי דנתערב וליפרוק ואם כן א"ש נמי לפי' רש"י דאי איירי שנטמא מסתמא איירי שנטמא קודם שנתערב בחולין אלא כשהיה עדיין מעורב בשאר המעשר כמ"ש דלא שכיחא מילתא שיהא מונח בפני עצמו מעשר שאין בו ש"פ וא"כ נטמאו כל המעשרות ומקשו שפיר דליצרפינהו בהדי היאך וליפרוק ודו"ק: