בבא מציעא ל ע"א

דף ל - א

תרגומא, יש להעמיד,  בפועלים המנהיגים תורי ^[310], את השוורים של בעל הבית, דנפיש פסידייהו [שמרובה הפסדם].

לפי שבזמן הגמרא, רוב עבודת הקרקעות היתה נעשית באמצעות שוורים. ובחרישת הכרמים, ואף בשעת בצירתם, היו נעזרים בשוורים, שהיו מובילים את כלי המחרשה ואת הבוצרים בין שורות הכרמים, בעגלה המונהגת על ידי שוורים. ובשעת הבצירה היו נותנין את הענבים בעגלה.

לפיכך, אם אין הבעלים נמצאים עם הפועלים, ואינם מפקחים עליהם - יכול להגרם להם הפסד גדול, משום שאין דרך הפועלים לחוס על הכרם ועל השוורים, ומנהיגים אותם על הגפנים ועל הנטיעות, והם מתקלקלין, ואף השוורין נסחבין ונשברים.

שנינו במשנתנו: מצא כסות, שוטחה לצורכה אבל לא לכבודו וכו'.

איבעיא להו: אם רוצה המוצא לשטוח את הכסות גם לצורכו וגם לצורכה - מאי? האם מותר לו לעשות כך או אסור? ^[311]

תא שמע ראיה ממה ששנינו במשנתנו: שוטחה לצורכה.

ומשמע שרק לצורכה - אין, אכן מותר לו לשוטחה.

הא לצורכו ולצורכה - לא ישטחנה!

אימא סיפא: אבל לא ישטחנה לכבודו. ומשמע שרק לכבודו לבד, הוא דלא ישטחנה.

הא אם שוטחה לצורכה ולצורכו - שפיר דמי!

אלא, מהא, מדברי משנתנו, ליכא למשמע מינה. שהרי אין אנו יודעים אם הרישא דווקא, או הסיפא דווקא. ^[312]

תא שמע, ראיה מדברי הברייתא, ששנינו בה: המוצא כסות, לא ישטחנה, לא על גבי מטה, ולא על גבי מגוד [יתד, קולב] לצרכו. אבל ישטחנה על גבי מטה ועל גבי מגוד - לצרכה.

ואם נזדמנו לו אורחים, לא ישטחנה באותה שעה שהם מתארחים אצלו, לא על גבי מטה ולא על גבי מגוד, בין לצורכו ובין לצורכה!

וסוברת עתה הגמרא, שהטעם לכך שאם נזדמנו לו אורחים לא ישטחנה אף לצרכה, הוא משום שעל ידי השטיחה הרי הוא מתכבד בגלימא, והרי זו שטיחה לצרכו ולצרכה.

ומוכח מכאן, שלצרכו ולצרכה - אסור!

ודוחה הגמרא: אכן אפשר לומר שלצרכו ולצרכה מותר, ושאני התם, כשנזדמנו לו אורחים, שאז אסור לו לשוטחה אף לצורכה בלבד, משום דעל ידי ששוטחה כשיש אצלו אורחים - מקלא קלי לה [כאילו שורף הוא אותה].

ובמה הוא שורפה?

אי משום עינא, שעל ידי כך תשלוט בה עין הרע של האורחים. ^[313]

אי משום גנבי, שמא יגנבוה האורחים.

תא שמע ראיה מברייתא בענין עגלה ערופה ^[314] שאמרה תורה "אשר לא עובד בה", והיינו, שלא נעשתה עמה עבודה:

תניא: הכניסה, את העגלה שרוצים להביאה כעגלה ערופה, לרבקה [מין מתקן שמחברים בו כמה בהמות בצואריהן זו אצל זו, והן דשות ביחד את התבואה ^[315]], ודשה את התבואה מאליה, ללא כוונת בעליה, עדיין אותה עגלה כשירה לצורך עגלה ערופה. ^[316] שהואיל והוא לא נתכווין שתדוש, אין בדישה זו משום עבודה לפסלה, והרי היא בכלל מה שנאמר בפרשה: "ולקחו עגלת בקר אשר לא עובד בה, אשר לא עלה עליה עול".

אבל אם היתה אמה של העגלה דשה את התבואה, והכניס את העגלה בשביל שתינק מאמה, ואף תדוש עמה בשעת היניקה - פסולה.

והא הכא, כשהכניסה בשביל שתינק ותדוש, דלצורכו ולצורכה הוא, שהרי הכניס את העגלה גם לצרכה, בשביל שתינק, וגם לצרכו, בשביל שתדוש, וקתני שהרי היא פסולה, כיון שזה נחשב שעבד בה! ^[317]

ודוחה הגמרא: שאני התם, דאמר קרא: "אשר לא עבד בה" - משמע, מכל מקום, אף אם זה היה גם לצרכה.

ומקשינן: אי הכי, אפילו ברישא, שלא נתכוון שתדוש, נמי תיפסל!

ומתרצינן: הא, הרישא, לא דמיא אלא להא דתנן לגבי פרה אדומה, שנאמר בה "אשר לא עלה עליה עול": אם שכן [נעמד] עליה עוף, שלא מדעת הבעלים - כשירה, שאין זה נחשב שעלה עליה עול.

אבל אם עלה עליה זכר, אף שהיה זה שלא מדעת הבעלים - פסולה.

מאי טעמא? כדברי רב פפא.

דאמר רב פפא: אי הוה כתיב בעגלה ערופה "אשר לא עובד", ואף הוה קרינן כך: "עוּבַּד", הוה אמינא, שאפילו אם נעשתה בה עבודה ממילא, שלא מדעתו, פסולה.

ואי כתיב "עבד", וקרינן "עָבַד", הוה אמינא, שאינה נפסלת - עד דעבד בה איהו [עד שעבד בה הוא בעצמו, מדעתו].

אבל השתא, דכתיב "עבד", ללא וי"ו, ובקריאה קרינן כאילו היה כתוב "עוּבַּד", בעינן שיהיה "עוּבַּד" - דומיא ד"עָבַד". והיינו, מה עָבַד בה הוא - דניחא ליה, אף כשעוּבַּד בה מאליו, נפסלת דווקא היכא דניחא ליה.

ולכן, כששכן עליה עוף, שאין לו בכך שום תועלת, ואין זה נוח לו, אינה נפסלת בכך.

אבל כשעלה עליה זכר, שמרויח הבעלים מכך, לפי שרוצה הוא שתתעבר פרתו, ^[318] הרי היא נפסלת.

ואם כן, הרישא של הברייתא, שמדובר בה שהעגלה דשה, אבל אין בעליה רוצה בכך, דומה למקרה ששכן עליה עוף, שאין מזה לבעליה כל תועלת, ולכן אין העגלה נפסלת בכך.

שנינו במשנתנו: כלי כסף וכלי נחושת משתמש בהן וכו'.

תנו רבנן: המוצא כלי עץ, ונשתהו הבעלים מלדרשם, משתמש בהן המוצא - בשביל שלא ירקבו ^[319].

ואם מצא כלי נחושת, משתמש בהן אף בחמין, ולא רק בצונן. אבל לא ישתמש בהם על ידי שיתנם על האור [האש] לחמם בהם דבר מה, מפני שהוא משחיקן על ידי כך [ומה ששנינו שמשתמש בהן בחמין, היינו שהוחמו על האש בכלי אחר].

מצא כלי כסף, משתמש בהן דווקא בצונן. אבל לא ישתמש בהן בחמין, מפני שהשימוש בחמין משחירן.

מצא מגריפות [שגורפין בהן מן האש] וקרדומות, משתמש בהן בדבר רך, אבל לא בדבר קשה, מפני שהשימוש בהן בדבר קשה - מפחיתן [פוגמן].

מצא כלי זהב וכלי זכוכית, לא יגע בהן - עד שיבא אליהו.

כדרך שאמרו שצריך המוצא לטפל באבידה שנשתהו בעליה מלדרשה - כך אמרו אף בפקדון, שצריך הנפקד לטפל בו.

ותמהינן: פקדון - מאי עבידתיה גביה [מה מעשהו של הנפקד אצל הפקדון]? היאך מותר לו להשתמש בו? יבואו בעלי הפקדון - ויטפלו בו!

אמר רב אדא בר חמא אמר רב ששת: מדובר בפקדון שהלכו בעליהן למדינת הים, ואינם יכולים לטפל בו, ולכן על הנפקד לטפל בו כבאבידה.

שנינו במשנתנו: מצא שק או קופה וכל דבר שאין דרכו ליטול - הרי זה לא יטול.

מנהני מילי?

דתנו רבנן: ממה שכתוב בפרשת אבידה: "והתעלמת", משמע שישנם פעמים שאתה מתעלם מהאבידה.

ומזה שכתוב באותה פרשה "לא תוכל להתעלם" משמע שישנם פעמים שאי אתה מתעלם.

הא כיצד? היאך יתכן שמותר למוצא להתעלם מהאבידה?

ומביאה הברייתא שלש אפשרויות לכך:

א. אם היה המוצא כהן, והיא, האבידה, נמצאת בבית הקברות [וכהן אסור ליטמא למתים],

ב. או שהיה המוצא אדם זקן, ואינה לפי כבודו להשיב את האבידה,

ג. או שהיתה המלאכה שלו, של המוצא, שעוסק בה עתה, מרובה משווי האבידה של חבירו [כלומר, שדמי ביטול מלאכתו, שיפסידם אם יטפל במציאה, יתרים על דמי האבידה כולה], לכך, על מקרים כגון אלו, נאמר "והתעלמת מהם".

והוינן בה: למאי, לאיזו מהאפשרויות הללו, איצטריך קרא להשמיענו שמותר להתעלם?

אילימא לענין כהן והיא בבית הקברות, הרי פשיטא שאינו צריך להשיב אבידה הנמצאת בבית הקברות!

שהרי האי, דין השבת אבידה, מצות עשה היא "השב תשיבם" ^[320]. ואילו האי, האיסור של כהן להיטמא למת, גם איסור לא תעשה הוא "לנפש לא יטמא", וגם מצות עשה הוא "קדושים יהיו". ופשוט הוא, שלא אתי [שלא יכול לבוא] העשה של אבידה, ודחי את לא תעשה ועשה של טומאת כהן! ^[321]

ותו, ועוד, אף לו היה באיסור טומאת כהנים רק לא תעשה, מכל מקום, הרי לא דחינן איסורא, את איסור טומאת הכהנים - מקמי [מלפני] ממונא, מצות השבת אבידה. ^[322]

ואלא מה נאמר, שבא המקרא "והתעלמת" ללמדנו למקרה השני שהוזכר בברייתא, שהיה שלו מרובה משל חבירו, שאינו חייב אז להשיב?

הרי דין זה - מדרב יהודה אמר רב נפקא!

ויש אומרי' פושרין הן הלוחשין ושאר שמעתתא דר' יוחנן פירשנום בפ' כיסוי הדם.

ושוטחה לצורכה אבל לא לכבודו מיבעיא לן לצרכה ולצרכו מאי ת"ש שוטחה לצרכו וכו' ת"ש לא ישטחנה לא על גבי מיטה ולא על גבי מגוד לצרכו ולא איפשיטה. פי' לרבקה לפטמה מלשון עגלי מרבק.

ת"ש הכניס לעגלה לרבקה ובהליכתה דשה ברגליה בתבואה שבגורן כשירה בשביל שתינק משדי אמו ותדוש פסולה ופשוטה היא. ת"ש מהא דתנן במסכת פרה שכן עליה עוף כשירה עלה עליה זכר פסולה והא עליית עליה זכר לצרכו ולצרכה היא וקתני פסולה.

ודחי רב פפא ואמר כל מלתא דניחא ליה אע"ג שלא עשאה בידים מעשיו הן ודייק מדכתב עבד וקרינן עובד:
מצא כלי חרש וכלי נחשת משתמש בהן לצרכן אבל לא לשחקן מצא כלי עץ משתמש בהן שלא ירקבו כלי נחשת משתמש בהן בחמין אבל לא על ידי האור.

כלי כסף משתמש בהן בצונן אבל לא בחמין מפני שמשחירן. מגרפות וקרדומות משתמש בהן ברך אבל לא בקשה מפני שמפחיתן כלי זהב וכלי זכוכית לא יגע בהן עד שיבא אליהו כדרך שאמרו באבידה כך אמרו בפיקדון שהלכו בעליו למדינת הים.

מצא שק או קופה שאין דרכו ליטול הרי זה לא יטול אלא אם רוצה לעשות לפנים משורת הדין כר' ישמעאל. פי' פתכא דאופי חבילה של חריות של דקל. פי' וקא מיתפח יגע והניח משאו לארץ כדי ליפוש. לא חרבה ירושלם אלא מפני שהעמידו דבריהם על דין תורה ולא עשו לפנים משורת הדין. ת"ר והתעלמת פעמים שאתה מתעלם כיצד זקן ואינה לפי כבודו אבל כהן והיא בבית הקברות לא צריכא מאי טעמא דהא כהן מוזהר בטומאה עשה ולא תעשה עשה שנאמר וקדשתו קדשים יהיו לאלהיהם לא תעשה שנאמר לנפש לא יטמא בעמיו והשבת אבידה עשה היא שנאמר השב תשיבם לאחי' ולא אתי עשה ודחי את לא תעשה ועשה ותוב לא דחינן איסורא מקמי ממונא.

הכניסה לרבקה ודשה וכו'. ר"ח ורש"י ז"ל פירשו דאעגלה ערופה קאי, ואני שמעתי דאפרה אדומה קאי ועלה תניא במסכת פרה בתוס' וסיפא קתני עלה עליה זכר פסולה וההיא על כרחך בפרה אדומה קאי דאילו בעגלה ערופה ליכא לאוקמה דעגלה לר' אלעזר בת שנתה היא וא"נ בת שתי שנים לרבנן לא מקבלה זכר כדאמרי' בבכורות, ובמס' ע"ז ולא ניחא לי למרה וה"ג הכא בשמעתין הא לא דמיא אלא לסיפא, ורבוותא גרסי הא לא דמיא אלא להא וכן כתוב במקצת נוסחי, ואע"ג דקרא בעגלה כתיב הא גמרי מהדדי במסכת סוטה בג"ש דעול עול, א"נ סברא הוא דשוין הן.
ופי' רש"י ז"ל רבקה שקושרין שתים ושלש פרות לדישה וכיוצא בו במס' עירובין בפ"ב וביניהן כמלא שתי רבקות של שלש שלש פרות, ופי' הענין שהכניסה לזו עמהן כדי שתינק והיא דשה מעצמה, וי"א שפי' לרבקה מקום שמפטמין אותן בו מלשון עגלי מרבק ויש שונין לרבקה בדגשות הבית ושוא כלומר לפטמה, ור"ח ז"ל כן כתב לרבקה לפטמה ומשום הכי כשרה דלא ניחא ליה שדישה מכחישתה.
ואיכא דרמי אהא עלה עליה זכר אמאי פסולה נימא משום הנאת ולד דהיא הנאת פורתא לא מפסיד טובא כדאמרי' במסכת ע"ז ולאו מילתא היא דאי אמרת כשרה הא ניחא ליה.
אלא הא איכא למידק עלה והא תנן בפ"ב דפרה אין לוקחין פרה מעוברת ד"ר אליעזר וחכמים מכשירים והיאך חכמים מכשירין והרי עלה עליה זכר פסולה ואיכא למימר דכי אמרינן עלה עליה זכר פסולה ה"מ בפניו אבל שלא בפניו לא משום דבעינן דומיא דעבד דניחא ליה בשעת עבודה דמאי שנא מדלגבי הכשר דבעינן עודהו הטל עליהן ואע"ג דהתם איפש' דניחא ליה ואיפשר דלא ניחא ליה והכא ודאי ניחא ליה מ"מ לאו דומיא דעבד הוא ועוד דהא גבי יאוש שלא מדעת אע"ג דאי ידע ודאי מיאש דהאתלמוד לא בעינן אלא שידעו בעלים בנפילה אלמא ודאי מיאש ואפ"ה כל זמן שלא שמעו לאו יאוש הוא וכ"ש הכא דכתיב עבד הילכך בעינן דניחא ליה בשעת מעשה כנ"ל.
ומסתפינא מרבוותא דאינהו מפרקי דמתני' דפרה ה"פ אין לוקחין פרה מעוברת לעוברה כגון שדרכה לילד פרות אדומות והעבירו לפניה כוס של יין אין לוקחין אותה דכתיב ויקחו אליך פרה אדומה בעינן קיחה משעה שהיא פרה אדומה כלומר שבאה לעולם וחכמים מכשירין דלא משמע להו ויקחו הכי וכן משמע בר"פ אין מעמידין דר' אליעזר דריש ויקחו ורבנן לא דרשי ויקחו והאי פירושא סליק אבל בנסחאות מדוייקות גרסי' ר' אליעזר אומר פרת חטאת המעוברת כשרה וחכמים פוסלין ולפי גרסא זו אין עליך לדון כלשון האחרון אלא כלשון הראשון. או שנאמר דלרבנן עלה עליה זכר נמי פסולה והאי דפליגי במעוברת להודיעך כחו דר' אליעזר דכחא דהיתרא עדיף ליה והא מני רבנן היא ור' אליעזר סבר לה כר' יהודה דקתני בעלה עליה זכר ר' יהודה אומר אם העלהו פסולה אם מעצמו כשרה ולא דריש עובד:

