דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 223ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יד - א

ומבארינן: שתי קושיות אלו - חדא הוא [קושיה אחת היא], דחד טעם הוא! שמחמת טעם אחד הוצרך רבי אלעזר לומר את שני הדברים. דמשום דקאמר רבי אלעזר מחלוקת בשאין חייב מודה, הוא מתרץ הכי.

כלומר, היות וכך, הוצרך רבי אלעזר לומר שאינו גובה אפילו מנכסים בני חורין. שהרי הלוה מכחיש את ההלואה מכל וכל.

וכיון שהוצרך לסיים ולומר: "אבל כשחייב מודה דברי הכל יחזיר", לכן אמר רבי אלעזר שאין חוששין לפרעון ולקנוניא.

שהרי אם יש חשש לזה, אף כששניהם מודים לא יחזיר.

ועתה חוזרת הגמרא לבאר את הקושיות מהברייתא.

תיובתא דשמואל בתרתי:

חדא, קושיא אחת, כמו הקושיא שהקשינו על רבי אלעזר. דהא גם שמואל מוקי מתניתין בשאין חייב מודה [23], ואם כן, לרבי מאיר, שטר שאין בו אחריות, אינו גובה אף מנכסים בני חורין. ואילו בברייתא שנינו שגובה מבני חורין!

וחדא - דאמר שמואל: מצא שטר הקנאה בשוק - יחזיר לבעלים, ולא חיישינן לפרעון, אף כשהלוה אינו מודה. משום שאם פרע לו, היה קורע מיד את השטר.

ותיובתא על דבריו מהברייתא, דקתני הכא: אף על פי ששניהם מודים - לא יחזיר לא לזה ולא לזה. אלמא, מוכח מכאן, שחיישינן לפרעון. וכל שכן הכא, במשנתנו, דלא מודה לוה, דחיישינן לפרעון!

וקושיא זו אינה קשה על רבי אלעזר, כי לשיטתו, כשאין חייב מודה, לא יחזיר שום שטר הראוי לגבות בו. ומה שאמר רבי מאיר במשנתנו שיחזיר, היינו משום שאי אפשר לגבות בשטר זה אפילו מבני חורין [24].

אמר שמואל: מאי טעמייהו דרבנן, שאומרים ששטר שאין בו אחריות, גובה אף מן המשועבדים [25] -

משום שסברי, שכאשר בא לפנינו שטר שלא נכתבה בו אחריות, אנו אומרים שטעות של הסופר הוא, שטעה ולא כתב אחריות בשטר. אבל ודאי שהמלוה נתכוין להלוות רק באחריות, שאין אדם זורק מעותיו חינם [26].

אמר ליה רבא בר איתי לרב אידי בר אבין: ומי אמר שמואל הכי?

והאמר שמואל: המוכר שדה לחבירו, ובא אל הסופר שיכתוב לו שטר מכירה, אזי לענין שבח, שפר, ושעבוד, דהיינו, קבלת אחריות על המכירה, שאם יבוא בעל חוב של המוכר ויטרוף את הקרקע, יגבה הלוקח את הקרן [זהו "שעבוד"], ואף את השבח שהשביח בקרקע לפני שטרפה בעל חוב [זהו "שבח"], מעידית נכסיו של המוכר [זהו "שפר"] [27], צריך הסופר לימלך במוכר, אם אכן הוא מקבל עליו דברים אלו.

לפי שיש אדם שמוכר שלא באחריות כלל. ויש שאמנם מוכר באחריות, אבל אינו מקבל עליו לשלם אף את השבח. ויש שמקבל עליו אף זאת, אבל לא לשלם מעידית נכסיו, אלא מבינונית.

מוכח מכאן, שיתכן שכותב השטר לא קיבל עליו אחריות, ואין אנו אומרים שטעות הסופר היא!

לימא מאן דאמר הא בשם שמואל, שאחריות טעות סופר, לא אמר הא ששבח שפר ושעבוד צריך לימלך, אלא אמורא אחד אמר כך בשמו, ואמורא אחר אמר להיפך!?

ודחינן: לא קשיא. כאן, מה שאמר שמואל, שאחריות טעות סופר, מדובר בשטר הלואה, דלא יהיב אינש זוזי בכדי [שאדם אינו נותן מעותיו בחנם]. ולכן לא יתכן שהלוה מעותיו שלא באחריות, שהרי אפשר שימכור הלוה את נכסיו, ולא יהיה למלוה מהיכן לפרוע את חובו.

ואילו כאן, מה שאמר שמואל, ששבח שפר ושעבוד צריך לימלך, מדובר במקח וממכר, דאמנם יתכן שיבוא בעל חוב ויטרוף את הקרקע, אבל מכל מקום עביד אינש דזבין ארעא ליומיה [אדם עלול לקנות קרקע אף ליום אחד], שהרי יתכן שלא יטרפו ממנו כלל. ואף אם יטרפו לבסוף את הקרקע, בינתיים, עד שיטרפו, הוא אוכל פירות ממנה.

כי ההיא [כפי שמצינו, שכך היה מעשה], דאבוה בר איהי זבין עליתא מאחתיה [קנה עליה, קומה שניה, מאחותו].

אתא בעל חוב, טרפא מיניה [טרף את העליה מאבוה בר איהי].

אתא אבוה בר איהי לקמיה דמר שמואל.

אמר ליה שמואל: האם כתבה לך אחותך אחריות בשטר?

אמר ליה: לא.

אמר ליה: אם כן, זיל לשלמא [לך לשלום]. שאין לך עליה כל תביעה.

אמר ליה אבוה בר איהי: והא מר הוא דאמר [והרי אתה הוא זה שאומר] שאחריות טעות סופר הוא! אמר ליה: הני מילי - בשטרי הלואה. אבל בשטרי מקח וממכר - לא. דעביד אינש דזבין ארעא ליומיה, וכפי שנתבאר.

אמר אביי: ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות, ובא בעל חוב דראובן, וקא טריף ליה מיניה [וטרף את השדה משמעון], דינא הוא, דאזיל ראובן ומשתעי דינא בהדיה [28] [יכול ראובן לבוא ולהתדיין עם אותו בעל חוב] [29], שיכול לומר לו: פרעתיך! או שיאמר לו: יש לי עליך תביעה אחרת, ואני מעכב חוב זה תחתיו.

ואף שלעת עתה לכאורה אינו צד בענין, שהרי לא ממנו טורפים את השדה, מכל מקום לא מצי הבעל חוב אמר ליה לראובן: לאו בעל דברים דידי את, הרי איני לוקח ממך כלום, אלא משמעון. ואם יש לך עלי תביעה, תבעני בבית דין!

משום דאמר ליה ראובן: דמפקת מיניה - עלי דידי הדר [30] [מה שאתה מוציא ממנו עתה, יחזור ויתבע ממני], שהרי מכרתי לו את השדה באחריות.

איכא דאמרי: אפילו אם מכר את השדה לשמעון שלא באחריות, נמי יכול ראובן לעמוד כנגדו בדין, משום דאמר ליה לבעל חוב: אם תטרוף משמעון את השדה, אף שאינו יכול לחזור ולגבות ממני, מכל מקום הרי הוא יכעס עלי, ולא ניחא לי דליהוי לשמעון תרעומת עלי. ואמר אביי: ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות, ויצאו עליה עסיקין [עוררין], ורוצה עתה שמעון לחזור בו מהמקח, הדין הוא כך:

הערות

[23] היינו לפי הצד שהבאנו לעיל ששמואל סובר כאביי, שעדיו בחתומיו זכין לו. אבל אי נימא דסבירא ליה כרב אסי, יעמיד שמואל את משנתנו כשחייב מודה. תוס' שאנץ.

[24] כך כתב רש"י. ובחי' הר"ן כתב לבאר בדבריו, שרבי אלעזר אמר שאין חוששין לפרעון ולקנוניא. דהיינו, שאם הלוה אומר שלא פרע, אין חוששין שאומר כך מחמת קנוניא. אבל אם טוען שפרע, יתכן שחוששין לכך. ואילו שמואל אומר, שאין חוששין כלל לפרעון. והיינו, שאף אם הלוה טוען שפרע, אינו נאמן. ועל דבריו אלה מקשה הגמרא מהברייתא, שאם כן, שחוששין לפרעון ולקנוניא כשהלוה מודה, כש"כ שיש לחשוש לפרעון לבד כשטוען הלוה שפרע. יוצא, שעל דברי רבי אלעזר יש רק פירכא אחת מהברייתא. ואילו על דברי שמואל יש שתי פירכות, שגם מה שאמר שאין חוששין לפרעון - הופרך מהברייתא.

[25] הקשו הראשונים, מאי קושיא? מנלן שחכמים סוברים שגובה בו אף מן המשועבדים? אולי מה ששנינו במשנתנו שגובים בשטר זה, היינו מבני חורין! [אמנם בברייתא שהבאנו לעיל איתא הכי בפירוש לשיטת חכמים. אבל הרי ברייתא זו היא תיובתא לשמואל, ואם כן מסתבר שלא ידע אותה]. ותירצו התוס', שסובר שמואל שכך מסתבר, לפי שאם אין גובין בשטר זה מלקוחות, משום שמחל על השעבוד, מחל אף על גביה מבני חורין. והואיל וגובין בשטר זה מבני חורין, על כרחך שגובין בו אף מלקוחות. וע"ע מה שכתבו הראשונים בזה.

[26] כך פירש רש"י. ועיי' בראשונים שדנו אם צריך על כל פנים להזכיר על פה בשעת ההלואה את האחריות, או שאף אם לא הזכירו, משתעבדין הנכסים.

[27] כי סתם בעל חוב גובה מבינונית. וזה שרוצה לשעבד את העידית, צריך לימלך.

[28] הקשו התוס' [ועוד ראשונים], מאי נפקא מינה בזה? הרי טענינן ללוקח, ואם כן, הרי בית דין יטענו את כל הטענות שיכול ראובן לטעון! ועיי"ש שתירצו בכמה אופנים.

[29] אבל אינו חייב לעשות כן. ריטב"א.

