דף מה - ב
אחד מהם אמר: מחלוקת בית שמאי ובית הלל בסלעין על דינרין דוקא, דבית שמאי סברי: גזרינן שמא ישהה את עליותיו לרגל. [1]
דאם הוא יתרגל לחללם על דינרי זהב, זימנין, דלא מלו זוזי [2] בדינרא [לפעמים לא יהיו לו מספיק סלעים כדי לחללם על דינר זהב] ולא מסיק להו, הוא יתעכב מלהעלותם לירושלים, עד שיהיו לו בשנה הבאה פירות מעשר שני, שיחלל אותם על סלעים נוספים, ובצירוף מה שכבר בידו, יגיעו הסלעים לדמי דינר זהב.
על כן גזרו ואמרו: לא יחלל אדם את סלעיו על דינרי זהב.
ובית הלל סברי: לא גזרינן, אין חשש, שמא ישהה את עליותיו, כאשר לא יהיו לו מספיק סלעים, כדי לחללם על דינר זהב.
דכי לא מלו נמי זוזי בדינרא, אסוקי מסיק להו, שהרי אין משאן של כמה סלעים כבד כל כך, וזה לא ימנע אותו מלעלות לרגל, ולהעלות את הסלעים שבידו לירושלים.
אבל בפירות על דינרין, דברי הכל, אף לדעת בית שמאי, מחללינן, ואין שום חשש בדבר, דאף אם לא יהיו לו אלא מעט פירות שלא יוכל לחללם על דינרי זהב, כיון דמרקבי [הפירות עשויים להרקב], לא משהי להו.
וחד [רבי יוחנן או ריש לקיש] אמר: אפילו בפירות על דינרין נמי מחלוקת בית שמאי ובית הלל.
בית שמאי סוברים: אף בפירות יש לחשוש, שמא ישהה אותם עד שיוכל לחללם על דינר זהב.
ובית הלל סוברים: אין חשש בדבר, לא בפירות ולא בדינרים. [3]
ותמהינן: בשלמא להך לישנא אחרונה, דאמרת דמדאורייתא משרא שרי, לחלל סלעים על דינרים, ורבנן הוא דגזרי ביה.
היינו, אתי שפיר, דקתני המשנה בלשון: יעשה ולא יעשה, כמו ששנינו: בית שמאי אומרים: לא יעשה אדם סלעין דינרי זהב, ומשמע שבדיעבד חילולו חילול.
ולא נשנתה המשנה בלשון "חילול": אין סלעין מתחללים על דינרי זהב.
כי היות ואין כאן אלא גזירה דרבנן, על כן בדיעבד, אם עבר וחילל סלעים על דינרי זהב, נתפסה קדושת מעשר שני בדינרי הזהב, ומה שעשה עשוי.
אלא להך לישנא, דאמרת דמדאורייתא פליגי, וטעמם של בית שמאי הוא, היות ודהבא "פירא" הוא, וטיבעא אפירי לא מחללינן, [4] או היות ודרשינן: כסף ראשון ולא כסף שני.
אם כן, מחללינן ולא מחללינן [5] מבעי ליה, כי לשון "אין מתחללים" משמע שאף בדיעבד לא נתפסת קדושת מעשר שני בדינרי הזהב.
ואם אכן, מדין תורה אי אפשר לחלל סלעים על דינרי זהב, היה ראוי לשנות את המשנה בלשון "אין מתחללים", כדי שלא יבואו לטעות בדין זה!?
ומסקינן: אכן, קשיא, להנך לישני דמדאורייתא פליגי.
א. במגילת רות [ד ז] נאמר: "וזאת לפנים בישראל על הגאולה ועל התמורה לקיים כל דבר, שלף איש נעלו ונתן לרעהו, וזאת התעודה בישראל. " ונאמר [שם ח] "ויאמר הגואל לבועז קנה לך [בועז קנה מן הגואל], וישלוף נעלו. "
ב. מפסוקים אלו למדו חכמים על "קנין סודר" ועל "חליפין".
"קנין סודר" היינו שמכר לו המוכר מכירה גמורה בדמים, ועדיין לא משך הקונה, ולא נתן מעות למוכר, ובאים הם לקיים דבר מכירתם על ידי קנין. קנין זה קרוי "קנין סודר" היות שבמסירת הסודר מזה לזה נתקיים הדבר - החפץ נקנה ללוקח, והוא נתחייב דמים למוכר.
"חליפין" היינו שמחליף כלי אחד בחפץ שכנגדו, ובמשיכת האחד נקנה משנהו לחבירו. [6]
ג. בסוגיות הבאות יתבארו כמה פרטים בקניינים אלו: מה הוא החפץ שבו נעשה הקנין, מה קונים בקנין זה, מי מוסר למי את ה"סודר" שעל ידו חל הקנין וכו', כפי שיבואר להלן.
איתמ ר:
במשנתנו למדנו שאין מעות קונות, ואם נתן הקונה מעות למוכר, הוא לא קנה את הפירות, ויכולים הוא והמוכר לחזור בהם מן המקח.
וכאן נחלקו רב ולוי, האם אפשר לקנות במטבע - מעות, בתורת קנין, כדרך שקונים בסודר.
אחד מהם [רב או לוי] אמר: מטבע נעשה חליפין, ואם נתן את המטבע בתורת חליפין, [7] כיון שמשך זה את המעות נקנה החפץ לחבירו [8] בכל מקום שהוא. [9] ואחד מהם אמר: אין מטבע נעשה חליפין, ובסמוך מפורש טעמו.
אמר, פירש, רב פפא: מאי טעמא דמאן דאמר: אין מטבע נעשה חליפין? [10] משום דדעתיה של מקנה אצורתא, על הצורה שהוטבעה במטבע, היות ואין המטבע חשוב אלא על ידי הצורה שהוטבעה בו. 10*
וצורתא עבידא דבטלא, "צורה" הוא דבר שיכול להתבטל ולהשתנות, שהרי המלך יכול לפוסלה ולגזור לעשות צורה אחרת.
אם כן, יש לומר: כשם שאין עושים "חליפין" בדבר שאינו מסויים ושלם, כגון חצי אגוז וחצי רימון, כך אין מטבע נעשה חליפין, היות ודבר שיכול להתבטל אין לו חשיבות כדבר מסוים ושלם. [11] [12] תנן במשנתנו כמאן דאמר מטבע נעשה חליפין:
הזהב קונה את הכסף, מאי לאו אף [13] בחליפין קונה מטבע זהב את מטבע הכסף, ושמע מינה מטבע נעשה חליפין.
ודחינן: לא בתורת חליפין קונה הזהב את הכסף, אלא בתורת דמים בלבד, כלומר, אין הכסף נקנה לבעל הזהב כחליפין של הזהב, אלא היות וזהב "פירא" הוא ביחס לכסף, על כן משיכת הזהב קונה את הכסף, בתורת חיוב תשלומין על הזהב.
ותמהינן: אי הכי, לדבריך, שהמשנה לא דיברה בחליפין אלא בדמים.
מדוע נשנית המשנה בלשון: הזהב "קונה" את הכסף, הרי לשון זו לא שייכת אלא כאשר על ידי משיכת הזהב, קנה בעל הזהב את הכסף בכל מקום שהוא, ונעשה עליו בעלים גמור. [14] ולדבריך, הזהב מחייב את הכסף מבעי ליה למיתני!?
הרי על ידי משיכת הזהב נתחייב בעל הכסף לשלם עבור הזהב שהוא משך; אין כאן "קנין" של בעל הזהב, בעצם מטבעות הכסף, אלא רק "התחייבות" שמוטלת על בעל הכסף, לשלם על הזהב שהוא קנה.
ומשנינן: אכן, תני הזהב מחייב את הכסף, כלומר "קונה" במשנתנו לאו דוקא קנין גמור, אלא התחייבות על הגברא, לשלם את מטבעות הכסף בתמורה לזהב שהוא משך. [15]
והכי נמי מסתברא שבתורת דמים שנינו: הזהב קונה את הכסף, ולא בתורת חליפין, ואי אפשר להוכיח מן המשנה אם מטבע נעשה חליפין או לא.
מדקתני סיפא דמתניתין: הכסף אינו קונה את הזהב, וכאן בודאי מדובר בדמים ולא בחליפין.
כי אי אמרת בשלמא משנתנו בדמים עוסקת, היינו, אתי שפיר, דאמרינן: דהבא נחשב פירא וכספא נחשב טבעא, וטבעא את הפירא לא קני, שהרי מעות אינם קונות את המטלטלין.
אלא אי אמרת בחליפין עוסקת משנתנו, תרוייהו לקנו אהדדי, כשם שמטבע זהב נעשה חליפין לקנות את הכסף, כך יעשה מטבע כסף חליפין לקנות את הזהב, ומדוע שנינו: אין הכסף קונה את הזהב!?
אלא, שמע מינה, אין משנתנו עוסקת בחליפין, אלא בדמים. [16]
ועוד ראיה, שמשנתנו עוסקת בדמים ולא בחליפין, דתניא בברייתא המפרשת את משנתנו: [17]
הכסף אינו קונה את הזהב, כיצד?
מכר בעל הכסף לו, לבעל הזהב, עשרים וחמשה דינר של כסף, [18] בדינר אחד של זהב, אף על פי שמשך בעל הזהב את הכסף, לא קנה, ויכולים הם לחזור בהם, עד שימשוך את הזהב.
והרי, אי אמרת בשלמא הזהב קונה את הכסף בדמים מיירי, משום הכי לא קני כסף את הזהב, כי מטבע כסף, טיבעא הוא ביחס למטבע זהב, וטיבעא אינו קונה "פירא".
אלא אי אמרת הזהב קונה את הכסף בחליפין, נקני נמי כסף לזהב!?
כי כשם שמטבע זהב נעשה חליפין לקנות את הכסף, כך מטבע כסף יעשה חליפין לקנות את הזהב, ומדוע לא קנה את הזהב במשיכת הכסף!? [19]
ותמהינן: אלא מאי, במה עוסקת הברייתא לדעתך, וכי אטו בדמים היא עוסקת?
אי הכי, אם כדבריך שבדמים עוסקת הברייתא, אימא רישא דברייתא:
הזהב קונה את הכסף, כיצד?
מכר לו דינר אחד של זהב, בעשרים וחמשה דינרים של כסף, כיון, מיד כשמשך את דינר הזהב נקנה הכסף [דינרי הכסף] בכל מקום שהוא. קא סלקא דעתין: "בכל מקום שהוא", היינו, בכל מקום בעולם, בו נמצאים מטבעות הכסף, הרי הם נקנים לבעל הזהב.
אם כן, אי אמרת בשלמא, הברייתא מדברת בחליפין, היינו, אתי שפיר, דקתני: נקנה כסף בכל מקום שהוא, כי על ידי משיכת הזהב, קנה בעל הזהב את הכסף וזכה בו, אף על פי שלא משך אותו ואינו נמצא לפנינו.
אלא אי אמרת הברייתא מדברת בדמים, אם כן, האי, וכי אטו נקנה הכסף בכל מקום שהוא!? [20]
הרי משיכת הזהב אינה מקנה את המעות לבעל הזהב, אלא חיוב גברא יש על בעל הכסף, שמחוייב הוא לתת לבעל הזהב את תמורתו, ונתחייב גברא מיבעי ליה למיתני!? [21]
אמר רב אשי: לעולם מדובר בדמים ונתחייב גברא לשלם את הכסף.
ומאי בכל מקום שהוא דקתני? לאו בכל מקום שבו נמצא הכסף, אלא כמות שהוא, הגברא התחייב לתת את הכסף, כדאמר ליה, כמו שהתנה בעל הזהב עם בעל הכסף.
כיצד? אי אמר ליה בעל הכסף מארנקי חדשה, סלעים חדשים, יהבינא לך [אתן לך], חייב הוא לתת לו דוקא סלעים חדשים, ולא מצי יהיב ליה מארנקי ישנה [סלעים ישנים].
ואף על גב דסלעים ישנים עדיפי מינייהו, מסלעים חדשים, [22] מכל מקום עליו לתת לו סלעים חדשים כמו שהוא התחייב לתת.
ומאי טעמא, מחוייב הוא לתת סלעים חדשים, הלא הישנים מעולים מן החדשים!? משום דאמר ליה: לי עדיף מטבעות חדשים דוקא, כי לישנן קא בעינא להו, רוצה אני להניחם אצלי זמן מרובה, ונוח לי בחדשים, כדי שלא יהיו שחורים יותר מדאי, כאשר אניח אותם אצלי זמן רב. [23] אמר רב פפא: אפילו למאן דאמר: אין מטבע נעשה חליפין, מיעבד הוא דלא עביד חליפין, אבל אקנויי, מיקנו בחליפין. כלומר, אפילו מי שסובר: אי אפשר לפעול קניין חליפין על ידי מטבע, מכל מקום, מודה הוא שאפשר לקנות מטבע על ידי סודר. [24] [25] וראייה לכך: מידי דהוה אפירא לרב נחמן.
הרי פירא לרב נחמן, לאו, אף על גב דאינהו, פירי, לא עבדי חליפין, לא עושים בהם קנין חליפין.
מכל מקום, אקנויי מקנו בחליפין.
טבעא נמי, לא שנא מפירא, וכשם שפירא נקנים בחליפין כך טיבעא נקנה בחליפין, אף על פי שאינם נעשים חליפין, לקנות בהם דבר אחר. [26]
מיתיבי ממשנה [מעשר שני פרק ד משנה ה]: א. הפודה מעשר שני שלו מוסיף חומש על שויו של המעשר שנאמר [ויקרא כז לא]: "אם גאל יגאל איש ממעשרו, חמישיתו יוסף עליו".
ב. הפודה מעשר שני של אחרים, פודה את המעשר בשויו ואינו מוסיף חומש, שהרי נאמר [שם]: "ממעשרו" - על מעשר שלו הוא מוסיף חומש ולא על של אחרים.
ג. מותר להערים בפדיון זה, להקנות את פירותיו לאחרים, ולפדותם בלא חומש. [27] אדם שהיה עומד בגורן של פירות מעשר שני, ורוצה הוא לפדות את פירותיו בלא להוסיף חומש, ואין בידו מעות כדי לתת אותם לחבירו, ויחזור חבירו ויפדה את הפירות בלא חומש.
אומר לחבירו [28]: הרי פירות הללו נתונים לך במתנה. [29]
הערות
[1] ונמצא מתעכב מלעלות לרגל - רבינו חננאל. וראה ברש"י סוכה [מ ב ד"ה שמא יגדל - ישהם אצלו לגדל וולדות ונמצא משהה מעשרותיו, והתורה אמרה [דברים יד כב - כג]: "שנה שנה ואכלת". [וב"מצפה איתן" תמה: הא עובר נמי בבל תאחר כדאיתא בראש השנה ה ב! ?]
[2] זוזי הם דינרי כסף, והא דלא קאמר דלא מלו סלעי בדינרא, הוא משום שדינר זהב שוה לעשרים וחמשה דינרי כסף שהם ששה סלעים ודינר [כל סלע שוה ארבעה דינרי כסף], אם כן "מילוי" דינר זהב הוא בזוזי ולא בסלעי.
[3] רש"י. וכתבו הריטב"א והר"ן: אין לפרש שלכולי עלמא זהב נחשב מטבע ביחס לכסף, כי לא מסתבר להעמיד משנה זו כילדותו של רבי. וצריך לומר שאף על פי שביחס למטבע כסף נחשב מטבע זהב כ"פירא" מכל מקום לענין חילול מעשה שני, כדי להקל את משאו, הקילו חכמים [בר"ן כתב שהוא משום ריבויא דהכסף כסף], והיות שביחס לפירות ממש, מטבע זהב נחשב טיבעא, על כן אף ביחס למטבע כסף הוא נחשב כטיבעא ומותר לחלל סלעים על דינרי זהב. וראה עוד בריטב"א שאפשר לפרש דעת מאן דאמר אף בפירות על דינרים מחלוקת, כדלעיל, שבית שמאי סוברים שדינר זהב נחשב "פירא" אף ביחס לפירות ממש וכזקנותו של רבי, ובית הלל סוברים כילדותו. וכתב בספר "דבר יעקב" שרש"י לשיטתו לא היה יכול לפרש כך, כי לדעת רש"י אסור מן התורה לחלל מטבע שנחשב טיבעא על מטבע שנחשב פירא, ואם כדברי ריטב"א שבית שמאי סוברים שאסור לחלל סלעים על דינרים היות והוי טיבעא על פירא, אם כן, אף ללישנא בתרא תיקשי: מחללין ואין מחללין מבעי ליה. וריטב"א לשיטתו שאין כאן אלא איסור דרבנן, ושפיר קתני יעשה ולא יעשה.
[4] רש"י. משמע, שהאיסור לחלל מטבע כסף על מטבע זהב, לזקנותיה של רבי, הוא איסור תורה. אך בריטב"א [כאן ולעיל מד סוף עמוד ב, ראה בהערה שם] הביא שאין בחילול זה אלא איסור דרבנן, וקושיית הגמרא היא רק על לישנא אחרינא שבית שמאי אסרו את החילול משום כסף ראשון ולא כסף שני.
[5] גירסת תוספות [סוכה מ ב] היא: מתחללין ואין מתחללין וכן משמע כאן ברש"י - "מצפה איתן".
[6] א. גם "קנין סודר" קרוי "חליפין". ב. חליפי חפץ בחפץ קרויים גם "חליפי שוה בשוה"; ולהלן מז א בהערות יתבארו גדרי "קנין סודר" ו"חליפי שוה בשוה" ודינם.
[7] כתבו בתוספות הרא"ש [מו א ד"ה ש"מ]: ובמה יש להכיר אם נתנו בתורת חליפין, או בתורת מטבע? מתוך לשון רש"י משמע, שצריך הוא לפרש, שכוונתו לקנות בתורת חליפין. ונראה, דאפילו בסתם כיון שנותן לו המטבע כדי להחזיר כדרך שרגילים לעשות בקנין סודר, אם כן ניכר בדעתו שרוצה שיהא בקנין סודר. והריב"ם פירש דחליפין היינו כשאומר הלוקח: כך וכך מעות אלו בחפץ זה, ושניהם בעין, ונותן לו המעות, אז נקנה החפץ על ידם, אבל כשאומר לו: חפץ זה בכך וכך מעות, ובשעת נתינת המעות לא הזכיר קנין החפץ, אז הם דמים ולא חליפין, ראה שם.
[8] כך כתב רש"י, וכדעת רב להלן מז א, ולאו דוקא הוא, כי לדעת לוי [שם] המקנה נותן את הסודר לקונה, וכן בסוגיין, המקנה נותן את המטבע לקונה. [ולפי מה שכתבו תוספות בגיטין, (ראה להלן מז א הערה 22) שלדעת רש"י מודה לוי שקונים בכליו של קונה, אתי שפיר טפי].
[9] ב"פני יהושע" כתב שעיקר מחלוקת רב ולוי היא ב"חליפין" של חפץ בחפץ, כמו הכא - מטבע תמורת מטבע. וב"אוצר מפרשי התלמוד" הביא שה"חתם סופר" כתב להיפך, שעיקר מחלוקתם היא בחליפין כעין סודר. [וזהו לשון "נעשה חליפין" הרגיל בדברי חז"ל, וכאילו אמר מטבע נעשה סודר]. ובדברי רש"י יש לשונות מחולפים בזה, ראה דבריו בד"ה מטבע וד"ה אקנויי ובקידושין כח א בפירוש המשנה]. ובחידושי רבי מאיר שמחה כתב שבחליפי שוה בשוה, שכמו שהלוקח צריך לחפץ זה, כך המוכר צריך לחפץ זה, ואינו ניכר ומובדל מי הוא הלוקח ומי הוא המוכר, נקרא כל אחד קונה. [ועל כן סובר רבינו תם (מו ב), שבחליפי שוה בשוה, מודה רב נחמן שפירות נעשים חליפין, היות ופירות נקנים בחליפין] ראה שם. ולפי זה, במטבע, שאינו נעשה חליפין ולא נקנה בחליפין, אין חילוק בין קנין סודר בעלמא לבין חליפי שוה בשוה, ובשניהם אין מטבע נעשה חליפין.
[10] ואין לומר שמאן דאמר אין מטבע נעשה חליפין סובר כדעת רב נחמן האומר אין עושים חליפין אלא בכלי, ומטבע אינו כלי. כי אם כן מדוע נחלקו רב ולוי דוקא במטבע ולא בכל דבר שאינו כלי, אלא על כרחך, לכולי עלמא עושים חליפין בכל המטלטלין, ואין צורך דוקא בכלי, וכדעת רב ששת החולק על רב נחמן בזה [להלן מז א] - רש"י. נמצא, שרש"י סובר: מטבע אינו כלי, ולדעת רב נחמן פשיטא שאין מטבע נעשה חליפין, ופלוגתת רב ולוי אינה אלא כשיטת רב ששת הסובר שכל המטלטלים נעשים חליפין. [וכן משמע בלשון רבינו חננאל מז ב. במנא - לאפוקי מטבע]. ובתוספות תמהו על דבריו: לא מסתבר שרב נחמן יחלוק על רב ולוי שהיו מראשוני האמוראים! ? ועוד, הרי אף לדעת רב ששת, לא כל המטלטלים נעשים חליפין, אלא או כלי או פירות, ומטבע אינו פרי, כפי שהוכיחו התוספות, ואם אינו כלי, אף לדעת רב ששת לא יעשה מטבע חליפין! ? על כן כתבו התוספות: מטבע נחשב "כלי" היות והוא ראוי לשקול בו משקלות ולתלות בצואר בתו לקישוט. ויש אומרים: מטבע נחשב כלי היות והוא יוצא בהוצאה וקונים בו כל דבר. [נפקא מינה בין שיטת התוספות לשיטת יש אומרים: מטבע שנפסלה ואינה יוצאת בהוצאה - "תרומת הכרי" שג ח]. וברשב"א כתב: לא אפיק רב נחמן אלא פירות ממש, שאין דומין כלל לנעל, שאין משתמשין בהן ונרקבין ונפסדין ואינן קיימים כנעל, אבל מטבע כעין נעל הוא, דראוי להשתמש בו לתלותו בצואר הבנות ולשקול בו משקלותיו, ואינו מתפסד כנעל, וכן כתב רבינו יצחק בעל התוספות, והיינו נמי דקאמר רב נחמן [מז א]: לא שנו אלא בכלי, אבל בפירות לא, ולא קאמר אבל מידי אחריני לא. [וראה עוד ב"קצות החושן" קצ ג שלשיטה זו: הנאת קבלת מתנה של "אדם חשוב" הויא ככלי]. ובמרדכי [סימן תמט] כתב: מטבע בכלל מנא הוא דכל דבר הנעשה בידי אדם, הוא בכלל נעל, והנעשה בידים שמים הוא בכלל פירי. [וכן כתב בית יוסף קצה בשם בעל העיטור]. ב. בתוספות הקשו על מאן דאמר: מטבע נחשב כלי היות הוא יוצא בהוצאה, ממה שאמרו להלן מו א ש"פרוטטות" - נחושת שלא הטביעו עליה צורה, כאסימון של כסף, נעשה חליפין, והרי אין ה"פרוטטות" יוצאים בהוצאה, ואינם כלי! ? והאחרונים [ראה בליקוטי רבי עקיבא איגר] תירצו שהסוגיא לקמן סוברת כרב ששת, שאף פירות נעשים חליפין. וב"מחנה אפרים" [קנין חליפין סימן ב] תירץ שהסוגיא לקמן מדברת בהחלפת פירות בתורת שיווי הדמים, ובכהאי גונא מודה רב נחמן לרב ששת, ראה בתוספות להלן מו ב. ובעצם קושיית התוספות, מבואר דסבירא להו שמה שאין ה"פרוטטות" חסירות אלא הטבעת צורה [ראה תוספות מד א ד"ה הזהב], אינו נותן לה שם של כלי, עד שיטביעו בהן את צורת המטבע. ולא דמי לסברת התוספות שמטבע נחשב כלי היות וראוי לנקוב אותו ולתלות בצואר בתו [כלשון תוספות הרא"ש], כי חסרון הנקב אינו חסרון בעצם מהות החפצא, אבל כשחסרה צורת מטבע אין כאן מעלת "יוצא בהוצאה" ואין כאן כלי. וראה עוד בתוספות הרא"ש [מו ב ד"ה כיצד] שאף על פי שלענין טומאה אין מטבע נחשב כלי עד שיתוקן לשקול בו משקלות, מכל מקום לענין חליפין נחשב כל מטבע ככלי היות וראוי לשקול בו משקלות. וב"דבר יעקב" הביא מספר "באר יצחק" [חושן משפט ה ב] שלענין טומאה בעי כלי ממש ולענין חליפין סגי במה שראוי לשמש ככלי [וראה שבת קכג א תוספות ד"ה מדלענין]. 10*. רש"י. ויש שביארו דבר זה כך: אין דעתו לקבל את המטבע בתורת הערך שבמתכת שבו, אלא בתורת הערך שמתוסף בו בכך שהטביעו עליו את הצורה שהמלך קבע. וראה לעיל מד א בהערה 19.
[11] רש"י. והרשב"א כתב: כיון שצורת המטבע עשויה להתבטל, על כן הרי המטבע כדבר שאין גופו ממון, והרי המטבע כשטר שאינו נעשה חליפין ואינו נקנה בחליפין [ראה תוספות בבא קמא יד ב ד"ה עבדים דצריך עיון אם שטר נקנה בחליפין וברשב"ם בבא בתרא קנ ב ד"ה אמר נכסי לפלניא משמע ששטר נקנה בחליפין]. ובריטב"א כתב: לדעת רב נחמן אין צריך כלי ממש וסגי במה שהוא דבר המתקיים כנעל [ראה בהערה לעיל בשם הרשב"א], ומה שאמרו דעתיה אצורתא ועבידא דבטלה היינו דחשיב כדבר שאינו מתקיים לרב נחמן, ואף לרב ששת דלא דריש מה נעל כלי, ומכשר פירי בחליפין, אפשר דסבירא ליה דמכל מקום דומיא דנעל בעינן שאין ביטול לעניינו. ושיהא חשיבותו מחמת עצמו. ובחינוך [מצוה שלו] כתב: על מה שאינו דבר קיים אין לב הבריות סומך בו לקנות בו. [ומשמע מדבריו, שטעם זה שייך גם לענין שמטבע לא נקנה בחליפין, ראה להלן].
[12] א. כתב הריטב"א: האי טעמא, דעתיה אצורתא, שייך בכל מטבע, ואפילו בדינרי זהב, והיינו, דפרכינן עלה מדתנן הזהב קונה את הכסף, וזה ברור, ושלא כדברי רבינו האי ז"ל כתב שדינר זהב נעשה חליפין ונקנה בחליפין. ובחידושים המיוחסים לריטב"א כתב: הכא סבירא לן דאין מטבע נקנה בחליפין כשם שאינו נעשה חליפין, וזו היא הפירכא מהא דזהב קונה את הכסף, איך כסף נקנה בחליפין, אבל הא דזהב קונה בחליפין, לא קשה דהא "פירא" הוא. וראה ברבינו חננאל. ב. כתב הר"ן: לא אמרו "דעתיה אצורתא" אלא כשהוא מקבלו בתורת חליפין, שכיון שהוא מקפיד בהן ורוצה אותם בעין איכא למימר דדעתיה אצורתא, אבל היכא שהוא מקבלו בתורת דמים לא אמרינן דעתא אצורתא, שאם לא תאמר כן, היאך קרקע נקנית בכסף, ואשה היאך מתקדשת בו, נימא בכולהו דעתא אצורתא, אלא על כרחך, כמו שכתבנו. ובספר "דבר יעקב" ביאר דבריו: גדר קנין חליפין הוא קבלת דבר חשוב, לפיכך, היות ועשויה הצורה להתבטל, אינו גומר בדעתו לקנות ולהקנות, אך גדר קנין כסף הוא קבלת שיווי הדבר, ואם יש כאן שוה פרוטה לא איכפת לן ביטול הצורה. ג. אף על פי שלענין תורת דמים לא אמרינן דעתא אצורתא, מכל מקום אין לומר: אם נתן מטבע בתורת חליפין כדי לקנות שדה, תהיה השדה קנויה לו בקנין כסף [ככל העושה קנין המועיל עם קנין שאינו מועיל, שאף על פי שכונתו לקנין שאינו מועיל קונה הוא בקנין המועיל]. וטעם הדבר: היות וגילה דעתו שהוא מקפיד בהן ורוצה אותם בעין, שוב לא נאמר שאין דעתו אצורתא, כמו שכתב הר"ן. ועוד, קנין כסף אינו מועיל אלא כאשר התכוין לקנות בקנין כסף דוקא כמו שכתב ב"קהילות יעקב" [קידושין סוף סימן א]. וב"חלקת יואב" [חושן משפט סימן יח] כתב שהמתכוון לקנין חליפין אינו קונה בקנין כסף, ראה שם טעמו של דבר.
[13] בודאי גם עתה היה פשוט לגמרא, שהמשנה מדברת גם במקח וממכר ו"בדמים", שהרי את הסיפא: הכסף אינו קונה את הזהב, אי אפשר לפרש בתורת חליפין, כמו שמוכיחה הגמרא לקמן, אלא דקא סלקא דעתין: זהב קונה את הכסף, בין בחליפין בין בדמים, אך כסף אינו קונה את הזהב מיירי רק בדמים - תוספות.
[14] אין לשון קנין גמור אלא כשקנה דבר מסויים - ריטב"א [מד א] וכעין זה בחינוך [שלו] וברש"י כתוב: אין לשון הזה נופל אלא בדבר שהוא בעין. [והכא, אפילו אם הם בעין, הוה ליה כאינו בעין, היות ואין כאן אלא חוב בעלמא אכתפא דגברא].
[15] ומשני תני מחייב, אינו מגיה המשנה אלא קונה פירושו מחייב - תוספות. [וראה ב"פני יהושע" שגם לפי המקשן צריך לפרש כך].
[16] מעיקרא קא סלקא דעתין, דאף על גב דסיפא מיירי בדמים בלבד, אבל רישא מיירי בין בדמים בין בחליפין [כמו שנתבאר בהערה לעיל], והשתא מסקינן דכשם שסיפא לא מיירי אלא בדמים, כך רישא מיירי בדמים בלבד, דמסתמא רישא דומיא דסיפא הוא - ריטב"א. וכתבו בתוספות רבינו פרץ: לשון "הכי נמי מסתברא" משמע שאין זו קושיא גמורה, היות ואפשר לתרץ רישא בין בתורת חליפין בין בתורת דמים וסיפא בתורת דמים בלבד, ומכל מקום הכי נמי מסתברא דמשמע סיפא דומיא דרישא.
[17] ראה בתוספתא ג ז.
[18] זהו שויו של דינר זהב כאשר אין דינרי הכסף מתייקרים או יורדים בערכם, כדאיתא לעיל מד ב.
[19] הקשו הראשונים: איזו תוספת ראיה מצאה הגמרא בברייתא זו, יותר ממה שהוכיחה הגמרא מן המשנה! ? ותירצו תוספות והרשב"א: מלשון הברייתא: לא קנה עד שימשוך, משמע דאי אפשר לקנות אלא במשיכת הזהב, אבל ממשנתינו אין הכרח לכך, כי אמנם שנינו: הכסף אינו קונה את הזהב, אבל הרי אפשר לפרש זאת בדמים ולא בחליפין. אמנם מלשון רש"י משמע שכל הראיה מן הברייתא היא, שהמשנה עוסקת בדמים ולא בחליפין. [וכך נתפרש בפנים]. וכתב הריטב"א: דרך הברייתא לפרש ולברר, ואם אכן מדובר בחליפין, היה התנא מפרש דהא דקתני והכסף אינו קונה את הזהב, הוא דוקא בתורת דמים ולא בחליפין. [וכן כתבו בתוספות רבינו פרץ].
[20] כלומר, אי אמרת בשלמא, אף בחליפין, היינו דקתני נקנה כסף בכל מקום שהוא, דלענין חליפין מיהת נקנה לגמרי בכל מקום שהוא, אלא אי אמרת בדמים דוקא איירי מתניתין, מאי נקנה כסף בכל מקום שהוא - ריטב"א.
[21] אין שייך לתרץ כאן: תני נתחייב, כדמשני לעיל, דהכא לא דייקינן מלשון "נקנה" אלא מלשון "כל מקום שהוא" - תוספות שאנץ.
[22] רבינו חננאל. [בר"ן כתוב שהחדשים שוים יותר, ראה שם].
[23] א. רש"י. [ובמאירי כתוב שישנים אינם משחירים כל כך כשיצניעם ויניחם זמן מרובה, ומפרש שהלוקח התנה לקבל ישנות]. ובערוך כתב שחדשים עדיפי להצניעם בקרקע, היות ועדיין לא נתחסרו ביושנם. ב. משמע דאם אין לו טענה מדוע רוצה בדוקא מטבע זה ולא אחר, אין שומעין לו [ראה בר"ן]. ג. כתב הריטב"א: המוכר סחורה, נותן לו מעות, ומאותה מטבע שהתנו ביניהם, ואינו יכול לתת לו מטבע אחר, כל שכן שאינו יכול לתת לו שוה כסף, וכן בדין דאנן סהדי שאין זה מוכר מטלטליו וסחורתו על דעת שיקבל קרקע או סובין, כך היה אומר מורי הרב, ומסוגיא דידן ראיה לדבריו. וב"קצות החושן" [סימן קא ס"ק ג] כתב שתוספות [לעיל יד א] חולקים על דברי הריטב"א וסוברים שיכול לשלם לו בדברים אחרים. אך ב"טבעת החושן" שם כתב שדברי תוספות הנ"ל הם לפי השיטות שגם בעל חוב יכול לסלק את המלוה בשוה כסף, אבל לדידן שאם יש לו מעות מחוייב הוא לתת לו מעות, כי על דעת שיפרענו מעות הלוהו, הוא הדין נמי במכר, יש אומדנא שכוונתו היתה על מנת שיתן לו מעות, וכדברי הריטב"א. וראה עוד בחידושי הגרנ"ט סימן קס.
[24] כתב רש"י: אקנויי מיקנו בחליפין - קנין סודר או מטלטלין, שכנגדו קונה אותו בחליפין. משמע, שרב פפא דיבר בין ב"קנין סודר", בין ב"חליפין" - שמחליף חפץ בחפץ "שוה בשוה", ראה לעיל הערה 9. והנה להלן מוכיחה הגמרא שאין קנין סודר קונה מטבע, ואם יש מקום לחלק בין "קנין סודר" לבין חליפין של "שוה בשוה", מנין לנו שבחליפין אלו אין מטבע נעשה חליפין! ? ולדברי רבי מאיר שמחה [שהובא בהערה שם] אתי שפיר, כי אין מעלה לחליפי שוה בשוה אלא אם תימצי לומר שמטבע נקנה בחליפין למרות שאינו נעשה חליפין.
[25] כתב הרשב"א: מה שאמר רב פפא לעיל, דדעתיה אצורתא וכו', אינו מתאים עם דברי רב פפא כאן, כי טעם זה שייך גם לענין קניית מטבע בחליפין, ולא נאמרו דברי רב פפא לעיל, אלא לאחר מסקנת הסוגיא לקמן, שכשם שאין מטבע נעשה חליפין, כך אין מטבע נקנה בחליפין. והנה, לדעת הרשב"א, דעתיה אצורתא וכו' היינו משום דהוו כאותיות שאינם נעשין חליפין ולא נקנות בחליפין, ואכן טעם זה שייך גם לענין הא דאין מטבע נקנה בחליפין. אבל לפי דברי רש"י, שמטבע נחשב דבר שאינו מסויים, היה אפשר לומר שאין טעם זה שייך אלא לענין הדבר הקונה, ולא לענין הדבר הנקנה, ודבר שאינו מסויים נקנה בחליפין. אמנם הרשב"א סובר שלשיטת רש"י אין קונים דבר שאינו מסויים בחליפין, וכן כתב ב"מחנה אפרים" [קנין חליפין סימן ג] בדעת רש"י, וכן הוא להדיא בשו"ת רשב"א סימן אלף קד שדבר שאינו מסויים אינו נקנה בחליפין. וראה עוד בחידושים המיוחסים לריטב"א ובתוספות להלן מו ב ד"ה ולרב נחמן. ובתוספות הרא"ש [מו א ד"ה שמע מינה] כתבו שאין מטבע נקנה בחליפין היות והוא דבר שאין בו ממש ואין קנין סודר נתפס בו כדאיתא בבבא בתרא ג א. ובהא דאין מטבע נעשה חליפין כתבו [מז א ד"ה ולוי] דהוא משום דלא הוי דבר מסויים.
[26] הקשה רבי עקיבא איגר: כיצד ניתן ללמוד דין מטבע אליבא דרב ששת, מדין פירי אליבא דרב נחמן, הלא לרב נחמן יש ריבוי מיוחד: "לקיים כל דבר" - שאף מה שאינו נעשה חליפין, מכל מקום הרי הוא נקנה בחליפין, אבל לרב ששת "לקיים כל דבר" מלמד שפירות נעשים חליפין, ואין ריבוי מיוחד ש"נקנה" עדיף מ"נעשה"! ? ותירץ: לא מצינו שרב ששת יחמיר יותר מרב נחמן לענין חליפין, ומסתברא שכל מה שמועיל לחליפין אליבא דרב נחמן, הוא הדין נמי אליבא דרב ששת. [אלא דלרב ששת הוא מסברא ולא מדרשא].
[27] ב"שער הציונים" על משנה זו [בהוצאת זכר חנוך] הביא "תבואת שור" פסחים כא הסובר שאין מערימין במעשר שני אלא בזמן הזה שחיובו דרבנן, ו"מקור חיים" תמח יא חולק וסובר שאף בדאורייתא שרי. והביא מה שאמרו בירושלמי דהא דשרי להערים במעשר שני הוא היות וכתוב בו ברכה.
[28] שהוא אוהבו, ויודע בו שאינו עושה אלא כדי להפטר מן החומש, וסומך עליו שהוא יחזיר לו אחר כך את הפירות.
[29] א. שיטת הרמב"ן [הובאה בריטב"א מז ב ד"ה דבר תורה] שלדעת רבי יוחנן אין משיכה קונה אפילו כשרוצה לתת מתנה [ואי אפשר לקנות על ידי מתן מעות], ורק בחליפין או קנין חצר או באגב אפשר לקנות. ולפי דבריו יש לתמוה, איך הקנה בעל הפירות את פירותיו לחבירו! ? ולמאן דאמר: קנין דרבנן מהני לדאורייתא, דמשום הפקר בין דין הפקר, נחשב ממונו מן התורה, יש לישב דהכא מהני מתנתו אחרי שתיקנו חכמים משיכה [ראה שו"ת רבי עקיבא איגר רכב כא ו"מחנה אפרים" קנין משיכה ב] וכן למאן דאמר: כל שנטלו בתוך ידו וכיון לקנותו, מודה הרמב"ן שקנאו, יש לומר דמיירי באופן שנטל את הפירות בתוך ידו ממש [ראה בהשמטות ל"מחנה אפרים" שם, ב"קצות החושן" קצח א, קצד ד וב"דברי יחזקאל ס א. וב"משובב נתיבות" סימן ע סוף ס"ק ל כתב שהגבהה מועילה מן התורה לכולי עלמא. אך ברמב"ם ובראשונים בקידושין כה ב מבואר שהגבהה גם היא מדרבנן לדעת רבי יוחנן]. ב. לדעת רבי מאיר מעשר שני "ממון גבוה" הוא ואי אפשר לתת אותו במתנה [קידושין נד ב], אם כן משנה זו מדברת באופן שנתן את הפירות לחבירו כאשר הם עדיין טבל, או כדעת רבי יהודה הסובר: מעשר שני ממון הדיוט הוא - רמב"ם בפירוש המשנה. וראה ב"בית הלוי" [א כז יא] שאף על פי שחוץ לירושלים מודה רבי יהודה שמעשר שני ממון גבוה הוא [לדעת רש"י סנהדרין קיב והרמב"ם], מכל מקום היות ויכול הוא להביאם לירושלים חל הקנין גם בגבולים. ובתוספות הרא"ש מפרש משנה זו כרבי מאיר ובשעה שכבר נעשו הפירות מעשר שני [ראה בדבריו ד"ה דלית ליה סודר (א)] וכתב ב"בית הלוי" [שם ס"ק ז] שצריך לומר לדעתו שאף לרבי מאיר אפשר לתת מעשר שני במתנה לענין שיצאו מרשות נותן, ובקידושין [נד ב] אמרו שאי אפשר לתת מתנה לענין שיתחייב המקבל חומש.
אמר רב פפא, מאי טעמא דמ"ד אין מטבע נעשה חליפין. פרש"י ז"ל, מאי טעמא דמאן דאמר, דהא ליכא למימר דאית ליה דרב נחמן דאמר לקמן (בבא מציעא מז, א) אין קונין אלא בכלי, דאם כן מאי אריא מטבע, ליפלוג בכל דבר שאינו כלי. נראה מדבריו דרב נחמן כלי ממש קאמר, וכל מילי דלאו כלי ממש הרי הוא כפירי לענין חליפין, וכן כתב הוא ז"ל בפירושו בסמוך (שם ד"ה אבל) מפורש. ואינו מחוור, דאם כן רב ולוי תרוייהו אית להוא דלא כרב נחמן, ועוד דכל הני קשייתא דמקשינן הכא אמאן דאמר אין מטבע נעשה חליפין, הוא הדין דהוה ליה לאקשויינהו אדרב נחמן, ודאקשי נמי לקמן ר' אבא לעולא, אדרב נחמן נמי הוה ליה לאקשויי. ועוד, דאמר לקמן (בבא מציעא מו, ב) כל המטלטלין קונין זה את זה, א"ר שמעון בן לקיש ואפילו כיס מלא מעות בכיס מלא מעות, דאלמא כלי לאו דוקא, ואע"ג דריש לקיש למאי (דס"ל מעיקרא) [למאי דמסקינן], כרב ששת סבירא ליה, מכל מקום מעיקרא הוה מהדרינן לאוקומה כרב נחמן, ואם איתא, היאך אפשר, והא איהו בהדיא אמר דכיס מלא מעות בכיס מלא מעות קונין זה את זה. ועד כאן לא מוקמינה ריש לקיש כרב ששת, אלא משום דאמר דמשיכה מפורשת מדאורייתא, הא לאו הכי מוקמינן נמי ריש לקיש כרב נחמן. ועוד הקשה הרמב"ן ז"ל, [בד"ה אמר רב פפא] מדאמר לקמן, (מז, א), במנא לאפוקי מדרב ששת ביה למעוטי מטבע, ואי מטבע פירות נינהו לענין חליפין, למה לי למכתב ביה למעוטי מטבע, הא אמעיט ממנא. ותו דאמר לקמן (בבא מציעא מו, ב), ופירי נמי עבדי חליפין, כיצד החליף שור בפרה, ואי מטבע פירי נינהו, מאי קאמר תו ופירי נמי, דהא שמעינן ליה מכל הנעשה דמים באחר, דהא סלקא דעתיה דכל הנעשה דמים באחר היינו מטבע, ומטבע היינו פירי. ואע"פ שרש"י ז"ל רצה להשמר מקושיא זו, ופירש דחדא קתני והכי קאמר, כל הנעשה דמים באחר דהיינו מטבע, אם נתנם בתורת חליפין כיון שזכה נתחייב בחליפין, וכיצד מחליפין אכתי אינו מחוור, דאין הלשון הולמו, דאמרינן ופירי נמי, ומאי נמי דקאמר. ותו דאכתי למה לי שור ופרה, לימא כיצד החליף מטבע במטבע, אלא אפשר דקא משמע לן דאפילו פירי ממש אין נעשין חליפין. ומכל מקום אכתי תקשי לן כל הנך. אלא ודאי לא אפיק רב נחמן אלא פירות ממש, שאין דומין כלל לנעל, שאין משתמשין בהן ונרקבין ונפסדין ואינן קיימין כנעל, אבל מטבע כעין נעל הוא, דראוי להשתמש בו לתלותו בצואר הבנות ולשקול בו משקלותיו ואינו מתפסד כנעל. וכן כתב רבינו יצחק בעל התוספות ז"ל. והיינו נמי דאמר רב נחמן לא שאנו אלא בכלי אבל בפירות לא, ולא קאמר אבל מידי אחריני לא.
והא דאמר משום דדעתיה אצורתא וצורתא עבידא דבטלא. פרש"י ז"ל משום דהוה ליה כדבר שאינו מסויים. ואיכא למידק עליה, דאם כן מה טעם אינו נקנה, דאפילו דבר שאינו מסויים נקנה הוא בחליפין. ועוד, היכי ממעטינן לה מדכתיב ביה (לקמן בבא מציעא מז, ב). והוצרך רש"י ז"ל לפרש, ביה מיעוטא הוא, בו ולא בדבר אחר. ואינו מחוור לי, דאי משום בו ולא בדבר אחר, לא אמעוט מיניה מטבע בפירוש כדאמעוט הנך, מנא לאפוקי מדרב ששת, וכן נמי אינך. ויש לפרש, צורתא עבידא דבטלא, והוה כדבר שאין גופו ממון דומיא דאותיות, ומשום הכי אין נעשה חליפין ואין נקנה בחליפין. והא טעמא בתר דהדר ביה רב פפא איתמר. והשתא ממעטינן ליה שפיר מביה, לומרה בדבר שקונין ביה, כלומר בדבר שגופו ממון, אבל מטבע לא קני ביה אלא בצורתיה, דדעתיה דאיניש אצורתא, וצורתא כיון דעביד דבטלא לית בה מששא.
אלא אי אמרת בחליפין תרוייהו ליקנו. איכא למידק, ומאן דמפרש רישא בחליפין היכי מתרץ לה. ותו קשה לי, מאי קא מקשה תו מדתנא הכסף אינו קונה את הזהב כיצד וכו'. האי קושיא היינו קמייתא, לומר דסיפא דמתניתין על כרחין בדמים היא ולא בחליפין. וי"ל דמעיקרא הוה סלקא דעתיה דהזהב קונה את הכסף בכל ענין קאמר לה, בין בדמים בין בחליפין, דאי לאו דקני בחליפין, לא הוה תני קונה אלא מחייב, ומשום חליפין תני לשון קונה, וסיפא ודאי בדמים קאמר, ומשום רישא דנקט קונה תנא סיפא נמי לשון אינו קונה, ולעולם אינו מחייב קאמר, והכי קאמר הזהב קונה בכל עניין, אבל הכסף אינו קונה את הזהב בכל ענין, לפי שאינו קונה בדמים. ואקשינן ליה מסיפא, דמכל מקום אי אינו קונה בתורת דמים בלבד קאמר לה, לא הוה ליה למתני סתם אינו קונה, דמשמע אינו קונה כלל. ועוד תניא, כלומר, ואפילו לדידך דאמרת דסיפא דמתניתין אינו קונה בתורת דמים קאמר, הא תניא עלה הכסף אינו קונה את הזהב, כיצד וכו' לא קנה זהב עד שימשוך, דאלמא אינו נקנה הזהב לעולם אלא במשיכה, דאי אמרת בחליפין, כיון דתני קניות דזהב, ליתני עד שימשוך או עד שיחליף, כך נראה לי.
שם ע"ב איתמר רב ולוי חד אמר מטבע נעשה חליפין כו' וחד אמר אין נעשה כו'. הנה עיקר החילוק בין קנין מעות לחליפין הוא דבמעות אינו מיחד מעות אלו רק שמחויב לשלם דמי החפץ וכשנותן לו מקצת מהתשלומין היה קונה מה"ת בתורת כסף רק מדרבנן לר"י שמא יאמרו כו'. משא"כ כשמיחד חפץ זה בזה או מטבעות אלו בעד החפץ. וזה בתורת חליפין. ואף דהא קונה בתורת כסף ג"כ דלא גרע במאי שמיחד הכסף ונותנו לו מ"מ לא היה מהני מדרבנן ובתורת חליפין מהני. ואף דהא שייך ג"כ אותו החשש דנשרפו כו' כמו שהקשו תוס'. ותירצו דבאינו שוה לא שכיח כו'. ובק"ס כיון שעדיין חייב יטרח להציל שלא יצטרך למיקם בדינא כו'. ואף דלכאורה היה לחכמים לתקן דבנותן כל דמי החפץ לא יקנה וכשאינו נותן כל דמיו יקנה דיטרח כנ"ל. וצ"ל דאין ראוי לתקן כך שאינו סברא דיגרע נותן כל דמיו משאינו נותן רק פרוטה. או דלא רצו לחלק בקנינים כיון דבקנין כסף שכיח שנותן כל דמיו לא קני אף פעמים שאינו נותן כולו ובק"ס שהדרך שלא ליתן כל דמיו לא חילקו וקונה אף שוה בשוה. ואף דאמר גבי באלו ודמי שור בפרה כו' דבלא שכיח קני ולא אמרינן לא פלוג. צ"ל דדוקא במה שמתרמי אופן אחר שבקנין אבל בקנין השכיח וכשאינו נותן כל דמיו אף דלא שכיח מ"מ הוא באופן זה עצמו של קנין דכל דמים לא חילקו חכמים כנ"ל. והוא דוחק גדול:
גם צ"ל הא דלא קשיא להו לתוס' רק אמטבע אי נעשה חליפין ולא אכל קנין חליפין. משום דלא אפשר דבשלמא בכסף שהקשו תוס' לעיל מאי פעולה שלא יקנה יאמר נשרפו מעותיך כו'. ותירצו או דרשאי להשתמש והוי שואל כו' או דכספים אין להם שמירה אלא בקרקע ולא שייך נשרפו כו'. וא"כ בחליפין חפץ בחפץ לא שייך שיתקנו שלא יקנה משום נשרפו כו' דמאי פעולה שלא יקנה יאמר נשרפו חפץ זה שקיבל ממנו דלא שייכי ב' תירוצים הנ"ל דזה חפץ כמו זה שמכר. ולכך לא הקשו רק אמטבע אי נעשה חליפין דשייך החשש כו' וכשלא יקנה לא שייך דמטבע אין לו שמירה כו' וכמו בקנין כסף:
אך לפ"ז קשה דבחליפין חפץ בחפץ כיון דלא שייך החשש דנשרפו כו' דאם לא יקנה שייך ג"כ א"כ כיון דשוה כסף ככסף למה לא יקנה בתורת כסף כיון שזה נותן לו חפץ זה בעד חפצו והיינו דמיו א"כ קונה בתורת כסף כיון דליכא חשש הנ"ל. ולתירוץ ג' שכתבו תוס' עירובין דאי אינו קונה אז לא שכיח דאז לא יתן זה הדמים חנם עד שימשוך מיד כיון דאינו קונה משא"כ אם היה קונה היה מתרמי דנותן דמים והיה שייך נשרפו כו' משא"כ עתה דלא קני לא שייך גם על המעות החשש. וא"כ א"ש דשייך התקנה גם בחפץ בתורת דמים. אך א"כ היה להו לתוס' להקשות כאן גם אחליפין דחפץ בחפץ דשייך שמא יאמרו כו' משא"כ אם לא יקנה לא יהיה שייך החשש דימשוך מיד גם הב' החפץ שקנה. וע"כ דתוס' תפסו עיקר ב' תירוצים הנ"ל ולכך לא קשה אחפץ כנ"ל רק במטבע כנ"ל. וא"כ קשה בחפץ בתורת דמים כנ"ל:
וצ"ל או דכיון דהחשש נשרפו כו' שייך גם בזה רק דלא יועילו בתקנתם ושוב שייך לא פלוג כיון דתיקנו ברוב הקנינים דכסף שהוא במטבע שמועיל התקנה שוב לא חילקו גם בחפץ אף שאין תועלת. משא"כ היכא דלא שכיח כנ"ל. או די"ל דהא כ' כסף בקנין רק דילפינן שוה כסף ככסף וא"כ כיון דבמטבע בכסף ממש תיקנו דלא מהני דשייך התקנה א"כ איך נימא דבשוה כסף קני מטעם כסף. אך גם כל זה דוחק דמ"מ כיון דלא שייך התקנה יקנה. כיון דחזינן דלא השוו חכמים בתקנה זו ובעלי' מושכרת כו' דלא שייך החשש דנשרפו שפיר קונה כדאמר בש"ס:
ועוד תמוה לשטת ר"ת דשוה בשוה איכא קרא אחרינ' שיועיל בחליפין על התמורה כו' דלא בעי כלי ואף פירי מהני כו'. ולמה קרא להכי הא קי"ל ד"ת מעות קונה וא"כ לעולם בחליפין שוה בשוה קונה בתורת דמים דהא נותן לו חפץ זה שהוא דמי החפץ אחר. ואף אי לא קני מדרבנן מ"מ קרא למה לי. ואף שמפרש בתורת חליפין מ"מ לא בטיל תורת כסף מיניה לגרוע שלא יקנה ולר"ל דאמר משיכה מה"ת א"ש דאף דיש משיכה מ"מ לא הי' קונים שניהם דבשלמא מכר כיון שמושך נתחייב דמיו וקני נגד שניהם משא"כ בחפץ בחפץ כל שלא משך הב' ולא קנה גם זה לא קני ועכ"פ זה שלא משך לא הי' קונה ומטעם חליפין יקנה. משא"כ לר"י:
והיה נראה לע"ד בחפץ בחפץ דלא קני בתורת דמים הטעם דהא ר"י דסבר דדוקא מעות קני ולא משיכה וכתבו תוס' ושאר פ' דרק במציאה ומתנה דליכא מעות קני משיכה ע"ש. והנה קשה לר"י איך קני במה שנתן המעות במה קונה זה המעות במה שקיבלו הא אין זה אלא משיכה ולא קני. וא"ל דהוי נגד המעות כמציאה ומתנה ז"א דכמו שזה נותן המעות בעד החפץ כמו כן נותן זה החפץ בעד המעות וא"כ כל זמן שלא נתן זה החפץ בעד המעות לא קנה המעות כלל במשיכה לחוד כיון שאינו כמציאה ומתנה דמחוסר ליתן שיוי המעות עדיין וא"כ לא יקנה עד שיקח זה החפץ ג"כ ויצטרך שניהם מעות ומשיכה כדי שיקנה זה המעות. דאין ראיה מקרא דונתן הכסף דהקדש כמ"ש רש"י דשם קונה הקדש המעות בדיבור משא"כ בהדיוט כנ"ל. וצ"ל החילוק פשוט דלא נקרא החפץ תשלומין של המעות רק להיפוך. כיון דעיקר טעמא דר"י מסברא כמ"ש הנ"י דכל הקנינים עיקר בכסף וסבר דמה שמשלם בעד חפץ שקנה מורה דהוא שלו יותר ממה שמושכו לרשותו בלי דמיו היכא דאיכא דמים. וא"כ ניהו דאם היה מקבל המעות בתורת קנין שרוצה לקנותם היה צריך גם גבייהו קנין מעות אבל כיון שמקבלו בתורת תשלומי החפץ שקנה זה שפיר קני המעות דעל תשלומין שפיר מורה מה שנותן לו זה כיון שהדין דכסף קונה מטעם זה דקנין זה מורה על הקנין החפץ וממילא מורה על קנין התשלומין בתורת תשלומין ג"כ. ולא מיקרי זה מחוסר דמים אף שלא נתן החפץ שהוא תמורת המעות עדיין. כיון שאין החפץ תשלומי המעות כיון שאינו מקבלם בתורת קנין רק להיפוך כנ"ל. וא"כ ממילא מיושב הנ"ל דבקנין חליפין חפץ בחפץ שזה רוצה לקנות החפץ כמו זה לא מהני כלל בתורת דמים שאף שנותן לו חפץ א' והיינו דמי החפץ מ"מ איך יקנה בתורת קנין דמיו משום דשוה כ' ככסף ונתן דמי החפץ הא ז"א דזה לא קני כלל החפץ שהוא הדמים במה שקבלו דהא נגדו אין כאן רק משיכה לחוד שעדיין לא נתן להשני דמי חפץ זה שהוא החפץ אחר וממילא משיכה לחוד היכא דאיכא דמים לא קני כלל מה"ת ושוב ממילא אין כאן קנין מעות כלל כיון דלא קני המעות כנ"ל כיון שכל חפץ נעשה דמי החפץ הב'. ולא דמי למעות כלל. ושפיר לא קני רק מצד חליפין וצריך אף שוה בשוה לקרא דקנין חליפין ומיושב הכל כנ"ל. וכן בפ' השותפין ב"ב הלך זה והחזיק שתמוה הא סגי בא' דנקנה בכסף. ולמ"ש מיושב שפיר דאינו קונה כלל לר"י מה"ת בזה בתורת כסף רק בחליפין כנ"ל. וראיתי אח"כ בפ"י שנתחבט הרבה והקשה קושיא הנ"ל ודחה דברי הראשונים ע"ש. ולע"ד ברור כנ"ל:
עוד י"ל הטעם דזה קונה המעות בכל מכר במשיכה לחוד למ"ש הרא"ש והרי"ף ז"ל דאף היכא דלא קני הלוקח החפץ מ"מ אית ליה רשות למוכר להוציא המעות ועכ"פ הוי הלואה גבי' כיון דיהיב ליה לשם קנין. וא"כ כיון דבכל הלואה קונה הלוה המעות להוציאם במה שמושך המעות דלענין זה הוי כמציאה ומתנה שאין כאן דבר אחר ליתן עבור זה. וא"כ שפיר קונה מעות במכר דהא איך נימא שזה אינו קונה המעות במשיכה לחוד כיון שלא נתן עדיין החפץ לזה שכנגדו. והא אף אם לא יקנה ואין כאן קנין מ"מ קונה המוכר עכ"פ המעות להוציאן ונעשו מלוה דלענין זה אינו מחוסר ליתן בעדו דהא נותן לו שיהיה בהלואה שיוכל להוציאן אף שלא יקנה החפץ וקנין זה לחלוטין וממילא קונה המעות במשיכה לחוד להיות בידו להוציאן ושוב כיון שקונה המעות ממילא קני לגמרי זה החפץ ג"כ דמעות קונה כנ"ל. דהא במציאה ומתנה קני במשיכה לחוד. וקשה כיון שהוא קנין מנא ליה לר"י דבמכר אינו קונה. וצ"ל ע"כ כיון דקנין צריך להיות מורה על הדבר שנעשה שלו כמבואר בש"ס ב"ב. ולכך מציאה ומתנה שפיר מורה מה שמושך לרשותו דנעשה שלו. משא"כ מכר דאינו מקנה רק עבור המעות אין המשיכה מורה כלל דנעשה שלו כל שאינו משלם דהא בפקדון כל היכא דאיתא ברשותי' דמריה דכל זמן שלא קנה אין כאן משיכה וממה יתחיל הקנין אף דאי נימא שיקנה יהיה ברשותו כנ"ל. משא"כ בהנ"ל לענין הדמים דאף אם לא יקנה מ"מ יצא מרשותו הלוקח כמלוה והן של המוכר שפיר קני במשיכה ואף דאי קונה לחלוטין מחוסר ליתן החפץ בעדו מ"מ אי קנה ודאי המשיכה מורה ששלו רק ממה יתחיל הקנין כנ"ל. ולא שייך כיון דב"כ וב"כ הן של המוכר כנ"ל וא"כ מיושב ג"כ דבחפץ בחפץ לא מהני כלל בתורת דמים דגם זה לא קני כלל במשיכת החפץ שעדיין לא נתן דמיו דאין המשיכה קונה כלל דהא אין לו רשות כלל להוציא החפץ כמו הלוקח כשלא קני כנ"ל:
אך אינו נראה טעם הנ"ל דקנין בתורת הלואה אין שייכות לקנין החפץ בתורת קנין דאי קונה אינו הלואה:
וגם טעם א' יש לדחות כמ"ש ריש פירקין דלר"י דוקא משיכה אינו קונה מה"ת במכר דמחוסר נתינת המעות והמוכר אינו רוצה להקנות רק בשביל המעות. ואף שיהיה חיוב על לוקח ליתן מעות מ"מ הוא אינו רוצה למכור בעד החיוב רק בעד מעות שיקבל וזה מחוסר עדיין. משא"כ לענין שיקנה מוכר המעות שפיר קונה דאינו מחוסר כלום כיון דמעות קונה וקונה לוקח החפץ א"כ הוי ככבר נתן לו החפץ בעד המעות דרק פקדון בידו וכל היכא דאיתא ברשותו דלוקח הוא כיון שקנה גוף החפץ מיוחד ואינו מחוסר כלום ליתן בעד המעות וקונה המעות במשיכה כמו במציאה כנ"ל. וא"כ עדיין קשה גבי קנין חליפין למ"ל מה"ת הא כשזה נותן לו חפץ א' שיקנה הב' א"כ נתן לו דמי החפץ שלקח ושפיר המוכר זוכה בו בתורת דמי החפץ כיון דעי"ז קונה לוקח חפץ האחר ע"י כסף וברשותו הוא ואינו מחוסר כלום. וממילא קנו שניהם זה קנה החפץ בתורת דמי חפץ הב' וגם הב' קנה ממילא החפץ. וניהו דעכשיו שתיקנו דכסף לא קני א"כ הב' לא קנה ושוב מחוסר וגם זה שמשך החפץ לא קני מה"ת דמחוסר כנ"ל. אבל למה לי קרא לענין חליפין דשוה כנ"ל הא מן התורה שפיר קני שניהם כנ"ל:
ולכך נראה לע"ד עיקר החילוק דהא אמר ב"ב פ' ח"ה בכותי דמכי מטי זוזי לידיה איסתלק ליה וישראל לא זכי עד דאיכא שטר כו' והוי הפקר. רק בישראל אינו מסתלק כיון שזה לא קנה ויוכל לחזור בו ויצטרך להחזיר המעות כו' אבל כותי לא איכפת ליה ע"ש. אבל עכ"פ עיקר קנין המעות הוא שנותן למוכר דמי החפץ ועבור זה מסתלק מהחפץ שכבר קיבל דמיו ולא איכפת ליה אם זכה לוקח או לא רק התורה אמרה כשאינו זוכה יכול לוקח לחזור בו וצריך להחזיר המעות ובמטלטלין אמרה תורה דמעות קונה היינו ג"כ כנ"ל. דכשלוקח נותן למוכר מעותיו ומסתלק מן החפץ ממילא כיון שנסתלק החפץ בעד מעותיו של זה הוי זה קנין שעי"ז נקנה החפץ ללוקח במה שנתן דמי המקח שנסתלק המוכר ע"י הדמים שקיבל כנ"ל. וגם אם היה הדין דלא קנה הלוקח בנתינת מעות לחוד עד שימשוך מ"מ היה קונה מוכר המעות שנתן לו עבור סילוקו מהחפץ והא איסתלק ליה דיכול למשוך ואינו חסר מצד המוכר כלום. ולכך ממילא קני המעות ונסתלק וזה עצמו הוי קנין מה"ת שלוקח קני החפץ כנ"ל ולא הוי הפקר כנ"ל. אבל בחליפין אינו דמי החפץ רק בעד קנין החפץ שזה מקנה לו חפץ זה כדי שעבור זה יקנה לו זה חפצו ולכך נקרא על התמורה או לקיים כל דבר כו'. וא"כ אם לא גילתה תורה דין חליפין לא היה קונה בתורת כסף כלל דזה לא קנה החפץ רק כשזה יקנה ג"כ החפץ ובמאי מתחיל הקנין מחפץ הב' שלא נתנו עדיין ושניהם לא קנו כיון שאינו נותן לו בעד שמסתלק רק בעד שמקנה לו שיקנה החפץ של המוכר וכיון שלא קנאו לא קנה גם הוא כיון שב' הקנינים תלוים זה בזה. ולכך הוצרכה תורה לומר שקונה בתורת חליפין וזה עצמו הטעם דשוב מורה על קנין חפץ הב' ג"כ. דבכסף דמי החפץ שמורה נגד המוכר רק על סילוק לא על קנין מ"מ קונה לר"י מה"ת דזה שנותן מעותיו שיסתלק הוי קנין. ולר"ל מה"ת אינו קנין דאינו מורה על הקנין של החפץ. וחליפין שזה מקבל כדי שיקנה לו החפץ שוב מה שמקבל זה החפץ מורה על שמקנה ללוקח חפץ שלו ומהני בתורת חליפין בין לר"י ובין לר"ל כנ"ל:
ומיושבים כמה דברים בעזה"י. הא דבקדושין לא מהני חליפין אף בשוה פרוטה ע"ש שנתקשו בזה דמ"מ נותן לה שוה פרוטה. ולמ"ש א"ש דהר"ן ז"ל נדרים כ' דאשה רק מבטלת עצמה לעשות כדבר של הפקר ולא שמקנית עצמה דכי יקח כו' ולא כי תלקח אשה לאיש כו'. וממילא לא מהני רק בתורת קנין כסף שמסתלקת עצמה שיוכל לקנותה ועי"ז קונה אותו והוי שפיר כי יקח דכל הקנין מצדו כנ"ל משא"כ בתורת חליפין דנותן לה בשביל הקנין שתקנה עצמה לו והוי כי תלקח כו' דאין הכסף שלה רק אם תקנה עצמה לו וזה לא מהני ואין כאן קנין כסף כלל. ואמר שפיר כיון דחליפין איתא בפחות משוה פרוטה וע"כ שאינו שמסתלק בשביל שקיבל דמי החפץ דאין פחות משוה פרוטה דמים כלל וע"כ שהקנין הוא שבשביל שקונה הכלי דמקנה החפץ. ומוכח שאינו בתורת כסף וכמ"ש תוס' שם כנ"ל. ומיושב ג"כ שכ' תוס' דחליפין בנכרי לא מהני ע"ש. וג"כ הטעם כנ"ל דבישראל מורה קבלתו שמקנה לזה החפץ דהא הלוקח אינו מקנה לו רק כדי שיקנה לו חפצו. משא"כ נכרי דלא איכפת ליה אם כדין ואם יקנה הלה שוב אינו מורה כלל. רק בתורת כסף מהני דהא איסתלק לי' כנ"ל:
ומיושב ממילא גם קושית תוס' הנ"ל במטבע ניהו דנעשה חליפין מ"מ לא יועיל מטעם נשרפו חטיך כו' כמו קנין כסף דבטלו חכמים כנ"ל. וע"כ הקושיא דוקא אמטבע כמ"ש לעיל דבשלמא חפץ בחפץ לא שייך נשרפו דאי לא יקנה גם כן יאמר זה נשרפו על חפץ שמשך. רק מטבע נשאר הקושיא כמו במעות שכ' תוס' דל"ש נשרפו מעותיך דמותר להשתמש וחייב ע"ש. והנה תוס' מ"ג ע"א מסקי דלר"ל דמעות מה"ת לא קני אסור להשתמש בהם רק לר"י דמה"ת קני רק חכמים הפקיעו ולא הפקיעו לענין זה שקנה המוכר המעות שיכול להשתמש בהו ע"ש. ולכאורה אינו מובן דניהו דמה"ת קונה מוכר המעות היינו משום שעי"ז קני לוקח החפץ אבל כיון שהפקיעו חכמים קנין החפץ. א"כ ממילא לא קנה מוכר המעות גם מה"ת דלא הקנה לו המעות רק שיקנה החפץ:
אמנם למ"ש מיושב היטב דדמי החפץ אינו בשביל הקנין רק בשביל הסילוק שמסתלק מהחפץ ויכול ליקח אותו ומצדו נגמר. ורק מה"ת ממילא קונה החפץ הלוקח ע"י שנסתלק במעות שנתן. וא"כ ניהו דהפקיעו חכמים קנין החפץ עד שימשוך מ"מ שפיר המעות קנה מוכר מה"ת דהא באמת נסתלק ויכול לוקח למשוך וא"כ אף שאמרו חכמים שלא קנה החפץ קני שפיר מוכר המעות בעד שנסתלק. רק דמ"מ היה התקנה שכשחוזר הלוקח צריך להחזיר המעות. דאל"כ יהיה עדיין החשש דנשרפו כו'. אבל לא עשו רק חיוב על המוכר לשלם המעות אף שקנה אותם משעה שחזר בו הלוקח. אבל לא הפקיעו זכות המוכר במעות מיד ויכול להשתמש בהם דנגמר קנין המעות בעד שנסתלק אף שלא קני לוקח חפצו עד שימשוך כנ"ל:
וא"כ ממילא מיושב בחליפין אי מטבע נעשה חליפין לא קשה כלל נשרפו חטיך דמה תועלת אם לא יקנה יאמר נשרפו מעותיך דבזה שפיר לא יהיה רשאי כלל להשתמש אם יפקיעו חכמים הקנין שלוקח לא יקנה החפץ בחליפין של המטבע ממילא גם הוא לא קנה המטבע כלל גם מה"ת דבחליפין נותן לו רק בעד קנין החפץ וכיון שלא קנאו דהפקיעו ממילא לא הקנה לו המטבע ואינו רשאי כלל להשתמש גם מה"ת כנ"ל. ושפיר אין כלל תועלת לבטל הקנין משום נשרפו כו'. דיהיה שייך גם במעות נשרפו וכמו בחפץ דלא קשה. ודוקא גבי קנין כסף בתורת כסף שייך התקנה דנשרפו כנ"ל משא"כ בחליפין כנ"ל וא"ש:
שם תוס' ד"ה אין מטבע כו'. הקשו הא בעי כלי ע"ש. ולר"ת ז"ל י"ל בפשיטות דר"נ דבעי כלי מוקי מחלוקתם בשוה בשוה דפירי מהני ומטבע ל"מ להך מ"ד כמ"ש תוס' לקמן. ואפשר דתוס' שהקשו הוא משום דלקמן הקשו דמטבע הא שייך נשרפו כו'. כמו בקנין מעות דהפקיעו כו'. והפי' כמ"ש דבשלמא חפץ בחפץ לא שייך דהא אי לא יקנה יאמר נשרפו על חפץ זה משא"כ מטבע. ותירצו רק משום דל"ש שיתן חפצו בעד מטבע שאינו שוה' ע"ש. ולכאורה בשוה בשוה למה יקנה מטבע הא שייך כנ"ל. וצ"ל דלא חילקו חכמים דבשלמא קנין מעות שהדרך ליתן כל המעות ושייך נשרפו הפקיעו וממילא גם בנתן מקצת לא קני. משא"כ חליפין דדרך באינו שוה ולא הפקיעו שוב גם שוה בשוה לא הפקיעו כיון שהוא קנין א'. וא"כ זה שפיר אי מטבע כלי וקונה גם באינו שוה שייך כנ"ל. אבל לקושית תוס' דאינו כלי וא"כ בפחות אינו כלל רק דנימא שוה בשוה יקנה ושוב הא ע"ז שייך נשרפו ויהיה שייך תקנת חכמים דלעולם לא יקנה מטבע. והוצרכו לתרוצם דמטבע חשיב כלי ושייך כנ"ל:
ובזה לע"ד מיושב דבקדושין כתבו תוס' תי' הגמ' לאמת משום דמטבע יוצא בהוצא' ויכול לקנות הכל חשיב כלי כו' ע"ש. והא כאן דחו תוס' טעם זה מהא דפרוטטת ואניקא ואניגרא כו'. ולמ"ש א"ש דכיון דמטבע היוצא חשיב כלי ושוב קונה גם בפחות משויו ולא שייך נשרפו כו'. שוב מהני שוה בשוה אף בפרוטטת שאינו כלי וא"ש למ"ד מטבע נעשה חליפין. ולמ"ד אין מטבע נעשה חליפין בל"ז ע"כ סבר דפירי עבדי חליפין ולא בעי כלי כמ"ש רש"י. ועוד דגם להך מ"ד בפרוטטת דליכא טיבעא שוב לא שייך נשרפו כמו בחפץ דגם בהפרוטטת אין רשאי להוציא. וכן מעות שנפסלו כנ"ל. ובל"ז ר"ל הוא דאמר כיס מלא מעות כו'. ור"ל לא ס"ל כלל חשש דנשרפו כו'. והכא אזלי תוס' למ"ש דמטבע אי לאו כלי גם פירי לא הוי דחי שפיר טעם הנ"ל דא"כ פרוטטת למה יקנו. משא"כ שם לא ס"ל לתוס' זה דאינו מוכרח כלל. וממילא לא קשה מפרוטטת ומעות אניקא כו':
בא"ד ובלא"ה צ"ל דמיקרי כלי כו'. הוצרכו לזה דאל"כ יקשה קושית רש"י מנ"ל לר"פ טעמא דצורתא כו' לימא מ"ד אין מטבע נעשה חליפין משום דלאו כלי ולא שייך תירוץ רש"י דלאשמועינן פירי דאדרבה קמ"ל דאפילו מטבע לא חשוב כלי. ולכך כתב דזה סברא פשוטה לכולי עלמא:
אולם אין מובן כלל מ"ש כיון דלאו כלי ולאו פירי כו'. הא עכ"פ דבר שוה הוא ולקיים כל דבר כתיב וכיון דלר"ש נעל ל"ד למה לא יקנה. וכמו שכתב רש"י להדיא לקמן מ"ז ד"ה אבל בפירי כל דבר שאינו כלי ונראה דסוברים תוספות דעכ"פ דבר הנישום בעינן שאינו קצוב לגמרי וכל אחד יכול לשומו כמו שרוצה. שייך עליו שם חליפין או כלי או פירי בעד החפץ כנ"ל. מה שאין כן במטבע הקצוב לגמרי לא שייך שרוצה בדבר הזה חילוף חפץ שנותן. דאי אפשר לשומו יותר ממה שהוא. וכמו דלא מהני במטבע לדידי שוה לי בכהן מה שאין כן בחפץ כנ"ל. ורק תורת דמים עליו ובכלל על הגאולה זו מכירה ולא בכלל לקיים בכל דבר גם לר"ש. שזה הוא בכל דבר השוה אצלו כמו חפץ שנותן והוא כלי או חפץ ופירי כנ"ל. ולכך ע"כ דמטבע חשיב כלי לשקול או לתלותו. ולכך אף שקצוב מ"מ הוא רוצה המטבע בתורת כלי וזה יכול לשום מה שירצה וקרי בי' בכל דבר כו'. וכן מורה לשון המשנה אי אין מטבע נעשה חליפין דמפרש כל הנישום דמים כו'. ומה לו להזכיר נישום. והיינו כנ"ל שזה ענין החליפין ששם אותו בעד החפץ כנ"ל:
עוד יש לומר דלקיים בכל דבר היינו שרוצה הדבר בעצמו כמות שהוא דכלי עומד להשתמש בגוף הדבר וכן חפץ ופירות לאכלם. משא"כ מטבע דעומד רק להוציאן ולקנות בהם שאר דברים ליהנות ואין זה הדבר בעצמו שרוצה ולא קרינן ביה לקיים בכל דבר ולכך אי לאו כלי גם פירי לא הוי כנ"ל ואין שם חליפין עליו. ומיושב בהנ"ל לשון הגמרא פרק קמא דקדושין מכסף מקנתו בתורת כסף יקנה ולא בתורת תבואה וכלים ומאי ניהו חליפין כו'. ולמה קורא חליפין בתורת תבואה וכלים ולהנ"ל א"ש:
ונ"ל דמוכח מהא דממעט גם לר"ש דבר שאינו מסוים כמו חצי רמון כו'. ולמה ממעט זה יותר מכל דבר. ולהנ"ל הטעם דכיון שאינו מסויים אם כן אינו ראוי להשתמש בו כמו שהוא ולא מיבעיא אי אחין שחלקו לקוחות דאין ברירה אם כן אף שיחלק הוי רק מכירה בעד חלק הב' אם כן לא היה כלל אותו חצי כלי שראוי להשתמש בו למכור וליקח חצי הב' וכמטבע הנ"ל. רק אף אי יש ברירה והוברר שהוא החצי שזכה מ"מ כיון שאין ראוי כמו שהוא שאינו מבורר עד שיחלוק לא חשוב ראוי כמו שהוא. ומהאי טעמא בסודר דכמאן דפסיק מהני כמו שכתבו תוס'. וממילא מוכח דמטבע שאינו ראוי להיות כמו שהוא רק מה שיכול להוציא ולקנות בעדם לא הוי פירי ולא מהני כנ"ל:
שם דעתיה אצורתא כו'. אינו מובן למה נקרא דבר שאינו מסוים כמו שכתב רש"י ז"ל. ולתירוץ תוספות משום ראוי לשקול כו' אתי שפיר דאף דראוי מ"מ דעתיה עיקר אצורה שיוצא בהוצאה וזה אינו כלי. ולהנ"ל גם לאו פירי. ומה שהוצרך לומר עבידא דבטלה הוא טעם למה שאינו נקנה בחליפין כדמסיק דאף לאו כלי ולא פירי ואינו מסויים גם כן נקנה בחליפין. וע"כ כמו שכתב נימוקי יוסף דהוי כשטרות שאין בהם ממש. ולהפוסקים דפירי חשוב מה שאינו מתקיים ונרקב. יש לומר דעבידא דבטלה אינו כלי כנ"ל מה שאין כן לרש"י דקאי אי פירי עבדי חליפין אף שנרקב. וצ"ל דשם הוא כמו שפירי ראוי להיות ועומדים לאכילה קודם שנרקבים. אבל מטבע שעומד להתקיים ופעמים מתבטל גרע. וגם דברי נימוקי יוסף תמוהים דמה קשיא ליה מקדושין ומכר. וע"כ דסבר דאי דעתיה אצורה אף במשיכה והגבהה לא הי' נקנין כשטרות. ולא הוי כ"כ בו לכל מי שמוציאו שאינו חוב ושיעבוד רק זכות מדינא דמלכותא. ולכך הוצרך לומר דלא אמרינן דעתיה אצורתא רק בחליפין דרוצה גוף המטבע לא בתורת כסף. ואף דבתורת כסף לכאורה יותר דעתיה אצורה דעיקרו להוציא בהוצאה ומאי חילוק ונראה דנימוקי יוסף מפרש דעתיה אצורה אף לפירוש תוספות דחשוב כלי לתלותו בצואר בתו כו' היינו דמ"מ רוצה לתלות מטבע זו שחשוב שיוצא. ומהאי טעמא הוי כלי. וכיון דעביד בטלה כשנפסלה יתבטל חשיבות זה מלהיות כלי. ולכך בתורת כסף שרוצה רק במעות וזה יש לו ואינו מזיק מה שעביד דבטלה דיוצא אותם קודם שיפסלו דכך ענין המטבע. מה שאין כן חליפין שרוצה להחזיק המטבע להתקיים אצלו ובתורת חשיבות משום צורה היוצאת. וזה עביד דבטלה. ומהאי טעמא בתורת כסף קונה מטבע שקונה גוף הדבר וממילא השיוי צורה שלו משום דינא דמלכותא. מה שאין כן בתורת חליפין שעיקר דעתו אצורה וזה אינו נקנה. ואף שיהיה ממילא שלו לא מהני כיון דדעתיה כו' על מה שאינו קונה. כמלוה ופרוטה או דעתיה אמלוה כו'. ויתר ביאור דברי נ"י כתבנו בעזה"י בה' קדושין:
ולע"ד הפירוש דהא עבד לקנס וכהאי גוונא מחלקין בין דקל לפירות שהפירות יוצאין מגוף הדבר חשוב שעומד בגוף הדבר ונקנין מה שאין כן זכות שמבחוץ אינו עומד בהדבר להיות נקנה בקנין החפץ וכן טובת הנאה אינו ממון עיין שם. ומחלק הש"ס בין עבידא דאתי הוי גם כן כעומד ונכלל בהחפץ מה שאין כן במה דמי יימר כו' עיין שם פרק השולח. וכן מקדש בחלקו לא מהני אי ממון גבוה אף דשוה ממון הזכות לאכלו שאין בו קנין עיין שם. ולכך מטבע אי לא היה עבידי דבטלי היה נחשב השיוי בגוף הדבר שכסף שיש עליו צורה זו שוה כו"כ אבל כיון דבטלה שוב אין השיוי בכלל גוף הדבר רק מצד הגזירה דינא דמלכותא יש לו ממילא השיוי שיוצא בכו"כ ולכך בתורת כסף שפיר חשוב כסף דמ"מ יש לו השיוי מצד גזירת המלך. אבל לענין חליפין דונתן לרעהו כתיב דאינו בתורת שיוי רק נתינת הנעל גורם הקנין. ואף לר"ש דמהני בפירי מ"מ הנתינה עושה הקנין. ומטבע מה שנותן לו אינו השיוי שבו. וזכות השיוי שיש לו זה ממילא וזה לא נתן לו כיון שאינו בכלל גוף הדבר. ואם לא היה דעתי' אצורה היה מהני מצד הכסף שבו דעכ"פ פירי רק כיון דדעתיה אצורה וזה אינו נותן לו רק ממילא נעשה שלו על ידי נתינת הכסף שיש בו הצורה יש לו זכות השיוי מחמת דד"מ כנ"ל. ואין כאן נתינה שיהיה קונה בחליפין. משא"כ כסף אין צריך נתינה רק שיהיה לו דמי המקח ועכ"פ יש לו כנ"ל:
שם תנן הזהב קונה את הכסף מאי לאו בחליפין כו' תמוה מאוד כקושית התוספות וכי לא ידע סיפא דמתני'. ואמר אחר כך הכי נמי מסתברא כאלו היה דיוק בעלמא והא הכרח גמור. וגם קושיא ב' של תוספות מה מייתי ועוד תניא כו' הא לא הוזכר בברייתא יותר ממתני' רק מפרש כסף אינו קונה כיצד כו'. ולע"ד יש לומר פשוט דהיה אפשר לומר הטעם דאין מטבע נעשה חליפין דכל קנין צריך להיות מורה על הקנין המעשה כמו שכתב הרא"ש בבא בתרא וכמה דוכתי. ולכך מטבע מורה רק בתורת כסף דמהאי טעמא כתבו תוספות דיבור המתחיל שמע מינה דסתמא אינו קונה רק מפרש בתורת חליפין עיין שם. ואם כן יש לומר דגם מפרש לא מהני דזה רק דיבור וכיון שהמעשה לקיחת המטבע מורה בסתם בתורת כסף. אין כאן מעשה קנין על חליפין ולא קני. אך להנ"ל אם נותן המטבע רק על מנת להחזיר כמו שכתבו תוספות או שאינו שוה שפיר מורה המעשה על קנין חליפין והי' קונה. ומיושב בזה מה דפריך הקושיא ממתני' אחר שהקדים דברי ר"פ דטעמא משום דעתיה אצורתא. ולהנ"ל אתי שפיר דבלא זה מ"ל הטעם דאין נעשה כנ"ל. והוי מצי לאוקמי מתני' כנ"ל עמ"ל או אינו שוה דמורה ומהני לכ"ע ורק אר"פ דטעמא משום צורתא כנ"ל א"כ לעולם לא מהני למ"ד אין נעשה ופריך שפיר:
והנה עכשיו על כל פנים למ"ד נעשה דוקא במפרש בתורת חליפין כמו שכתבו תוספות. ואם כן שפיר מצינו למימר במשנה בתורת חליפין רק דמיירי בסתם שלא פירש כלום כפשטא דמתני' דלא הוזכר שפירש באיזה קנין רוצה לקנות. ולכך שפיר הזהב קונה את הכסף דהיינו כסף מיוחד כדדייק הש"ס דממילא מהני גם בסתם דזה עצמו הוי כפירש בתורת חליפין כיון שמוכר הזהב ואמר שבעד הזהב שלוקח מקנה לו אותו הכסף מיוחד אם כן הוי מפרש בתורת חליפין דבתורת כסף ומשיכה אינו מקנה הכסף מיוחד רק חיוב לשלם. ואם כן שפיר הוי פירש וקונה הכסף מיוחד. מה שאין כן להיפוך הכסף אינו קונה הזהב היינו שאומר שבעד הכסף שלוקח מקנה לו הזהב מיוחד שפיר לא קני דזה אינו מורה כלל שבתורת חליפין. דהא אם לוקח הכסף בתורת דמים כיון דכספא טיבעא כו' גם כן מקנה לו בעד הכסף שמקבל הזהב מיוחד דדהבא פירי וממילא הוי רק בתורת כסף ולא קני דאינו מורה כלל בתורת חליפין. ומה שעל פי דין מעות אינו קונה זה לא מיקרי שמורה על חליפין דאם לא כן לא היה צריך תוספות שמפרש בתורת חליפין דלעולם היה קונה. וע"כ דצריך שיורה מצד המעשה או שמפרש. ואם כן שפיר החילוק כנ"ל. כיון דדהבא פירי וכשלוקח הזהב ואומר שבעד הזהב מקנה לו הכסף מיוחד הוי שפיר כפירש דאי בתורת משיכה אינו אלא חיוב כנ"ל. מה שאין כן הכסף שלוקח ובעדו מקנה הזהב גם בתורת כסף הוא כן ולא הוי כפירש ושפיר אינו קונה כנ"ל. ולא קשה כלל מסיפא. ואמר אחר כך רק הכי נמי מסתברא דאי בתורת חליפין תרוייהו ליקנו אהדדי היינו דהא יש אופן שגם הכסף יקנה הזהב כשמפרש בתורת חליפין או עמ"ל ולמה תני סתם אינו קונה. והוא רק דיוק. ומייתי אחר כך ועוד תניא כיצד מכר לו כ"ד דינרי כסף בדינר זהב כו'. ודייק הברייתא דמפרש להיפוך דאף דכספא טיבעא והזהב הוא החפץ הנמכר מ"מ הוא פירש בהדיא שרוצה למכור הכסף בעד הזהב ואעפ"כ לא מהני לשוי' המעות חפץ. אבל להנ"ל הא הוי זה כפירש להדיא בתורת חליפין דאז גם הכסף דבר הנמכר כמו הזהב ומוכח שפיר מברייתא דאף מפרש לא מהני כנ"ל. דבמשנה י"ל כסף אינו קונה הזהב דגם כן אמר שמוכר הזהב בעד הכסף שמקבל והיה שפיר הטעם כנ"ל דאינו כמפרש. מה שאין כן בברייתא דלהדיא שמכר הכסף כנ"ל. ואף עפ"כ לא מהני ודייק שפיר:
עוד י"ל וגם מה שהקדים דברי ר"פ כנ"ל. דהנה הוי מ"ל טעם דמ"ד אין מטבע נעשה חליפין או משום דבעי כלי וכקושיית תוספות. או אף לר"ש דגם פירי עבדי חליפין מ"מ כמו שכתבו תוספות דמטבע לאו כלי גם כן לאו פירי ולא מהני גם לר"ש. ומזה עצמו הוכיחו תוספות דהוי כלי והיינו לר"פ. אבל לא הוי מצי למיפרך דיש לומר טעמא דאין נעשה חליפין באמת כנ"ל. ואם כן בחליפין שוה בשוה דמהני אף דלאו כלי וגם לאו פירי שפיר יש לומר לכולי עלמא מהני ולא קשה ממתני' דמיירי שוה בשוה. ולכך הקדים דברי ר"פ דאמר טעמא משום דעתיה אצורתא ומהאי טעמא גם שוה בשוה לא מהני כמו שכתבו תוס' לקמן ופריך ממתני':
אמנם לכאורה גם אר"פ לא קשה. דלכאורה טעמא דר"פ אינו מובן ניהו דאותו השיוי שבמטבע שהוא יותר על גוף הכסף מחמת טיבועו שיוצא בהוצאה זה עבידא דבטלה ואין בו ממש ואינו מסויים אבל מ"מ גוף השיוי שמחמת עצמו זה מסויים ויש בו ממש ולמה לא יקנה מחמת שויו שמחמת עצמו ולמה לא יהיה דעתיה רק אצורתא הא בקדושין דאמר מלוה ופרוטה דעתה אפרוטה משום שזה בעין עיין שם משא"כ כאן להיפוך דצורה עביד דבטלה כנ"ל:
אמנם לטעם ג' של תוס' וכדכתבו בקדושין שהטעם דמטבע מיקרי כלי לפי שיוצא ויכול לקנות כל דבר כו'. אם כן מיושב שפיר סברת ר"פ דהא על כרחך מה שיקנה מטבע הוא משום דדעתיה אצורתא דאינו כלי רק מהאי טעמא ועבידא דבטלה ולא מהני. ואם כן לכאורה בשוה בשוה יש לומר דמהני גם לר"פ ולא קשה ממתני'. אך אי אפשר לומר כן במתני' דאם כן למה סיפא כסף אינו קונה זהב כנ"ל. אמנם י"ל דהא גם לר"ש דפירי עבדי חליפין מ"מ למה שכתבו תוספות דמטבע אי לאו כלי גם פירי אינו אם כן אתי שפיר טעמא דר"פ גם לר"ש כיון דמה שמועיל ע"כ רק משום כלי והיינו משום דיוצא בהוצאה כנ"ל וזה לא מהני דבטלה כנ"ל:
והנה למה שכתבתי לעיל טעם תוספות דלא חשיב מטבע פירי לר"ש משום שאינו דבר הנישום שיהיה שייך בו יוקר וזול רק קצוב בצמצום לכך אי לאו כלי לא מהני. ואם כן זה דוקא בטיבעא גמור כמו כספא דכדקאי קאי. אבל זהב דאייקר וזול לגבי כספא כדאמר לעיל אם כן שוב על כל פנים פירי הוי ולר"ש עבדי חליפין דשייך ביה נישום לגבי כסף כנ"ל. ואם כן מיושב דיש לומר שפיר דפלוגתא דרב ולוי במטבע היינו מטבע גמור ככסף דטיבעא לגמרי ואינו ביוקר וזול. דמ"ד נעשה חליפין דכלי הוי כמו שכתבו תוספות משום דיוצא ויכול לקנות כנ"ל. ומ"ד אין נעשה חליפין לטעמא דר"פ משום דמה דמהני משום דיוצא וצורה עבידא דבטלה כנ"ל. דאי לאו משום הצורה אינו לא כלי ולא פירי כנ"ל. ואם כן במתניתין שפיר יש לומר זהב קונה את הכסף כיון דזהב אייקר וזל לגבי כסף שפיר הוי פירי וקני ולא אמרינן דעתיה אצורתא מה שאין כן כסף דגם פירי לא הוי וע"כ דעתיה אצורה כו':
אך זה אינו דלישנא דר"פ דעתיה כו' משמע להיפוך דאף דהיה מועיל דהוי פירי כו' מ"מ לא מהני משום דדעתיה כו'. ואי כנ"ל א"צ דעתיה אצורתא כיון שאי אפשר שיהיה מהני רק משום הצורה שיוצא כו' וע"כ דלא כנ"ל. אך שוב אפשר לומר להיפוך דפלוגתא דרב ולוי בשוה בשוה ומ"ד אין נעשה חליפין מפרש ר"פ דדעתיה אצורתא ולא מהני אפילו שוה כמו שכתבו תוס'. ומ"ד נעשה חליפין משום דשוה בשוה מהני אף דלאו כלי ולאו פירי לכך מהני דלא אמרינן דעתיה אצורתא כנ"ל. אבל מתני' י"ל באינו שוה רק כדין חליפין דצריך או כלי או פירי גם לר"ש ולכך זהב קונה כסף דשייך בזהב יוקר וזול והוי פירי לכך נעשה חליפין דלא אמרינן דעתיה אצורה כמ"ד מטבע נעשה חליפין מה שאין כן כסף אינו קונה זהב כיון דקצוב ולא הוי פירי ויועיל רק מטעם כלי שיוצא בהוצאה כנ"ל וזה לא מהני דצורתא עבידא דבטלה ואם כן מה שהוא כלי אין בו ממש. ובלאו כלי לא מהני שאינו פרי כנ"ל. ופריך שפיר מאי לאו בחליפין וכמ"ד נעשה חליפין ואתי שפיר גם סיפא כנ"ל. ואמר אחר כך הכי נמי מסתברא דכסף אינו קונה כו' ואי ב"ח תרוייהו ליקני היינו דמשמע דאינו כלל והא משכחת שוה בשוה דבזה גם כסף קונה דאף דלאו כלי ופירי מהני ולא אמרינן דעתיה אצורתא כנ"ל. ומייתי ועוד תניא כיצד כ"ד דינרי כסף בדינר זהב דמפרש להדיא שוה בשוה ואעפ"כ אינו קונה וא"ש:
עוד יש לומר דלמ"ד מטבע נעשה חליפין והא אין המעשה מורה כלל שהוא בתורת חליפין כמו שכתבתי לעיל רק בתורת כסף. ויש לומר דכיון דמעות אינו קונה ממילא לקיחת המעות שמורה על קנין המעות ממילא מורה על חליפין. דכשנותן בתורת כסף או אפשר גם סתם דאף אי לא קני עד שימשוך מ"מ קונה המעות כמו שכתבתי לעיל דמהאי טעמא מותר להוציאן שבעד הסילוק נותנו לו אם כן אינו מורה על חליפין דגם בתורת כסף קונה המעות. אבל במפרש בתורת חליפין לא קשה מה שכתבתי לעיל דהוי רק דיבור דזה אינו דכיון דמפרש בחליפין אינו רוצה להקנות המעות רק אם יקנה ואי בתורת כסף וזה לא יקנה לא קני המעות שוב מורה מעשה קבלת המעות על בתורת חליפין כיון שמורה שקונה המעות. ומהאי טעמא שפיר מטבע נעשה חליפין כנ"ל. ואם כן שפיר י"ל במשנה למ"ד מטבע נעשה חליפין דאדרבה אמרינן כילדותיה דרבי דדהבא טבעא וכספא פירי. ולכך הזהב קונה את הכסף מיוחד דמטבע נעשה חליפין ושפיר מורה על קנין דבתורת כסף מעות אינו קונה כנ"ל. אבל הכסף אינו קונה הזהב מיוחד דלהיפוך כיון דכסף לגבי זהב פירי אם כן אף בתורת כסף גם כן יקנה זה הכסף דהוי משיכה שקונה לחייבו בזהב רק לא יקנה הזהב מיוחד אבל מ"מ קונה הכסף בתורת משיכה לגבי זהב ואם כן שוב אינו מורה כלל קבלת הכסף על תורת חליפין ולא מהני אפילו מפרש שאינו אלא דיבור כנ"ל. ומהאי טעמא לא קני הזהב מיוחד בתורת קנין רק מחייב כנ"ל. ומשני בתורת דמים ותני מחייב שגם זה נקרא קונה החיוב. ואמר שפיר אחר כך ה"נ מסתברא כסף אינו קונה כו' ואי כנ"ל בחליפין ונימא דכסף פירי תרוייהו ליקני דזהב בתורת חליפין שמורה כנ"ל. וכסף בתורת משיכה וע"כ קונה לחייבו בזהב כנ"ל ולמה תני אינו קונה. ושפיר לס"ד דחיוב אינו בכלל קונה לא היה קשה כלל מסיפא דהוי מ"ל כנ"ל. רק עכשיו דגם זה מיקרי קונה שוב מוכח מסיפא דאינו קונה דלא כנ"ל. ומייתי ועוד תניא מכר לו כ"ד דינרי כסף כו' לא קנה עד שימשוך היינו שלא קנה הכסף כו'. ואי כנ"ל הא הכסף קנה לחייבו בזהב וע"כ דכספא טיבעא כזקנותיה דרבי כנ"ל:
225ימים לסיום הש״ס