קרא למאי אתא אילימא לכהן והוא בבית הקברות פשיטא עשה ול"ת הוא וכו'. זו גירסת רש"י ורבינו אלפסי ז"ל, וקשיא להו השב' אבדה נמי עשה ול"ת הוא וניחא להו שאין ל"ת מועיל לדחות אלא עשה הוא דקא דחי וקשיא לן הך נוסחא ופירושה השבת אבדה ל"ת בלחוד היא כדאמרי' לעיל המתין לה לאחר שנתייאשו הבעלים ונטלה אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם בלבד והכא נמי שהאבדה בבית הקברות ואינו מחזיר אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם ותו דאמרינן לקמן הא לאו הכי ה"א ניצת ליה עשה ול"ת הוא ואין עשה דוחה וכו' ופירשו רבנן דאהשבת אבדה קשיא ליה דעשה ול"ת הוא והיכי משכחת לה אם בהגביהו משום השב תשיבם בלחוד עובר אם בשהעלי' עיניו ולא נטלה כלל משום לא תוכל להתעלם עובר.
ויכולני לומר דהני בשהגביה ע"מ להחזירה ולפני יאוש נמלך שלא להחזיר שעובר בלאו ועשה הואיל ולפני יאוש מעלים עיניו ממנו ואינו מחזיר והכי אקשי' קרא למאי אתא אילימא לכהן והיא בבית הקברות לא מיבעי' לא נטלה כלל דפשיט' שאינו מחזיר אלא אפילו הגביה קודם לכן ולא החזיר ועכשיו היא בבית הקברות נמי פשיטא שלא יחזיר אע"פ שנתחייב בהשב תשיבם כיון שכבר נטלה ע"מ להחזיר משום דאין עשה דוחה ל"ת ועשה ולפיכך הקשו הם ז"ל הא משכחת לה דאיכא ל"ת ועשה וכן הא דאמרי' לקמן עשה ול"ת הוא כשנטל ע"מ להחזיר ואמר לו אביו אל תחזיר והיא לפני יאוש ואי קשיא לוקמה לההיא בשלא נטלה אלא שראה אבידה ורצה להחזיר ואמר לו לא תטול ולא תחזיר ולא תקשי אה"נ ומיהו כיון דאכתי קשיא אמר לו אביו הטמא ניחא ליה לתרוצי חדא דשויא לתרויהו זה כתבתי מדוחק להעמיד דברי רבותי'.
עוד איפשר לי לומר דהכי קאמרינן דאע"ג דלא עבר משום השב תשיבם עד שתבא לידו מיהו כיון דאם החזירה קיים מצות של השב תשיבם חשיב ליה עשה שאם בטל עשה שבטומאת כהן הרי קיים עשה של השבת אבידה הילכך אי לאו משום דטומאת כהן עשה ול"ת הוא ידחה דהשבת אבידה עשה הוא וכן הא דאקשינן לקמן עשה ול"ת הוא משום שאף ע"פ שעדיין לא נתחייב במצות השב תשיבם ואם עבר עליו אינו כעובר על עשה מ"מ בטל עשה ול"ת הילכך בלא קרא נמי לא ניצת ליה אלא יבטל מצות עשה של אביו כדי שיקיים עשה ול"ת ופשיטא שלא ישמע לו אבל אינו נכון דכיון שלא חל עליו מצות השב תשיבם של אביו קודמת אי לאו קרא דכולכם חייבין בכבודי.
ומיהו אכתי איכא למידק הכא ואפילו עשה ולא תעשה נמי היכי דחי ליה והא קי"ל אימר דאמרינן אתי עשה ודחי ל"ת ה"מ כגון מיל' בצרעת וסדין בציצי' דבעידנא דקא עבר ליה ללאו קא מקיים ליה לעשה אבל כי מטמא עבר ליה ללאו ולא מקיים ליה לעשה עד דמהדר ליה ואע"ג דשקיל לה מיד וכגון דקיימא בפתח ביה"ק מ"מ לא מקיים לי' לעשה עד דמהדר למרא ואיפ' דלרוח' דמילתא אקשי ליה.
ואיכא מקצת נוסחי עתיקי ודוקני דכתיב בהו פשיטא מי דחינן איסורא מקמי ממונא ונ"ל דה"פ משום דכיון דאפילו בעל אבדה כהן אינו רשאי להטמא בה היאך יטמא זה בשבילה והרי אם באו בעלים ואמר' לא בעי' לה ליתיה לעשה כלל הילכך לא דחינן מצות עשה משום מצוה שבממון שאם הפקיר בעליו ממונו פטור זה מאותה מצוה שהרי חייב הוא לומר כן כדי שלא יטמא כהן ששניהן חייבין בכבודו של מקום והתורה אמרה להחזיר אבדה לחברו ולכבד אביו בממונו ולא לעבור על המצות.
ודמי' לההיא דגרסינן בכתובות אימר דאמרי' דאתי עשה ודוחה ל"ת כגון מילה בצרעת דלא אפשר דלאו לקיומיה לעשה אבל הכא אי אמרה לא בעי' מי איתיה לעשה כלל כלומר הואיל ואפשר לה לבטלו אע"פ שאמר' בעינא ליה אין שומעין לה ששניהם חייבין בכבודו של מקום ולא גלי רחמנא בכי האי עשה דנדחי וכ"ש הוא בדבר שבממון דכל שבשלו אינו רשאי בשל חברו נמי אינו רשאי ולהאי נסחא ל"ק מידי ולרוחא דמילתא אקשי' דאפילו הויא. השבת אבדה עשה ול"ת וטומאת כהן עשה בלחוד לא דחי ליה משום דלא דחינן איסורא מקמי ממונא.
ובנוסחא דר"ח איתנהו לתרויהו פשיטא עשה ול"ת הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה ותו מי דחי' איסרא מקמי ממונא ולפי זה הפירש הא דאמרינן לקמן הא לאו הכי ה"א ניצת ליה וכו' אטומאת כהן בלחוד פריך דאלו השבת אבדה ל"ק דכיון דממונא ה"א ניצת ליה דכי אמר רחמנא להדר במקום דליכא איסורא כי ההיא דהתם דכי אמר רחמנא לא יוכל לשלחה במקום דליכא איסורא וכ"ת למה לי קרא לאמר לו אביו אל תחזיר אתא כדקאמרי' הכא קרא לזקן ואינה לפי כבודו אתא לאו מילתא היא דכיון דקתני בהדיא יכול אמר לו אביו הטמא ישמע לו ת"ל וכו' ומשמע דלהכי איצטריך קרא ומסתברא דקושיא אעיקר מילתא נמי קאי דקתני ת"ל איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו כולכם חייבין בכבודי ואם אמר לך אביך חלל שבת אל תשמע לו ועלה קשיא הא שבת עשה ול"ת הוא ואין עשה דכבוד דוחה אותם.
ובירושלמי (ה"י) גרסי' בכל אתר את אמ' מצות עשה קודמת למצות ל"ת והכא את אמר אין מצות עשה קודמת למצות ל"ת אימר שנייה היא הכא שהוא ואביו הוזהרו על המצות אלמא אי לאו האי טעמא ה"א בהשבת אבידה היא ל"ת בלחו' ניצת ליה וזו ראיה למה שכתבנו דמטומאת כהן בלחו' קא פריך בגמרא דילן דהיא עשה ול"ת:

הא דאבעיא להו לצרכו ולצרכה מאי. איכא למידק, אמאי לא דייק ממתניתין דשרי, דהא קתני ספרים קורא בהן אחד לל' יום, כלי כסף וכלי נחושת משתמש בהם לצרכן אבל לא לשחקן. ותירצו בתוספות, דטעמא דלצרכו ולצרכה, דחיישינן שמא ישתמש בה לאחר שלא תהא צריכה עוד לשיטוח, אבל בספרים כבר בארנו ענין תשמישן, אחד לל' יום ולא יקרא לכתחלה ולא אחר עמו ושלא ישנה ויתרגם וכן כל דיני הקריאה, הילכך אין לחוש, וכלי כסף וכלי נחשת משתמש הוא אפילו לצרכו לבד. ואין תרוצם עולה יפה וצריך עיון עוד.

הכניסה לרבקה ודשה. רש"י ורבנו חננאל ז"ל פירשוה בעגלה ערופה, והיינו דמייתי עלה הא דרב פפא דאמר אי כתוב עבד וקרינן עבד, וההוא בעגלה ערופה הוא דכתיב. והא דמייתי עלה ההיא דשכן עליה עוף, וההיא ודאי בפרה אדומה היא שנויה, דאלו בעגלה ערופה אפילו עלה עליה זכר כשרה, דלא ניחא להו לבעלים משום דלא מקבלה זכר, דהא לרבי אליעזר (פרה פ"א מ"א) בת שנתה היא, ואפילו לרבנן דאמרי בת ב' שנים, לא מקבלה זכר, כדאיתא בריש פרק אין מעמידין (ע"ז כד, ב) וכן בבכורות (יט, ב). הא לא קשיא, דעגלה ערופה למדה היא מפרה אדומה בסוטה (מו, א) בגזירה שוה דעול עול. ולא גרסינן הא לא דמיא אלא לסיפא, אלא הכי גרסינן: הא לא דמיא אלא להאי. ואחרים פירשוה בפרה אדומה, ובודאי בתוספתא (פרה פ"ב ה"ב) גבי פרה אדומה מתנייא, וההיא דשכן עליה עוף סיפא דההיא היא, והכי גרסינן הא לא דמיא אלא לסיפא. ודמייתינן עלה הא דרב פפא, משום דפרה ועגלה ערופה למדות זו מזו בגזירה שוה כדאמרן.

לרבקה. פירש רש"י ז"ל: קופל"א, שקושרים ג' פרות או ד' בצואריהם זו אצל זו ודשין הדישה, והוא מלשון מה שאמרו בערובין פרק פסין (יז, ב) כמה יהא ביניהם במלא שתי רבקות של ג' פרות. ורבנו חננאל פירש: מלשון עגלי מרבק (מלאכי ג, כ ע"ש ברש"י), והיינו דלא ניחא ליה בדישה, שהוא מכניסה כדי שתאכל, והדישה מכחישתה.

כדרך שאמרו באבדה כך אמרו בפקדון. ירושלמי (בפרקין ה"ט),

המפקיד כסות אצל חברו מנערה אחת לל' יום, ואם היתה מרובה נוטל שכרו הימנה.או שהיה שלו מרובה משל חברו. כשיש שם בית דין בפני מי יתנה מיירי, דאי (משום) כשאין שם בית דין, אפילו שלו מעוטה משל חבירו שלו קודם, כדתנן לקמן (בבא מציעא ל ע"ב) גבי היה בטל מסלע, אבל בשלו מרובה משל חברו, דאין תנאי מועיל ליתר ממה ששוה של חברו, שלו קודם, ואם שלו שוה כשל חבירו של חבירו קודם, שמרויח לענין כושרא דחיותא, כדאיתא לקמן בפרק השוכר את הפועלים (בבא מציעא צג, ב).

קרא למאי אתא אילימא לכהן והוא בבית הקברות פשיטא האי עשה והאי עשה ולא תעשה ולא אתי עשה ודחי את לא תעשה ועשה. כך הגרסא בהלכות הרי"ף, וכן פירש רש"י ז"ל, והקשו הם ז"ל, השבת אבדה נמי עשה ולא תעשה היא. והם תירצו, דהכא לא קחשיב ליה ללאו שבו, משום דעשה הוא דקא דחי אבל לאו אינו דוחה, והילכך לגבי הדוחין לא מחשיב. אבל לקמן (בבא מציעא לד, א) גבי אמר לו אביו אל תחזיר דלאו שבו נדחה, קא חשיבנא ליה, דאמר פשיטא האי עשה והאי עשה ולא תעשה. ויש מקשים דהשבת אבדה כל שלא נטלה כזו שהיא בבית הקברות, ליכא אלא משום לא תוכל להתעלם, כדאמר לעיל (בבא מציעא כו, ב) המתין לה עד שיתיאשו הבעלים אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם. ויש לומר דכל שנטלה על מנת להחזירה ואחר כך נמלך עליה לגוזלה קודם שנתיאשו הבעלים, משום עשה איכא ומשום לאו איכא, דמכי מטיא לידיה אתחייב בהשב תשיבם, ואם נמלך שלא להשיב ועדיין לא נתיאשו הבעלים, עובר משום לא תוכל להתעלם הואיל ומעלים עיניו מלהחזיר, והכא הכי קאמר, אילימא לכהן והיא בבית הקברות פשיטא דלא יחזיר, דאפילו נטלה מתחלה ונתחייב בהשבה, משום דהאי עשה והאי עשה ולא תעשה, כך תירץ הרמב"ן ז"ל לדברי הרי"ף ז"ל ורש"י ז"ל וגרסתם.
ואלא מיהו אכתי איכא למידק הכא דמאי שנא משום דהאי עשה והאי עשה ולא תעשה, אפילו הוי השבת אבדה עשה ולא תעשה לא דחי ליה ללאו דטומאה, דהא קיימא לן דאין עשה דוחה לא תעשה אלא כגון כלאים בציצית ומילה בצרעת דבעידנא דקא עבר אלאו מקיים לעשה (שבת קלב, ב) אבל הכא בעידנא דקא עייל לבית הקברות, אכתי לא מקיים ליה לעשה דהשב תשיבם עד דמהדר ליה למריה. ויש לומר אין הכי נמי, אלא דהכא לרבותא נקטיה.
והגרסא הנכונה מה שנמצא כתוב במקצת הספרים, פשיטא מי דחינן איסורא מקמי ממונא, כלומר עשה דהשבת אבדה ממונא הוא, ואי בעי בעל אבדה לומר לא בעינא מי מחייב לאהדורי, השתא נמי לא מהדר, דלא אמר אתי עשה ודוחה לא תעשה אלא בעשה דעל כרחיה מקיים ליה כמילה בצרעת וכלאים בציצית, ודמיא לאותה שאמרו בכתובות (מ, א) גבי שותה בעציצו, אימר דאמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה כגון מילה בצרעת דלא אפשר דלא לקיומיה לעשה, אבל הכא אי אמרה לא בעינא מי איתיה לעשה כלל, וכל שכן הכא, דבשלו אינו מחזיר ואינו רשאי, שאינו מחזיר בשל אחרים. הרמב"ן ז"ל. ובמקצת ספרים איתנהו לתרוייהו, פשיטא האי עשה והאי לא תעשה ועשה ועוד מי דחינן איסורא מקמי ממונא, וכן היא בפירושי ר"ח ז"ל, ולרבותא נקטינהו, ועיקר דחייתו מהאי טעמא דלא דחינן איסורא מקמי ממונא.

מצא כלי עץ ישתמש בהם כדי שלא ירקבו ר"ל בכדי שמירת רקבון מהם ולא יותר:

מגרפות העשויות להפריד תאנים המדבקות מן הקציעות וליטול מרחקות וכן קרדמות משתמש שם ברך אבל לא בקשה מפני שמפחיתן וכל אלו האמורין באבדה כך הדין בכלם לענין פקדון שהלכו בעליו למדינת הים שמא כאבדה גמורה היא אצלו ולא אמרו במפקיד ספר תורה גוללה בשנים עשר חדש אלא בשבעליה בקרוב מקום:

פרה אדומה שעלה עליה עול מאליו שלא על ידי אדם אם לרצונו פסולה אם שלא לרצונו כשרה שהרי כתוב בעגלה ערופה אשר לא עובד בה ואתה רשאי לקרות במסורת שלו עבד מבנין הקל נמצאת דורש מן המקרא שלא עבד בה כלל אפילו ממילא ומן המסורת שלא עבד בה הוא בידים הא כל שממילא כשרה ואתה מרכיב את שתיהן לומר עובד דומיא דעבד מה עבד דניחא ליה שהרי עשהו בידים אף עובד כן מעתה הכניסה לרבקה והוא הדבוק שמדבקין את הבהמות זו אצל זו לדוש ונתכון בזה שתינק משדי אמה ודשה מאליה כשרה ואם הכניסה על מנת שתינק ותדוש פסולה שכן עליה עוף כשרה עלה עליה זכר פסולה וכן הדין באלו לעגלה ערופה שכל ענין שבעבדת הבהמה שוה הוא בשתיהן אע"פ שחלוקות בהרבה ענינים כמו שיתבאר במקומו:

המשנה האחת עשרה והכונה בה להתחיל בביאור החלק החמישי בצדדין שאינו חייב להטפל באבדה ואמר מצא שק או קופה שאין דרכו ליטול הרי זה לא יטול אמר הר"ם ואמרו כי אין דרכו ליטול הוא שיהיה זקן ואינה לפי כבודו לפי שאינו ראוי להבזות החכמה והרמז לזה מה שנא' והתעלמת מהם כאלו צוה שיתעלם מהם בענין מן הענינים והוא מה שאמרו החכמים ז"ל פעמים שאתה מתעלם:

אמר המאירי שאם מצא שק או קפה שהם דברים שיש גנאי בהבאתם עד שאף אם היו שלו לא היה מוליכן בידו הרי זה לא יטול ר"ל מתורת חובה שכל שאינו עושה כן לעצמו אין מטריחין אותו בשל אחרים הא כל שאמדן הדעת בו שהוא מוחל כבודו לעצמו אף הוא מוחלו בשל אחרים:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

היה כהן וראה האבדה בבית הקברות אין צריך לומר שאינו מיטמא כדי להחזיר ואפילו היתה אבדה בתחלת הקבר שהעשה מתקיים בשעת עקירת הלאו שאין עשה של השב אבדה דוחה לא תעשה של לא יטמא ועשה של קדושים יהיו לאלהיהם ולא עוד אלא שאין דוחין איסור מפני ממון אלא אף זקן ואינה לפי כבודו אינו חייב להחזיר על הדרך שביארנו במשנה וכן אם היתה שלו מרבה משל חברו כגון שבטול מלאכתו בהחזרה זו עולה ליותר מכדי אבדה או כיוצא בה אינו חייב להחזיר ואין צריך לומר אם אבדה לו אבדה ולחברו אבדה שאינו חייב להניח את שלו ולחזר אחר של חברו שהרי אמרו שלך קודם לכל אדם אפילו היתה גדולה על שלו שהרי מן הדין אם עשה כן אינו נוטל את שלו מתוך של חברו אלא שנוטל שכרו הראוי לו לבד אלא אם כן התנה עמו כן כמו שביארנו בפרק הגוזל:

שמא תאמר והלא באבדה יש בה לא תעשה שהרי נאמר לא תוכל להתעלם נראה לומר שאינו צריך לה שהעשה הוא הדוחה ולא הלא תעשה ואין לא תעשה נמנה אלא כשהוא נדחה והרי אתה רואה למטה שאם אמר לו אביו אל תחזיר אין עשה של כבוד דוחה לא תעשה של אבדה למדת שאין לא תעשה נזכר בענינים אלו אלא כשהוא נדחה:

עלה עלי' זכר פסולה. אי קשיא והא תנן בפ"ב דפרה ר"א אומר פרת חטאת המעוברת כשרה וחכמים פוסלים. דמשמע ע"כ לא פסלו רבנן אלא במעוברת אבל אם עלה עליה זכר ואינה מעוברת כשרה. י"ל סתם מתני' אתיא כר' יהודא דהכי תנן התם שכן עלי' עוף כשרה עלה עליה זכר פסולה. ר' יהודא אומר אם העלהו פסולה ואם מעצמו כשרה:

מה עבד דניחא לי' אף עובד דניחא לי' מה שהקשיתי במהדורא קמא כי הכניסה לרבקה ודשה אמאי כשר והא ניחא לי' הדישה. ומ"ש מעלה עלי' זכר דפסולה. ותירצתי דלא עובד. ע"י אדם משמע. אינו כלום דהא כי יותן אפילו בלא מעשה אדם כ"א ברצון בעלמא אם שמח בעוד הטל עליהן הוי בכי יותן. אלא כך יש לתרץ כשהכניסה לרבקה ודשה יש לומר דלא ניחא לי' מפני שהיא רכה שתדוש בעמרים ולא ניכא לי' עד שיחשב שתדוש אבל עלה עלי' זכר בודאי דניחא ליה שתתעבר פרתו אם לא היתה נפסלת בכך:

: הכישה נתחייב בה. פירש רש"י דכיון שהתחיל בהשבה נתחייב לעשות השבה מעלייתא. ולא דק בה מרן דאם כן אפילו בכל אבידה שאינה בעלי חיים נמי ואינו אלא בבעלי חיים דוקא ומשום דאנקטה נגרי ברייתא כדאיתא בפרק הספינה. ודוקא כשהיתה במקום שאינו משתמר וכל שכן כשהיתה במקום המשתמר והכישה ולא הוציאה משם לא נתחייב בה דלא עבד ולא מידי. הריטב"א ז"ל.
ולענין פסק כתב הרמ"ך וזה לשונו: מצא בהמה במקום הנראה שהוא אבד כגון שאינה סמוכה למקום מרעה חייב ליטפל בה. הכישה והלכה מעט נתחייב בה. ואם אבדה משלם.

וכן אם הנהיגה בקול חייב או שזרק לה צרור והלכה נראה לומר כיון שעקרה יד ורגל כקנויה. מצא דבר שדרכו ליטול אותו בשדה ואין דרכו ליטלו בעיר הרי זה לא יחזיר בעיר. נראה לומר יחזיר עד העיר ושוכר אחר מתוכה להחזירה לו בעיר צריך עיון. ואפשר לומר דכיון דנתחייב בחזרה בשדה. לא נפטר עד שיחזירנה לו אפילו בעיר וכן דעת הר"ם. עד כאן לשונו.

פתיקא דאופי. חבילות של חריות של דקל. רבינו חננאל.

אפקרה שלא יכשלו וכו'. ותימה הא בעינן הפקר בפני שלשה כדי שיהא אחד זוכה ושנים מעידים וכו' ומסתמא לא היו שם אחרים מדלא סייעו לההוא גברא. ויש לומר עוד היו שם שנים וגם הם היו זקנים והאי דלא חשיב להו דלא חשיבי נגד ר' ישמעאל. אי נמי משוי גדול היה והיו כולם צריכין לסייעו הרא"ש. והא דאמרינן בפרק קמא דשבת גיגית נר וקדרה לבית שמאי אפקורי מפקר להו. וכן בפרק קמא דפסחים גבי ביטול חמץ שפירש רבינו תם מטעם הפקר אף על גב דלא עביד בפני שלשה. התם נמי אנן סהדי שהוא מפקירו כי היכי דלא ליעביד איסורא. ומיהו אין לסמוך על כן להשאיל ולהשכיר סוס לגוי בשבת מטעם הפקר דמשמע דוקא גיגית נר וקדרה דלא אפשר ליה אבל שאר כלים דאפשר ליה אסור. הילכך לא מיבעיא בהמה שאסרו חכמים למכור לגוי גזרה משום שאלה אסור כמו כן לאשאיל לו אפילו על ידי הפקר אלא אפילו אותה בהמה שמותר למכור לגוי נראם שאסור להשאיל אפילו על ידי הפקר שיעשה בה הגוי מלאכה של חיוב חטאת. תוספות שאנץ.

לכולי עלמא מפקר וכו'. ואף על פי שלא התנה כן בשעת ההפקר יכול הוא להתנות עכשו כיון שעדיין לא זכה בו דהא עד שלשה ימים יכול לחזור בו המפקיר כל זמן שלא זכו בו אחרים כדאיתא במסכת נדרים כן פירשו בתוספות. הריטב"א.

לדידך לא הוי הפקר. ואף על גב שיכול לחזור בו המפקיר עד שלשה ימים כדאיתא בפסחים שאני הכא שכבר זכו בו. תוספות שאנץ.

בית שמאי אומרים הפקר לעניים הפקר. להפטר מן המעשר איירי. ומפרש בירושלמי במסכת פאה על משנה זו רבי חייא בשם ר' אחא טעמא דבית שמאי לעני ולגר מה תלמוד לומר תעזוב אותם יש לך עזיבה אחרת כזו מה זו לעניים ולא לעשירים אף מה שנאמר בו במקום אחר לעניים ולא לעשירים.
אמר ריש לקיש טעמא דבית הלל תשמטנה מה תלמוד לומר ונטשתה יש לך נטישה אחרת כזה מה זו לעניים ולעשירים אף מה שנאמר במקום אחר לעניים ולעשירים. משמע התם דבית שמאי ילפי מפאה ובית הלל משמטה. והאי דפאה ושמטה פטורים מן המעשר היינו טעמא כדדריש בספרי ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך יצא זה שיש לו חלק ונחלה עמך שאם הוא לוי עני נוטל פאה. ובפרק המניח את הכד משמע קצת דפאה פטורה מטעם הפקר גבי בעל הבית שהניח פאה מצד אחד ובאו עניים ונטלו מצד אחר זה וזה פאה ומפרש לענין מעשר קאי כדתניא המפקיר כרמו ולמחר השכים ובצרו וכו' ופטור מן המעשר. אבל על כרחך אי לאו מטעם פאה מיפטרא מטעם הפקר לא מיפטרא לבית הלל שלא הופקר שם אלא לעניים. ונראה דהיינו טעמא התם דכשהניח פאה מצד אחד מיד נפטרה ובשביל שחזר וזכה בה לא מחייבא דמתחלה פאה גמורה היתה וזאת נמי שנטלו לדעתו נטלו ופאה גמורה היא ופטורה וברייתא דמייתי התם עלה לענין זה מייתי לה דבשביל שחזר וזכה בא לא מחייבא. וההיא דבן בוהיין דפרק מקום שנהגו שנתן פאה לירק ומצאו אביו וכו' ואמר להם הניחו לי ואני אתן כפלים במעושר ולא מפני שעיני צרה אלא מפני שאמרו חכמים אין נותנים פאה לירק והיה ירא שמא יאכלום בלא מעושר כדין פאה. לבית הלל ניחא שאין הפקר עד שיפקיר לעניים ולעשירים. ואפילו לבית שמאי נמי כמו הפקר בטעות הוא אלא מפני שהיה סבור שהוא חייב בפאה. וצריך עיון בירושלמי דלכאורה רבי יוחנן וריש לקיש לא פליגי אלא שרבי יוחנן מפרש טעמא של בית שמאי וריש לקיש טעמו של בית הלל. אבל בירושלמי משמע דפליגי דמסיק התם הפקר לבהמה ולא לאדם לגוים ולא לישראל לעשירים ולא לעניים דברי הכל אין הפקרו הפקר. לאדם ולא לבהמה לישראל ולא לגוים לעניי העיר ולא לעניי עיר אחרת בפלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש על דעתיה דרבי יוחנן הפקרו הפקר על דעתיה דריש לקיש אין הפקרו הפקר אמר רבי לא בפירוש פליגין ר' יוחנן אמר הפקר וריש לקיש אמר אינו הפקר. ובגמרא דילן אזלא סוגיא דשמעתא כריש לקיש דלא מפטר מן המעשר עד שיהא הפקר לישראל ולגוים. דבגיטין סוף השולח גבי הא דאמר רבה אין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר אמרינן אמר רבה מנא אמינא לה דתנן הלקט והשכחה והפאה של נכרי חייבים במעשר אלא אם כן הפקיר היכי דמי אילימא דישראל ולקטינהו גוי הא מפקרי וקיימי אלא דגוי ולקטינהו ישראל וטעמא דהפקיר הא לא הפקיר לא. לעולם דישראל ולקטינהו גוי ודקאמרת הא מפקרי וקיימי נהי דאפקרי אדעתא דישראל אדעתא דגוי מי אפקרי. ומיהו יש לומר דהתם כמו הפקר בטעות הוא שלא הפקיר על דעת שיזכה בהם הגוי אבל אם הפקיר על דעת ישראל וזכה ישראל פטור מן המעשר אף על פי שלא הפקיר לגוים. תוספות שאנץ.

מתניתין: וכליו הפוכין. האוכף שלו הפוך שאינו על גביו אלא למטה מן הכרס. ה"ר יהונתן.

אפילו ארבעה או חמשת פעמים. ליכא לאקשויי הכא חמשה מחזירים ארבעה מבעיא. דאורחיה דתנא הכי ארבעה וחמשה כדאמרי אינשי והוא הדין אפילו טובא כדאמרינן בריש מפנין. תוספות שאנץ.

גמרא: אטו כל הני דאמרינן לאו אבידה הוו וכו'. משמע לי פירושא דמתניתין הכי איזו היא אבידה שחייבתו תורה עליה להחזירה פרה רועה וכו'. כלומר אותה אבידה לא חייבה תורה עליה להחזירה דלא חייבה להחזיר אלא חמור וכליו הפוכין ומשום הכי פריך אטו הני וכו'. וכי זו בלבד חייב להחזיר. ומשני הכי קאמר איזה כלל אבידה כלומר באיזו ענין נוכל להכירה אם היא אבידה מצא חמור וכליו הפוכין וכו' וכיוצא בו יש להכיר בכל אבידה ואבידה לפי ענינה. תוספות חיצוניות.

וכן פירש הריטב"א וזה לשונו: דהכי משני הכי קאמר איזו היא כלל אבדה כלומר איזו כלל וסימן וכלל לכל אבידה להכיר שהיא שלא מדעת הבעלים מצא פרה וכו'. וכיון דכללא וסימני יהיב פשיטא דלאו הא בלחוד אלא כל דבר ודבר כפי ענינו כשיש בו הוכחה שאינו לדעת הבעלים. עד כאן.

והראב"ד כתב וזה לשונו: הכי קאמר איזו היא אבידה סתם מצא חמור וכו'. כלומר עד כאן דבר באבידה ודאית ועכשו מדבר בספק אבידה איך ידע אם היא אבידה אם לאו והכי פירושו איזו היא אבידה בסתם מצא וכו' מן הסתם יוכל לדעת שזו אבידה וכו'. עד כאן.

ולעולם אמר רב יהודה אמר רב שלשה ימים. פירוש האי ולעולם אינו אלא שאלה דגמרא וכו' וכמו שכתבתי לעיל. הריטב"א.

תוס' בד"ה בתורי דנפיש כו' ר"ח גרס בתוורי פירוש פועלים כו' ואין מעמיקין המחרישה ג"ט עכ"ל פירוש בתוורי בב' ווי"ן שהרי הוא תרגומו של וישכור פועלים ומשום דמלאכת המחרישה אם אינה ג' טפחים לא עבידא לגלויי ואינה ניכר לבעלים שבאו אח"כ ואיכא פסידא וק"ל:

בד"ה בשביל שתינק כו' אמאי לא אמר אהך דהכניסה לרבקה וי"ל כו' עכ"ל אפשר ליישב דבריהם לפרש"י כיון דמקראי דיליף לה רב פפא גבי עגלה ערופה כתיבי הל"ל מלתיה אהך דהכניסה לרבקה דמיירי נמי בעגלה ולא אההיא דשכן עלי' עוף דמיירי בפרה אבל לדבריהם שכתבו לעיל דהך דהכניסה לרבקה מיירי נמי בפרה לק"מ דמאי אולמי' דהך מהך וק"ל:

בד"ה אף עובד דניחא כו' דאמר לעיל נגבו אינן בכי יותן כו' ואתי נמי שפיר הא דתנן פרה מעוברת ר"א מכשיר כו' עכ"ל וחכמים דפוסלין התם ודאי דאית להו נמי הך דנגבו אינן בכי יותן ולא פסלי לה משום עלה עליה זכר אלא משום מעוברת וכצ"ל למה שכתבו א"נ סבר כר"י דאמר דוקא דעלה כו' דאינו דומה דפליגי ר"א וחכמים בהך פלוגתא גופה דפליגי ר"י ורבנן בההוא פירקא אלא דאית לן למימר דחכמים דר"א נמי ס"ל כר"י אלא דפסלי ליה משום מעוברת דס"ל עובר לאו ירך אמו הוא ונפסלה מחמת מלאכה שנושאת העובר ור"א ס"ל עובר ירך אמו הוא וכגופה הוא וכך פירש הרע"ב ע"ש ודו"ק:

בד"ה הא אין עשה כו' לא חשיב אלמנה לכ"ג אלא ל"ת גרידא כו' עכ"ל פירוש אלמנה מן ארוסין וק"ל:

גמ' אבעיא להו לצורכו וכו' ת"ש שוטחם וכו' כצ"ל:

תוס' ד"ה לצרכו וכו' עד דאי דוקא לצורך הכלי מאי פריך וכו'. ר"ל בסמוך גבי כלי:

ד"ה הא אין עשה דוחה וכו' וי"ל דלא קאי וכו' וא"ת והא כי אמרי' וכו' עד וי"ל דעשה דמצורע שאני דחמיר משום דגדול השלום וכו'. ר"ל שיהא מותר בתשמיש המטה לאחר טהרתו:

גמ' ולא על גבי מגוד כו' נ"ב פי' דבר אחד שהוא מיוחד לשטוח עליו או לשון גודיא ממש פירוש ערוך ותוס' מפרשים בפ' כל שעה לשון נגודו לגלימא ע"ש:

תוס' בד"ה בתורי כו' ר"ח גר' בתוורי כו' נ"ב פי' עגלים גדולים שהן כו' נקראין שורים קטנים אין דרכן להעמיק החרישה וק"ל:

גמרא פשיטא האי עשה והאי כו'. עיין בר"ן מה שהקשה מהא דלעיל המתין לה עד לאחר יאוש ונטלה אינו עובר אלא משום לא תוכל דאין כאן עשה אלא בשנטל ואפ"ל דה"ק אם מקיימו הוא מקיים עשה ויאמר אני אקיים העשה ואלך בבה"ק לז"א האי עשה וכו' (ש) וכן לקמן באמר לו אביו [אל תחזיר מנין שלא ישמע כו' ת"ל אני ה' ופריך למה לי אני ה' האי עשה דכיבוד והאי ל"ת ועשה לא תוכל להתעלם והשב תשיבם. פירושו נמי לכשיקיים הוא מקיים ג"כ עשה] (ת) ולי היה נראה [עוד] שודאי ליקח מתחלה לטפל בה להא לא צריך קרא דמתחלה אין כאן אלא לא תעשה גרידא ואין ל"ת מדחה כמ"ש רש"י אלא להא אתיא קרא שאם התחיל לטפל בה ושדי קלא בה כדבסמוך והוא בבה"ק שאינו חייב לטפל בה משום השב תשיבם לז"א האי עשה כו' (א). ומשני דאתיא לזקן ואינו לפי כבודו שאינו חייב להתחיל וע"ז אמר רבה אם הכישה נתחייב בה ומ"מ אין זה מחוור בעיני מכמה טעמים ואחד מנהון הוא שהטעם דהכישה לא משום השבה נתחייב רק מדין מיחייב בה וקיימא ברשותיה ודוקא בבע"ח [דאנקטינהו נגרי ברייתא] וכמ"ש התוס' לעיל (בבא מציעא דף כ"ה ע"ב) בד"ה ואם נטל לא יחזיר ועיין. ור"ן מתרץ בע"א ע"ש:

בתוס' בד"ה בתורא כו' ר"ח גריס בתוורא. שם דבר כמו חמר גמל ספן ובחולין פי' בקרי ומהרש"ל הבינו בע"א ע"ש:

בתוס' בד"ה לצרבו וכו'. המרדכי מתרץ בע"א ע"ש בהגהות:

בא"ד דשמא יניחנו שטוחים כו'. ומ"מ מדמי בסמוך לפרה דה"א התם נמי טעמא משום גזירה אטו לצורכו לחודא בשביל שתדוש לאחר היניקה וזה שכתבו בסמוך בד"ה בשביל ומשני דהתם דאורייתא פסולה:

בא"ד ותדע דאי דוקא כו'. והאשר"י פי' ג"כ כוותייהו אבל מפרש בסמוך בע"א פקדון מאי עבידתיה הא אינו חייב לטפל בו מאחר שהמפקיד יכול לשמור חפציו שלא יתקלקלו ועיין:

בתוס' בד"ה בשביל וכו' בסיפא קתני כו'. דאל"כ דלמא לעולם היכא שלצורכה מותר לצורכו ולצרכה נמי שרי ובפרה מלאכה לצורכה לחוד נמי פסול ולז"א ובסיפא כו' ולהכי ניחא נמי אמאי לא מקשה ממתני' דעלה עליה זכר פסול דהוי לצורכו ולצורכה כמו שכתבו בסמוך פסולה כמו עלה עליה זכר דפסולה דהוי נמי לצורכו ולצורכה אלא משום דמתני' י"ל לצורכה לחוד נמי פסולה לזה הביא הברייתא דבסיפא קתני וכו':

בא"ד וא"ת ואמאי כו' אמאי לא אמר אהך כו'. לפירוש רש"י [מקשו שפיר] ודאי דאולמא הך מהך משום דאשר לא עובד בה כתיב בעגלה ערופה והך ברייתא דהכניסה לרבקה נמי מיירי בעגלה ערופה אבל להתוספות שהך דהכניסה מיירי נמי בפרה אדומה מאי אולמא הך מהך וכ"כ מוהר"ש יצ"ו ועיין:

בתוס' בד"ה אף עובד וכו' ואם נאמר וכו' א"ש. וא"ש ג"כ קושית וא"ת הכניסה לרבקה:

בא"ד ואתי נמי שפיר הא דתנן כו' ולמאי דפרישית א"ש. ורבנן דפליגי ס"ל נמי האי דנגבו אינו בכי יותן ואינה פסולה משום עלה עליה זכר אלא משום מעוברת דהוי מלאכה שנושאה העובר וכן פי' שם הרע"ב ע"ש:

בתוס' בד"ה הא אין עשה דוחה ל"ת ועשה וא"ת כו'. ובפרק כה"ג לא חשיב אלמנה לכה"ג מאירוסין אלא ל"ת:

בא"ד וכן קשה לקמן יכול אמר לו אביו היטמא כו'. רש"י לא פי' לקמן רק אבבא דאמר לו אל תחזיר לפי שהוא מפרש ביבמות הרי שאמר לו היטמא ואבידה בבית הקברות דהשתא הוי ב' עשה [עשה דכיבוד ודהשבה] וע"ש:

בא"ד דעשה דמצורע הוי דחי לאו ועשה דשילוח הקן. במסכת יבמות לא כתבו רק עשה דשילוח הקן וע"ש בפ' שילוח הקן ואיתא בסמוך בשמעתין תשלח וכו' וע"כ טעות הוא דאל"כ למה הוצרך לומר בפרק ב' נזירין דדחי עשה דמצורע לאו ועשה שאינו שוה בכל הא אפילו שוה בכל כשילוח הקן דחי. וכ"כ מהר"ש יצ"ו דאיתא בהדיא פרק שילוח הקן דלא הוי דחי עשה דמצורע אלא עשה דשילוח הקן דקאמר דליכא לאו כגון שנטלה ע"מ לשלחה ופריך מאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה ומשני סד"א גדול השלום וכו' וליתי עשה דידה ולידחי עשה דשילוח הקן קמ"ל. וכצ"ל נמי הכא דעשה דמצורע הוי דחי עשה דשילוח הקן אי לאו וכו'. וראייתם דכמו דאמרי' התם אע"ג דבעלמא בה"ג לא אתיא עשה ודחי עשה השוה בבל דמאי אולמא האי מהאי מ"מ עשה דמצורע הוי דחיא ליה משום גדול השלום ה"נ בהך דפ' ב' נזירין אע"ג דבעלמא לא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה אפילו אינו שוה בכל עשה דמצורע דחיא ליה משום ה"ט דגדול השלום. ובשמעתין דקאמר דעשה לא דחי ל"ת ועשה אבל עשה לחוד הוי דחי ולא תקשי ליה ומאי אולמא היינו משום דהא ודאי כיון דהאי עשה דמידחי אינו שוה בבל דחיא ליה שפיר אפילו עשה דעלמא שאינו גדול השלום ודו"ק:

רש"י ד"ה דנפיש. והשוורין נסחבין. נ"ל דצ"ל נסקבין כדלקמן (לא) דרצה בין הכרמים מסקבא וכן לשונו בהיפוך הדף במתניתין דמסתקבא:

רש"י ד"ה הכניסה. שמדבקים ג' בהמות או ד' כו'. עי' בעירובין רפ"ב:

בְּתוֹרֵי דְּנָפִישׁ פְּסִידַיְהוּ. עיין רש"י ז"ל. ועוד נראה לי בס"ד פסידא דתורי בענין אחר כי השוורים דרכם לנגח ולהזיק ואם הפועלים אין משגיחים עליהם לעשות שמירה להם אפשר שיגיחו ויזיקו ויתחייבו הבעלים בדיני נזקין שאפשר לבא דבר זה לידי הפסד גדול.

גמרא ולא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה וכו'. בנ"י הקשה אמאי לא פריך בלא"ה אף אם טומא' הוא רק ל"ת מ"מ הא בעידנא דמיעקר לאו לא מקיי' לעשה עד דמהדר לבית בעלי', ביאור הדברים אף דאפשר שקודם שהגבי' האבידה א"צ לטמא עצמו כגון שמונח בפתח הקברות, מ"מ גם שמגבי' עדיין לא מקיים העשה עד דמהדר למרי' ע"ש, ושמעתי אומרי' בשם ידידי מחו' הרב המאוה"ג מו"ה ישראל קאליש ליישב דמיירי בנאבד החפץ מיד שואל, והמשאיל בעל החפץ מצא חפץ זה בבית הקברות דמיד שהגביהו נפטר השואל מתשלומי' והוי השבה, ודפח"ח:
ואולם עדיין יש לפקפק דכי היכי דאם מוצא אבידת עצמו צריך שיפסיד מעותיו מבלי לטמאו, ה"ה בזה החפץ שהשאיל לחבירו כשמוצא אותו הדין נותן שיאמר אין רצוני ליטמא וליקח החפץ בענין שהמניעה מצדו ולפטור את השואל מתשלומי' מ"מ אפשר להא צריך קרא שאין מהצורך לפטור את השואל מתשלומי' כי יוכל לומר שאינו מקבל בתורת חזרה, ואעפ"כ אינו מטמא כי רשאי להתעלם.
אמנם לדידי נראה בפשוטו יותר דמשכחת לה בראובן שהפקיד חפץ אצל שמעון על משך שנה ונאבד החפץ משמעון באונס באופן שפטור מלשלם, ותוך השנה מצא שמעון החפץ דבזה במה שנוטל שמעון החפץ תיכף כשבא החפץ לידו מקיים מצות השבה, כיון דהוא שומר הבעלי' וידו כיד הבעלי' ולא כלתה שמירתו. ואף לפי האיבעי' דהש"ס ב"ק (דף קח ע"ב) בנגנב' באונס והחזירו הגנב לבית שומר ומת' בפשיעה אם השומר פטור מטעם דכלתה שמירתו היינו דאין עליו עוד חיוב שמירה, אבל בודאי אם רצונו לקבל עליו שמירה ניחא לי' להבעלי' בזה כיון דלא מעל ולא פשע בשמירה, א"כ במה דמגבי' החפץ של ראובן בתורת שומר אבידה מתקיים בזה השבה והוי בעידנא כנלענ"ד נכון בעזה"י:

תד"ה הא אין עשה וכו' וכן לקמן גבי אביו אומר לו היטמא וכו'.
מבואר דהתוס' ס"ל דפירכת הש"ס לקמן על אומר אביו היטמא ולא על אומר לו אביו אל תחזיר אבידה כפירש"י לקמן, ואולי מטעם דעל אבידה ליכ' קושי' דשפיר הי' ס"ד דישמע לו לדחות ממון מקמי איסורא דמצות כ"א, וכן מצאתי בשיט' מקובצ' שהקשו הראשוני' כן על פירש"י דלקמן, ואול' לפי מה שפירשנו דקאי על אמר לו אביו היטמא, יש להקשות לכאורה לפמ"ש תוס' סוף חולין בשם ריב"א דהיכא דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה מכל מקום אם עבר ועשה עכ"פ נדחה הלאו, ולא קאי עלה, א"כ מאי פריך דאי לאו קרא היה ס"ד דאם שמע לאביו וטימא את עצמו דלא לקי דעכ"פ הלאו דטומאה נדחה מכח עשה משום הכי כתב קרא דאני ה' כולכם חייבים דבזה ליכא כלל מצות עשה דכ"א וממילא לקי על הטומאה, ולפי פירש"י דקאי על אביד' ניחא דבלא"ה לא לקי אלאו דלא תוכל להתעלם דהוי לאו שאין בו מעשה (ועדיין אינו מיושב כל צרכו דמאי פריך דלמא הברייתא ס"ל כר"י דלאו שא"ב מעשה לוקה והרי קרא דאני ה' בודאי לא מיותר דאצטריך עכ"פ לענין אמר לו אביו היטמא וטימא דלוקה או באומר לו אביו לעבור על לאו לחוד אלא דעיקר הפירכא על לישנא דהברייתא, ממילא הברייתא כמ"ד דלאו שא"ב מעשה לוקין) אבל לפי' תוס' קשה כנ"ל (ונ"ל), דלקמן דכיון דעכ"פ בלאו קרא ידעי' דלא ישמע לכתחלה לעשות כדברי אביו דאין עשה דוחה ל"ת ועשה, אלא דהיה ס"ד דלא ילקה על לאו היא גופא תקשי אמאי נקט ברייתא גוונא דחיקא היכא דהוי עשה ול"ת דאשמועי' קרא רק לענין דיעבד מש"ה דלוקה, ואמאי לא נקט בפשוטו שצוהו לעבור לאו גרידא דס"ד ישמע לו ממש, אע"כ דגם באמר לו אביו היטמא היה ס"ד דישמע לו ושפיר פריך, (ועוד) נלענ"ד עפ"מ דהקשה בהג"מ פ"ו מהל' ממרים דל"ל קרא הא פשיטא דל"י לו כיון דאמר לו לעבור עבירה היה אביו רשע ואין מחוייבי' בכבודו, ותירוצו שם אינו מובן לי כראוי, והיה נ"ל בפשוטו כיון דאם הדין דעשה דכבוד דוחה ל"ת הותרה הרצועה לאביו לצוות לו לטמא וכדומה להביא לו גוזלות לכבדו ולא מקרי רשע בכך דאינו מצווהו כלל לעבור עבירה כי התורה התירה לזה לטמא למען קיום מצות כיבוד אב וממילא מצווהו דבר המותר, וכיון שכן שפיר פריך דהוי ל"ת ועשה דאסור לו לטמא וממילא צוואתו הוא לעבור עבירה וידענו דאזדא בזה ממילא מצות כ"א, וממילא אם טימא לוקה דלא קיים כלל עשה דכיבוד אב דהא אביו רשע כיון שצוה לו דבר שאינו רשאי לעשותו מטעם דאין עשה דוחה ל"ת ועשה נכון וגמור היטב בעזה"י:

בגמרא ת"ש שוטחה לצורכה לצורכה אין הא לצורכו ולצורכה לא אימא סיפא כו' נראה דהא דדייק מעיקרא מרישא היינו משום דקשיא ליה אמאי נקט כלל לצורכה טפי מכולהו בבי דרישא דמתני' דאיירי גם כן מחיוב טיפול אבידה לצורכה אע"כ משמע ליה דשאני הכא כיון דממילא מטיא ליה הנאה לכבודו במה ששוטחה משום הכי בעינן דוקא שישטחנה לצורכה לחוד בענין דלא ליתהני בה כלל ומאן דדייק מסיפא קשיא ליה אמאי נקט אבל לא לכבודו דממילא שמעינן לה מרישא דקתני לצורכה אע"כ דקמ"ל דלכבודו לחוד הוא דאסור מש"ה מסיק דליכא למישמע ממתניתין מידי וק"ל:

בתוספות בד"ה בשביל שתינק ותידוש פסולה כו' ומשני דהתם דאוריית' פסולה כו'. וא"ת ואמאי מייתי ההיא דשכן עליה עוף כו' עכ"ל. כוונת דבריהם דמעיקרא ס"ד דבפרה אפילו היכא דעביד בה בידים מלאכה שהיא לצורך הבהמה אף על גב דניחא ליה אפ"ה שרי מדאורייתא אלא דאפ"ה פסולה מדרבנן משום גזירה שמא יעשה לצורכו לבד והיינו ממש כגוונא דמיבעיא לן גבי מציאה לשיטתם בדיבור הקודם דמשום גזירות חכמים נגעו בה וע"ז כתבו התוספות דהתרצן משני דהתם מדאורייתא פסול היכא דניחא ליה והיינו מדכתיב לא עובד בה ומה"ט פסולה נמי בעלה עליה זכר אף על גב דהוי לצורכה ולצורכו והוי נמי ממילא אפ"ה פסול מגזירת הכתוב אלא דהמקשה ס"ד דכיון דשני ליה מקרא דאשר לא עובד בה דכל מלאכה דממילא אסור אפילו היכא דהוי לצורכה לחוד ומש"ה מקשה א"ה אפילו רישא נמי ומשני התרצן דהיינו כדר"פ דבעינן דוקא דניחא ליה ובכה"ג אסור אפילו לצורכו ולצורכה ובזה נתיישב לפרש היטב קושית התוספות דאמאי מייתי ההיא דשכן כו' פי' דהא בלא דר"פ ליכא שום ראיה ממתני' דעלה עליה זכר דפסולה דהא איכא למימר דהתם נמי מדרבנן פסול שמא יעלה עליה זכר בידים ופסול מדאורייתא אם נאמר דעליית זכר הוי לצורכו לחוד כמו שיתבאר בסמוך בשם הראב"ד ועוד דאף אם נאמר דעלה עליה זכר פסול היינו מדאורייתא אכתי ליכא ראיה דלמא שאני התם דהוי לצורכו לבד ואף אם נאמר דעלה עליה זכר הוי נמי לצורכו וצורכה אכתי מצינן למימר דמדרבנן הוא דפסול ותפשוט האיבעי' אע"כ דעיקר הראיה מדר"פ לחוד וא"כ ה"ל לאתויי הא דר"פ לחוד כיון דמגוף הדין דעלה עליה זכר ליכא ראיה יותר מבהכניסה לרבקה גופא דאיירי בה כן נ"ל כוונת התו' ודו"ק ומש"ה לא ניחא להו נמי לפרש כפרש"י דהא דמייתי משכן עליה עוף היינו לאתויי ראיה דהיכא דלא ניחא ליה כשר וליישב הא דהכניסה לרבקה מהא דמקשינן א"ה אפילו רישא נמי ומייתי ראיה על גוף הדין ממתני' ואח"כ דייק הש"ס מ"ט ואסקה ר"פ מקראי כסוגית הש"ס בכל דוכתי אלא דקשה לפ"ז אכתי לא הוצרך להביא ראיה ע"ז דהמקשה גופא נמי הוי פשיטא ליה דהיכא דלא שייך לא לצורכו ולא לצורכה כגון בשכן עליה עוף פשיטא דכשר אלא דעיקר כוונת המקשה היה להוכיח כיון דע"כ בהכניסה לרבקה כשר משום דהוי לצורכה ואפ"ה פסול בהכניסה שתינק ותידוש ע"כ היינו משום דלצורכו ולצרכה פסול ותפשוט האיבעיא וע"כ דאפ"ה לא תפשוט משום דר"פ א"כ ה"ל לאתויי הא דר"פ ודוק היטב ועיין בת"ח באריכות:

בא"ד ואי משום דר"פ אמר למילתיה עלה אמאי לא אמר אהך דהכניסה לרבקה עכ"ל. ול"ל משום דההיא דהכניסה לרבקה בשביל שתינק ותדוש אתי ליה שפיר דאיכא למידחי דהיינו טעמא משום דהוי לצורכו ולצרכה וכצורכו לחוד דמי ותפשוט האיבעי' אלא דא"א לומר כן כיון דמקרא מלא כתיב אשר לא עובד בה דפשטא דקרא משמע אפילו מלאכה דממילא ואם כן תקשי אמאי כשירה בהכניסה לרבקה אע"כ משום דר"פ ומכ"ש דא"ש טפי למ"ש בסמוך דבעלה עליה זכר נמי שייך לצורכו או לצורכה ולצורכו וא"כ ע"כ דאפ"ה מסקה ר"פ מקראי כיון דקושטא דמלתא הכי הוא וא"כ אכתי הוי מצי למימר אהכניסה לרבקה גופא ודו"ק:

בד"ה אף עובד כו' ואתי נמי שפיר הא דתנן פרה מעוברת עכ"ל. אבל הראב"ד תירץ בע"א דבפרה גרידא שעלה עליה זכר שלא בשעת עיבור לא מיקרי לצורכה אבל בשעה שנתעברה מיקרי לצורכה ועיין בתי"ט ריש פ"ב דפרה:

בא"ד וא"ת בפרק אין מעמידין כו' לימא דפסולה משום עול עכ"ל. וכוונתם למאי דמסקינן הכא דאפילו במלאכה שלא לדעת הבעלים פסולה היכא דניחא ליה א"כ שפיר יש לחוש שמא עלה עליה עול שלא מדעתו במידי דניחא ליה אבל בלא"ה לא שייך להקשות שמא עשה הכותי מלאכה בידים דלהא לא חיישינן דודאי מתירא הכותי שמא יוודע הדבר ותפסול פרתו שדמיה יקרים ואע"ג דלענין רביעה חיישינן שאני התם משום דיצרו תוקפו:

אילימא לכהן והיא בבית הקברות פשיטא האי עשה והאי לא תעשה וכו'. עמ"ש הרב נמקי יוסף ועמ"ש בעניותינו לעיל בברכות דף י"ט מקונטריס זה ומה שהקשיתי אני הצעיר על הרב מהרח"א במ"ש בספר ישרש יעקב שם. כן הקשה הרב מהר"ם יצחקי בספר אור יקרות דף ד' מספרו עמ"ש הרב מהרח"א גופיה כיוצא בזה בספר מקראי קדש דף קכ"ח ע"ש ודוק:

אלא מהא ליכא למשמע וכו'. כתוב באסיפת זקנים ולא שייך לומר נעשה כיון דקאמר בסיפא אבל והרב גופי הלכות כלל תכ"ג הביאו משם הרב בצלאל בכלליו ומקשים ממה שכתוב בקידושין דף ה' דאמרו נעשה אף דאיכא אבל. והרב יד אהרן א"ח סימן שכ"ט רצה לישב קושיא הנזכר ועיין ביד מלאכי סימן תפ"ח. ובשערי דף כ"ח ע"ש: