בבא מציעא כט ע"ב

דף כט - ב

ומבארת הגמרא: מה ששנינו במשנתנו "אבדו" - היינו כדברי דרבה:

דאמר רבה לגבי מה ששנינו בברייתא: בני העיר ששלחו את שקליהן למקדש, ונגנבו או אבדו.

"נגנבו" - הכוונה שנגנבו בלסטים מזויין, שזהו אונס.

"אבדו" - היינו שטבעה ספינתו בים, שזהו אונס גמור.

אף כאן, במשנתנו, מה ששנינו "אבדו", הכוונה שאבדו על ידי אונס.

אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי טרפון ^[300].

ביד של רחבה [שם אדם], הוה ליה הנהו זוזי דיתמי [הופקד בידו כסף של יתומים קטנים].

אתא לקמיה דרב יוסף. אמר ליה, שאל אותו: מהו לאשתמושי בגוייהו [האם אני יכול להשתמש במעות אלו]?

אמר ליה, הכי אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי טרפון, שיכול להשתמש במעות אבידה. ואם כן, הוא הדין במעות אלו, שאתה שומרם עבור היתומים. ^[301]

אמר ליה אביי: וכי לאו אתמר עלה, על הלכה זו: אמר רבי חלבו אמר רב הונא: לא שנו שמותר להשתמש בהם - אלא בדמי אבידה, שמצא אבידה, וטיפל בה כתקנת חכמים, ולבסוף מכרה, שהואיל וטרח בה - התירו לו להשתמש במעות.

אבל מעות אבידה, שמצא מעות עצמן, באופן שחייב להכריז עליהם, דלא טרח בהו - לא ישתמש בהם.

והרי הני, מעות היתומים המופקדים אצל רחבה - כמעות אבידה דמו, שהרי לא טרח בהם!

אמר ליה רב יוסף לרחבה: זיל [לך] ! לא שבקו לי דאשרי לך [לא הניחו לי שאתיר לך].

מתניתין:

אם מצא אדם ספרים, קורא בהן המוצא אחד לשלשים יום [פעם אחת בשלשים יום]. וינהג כך תמיד, עד שיחזירם לבעליהם. משום שספרים, אם אינם נפתחים מזמן לזמן, הרי הם מתעפשים. ^[302]

ואם אינו יודע לקרות בספרים - גוללן [כל הספרים שבימיהם היו עשויים בגליון מגולל, כספרי תורה שלנו, ולכן נקט התנא לשון "גוללן"], מתחילתן לסופן, כדי שיכנס בהם אויר, ויעשה כן אחת לשלשים יום.

ומה ששנינו קורא בהן, היינו לתועלת הספרים, כפי שנתבאר. ולכן צריך לנהוג זהירות בזמן שקורא בהן, שלא יוזקו. ולכן:

אבל לא ילמוד בהן בתחילה, שלא ילמד בהן דבר שהוא לומד עתה בפעם הראשונה, משום שאנו חוששים שמא מתוך שהוא צריך לעיין היטב בדבר, ישהה את הספר זמן רב לפניו, ועלול הספר להנזק.

וכן לא יקרא אדם אחר עמו בספר. ^[303] לפי שאנו חוששין שאחד מהם ימשוך את הספר כדי לקרב אותו לצידו, שיוכל להסתכל בו היטב, והשני ימשוך לצד השני, ועל ידי כך יתקרע הספר.

מצא כסות, מנערה אחד לשלשים יום, כדי שיצא ממנה האבק שהצטבר בה.

וכמו כן שוטחה, כדי שיכנס בה אויר - ולא תכלה, ולא יאכלנה עש.

ויעשה זאת רק לצרכה, אבל לא ישטחנה לכבודו, להראות את הבגד, ולהתכבד בכך.

מצא כלי כסף וכלי נחושת, שהדין הוא שצריך לשמרם בקרקע, כפי שיבואר להלן בגמרא, משתמש בהן מדי פעם לצרכן, כדי שלא יתעפשו בקרקע. אבל לא ישתמש בהן זמן רב, שיהיה בו כדי לשחקן מרוב שימוש.

מצא כלי זהב וכלי זכוכית, שאף שמירתם של אלו בקרקע, לא יגע בהן יותר לאחר שיטמינם - עד שיבוא אליהו.

והטעם: בכלי זהב לא יגע, משום שאינם מתעפשין בקרקע. ובכלי זכוכית לא יגע, משום שחוששין שמא ישברו מחמת שימוש ^[304].

מצא שק או קופה [סל גדול], וכל דבר שאין דרכו ליטול בפרהסיא אף לצורך עצמו, משום שאדם חשוב הוא, וגנאי הוא לו - הרי אדם זה פטור ממצות השבת אבידה במקרה כזה, ולא יטול את האבידה.

ואינו עובר משום "לא תוכל להתעלם", כפי שהגמרא לומדת להלן ממה שנאמר בענין השבת אבידה "והתעלמת", שמשמע - פעמים שאתה מתעלם.

גמרא:

אמר שמואל: המוצא תפילין בשוק, שם [אומד] את דמיהן של התפילין, ומוכרן, ומניחן [את הדמים] בידו עד שימצא את בעליהן ^[305]. ויכול המוצא למכרן לאלתר, מיד לאחר שמצאן, ואין צריך להמתין כלל. מתיב רבינא ממשנתנו: מצא ספרים - קורא בהן אחד לשלשים יום.

ואם אינו יודע לקרות בהם - גוללן.

משמע, דווקא לגוללן - אין, מותר. אבל שם דמיהן ומניחן - לא, אלא צריך שישמרם עבור בעליהם! אמר אביי: שונה דין תפילין מדין ספרים, משום שתפילין בבי בר חבו [בבית בר חבו, שהיו עושים ומוכרים תפילין ^[306]] - משכח שכיחי [שכיחים הם], ולכן אין צריך המוצא לשמור את התפילין עבור בעליהם, שהרי בנקל יוכל לקנות לו תפילין אחרים בדמים ^[307].

אבל ספרים - לא שכיחי, וקשה להשיגם, ולכן צריך המוצא לטפל בהם ולשמרם, כדי שיוכלו בעליהם לקבלם כמות שהם.

תנו רבנן: השואל ספר תורה מחבירו, הרי זה לא ישאילנו לאחר [כל הברייתא תתבאר להלן בגמרא].

פותחו וקורא בו, ובלבד שלא ילמוד בו בתחילה, וגם לא יקרא אחר עמו.

וכן המפקיד ספר תורה אצל חבירו, גוללו כל שנים עשר חדש. פותחו וקורא בו.

אם בשבילו פתחו - אסור.

סומכוס אומר: בספר חדש - גוללו כל שלשים יום.

ואילו בספר ישן - גוללו כל שנים עשר חדש.

רבי אליעזר בן יעקב אומר: אחד זה ואחד זה, בין חדש ובין ישן - גוללו כל שנים עשר חדש.

אמר מר: השואל ספר תורה מחבירו, הרי לא ישאילנו לאחר.

והוינן בה: מאי אריא ששנה התנא דווקא גבי ספר תורה שלא ישאילנו לאחר? אפילו כל מילי נמי לא ישאיל לאחר!

דאמר רבי שמעון בן לקיש במסכת גיטין, לגבי המשנה שנשנית שם "השולח גט בארץ ישראל, הרי זה משלחו ביד אחר. ואם אמר לו, טול חפץ פלוני הימנה - לא ישלחנו ביד אחר, שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר":

כאן, במשנה זו, שנה לנו רבי [שערך את המשניות], שאין השואל רשאי להשאיל לאחר, ואין השוכר רשאי להשכיר לאחר בלא רשות הבעלים, לפי שאין רצונו של אדם, שיהיה פקדונו ביד אחר!

ומבארת הגמרא: אכן, בכל דבר אין רצונו של אדם שיהיה פקדונו ביד אחר, ומכל מקום, התנא של הברייתא ספר תורה - איצטריכא ליה להשמיענו, שאף אותו אסור להשאיל לאחר.

כי מהו דתימא: הרי ניחא ליה לאיניש דתיעביד מצוה בממוניה [נוח לו לאדם שתיעשה מצוה בממונו], ואם כן, נוח לו שילמדו אחרים בספרו, קא משמע לן שאין אנו אומרים כך לגבי ספר תורה ^[308], כיון שהוא נוח להתקלקל בטשטוש וקריעה.

עוד שנינו בברייתא: פותחו וקורא בו.

ותמהינן: פשיטא שיכול השואל לקרוא בספר ! ואלא למאי שייליה מיניה אם לא לצורך קריאה בו? ומבארת הגמרא: אכן דבר זה - פשוט הוא, וסיפא איצטריכא ליה לתנא לחדש לנו: ובלבד שלא ילמוד בו בתחלה [שלא ילמד בו עניינים חדשים, כפי שנתבאר לעיל].

עוד שנינו בברייתא: וכן המפקיד ספר תורה אצל חבירו, גוללו הנפקד כל שנים עשר חדש, פותחו וקורא בו.

וסוברת עתה הגמרא, שמה ששנינו שפותחו וקורא בו, היינו לצורך עצמו. שהרי לצורך הספר כבר שנינו שגוללו כל שנים עשר חדש. לכך תמהינן: מאי עבידתיה גביה [מה מעשה הספר אצלו], היאך מותר לו לקרוא בו לצרכו?

ותו, מהו מה שנשנה בהמשך הברייתא: אם בשבילו [לצורך עצמו] פתחו - אסור, הא אמרת לפני כן שהנפקד פותחו וקורא בו! ומבארת הגמרא: הכי קאמר: גוללו כל שנים עשר חודש לצורך הספר. ואם כשהוא גוללו לצורך הספר, פותחו וקורא בו בדרך אגב - מותר.

אבל אם רק בשבילו, לצורך עצמו, פתחו מתחילה - אסור לקרוא בו.

בהמשך הברייתא שנינו, שסומכוס חולק על תנא קמא, ואומר: בספר חדש - גוללו כל שלשים יום, ואילו בספר ישן - גוללו כל שנים עשר חדש.

רבי אליעזר בן יעקב אומר: אחד זה ואחד זה, בין בחדש ובין בישן, גוללו כל שנים עשר חדש.

ותמהינן: דברי רבי אליעזר בן יעקב - היינו כדברי תנא קמא! שהרי גם תנא קמא אמר שגוללו אחת לשנים עשר חודש!

אלא אימא כך: רבי אליעזר בן יעקב אומר: אחד זה ואחד זה - גוללו אחת לשלשים יום ^[309].

שנינו במשנתנו: אבל לא ילמוד בו בתחלה, ולא יקרא אחר עמו.

ורמינהו: המוצא ספר, לא יקרא בו פרשה - וישנה אותה שוב, משום שאז משהה את הספר לפניו זמן רב.

ולא יקרא בו פרשה - ויתרגם אותה [מאותו טעם, שמשהה את הספר לפניו].

ולא יפתח בו יותר משלשה דפין.

ולא יקראו בו שלשה בני אדם בכרך אחד.

משמע, הא שנים - קורין בו כאחד! ואילו במשנתנו שנינו שלא יקרא עמו אחר!

אמר אביי, לא קשיא: כאן, מה ששנינו במשנתנו שלא יקרא עמו אפילו עוד אדם אחד, מדובר כששניהם קורין בענין אחד [בפרשה אחת], ולכן אף כשקורא עמו רק עוד אחד, יש חשש שיקרע הספר.

ואילו כאן, בברייתא, מדובר כשקורין בשני ענינים, שכל אחד קורא בדף אחר, ולכן בשנים אין חשש שיקרע, ורק בשלשה - חיישינן.

שנינו במשנתנו: מצא כסות, מנערה אחד לשלשים יום.

והוינן בה: מזה שהצריכוהו חכמים לנערה, למימרא, משמע, דניעור מעלי [מועיל] לה לגלימה?

והאמר רבי יוחנן: מי שיש לו גרדי [אורג] אומן בתוך ביתו, שיכול לארוג לו טליתות חדשות בכל יום, ינער כסותו בכל יום! כלומר, בא רבי יוחנן ללמדנו, שניעור מזיק לגלימה!

על שאלה זו משיבה הגמרא ארבע תשובות:

א. אמרי: אם מנערה בכל יום - קשי לה, ובכהאי גוונא דיבר רבי יוחנן.

אבל אם מנערה אחד לשלשים יום - מעלי לה, וכדברי משנתנו.

ב. איבעית אימא: לא קשיא. הא, מה ששנינו שהניעור טוב לגלימה, מדובר בחד [באדם אחד] שמנערה לבדו, שאז אין הניעור קורע את הגלימה.

והא שאמר רבי יוחנן שהניעור קשה לה, מדובר בתרי [בשני בני אדם], שאוחזין אותה בשני צידיה, ומנערין אותה. שאז הם מותחין אותה יותר מדי, ומזיקין לה.

ג. איבעית אימא: לא קשיא. הא ששנינו שהניעור יפה לה, מדובר שמנערה בידא [בידו].

והא שאמר רבי יוחנן שהניעור קשה לה, מדובר שמנערה בחוטרא [במקל], שזה מזיק לה.

ד. איבעית אימא: לא קשיא. הא שאמר רבי יוחנן שהניעור קשה לה, מדובר בגלימא דעמרא [העשויה מצמר], שניעור מזיק לה, לפי שהיא נמתחת ונקרעת.

והא ששנינו בברייתא שהניעור טוב לה, מדובר בגלימא דכיתנא [העשויה מכותנה].

כיון שהזכירה הגמרא את דברי רבי יוחנן, שלא ינער את גלימותיו לעתים קרובות, הנוגעים להלכות דרך ארץ, מביאה הגמרא עוד מדברי רבי יוחנן בעניינים אלו:

אמר רבי יוחנן: עדיף לשתות כסא דחרשין, של מכשפות, ולא לשתות כסא דפושרין [כוס של פושרים], שהם מסוכנים ועלולים להזיק לגוף.

ומה שאמרנו שפושרים מזיקים, לא אמרן - אלא כשהם נתונים בכלי מתכות. אבל אם הם בכלי חרש - לית לן בה [אין בכך חשש].

ואף אם הם בכלי מתכות נמי, לא אמרן שהם מזיקים - אלא דלא צויץ [שלא הרתיחום מקודם]. אבל דצויץ - לית לן בה.

ואף כשהם בכלי מתכות, ולא צויץ, לא אמרן שהם מזיקים - אלא דלא שדא בה ציביא [שלא שם בהם דבר מהדברים שנותנים לתוך משקין, עשבים או תבלין או עיקרי בשמים]. אבל אם שדא ביה ציביא - לית לן בה.

ועוד אמר רבי יוחנן: מי שהניח לו אביו מעות הרבה - ורוצה לאבדן, ינהג כך:

ילבש בגדי פשתן,

וישתמש בכלי זכוכית,

וישכור פועלים ואל ישב עמהן.

ורצה רבי יוחנן ללמדנו בדבריו, שלא ירגיל אדם בדברים אלו, לפי שעל ידם הוא יאבד בזמן מועט הון רב.

ועתה מבארת הגמרא את הדברים:

מה שאמר רבי יוחנן ילבש בגדי פשתן - היינו בבגדי כיתנא רומיתא, כלי פשתן הבאים מרומא שדמיהם יקרים, ומתבלים במהירות.

ומה שאמר ישתמש בכלי זכוכית - היינו בזוגיתא חיורתא [זכוכית לבנה, שדמיה יקרים, ונוחה להשבר].

ומה שאמר ישכור פועלים ואל ישב עמהן,

אמר ר' יהודה אמר שמואל הלכה כר"ט והני מילי בדמי אבידה כגון שמצא אבידה ומטפל בה הזמן שאמרו חכמים ואחר כך מכרה בב"ד הואיל וטרח בה שרו ליה לאישתמושי בהו והשכר לעצמו אבל מצא צרור ובתוכו מעות לא שרו ליה לאישתמושי בהו וכן זוזי דיתמי דהוו מופקדין גביה לא שרו ליה רבנן לאישתמושי בהו מההוא מעשה דרחבה דפריש בשמעתא דא וכבר פירשנוהו בפ' הכונס צאן לדיר ביאור יפה וכי כרב יוסף קיימא לן בהא דאמר שומר אבידה כשומר שכר הוא:

מתני' מצא ספרים קורא בהן אחד לל' יום וכו'.

אמר שמואל המוצא תפילין שם דמיהן ומניחן מאי טעמא דהא בבי בר חבו שכיחי תפילין ואם אתו מרייהו ואמרי תפילין בעינא זבני ויהבי ליה אבל ספרים גוללן ומניחן אצלו עד שיבא בעליהן ויתנו סימנים ויקחום.

ת"ר השואל ספר תורה מחבירו לא ישאילנו לאחרים.

ומקשי' מאי אריא ספר תורה אפי' כל מילי נמי דהא אמר ר' שמעון בר לקיש פרק כל גט שנכתב הלכה ואם אמר לו טול לי ממנה חפץ פלוני לא ישלחנו ביד אחר כאן שנה דאין השואל רשאי להשאיל ולא השוכר רשאי להשכיר כיון דכל מתניתא דשנאה ר' חייא אמרי' ר' לא שנאה ר' חייא מנין ליה וזו שנויה במשנת ר' חייא ור' הושעיה הכי אין השואל רשאי להשאיל ולא השוכר להשכיר ולא השואל רשאי להשכיר ולא השוכר רשאי להשאיל ולא זה המופקדין אצלו רשאי להפקיד אצל אחר אלא אם נתנו בעלים רשות לפיכך הוצרך ריש לקיש לפרש שגם זה שנאה ר' ואסקוה ואפי' ספר תורה דמצוה הוא לא ישאיל.

פותחו וקורא בו כדי לנערו אבל לא ילמד בו.

וכן המפקיד ס"ת אצל חבירו דינו כדין המוצא מנערה אחד לל' יום. וסוגיא לנערה במאני דכיתנא קשי להו ובמאני דעמרא בתרי אינשי או בחוטרא או בכל יומא קשי להו. אבל חד גברא ביומא חדא לל' יום מעלי להו.

אמר ר' יוחנן כסא דחרשין ולא כסא דפושרין פי' נוח לו לאדם לשתות כוס שיש בו מיני כשפניות כדמתרגמינן מכשפה חרשא מלשתות כוס מים פושרין שלא הוחמו כל צרכן כי קשין הן לגוף מאד והוא שהוחמו בכלי מתכות.

השואל ס"ת וכו' ובלבד שלא ילמוד בו לכתחלה. נ"ל דהא דינא ליתוז אלא בס"ת ונביאים וכתובים שמי שהוא רגיל בהם אינו צריך ליגע בהם, ומי שאינו רגיל בהם נוגע בהם ומושך אילך ואילך, ויש לחוש שמא יקרע, אבל עכשיו שנהגו לכתוב התלמוד אם השאילו מסכתא אינו [כן] שכל אדם שוין בו, והשונה פרקו מאה פעמים ומי שלא שנה אותו מעולם כלם נוגעין בהם ומשמשין בהם שאין לך אדם רגיל שלא יהא צריך עיון ומחשבה יתירא ולמשוך אילך ואילך ולגלול אותו מתחלתו לסופו ומסופו לתחלתו כדי לעין בהלכות הצריכות לו לאותה הלכה שהוא שונה הילכך יד כל אדם שוה וילמוד בו בתחלה:

ולא ילמוד בו לכתחלה. כתב הרמב"ן ז"ל נראה לי דהאי דינא ליתיה אלא בספר תורה נביאים וכתובים, שמי שהוא רגיל בהן אינו צריך ליגע בהן כלל, ומי שאינו רגיל בהן נוגע בהן ומושך אילך ואילך ויש לחוש שמא יקרע, אבל עכשיו שנהגו לכתוב הגמרא, אם השאילו מסכתא אינו כן, שכל אדם שוין בו, והשונה פרקו מאה פעמים ומי שלא שנה אותו מעולם, נוגעין בהן (ומשתמשין) [וממשמשין] בהם, שאין לך אדם רגיל שלא יהא צריך עיון ומחשבה יתירה, ולמשוך אילך ואילך ולגלול אותו מתחלתו לסופו ומסופו לתחלתו כדי לעיין בהלכות הצריכות לו לאותה הלכה שהוא שונה, הילכך יד כל אדם שוה בו וילמוד בו בתחלה. כן נראה לי.

גוללו כל י"ב חדש ופותחו וקורא בו מאי עבידתיה גביה. מסתברא דהכי פירושו: למה גוללו, דקא סלקא דעתיה דחייב לגלול כדרך שהוא חייב במוצא, ומשום הכי אקשינן מאי עבידתיה גביה, ואמאי מחייבין אותו לגלול, יבוא בעל הפקדון ויגלול את שלו, ואם אינו עושה כן אבדה מדעת היא. ועוד דקתני סיפא ואם בשבילו פותחו אסור, אמאי והא אמרת פותחו וקורא בו, ואי משום שינערנו דרך גלילתו, ליתני גוללו כל י"ב חדש לחוד, אי נמי קורא בו כדקתני במתניתין. ופרקינן דלאו שיתחייב בגלילתו קאמר, אלא הכי קאמר, אם רצה לגוללו ורצה לקרות בו כשהוא גוללו, מותר.

מי שהופקדו אצלו מעות של יתומים לשמרן אינו יכול להשתמש בהם בין צרורים בין מותרים כדין מפקיד אצל בעל הבית כמו שיתבאר ואע"פ שהזמן ארוך ואין כאן חשש שיהא מפקיד תובע פקדונו ולא ימצאם מזומנים ואע"פ שאמרו במעות של יתומים שאדם רשאי להלוותם קרוב לשכר ורחוק להפסד דוקא באפוטרופוס או כשהופקדו לו מיד בית דין אבל בפקדון לא ומ"מ אין צריך לומר אם נתמנה להתעסק בהם שלא ישתמש בהם לעצמו שהרי יש כאן בטול כיס היתומים:

המשנה העשירית והכונה בה בהשלמת ביאור החלק הרביעי והוא שהוא צריך לבקר האבדה ולבדוק בה ועל איזה צד משתמש בה לכונה זו ואמר על זה מצא ספרים קורא בהם אחד לשלשים יום ואם אינו יודע לקרות גוללן אבל לא ילמד בהם לכתחלה ולא יקרא אחר עמו מצא כסות מנערה אחת לשלשים יום ושוטחה לצרכה אבל לא לכבודו כלי כסף וכלי נחשת משתמש בהם לצרכן אבל לא לשחקן כלי זהב וכלי זכוכית לא יגע בהם עד שיבא אליהו אמר הר"ם בגדי הצמר צריך לנערם כדי שלא ירקבו ויתקלקלו אבל בגדי פשתן לא יגע בהן כלל וכלי זהב וזכוכית אינם מעלין חלודה לעולם ולפיכך לא יגע בהם לפי שאינן צריכין להשתמש בהם כדי שימנעם מן החלודה:

אמר המאירי מצא ספרים והספרים כשאדם שוהה הרבה מלפתחן ולגללן עפוש נקלט בהם ולפיכך הוא צריך לפתחן ולגללן משלשים לשלשים ומתוך שהתירו לו לפתחן קורא בהם אע"פ שאפשר שמפחיתן בקריאתו מצד שהוא ממשמש ביריעות יותר מדאי ומושך אילך ואילך ואם אינו יודע לקרות גוללן בלא קריאה מתחלתן לסופן ואע"פ שהתרנו לו את הקריאה דוקא במה שכבר למד ואינו צריך להתעמל עליו כל כך אבל לא ילמד בהם בתחלה ר"ל במה שלא למד עדין ולא יקרא אחר עמו ופרשו בגמרא בשני ענינים ר"ל זה בדף זה וזה בדף זה הא בענין אחד אף שנים קורין אבל לא שלשה אף בענין אחד וכן פרשו בגמ' שאף אחד לא יקרא וישנה ולא יקרא ויתרגם ולא יפתח בו יותר משלשה דפין:

מצא כסות פי' של צמר מנערה אחת לשלשים יום ופרשו בגמ' ניעור ביד אבל לא במקל וכן דוקא במקום אחד אבל לא שנים זה מכאן וזה מכאן ושוטחה לצרכה ר"ל להשליט בה האויר אבל לא לצרכו להשתמש בה ולהניחה על גביו ופירשו בגמ' שאף לצרכו ולצרכה כגון ששוטחה על גבי מטתו להשליט בה אויר ושיתחמם בה או יתכבד בה לפי דרכו אסור וכן פרשו שאם נזדמנו לו אורחים אסור לשטחה בפניהם אף לצרכה לבד שמא אחד מהם יהא נותן עיניו עליה:

מצא כלי כסף וכלי נחשת משתמש בהם לצרכן כלומר שמאחר שאלו שמירתן בקרקע כמו שיתבאר צריך להשתמש בהם לפעמים שלא יתעפשו בקרקע ואמר שהוא משתמש בהם בכדי שמירת עיפושן אבל לא ביותר מכדי שיעור זה לצרך תשמישן והוא שאמר אבל לא לשחקן כלומר להשתמש בהם תשמיש שמשחיקן ועושה אותם ישנים ופירשו בגמ' שכלי כסף משתמש בהם בצונן אבל לא בחמין מפני שהחמין משחירין אותן וכלי נחשת משתמש בהם בחמין אבל לא על ידי האור מפני שהם מפחיתין בכך:

מצא כלי זהב וכלי זכוכית לא יגע בהם עד שיבא אליהו שאין אלו מתעפשין:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא יתר על מה שביארנו מהם במשנה אלו הם:

המוצא תפלין הרי זה שם דמיהן ומעכבן לעצמו ומניחן בראשו מיד שהתפלין מצויין הם ביד הכל ומוצא מהם למכור בכל עת שהוא רוצה:

השואל ספר תורה מחברו בסתם הרי זה לא ישאלנו לאחר וכבר ידעת שאף בכל הדברים כן שהרי אמרו אין השואל רשאי להשאיל ולא השוכר רשאי להשכיר אלא שבספר תורה הוצרך להשמיענו כן שהייתי סבור לומר שיהא מותר להשאיל מן הסתם מפני שנוח לו לאדם לקיים מצוה ובא ולימד שאף בספר תורה אסור ושמא תאמר והלא בפסחים אמרו מן הסתם ניחא ליה לאיניש לקיומי מצוה בין בגופיה בין בממוניה תירצוה כשהוא עצמו מקיימה אבל על ידי אחר לא וגדולי הצרפתים כתבו בחבוריהם שבענין ביעור אינו אלא מצוה אחת ונוח לו לאדם לקיים מצוה אחת על ידי ממונו הא מצוה אחר מצוה חס הוא על ממונו ואינו רוצה ואם כן כשהשאילו הרי יש כאן מצוה ואינו חס על משמוש יריעותיו הא מצוה אחרת ליתן רשות מן הסתם לזה להשאילה אינו רוצה ולמדו מכאן שמשכונת הספרים אין צריכה (נכיסה) [נכייתא] ויכול מקבל המשכון לקרות בהם שנוח לו לקיים מצוה אלא שהם אמרו שלא ילמד בהם בתחלה כמו שנשנית כאן הא אם השאילה לאחר צריכה (נכיסה) [נכייתא]:

שואל ספר תורה שכתבנו אף לעצמו לא ילמד בה בתחלה אלא אם כן שאלו על דעת כך:

המפקיד ספר תורה לא הטריחוהו לגלול משלשים לשלשים אחר שהבעלים יודעים את מקומו ולא הזהירוהו על כך אלא גוללו כל שנים עשר חדש פעם אחת וכשהוא גוללו רשאי לקרות בו הא לפתחו בשבילו כגון שלא היה צריך לגללה מצד עצמה אסור:

כלי פשתן אין צריכין ניעור כלל ומתוך כך מי שמצאן לא יגע בהם כלל כדין כלי זכוכית וזהב האמורים במשנה:

והני נמי כמעות אבידה דמו. פירש מורנו במעות אבידה דלית ליה רשות להנפוקינון ואפילו טרח בהו דדוקא בדמי אבידה יהבו ליה רבנן רשותא להנפוקינן היכא דטרח בהו מפני תיקון העולם אבל במעות של יתומים ואפילו בדמי סחורה לא יהבו ליה רבנן רשותא וכן פירש הרמב"ן. הריטב"א.

והראב"ד כתב וזה לשונו: ביד רחבה הוי זוזי דיתמי. פירוש עשאו אבי היתומים נפקד עד שיגדלו. ואם תאמר הלא אמרו במשנה המפקיד מעות אצל בעל הבית בין צרורין בין מותרין אסור להשתמש בהן. התם דאי בעי מפקיד למשקלינהו לשכחינהו מזומנים אבל הכא לזמן אריכא הוא משום דאיכא הנאה ליתמי בתשמישייהו דמחייב באונסין ולא הוה בעי לאשתמושי בהו. עד כאן.

זיל לא שבקו לי דאשרי לך. שהרי הקשו לי תלמידי. והכא לא הוה משום לא תלך רכיל דאמרינן במסכת סנהדרין מנין שלא יצא מבית דין יאמר אני מזכה וכו'. כיון דרחבא גופיה הוה בבי מדרשא וחזא התלמידים המקשים לו ליכא משום הולך רכיל ומגלה סוד. ה"ר יהונתן.
המוצא תפלין שם דמיהן בפני בקיאין ומניחן לאלתר שהרי ימצא בעליהן ליקח ואין חושש להן שמא מין כתבן דלא שכיח. הרמ"ך.

תנו רבנן השואל ספר תורה לא ישאילנו לאחרים ופותחו וקורא בו ובלבד שלא ילמוד בו לכתחלה. פירוש שלא ילמוד בו בדבר שאינו רגיל והוא לומדו עכשו בתחלה. כתב הרמב"ן שאין זה הדין אמור אלא בספר תורה וכו' אבל עכשו שהתירו לכתוב התלמוד משום עת לעשות לה' כל ששואל מהם וכו' ככתוב בנמוקי יוסף. ונראה שאפילו בספר תורה נביאים וכתובים אם יודע משאיל בשואל שאינו רגיל וצריך ללמוד כן בתחלה והשאילו סתם מותר ללמוד בו בתחלה שעל דעת כן השאילו לו. הריטב"א ז"ל.

כאן שנה רבי בפרק כל הגט הלכתא. ואם אמר לו טול לי הימנה חפץ פלוני לא ישלחנו ביד אחר כאן שנה רבי אין השואל רשאי להשאיל וכו' דכל מתניתא דשנאה רבי חייא אמרינן רבי לא שנאה רבי חייא מנין לו וזו שנויה במשנת רבי חייא ורבי אושעיא הכי אין השואל רשאי להשאיל ולא זה המופקדין אצלו רשאי להפקיד אצל אחר אלא אם נתנו לו בעלים רשות לפיכך הוצרך ריש לקיש לפרש שגם זו שנאה רבי. ר"ח.

סלקא דעתך אמינא ניחא ליה לאיניש דליתעביד מצוה בממוניה קמשמע לן. פירוש קמשמע לן דבהא כיון דאיכא קפידא לקלקול הספר לא ניחא ליה דהא יצא שכרו בהפסדו כי היום או מחר לא יהיה לו ספר במה ללמוד. אבל במידי דליכא שום חשש קלקול ודאי יכול לשאול שלא מדעת הבעלים למעבד מצוה כגון אם מצא טלית או תפלין של חבירו בבית הכנסת רשאי להניחן שם ולהחזירן למקומן ולא חשיב גזלן כששאל שלא מדעת בעלים. הריטב"א מרבו. וכן כתב בנמוקי יוסף בבתרא פרק הספינה (דף ד' ע"א).

גוללו כל שנים ושר חודש ופותחו וקורא בו מאי עבידתיה גביה. מסתברא דהכי פירושו. למה גוללו דקסלקא דעתין דחייב לגלול כדרך שהוא חייב במוצא ומשום הכי אקשינן מאי עבידתיה גביה ולמה מחייבין אותו לגלול יבא בעל הפקדון ויגלול את שלו ואם אינו עושה כן אבידה מדעת היא. ועוד דקתני סיפא ואם בשבילו פותחו אסור אמאי והא אמרת פותחו וקורא בו דקסלקא דעתין נמי דפותחו לכתחלה וקורא בו קאמר דאי לא אמאי קתני פותחו וקורא בו ואי משום שינערנו דרך גלילתו ליתני גוללו כל י"ב חדש לחוד או נמי קורא בו כדקתני במתניתין ופרקינן דלאו להתחייב בגלילתו קאמר אלא הכי קאמר אם רצה לגללו ורצה לקרות בו כשהוא גוללו מותר. הרשב"א.

אימא אחד זה ואחד זה שלשים יום. פירוש דאלו רבי אליעזר לא הזכיר סך אלא שאמר אחד זה ואחד זה שוין. הריטב"א.

פרשה וישנה פרשה ויתרגם. שניהם מפני ששוהא יותר מדאי. תוספות שאנץ.

כסא דחרשין ולא כסא דפושרין. פירוש נוח לו לאדם לשתות כוס שיש בו מיני כשפנית כדמתרגמין מכשפה חרשא מלשתות כוס יין פושרין שלא הוחמו כל צרכן כי קשין הם לגוף. והוא שהוחמו בכלי מתכות ויש אומרים פושרין הן הלוחשין. ושאר שמעתא דרבי יוחנן פירשנוה בפרק כיסוי הדם. ר"ח.

אדומה בסוטה בגזרה שוה דעול עול. ולא גרסינן הא לא דמיא אלא לסיפא אלא הכי גרסינן הא לא דמיא אלא להא. ואחרים פירשוה בפרה אדומה ובודאי בתוספתא גבי פרה אדומה מיתניא וההיא דשכן עליה עוף סיפא דההיא היא והכי גרסינן הא לא דמיא אלא לסיפא ודמייתי עלה הא דרב פפא משום דפרה ועגלה ערופה למדוה זו מזה כדאמרן. הרשב"א.
וכתוב בגליון תוספות וזה לשונו: הכניסה לרבקה. כתוב בתוספות בתוספתא תני לה גבי פרה אדומה אף על גב דמייתי עלה קרא דלא עובד דכתיב גבי עגלה היינו משום דילפי מהדדי בגזרה שוה דעול עול. ואם תאמר למאן דלא יליף התם בפרק בתרא דסוטה גזרה שוה ויליף שאר עבודות בפרה מאשר עלה מכל מקום מנא ליה דבעינן ניחא ליה. ויש לומר דמסתמא לא ריבה הכתוב שאר עבודות אלא בדניחא ליה דומיא דאשכחן בעגלה אבל עול פוסל אפילו לא ניחא ליה כדאמרינן התם אם כן למה נאמר עול לומר לך דעול פוסל בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה. (חסר מעט) עד כאן.

ואם בשביל שתינק ותדוש פסול. ואם תאמר למה לי למיתני הכשר ברבקה ופסול בהנקה ליתנינהו כולהו בחדא או אידי ואידי ברבקה או אידי ואידי בהנקה. ויש לומר דברישא וסיפא רבותא קמשמע לה רישא אף על גב דלא הכניסה לטובת הבהמה כיון דלא הכניסה גם לטובתו כשרה וכל שכן שאם בשביל שתינק לבד הכניסה דודאי כשרה דלטובתה ולצרכה הכניסה. וסיפא קמשמע לה דאף על גב דהכניסה לטובתה ולצרכה כיון דבלבו היה שתדוש פסולה. תוספות חיצוניות.
והא הכא דלצרכו ולצרכה וקתני פסולה אלמא לצרכו ולצרכה חשיב כלצרכו לחודיה דקתני התם זה הכלל כל שלצרכה כשרה לצורך אחר פסולה וקסלקא דעתין דטעמא משום דחיישינן שמא ישהה אותה לדוש אחר שתפסוק מלינק. הרא"ש ז"ל.
וכך כתב תלמיד הר"פ ז"ל וזה לשונו: השתא סלקא דעתין דהאי פסולה היינו מדרבנן משום דחיישינן שמא תפסוק מלינק דהשתא ליכא בזו לצרכה. עד כאן.

וכתב מורנו הרב נר"ו וזה לשונו בתשובה: והא הכא לצרכו ולצרכה וכו'. לפי שיטת רש"י ז"ל פשיט שפיר מעגלה ערופה לממונא ומשני שפיר דדמיא לשכן עליה עוף דכשרה. אבל לפירוש התוספות דכתבו דמברייתא דפרה פריך מאי קושיא שאני פרה דכפרה כתיב בה כקדשים ומשום חומרת קדשים פסולה אפילו לצרכו ולצרכה. ותירצו התוספות קושיא זה כיון דבסיפא קתני לצרכו פסולה לצרכה כשרה דהכי תניא בסיפא זה הכלל לצרכה כשרה לצורך אחר פסולה וכיון דתניא הכי משמע דבכל דוכתא לצרכו ולצרכה הוי כלצרכו ופסולה. והשתא לא מצי לשנויי שאני פרה אדומה דחמירא אלא משני דהתם מדאורייתא פסולה כמו עלה עליה זכר דפסולה מדרב פפא והיינו דמקשו ואם תאמר ואמאי מייתי ההיא דשכן עליה עוף דבשלמא לפירוש רש"י להכי מייתי לה לדמות לה רישא דברייתא דילן כדכתיבנא לעיל. אי נמי להכי מייתי לה לאשמועינן משום דרב פפא אמרה למילתיה עלה וכי תימא אמאי לא אמרה למילתיה אברייתא דעגלה ערופה לאשמועינן דילפי מהדדי בגזרה שוה דעול עול מאי דדרשינן בעגלה ערופה מאי עבד דניחא ליה וכו' הכי נמי אמרינן בפרה אדומה אף על גב דלא כתיב בה אשר לא עבד בה. אבל לפי שיטת התוספות דקאי הך ברייתא בפרה אדומה אמאי מייתי לן ואי משום דרב פפא אמרה עלה אמאי לא אמרה אברייתא כיון דתרווייהו איירו בפרה אדומה. עד כאן.

וזה לשון הגליון: הכניסה לרבקה. פירש רש"י בעגלה מיתניא. פירש כן דלפירוש זה ניחא דרב פפא אמר דבריו אהך דלקמן לאשמועינן דאף בפרה אמרינן הך דרשא כתוב בתוספות ובסיפא קתני לצרכו פסולה וכו' פירש כן שלא יקשה מאי פריך דילמא הכא אפילו לצרכה פסולה ונקט שתינק ותדוש הפירות ותדוש שהוא הדישה לצרכה שהוא בריא לה דומיא דתינק שהוא לצרכה לכן אמר דבסיפא קאמר דלצרכה כשרה. עוד כתבו בתוספות כמו בא עליה זכר דפסולה פירוש אף על גב דלא הוי לצרכו דהא לא מידי עבדן מכל מקום פסולה מדרב פפא כיון דניחא ליה.

עוד כתבו בתוספות ואם תאמר אמאי מייתי ההיא דשכן עליה עוף וכו'. אין להקשות דנימא דמייתי לה לראיה דהך דהכא דהכניסה לרבקה הוה מצי למימר דטעמא משום דהוי לצרכו ולצרכה לכך מייתי דפסלינן עלה עליה זכר אף על גב דממילא משום דניחא ליה כדפירשתי וגם רב פפא נימא דמשום הכי אמר דבריו עלה דהך דלעיל איכא למימר דטעמא משום דהוי לצרכו ולצרכה. ויש לומר דמכל מקום מקשה מדאמר רב פפא דבריו על הא דעלה עליה זכר שמע מינה דלצרכו ולצרכה הוי כמו לצרכו לחודיה דאם לא כן רב פפא יאמר דבריו אהך דנכנסה לרבקה שלא אטעה לומר דטעמא הוי משום לצרכו ולצרכה ובזה ניחא שלא יקשה מה הקשו תוספות יאמר דבריו אהך דרבקה אם שתיהם ברייתא מאי נפקא מינה כך לי זו כזו. ולמאי דפרישנא ניחא. אי נמי יש לומר שהתוספות מקשים רק מה מייתי הך דשכן עליה עוף לא ליתי אלא לימא הא לא דמיא אלא להא עלה עליה זכר פסולה ולמה מייתי רישא דמילתא ולכך מקשינן דרב פפא לימא דבריו אהכניסה לרבקה דאתי שפיר טפי לאשמועינן דאף על גב דעושה מלאכה גמורה שדשה בשדה כיון דלא ניחא ליה אבל הך דשכן עליה עוף איכא למימר דלא עבודה היא כלל. וזה ניחא גם למאי דפירשתי תחלה דהתוספות מקשים שפיר דלימא רב פפא דבריו אהך דרבקה בשביל הרישא כדפירשתי. עד כאן.

אי הכי אפילו רישא נמי. בשלמא אי פשטינן בעיין מהכא דלצרכו ולצרכה אסור והא דכתיב אשר לא עובד בא היינו עבודה גמורה דיש אם למקרא ועבד בה כתיב אבל השתא דאמרת דלא תפשוט בעיין ושאני הכא דכתיב אשר לא עובד אפילו כל דהו אי הכי אפילו רישא נמי דהא דשה על כל פנים. הא לא דמיא אלא להא כלומר רישא לא ניחא ליה ולא איכפת ליה דומיא דשכן עליה עוף דלא איכפת ליה. אהא שכתב רש"י תירוצא הוא תירוץ הוא לקושייתו למה שהקשה אי הכי אפילו רישא נמי ולאו דיחויא דלא תפשוט דהא דחינן לה.
ולפי פשט התוספות משמע לי דמהדר לדחויי עיקר הפשיטות כלומר לא תפשוט מהכא דשאני הכא דמן התורה לצרכו ולצרכה פסולה דומיא דעלה עליה זכר דהוי לצרכו ולצרכה אבל בעלמא גבי אבידה אכתי איכא למיבעי.

וקשה לי היכי בעינן למפשט ממונא מאיסורא. ויש לומר דהוה מצי לדחויי הכי אלא קושטא משני כדרב פפא. אי נמי ממונא כי האי דלא הוי משקל למר ומיהב למר שפיר ילפינן מאיסורא ודוק. מ"ה נר"ו בתשובה הנזכר לעיל וכבר כתבתי לעיל גירסת ר"ח. עיין עליה.

שכן עליה עוף כשרה. פירוש ואפילו שכן ליה בפניו זמן מרובה דהא אמאי ניחא ליה ומאי מרווח בישיבתו עליה. עלה עליה זכר פסולה. פירוש דהשתא חיישינן דילמא ניחא ליה שתתעבר. ואם תאמר והיאך אפשר דניחא ליה בהא והלא יודע הוא שתפסל ומשום הנאה פורתא לא מפסיד טובא כדאמרינן בפרק ב' דעבודה זרה. ותירץ ריב"א דכיון שהיה לפניו ולא הקפיד לסלקו מעליה אנן סהדי דניחא ליה. והשר מקוצי תירץ דהכא לא סגיא דלא נימא פסולה דאי אמרת כשרה הא כיון דלא מפסיד מידי לא סגיא דלא ניחא ותפסל. הריטב"א.

עלה עליה זכר פסולה. אף על גב דלא ניחא ליה משום דדמיה יקרים מכל מקום חשיב ניחא ליה כיון דבשאר פרות הוה ניחא ליה. ועוד אם באת להכשיר אם כן הוה ניחא ליה ואם תאמר דבפרק בתרא דסוטה אמרינן מה תלמוד לומר עול עול פוסל בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה שאר עבודות אין פוסלות אלא בשעת עבודה כלומר בשעושה לשם עבודה והכא מאי לשם עבודה איכא. ויש לומר דבשעת עבודה היינו שצריך לאותה עבודה כלומר דניחא ליה והכא כיון דחשיב ניחא ליה כדפרישית היינו שעת עבודה. ולפירוש זה פסול בה עול אף על גב דלא ניחא ליה ועובד דומיא דעבד מתוקם בשאר עבודות וכן מוכח התם בהדיא דדריש גבי עגלה כי האי גוונא. ואם תאמר ומאי טעמא דמאן דאמר בפרק אין מעמידין דפרה לא מיפסלא ברביע משום דקדשי בדק הבית היא ולא קדשי מזבח תיפוק לי דמיפסלא מטעם עבודה כמו בעלה עליה זכר וכי תימא דלא דמי דעלה זכר ניחוש ליה כיון דבעלים לא ניחא להו לא מיפסלא הרי העושה מלאכה בפרת חטאת דפטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים אלמא מפסלא אף על גב דלא ניחא להו לבעלים שיעשה אדם מלאכה בבהמתם לא בזו ולא באחרת דלא חיישינן אלא שיהא ניחותא דההוא גברא דקא עביד המלאכה וכן כי יותן דומיא דכי יתן לא בעינן ניחותא דבעלים. דזהו דותק לומר דעושה מלאכה בפרת חטאת איירי כגון שותף בה או דוקא מלאכה דהעלאת עול שפוסל אף על גב דלא נימא ליה כדפרישית. וכי תימא דהתם בשלא נשען הרובע עליה כגון שעלה על גבי ספסל ורבעה אם כן מאי קאמר התם רבי אלעזר ורבנן אלא בחששא אבל הכא דודאי רבעה פסלה שמע מינה קדשי מזבח היא דאי קדשי בדק הבית לא מיפסלא ברביעה. מאי קושיא דילמא הא דפליגי בחששא היינו מטעם מלאכה דבשעת רביעה נשען עליה. ויש לומר דמשמע ליה התם דבלאו טעם דמלאכה מיפסלא מטעם רביעה אפילו בלא נשען מדקאמר התם וכן היה רבי אליעזר פוסל בכל הקרבנות כלן. תוספות שאנ"ץ.
וזה לשון הר"ן: יש לומר דכיון דהמעשה מצד עצמו ניחא ליה אין לנו להכשירה מצד פסולה שאם כן יהא פסולה סבת הכשרה ואי אפשר. ועוד שאם תכשירה ודאי ניחא ליה. עד כאן.

והרא"ש תירץ דחשיב ניחא ליה כיון דבשאר פרות ניחא ליה. עד כאן. ואם תאמר הכניסה לרבקה ודשה אמאי כשרה מאי שנא מעלה עליה זכר דהא ניחא ליה בדישה.
ולפירוש הקונטרס ניחא דמיירי בעגלה ערופה ובעגלה בת שנתה ואינו רוצה להטריחה לפי שהיא ילדה ולא ניחא ליה כלל אבל לפירוש התוספות קשה דפירשו דמיירי בפרה אדומה.

ויש לומר דלהאי פירושא נמי לא קשיא דפרה בת שתים ואכתי אינו רוצה להטריחה. ור"ת גריס לרבקה (ר' בסגו"ל) לפטמה כמו עגלי מרבק והשתא ניחא דכשרה דלא ניחא ליה שתדוש בשביל שמכחישה והאי דנקט הכניסה לרבקה ודשה משום דאיכא תרתי לטיבותא שמכוון לפטמה ואינו מכוון שתדוש וסיפא לצדדין קתני ואם בשביל שתינק ודשה או לרבקה וכדי שתדוש פסולה. ולא נהירא דאם כן קשה אמאי תני הכשר ברבקה ופסול בהנקה לשמועינן תרווייהו בחדא אם לרבקה לחוד כשרה ואם בשביל שתדוש עוד פסולה כדפרישית לעיל. וליכא לשנויי כדלעיל דרישא רבותא קמשמע לן דאף על גב דלא הכניסה לצרכה וכו' דזה אינו דהא הכניסה לפטומה והיינו לצרכה. לכן נראה כדפירש רש"י. תלמיד הר"פ.

והריטב"א כתב וזה לשונו: לפירוש רש"י לא ידענא שרש למלת רבקה לפירוש זה שיהא לשון דיבוק בהמות יחד. ור"ח פירש שהוא מלשון עגלי מרבק. ויש גורסים לרבקה (רן בקמ"ץ) כלומר לפטם אותה. ואינו מחוור דאם כן רישא נמי מיירי בשהניחה לצרכה ולטובתה וכו'. לפיכך הנכון דגרסינן לרבקה והמקום שבו מעמידין עגלי מרבק נקרא רבקה (ר' בקבו"ץ וב' קמ"ץ). ורישא נקט שהכניסה שם להיות לצוות עם אמה בלבד לא לדעת שתתפטם היא ואפילו הכי אם דשה מעצמה פסולה ובסיפא נקט שהכניסה שם כדי שתינק והנאתה קרובה ומצויה לאלתר יותר מן הפטום ואפילו היה דעתו לפטמה. עד כאן.
וזה לשון הרמב"ן: פירש רש"י רבקה שקושרים שתים ושלש פרות לדישה וכיוצא בו במסכת עירובין פרק ב' וביניהם כמלא שתי רבקות של שלש שלש פרות ופירוש הענין שהכניסה לזו עמהם כדי שתינק והיא דשה מעצמה. ויש אומרים שפירוש לרבקה מקום שמפטמין אותן בו מלשון עגלי מרבק. ויש שונין לרבקה בדגשו"ת הבי"ת ושו"א כלומר לפטמה ור"ח כן כתב לרבקה לפטמה ומשום הכי כשרה ולא ניחא ליה שדישה מכחישתה. עד כאן.
וזה לשון הרא"ש: וקשה לפירוש ר"ח דאם כן לא מכשיר ברישא אלא משום דאיכא תיתי לטיבותא שהכניסה לפטמה ומתקלקלת בדישה וגם לא כיון שתדוש אלא שדשה מאליה ואם כן סיפא דקתני על מנת שתינק ותדוש פסולה לשמעינן רבותא דאפילו על מנת לרבקה ודשה או על מנת שתינק ודשה פסולה כיון דליכא אלא חדא לטיבותא. ונראה לפרש דאפילו לא איירי בקטנה ואפילו אינו מתכוין לפטמה ניחא דכיון דיש בהמות הרבה דבלא היא היתה נדושת התבואה אף על פי שאינו מתכוון להנאתה ולא נתנה שם אלא לשמרה לא ניחא ליה קרינן ביה כיון שאינו מרויח כלום וגם אין מתכוין לכך. עד כאן.
ומ"ה נר"ו כתב בתשובה הנ"ל וזה לשונו: ולפי עניות דעתי אין זו קושיא כלל דלא משכחת להם שיכניס אותה לפטמה ולא תתקלקל בדישה ולא משכחת לה יונקת שלא תתקלקל בדישה הילכך לאו תרתי נינהו אלא חדא ולא מצי לפלוגי בסיפא בחדא דעל מנת לרבקה או על מנת שתינק ודשה אינה נפסלת בכך דודאי לא ניחא ליה לפי שהיא מתקלקלת ומשום הכי קתני בשביל שתינק ותדוש דמשמע דניחא ליה בדישה דהוי לצרכה ולצרכו ותו לא מידי. עד כאן.

עוד כתב הרא"ש וזה לשונו: ופסיק רישיה נמי לא הוי דאפשר שלא תדוש דרך הלוכה כדמוכח בפרק כל שעה דפריך מינה למאן דשרי לא אפשר וקא מכוין ומסתברא דלא שרי אלא דלא הוה פסיק רישיה והשתא נקט ברישא לרבקה לרבותא וכו'. עד כאן.
וזה לשון מורנו הרב נר"ו בתשובה הנ"ל: ואם תאמר הא הוי פסיק רישיה ולא ימות דאי אפשר שלא תדוש כל שכן למאן דאמר פסיק רישיה אף על גב דלא ניחא ליה אסור דקשיא. ויש לומר דלא הוי פסיק רישיה דאפשר שלא תדוש כלל חדא שהיא קטנה. ותו שאינה קשורה בכלל האחרות והולכת אחת הנה ואחת הנה. עד כאן.

ותימא הא דתנן במסכת פרה מעוברת רבי אליעזר מכשיר וחכמים פוסלין וכו'. והר"י מפרש דפרה מעוברת היינו שלקח הפרה בעוד היתה אמה מעוברת הימנה והביא ראיה מספרי זוטא דאיכא מאן דפסיל אם לקחוה קטנה מתרומת הלשכה והגדילה אחר כך עד שנעשית בת שתים אלא אם כן יחללוה ויחזרו ויקחו אותה לשם פרה מן ההקדש משום דכתיב ויקחו אליך פרה ובעינן שתהא פרה משעת לקיחה. ואיכא דמכשיר ומייתי ראיה ממעשה שהיה ולקחו פרה עוברה ועשו פרה אדומה מן העובר. והא דפליגי בעובר הוא הדין בקטנה אלא נקט מעוברת לרבותא דרבי אליעזר דמכשיר אף על פי שהיא כאחד מאיברי הבהמה וניתרת בשחיטת האם ואין שם פרה עליה. הרא"ש.
ואם תאמר להאי פירושא דמיירי להכשיר הפרה עצמה ואם תאמר היכי משכחת לה בפרה בת שתים דמעוברת דאמר בבכורות דפרה לא מעברא עד שלש שנים. יש לומר דהאי שיעורא דשתים היינו למטה שאינה כשרה בפחות משתים אבל לא למעלה דאפילו בת ארבע או חמש כשרה. ואם תאמר והא אמרינן במסכת עבודה זרה דפרה מפסלא ברביעה וקיהיב טעמא משום דקדשי מזבח היא ואמאי לעולם אימא לך דקדשי בדק הבית היא ואפילו הכי מפסלא ברביעה משום דנשען עליה כדאמר הכא. יש לומר דמיירי שרבעה על גבי ספסל. מיהו קשה דהתם מיירי בפרה שהעמידה בפונדקאות של גוים ומשום דנחשדו על הרביעה ואם כן איכא למיחש דשמא נשען עליה הואיל ושלא בפנינו הוי. ויש לומר דקים ליה לתלמודא דהתם דרבי אליעזר דאית ליה דנפסלה לאו משום חששא דשעינה הואיל ושלא בפניו היא כי אם חששא דרביעה דהתם קתני במילתיה דרבי אליעזר וכן היה רבי אליעזר פוסל בכל הקרבנות כולם אלמא משמע דהיינו משום פיסול דרביעה דשייך בכל הקרבנות אבל פיסול דשעינה לא שייך אלא בפרה. תלמיד הר"פ.

וזה לשון הרמב"ן: איכא למידק והא תנן בפרק ב' דפרה אין לוקחין פרה מעוברת דברי רבי אליעזר. וחכמים מכשירים. והיאך חכמים מכשירים והרי עלה עליה זכר פסולה. ואיכא למימר דכי אמרינן עלה עליה זכר פסולה הני מילי בפניו אבל שלא בפניו לא משום דבעינן דומיא דעבד דניחא ליה בשעת עבודה. דמה שכתב מדלגבי הכשר בעינן עודהו הטל עליהן ואף על גב דהתם אפשר דניחא ליה אפשר דלא ניחא ליה והכא ודאי ניחא ליה מכל מקום לאו דומיא דעבד הוא. ועוד דהא גבי יאוש שלא מדעת אף על גב דאי ידע ודאי מיאש דהא תלמודא לא בעינן אלא שידעו בעלים בנפילה אלמא ודאי מייאש ואפילו הכי כל זמן שלא שמעו לאו יאוש הוא וכל שכן הכא דכתיב עבד הילכך בעינן דניחא ליה בשעת מעשה. כן נראה לי. ומסתפינא מרבוותא דאינהו מפרקי דמתניתין דפרה הכי פירושה אין לוקחין פרה מעוברת לעוברה כגון שדרכה לילד פרות אדומות והעבירו לפניה כוס של יין אין לוקחין אותה דכתיב ויקחו אליך פרה אדומה בעינן קיחה משעה שהיא פרה אדומה כלומר שבאה לעולם וחכמים מכשירין דלא משמע להו ויקחו הכי. וכן משמע בריש פרק אין מעמידין דרבי אליעזר דריש ויקחו ורבנן לא דרשי ויקחו והאי פירושא סליק. אבל בנוסחאות מדויקות גרסינן רבי אליעזר אומר פרת חטאת המעוברת כשרה וחכמים פוסלים. ולפי גירסא זו אין עליך לדון כלשון האחרון אלא כלשון הראשון או שנאמר דלרבנן עלה עליה זכר נמי פסולה והאי דפליגי במעוברת להודיעך כחו דרבי אליעזר דכחא דהיתרא עדיף ליה והא מני רבנן היא ורבי אליעזר סבר לה כרבי יהודה דקתני בעלה עליה זכר רבי יהודה אומר אם העלהו פסולה אם מעצמו כשרה ולא דריש עובד. עד כאן.

כתיב עבד וקרינן עובד. הא לא שייכא לפלוגתא דיש אם למקרא ויש אם למסורת כיון שיש המקרא והמסורת לענין אחד. וכן יותן דומיא דכי יתן. תוספות שאנ"ץ.

מאי טעמא וכו'. איכא לפרושי דהכי קא בעי מאי טעמא שכן עליה עוף כשרה עלה עליה זכר פסולה כלומר מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא. ומשני כדרב פפא כלומר כי טעמיה דרב פפא לגבי עגלה ערופה דתלי מילתא אי ניחא ליה או לא ניחא ליה אמרינן נמי לגבי פרה אדומה אבל בפרה אדומה לא תלינן טעמא בניחא ליה או לא ניחא ליה אלא בכל גוונא פסולה כיון דלא כתיב בה אשר לא עובד בה אלא טעמא דשכן עליה עוף כשרה משום דלאו מידי הוא אבל עלה עליה זכר פסולה מטעם דהוי עלה עליה עול ולא מייתינן טעמא דרב פפא אלא לגלויי מינה טעמא דשכן עליה עוף כשרה אבל לא דמו אהדדי במילתא דלא ניחא ליה. ואם תאמר הא ילפינן מהדדי בגזרה שוה דעול עול. יש לומר דאתיא סוגיין כמאן דלית ליה האי גזרה שוה ומסברא ליכא למילף דאיכא למימר פרה אדומה דחמירא נפסלת אפילו דלא ניחא ליה אבל עגלה ערופה דלא חמירא כולי האי אינה נפסלת אלא היכא דניחא ליה. ולפי שיטה זה לא יקשה כלל ממה שהקשו התוספות. דוק ותשכח. והתוספות לא ניחא להו בהאי שיטתא דאתיא סוגיין כמאן דאמר לא דרשינן גזרה שוה. ותו כיון דרב פפא אמרה למילתיה עלה דמתניתין דשכן עליה עוף משמע דחד טעמא לתרווייהו משום דלא ניחא ליה אם כן כי היכי דמפלגינן בעגלה ערופה בין ניחא ליה ללא ניחא ליה הכי נמי בפרה אדומה ועליה בנו כל הקושיות ודחקו לתרץ עיין שם. מורנו הרב נר"ו בתשובה הנ"ל.

משתמש בהם ברך וכו'. ואומר מורי הר"פ שיחיה ז"ל דברך רצה לומר עצים רכים וקשה עצים קשים. דבמידי דאכילה אינו רצה לומר דפשיטא דמצי שפיר לאשתמושי. ושוב מצא כך בירושלמי. תלמיד הר"פ.

פקדון שהלכו בעליו למדינת הים. אף על גב דאמר לקמן יצא לדעת אין מורידין קרוב לנכסיו שאם היה רוצה שיורידו היה מצוה להוריד. הכא ליכא למימר הכי דמסתמא ניחא ליה שישתמש בו שאין בזה שום קלקול אלא תיקון. הרא"ש.

והתעלמת פעמים וכו'. והוא נאמר לפטור המוצא מהשבת אבידה דהא כתיב לא תוכל להתעלם ולמה איצטריך ועוד שנכתב בלשון עשה אלא ודאי לומר לך פעמים שתוכל להתעלם מהם. ה"ר יהונתן.

זקן ואינה לפי כבודו. פירש רבינו זקן בחכמתו ואינה לפי כבודו מפני חכמתו ומשום כבוד תורתו דחי לה. אבל זקן או נכבד דעלמא לא חשיב אינה לפי כבודו אלא או יטפל בה או יתן דמיה הריטב"א. אבל הרמב"ם כתב בפרק י"א מהלכות גזלה ואבדה אם היה חכם או זקן מכובד. וכן כתב הר"ן לקמן.

קרא למאי אתא אילימא לכהן והיא בבית הקברות פשיטא האי עשה והאי עשה ולא תעשה וכו'. הקשו בתוספות דהאי לאו שאינו שוה בכל הוא וליתי עשה וידחה לא תעשה ועשה שאינו שוה בכל. ויש מפרשים דעשה דהשבה נמי לא עדיף מיניה דאימו נמי אינו שוה בכל דאינו נוהג בזקן ואינו לפי כבודו ולא בנשים משום דכל כבודה בת מלך פנימה. ולאו מילתא היא דבין בזקן ובין בנשים נוהג שכל דבר שבשלו דרכו ליטול בשל חברו חייב להחזיר. הרא"ש.
וזה לשון תוספות שאנ"ץ: ולא אתי עשה ודחי עשה ולא תעשה. ואם תאמר הכי נמי עשה דעלמא אבל עשה דכהנים דחי משום דאינו שוה בכל כדאמרינן בנזיר פרק שני גזירים ובפרק קמא דיבמות דאתי עשה דגילוח מצורע ודחי לא תעשה ועשה דכהנים. ויש מפרשים דעשה דהשבה נמי לא עדיף מיניה דאיהו נמי אינו שוה בכל דאינו נוהג בזקן ואינה לפי כבודו ולא בנשים דכל כבודה בת מלך פנימה. ולאו מילתא היא דבין בזקן ובין בנשים נוהג בדבר שדרכו ליטול וכל שבשלו דרכו ליטול בשל חברו מחזיר. ויש לומר דעיקריה סמיך אאידך פירכא דקאמר ותו מי דחינן איסורא מקמי ממונא. ומיהו קשה לקמן גבי אמר לו אביו הטמא או שאמר לו אל תחזיר דדריש דלא ישמע לו מכולכם חייבים בכבודי ופריך ותיפוק ליה דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה. ומאי קושיא והלא עשה דטומאה אינו שוה בכל וכי תימא דמאל תחזיר פריך דילמא איצטריך קרא להיכא דאמר ליה עד שיתייאשו הבעלים דליכא עשה ואין עובר אלא משום לא תוכל להתעלם בלבד כדאמרינן לעיל. ויש לומר דהוה מצי לשנויי הכי אלא דעדיפא קא משני ועוד לא הוה ליה למנקט השבת אבדה דבסתמא איכא עשה אלא איסור אחר דלית ביה אלא לאו. ואם תאמר דביבמות גבי ביאת כהן באלמנה דאמרינן מן הנישואין דכולי עלמא לא פטרה דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה והא עשה שאינו שוה בכל הוא. ויש לומר דשאני עשה דבתולה שהיא מוזהרת עליו כדאמרינן בפרק יש מותרות דכל היכא דאיהו מיזדהר איהי נמי מיזדהרא אף על גב דדריש ליה מלא יקחו נראה דהוא הדין בעשה דבתולה שניהם מוזהרים הילכך אף על גב דהוה ליה עשה שאינו שוה בכל ילפינן ליה מעשה דהשחתת זקן דמדחי מקמי עשה דמצורע דעשה דהשחתה ליתיה בגוף האשה כלל. ואין לומר דעשה דבתולה חמור טפי מעשה דהשחתה משום דבכהן גדול ריבה בו הכתוב קדושה ומצות יתירות דאם כן לאו דאלמנה נמי לא ידחה ולא נלמדנו מלאו דכלאים שנדחה מפני ציצית. עד כאן.

והקשה רש"י השבת אבידה נמי עשה ולא תעשה הוא. ותירץ דהכא לא קא חשיב ליה ללאו שבו משום דעשה הוא דקא דחי אבל לאו אינו דוחה והילכך לגבי הדוחין לא מחשיב. אבל לקמן גבי אמר לו אביו אל תחזיר דלאו שבו נדחה קא חשבינן ליה דאמרינן פשיטא האי עשה ולא תעשה. הרשב"א.
ומכל מקום קשה דמנלן דלא תעשה דאבידה לא יועיל כלל ומשום הכי לא דחי העשה לא תעשה ועשה דטומאה אימא איפכא דלא תעשה דטומאה לא יועיל כלל לגבי דחייה ואם כן ליכא בטומאה רק עשה ולא ידחה העשה לא תעשה ועשה דאבידה. ואומר הר"ר נתן דמסתבר טפי לומר דעשה דאבידה יהא נדחה מעשה דטומאה דכי דחינן עשה דאבידה אין זו קום עבור ואי דחינן עשה דטומאה היינו קום עבור לך והטמא. עוד אמר רבי יהודה דמשכחת שפיר באבידה דליכא לא תעשה דלא תוכל כגון שרדף אחריה כדי להשיגה ולהחזירה עד שנכנסה לבית הקברות והשתא ליכא לאו דהעלמה שהרי לא העלים עיניו ממנו וליכא אלא עשה דהשבה ולא דחי לא תעשה ועשה דכהונה. תוספות חיצוניות.

קרא למאי אתא אילימא לכהן והוא בבית הקברות פשיטא עשה ולא תעשה הוא וכו'. זו גירסת רש"י והריא"ף. וקשיא להו השבת אבידה נמי עשה ולא תעשה הוא. וניחא להו שאין לא תעשה מועיל לדחות אלא עשה הוא דקא דחי. וקשיא לן הך נוסחא ופירושה השבת אבידה לא תעשה בלחוד היא כדאמרינן לעיל המתין לה לאחר שנתייאשו הבעלים ונטלה אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם בלבד והכא נמי שהאבידה בבית הקברות ואינו מחזיר אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם. ותו דאמרינן לקמן הא לאו הכי הוה אמינא יציית ליה עשה ולא תעשה הוא ואין עשה דוחה וכו' ופירשו רבנן דאהשבת אבדה קשיא ליה דעשה ולא תעשה הוא והיכי משכחת לה אם בהגביה משום השב תשיבם בלחוד עובר אם בשהעלים עיניו ולא נטלה כלל משום לא תוכל להתעלם עובר ויכולני לומר דהכא בשהגביה על מנת להחזירה ולפני יאוש נמלך שלא להחזיר שעובר בלאו ועשה הואיל ולפני יאוש מעלים עיניו ממנו ואינו מחזיר. והכי אקשינן קרא למאי אתא אילימא לכהן והיא בבית הקברות לא מיבעי לא נטלה כלל דפשיטא. שאינו מחזיר אלא אפילו הגביה קודם לכן ולא החזיר ועכשיו היא בבית הקברות נמי פשיטא שלא יחזיר אף על פי שנתחייב בהשב תשיבם כיון שכבר נטלה על מנת להחזיר משום דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה. ולפיכך הקשו הם ז"ל הא משכחת לה דאיכא לא תעשה ועשה וכן הא דאמרינן לקמן עשה ולא תעשה היא כשנטלה על מנת להחזיר ואמר לו אביו אל תחזיר והיא לפני יאוש. ואי קשיא לוקמה לההיא בשלא נטלה אלא שראה אבידה ורצה להחזיר ואמר לו לא תטול ולא תחזיר ולא תקשי אין הכי נמי ומיהו כיון דאכתי קשיא אמר לו אביו הטמא ניחא ליה לתרוצי חדא דשויא לתרווייהו. זה כתבתי מדוחק להעמיד דברי רבותינו. עוד אפשר לי לומר דהכי קאמרינן דאף על גב דלא עבר משום השב תשיבם עד שתבא לידו מיהו כיון שאם החזירה קיים מצות של השב תשיבם חשיב ליה עשה שאם בטל עשה שבטומאת כהן הרי קיים עשה של השבת אבידה הילכך אי לאו משום דטומאת כהן עשה ולא תעשה הוא הוי אמינא ידחה דהשבת אבדה עשה הוא וכן הא דאקשינן לקמן עשה ולא תעשה הוא משום שאף על פי שעדיין לא נתחייב במצות השב תשיבם ואם עבר עליו אינו כעובר על עשה מכל מקום בטל עשה ולא תעשה הילכך בלא קרא נמי לא יציית ליה אלא יבטל מצות עשה של אביו כדי שיקיים עשה ולא תעשה ופשיטא שלא ישמע לו. אבל אינו נכון דכיון שלא חל עליו מצות השב תשיבם של אביו קודמת אי לאו קרא דכולכם חייבין בכבודי. ומיהו אכתי איכא למידק הכא ואפילו עשה ולא תעשה נמי היכי דחי ליה והא קיימא לן אימר דאמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה הני מילי כגון מילה בצרעת וסדין בציצית דבעידנא דקא עבר ליה ללאו קא מקיים ליה לעשה אבל כי מטמא עבר ליה ללאו ולא מקיים ליה לעשה עד דמהדר ליה. ואף על גב דשקיל לה מיד וכגון דקיימא בפתח בית הקברות מכל מקום לא מקיים עשה עד דמהדר ליה למרה. ואפשר דלרוחא דמילתא אקשי ליה. ואיכא מקצת נוסחי עתיקי ודוקני דכתיב בהו פשיטא מי דחינן איסורא מקמי ממונא. ונראה לי דהכי פירושו משום דכיון דאפילו בעל אבידה כהן אינו רשאי להטמא לה היאך יטמא זה בשבילה והרי אם באו בעלים ואמרו לא בעינן לה ליתיה לעשה כלל הילכך לא דחינן מצות עשה משום מצוה שבממון שאם הפקיר בעליו ממונו פטור זה מאותה מצוה שהרי חייב הוא לומר כן כדי שלא יטמא כהן ששניהן חייבין בכבודו של מקום והתורה אמרה להחזיר אבידה לחברו ולכבד אביו בממונו ולא לעבור על המצות. ודמיא לההיא דגרסינן בכתובות בגמרא שותה בעציצו אימר דאמרינן דאתי עשה ודוחה לא תעשה כגון מילה בצרעת דלא אפשר דלאו לקיומיה לעשה אבל הכא אי אמרה לא בעינא מי איתיה לעשה כלל כלומר הואיל ואפשר לה לבטלו אף על פי שאמרה בעינא ליה אין שומעין להן ששניהם חייבין בכבודו של מקום ולא גלי רחמנא בכי האי עשה דנדחי וכל שכן הוא בדבר שבממון דכל שבשלו אינו רשאי בשל חברו נמי אינו רשאי. ולהאי נוסחא לא קשיא מידי ולרווחא דמילתא אקשינן דאפילו הויא השבת אבידה עשה ולא תעשה וטומאת כהן עשה בלחוד לא דחי ליה משום דלא דחינן איסורא מקמי ממונא. ובנוסחא דרבינו חננאל איתנהו לתרווייהו פשיטא עשה ולא תעשה הוא ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה. ותו מי דחיא איסורא מקמי ממונא ולרבותא נקטינהו ועיקר דחייתו מהאי טעמא דלא דחי איסורא מקמי ממונא. ולפי זה הפירוש הא דאמרינן לקמן הא לאו הכי הוי אמינא יציית ליה וכו' אטומאת כהן בלחוד פריך דאלו השבת אבדה לא קשיא דכיון דממונא הוי אמינא יציית ליה דכי אמר רחמנא להרר במקום דליכא איסורא כי ההיא דהתם דכי אמר רחמנא לא יוכל לשלחה במקום דליכא איסורא. וכי תימא למה לי קרא לאמר לו אביו אל תחזיר אתא כדקאמרינן הכא קרא לזקן ואינה לפי כבודו אתא לאו מילתא היא דכיון דקתני בהדיא יכול אמר לו אביו הטמא ישמע לו תלמוד לומר וכו' משמע דלהכי איצטריך קרא ומסתברא דקושיא אעיקר מילתא נמי קאי דקתני תלמוד לומר איש אמו ואביו תיראו וגו' כולכם חייבין בכבודי ואם אמר לך אביך חלל שבת אל תשמע לה ועלה קשיא הא שבת עשה ולא תעשה הוא ואין עשה דכבוד דוחה אותם.
ובירושלמי גרסינן: בכל אתר את אמר מצות עשה קודמת למצות לא תעשה והכא את אמר אין מצות עשה קודמת למצות לא תעשה. אימר שנייה היא הכא שהוא ואביו הוזהרו על המצות. אלמא אי לאו האי טעמא הוי אמינא בהשבת אבידה היא לא תעשה בלחוד יציית ליה. וזו ראיה למה שכתבנו דמטומאת כהן בלחוד קא פריך בגמרא דילן דהיא עשה ולא תעשה. הרמב"ן והרשב"א.
וזה לשון הריטב"א: קשה דהא בהשבת אבידה לא משכחת עשה ולא תעשה ביחד וכדאיתא בפירקין לעיל שאם לא נטלה לא תוכל להתעלם איכא השב תשיבם ליכא ואם נטלה השב תשיבם איכא לא תוכל להתעלם ליכא לא משכחת להו כחד אלא בשנטל הדבר והוא בא להחזירה לבעלים והם בבית הקברות ואי הכי הוה ליה למימר לכהן והבעלים בבית הקברות ואם בשלא נטלה עדיין והאבידה בבית הקברות לא תוכל להתעלם איכא השב תשיבם ליכא. ויש לומר דלרווחא נקט דלא מיבעיא כדאיתא לאבידה בבית הקברות קודם שנטלה דליכא אלא לא תעשה אלא אפילו נטלה כבר וכשבא להחזירה נכנסה לו בבית הקברות שהיה אפשר לקיים לא תעשה בתחלה ליטלה ולקיים אחר כך העשה ליתנה שם לבעלים אין אותו עשה דוחה לא תעשה ועשה. עד כאן.
והר"ן יש לו שטה אחרת שכתב וזה לשונו: וראיתי בחידושי הרמב"ן דברים רחוקים מאד ואף על פי שגדולי האחרונים סמכו עליו אין דעתי נוחה מהם לפי שהם הוצרכו להדחק משום דסבירי להו שהרואה אבידה ואינו מחזירה והולך לו אינו עובר אעשה דהשב תשיבם אלא משום לא תוכל להתעלם בלבד וכדמוכחא ההיא דלעיל לכאורה. ואני איני אומר כן אלא כל הרואה אבידה והולך לו עובר בעשה ולא תעשה וכי אמרינן לעיל וכו' ככתוב בנמוקי יוסף עד מכל מקום לא נתבטל. אבל הרואה אבידה והניחה באבדתה והלך לו מיד בטלו. שאם לא תאמר כן אלא שאין עשה של השב תשיבם בא אלא למי שנטל שיחזירנה נטלה לפני יאוש על מנת לגזלה היאך הוא עובר בכולן ועל איזה צד אתה מחייבו משום השב תשיבם אם תאמר מפני שלא נטלה כדי להחזירה והרי אתה אומר שמי שאינו נוטל אבידה אינו עובר בעשה כלל ואם תאמר מפני שלא החזירה לאחר שנטלה והרי זה לגזלה נטלה והשב תשיבם ליתיה בגזילה אלא באבידה. ועוד דעובר בכולן בשעה שנטלה משמע דהכי הוא בלאוין דלא תגזול ולא תוכל להתעלם ולדבריך אינו עובר משום השב תשיבם אלא מחוייב הוא בהשב תשיבם. אלא כך הוא עיקרן של דברים שכל מי שרואה אבידה ומניח אותה באבדתה הרי הוא עובר בלאו ועשה. ולפיכך נטלה על מנת לגזלה אף משום השב תשיבם הוא עובר שהרי הניחה באבדתה ולא עוד אלא שהמפיעה מבעליה לגמרי. אבל המתין לה עד לאחר שנתייאשו הבעלים ונטלה אף על פי שלא קיים עשה שבה לאלתר מכל מקום לא בטלו ומחמת בעלים הוא שנתבטל שנתייאשו ממנה ואפילו הכי משום לא תוכל להתעלם הוא עובר שהרי העלים עיניו שלא ליטלה כדי שלא יזכו בה בעלים. נמצאת למד שכל הרואה אבידה ולא החזירה והלך לו עבר על עשה ועל לא תעשה ונתקיימו סוגיות הללו כפשטן וכמשמען. כן נראה לי. וכך הם דברי הרמב"ם בפרק י"א מהלכות גזלה ואבדה. עד כאן.
עוד כתב הריטב"א וזה לשונו: והא דאמרינן ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה הוא הדין שאינו דוחה לעשה לבדו דמאי אולמיה דהאי עשה מהאי עשה ומאי דנקטיה הכא ובכל דוכתא אין עשה דוחה לא תעשה ועשה לרווחא דמילתא נקט לה. אי נמי דהכא כיון דעשה דהשבת אבידה שוה בכל הא אלים מעשה דקדושים יהיו דטומאת כהנים שאינו שוה בכל והוה דחי ליה אבל השתא דאיכא עשה ולא תעשה אף על פי שאינם שוין בכל לא אלים עשה דהשבת אבידה למדחי ליה. ואפילו למאן דאמר בפרק ב' נזירין דעשה דמצורע שוה בכל וכו'. עד כאן.

עוד כתב הריטב"א וזה לשונו: ותו מי דחינן איסורא מקמי ממונא. כך הגירסא במקצת הספרים והני קושיות הוו חדא ועוד דלא צריכי להדדי דהשתא בעינן למימר דאפילו ליכא בטומאה אלא לא תעשה גרידא לא דחינן ליה מקמי עשה דהשבת אבדה דלא דחינן איסורא מקמי ממונא. ואפשר דקושיא קמייתא צריכה להא בתרייתא משום דכיון דעשה ולא תעשה דטומאה אינן שוין בכל אפשר היה לומר דדחי להו עשה דהשבת אבדה שהוא שוה בכל כיון דאיכא במילתא תיקון העולם אי לאו דלא דחינן איסורא מקמי ממונא וכן פירש רבינו יהודה.

אלא לשאבידה שלו מרובה משל חברו וכו'. ואם תאמר אמאי נקט שלו מרובה מחברו דהא אפילו שתיהן שוות ואפילו שלו מועטת משל חברו שלו קודם שהרי הוא מפסיד שאין לו אלא כפועל בטל. ויש לומר דאין הכי נמי וכל היכא דאית ליה פסידא כלל קרינן שלו מרובה משל חברו. אי נמי משום דכל היכא שאין שלו מרובה משל חברו כל שיש שם בית דין יכול להתנות עמהם שיטול כנגד אבידתו וטרח ומציל. אבל כשהיתה שלו מרובה משל חברה אפילו שיהיה שם בית דין אינו יכול להתנות עמהן שיטול מחברו כדי אבידתו ואית ליה פסידא לעולם. אלא לזקן ואינה לפי כבודו כלומר דלהא בלחוד הוא דאיצטריך קרא ואידך נקטינהו תנא אקרא לרווחא דמילתא. הריטב"א.
וזה לשון תוספות שאנץ: או שהיתה שלו מרובה משל חברו בשיש שם בית דין בפני מי יתנה איירי דאם אין שם בית דין אפילו שלו מעוטה שלו קודם כדתנן לקמן גבי היה בטל מסלע. אבל בשלו מרובה אין מועיל שם תנאי ושלו קודם. ואם שלו שוה לשל חברו של חברו קודם שמרויח לענין טירחא ולכושרא דחיותא כדאמרינן לקמן בהשוכר את הפועלים. עד כאן.

גמ' הנהו זוזי דיתמי כו' מהו לאשתמושי בגוייהו א"ל כו' הלכה כרבי טרפון כו'. נראה לי אע"ג דבגדול המפקיד אצל בעה"ב דלאו שולחני אסור להשתמש בו כדאמרינן בפרק המפקיד היינו משום דאם יוציאן הבעה"ב שמא יבא המפקיד ויצטרך למעותיו ולא ימצא אותן אצלו וע"כ לא ישתמש בהן בלא דעת המפקיד ומה"ט בשולחני שמעות מזומנים אצלו כל שעה מותר להשתמש בהן אבל מעות יתומים דאין כאן מי שמתעסק בהן והוי כמו אבידה דאין כאן דעת מי לשאול וע"כ מותר להשתמש בהן כמו באבידה והנ"י פירש בדחוקים ע"ש ודו"ק:

מי שהניח לו אביו ומעות הרבה כו' מפורש בחולין:

גמ' ביד רחבה הוה ליה הנהו זוזי דיתמי אתא לקמיה דרב יוסף כו' כצ"ל ונ"ב ס"א וכן באשר"י ונכתב עוד בצידו אמר המחבר האי זוזי דיתמי לא מצאתי פירושן בשום מקום דקשה לי היכי הוי אבידה כדי דנוכח מר' טרפון והא ידעי דמיתמי הוי ונ"ל שאחר שמצאן נודע שהיו של יתומין ונשארו בידו משום דליתומים קטנים לא הוי השבה מעליא דכמקום שאין משתמר דמי כך נ"ל עכ"ל נ"י:

גמרא הנהו זוזי דיתמי. האשר"י פירש דהוי זוזי דפקדון אע"ג דבגמרא לקמן מסיק [מתני' היא] דמעות פקדון לבעה"ב בין צרורין בין מותרין לא ישתמש כו' ע"ש [הכא הואיל וסמוכין על שלחנו והוי סבור דמותר להשתמש עד דאמר ליה דהני כמעות אבידה דמי] ובנ"י פי' בע"א ואני הבנתי דהוי דמי אבידה ומת האב ונפלו לקמי יתמי ולגבייהו הוי כמעות אבידה [דלא טרח קמייהו] ודוחק:

גמ' מניחן לאלתר. האשר"י פירש מניח התפילין לאלתר בראשו וע"ש וברי"ף:

גמרא א"ל זיל לא שבקו לי כו'. כה"ג בגיטין (מז) ובסנהדרין (כח ב):

שם במשנה קורא בהן א' לשלשים יום כו' אבל לא ילמוד בהן בתחלה ולא יקרא אחר עמו. נ"ל דקריאה היינו בלא עיון ולימוד הוא בעיון שיבין היטב מה שקורא וקריאה בעלמא מותר אף בתחלה ועם אחר אסור אף בקריאה והסמ"ע בסי' רצ"ב ס"ק מ"ד ל"ד בזה ע"ש:

גמ' שם כאן בענין אחד כו'. כה"ג בשבת (יב ב):

גמ' שם הא בדעמרא כו'. עפרש"י והרי"ף פי' להיפך ועי' במה שציינתי לעיל (כ"ה):

רש"י ד"ה אבל לא לשחקן. ל"י בהן זמן ארוך כו'. הא דלא פי' דר"ל ע"י האור כדלקמן בברייתא לא ע"י האור מפני שמשחיקן והיה ג"כ יותר מדוייק לישנא דאבל (עמש"כ בחדושי לשו"ע או"ח סי' תקפ"ט סק"ב במ"א) הוא משום דכלי כסף אסור בחמין אף שלא ע"י האור כדאיתא שם ואולי יכוון התנא בלשון לשחקן גם ענין ישון כמו משוחקין בזבחים (יח) דפרש"י ישנים וכן בש"מ טובא ונכלל בזה גם כלי כסף בחמין שמשחירין ונראים כישנים:

מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ גַּרְדִּי אֻמָּן בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, יְנַעֵר כְּסוּתוֹ בְּכָל יוֹם. יש להבין למה נקיט אֻמָּן יאמר גַּרְדִּי סתם? ונראה לי בס"ד דודאי הניעור אינו מאבדה לגמרי אלא רק עושה בה קרעים קטנים מחמת שיתנתקו בה חוטים שהיו רכים מתחלתן ולזה אמר גַּרְדִּי אֻמָּן שיוכל לתקן אותם נקבים וקרעים קטנים הנעשין בה על ידי הניעור באופן שלא יהיה ניכר רושם מקום תקונם.

מִי שֶׁהִנִּיחַ לוֹ אָבִיו מָעוֹת הַרְבֵּה, וְרוֹצֶה לְאַבְּדָן. קשא וכי מותר לו לאבדם כדי שעשו לו עצות בשלשה אופנים אלו כדי לאבדם? ורש"י ז"ל נרגש בזה ובא לתקן אך עדיין קשא מה הכרח יש לבעל המאמר למנקט בהאי לישנא, יאמר הלובש כלי פשתן ומשתמש בכלי זכוכית ושוכר פועלים ואינו יושב עמהם הרי זה מאבד מעותיו בידים?
ונראה לי בס"ד דאיתא בכתובות פרק וא"ו (כתובות סו:) רבן יוחנן בן זכאי היה יוצא מירושלים ופגע בריבה אחת שהיתה מלקטת שעורים מתוך גללים של בהמות הערביים מחמת רעבונה ועניותה, אמרה לו רבי, פרנסני! אמר לה בתי בת מי את? אמרה לו בת נקדמון בן גוריון אני אמר לה ממון של בית אביך היכן הלך? אמרה לו רבי לא כך מתלין מתלייא 'מלח ממון חסר' אמר לה ממון של בית חמיך היכן הלך? אמרה לו בא זה ואבד זה וכו' עיין שם.
נמצא יש ממון שגזור עליו שיתאבד ואם יתערב עם ממון טוב הנה הוא מאבד גם ממון הטוב ולכן תמצא יש בני אדם עשירים ונתקיים בידם עושרם כמה שנים ואחר כך ירשו ממון מן אבותם ונתערב ממון הירושה לממון שלהם ואם גזור מן השמים על אותו ממון שנפל בהם בירושה שיתאבד הן מחמת שהיה בו גזל ורבית וכיוצא הן מחמת שבעליו לא עשו ממנו צדקה על כן אחר שנפל לבנים בירושה ונתערב עם ממון שלהם שהיה נקי הנה בעתה יבא זה ויאבד את זה וכמו שאמרה אותה ריבה לרבן יוחנן בן זכאי.
והנה בכהאי גונא משתעו רבנן במאמר זה כאן מִי שֶׁהִנִּיחַ לוֹ אָבִיו מָעוֹת שהוא חושש מהם פן גזור עליהם שיאבדו מחמת שראה שיש בהם סיבות המחייבות בכך ולכן אינו רוצה לערב אותם עם עושר שלו שהיה מכבר דחושש פן יבא זה ויאבד את זה ואינו רוצה להקדישם או לתתם במתנה לאחרים כי הוא רוצה שיהיה לו הנאה מהם ויבלה אותם בהנאת עצמו, ולזה נתנו לו עיצה בשלשה דברים אלו שיוציא אותם בהם ונמצא ממון זה כלה על ידי הנאת עצמו במהרה ואז אחר כך יעסוק בממון של העקרי שהוא נקי בלא תערובת ממון זה שכבר נאבד.
אי נמי איירי באדם שיש לו בנים רעים כולם מנאפים ועושים מעשה רשע בממונם והוא יש לו ממון שבא לו בירושה מאביו שזה הממון הוא ידוע אצל בניו ואינו יכול להעלימו מהם וגם אם יקדשהו או יתנו במתנה לאחרים יקפידו בניו ויעשו רעה בו ולכן נתנו לו עיצה בשלשה דברים כדי שיכלה הממון ולא יגיע ליד בניו לעשות בו עבירות חמורות.

בפרש"י בד"ה אימא אחד זה ואחד זה שלשים ומתני' נמי דקתני כו' ראב"י היא עכ"ל. אבל מלשון הש"ע דבסימן רס"ז באבידה פסק שגוללה אחד לל' יום ובסימן רצ"ב גבי פקדון פסק גוללה א' לי"ב חודש א"כ ע"כ ס"ל דיש לחלק בין אבידה לפקדון והיינו כמ"ש הש"ך שם דבאבידה כיון שאין הבעלים יודעין בה כלל בעי שימור טפי אבל לרש"י לא משמע ליה לחלק ומש"ה כתב דמתני' נמי ראב"י היא:

בד"ה בענין אחד בפרשה אחת אין קורין עכ"ל. והרי"ף והרמב"ם כתבו להיפך דבשני ענינים אין קורין ובענין אחד קורין. ועי' בת"ח שהאריך להקשות על פרש"י דאם כן הא דג' אין קורין היכי משכחת לה ויש ליישב דבג' אפי' בג' עניינים אתי לנתוחי דאפי' אדם אחד לא יפתח יותר מג' דפין וא"כ בג' בני אדם אפילו ג' דפין אסור וק"ל:

אמר רבי יוחנן מי שהניח לו אביו מעות הרבה ורוצה לאבדן וכו'. פירש"י ז"ל בא ללמד שלא ירגיל וכו' ויש לדקדק דאמאי נקט מילתיה בכי האי גונא ואפשר לומר ונדייק תיבת לו דהול"ל מי שהניח אביו מעות הרבה ואמאי אצטריך לומר לו. אלא רצה לומר שאם לא עשה צדקה כראוי וכיוין להניח לו דייקא מעות הרבה ילכו המעות לאיבוד ומלבד עונשו שלא עשה צדקה גם מחשבתו שבנו יהיה עשיר גדול לא תקום. ודרך צחות אפשר פזר ר"ת פועלים זוגיתא רומיתא ובמקום פזר נתן לאביונים בנו יאבד ממונו ואביו ובנו יענשו. ועוד רמז דאפילו יתנהג בשטות זה ה"ד אם לא יש לו אחים והניח לו דוקא המעות אבל אם יש לו אחים הוא גזל:

כדרבה. בפרק הזהב (לקמן דף נח.) גבי בני העיר ששלחו את שקליהן: בדמי אבידה. שמכרה לאחר שנטפל בה כמו שאמרו חכמים: אבל מעות אבידה. כגון שמצא מעות בכיס או שלש מטבעות עשויין כמגדלין: מתני' אחת לשלשים יום. שמתעפשין כששוהים מלפותחן וכל ספרים שלהן היו עשויין בגליון: גוללן. מתחילתן לסופן שיכנס בהן האויר: בתחלה. מה שלא למד מפני שצריך להשהותו לפניו. ולא יקרא אחר עמו לפי שזה מושך אצלו וזה מושך אצלו ונקרע. שוטחה לצרכה. לשלוט בה אויר שלא תכלה ולא תאכלנה עש: לצרכן. שמתעפשים בקרקע שצריך לתתן בקרקע כדאמרינן לקמן שזו היא שמירתן ולפיכך משתמש בהם לפרקים: אבל לא לשחקן. לא ישתמש בהן זמן ארוך שישחקן אוזי''ר בלע''ז: לא יגע בהן. זהב אינו מתעפש בארץ וזכוכית שמא ישבר: שאין דרכו ליטול. דבר שגנאי הוא לו שאדם חשוב הוא ואין דרכו ליטול קופה שלו להכניסה מן החוץ לבית שמור לא יטול ופטור מהשבת אבידה דילפינן מוהתעלמת: גמ' בי בר חבו. בבית פלוני העושה תפילין מצויין לימכר ויחזור ויקנה מן הדמים: גוללו. בכל שנים עשר חדש פעם אחת: אם בשבילו פתחו. כולה מפרש לקמיה: מאי אריא ספר. שהוא נוח להתקלקל בטשטוש וקריעה: כאן שנה רבי. במסכת גיטין (דף כט.) תנן השולח גט בארץ ישראל הרי זה משלחו ביד אחר ואם אמר לו טול חפץ פלוני הימנה לא ישלחנו ביד אחר שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר ואמר ר''ל עלה כאן שנה רבי במשנה זו למדנו רבי שסתם המשניות אין השואל כו' דבכולהו שייך למימר אין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר: מאי עבידתיה גביה. קס''ד לצורכו קאמר ולא לצורך ספר תורה דהא לצורך ספר תורה תנא ליה גוללו כל שנים עשר חדש להכי פרכינן מאי עבידתיה דהאי גבי ספר תורה לקרות בו לצורך עצמו: אם כשהוא גוללו. להנאת ס''ת פתחו וקרא בו מותר: בחדש שלשים יום. החדש ממהר להתעפש מן הישן: אימא אחד זה ואחד זה שלשים יום. ומתני' נמי דקתני קורא בהן אחת לשלשים יום ולא מפליג בין ישן לחדש ר''א בן יעקב היא: בענין אחד. בפרשה אחת אין קורין: בשני ענינים. זה בדף זה וזה בדף זה קורין דלא אתי לשמוטי מהדדי: מי שיש לו גרדי אומן בביתו. שיארוג לו טליתות חדשות תמיד: ינער כסותו בכל יום. ולמדנו דרך ארץ דניעור קשה לה: בחד. באדם אחד אין ניעורו קורעה: שנים. האוחזין בשני ראשיה ומנערין ממתחין אותה יותר מדאי וקשה לה: דעמרא. קשה לה שנמתחת ונקרעת: כסא דחרשין. נוח לשתות כוס של מכשפות מכוס של מים פושרין ואיידי דאיירי במילי דרבי יוחנן בהלכות דרך ארץ נקט הני שמעתא: צויץ. רותח: ציביא. כל דבר שנותנין לתוך המשקה או עשבים או תבלין או עקרי בשמים קרי ציביא: ורוצה לאבדן. ללמדנו בא שלא ירגיל אדם בכך שהעושה אלה מאבד מהר הון רב: כתנא רומיתא. דמיהם יקרין וממהרין לכלות: תרגמה. להך שכירות דפועלים: בתורי. בפועלים המנהיגים בשוורי בעה''ב:

בזכוכית לבנה. וא''ת והא אמרינן פרק עגלה ערופה (סוטה דף מח.) דמשחרב בית המקדש בטלה זכוכית לבנה וי''ל דלא בטלה לגמרי קאמר אלא דלא שכיחא דהא רב הונא תבר זכוכית חיורתא בחופת בנו פ' . אין עומדין (ברכות דף לא. ע''ש):