[30] יש שהוכיחו מכאן, שאין הנתבע יכול למנות שליח לטעון במקומו, אלא הוא צריך לטעון את טענותיו בעצמו. שאם לא כן, אף שאין ראובן בעל דברים של המלוה, יכול שמעון למנותו שליח לטעון עבורו. ויש שכתבו שאין מכאן ראיה. דנפקא מינה היכא ששמעון אינו בעיר, שאינו יכול למנות את ראובן לשלוחו.

חדא הוא [קושיה אחת היא] בעצם, דחד טעם [שטעם אחד] הוא שהביא את רבי אלעזר לומר כן, שמשום דקאמר [שאמר] רבי אלעזר שהמחלוקת היא בשאין חייב מודה — הוא מתרץ הכי [היה מיישב, מסביר כך] את דברי רבי מאיר והכמים, ונדחו דבריו בנקודה זו.

וכן תיובתא [קושיה חמורה] היא לשמואל בתרתי [בשתי נקודות]: חדא [קושיה אחת] כפולה כר' אלעזר, דהא מוקי מתניתין [שהרי הוא מעמיד, מסביר, את משנתנו] בשאין החייב מודה וראינו שאינו כן.

וחדא [וקושיה אחת] נוספת, שאמר שמואל: מצא שטר הקנאה בשוק, שמפורש בו שהלווה מקנה את נכסיו למלוה משעת החתימה — יחזיר אותו לבעלים, ולא חיישינן [ואין אנו חוששים] לפרעון, ואם כן הרי זו

תיובתא [קושיה חמורה] לדבריו אלה. דקתני הכא [ששנינו כאן]: אף על פי ששניהם מודים — לא יחזיר לא לזה ולא לזה, אלמא [מכאן] שחיישינן [חוששים אנו] לפרעון, וכל שכן הכא [כאן], בשטר הקנאה שלא מודה הלוה שהוא חייב, שבודאי חיישינן [חוששים אנו] לפרעון השטר.

א אמר שמואל: מאי טעמייהו דרבנן [מה טעמם של חכמים] האומרים שגובה מנכסים משועבדים אף כשאין בשטר אחריות מפורשת? — סברי [סבורים הם] שאחריות טעות סופר הוא. כלומר, שטר הלואה שלא נכתב בו בטחון זה של אחריות נכסים, מן הסתם היתה זו רק טעותו של הסופר שהשמיט את הדבר שבודאי אין אדם מלוה כסף בלא לקבל בטחונות להחזרת החוב.

אמר ליה [לו] רבא בר איתי לרב אידי בר אבין: ומי [והאם] אמר שמואל הכי כך] שאחריות טעות סופר? והאמר [והרי אמר] שמואל: שבח, שפר ושעבוד — צריך לימלך! שכאשר כותב סופר שטר על מכירת שדה צריך הוא לשאול את המוכר האם לכתוב במפורש שאם יתברר ששדה זה היה משועבד כבר וילקח מן הקונה, שישלם את כל השבח שישביח הקונה בשדה, ותשלום זה ישלם לו מן השפר (המובחר, עידית) שבנכסיו, וכן שהוא משעבד את כל נכסיו להיות אחראים למכירה זו.

הרי ששמואל עצמו סבור שאחריות אינה נכתבת בכל שטר, ואם כן לימא [האם לומר] כי מאן [מי] שאמר הא [דבר זה] לא אמר הא [דבר זה]? ושמא מחלוקת היא בין מוסרי שמועותיו של שמואל?

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]: כאן שאמר שמואל "אחריות טעות סופר" הוא בשטר הלואה, דלא יהיב אינש זוזי בכדי [שאין אדם נותן כסף חינם] וכשמלוה, רוצה הוא שיובטח לו הפרעון. ואילו כאן שאמר שאחריות היא דבר שצריך הסופר לשאול אם בכלל לכתוב הוא במקח וממכר וקניית קרקעות, דעביד אינש דזבין ארעא ליומיה [שעשוי אדם לקנות קרקע ליומו, ליום אחד], שייתכן שהקונה מוכן לקבל על עצמו את הסיכון שהקרקע הזו משועבדת כבר, אלא שהוא חושב כי יוכל להרויח מן השדה עד שיתברר הדבר.

וראיה לתירוץ זה, כי ההיא [כמו אותו מעשה] דאבוה בר איהי זבין עליתא מאחתיה [קנה עליית־גג מאחותו], אתא [בא] בעל חוב של אחותו טרפא מיניה [ולקחה ממנו], אתא לקמיה [בא לפני] מר שמואל לתבוע מאחותו. אמר ליה שמואל: האם כתבה לך אחריות על מכירה זו? אמר ליה: לא. אמר ליה [אמר לו] שמואל לאבוה בר איהי: אם כן, זיל לשלמא [לך לשלום] שאין לעשות דבר בענין זה. אמר ליה אבוה בר איהי לשמואל: והא מר הוא דאמר [והרי אדוני הוא שאמר] אחריות טעות סופר הוא, ואף כאן נאמר, שהאחריות הריהי כאילו כתובה בשטר! אמר ליה [לו] שמואל: הני מילי [דברים אלה שאמרתי] הם בשטרי הלואה, אבל בשטרי מקח וממכר — לא אמרתי, דעביד אינש דזבין ארעא ליומיה [שעשוי אדם שיקנה קרקע ליומו].

ב אמר אביי: ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות, ובא בעל חוב של ראובן וקא טריף ליה מיניה [ורוצה לטרוף את השדה ממנו, משמעון] מפני שיש לו עליו שעבוד קודם, דינא [דין] הוא דאזיל [שהולך], יכול ללכת ראובן ומשתעי דינא בהדיה [ולדבר עמו בדין] ולהתווכח עם בעל החוב ביחס לזכותו על הנכס, ולא מצי אמר ליה [ואינו יכול בעל החוב לומר לראובן]: לאו [לא] בעל דברים דידי את [שלי אתה], שהרי את הנכס כבר מכרת לשמעון, ולי אין עכשיו כל משא ומתן אתך, אלא עם המחזיק בנכס שהוא שמעון, ושמעון מצדו יכול לתבוע אותך לדין. ומדוע? דאמר ליה [שאומר לו] ראובן לבעל חובו: דמפקת מיניה, עלי דידי הדר [מה שאתה מזציא ממנו הלא יחזור אלי] כיון שמכרתי את השדה באחריות, ואין אתה יכול לומר שאין אני נוגע בדבר.

איכא דאמרי [יש שאומרים] שאמר אביי: אפילו מכר ראובן לשמעון שלא באחריות נמי [גם כן] יכול ראובן לומר שהוא צד, דאמר ליה [שאומר לו] ראובן לבעל החוב: לא ניחא [נוח] לי דליהוי [שתהיה] לשמעון תרעומת עלי שמכרתי לו דבר שאין הוא יכול להחזיק בו.

ועוד אמר אביי בדינים דומים: ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות, ויצאו עליה עסיקין, כלומר, התחילו לבוא עוררים הטוענים לבעלותם על שדה זה, עד שלא החזיק בה שמעון בשדה על ידי פעולה הקובעת את התחלת קניינו בשדה,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara answers: It is actually one element, as both elements have the same one reason; because Rabbi Elazar says that the dispute in the mishna is in a case when the liable party does not admit his debt, he explains Rabbi Meir’s opinion in this manner, i.e., that a promissory note that does not include a property guarantee cannot be used to collect the debt even from unsold property.

The Gemara elaborates on the statement that the baraita serves as a conclusive refutation of two elements of the opinion of Shmuel: One element is like the element of the opinion of Rabbi Elazar that was refuted, as Shmuel also establishes the dispute in the mishna as referring to a case when the liable party does not admit to the debt, and the baraita states that in such a case there is no dispute.

And the other one is that which Shmuel says: If one found a deed of transfer in the marketplace, in which it is stipulated that the debtor transfers the rights to his property from the date that the document was signed, he must return it to its owner, and we do not suspect that there was repayment and that there is collusion between the creditor and the debtor.

There is a conclusive refutation of that statement as well, as the baraita here teaches: Even if they both agree, he should return it neither to this person nor to that person. Apparently, we suspect that there was repayment. And all the more so here, in the case of a deed of transfer, when the liable party does not admit that he owes money, the deed should certainly not be returned, as we suspect that there was repayment.

§ Shmuel said: What is the reason for the opinion of the Rabbis, who say that one can collect a debt from liened property even if the promissory note does not include a property guarantee? They hold that omission of the property guarantee from the promissory note is a scribal error, as one would certainly not lend money without a property guarantee.

Rava bar Ittai said to Rav Idi bar Avin: Did Shmuel actually say this; i.e., that the omission of this clause is considered a scribal error? But doesn’t Shmuel say that enhancement, superior-quality land, and a lien require consultation? When a scribe writes a deed of sale for a field he must ask the seller whether to write explicitly that if there is a lien on the field, and the field is then is repossessed from the buyer, in which case the seller must compensate the buyer for any enhancement of the value of the field that occurred while it was in his possession, that this compensation will be made from superior-quality land, and that he liens all of his land as security for this sale. This indicates that Shmuel holds that a property guarantee is not written in every promissory note.

The Gemara asks: Shall we say that the one who says this statement quoting Shmuel does not say that statement quoting Shmuel? Perhaps it is a dispute between the amora’im who transmitted the statements of Shmuel.

The Gemara answers: This is not difficult. Here, where Shmuel said that the omission of a property guarantee is a scribal error, it was with regard to a promissory note, as a person does not give away his money for nothing. When one lends his money, he requires a property guarantee. There, by contrast, where Shmuel said that a scribe must consult with the seller with regard to writing a property guarantee, it is with regard to a case of buying and selling land, as a person is apt to purchase land for a day. It is conceivable that the buyer is willing to risk that there is a prior lien on the land, thinking that even if he owns the property only for one day he can earn a profit.

As evidence of this distinction, the Gemara gives an example: It is like that incident in which Avuh bar Ihi purchased a loft from his sister. Her creditor came and repossessed the loft from him. He came before Mar Shmuel to file a claim against his sister. Shmuel said to him: Did she write you a guarantee in the deed of sale? He said to Shmuel: No. Shmuel said to him: If so, go to peace (see Berakhot 64a), as there is nothing that can be done. He said to Shmuel: But wasn’t it you, Master, who said that omission of the guarantee of the sale from the document is a scribal error? Shmuel said to him: This statement applies only to promissory notes, but with regard to deeds of buying and selling it does not apply, as a person is apt to purchase land for a day.

§ Abaye said: Consider the case of Reuven, who sold a field to Shimon with a property guarantee, and Reuven’s creditor came and repossessed the field from Shimon, as he had a prior lien on the property. It is the halakha that Reuven can go and litigate with the creditor, and the creditor cannot say to him: I am not legally answerable to you since I am taking the field from Shimon. This is because Reuven can say to his creditor: That which you take from him comes back to me, as I sold the field to Shimon with a guarantee, so you cannot claim that I am not a legal party in this matter.

There are those who say that Abaye said: Even if Reuven sold the field to Shimon without a property guarantee, Reuven can dispute the legal claim in court, as he can say to the creditor: It is not amenable to me that Shimon would have a grievance against me for selling him property that was subsequently repossessed.

And Abaye said: Consider the case of Reuven, who sold a field to Shimon without a property guarantee, and disputants emerged disputing Reuven’s prior ownership of the field. As long as Shimon has not yet taken actual possession of the land,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

והוא שמואל דאמר המוצא שטר הקנאה בשוק יחזירו לבעלים דלא חיישינן לפרעון מש"ה אמרי' תיובתא לשמואל בתרתי אבל ר' אלעזר לא שמעינן ליה דאמר בהדיא דברי הכל לא חיישינן לפרעון תיובתא עליה בחדא. וקי"ל כר' יוחנן דתניא כוותיה ונדחו דברי שמואל ור' אלעזר דהא איתותבו אבל תירוצא דרב אשי ודאביי לא נדחו דהא דר' יוחנן לא הוי להו תיובתא כדפרשינן לעילא.

אמר שמואל מאי טעמייהו דרבנן דאמרי שטר שאין בו אחריות גבי אפי' ממשעבדי קסברי אחריות טעות סופר הוא.

ומי אמר שמואל הכי והא אמר שמואל שפר שבח ושעבוד צריך לאימלוכי ביה לאו מכלל שאם לא נמלכו ביה אין כותבין ואי לא כתיב ליה לא שפר ולא שבח ולא שעבוד דהוא אחריות ואי אמרת אחריות טעות סופר הוא ואע"ג דלא כתב כמאן דכתב דמי אמאי לית ליה שעבוד.

ופריק לא קשיא הא דאמר אחריות טעות סופר בשטרי הלואה ומתני' ומתניתא בשטרי הלואה אבל בשטרי מקנה לא אמרי' טעות סופר הוא דעביד מאן דזבין ארעא ליומיה כי הא דאיבות בר איהא זבן עיליתא מאחתיה וכו' ובהא אמר שמואל צריך לאימלוכי ולית הלכתא כשמואל אלא כדאסקינן לשמעתא והלכתא אחריות טעות סופר הוא בין בשטרי הלואה בין בשטרי מקח וממכר.

[ואמר אביי ראובן שמכר וכו'.] שמעתא דאביי פירשתי בפרק מי שהיה נשוי בכתובות (צ"ב ע"ב):

אחריות טעות סופר הוא. פירוש אף על פי שלא נזכר שם אחריות כלל, ולא הזכירוהו אפילו מלוה ולוה. ותדע לך, דאקשינן מאידך דשמואל אימלך וכתוב שופרא שבחא ופירי, ואם איתא מאי קושיא, הא מודה שמואל דצריך הוא לימלך, אלא שאם לא נכתב בשטר, מסתמא או אומרים שנמלכו אלא שטעו ולא כתבוהו.

דינא הוא דאזיל ראובן ומשתעי דינא בהדיה. ונפקא מינה להיכא דעשאו אפותיקי מפורש, דאלו היה שמעון דן עם בעל חוב לא היה יכול לסלקו במעות, וראובן יכול לסלקו אפילו במעות. ואי נמי נפקא מינה להיכא דלא מסיק ביה שעור ארעא ושבחא, ושויה ניהליה אפותיקי, דאלו בא שמעון הלוקח לדון עמו, הרי בעל חוב מסלקו לגמרי מן הקרקע, ואפילו משבחא ונותן לו הוצאה בלבד, ואם הוא שבח שאינו מגיע לכתפים, מסלקו אפילו בלא הוצאה, ואלו ראובן שם לו את הקרקע ונוטל בשעור חובו בלבד.

זה שפסקנו באחריות שהוא טעות סופר לא סוף דבר בהלואה אלא אף במקח וממכר ר"ל שכל הלוקח קרקע מחברו אע"פ שלא הזכיר שאם יבא בעל חוב ויטרוף יהא כח ביד הלוקח לגבות מן המוכר דמי הקרקע טעות סופר הוא וגובה דמי הקרקע ודמי השבח שהשביחו על הצדדין שהוא חייב לו בשבח כמו שיתבאר והוא הנקרא בכאן שבח ושעבוד ואין צריך לסופר שימלך בדברים אלו עם המוכר אלא כל שמוכר סתם על דעת דברים אלו הוא מוכר ומ"מ לענין שיגבה דברים אלו מעדית שבנכסיו והוא הנקרא בכאן שפר צריך תנאי והמלכה ומתוך כך יש מי שמפרש במלת שפר שהוא הרמוז למטה במלת עמליהון והוא שבח הבא בידיו כגון סקלה מן האבנים או שזבלה ושבח הוא שבח הבא מאליו כמו שיתבאר ובאלו אינו צריך להמלך כלל:

ראובן שמכר שדה לשמעון ובא בעל חוב של ראובן לטרוף את הקרקע מיד שמעון הרי ראובן זה רשאי לדחותו וליכנס עמו לדין ואין כח ביד הבעל חוב לומר הרי נעתק שעבודי ממך ובא ליד שמעון ואינך מעתה בעל דברים שלי שהרי זה אומר לו כל מה שתפסידהו אף אני משועבד להחזיר ואף אם מכרה שלא באחריות כן שהרי מ"מ יכול לומר איני רוצה שיהא לזה עלי תרעומת ושמועה זו יש צדדין הרבה בביאורה וקצרנו ענינה בכאן מפני שכבר ביארנוה במסכת בבא קמא פרק ראשון:

ראובן שמכר שדה לשמעון בין באחריות בין שלא באחריות וקנאה באחד מן הדרכים שהקרקע נקנה בהן ויצאו עליה עסיקין עד שלא התחיל בעבודת הקרקע יכול לחזור בו ואפילו פרעו חייב המוכר להחזיר מעותיו ואם התחיל בעבודתה כלל אפילו במצרים שבו אינו יכול לחזור אלא נכנס לדון עם המערער וכשיוציאנה מידו יחזור הוא על המוכר ושמועה זו גם כן יש צדדין בביאורה וקצרנו ענינה בכאן מפני שכבר בארנוה במסכת בבא קמא פרק ראשון:

דינא היא עלי' דראובן לאשתעויי דינא בהדי דבע"ח פירש המורה לאשתעויי דינא בהדי דבע"ח ולסלקו מעל שמעון בכל טענה שיוכל לטעון ולומר פרעתיך ובין כך ובין כך יש לי עליך תביעה ואני מעכב חובי תחתי'. ואינו נראה לי דאי בטענת פרעתיך בעי לסלוקיה אע"ג דלא טען ראובן שמעון מצי למיטען הכי דילמא פרעך ראובן. ואע"ג דשמעון לא ידע למיטען ב"ד טועני עבורו. כדתנן הבא ליפרע מנכסים משועבדים לא יפרע אלא בשבועה ומה שפירש דיש לי עליך תביעה ואני מעכב חובי תחתי' אינו נראה לי בין אם היתה תביעת קרקע בין אם היתה תביעת מטלטין ואפילו אם הי' תובע בעל חוב את ראובן אינו יכול לסלקו בזה שהוא אומר לו תפרעני תחלה. ואח"כ אעשה לך דין בתביעה זו שנזקקין לתובע תחלה כדפרישית בר"פ שור שנגח את הפרה במהדורא רביעאה אך אם יאמר ראובן כי אתה חייב לי מעות ממקום אחר ויצאו אלו באלו כיון שמעות היא תובעו הדין עמו או יעשה לו בעל חוב דין או לא יפרע שהוא אומר לו למה אפרעך שאתה פרוע מכך וכך ובזו הטענה ראובן שהיא ברור יכול לסלק' אבל שמעון שאינן ברור לא כדפרישית במהדורא תנינא:

משום דקאמר רבי אלעזר מחלוקת בשאין חייב מודה הוא דקמתרץ הכי. פירש הקונטרס הוא גומר תירוצו ואומר דלא פליגי בשחייב מודה דלא היה יכול לומר מילתא אחריתי כיון דכבר אמר דפליגי בשאין חייב מודה. ולא נהירא דהיה יכול לומר דפליגי גם בשחייב מודה ורבנן סברי לא יחזיר דחיישינן לפרעון ולקנוניא ורבי מאיר סבר דלא חיישינן. ואומר מורי הר"פ דהכי פירושו משום דקאמר מחלוקת בשאין חייב מודה הוא דקא מתרץ הכי פירוש בדין הוה ליה לאוקמי רבי אלעזר מתניתין בכל ענין אפילו בשחייב מודה ואם כן אמאי לא מוקי מתניתין רבי אלעזר בשחייב מודה אלא ודאי הטעם כך הוא דמאן דסבר חיישינן לפרעון מצי לאוקומי מתניתין דקאמר לא יחזיר בשחייב מודה ומשום דחיישינן לפרעון ומאן דלית ליה חששא דפרעון לא מצי לאוקומי מתניתין בשחייב מודה דאם כן מאי טעמייהו דרבנן דאמרי לא יחזיר כיון שחייב מודה משום הכי צריך לאוקומי מתניתין בשאין חייב מודה קמתרץ הכי פירוש משום הכי הוצרך לומר אבל בשחייב מודה דברי הכל יחזיר דלא חיישינן לפרעון דאי הוה חיישינן לפרעון אם כן לא הוה לרבי אלעזר לאוקומי מתניתין בשאין חייב מודה אלא בשחייב מודה כדפרישנא תלמיד הר"ר פרץ ז"ל.
וזה לשון תוספות שאנ"ץ: דחד טעמא הוא לאו לגמרי חד טעמא דהוה מצי למימר דפליגי נמי בשחייב מודה אלא לפי שהתחיל לומר מחלוקת בשאין חייב מודה שייך לסיים אבל בשחייב מודה לא פליגי. עד כאן אלמא חיישינן לפרעון. למאי דאוקימנא לעיל שמואל כאביי קא פריך דאי הוה סבר כרב אסי לא הוה קשה ליה מידי דהוה מצינא לפרושי טעמא דברייתא משום דחיישינן שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי אבל לפרעון לא חיישינן והא דחשיב הכא תיובתא בתרתי ודרבי אלעזר לא חשיב אלא חדא.

יש מפרשים דשמואל תרתי שמעתתא אמר. משום הכי קרי להו תרתי. תוספות שאנ"ץ.

ולענין פסק הלכה קיימא לן כרבי יוחנן דחייש לפרעון ולקנוניא. ודוקא בשטרי הקנאה כותבים שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו אבל בשטרי דלאו הקנאה לא דקיימא לן כרב אסי וליתיה לדאביי דרבא פליג עליה לקמן. וכמו שכתב הריא"ף בהלכות הילכך בשטרי דלאו הקנאה לא כתבינן אלא אם כן מלוה עמו.

וראיתי לרש"י ואל שכתב דלרב אסי בשטרי דלאו הקנאה לא כתבינן אלא אם כן מלוה בהדיה ונותן מעות בפניהם. ואין זה מחוור בעיני דאביי לא אתא לחדושי אלא דעדיו בחתומיו וכין לו מניסן ואף על גב דלא מטא שטרא לידיה עד תשרי אבל ביומא דמטי שטרא לידיה זכה מלוה אף על פי שלא לוה שאף על פי ששטר זה על דעת הלואת המעות נעשה כי היכי דאמרינן דלרב אסי בשטרי אקנייתא שאף על פי שהקנין על דעת הלואת המעות נעשה קנה מיד לפי שבקנין עצמו יש בו די לקנות אף בשטר לדידן כיון שנמסר שטר ליד מלוה קנה שבמסירת השטר יש בו די להתחייב וכדאמרינן בההיא דחייב אני לך מנה בשטר בריש הנושא את האשה ולפיכך אפילו בשטרי דלאו אקנייתא אין צריך שיראו העדים הלואת המעות אלא כיון שהגיע שטר ליד מלוה נשתעבד וזהו שכתב הרי"ף בהלכות.
אבל שטר שאין בו קנין אין כותבים ללוה עד שיהא מלוה עמו דכיון דשקיל ליה שטרא מלוה אישתעבד ליה לוה מההיא שעתא וכך הם דברי הרמב"ם בפרק כ"ג מהלכות מלוה ולוה. הר"ן.

אמר שמואל מאי טעמייהו דרבנן. תימה אי ארבנן דברייתא קאי הא על כרחך לא ידע לה דהא הויא תיובתיה ואי ארבנן דמתניתין מאי דוחקיה למימר דקא סברי אחריות טעות סופר הוא לוקמה בשאין חייב מודה ולא יחזיר משום דלא ליגבי מבני חרי וכי תימא דלעולם ידע לה לברייתא ולא היה חושש לה לפי שהיתה קבלה בידו ההיא דאומר היה רבי מאיר דלעיל מכל מקום תיקשי ליה ההיא דמצא שטר הקנאה. ונראה לי דשמואל משמע ליה מתניתין לאוקמה בכל ענין בין בשחייב מודה בין בשאין חייב מודה והכי פירושו אין בו אחריות נכסים יחזיר אפילו אין חייב מודה דקסבר רבי מאיר אפילו מבני חרי לא גבי יש בו אחריות נכסים לא יחזיר אפילו בשחייב מודה דאף על גב דשמואל לא חייש לפרעון מכל מקום חיישינן שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי וחכמים אומרים בין כך ובין כך לא יחזיר אפילו בשחייב מודה דכולהו גבו אפילו ממשעבדי וחיישינן שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי. ומיהו קשה לפירוש זה שהתלמוד מסופק לדעת שמואל כמאן סבירא ליה ודחק ליישב דבריו בין לרב אסי בין לאביי וכאן מוכיח דכרב אסי סבירא ליה. ועוד אמאי איתיתב מההיא דשטר הקנאה דלעיל פירשתי דלמאי דאוקימנא שמואל כאביי הוא דאיתותב וכיון דסבירא ליה כרב אסי אם כן לא הויא תיובתיה דאיכא לפרושי טעמא דברייתא משום שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי ולא משום דפרעון. ונראה לי דשמואל סבר שכך הוא סברא דשטר שאין בו אחריות או יש לו לגבות אפילו ממשעבדי או אין לו לגבות כלל אפילו מבני חרי דלא שדי איניש זוזיה בכדי. ועוד יש לומר דידע לה לברייתא ומסתבר ליה דמתניתין פליגא עלה בכולה מילתא דהא מתניתא לא חייש לפרעון ולקנוניא מדקתני כל מעשה בית דין הרי זה יחזיר דלא מסתבר ליה לאוקמי בשטרי חלטתא דוקא כדלקמן אלא אפילו בשטר שכתוב בו הנפק ולרב אסי ליכא למימר למיחש אי סבירא ליה כאביי דעדיו בחתומיו וכין לו אי נמי משום דלא חיישי דילמא איקרי וכתיב ומתוך כך צריך להעמיד משנתנו בשאין חייב מודה וכדקאמר לעיל תוספות שאנ"ץ.
וזה לשון תלמיד הר"פ: ואם תאמר שמואל אהי רבנן קאי אי ארבנן דמתניתין לא הוה טעמא משום אחריות אלא אוקימנא בשאין חייב מודה ואי ארבנן דברייתא קאי הא לא ידע לה דהא איתותב מינה יש לומר דלעולם קאי ארבנן דברייתא ובתר דשמעה סברה והדר ביה ממאי דאוקי מתניתין בשאין חייב מודה ומוקי למתניתין בשחייב מורה ומהאי טעמא בעי מאי טעמייהו דרבנן דסברי אם אין בו אחריות נכסים לא יחזיר כיון דחייב מודה. עד כאן.

וזה לשון הריטב"א: אמר שמואל מאי טעמייהו דרבנן. פירוש רבנן דמתניתין דאמרי בהדיא שאף על פי שאין בו אחריות נכסים בית דין נפרעין מהם דאף על גב דלעיל אוקימנא אליבא דשמואל בשאין חייב מודה וטעמייהו דרבנן דאמרי לא יחזיר היינו משום דחיישינן שמא כתב ללות ולא לוה אבל לפרעון לא חיישינן מכל מקום להכי לא יחזיר משום דשמא יבא לגבות בו אף על פי שאין בו אחריות ונמצא גובה שלא כדין כי שמא לא לוה עד תשרי אבל ליכא לפרושי דשמואל אמתניתא דלעיל קאי דהא משמע דלא הוה ידע לה אלא אם כן נאמר בתר דאותביניה מינה סברה ופירשה ואף על גב דלא הדר ביה ממאי דאמר דלפרעון לא חיישינן הא פרישנא דלא אותביניה מינה מיהא אלא אי סבירא ליה כאביי ואיהו לית ליה דאביי ומוקים טעמא דמתניתין משום דחיישינן שמא לא לוה עד תשרי. וזה יותר נכון. עד כאן.

אבל בגליון תוספות כתוב וזה לשונו: ועוד יש לומר דידע לברייתא וסבר שמואל דמתניתין פליגא אברייתא וסבר לא חיישינן לפרעון ולקנוניא מדקתני וכל מעשה בית דין יחזיר ולא מוקי ליה בשטרי חלטאתה כדדחי לקמן ולשמא כתב ללות ולא לוה נמי לא חייש שמואל כאביי או משום דילמא איקרי וכתיב לא אמרינן ולכך על כרחך מוקי פלוגתא באין חייב מודה והוצרך לומר דאומר היה רבי מאיר וכו'. מתוך כך. עד כאן.

וכתוב על זה בגליון וזה לשונו: כתוב בגליון תוספות אי משום דילמא איקרי וכתיב לא אמרינן וכו'. אין להקשות אם כן אמאי נקט שמואל המוצא שטר הקנאה אפילו לאו חקנאה כיון דלא חייש לדילמא איקרי וכתיב דיש לומר דנקט שטר הקנאה משום דהתם בכל ענין יחזיר אפילו אין חייב מודה שטוען לא לויתי דאי לאו הקנאה נהי דלא חיישינן דילמא איקרי וכתיב מכל מקום כיון דנפל אי טעין חיישינן אבל ליתיה קמן חיישינן דשמא קצת שכיח טפי ממזויף. עד כאן.

אחריות טעות סופר הוא. יש מפרשים שטעה הסופר ולא כתבו אבל הוזכר האחריות בשעת ההלואה ושעת המקח. וטעות הוא פירוש זה דמשמע שאם לא הווכר אחריות בשעת מעשה דכולי עלמא אין בו אחריות ואם כן מאי האי דפרכינן מאידך דשמואל דאמר אימליך וכתוב שבח שפר ושעבוד דהא לרבנן נמי צריך לאימלוכי ולפרש שאם לא פירש אין לו אחריות. אלא הכי פירושו אחריות טעות סופר הוא כי אף על פי שלא הוזכר אחריות בשעת מעשה כמו שפירש דמי והסופר טעה בעיקר הדין כסבור שאין בו אחריות כיון שלא הוזכר בפירוש ולפיכך לא כתב בו אחריות. הריטב"א.

וכן פירש הרשב"א וזה לשונו: אחריות טעות סופר הוא. פירוש אף על פי שלא נזכר שם אחריות כלל ולא הזכירוהו אפילו מלוה ולוה ותדע לך מדאקשינן מאידך דשמואל אימליך וכתוב שופרא שבחא ופירי ואם איתא מאי קושיא הא מודה שמואל דצריך הוא לימלך אלא שאם לא נכתב בשטר מסתמא אנו אומרים שנמלכו בו אלא שטעו ולא כתבוהו. עד כאן.
והאמר שמואל שפר שבח ושעבוד צריך לאימלוכי ביה לאו מכלל שאם לא נמלכו בו אין כותבים ואי לא כתב לא אית ליה לא שפר ולא שבח ולא שעבוד דהוה אחריות ואי אמרת אחריות טעות סופר הוא ואף על גב דלא כתב כמאן דכתב דמי אמאי לית ליה שעבוד רבינו חננאל ז"ל.
וזה לשון תוספות שאנ"ץ: שבח שפר ושעבוד צריך להמלך לא שייך שבח ושפר אלא על ידי שעבוד והא קמשמע לן דאף על פי שנמלך על השעבוד צריך לימלך על השפר עד כאן.

כתוב בתוספות בדבור המתחיל שעבוד צריך לימלך וכו'. כדאמר בסמוך אפילו שלא באחריות וכו' ואין להקשות דנימא שפירש בשטר שלא באחריות כדפירש תוספות לקמן ובאחריות היינו בסתם דאם פירש יודע מי יטרוף וכן לקמן קשה להיפך דיש לומר דהכא איירי שהמוכר אדם כשר ואינו ירא שגזל רק שלוה. ולקמן באדם עשיר ואלם ואינו ירא מבעל חוב. גליון.
לימא מאן דאמר הא לא אמר הא פירש רש"י ז"ל דאמוראי נינהו אליבא דשמואל. דמאן דאמר הא משמיה דשמואל לא אמר הא. ולא נהירא שהרי לא הוזכר שם אמורא באחד מהן. ומורנו פירש לימא הא דרבנן והא דשמואל כלומר דקמייתא פירושא דטעמא דרבנן היא וליה לא סבירא ליה. הריטב"א.

אבל במקח וממכר עביד איניש דזבין ארעא ליומיה. היינו טעמא דוקא כשבא בעל חוב וטרפה אבל נמצאת שאינה שלו לא כדמוכת לקמן גבי הכיר בה שאינה שלו. ובלא אחריות מיירי מדקאמר רב מעות פקדון ושמואל אמר מעות מתנה ודומיא דהכיר בלא הכיר בה לדברי הכל יש לו מעות דגבי גזלן לא שייך זבין ארעא ליומיה דאפילו לחד יומא לי זבנה כיון שהיתה גזולה והיינו טעמא דכי אמר שמואל לקמן לרב חיננא בר שילא אימליך וכתוב שופרא ופירי דהתם תשיב פירי ולא חשיב שעבוד והכא חשיב שובוד ולא חשיב פירי משום דחשש גזלנותא איירי אפילו לא כתיב שעבוד חוזר הלוקח עליו והכא בחשש בעל חוב הוא ולהכי לא חשיב פירי דבעל חוב לית ליה פירי אבל נגזל אית ליה. והא דאמר שמואל בפרק חזקת הבתים המוכר שדה לחברו שלא באחריות אין מעיד עליה אם רוצה נגזל לנטלה לו מפני שמעמידה בפני בעל חובו ולא קאמר מפני שחוזר עליו. התם פיירי בשפירש שלא יחזור עליו אפילו תמצא שאינה שלו אי נמי במכיר בה שהיא בת חמורו כענין שמצינו בההיא שמעתא. תוספות שאנ"ץ.

וזה לשון הריטב"א: כאן בשטרי הלואה כאן בשטרי מקח וממכר וכו'. פירש ר"י דכי אמר שמואל דבשטרי מקח וממכר אחריות לאו טעות סופר הוא כעין עובדא דמייתינן הכא שטרפה ממנו בעל חובו דמכל מקום עד השתא זכה בה ודידיה היא ועביד איניש דזבין ארעא ליומיה אבל אם שדה גזולה היא לא זכה בה כלל ואפילו ליומיה וטעות סופר הוא והביא ראיה לדבריו מהא דאמר שמואל לקמן המוכר שדה לחברו ונמצאת שאינה שלו שמואל אמר מעות יש לו שבח אין לו ואם הכיר בה שאינה שלו ולקחה וכו' דאלמא דאפילו במקח וממכר נמי כשנמצאת שדה שאינה שלו אחריות טעות סופר הוא אליבא דשמואל נמי ובדין הוא דיכול תלמודא לפלוגי בין מקח וממכר ולאוקומי תרווייהו במקח וממכר אלא דלא חש דממילא שמעינן לה מיהו לענין הלכתא לא נפקא לן מידי דהא קיימא לן דאפילו בשטרי הלואה אחריות טעות סופר הוא. ע"כ.

דינא הוא דאזיל ראובן ומשתעי דינא בהדיה וכו'. כלומר דאי אזיל לא מצי אידך למימר לאו בעל דברים דידי את אבל לאו דינא הוא דליזיל בעל כרחו כדאמרינן בסמוך דאמר ליה אחוי טירפך ואשלם לך. ואיכא נוסחי ומפקי מילתא מספיקא וגרסי דאי אזיל. הר"ן.

וזה לשון הריטב"א: הכי גרסינן דינא הוא דאי אזיל ראובן לאשתעויי דינא בהדיה לא מצי אידך למימר ליה לאו בעל דברים וכו'. ונוסחי דגרסי דינא הוא דאזיל ראובן לאשתעויי דינא בהדיה ולא מצי אמר ליה לאו בעל דברים דידי את הכי נמי פירושא דינא הוא דמצי אזיל ראובן לאשתעויי דינא בהדיה אבל לא גרסינן דינא הוא עליה דראובן דאזיל לאשתעויי וכו' דאם כן הוה משמע דחייב ראובן לעשות כן וזה אינו דהוה מצי למימר ליה אחוי לי טירפך ואשלם לך. ותדע דהא לא פריש הכא טעמא אלא אמאי לא מצי אידך לומר ליה לאו בעל דברים וכו' אבל לא פריש טעמא אמאי אזיל ראובן לאשתעויי דינא בהדיה. והא דאיצטריך לומר דמצי ראובן לאשתעויי דינא בהדיה לא נצרכה אלא אף על גב דלא מנייה לוקח אנטלר דאי בדמנייה אנטלר פשיטא אפילו איניש דעלמא דהא קיימא לן שהנתבע ממנה אנטלר וכדכתבינא במסכת שבועות ריש פרק שבועת העדות וסנהדרין בסייעתא דשמיא. וכן דעת מורי.

ואיכא דמקשה מאי נפקא מינה אי ראובן משתעי דינא בהדי בעל חוב או לוקח. ובשם רש"י פירש דנפקא מינה לענין שבועה דאי איתיה לראובן ואמר ליה פרעתיך אי אמר ליה אשתבע לי משתבע ליה. והקשו בתוספות דאדרבה הבא ליפרע מנכסים משועבדים לא יפרע אלא בשבועה ואף על גב דלא אמרינן ליה אשתבע לן דלא פרעך מה שאין כן בלוה גופיה דאי לא אמר ליה אשתבע לי לא משתבע ליה. ויש לומר דמרן ז"ל הכי קאמר דלקוחות כיון דלא טעני עליה בברי ולא ידעי לה במילתא דילמא אידך לא דכיר או מעיז פנים ומשתבע אבל כשהלוה טוענו בברי לא יעיז פנים לישבע לו וגם אם אינו זכור מהפרעון יזכירנו הלוה וגם עניינים הרבה יוכל לוה לגלגל עליו בשבועה מתנאים שהיו ביניהם וכיוצא בה עד שיודה או שישבע על כולם מה שאין כן בלקוחות. וכן נראה ממה שכתב כאן בפירושיו לאשתעויי דינא בהדיה דבעל חוב ונסלקו מעל שמעון בכל טענה שיוכל לטעון ולומר פרעתיך כך וכך או כך וכך יש לי עליך תביעה ואני מעכב חוב זה תחתיה. עד כאן. ובתוספות פירש דנפקא מינה לענין גוביינא כגון דהויא האי ארעא אפותיקי לבעל חוב דלוקח לא מצי מסלק ליה בזוזי. ואין זה מספיק ומשום הא לא צריך לאשתעויי דינא אלא שיתן הלוקח המעות ללוה שיסלק בהם את המלוה ואפילו ארעא נמי מצי יהיב ליה ללוה דליפרעיה ואפילו זיבורית וכדמוכח בפרק קמא דבבא קמא. ויש שכתבו עוד דנפקא מינה שהעדים שיש על הפרעון קרובים ללוקח ורחוקים ללוה שהם פסולין להעיד ללוקח וכשרים ללוה ואף על גב דבמעשה דאילעא וטוביה שבמסכת מכות אמרינן דהיכא דעדים קרובים לערב ורחוקים ללוה פסולים כיון דמלוה בתר ערבא אזיל. התם הוא דערב שייך בשעבודא אבל הכא אין הלוקח שייך בשעבודא ולמה לא יוכלו להעיד על הפרעון שפרע הלוה ואף על גב דבעדותם מתוקמא ארעא בידא דלוקח פרעון מילתא אחריתי היא. וצריך עיון. עד כאן לשון הריטב"א ז"ל. ועיין בתוספות בריש גיטין ובשבת פרק המוציא יין ובפרק מי שהיה נשוי ובפרק קמא דבבא קמא.

ובגליון תוספות כתוב על מה שכתבו בתוספות ואין לומר דנפקא מינה אם יש לבעל חוב עדים שקרובים וכו'. וזה לשונו: ועוד שלא באחריות אדרבא אפילו ראובן מעיד לשמעון אי אית ליה לראובן ארעא אחריתי כל שכן קרוביו דראובן דכשרים כדאמרינן בפרק חזקת הבתים המוכר שלא באחריות אין מעיד לו עליה מפני שמעמידה בפני בעל חובו אבל אית ליה ארעא אחריתי מעיד לו עליה. עד כאן. ור"י פירש לפי שיש בני אדם פקחים ויודעים לסתור דברי בעלי ריבם. ודקדק רבינו מאיר דאין להביא ראיה מדבריו שלא יוכל גדול למנות אפטרופוס דנפקא מינה כגון שאין שמעון בעיר ויטעון ראובן בלא הרשאת שמעון ולא מצי למימר לאו בעל דברים דידי את ואם יתחייב ראובן יצטרך לטעון פעם אחרת עם שמעון כהנהו תרי אחי ותרי שותפי היכא דליתיה במתא. הרא"ש ז"ל.
ולענין פסק כתב הרמ"ך ז"ל וזה לשונו: ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות ובא בעל חוב דראובן לטרפה עליה דראובן רמי לאשתעויי דינא בהדי מלוה ולסלוקי בזוזי ואף על גב דעבדיה ראובן (לית) ליה כאפותיקי דכתב ליה ושעבדתי לך לחוב זה כל אותו קרקע פלוני שיש לי במקום פלוני אפילו הכי עליה רמי לסלוקי בזוזי. ואי אמר ליה לא יהא לך פרעון אלא מזה נמי לא זביני נינהו מעיקרא אלא הכי קאמר ליה אי תשקול מינאי ארעא בחובך לא תגבה מינאי אלא ארעא פלניא הילכך מצי נמי לסלוקי בזוזי וצריך עיון ואפילו היכא דלית ליה זוזי לראובן המוכר מצי יזיף להו משמעון למפרע להו למלוה. והוא הדין נמי היכא דזבנה ניהליה שלא באחריות אי בעי מוכר לסלקו לבעל חוב בזוזי מצי עביד ואין בעל חוב מונעו ומצי אמר ליה לא ניחא לי דתיהוי לשמעון תרעומת עילואי. עד כאן.

ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות ויצאו עליה עסיקין. פירוש עוררין. אבל אין לפרש אנסין דהא אמרינן בפרק שבועת העדות וכו' ואי אנסין תבא עליו ברכה שמצילו מידם ועוד דקאמר משהחזיק בה וכו' דאמר ליה חייתא וכו' משמע הא באחריות יכול לחזור בו ואמאי לימא ליה מזלך גרם. תוספות שאנ"ץ.

עד שלא החזיק בה יכול לחזור בו. פירוש משום מקח טעות. משהחזיק בה אינו יכול לחזור בו משום מקח טעות. אבל אם מכרה לו באחריות אפילו משהחזיק בה יכול לחזור בו דאמר ליה סוף סוף עלך קמהדרנא. איכא דאמרי וכו' איכא דמוקי בהא מילתא כיון דאמרינן שאם יצאו עליה עסיקין עד שלא החזיק בה יכול לחזור בו דהא דאמרינן בבבא בתרא הא דאמור רבנן המוכר שדה לחברו שלא באחריות ויצאה מתחת ידו אינו חוזר עליו אפילו נמצאת שאינה שלו נמי אין חוזר עליו דוקא שיצאה מתמת ידו משהחזיק בה אבל אם יצאה מידו עד שלא החזיק בה חוזר עליו משום מקח טעות. ולאו מילתא היא שאפילו עד שלא החזיק בה אם ראה העסיקין ושהה כדי שיעמוד עליהם אם יש בהן ממש אם לאו ולא חזר בו ויצאה בסוף מתחת ידו שוב אינו יכול לחזור בו. ומה אלו מוכר בהמה לחברו ונמצאת בעלת מום ראה את מומיה או ששהה כדי להראותה ולא חזר בו הלא אינו יכול עוד לחזור בו מפני שהוא כביטול מקח שאם שהה כדי שיראה לתגר שאינו יכול לחזור בו וזהו כמו כן שראה העסיקין ועמד עליהם ולא חזר בו שוב אינו יכול לחזור בו ואם יצאת מתחת ידו אינו חוזר עליו. ואם תאמרו הרי אמרו שעד שלא החזיק בה יכול לחזור בו אלמא כל זמן שלא החזיק בה יכול לחזור בו ואפילו שהה כמה דהא לא קא יהיב שיעורא אלא עד שהחזיק והא לא החזיק יאמרו לו אם קרית לא שנית ואם שנית לא פירשו לך שאלו אמר עד שיחזיק בה יכול לחזור בו משיחזיק בה אינו יכול לחזור בו היה כדבריך עכשיו שאמר עד שלא החזיק בה משהחזיק בה כך רצה לומר אם יצאו עליה העסיקין עד שלא החזיק בה יכול לחזור בו ולעולם לאלתר או כפי השיעור שאמרנו אבל אם יצאו העסיקים משהחזיק בה כיון שלא המתין לראות אם יצאו עליה עסיקין אם לאו ומיהר להחזיק בה ודש אמצרי וערבה עם שדותיו סבר וקביל כבר חשב בלבו שאפילו יצאו עליה עסיקין אינו חושש ובאמת וברור כל שכן אם משיצאו עליה החזיק שכבר ראה וקביל ואין סבר וקביל אלא ראה וקביל. ראב"ד.

עד שלא החזיק בה יכול לחזור בו. ולא שייך כאן עביד איניש דזבין ארעא ליומא שהרי לא חל המקח אפילו שעה אחת. גליון תוספות.

פירש רש"י דסוגיין בשלא נתן מעות דאי נתן הא קרקע נקנית בכסף. ולפי זה צריך לומר דרבותא דשמעתא הוא שאף על פי שנתרצה בדברים כיון שיצאו עליו עסיקין אין כאן משום מחוסרי אמנה אי הדר ביה. שיטה.
ועוד הקשו על רש"י ככתוב בתוספות. לכך נראה לי דמיירי שנתן המעות. וכי תימא היכי קאמר עד שלא החזיק בה יכול לחזור בו. ויש לומר דמיירי באתרא דלא קנו בכספא אלא בחזקה. ואם תאמר אם כן פשיטא דלא עבד ולא מידי. יש לומר דהא קמשמע לן דמותר לחזור בו ואפילו מי שפרע ליכא שהוא ירא שמא יפסיד הכל. והשתא ניחא דקאמר מאימת הויא חזקה משום דכיון שנתן המעות אף על פי דמעות לא קנו מכל מקום אהני דלא בעינן חזקה גדולה כל כך כמו נעל גדר ופרץ וסגי בחזקה גרועה. והגאון ז"ל פירש אף על גב דקיימא לן קרקע נקנית בכסף בלא חזקה הכא אצרוך רבנן חזקה משום פסידא דלקוחות דכיון דשלא באחריות הוא לא מפסדינן להו לזוזי דיהיב אבל לכל מילי קנה בכסף ושטר בלא חזקה וכן פירש רב האיי. תלמיד הר"פ.

וזה לשון תוספות שאנ"ץ: ופירש רבינו תם עד שלא החזיק בה יכול לחזור בו אפילו נתן מעות וכו'. וקמשמע לן דמותר ויכול לחזור בו ואפילו מי שפרע ליכא כיון דלא הדר משום יוקרא וזולא אלא מפני שירא להפסידה כדאשכחן בפרק הזהב גבי ההוא דזבן חמרא ובעו למינסיב דבי פרזק רופילא ומסיק ותקנו משיכה ויכול לחזור בו ולא קאמר ליה קביל עלך מי שפרע כדקאמר התם אעובדי אחריני. ואף על גב דמשמע בההיא שמעתא דהיכא דתני יכול לא אמרינן דמותר מצינן למימר דהכא אגב דנקט בסיפא אינו יכול נקט ברישא יכול. עד כאן.

והריטב"א כתב וזה לשונו: פירש ר"ת דמיירי בשנתן מעות ובאתרא דלא קנו בכספא וקאמר כי אף על פי שנתן מעות כל זמן שלא החזיק בה יכול לחזור ואפילו מי שפרע ליכא וכו'. ואינו מחוור חדא דהא במקום שאין כותבין את השטר מעות קונות בלא חזקה ובמקום שכותבים לא קנה עד שיכתוב השטר כדאיתא בפרק קמא דקידושין. ועוד דבקרקעות אין בו מי שפרע כדאיתא בירושלמי בהדיא. ועוד דכיון דאמר ראובן שמכר שדה לשמעון משמע שנתקיימה המכירה כראוי. לכך הנכון לומר דהכא בשמכר שדה לשמעון כראוי בכסף ושטר וחזקה האמורה כאן אין חזקה קנין אלא שיורד בתוכה כאדם שבא להחזיק בשלו שנקראת בלע"ז פושישיון וקאמר שאם קודם שירד לתוכה יצאו עליה עסיקין יכול לחזור בו ומחזיר שדהו למוכר ומחזיר לו המוכר מעותיו שזה כעין מקח טעות הוא דאנן סהדי דלא לקח זה על דעת שיצאו עליה עסיקין קודם שיחזיק בה אבל משהחזיק בה אינו יכול לחזור בו דהא כיון שירד בתוכה גליא דעתיה דסבר וקביל והיינו דשיילינן וחזקה זו מאימת הוא ומהדרינן מכי דייש אמצרי. ואיכא דקשיא ליה הא דאמרינן בפרק חזקת המוכר שדה לחברו שלא באחריות ובא בעל חוב וטרפה אינו חוזר עליו נמצאת שדה שאינו שלו חוזר עליו ורב זביד אמר בין כך ובין כך אינו חוזר עליו והלכתא כרב זביד. יש לומר דהתם מיירי לאחר שהחזיק בה. אי נמי אפילו קודם שהחזיק בה וכגון שנטלו ממנו עוררין שאינו יכול להחזיר שדהו למוכר אלא שבא לתבוע מדין אחריות דבהא ודאי אין לו עליו כלום כיון דשלא באחריות זבין ודייקא נמי דהתם נקט לישנא דאינו חוזר עליו והכא לא נקט לישנא דחוזר עליו אלא דקאמר יכול לחזור בו ואינו יכול לחזור בו. מפי רבינו בשם רבו רבינו הגדול.

אחוי לי טירפך ואשלם לך. פירוש כשיוציא שטר טירפא שטרפוה ממנו בדין שאלו הפסידה מפני שלא ידע לטעון פסידא דידיה הוא שלא היה לו לטעון כלום אלא שיאמר לוקח וידחה טענותיה. מרבי. וכן פירש רש"י בב"ק. ע"כ.

תוס' ד"ה עד שלא החזיק בה וכו' ופי' ריב"א דמיירי כגון שקנאה בקנין גמור כגון בחליפין וכו'. זה לשון הרא"ש וכבר קנאה שמעון בקנין סודר או בשטר או בחזקה דהיינו רפק בה כל שהוא ולא נתן המעות וכו' ומאימת הוי חזקה שקבעו חכמים לחזרה אחרי שכבר קנאה בקנין סודר או בשטר או בחזקה דרפק בה פורתא מכי דייש אמצרי פי' שהלך סביב למצרי השדה לראות ולעמוד על ענין השדה שכך נהגו הקונים לקיים המקח לאלתר בא' מדרכי הקנינים ומעכב המעות בידו עד שילך לראות ענין השדה אם הוא באותו ענין שאמר לו המוכר ומתוך שנגמר המקח יצא לו קול ומי שיש לו ערעור יודיע ערעורו ויכול הלוקח לחזור בו עד דדייש אמצרי והקנין לפי המנהג וכו' ע"ש:

בא"ד וגרסי' בהמוכר פירות וכו'. פי' דשם אפליגו במוכר שור לחבירו ונמצא נגחן זה אומר לרדיא קניתיו וזה אומר לטביחה ופריך ולחזי אי דמי רדיא לרדיא וכו' ומשני לא צריכא דאייקור בישרא וקאי אדמי רדיא ואי לית ליה זוזי וכו':

בא"ד וי"ל דהכא מצי אמר ליה לא שוה האי ארעא וכו' כצ"ל:

רש"י בד"ה בשטר הקנאה כו' שעבד נפשיה הס"ד:

בתוס' בד"ה שעבוד כו' כדאמרי' בסמוך אפילו שלא באחריות כו'. דא"ל דלמא במפורש בלא אחריות כמ"ש בסמוך לשמואל וכ"ש למאי דקי"ל אחריות ט"ס הוא אף בשטרי מקח לקמן וכמ"ש האשר"י צ"ל שלא באחריות במפורש מ"מ השתא לשמואל שוין הן דאי לאו ט"ס הוא הוי כמפורש שלא באחריות ומ"מ אינו מוכרח וק"ל. ועוד דלקמן בסמוך גבי היום לית ליה למוכר ולא מידי דאל"כ היה טורף הבע"ח ממנו רק לשמא יעשיר זה אינו נוגע להכי קאמר תרעומות אבל אם יש לו בני חורין דלמא גבי ולא הביאו ראיה מעובדא דאבוה בר איהי דאמר ליה זיל לשלמא אין לך עוד דין כו' בפי' רש"י דלא היה לו נכסים כיון שטרף הבע"ח ממשעבדי ועיין:
בסה"ד התם איירי שפירש לו בשטר שלא באחריות כו'. וצ"ע ממ"ש התוס' בב"ק דף צ"ה ע"א בד"ה חמשה גובין מן המחוררין [שהקשו לשמואל דסובר שטר שאין בו אחריות לר"מ אינו גובה כלל ומתרצין דשמואל מוקי לה כרבנן והא דשטר שאין בו אחריות אינו גובה אלא מן המחוררין] שמואל מפרש לה שאין בו אחריות דמפורש שלא קיבל אחריות כו' הא במפורש אף מבני חרי לא גבי לשמואל ודוחק לומר דהכא בשטר מקח אם פירש בלא אחריות לא אמרי' בטל למפרע והוי כשטר הלואה כיון דפירש בלא אחריות רק כשטר מכר ובא בע"ח וטרפה דלא גבי אפילו מבני חורי אבל התם קאי אשטר הלואה אף בלא קיבל אחריות בפירוש אפ"ה גבי מבני חורי דלא מסתבר לחלק כן גם א"ל דהתם לרבנן והכא לר"מ כו' [דלר"מ אף בהלואה ואף בלא פירש בלא אחריות אינו גובה כלל והוא לא ניתן להאמר כלל מרוב פשיטותו] ואפשר [דכוונת התוס' שם] דמ"מ ניחא ליה לאקשויי טפי מברייתא דהכא משום דפשטות דבריהם דהתם הו"מ לדחות [דאתיא כרבנן וכמפורש] והיה צריך להקשות מאידך דשמואל [היינו האי דחזקת הבתים] ועיין:

בתוס' בד"ה דינא הוא כו' בנרות דולקין כו'. ולא נקטו בנקיטת חפץ כדאיתא בגמרא מאי איכא בין ש"ד כו' דהאי דהכותב הוא שבועות המשנה [דג"כ בנקיטת חפץ] ע"ש ועיין:

בתוס' בד"ה עד שלא החזיק כו'. עיין במרדכי פ"ק דב"ק ע"ב סוגיא דמוכר שדה לחבירו ונמצא שאינו שלו אם יש לו שבח:

תד"ה שעבוד. אבל אי נגזל טרפה חוזר כו'. נראה דדבריהם אזלי לרב זביד בב"ב (מד ב) דאמר אפי' נמצאת שאינו שלו אח"ע ופסקו הפוסקים כוותיה ומפרשי דהיינו דוקא שפירש בהדיא שלא באחריות ואילו לר"פ שם אפי' פי' חוזר עליו ותדע דודאי ר"פ לא פליג עליה דרבא שפסק לקמן אחריות ט"ס הוא ואיך יאמר דאם טרפה בע"ח אח"ע אלא ודאי דמיירי בפירש ובהכי א"ש מש"כ בסה"ד והא כו' משמע דלא הדר עליה התם כו' ולא מוקי לה במכיר בה שהיא שלו ועי' תוס' שם (מג) סד"ה מפני דלר"ז משמע התם דל"צ לאוקמי במכיר כו' ע"ש:

בסה"ד והא דא"ש בח"ה כו'. התם מיירי כו'. והא דלא העירו מדלקמן בסה"ע ראובן כו' שלא באחריות ויצאו עליו עסיקין כו' דא"ל כו' סברת וקבלת עי' בכתובות (צג) בתד"ה משהחזיק וד"ה א"ד ויתיישב לך:

תד"ה דינא. אם יש לבע"ח עדים שקרובים לראובן. עמש"ש בב"ק (ח ב):

תוס' ד"ה מאי. אין בו אחריות גבי כצ"ל:

תד"ה דינא הוא, א"נ כגון דבע"ח חייב שבועה דאוריי', תמהני אמאי לא נקטו בפשיטות דנ"מ דראובן רוצה לגלגל שבועה על טענה אחרת:

בתוספות בד"ה מ"ט דרבנן תימא כו' וי"ל דלא ידע כו' דאי לא גבי ממשעבדי לא גבי נמי מבנ"ח כמו לר"מ עכ"ל. כבר כתבתי שזה נראה דוחק גדול ולולי דבריהם היה נ"ל ליישב קושיית התוספות בפשיטות דפשיטא ליה לשמואל מדרבנן גופא דאחריות ט"ס הוא דאל"כ אמאי קאמרי באין בו אחריות לא יחזיר כשהלוה טוען מזוייף דבהכי איירי ר"מ ולמאי ניחוש שאם לא יקיימנו לא יגבה כלום ואם יקיימנו יגבה כדין מב"ח כמ"ש התוספות לעיל וליתמי ולקוחות דלא מהני קיום נמי ליכא למיחש דהא אין בו אחריות נכסים אלא ע"כ דס"ל אחריות ט"ס וא"כ חיישינן שיגבה ע"י קיום מיתמי ולקוחות שלא כדין ואף לגירסת הספרים דגרסי לעיל בדר"א לרבנן נהי דלא גבי ממשעבדי אפשר דהיינו דוקא לר"א ולדידיה לא תקשה אמאי לא יחזיר דאפשר דס"ל דאפילו מבני חורין לא מצי למיגבי ע"י קיום כשטוען מזוייף הואיל דאיתרע בנפילה אבל לשמואל דמצינו דאמר בשטר הקנאה יחזיר ומשמע דבכל ענין איירי אף אם הלוה בפנינו וטוען מזוייף ולא חיישינן לזיוף אלא ע"כ משום דאם יקיימנו בסוף יגבה כדין כיון שהלה טוען מזוייף עדיף טפי שיכול לסתור ראייתו וכשאינו סותר ודאי מהני הקיום ואם אין הלוה בפנינו ודאי לא חיישינן לזיוף מסתמא כמ"ש התוספ' לעיל ולפ"ז מיתוקמא שפיר מלתא דשמואל בכל גווני אם יסבור דמבנ"ח מהני קיום וא"כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי לא יחזיר אלא ע"כ דס"ל אחריות ט"ס הוא וכה"ג מצינו לחלק בכמה גווני בין מלתא דשמואל לדר"א אלא שאין להאריך כיון שכל הקדמוני' הכריחו דבדר"א נמי ל"ג נהי דלרבנן גבי ממשעבדי וכדמשמע מל' התוספ' בד"ה ד"ה ודוק היטב:

בד"ה שיעבוד צריך לימלך כו' וה"ל שטר הלואה דאמרינן ביה אחריות ט"ס הוא. ולא שייך הכא לומר דשאני הכא דעביד אינש דזבין ארעא ליומא דמידי הוא טעמא אלא משום שבתוך כך אוכל הפירות כדפירש רש"י והכא לענין אחריות גזולה לא שייך לומר כן שהרי צריך להחזיר ג"כ דמי פירות שאכל כמ"ש הרמב"ם בפ"ט מהל' גזילה ואף על גב דמלשון הסוגיא לקמן ע"ב לכאורה לא משמע כן כבר האריך בזה ה"ה שם וכתב שכן משמע מל' התוספות ומקרא מלא הוא השב לה את כל תבואת השדה מיום עזבה הארץ ועד עתה ולא מצינו שום פוסק שחולק על הרמב"ם אדרבא הטוח"מ והש"ע סי' שע"ג כ"כ בפשיטות:

בד"ה דינא הוא כו'. עיין בזה בלשון הרא"ש:

בד"ה עד שלא החזיק כו' וא"ת כשהחזיק וכו' לימא ליה שקול ארעא בזוזך כו' לפי' המפרשים כו' עכ"ל. עי' מ"ש בזה בפ"ק דב"ק דף ט' דאף לדעת האומרים דלא מצי לסלקו אלא בזוזי היכא דאית ליה מ"מ מודה בכה"ג היכא דאית ליה פסידא וכן משמע מל' התוס' פ' מי שהיה נשוי גבי אי פיקח הוא כו' וכאן לא משמע כן מלשונם וצ"ע:

ומשני חדא הוא דחד טעמא הוא. טעם אחד הזקיקו לרבי אלעזר לומר את שתיהן דמשום דקאמר מחלוקת דמתניתין בשאין חייב מודה הוזקק לומר שאינו גובה אפילו מבני חורין וכיון דהוצרך לסיים אבל כשחייב מודה דברי הכל יחזיר הוזקק לומר לא חיישינן לקנוניא: שטר הקנאה. דליכא למימר כתב ללות ולא לוה דהא אפילו לא לוה שעביד נפשיה: ולא חיישינן לפרעון. אפילו אין חייב מודה דאם איתא דפרעיה מקרע הוה קרע ליה והכא קתני אע''פ ששניהם מודים כו': וכ''ש בשאינו מודה. והא לא קשיא לר' אלעזר דהוא אמר בשאין חייב מודה לא יחזיר שום שטר הראוי לגבות דהאי דקאמר ר' מאיר יחזיר משום דלאו בר גבייה הוא: מאי טעמייהו דרבנן. דאמרי כי אין בו אחריות נכסים גובה אף מן המשועבדים: אחריות טעות סופר הוא. כשאינו כתוב בשטר סופר הוא שטעה אבל זה לא לוה לו מעותיו בלא אחריות נכסים דלא שדי אינש זוזי בכדי: שבח שפר ושעבוד צריך לימלך. הסופר צריך לימלך במוכר שדה לחבירו לישאל הימנו אם יקבל עליו לכתוב בשטר המכירה שהוא שיעבד לו נכסיו למכירה זו שאם יבא בעל חובו ויטרפנה מן הלוקח שיגבה לוקח זה הקרן והשבח שהשביח בה לפני טירפא משפר עידית שבנכסים ואם לא נמלך בו לא יכתוב שיש מוכר שאין מקבל עליו אחריות ואף אם קבל על הקרן לא קבל על השבח ואף אם קבל על שניהם לא קבל להגבותו מן העידית אלא מן הבינונית אלמא לאו טעות סופר הוא דאיכא למימר אמליך ביה ולא קבל עליה: לימא מאן דאמר הא. משמיה דשמואל: לא אמר הא. ואמוראי נינהו אליבא דשמואל: בשטרי הלואה. טעות סופר הוא כיון דלא אכיל פירות ולא מתהני מידי לא שדי זוזי בכדי לאוזפיה בלא אחריות וזה ימכור נכסיו וכשיבא לגבות לא ימצא כלום: עביד אינש דזבין ארעא ליומא. לספק יום אחד שמא לא יטרפוה ממנו ואם יטרפוה שמא לזמן מרובה ואוכל בתוך כך פירות הרבה: זיל לשלמא. אין כאן עוד דין שמחלת על הכל: באחריות. אם יטרפוה ממנו ישלם לו: לאשתעויי דינא בהדיה. דבע''ח ולסלקו מעל שמעון בכל טענה שיוכל לטעון ולומר פרעתיך כך וכך או כך וכך יש לי עליך תביעה ואני מעכב חוב זה תחתיו: ולא מצי. בע''ח למימר ליה לאו בעל דברים דידי את בדבר זה קרקע שמעון אני נוטל אם יש לך תביעה עלי העמידני בדין: דמפקת מיניה עלי הדר. מה שאתה מוציא משמעון יחזור עלי: עסיקין. עוררין כמו התעשקו עמו (בראשית כו):
מאי טעמייהו דרבנן. תימה אי שמואל ידע ברייתא דקתני אחד זה ואחד זה גובה מנכסים משועבדים א''כ היה לו לפרש המשנה כוותיה ולא הוה איתותב ואי לא ידע ברייתא מנליה דלרבנן אין בו אחריות וגבי ממשעבדי וי''ל דלא ידע הברייתא ומ''מ אית ליה מסברא כדפרישית לעיל (דף יג: ד''ה דברי) דאי לא גבי ממשעבדי לא גבי נמי מבני חרי כמו לר''מ: שעבוד צריך לימלך. בשטרי מקח ואי לא כתבו מבני חרי נמי לא גבי אי בעל חוב טרפה לה כדאמר בסמוך אפי' שלא באחריות דלא ניחא לי דלהוי תרעומת דשמעון עלי אלמא לא הדר עליה אבל אי נגזל טרפה חוזר על הגזלן אפילו בלא אחריות ואפילו ממשעבדי כיון דהוי מקח טעות הוי ליה שטר הלואה והשתא א''ש דלא קאמר הכא פירי דמיירי שבעל חוב טרפה ולית ליה פירי כדאמר לקמן (דף טו.) בעל חוב גובה את השבח שבח אין פירי לא והא ניחא נמי דלקמן (שם) אמר שמואל אמליך וכתוב שופרא ושבחא ופירי ולא קאמר שעבוד כדהכא משום דלקמן מיירי בנגזל שטרפה אף בלא כתיבת שעבוד חוזר עליו ואפי' ממשעבדי והיינו טעמא כדפרישית דכיון דיש לו שטר מקח והרי מקח בטל שגזולה היתה והוי ליה שטר הלואה דאמרינן ביה אחריות טעות סופר הוא והא דאמר שמואל בחזקת הבתים (ב''ב דף מג.) המוכר שדה שלא באחריות אין מעיד לו עליה מפני שמעמידה בפני בעל חובו הא לאו הכי מעיד לו עליה אפי' נמצאת שאינה שלו משמע דלא הדר עליה התם מיירי שפירש לו בשטר שלא באחריות אבל סתמא הדר עליה: דינא הוא דאתי ראובן. תימה מאי נפקא מינה דהא כל מה שיוכל לטעון ראובן טוען שמעון דטוענין ללוקח ואין לומר דנ''מ אם יש לבע''ח עדים שקרובים לראובן ורחוקים לשמעון דאי טעין נמי שמעון הם פסולים דכיון דאי מפסיד שמעון הדר על ראובן כדמוכח ספ''ק דמכות (דף ז.) גבי אלעא וטוביה קרובים דערבא הוו וקא מסיק דפסולים אף ללוה ולמלוה כיון דאי לית ליה ללוה אזיל בתר ערבא ומהאי טעמא נמי א''ל דנ''מ אם יש לשמעון עדים שהם קרובים לו ורחוקים לראובן דכי נמי טוען ראובן פסולים שעל פי עדותם ישאר הקרקע ביד שמעון שהוא קרובם וכל שכן כשקנה שלא באחריות שהם פסולים שאז מרויחים לו הקרקע לגמרי וי''ל דנ''מ אם אמר שמעון אין לי עדים ואין לי ראיה ואח''כ מצא עדים או ראיה שהוא אינו יכול להביא דאין הלכה כרשב''ג בראיה אחרונה (סנהדרין דף לא.) וראובן יביאם א''נ כגון שבעל חוב חייב שבועה דאורייתא לראובן והשתא יגלגל עליו שבועה שלא פרע אבל לשמעון לא ישבע אלא שבועה דרבנן ובפרק הכותב (כתובות דף פח.) אמר אי פקח הוא מייתי ליה לידי שבועה דאורייתא אלמא יש חומר בשבועה דאורייתא יותר משבועה דרבנן בנרות דולקות ונודות נפוחות כדמפרש בתשובת הגאונים ועוד נפקא מינה כגון שראובן פקח ובעל דברים ועוד שאינו מעיז ברצון נגד ראובן לפי שידע שפרעו או אם יכול ראובן ללכת עמו לב''ד הגדול ושמעון אינו יכול [וע''ע תוס' כתובות צב: ד''ה דינא הוא וכו']: ויצאו עליה עסיקין. פי' עוררין ולא אנסין מדמפליג בין מכר באחריות ללא באחריות וכן מוכח פ' שבועת העדות (שבועות דף לא. ושם) ואשר לא טוב עשה וגו' זה הלוקח שדה שיש עליה עסיקין ואי אנסין תבא עליו ברכה: עד שלא החזיק בה כו'. תימה היכי מיירי אי גם לא נתן מעות פשיטא דיכול לחזור בו דאפילו מי שפרע ליכא ואי נתן המעות אמאי יכול לחזור בו והא קרקע נקנית בכסף אם לא נעמיד באתרא דלא קנו בכספא ועוד משהחזיק בה אינו יכול לחזור בו אבל באחריות יכול לחזור בו אמאי יכול לחזור בו כיון שנתן מעות והחזיק כמשפט ועוד חזקה דדייש אמצרי לא אשכחן בשום מקום ולמה הניח חזקה דתנן במתני' (ב''ב ד' מב.) דנעל גדר ופרץ ועוד מאי שנא הכא ששואל מאימתי הוי חזקה יותר מבשום מקום דבכמה מקומות מזכיר חזקה ולא בעי מאימת הוי חזקה ופירש ריב''א דמיירי כגון שקנאה בקנין גמור כגון בחליפין ולא נתן מעות וקאמר עד שלא החזיק בה חזקה דמפרש בתר הכי דייש אמצרי שלא הלך לארכה ולרחבה ולא סמכה דעתיה יכול לחזור בו משהחזיק בה שהלך לארכה ולרחבה אינו יכול לחזור בו אבל באחריות יכול לחזור כיון שלא נתן מעות ויש עוררים הואיל וסופו לשלם מעותיו עתה שהם בידו יעכבם וא''ש דדייש אמצרי אינה חזקה גמורה אלא לראותה אם היא מיושבת על לבו וא''ת כשהחזיק בה אמאי אינו יכול לחזור בו כיון שלא נתן מעות לימא ליה שקול ארעא בזוזך אפילו אית ליה זוזי לפי המפרשים דאפילו אית ליה זוזי מצי לסלק ליה לבע''ח בשאר דברים וגרסינן בהמוכר פירות (ב''ב ד' צב: ושם ד''ה אי) אי לתנהו להנהו זוזי כו' וי''ל דהכא מצי א''ל האי ארעא אינה שוה כפי מעותי לפי שיש עליה עוררים אבל שור שנגח כיון דאייקר שוה מעותיו שפיר:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד